הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו - חלק ג' | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, רבי בן נינא, שפע ברכות, ישועות ונחמות, החתן הבר מצווה,

לשמירהו הקדוש ברוך הוא,

לחונן את ליבו להיות שלם, ללכת בדרכיו,

לשמור מצוותיו כל הימים,

יהיה נאמן לעמו, להוריו ומתורתו, אמן.

אמן.

יוסף בן הווידה,

רפואה בכל הגוף, שמחת חיים ואריכות ימים, אמן.

אמן.

הוא היה אומר כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, חלק ג',

שנאמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב.

במדרש שמואל תמה

על פי הפשט לא נזכר בפסוק נאומה אודות הרוח

שבאה ועוקרת את האילן והופכת אותו על פניו.

אז איך מביא יא תנא ראיה לדבריו בפסוק זה?

ותירץ כי לערער הצומח מערבה ישנם שני חסרונות,

והם גורמים שהרוח תוכל להפוך על פניו אותו.

האחד,

שהוא ערירי וצומח בחידות,

כשצומחים אילנות

בסמיכות זה לזה,

אין הרוח יכולה להיכנס ביניהם לזיקה,

ואי אפשר לה לעקור אפילו אילן אחד,

כיוון שכל אילן סובל מעט מן הרוח ובכך מגינים האחד על חברו.

אך כשהאילן יחידי וערירי,

מנשבות עליו רוחות מארבעה צדדים ועוקרות אותו.

חסרון שני,

אם היה אילן נטוע בין הרים וגבעות,

גם הם היו מגינים עליו מפני רוחות.

כי הרוחות יכו בהרים ובגבעות,

ועד שהגיעו לאילן נחלשו, ואין בכוחם לעקרו.

אבל כיוון שהוא נטוע בערבה,

שזה מקום מישור,

ואין שם שום דבר שיכול לעצור בעד הרוח ולהגן על האילן ממנה.

אז מכה, רוח ועוצמה רבה על האילן,

ותכף עוקרתו

והופחתו על פניו.

נמצא שמרומז בפסוק העניין הזה, שהרוח חוקרת את האילן ממקומו.

עוד במדרש שמואל,

מה שכתוב, כל מעשיו

מרובין מחוכמתו,

מדבר על מי שמקדש את עצמו במותר לו.

אז זה אמר התנא,

שאפילו כל הרוחות שבעולם באות,

פירושו, אפילו אם יקטרגו עליו, כל המקטרגים שבעולם,

רוחות, לאו דווקא רוחות, כמו שאנחנו מכירים, אלא רוחות רעות,

כל המקטרגים שבעולם יבואו לקטרג עליו, לא יצליחו ללמד עליו חובה לגרום שיענישו אותו,

ולא יזיזו אותו ממקומו.

למה? כי מעשיו מרובין מחוכמתו.

זה מגן עליו מפני הרוחות הרעות

שירצו לקטרג עליו.

בשם רבנו משה אל שכר, זכר צדיק לברכה, זכותו תגן עלינו אמן. אמן.

מקשה.

איך ייתכן הדבר שמעשי האדם יהיו מרובין מחוכמתו?

אם עדיין לא השיג בחוכמתו ולא ידע,

איך יוכל לקיים למעשה?

אלא הוא מבאר שדברי התנא נאמרו לעניין החוכמה שאדם מלמד לאחרים.

על האדם להיות נאה דורש

ונאה מקיים.

ועל כן,

לעצמו הוא יעשה הרבה,

ויתנהג כראוי,

וייתן לחסידות

לקיים דברים לפנים משורת הדין.

אבל כשילמד חוכמה לאחרים ויזהירם,

חוכמתו תהיה מועטת.

הכוונה יזהיר אותם מעט.

וכיוון שהוא עושה הרבה,

אז הם יראו שמה שהוא מבקש מהם זה מעט,

ומה הוא עושה?

הרבה הרבה יותר.

אז דבריו יהיו נשמעים,

ויתקבלו בלב בני האדם השומעים את דבריו.

כי קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, הוא מקושט מאוד,

יש לו הרבה הרבה מעשים ומפעלות,

ודאי שיקבלו ממנו.

ולכן דימה אותו התנא לאילן,

שענפיו מועטים,

עניב לתרופה.

הדיבור שלו מועט.

