כיצד מוכיחים

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

אורנה בצלימה שולה תזכה לרפואה שלמה בפרט בעיניים

ולראות רק דברים טובים

מתוך קדושה וטהרה, אמן.

נהורי בן שרית

יצליח בישיבה,

יזכה להיות תלמיד חכם ירא שמיים,

יעשה חיל בעבודת השם,

ירבה נחת לבורא, יתברך,

גם להוריו,

ויסורו ממנו כל המניעות בעבודת השם.

שר בן רונה,

יזכה לתשובה שלמה מתוך שמחה,

בריאות שלמה ואיתנה,

יישובה דעת,

וילך בדרכם של צדיקים אמיתיים,

אמן.

הברכה בלחש.

יזכה לרפואה שלמה בגוף ובנפש,

ובפרט ברגליים, אמן.

כיצד מוכיחים?

מדוע משה רבנו

דיבר רק ברמז

ולא אמר במפורש?

אז אמרנו שרש״י אומר מפני כבודן של ישראל.

באמת זה מספיק.

באמת זה מספיק.

במילה או שתיים זה כבר מספיק.

ניקח דוגמה.

עודד,

פרץ בלילה,

לפני שנים,

לבית של אישה מבוגרת

ברחוב התמר 23. תוך כדי השוד פגע באישה,

נטל תכשיטים וכלה כסף,

וברח.

נתפס,

נשפט,

וישב מספר שנים.

ולא פה בארצנו, כי גנבים פה חוגגים.

אם תפגוש אותו אחרי זמן ותזכיר לו רק רחוב התמר 23,

הוא כבר יהיה אדום,

מייחליף צבעים.

לא צריך להאריך בדיבורים.

אבל נשאלת שאלה,

בהמשך משה רבנו

מפרט

את חטא המרגלים,

לא ברמז ולא בקצרה,

אלא בדברי מוסר חמורים וחריפים.

המפרשים אומרים

לא ראוי להזכיר בהתחלה את החטאים של ישראל.

מזכירים ברמז.

בהמשך, אחרי שהדברים כבר טפטפו לתוך המוח,

והקרקע בשלה,

אפשר כבר לדבר בגלוי.

המדרש אומר על הפסוק, יוסף אדוני עליכם ככם אלף פעמים.

אמר רב אחא,

יכולים ישראל לומר למשה רבנו

אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו,

וקיבלנו תוכחותך.

שתקו.

לפיכך אומר יוסף אשם עליכם ככם,

ככם.

אנשים כמותכם, צדיקים,

מקבלים תוכחות ושותקים.

הרי זה לא נוגע אליהם, זה נוגע לאבותיהם.

היו יכולים ישראל לדחות את התוכחות של משה רבנו?

לא אנו חטאנו, אבותינו.

ושואל הבעל קרן אורה,

והרי הם עשו תשובה.

אז למה מוכיחה משה?

עונה הקרן אורה להיכנס לארץ ישראל,

לארץ הקדושה, ליהנות מאווירה המחכים.

לא די בתשובה שעשו במדבר.

צריכים לשדרג את התשובה בהתאם לרמה הרוחנית

הגבוהה הנדרשת בארץ ישראל.

על כל פנים רואים רגישות גדולה

ואת המחשבה תחילה הנחוצות בתוכך,

קודם בקטנה ואחר כך בהרחבה.

אז בואו נלמד קצת בעניין התוכך.

התורה אומרת, הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תישא עליו חטא.

כל אחד מישראל וכל אחת מישראל

מחויבים להוכיח איש את חברו.

אם לא יעשה זאת,

והשני יהיה חטא,

חטאו יהיה מוטל גם על זה שלא הוכיחו.

וכך כותב הרמב״ם,

בהלקוט דעות באו זן,

הרואה חברו שחטא

או שהלך בדרך לא טובה,

מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים.

שנאמר, הוכח תוכיח את עמיתיך,

מוכיח את חברו,

בין בדברים שבינו לבינו,

בין בדברים שבינו לבין המקום.

צריך להוכיחו בינו לבין עצמו,

לא בפרהסיה.

ידבר לו בנחת

ובלשון רכה.

בכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה,

הוא נתפס בעוון אלו,

כיוון שאפשר לא למחות בהם.

ישאל השואל,

האם יש להוכיח גם כאשר הדבר פוגע בחבר?

אז קודם כל, לא להיבהל מהרעיון

ולא להימנע משום כך מתוכחה.

אם אתה רואה

שידידך מתכוון לשתות בטעות אקונומיקה,

הוא מגיש את הכוס לפיו,

האם תפנה אליו בדרך ארץ?

שדרוג או שיפור או שינוי

ממה שאמרנו לגבי מי שחוצה את הכביש,

אז אתה לא אומר לו פספס.

אתה ישר צועק, תזדהק.

גם פה באקונומיקה,

ודאי שלא.

אתה רואה שהוא עומד לסכן את חייו,

אתה לא תבחל במילים,

ואתה גם תחטוף את הכוס.

אמנם הוא יתבייש

נשאלו איפה הנימוסים שלך

הנימוסים במקומם מונח

אבל פה זה לא מקומם

קל וחומר

אם אדם עובר עבירה

ודאי שצריך לפעול יותר מהאקונומיקה

כי המחטיאו יותר מההורגו

את חטאים זה יותר קשה מההריגה ממש

אומנם צריך להשתדל להוכיח באופן שלא תהיה פגיעה בזולת

לכן מלאכת התוכחה היא קשה מאוד

אבל צריך גם להבין

שאם אדם לא מוכיח את חברו הוא שונא אותו

כי לא אכפת לו שהוא ימות

בעוונו

רביעו נתן אייבשיץ

זכר צדיק וברכה ביערות דבש

הגמרא ביום הט

מקדש ראשון מפני מחריו

מפני שלושה דברים שהיו בו

עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים

אבל מקדש שני שהיו עסוקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים

מפני מחריו מפני שהייתה בו שנאת חינם

ללמדך ששקולה שנאת חינם נגד שלוש עבירות חמורות

טמאה

רביעו נתן ושואל

ואם זה כך

וכי המצב היה כל כך ורוד בימי בית שני

האם הכל התנהל על מי מנוחות?

הלוא היו כיתות שונות ומשונות

היו ממש שמרדו בתורה

עשו מעשים נוראים

שחיתות במידות

פריצת הגדרות

ויוסף בן מתתיהו ביוסיפון כותב על הכהנים הגדולים שכיהנו אז

את הביטוי יימח שמם

כה שפלים היו,

מושחתים,

קנו את התפקיד אצל הרומאים בכסף

והשתמשו בשררה לרדות בעם

חכמים מתארים לנו תמונה פסטורלית

היה לימוד תורה,

היה גמילות חסדים,

רק בעיה קטנה, שנאת עיני העם

וכי כך היה?

וכאן נותן לנו רבי יונתן אייבשיץ הבנה עמוקה

מה זה?

בעצם שנאת חינם.

זה גופה.

אכן, היו כיתות שונות,

ממש כמו בימינו, הוא אומר.

היו שבזו לכל דבר שריח של יהדות נודד ממנו.

היו כאלה חצי-חצי, מסורתי.

היו גם דתיים של ממש,

חרדים לדבר השם.

אצלם הייתה צניעות,

היה דרך ארץ,

בתי מדרש שוקקים ביום ובלילה,

שיעורי תורה, תפילות.

אבל דווקא עליהם הייתה תביעה.

לא די שאתם מקיימים תורה ומצוות.

מה עם אחיכם?

מדוע אינכם דואגים למצבם הרוחני?

זו שנאת חינם.

כשאדם דואג רק לעצמו ולא חושב על זולתו, הרי הוא שונאו.

הוכח תוכיח את עמיתיך,

ולא תשא עליו חטא,

ואהבת לרעך כמוך.

אדם שמוכיח את רעהו,

רואה שהוא עומד לעבור עבירה,

מקיים ואהבת לרעך כמוך.

המוכיח אוהב.

הוא לא רוצה שייכשל.

וכך נוהג הקדוש ברוך הוא עם בניו אהוביו.

כי את אשר יאהב אדוני יוכיח וכאב את בן ירצה.

המלבים אומר,

התוכחה היא סימן של אהבה.

