פרקי אבות חלק ז | הרב אמנון יצחק

פרקי אבות חלק ז

נציבי יום:

v      ראובן בן יערה חזרה בתשובה שלמה זיווג הגון עם יראת שמים אמיתית, שיחזור לו חוש הרוח, נפילת מלכות הרשעה, פקיחת עיני כל ישראל לתעמולת השקורונה וחזרה בתשובה וגאולה שלמה במהרה בימינו לכולם אמן.

v      אורי הנרי חנניה בן מרים רפואה שלמה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, שהמחלה תסור מגופו לבילי הדבילי יימח שמו.

v      רפאל בן לודמילה יזכה לתשובה שלמה ויראת שמים וזיווג הגון כשר מקפ"ז, אישה כשרה וצנועה, יזכה להתעלות בתורה, יתקן מידותיו וימליך את חבריו ויהיה לו הצלחה גדולה בישיבה, ישמח בעבודת ה' ויהיה בעל חסד ומזכה הרבים וכל המפריעים והמקטרגים יסתלקו. חזרה בתשובה לכל משפחתו מהרה אמן ואמן

v      אביגיל בת שרה בריאות לה ולמשפחתה הריון ולידה קלה כתרנגולת ופרנסה בשפע בעזרת ה' מהרה אמן

משנה ט"ו פרקי אבות שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

שמאי אומר עשה תורתך קבע כלומר שעיקר עסקך ביום ובלילה יהיה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלימוד תעשה מלאכה, ולא שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה במלאכה, וכשתיפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. הרמב"ם אומר 9 שעות ללמוד 3 שעות לעבוד מי שלא יכול ללמוד כל היום.

אמור מעט ועשה הרבה כמו שראינו אצל אברהם אבינו שאמר לאורחים בתחילה "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית י"ח ה'), כולה לאפה אחת, ואחר כך "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם" (בראשית י"ח ח'), אמר מעט ועשה הרבה. מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ואילו הרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. מנין? מעפרון. תחילה אמר לאברהם "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא" (בראשית כ"ג ט"ו) בסוף כתוב "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן" כמה? "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כ"ג ט"ז), לא שקלים רגילים. בבא מציעא פ"ז.

והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כשאתה מכניס אורחים לביתך, אל תתן להם מאכל ומשקה כשפניך זעומות וכבושות בקרקע. שגם אם נתן אדם לחברו כל המתנות שבעולם ופניו זעומות, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. אבות דרבי נתן י"ג.

כתוב שבן שמאכיל את אביו פטומות אבל נותן לו את זה בביזיון, אז הוא עובר על כיבוד אב ואם ויורש גיהנום. לא נתן לו אוכל סתם, נתן לו דברים מפוטמים, משובח, אוכל משובח. אבל נתן לו את זה בביזיון ככה, שם לו את זה על השולחן ככה בתנועה לא יפה. יורש גיהנום. ואם מטעינו בריחיים, הבן מטעין את אביו בריחיים, אומר לו בוא, תעבוד בריחיים, זה עבודה קשה מאוד לטחון, יורש גן עדן. איזה ציור, שאם באו מן המלכות לקחת את האבא לצבא אז הבן אומר לו לאבא 'במקום שאני אמשיך בריחיים, אתה תמשיך ואני אלך לצבא'. יורש גן עדן.

אז בקיצור, ולבן שיניים מחלב, תכף נבין. שמאי היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת בית המקדש השני, הוא והלל הזקן חברו היו בני הזוג האחרון מן הזוגות שעמדו בראש העם אחרי אנשי כנסת הגדולה. הלל שימש נשיא הסנהדרין, שמאי היה אב בית דין לידו, על ידו.

מתלמידיו של שמאי רבי יוחנן בן החורנית, בבא בן בוטא ורבן יוחנן בן זכאי. תלמידיהם של הלל ושמאי מכונים בית הלל ובית שמאי. כשאומרים בית הלל ובית שמאי זה התלמידים, הלל ושמאי זה הם עצמם. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אז כיוון שהראשונה הייתה לכבוד שבת, אחר כך מצא טובה ממנה, ואכל מה? את הראשונה, נמצא שהוא אוכל לכבוד שבת. אז ככה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.