מה שהוא מלמד לאחרים, הוא לא מבקש מהם

בבת אחת הכל ללכת עד ה... ככה.

אבל שורשיו מרובים.

המעשים שלו עצמו שהוא מקיים מרובים.

על זה אמר שאפילו כל רוחות שבעולם לא יכולות להזיזו.

הכוונה, כל הדעות הכוזבות

שמנשבות בעולם לא יכולות להזיז אותו ממקומו,

כיוון שהוא שלם בדעותיו,

ולכן לא יסירו אותו מאמונתו ומדרכיו הטובים.

שנאמר, והיה כעץ שתול על מים.

מדרש שמואל

מחלק בין הלשון שתול לנטוע.

עניין נטיעה

זה כשנוטעים פעם ראשונה את הזרח.

עם זרח נוטעים אותו באדמה.

וכשמעבירים את הנטיעה ממקומה למקום אחר זה נקרא שתילה.

שותלים,

זה שתילה של נטיעה כבר שהייתה, וצמח, לוקחים ושותלים.

נמצא שהשתיל

מורה על המקום האחרון,

שבו מונח הזרע,

ויותר לא מעבירים אותו למקום אחר.

כן?

נגיד,

במשתלות

לוקחים זרעים, שמים בתוך עציצים,

הם מתחילים לצמוח, מוכרים את זה,

ואז לוקחים את השתיל הזה,

ושמים אותו באדמה או במקום אחר, וזהו. משם לא מזיזים אותו יותר.

זה שתיל.

מה מתכוון

התנ״ך שאומר לנו שאדם שזכה שמעשיו מרובים מחוכמתו,

הרי הוא כעץ שתול,

לא יצטרכו לעקור אותו שוב ממקומו.

זה המקום האחרון ששמים אותו.

לא מעבירים אותו יותר.

זאת אומרת, לא יצטרכו לעקור אותו אחרי שהוא יסיים את שנות חייו,

ויזכה להגיע למקומו המתוקן בגן עדן,

ולא יהיה שוב להתגלגל עוד פעם בעולם הזה,

וגופו ינוח בשלום על משכבו עד קצה ימין.

זה נקרא כעץ שתול, פעם אחרונה.

זהו.

מי שמעשיו מרובים מחוכמתו.

למה? כי הכול לפי רוב המעשה.

ונפש החיים

דאר גם כן באופן זה את החילוק של נטוע לשתול.

וביאר את דברי המשנה במשל נפלא.

מלך

ראה בחצר

אחד ממקורביו מעיין נאה.

ביקש

ממשרת שיעקרו אילן אחד שצומח אצלו בגינה,

וישתלו אותו סמוך למעיין.

ואמר לבעל המעיין,

תיזהר מאוד על האילן הזה, כי ערכו רב מאוד.

והוא זמזם

במצוות המלך, ולא שומר על האילן עד שנתקלקל.

ודאי שיכעס עליו המלך

מי יחשיב זאת לחטא גדול.

ובפרט שהמלך גם אמר לו, תהנה מהפירות,

שיצמחו מהאילן עיקר הערך הזה.

וכיוון שהמלך רצה להיטיב לו ולהשפיע עליו טובות,

והוא זלזל במלך,

ולא נהנה גם מהפירות הטובים

שהיו אמורים לצאת מהאילן,

ובועק בטובה שהבינו המלך,

ודאי שהוא מתחייב למלך.

המלך זה הקדוש ברוך הוא.

נתן לנו נשמה יקרה ממקור טהור,

מתחת כיסא הכבוד.

ביקש לקבוע אותה ליד המעיין,

מעיין התורה והמצוות,

שהנשמה בשמיים לא יכולה לקיים אותה. צריך גוף,

שיהיה לו פה.

והכוונה של השם יתברך לטובתו של האדם,

להרבות שכרו על מעשי מצוותיו.

ואת הפירות היוצאים מן האילן הזה, מהמעיין הזה,

הוא ייטול לעולם הבא,

ויזכה לענון מזיו השכינה,

שאי אפשר לתאר את גודל העונג לנשמה.

ואם לא יצבור באמתחתו מצוות ומעשים טובים כשהוא עדיין פה,

אחר מיטתו במתים חופשי, לא יוכל לקיימה.

לכן כתוב, אשר פריו ייתן בעיתו.