מאהבתו משגיח על חברו להיטיב דרכו לעלותו אל מדרגה למעלה למעלה.

כעוות בן ירצה.

כמו שהאבא רוצה לעלות בנו במדרגות,

ומונע אותו ממותרות ומעדנים,

מייטה שכמו לסבול עול התורה והתמדת הלימוד וכדומה,

כל זה מרוב אהבתו אותו.

ולהפך,

אם רואים את השני מועד ונכשל ולא מסייעים לו,

זוהי שנאת חינם אמיתית.

וזה היה העוון החמור ביותר שהחריב את בית המקדש.

ערדים לדבר השם לא טרחו להביא את דבר השם אל אחיהם הטועים.

צריך

לפעול בחוכמה בזהירות יתרה בעניין התוכחה.

לא כל המקומות שווים ולא כל הזמנים שווים.

למשל, אם יעמוד אדם ברחוב ראשי של עיר

ויזעק שעבס, שעבס,

הוא לא ישיג בזה דבר.

אולי ירגיש קצת קנאות,

אה,

רוח גבורה ואומץ לב מי כמוני,

אבל שום תועלת לא תצמח מכך רוחנית.

זה יפעל ריאקציה.

זה יגביר את הכעס הקיים ממילא כנגד שומרי התורה.

הנהג שיעבור בכביש

ישר יתקרנף.

מי אתה שתפריע לי ותצעק עליי?

מי אתה שתגיד לי מה לעשות?

אני עושה את השבת איך שאני רוצה ואיך שאני מבין.

בשבילי עונג שבת זה ללכת ליום.

ואחרי זה העיתונות תחגוג

על הידיעה

ותכתוב על הכפייה החרדית וההשתלטות על המרחב הציבורי.

אותו קנאי

פשוט בחר בדרך קלה,

צעק, יצא ידי חובתו,

ועכשיו הוא יכול ללכת לאכול בנחת את הצ'ולנט.

אבל לא זו הדרך ולא זו העיר.

הדרך הנכונה והיעילה-קשה

מצריכה סבלנות והתמדה.

ללא ספק היא תביא תועלת.

צריך לפנות בנועם,

בניחוחות,

בשיחת רעים,

מתוך דאגה כנה לזולת.

אם תזמין את החילוני

לסעודת שבת,

שיראה את השולחן שבת,

נרות קידוש, אווירה של קדושה,

התנהגות בוגרת של ילדים סביב שולחן,

דברי תורה, שירה, כבוד הדדי.

בין איש לאשתו.

זה ישפיע יותר מכל דבר אחר.

בלי להטיף מוסר

ובלי תוכחת גלויה,

המציאות תביא לשינוי.

לא רואים תוצאות מיד.

לעיתים זה לוקח זמן ארוך.

הבעל תשובה הראשון שלי לקח לי שלושה חודשים עם אירוח בשבתות והכול עד ששמתי לו כיפה.

והספר שלי לקח לי שבע שנים.

אז צריך סבלנות.

צריך סבלנות.

והתפקיד שלנו בכל מקרה,

הוא הוכיח תוכיח את עמיתיך.

זה לא פחות מהנחת תפילין, עטיפת טלית וקריאת שמע.

כל בוקר אנחנו צריכים לחשוב כיצד אני עושה כבוד לקדוש ברוך הוא,

שברנו לכבודו.

איך אני מקרב יהודים ליראתו?

יש להתפעל מהשאלות של עמך ישראל,

עם קדושים.

יהודי שואל, כבוד הרב, יש לי חבר,

לצערי לא שומר תורה ומצוות, איך אני יכול להשפיע עליו?

הוא רואה את הדברים נכוחה?

הוא מתקשה לשאול בענייני איסור בהתר?

הכנסתי כף חלבית למרג בשרים מהדין.

ובאופן טבעי הוא גם שואל,

בעניין הוכיח תוכיח.

זה לא פחות חשוב מבשר וחלב,

ואפילו יותר.

לעיתים זו המצווה החשובה ביותר.

אדם שמצליח לקרב יהודי לתורה ומצוות,

נמר עצום.

זה לא רק את היהודי,

את המשפחה שלו אחר כך, את החברים ובניינים שלמים של תורה ומצוות.