שמאי הזקן היה מחנך את בניו למצוות מיום היוולדם, כפי שמובא במשנה במסכת סוכה, מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל קטן. יש מחלוקת במשנה מאיזה גיל חייב הקטן, משעה שהוא נצרך לאמו או לא נצרך לאמו, והוא החמיר שמאי שאפילו מיום שנולד אין הלכה כמותו, אבל ככה היה מחמיר. ומעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה. מה זה מעזיבה? זה נסרים ששמים לתקרה ושמים עליהם טיט וכולי. פעם ככה היו הבתים. אז הוא פיחת את המעזיבה, הוריד נסרים, וסיכך, שם שמה סכך. ואז התינוק היה מתחת לסוכה. וזה כבר חינוך מיום היוולדו כמו שאומרים. אפילו שאין לו הכרה ואין לו דעת ואין לו כלום לילד, התינוק נולד, אז הוא הסיר את כיסוי הגג ושם במקומו סכך כדי שיישן התינוק בסוכה למרות שפטור היה ממצווה זו.

עוד מעשה מובא בשמאי הזקן שהיה רוצה להחמיר, פה כתוב טעות 'ולהאכיל ביום הכיפורים את בנו הקטן בידו האחת', בגמרא כתוב שהיה מחמיר לא להאכיל ביום הכיפורים את בנו אפילו בידו האחת. למה? צריך ליטול ידיים לפני שאתה מאכיל את הילד, יש רוח רעה על הידיים, כמו שכתוב שמה כשהאמא באה ממקום כזה או אחר, שצריך ליטול ידיים, מבית הכסא או מהנהר. בקיצור, אז צריך ליטול ידיים משום סכנה, וגם יש איזה רוח רעה שנקראת שיבתה שהיא הורגת ילדים, אם נותנים לידים לאכול בלי נטילת ידיים של מי שמגיש לו את האוכל, יש רוח רעה שנקראת שיבתה, שאמנם למסקנה כתוב שהיא לא קיימת בזמננו, אבל היא הורגת מגיל שני חודשים והלאה, עד גיל שבע. אפשר שזה גם מה שקוראים לזה מיתת נשיקה, חוץ מהחיסולים, אפשר שזה גם כן בנוגע לזה.

אבל מכל מקום הוא היה  מחמיר, למה? ביום הכיפורים אסור לרחוץ ידיים. אמנם להאכיל את הילד מותר משום סכנה, אז הוא היה מחמיר לא, אפילו לא ליטול ידו. יש לזה כמה הסברים למה לא ידו וכולי. מי שירצה יעיין. וגזרו עליו חכמים שיאכילהו בשתי ידיו, אפילו שהוא יכול ביד אחת, גזרו עליו בשתי ידיים להראות שהוראתם היא הוראת אמת, וגזרו עליו שהוא יאכיל בשתי ידיים. אז זה מובא ביומא בע"ז עמוד ב'.

אז רואים שהוא היה מחמיר בכל דבר, לעשות את זה בזהירות, במצוות כמה שיותר, ובאיסורים כמה שלהימנע.

ציונו של שמאי הזקן נמצא ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי. הלל נמצא 150 מטר במורד הציון של רבי שמעון מצד שמאל, והוא נמצא כשני קילומטר לפני הכניסה למירון מהחניון בשביל העולה להר. לידו קבורים גם כלתו ותלמידיו.

הלל ושמאי היו בני זוג אחרון, ולאחריהם התחילה תקופת התנאים. התנאים הם חכמי המשנה שחיו בתקופה שאחרי כנסת הגדולה והזוגות. תקופת התנאים ארכה כמאה ושישים שנה, משנת 3768 ועד שנת 3948 לבריאת העולם. פירוש המילה תנאים זה 'שונים'. תנא=שנה. תנאים, תנא זה שונה. כלומר לומדים או מלמדים. והכוונה היא ללימוד התורה שבעל פה, כי בזמנם עדיין למדו את המשנה בעל פה, היה אסור לכתוב אותה, עד שבא רבי ואמר "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קי"ט קכ"ו) ואז הוא קיבץ את כל התורה שהייתה בעל פה ביד כל החכמים והעלה אותה על הכתב וזוהי המשנה. אבל עד אז אסור, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם. דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה.

אז לפי שבזמנם המשנה עדיין הייתה בעל פה ולא הייתה כתובה, לכן היו שונים כל הזמן, ושננתם, היו שונים, אז נקראו תנאים, תנאים שונים. התואר שנקראו בו התנאים היה רִבִּי. למעט הנשיאים שהם נקראו רבן, כמו רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי, והיו תנאים שנקראו בשמם הפרטי ללא תואר, כמו שמעון בן עזאי.

תקופת התנאים מתחלקת לחמש דורות, ודור נוסף הוא דור המעבר מהתנאים לאמוראים. תקופת האמוראים החלה כמאה ועשרים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, ונמשכה כשלוש מאות ושתים עשרה שנה. האמוראים היו מתרגמי ומפרשי המשנה, והם חיו בשני מקומות, בישראל ובבבל. חכמי ארץ ישראל כונו בתואר רבי, ואילו חכמי בבל כונו בתואר רב. זה מובא בסדר הדורות.