זה בעיתו בזמן שאתה פה נמצא בעולם הזה.

כמו שאמרו חכמים על הפסוק, ושמרת את המצווה ואת החוקים,

אשר אנוכי מצוותך היום לעשותם.

היום לעשותם.

ולא למחר לעולם הבא, אומר רש״י.

אשר אנוכי מצווהך היום לעשותם בעולם הזה.

ואם אדם לא נותן ליבו למתנה יקרה ונפלאה שקיבל ממלך העולם

כדי להתאים לו לאחריתו,

ולא מקיים מצוות ומעשים טובים בעודו בעולם הזה,

מה מאוד יגדל עומשו שפעט וזלזל במתנת המלך,

ועל כן ישכיל האדם להרבות ולצבור מצוות ומעשים טובים,

כל זמן אשר נשמה בא פה ואז ייטב לו בזה ובבא.

לא כמו בעל הפיתות,

שחושב שצריך רק ללמוד ולא צריך,

לא צריך

גמילות חסדים.

לא צריך.

רבי אליעזר לא מבין

מה שהוא אמר לרבי עקיבא שצריך כנישתא חדה,

תורה ומצוות.

תורה וגמילות חסדים יצילו מגוג ומגוג.

הוא סובר בגלל שאין לו רב, אף אחד,

אז הוא סובר שלא צריך גמילות חסדים.

כן, אז הוא לקח מפה לפני כמה שנים שני בחורים שילכו ללמוד,

רק ללמוד,

והם היום לא לומדים.

מרוב לימוד.

המביט

בהקדמת ספרו בית אלוקים

פירש את כוונת המשנה באופן אחר.

ישנם אנשים שלמדו תורה וקיימו מצוות ומעשים טובים באופן נפלא הרבה יותר

ממה שקיימו בני אדם אחרים,

אבל לפי הכוחות שניתנו להם משמיים,

היו מסוגלים להשיג הרבה יותר.

הרי שאף על פי שהדרגה שלהם גבוהה,

ומגיע להם שכר הרבה על כל מעשיהם,

יש עליהם גם תביעה.

למה לא עשו יותר מפי הכוחות שהעניקו להם מהשמיים?

זאת אומרת, אם החוכמה מרובה,

צריך מעשים פי כמה וכמה, צריך שמצוותיו יהיו גרובים מחוכמתו.

אז יש עליו תביעה?

איפה המעשים?

איפה שני מיליון בעלי תשובה?

אתה כזה חכם גדול שיודע עמוד זה, עמוד זה, עמוד זה, דף זה, עמוד זה, ספר זה, ספר זה, ספר זה,

פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ, שני מיליון אתה צריך שיהיה לך לפחות, מעלה תשובה, הם לא יחייבו אותך,

יחייבו אותך בשמיים.

אך מאידך גיסא,

יש אנשים דרגתם פחותה בהם והרבה, לא הגיעו למעשיהם של האנשים האלה שהם מלאים חוכמה ומעשים טובים,

וכוחותם היו מועטים,

ולא היו יכולים להשיג יותר.

לא תהיה עליהם שום תביעה.

מעתה לעניין המדרגה שהם עומדים בה,

הם נחשבים בעלי מדרגה גבוהה ונעלת יותר מאלה שחננו משמיים וכוחות גדולים.

למה?

כי הם פעלו ועשו כל אשר בכוחם וביכולתם.

והדבר נמשל למלך,

המלך הטיל על שני עבדים מלאכה.

אחד היה גיבור חי

ורעהו חלוש כוחו.

כיוון שידע המלך

שהאפשרויות הן לא שוות,

אז הוא נתן לכל אחד עבודה בהתאם לכוחו.

והטיל על הגיבור פי שניים מן החלש.

נשלם הזמן,

שלח לבדוק מה נעשה.

וברא לו שהעבד החלש

סיים את המלאכה.

והגיבור, גיבור, התעצל ולא סיים.

ודאי שיחרה אף המלך מעבד הגיבור.

הוא יעניש אותו עד שנתעצל.

אפילו שבפועל

הוא עשה הרבה יותר מרעהו החלש.

נגיד החלש עשה את המאה אחוז שניתן לו,

והוא עשה פעם וחצי.

במקום פי שתיים.

פעם וחצי רק הוא עשה, אבל הוא הסיר.