זכויות

שאין לשער שכרן.

מצוות התוכיחה

חשובה וצריך לקיים בזהירות.

שלמה המלך עליו השלום אומר בחוכמתו משנה ט'-ח'.

אל תוכח לץ ונשנאיך,

הוכח לחכם

ויהיה אהמך.

אומר השליל הקדוש,

יש הדרכה יסודית

באופן וצורת התוכח.

אל תוכח לץ.

כשאתה רוצה להוכיח אדם,

אל תפתח בתוכחות גדולות,

אל תטיח בו מייד את החסרונות והכישלונות.

כמה אתה גרוע.

למה אתה לא חושב על העתיד?

מה יהיה בסופך?

זה יוצר שנאה ומריבה.

ונשנאיך.

הוא יתעתה בשריון קשקשים,

וההגנה הטובה תהיה התקפה, מי

אתה שתגיד לי מה לעשות.

טול קורה מבין עיניך.

אלא הדרך הנכונה היא לפתוח בדרכי נועם.

הוכח לחכם.

פירושו של דבר תשבח אותו, תהלל אותו, תגיד לו אתה חכם, אתה טוב לב.

אתה מבין עניין.

אפשר לקנא בך.

או, אדם שמקבל מחמאות ופרגונים,

הלב מתרכך כמו החמאה,

והוא מוכן לשמוע עוד עוד, מה יש לך עוד להגיד?

ואז באווירה נעימה וחמימה לוחשים לו.

אתה יודע, יש משהו קטנטן.

הנהגה לא כל כך ראויה לבעל מעלות כמוך.

אולי לא שמת לב לכך,

אבל אם תשנה את ההנהגה, אין מושלם ממך בעולם.

ואז הוא ייאבק כך.

כי כמיים הפנים לפנים, כן, לב האדם לאדם.

כשהוא רואה שאתה פונה אליו בהערכה ובדאגה כנה,

הוא יקבל את הדברים באהבה וישפר מעשיו.

אז הפשט,

אל תוכח לץ.

פירושו, אל תוכח לץ. הוא רשע, זה לא יועיל.

אבל תוכיח לחכם, ואז הוא יאהב אותך,

כי הוא מקבל,

הוא מבין שאתה עושה לטוב וטוב. זה הפשט.

אבל פה אנחנו שומעים שאשלה הקדוש אומר, תשמע, תשמע.

אל תוכח לץ.

אל תוכיח אותו, תגיד לו, אתה רשע, אתה לץ, אתה יודע,

לא, לא.

תוכיח לחפם, תגיד לו, אתה מותק אתה.

אה, סוכר.

אה,

זה יגרום שהוא יאהב אותך.

כשיעקב אבינו מגיע לחרן ופוגש את הרועים ליד הבאר,

פונה אליהם בהטפת מוסר,

ויאמר,

אין עוד היום גדול,

לא עת היאסף המקנה.

עשקו הצאן

ולכו רעו.

רשי,

לפי שראה אותם רובצים,

כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא יירעו עוד.

אמר להם, אין עוד היום גדול.

כלומר, אם שכירים אתם,

לא שילמתם פעולת היום,

ועם הבהמות שלכם,

אף על פי כן לא עת היאסף המקנה.

יש אנשים

מגיעים לשכונה ובית כנסת חדשים, מקרוב באו,

וכבר מעירים הערות.

למה זה ככה? למה זה עומד ככה?

למה זה עושה ככה וככה? אצלנו זה לא ככה.

אדם כזה מעורר דחייה.

האחד בא לגור וישפוט שפעות?

עדיין לא התמקם,

ויש לו כבר תלונות כרימון.

האם כך ראוי ליעקב אבינו לנהוג?

אומרים ריבותינו,

בואו נתבונן בתחילת הדברים של יעקב,

ונראה שהוא נהג בחוכמה,

הוכח לחכם.

יעקב מגיע כאדם זר למקום מנוכר, בלתי מוכר.

הוא לא מכיר את המקום ביושביו,

ופונה אל הרועים בדברי ידידות.

אחי,

מאין אתם?

היי, זה מחמם את הלב.