אז למדנו במשנתנו מדברי שמאי שיש לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכן רבי ישמעאל אומר "והווי מקבל כל אדם בשמחה". ונאמר במסכת אבות דרבי נתן המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. ואילו הנותן מתנה לחברו ופניו זעופות, אפילו נתן לו כל מחמדי עולם ופניו זעופות, כאילו לא נתן לו כלום. וכן דרשו חכמים על הפסוק בבראשית מ"ט י"ב "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" טוב המלבין שיניים לחברו, דהיינו שמחייך אליו, יותר ממי שמשקהו חלב, דהיינו יותר טוב מהנאות גשמיות שמהנה אותו. כתובות קי"א. הפסוק "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן", פירושו חכלילי זה אדמימות, שכששותים הרבה יין העיניים נהיים אדומות, רואים שאדם שתה, העיניים מאדימות. ולבן שיניים מחלב, מי ששותה חלב הרבה, השיניים שלו מלבינות. סידן מלבין. היה שפע כל כך בישראל מהיין, שנראו אנשים עם עיניים אדומות מרוב היין, השיניים היו לבנות מרוב שפע החלב. אבל חכמים דרשו את מה שאמרנו.

וכן אמר רבי מתיא בן חרש והווי מקדים בשלום כל אדם. ומסופר על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק. אז כל זה עוד ראיות לשיטתו של שמאי הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

פה יש טעות, אז כתוב שמעון בן אלעזר, מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון, הבן של רבי שמעון בר יוחאי קראו לו אלעזר. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור, מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה כי למד הרבה תורה, ודעתו הייתה גסה עליו מפני שלמד הרבה תורה. היה לו קצת גאות, מרגיש ככה "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב' י"ז ו'), נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. רש"י אומר שזה היה אליהו הנביא שבא לנסותו. אמר לו המכוער 'שלום עליך רבי!' ולא החזיר לו, לא ענה לו. ואמר לו רבי אלעזר 'ריקה', יש מפרשים שריקה זה ברנש, 'כמה מכוער אתה, האם כל בני עירך מכוערים כמוך?' וואי וואי וואי, מה זה? אמר לו 'איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני כמה מכוער כלי זה שעשית'. תלך, תלך בטענות לקב"ה, תגיד לו, תגיד לאומן, תגיד לו 'כמה מכוער הכלי הזה שעשית'.

כיוון שידע בעצמו שחטא, תפס את עצמו הבין שהגזים מה שהוא אמר, מיד ירד מן החמור ונשתטח לפניו, נשתטח ואמר לו 'מחול לי'. אמר לו 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית'. והיה הולך אחריו, מפציר בו שיקבל את התשובה שלו, את המחילה. עד שהגיע לעירו.

יצאו כל בני עירו לקראתו, של רבי אלעזר, והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי ומורי מורי. אמר להם המכוער 'למי אתם קוראים רבי רבי?' אמרו לו 'לזה שהולך אחריך'. אמר להם 'אם זה רבי הוא, אל ירבו כמותו בישראל!' אמרו לו 'מפני מה?' אמר להם 'כך וכך עשה לי'. אמרו לו 'אף על פי כן מחל לו שאדם גדול הוא בתורה'. אמר להם 'בשבילכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהיה רגיל לעשות כן'. מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. הקנה הוא מתכופף, הארז אי אפשר לכופף אותו. לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. זה גמרא בתענית כ'. ההמשך הוא - לכן זכה קנה שיעשו ממנו קולמוס לכתוב תפילין מזוזות וספרי תורה, כי הקנה הוא רך.

אז זאת אומרת, לומדים פה דרך ארץ ומוסר איך צריך להתייחס. והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. אז שמאי אומר עשה תורתך קבע, קודם כל תלמד תורה, כשתתעייף כבר מהתורה ולא תוכל, עשה לך מלאכה, קצת. ותמיד אמור מעט ועשה הרבה, דרכם של הצדיקים לומר מעט ולעשות הרבה כאברהם, ולא כמו עפרון. והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ולבן שיניים מחלב, עדיף שאתה תחייך אפילו לא נתת כלום, יותר ממתנות גשמיות וכולי וכולי. ומתנות גשמיות בפנים זעופות וזעומות, כאילו לא נתת שום דבר.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (ישעיה מ"ב, כ"א)

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787