הוא לא ניצל את כל הכוחות שיש לו.

וכיוון שהיה ביכולתו לעשות יותר והוא לא סיים את המלאכה,

אז לא שהוא כיבד יותר מהחלש כי הוא עשה יותר ממנו,

הוא נענף.

וביאר בזה את דברי הגמרא בפסחים.

כששב בנו של רבי יהושע מעלייתו לשמיים,

אמר שורה, עליוני למטה

ותחתוני למעלה.

ועכשיו זה מתפרש כך.

אותם בני אדם שהיו עליוניים כשהיו פה בעולם הזה,

לא היה בכוחם להתעלות הרבה יותר מלהגיע לדרגות נעלות וגבוהות בעבודת השם יתברך.

אלא שלא התייגעו כראוי כפי כוכבו

ולא עשו המוטל עליהם.

הנה בעולם העליון הם למטה.

הם עומדים במדרגה פחותה ומעוטה מהאנשים שהיו בעולם הזה תחתונים ביחס אליהם,

ולא השיגו כמותם בעבודת השם.

אולם, מכיוון שהשלימו את מעשיהם בעבודתם כפי הכוחות והכלים שנתנו להם מן השמיים אלה שהיו תחתונים זוכים להיות בעולם העליון למעלה למעלה מאשר העליונים שהיו למטה ששם הם יהיו למטה למטה.

ובזה בהיר את מה שכיוונה המשנה.

כל שחוכמתו

רומז על החוכמה והכוחות שקיבל אדם זה משמיים את תכונתו.

כל שחוכמתו

מרובה במעשה

ולא השכיל לקיים מצוות ומעשים טובים כפי היכולת שהייתה לו.

לזה רואים שהוא לא מחשיב את מעלת המצוות והגמילות חסדים.

שאם היה מחשיב היה מרובה לקיים מצוות ומעשים טובים ביתר שאת וביתר עוז,

כפי הכוחות והיכולות שיתברך משמיים.

בער כן נתברר שאפילו מעשים טובים שסיגל והוציא לפועל

לא עשה אותם לשם שמיים.

כאילו רק פורק עול, כאילו צריך גם לעשות אז הוא עושה,

אבל הוא לא מחפש להוציא את כל החוכמה במעשים טובים וגמילות חסדים.

ועל כן אין חוכמתו מתקיימת.

ראינו שאין קיום

למעשים טובים שעשה מאחד שהוא לא מחשיבם ומעריכם כראוי.

העיקר ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד, ללמוד.

ולהוציא לפועל את הלימוד?

ללמוד. איך קונים שם?

ממעשים?

קונים שם שאומרים שאתה ברברת.

בר. בר. בר. בר. בי הודא.

בר. בר.

אז זה הם מקבלים כבוד.

כי ככה אנשים, הם מתפעלים מאנשים שיודעים לברבר.

אך אדם, שמעשיו מרובין מחוכמתו שהוא עושה כל שביכולתו

ומתעלה כל מה שידו מגעת,

אפילו בפועל לא עשה הרבה.

עם כל זה חשיבות מרובן מעשיו הטובים.

ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, לא מזיזים אותו ממקומו.

והוא זוכה למקום נכבד בעולם העליון

כגמול על מעשיו דרוב השתגלותו.

אז גם אם אדם לא ברוך כישרונות

והוא עשה את כל מה שהוא יכול לעשות בקיום התורה והמצוות, זה מראה את החשיבות של האם ועיניו.

ורחמנא ליבא בעל.

הממעיט והמרבה,

ובלבד שיכוון לבוא לשמיים.

השם לא סופר דפים.

הוא מסתכל עמן בהשתדלות, ברצון, בביצוע וקיום.

ולמדתם בעשיתם.

מי שלא בכלל עשייה, גם לימוד אין לו.

ויעמוד לו לרועץ,

ויחייבו אותו על כל דבר שהוא ידע,

ולא קיים.

יוסיף דעת, יוסיף מחאות.

הרי אני מכוון כן מצד חכמים.

רבי חנן יום בן אדשיום באוסוף דמוקרטון ישראלי.

לחיקו חברון תורו ומצוות.

שנה ובן אדם מסווה עם סימגו ילדים תורו ילדים.

הרי אני מכוון,

אדוני היושב-ראש.