הרועים לפעמים איזה אורח,

רואה אותנו כבר כאחיו.

יש קירוב לבבות.

ואז אפשר לומר בעדינות,

דברי תוכחה.

נכון, גם היום, אחי, אחי, יש היום גם כן כבר.

אבל זה סלנג מהשפה ולחוץ.

אין בזה שום קשר לאחווה ורעות.

חפץ חיים, זכר צדיק לברכה,

עסק בהפצת הספרים בשירות.

שיווק בעצמו,

כיתת רגליו ממקום למקום,

נכנס לבתי כנסת והציע את ספריו.

לפום צערה אגרא,

הצלחה מדהימה,

והנחיל לעולם את הנושא של שמירת הלשון.

עד אז זה היה בגדר מת מצווה.

באחד המסעות הגיע לווילנה,

נכנס למסעדה לאכול,

יושב ליד השולחן,

ונכנס אדם מגודל ומגושב.

פנה אל המלצר

והמטיר פקודות.

תביא לי מהר

מנת אבז,

תפוחי אדמה,

לחם טרי,

משקה.

מהר, מהר.

רעב אנוכי.

דיבר בגסות, בברוטליות.

השפיל את הכבוד של המלצר.

חפץ חיים.

קשה לו היה לשאת את חוסר הנימוס והרגישות.

נפנע

לגשת לזללן,

להוכיח אותו על גסותו.

ראה בעל הבית,

שהוא כבר בעמדת זינוק, כמו שאומרים,

מיהר לחפץ חיים, ואמר לו, רבי,

אל תשפיל עצמך, לא כדאי להתחיל איתו.

גס רוח זה.

נרגן, מדוכא, כעסן.

זה לא באשמתו.

הוא קנטוניסט.

קנטוניסט זו הייתה גזירה של הצאר,

שגזרו לקחת לצבא למשך עשרים וחמש שנה.

ילדי ישראל, גם אחרים,

רבים לא יצאו משם החיים.

זה היה נקרא קנטוניסטים.

הוא נחטף ממשפחתו

לצבא הצאר ניקולאי,

עוד קשה היה ילד,

ושירת כבר ארבעים שנה.

עבר מדורי גיהינום,

וחזר כלי שבור,

מר נפש.

אין בעולמו דבר.

חבל לפנות אליו.

הוא מסוגל להגיב באלימות.

אמר לו, החפץ חיים כך?

אני יודע איך לדבר איתו.

אמצא מסילות ללבבו.

ניגש אליו ופתע בדברים רכים.

שמעתי שהיית בצבא הצאר.

כל כך הרבה שנים,

ולמרות כל הניסיונות נשארת יהודי.

ודאי איסור להעביר אותך על הדת.

אתה שמרת על מסורת אבותיך,

אני מקנא בך על הזכויות שיש לך.

היהודי המום,

מעולם לא שמע מילה טובה,

בוודאי שלא דברי שבח מופלגים כאלה.

הרב הזקן והחכם מעריך אותו ומקנא בו?

דמעות

נקבו בעיניו.

לא יכול היה להוציא הגה.

המשיך לעודד אותו עוד דקות ארוכות,

ואמר לו, אה,

אם היית מקפיד על כמה דברים קטנים,

לא היה מושלם ממך.

והדברים היוצאים מן הלב חדרו ללב הקשוח של היהודי והפך לבעל תשובה אמיתי.

זו האסטרטגיה.

ככה משיבים יהודים לאביהם שבשמיים.

תאמר לו מעלות שבו,

תכבוש את ליבו,

ואז תוכל להכניס גם קצת מוסר ותוכיח.

עוד דבר מעניין רואים בהנהגה של משה רבנו.

אומר את התורה, ויהי בארבעים שנה בעל שתי עשר חודש, באחד לחודש,

דיבר משה אל בני ישראל.

רשי אומר,

מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.

ממי למד?

מיעקב אבינו.

שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה.

אמר,

ראובן בני,

אני אומר לך,

מפני מה לא הוכיחתיך כל השנים הללו?

כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי.

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה.

כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו.

ושלא יהיה חברו רואה הוא ומתבייש ממנו.

ועוד.

לכאורה דברים לא מובנים.

יעקב אומר לראובן,

ראובן הבכל, מדוע לא הוכיחתיך כל השנים?

כי חששתי שתניחני ותלך לעשיו הרשע.

רק אתה אני יכול להוכיחך,

כי אין חשש שתלך אליו.

הרי אדרבה,

כל עוד יעקב חי,

מאציל מרוחו ומדרגותיו הרוחניות,

אז החשש שראובן יעזוב קטן יותר.

מה גם שיש חוסר נעימות ומצוות כיבוד הורים.

דווקא אחר מות יעקב,

שאין כבר מורה והמעלה הרוחנית כבר לא משפיעה,

יש חשש שהתוכחה עכשיו תגרום לכך שהוא ילך לעשו.

מבארים המפרשים

אם יעקב יוכיח את ראובן בחייו,

ראובן יתבייש מאביו,

יחשוש להביט בעיניו

ולכן מחוסר נעימות ובושה

לא ירצה להיות במחיצתו של יעקב

ועלול

לעוזבו חלילה.

רבנים מוכיחו לפני מותו,

הם לא ייפגשו יותר בעולם הזה,

לא בבית ולא בבית המדרש.

בהימנע מצב האי נעימות

ולא יהיה חשש שיעזוב את בית אביו.

רואים

כמה חשובה המתינות

והחשיבה העמוקה

לפני שהם מקיימים מצוות תוכחה.

על מה היה צריך כבר להוכיח את ראובן?

אז תשאלו,

אם כן, האם מצוות תוכחה היא רק

כשאדם עומד עם רגל אחת בקבר?

כמובן שלא.

מצוות

הוכיח תוכיח את עמיתיך זה להוכיח אותו

מתי שהוא עומד לעבור עבירה לפני שיחטא.

ועל זה מצווים כל החיים,

בצעירות ובזקנות,

אפילו מאה פעמים.

תוכחתו של יעקב נאמרה על חטא שכבר היה.

תוכחה כזו רצויה ומעילה לפני מותו של המוכיח.

כל התוכחה

זה בואו נמנע ממנו את העבירות,

בואו נציל אותו.

אם הוא כבר עשה את העבירה,

אז אם אתה תבייש אותו באופן שיתבייש כבר להיות במחיצתך, הוא עלול לעזוב.

אז לכן בסיטואציה כזאת

יועיל דווקא לפני שנפרדים.

אבל יש עוד אפשרות לבאר בדרך נוספת.

יש תופעה מדהימה,

אנשים פוחדים ממתים יותר מהחיים.

ואומרים, יש מושג כזה, אל תתחיל עם המתים,

אל תתעסק עם נשמות.

בכרמיאל,

לפני שנים,

היהודי עם גויה.

לימין,

נולדו תאומות

אימון בלב,

מצב קשה מאוד.

היהודי,

יהודי פנה לגייס כסף

עבור הטיפולים הרפואיים,

כך עשו,

אבל למרבה הצער,

יומיים לאחר מכן התינוקות מתו.

האבא ביקש לקבור אותן בבית קברות בכרמיאל,

אבל זה בלתי אפשרי,

כי הן נחשבות גויות,

ועל פי ההלכה לא קוברין אותן בבית קברות יהודי.

באותו זמן בכרמיאל לא הייתה חלקה לנוכרים

בבית הקברות.

אז שאל היהודי מה עושים.

אז נאמר לו שיש בית קברות

של גויים בעכו.

שמע,

נפגע,

נעלב,

הילדות שלי תהיינה קבורות.

בן גויים?

מה לעשות,

איך הגויים? היא מולידה גויים.

צריך היה לזעוק לו בפנים,

כשאתה חי עם גוייה שנים רבות,

זה לא מפריע לך.

זהו, ככה זה. מתים זה דבר מפחיד.

רב,

בא אדם אל רב

ומספר לו,

אבא שלי בא אליי בחלום,

מציווה אותי לשמור מצוות.

מה הפחד? מה הבהלה?

כשאבא שלך היה בחיים, לא פחדת

ולא שמרת מצוות.

הוא פוחד מהמתים,

הוא בא אליי בעולם העליון.

ויש עוד עניין מעבר לזה, כשאדם נפטר,

הילדים חשים חוסר.

מי שעבר חוויה כזאת יודע.

כשמסתלקים ההורים, געגועים מתחזקים.

הילדים רוצים לפייס,

הם כבר לא נמצאים,

אבל הם רוצים להיות בקרבתם.

כשהיו בחיים זה נחשב כמו פת בסלום.

מה בוער? יבוא יום, אני אפייס אותם

על כל מה שעשיתי להם.

אני אבוא לבקר,

נשוחח ונענה.

אבל אפשר לומר, זו הסיבה שיעקב הוכיח את בניו דווקא לפני ההסתלקות.

זו שעת הכושר.

ואז יש לדברים חשיבות יתרה,

כל מילה קדושה,

כל אות נבדקת. מה הוא אמר?

כשרב גדול נפטר קוראים את הצבא בחרדת קודש,

ועל כל תג ותג בונים תילי הלכות.

מה קרה? למה לא התייחסו בחרדת קודש לדרשות שלו,

למה שהוא כתב בספרים?

רואים שהאדם כשנפטר,

יש מין הילה

סביב ההסתלקות של האדם.

הפסוק הראשון בספר דברים

מלמד

שניגשים להוכיח אדם, צריך להיזהל לא לפגוע בו,

מלבד עצם האיסור

לפגוע בכבודו של יהודי,

גם לא תצמח מכך תועלת.

אבל כשפונים בדרכי נועם,

בחוכמה ובדעת,

הדברים נשמעים.

הכל נעשה כמו משוח בשמן זית זך.

הולך חלק וקראוי.

נו,

מצווה יקרה שמזדמנת לנו בכל עת,

ואפשר לעשות איתה רבות.

סיפרתי לכם פעם, אני אגיד את זה בקטנה,

שפעם עמדתי ברמזור ועזרתי מההרצאה,

ועמד לידי גם כן איזה רכב ככה,

חברוני.

ושם אחד מוזיקה שומע.

אני עומד ברמזור,

חבל סתם,

ואני רואה אותו,

עשיתי לו ככה,

פתח את החלון,

אמרתי לו, אפשר לשאול אותך שאלה?

אמר לי, כן.

אמרתי לו, אם אני בא אליך הביתה ומביא לך בונבוניירה עם 24 שוקולדים,

ואני מבקש ממך שתיים,

תהיה מוכן לתת לי.

אמרתי לו, בטח, למה לא?

אמרתי לו, אם הקדוש ברוך הוא נותן לך 24 שעות כל יום,

שעתיים אתה מוכן לתת לו או לא?

הוא היה בהלם.

אמרתי לו, סע סע ירוק.

בטוח זה עשה לו משהו, לא? אתם לא חושבים.

מניסיון שלי זה עושה.

מה אמרתי לו?

מה אמרתי לו?

אמרתי לו ככה,

בקטנה. אפשר בהערות כאלה ואחרות לעורר את האדם להתבונן,

מה שהוא לא רואה כל הזמן?

אז הנה, יש לנו מצווה כבר בפתיחת ספר דברים.

מלמד אותנו משה רבנו איך להתנהג במצוות התוכחה,

ואחרי שאתה אמרת,

בקטנה,

אפשר אחר כך להרחיב לאט לאט,

כמובן עם ריכוך מקדים,

ובעזרת השם אפשר להביא נפשות רבות, להבין שבשמיים, בחזרה,

אמן ואמן.

יישמחו במלאכותך, שמרי,

שמרי,

שמרי שמבת וקוראה,

עונג שבת,

יישמחו במלאכותך,

שמרי,

שמרי, שמרי שבת, וקוראה,

עונג שבת,

עם מקדשא,

מקדשא,

מקדשא שביעי שבת,

עם מקדשא,

מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

שיהיה לנו שבת חזון,

גאולה גדולה בשבת הזאת, להיענות

בכל מיני שאלות ובקשות,

בעזרת השם,

שנזכה לשפע אורה בשבת זו,

שכבר תבוא הגאולה, אמן ואמן.

רבי חנניהו בגנשיאו אומר,

נוסע הקדוש ברוך הוא חזקות ישראל,

ויכוח ירבו לנו תרום מסבור.