דיני נזיפה ונידוי, גדרי "תלמיד חכם" בזמננו וחרם דרבינו גרשום על פגיעה בפרטיות

 

- - - לא מוגה! - - - 

לא מבינים אז תסביר, אבל לא בגלל שלא מבינים אני אעשה עוון.

לא, צריך להבין שזה איסור גמור

ואי אפשר להתפשר גם בדבר הזה.

סימן ש״לד סעיף י״ד

נזיפה היא מאדם גדול שגוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו משפטו שיהיה מתחבא ויושב בביתו ויהיה נכלם ולא יראה פנים למי שהכלימו

וימעט בשחוק ובדיבור ובהעסקה ויצער עצמו לעיני כל נוראיו.

אבל אין צריך להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתייה

ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג

באחת מכל דיני האבלות.

ואין צריך לפייס את מי שהחציב כנגדו ואין צריך שיתירו לו.

לכיוון שנהיה כנזוף

זמן נזיפה מותר מאליו.

כדי להבין את מה שנאמר כאן, מה זה נזיפה בחומש במדבר, בסוף פרשת בעלותך מסופר על מה שדיברה

ותדבר מרים ואהרן במשה.

ולכן הקדוש ברוך הוא העניש אותה.

נאמר שם, ואביה ירק בפניה לא תיכלם שבעת ימים.

זה המושג של נזיפה.

אבל מרן מסיים,

נזיפה שלהם הייתה שבוע, שלנו זה יום אחד.

אבל לפעמים, לפי ריאות עיני בית הדין או הרב,

לפעמים זה יכול להיות גם חודש שלם.

הירושלמי מספר לנו מעשה שהיה בין

רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא ורבי חייא.

היה ביניהם מחלוקת בהלכה.

אנחנו מלמדים תורה.

האם

לימוד התורה רק בתוך כותלי בית הכנסת או בית המדרש,

או גם ברחוב?

לפי רבנו הקדוש,

רק בתוך כותלי בית הכנסת.

כך נאמר,

חמוקי ירכייך,

כמו הירך של האדם בסתר, אדם לובש מכנסיים,

כך גם דברי תורה צריכים להיות בסתר,

בצנעה, תשמור על כבוד התורה.

אבל תלמידו, רבי חייא,

היה גדול התלמידים,

שחיבר לנו את התוספתא ועוד.

הוא סבר, לא, צריך להפיץ את מעיינות התורה בראש הומיות תקרא.

תעביר רמקולים לרחוב יפו,

תעשה בכל כיכר,

תעשה שם שיעור מרכזי. אינטרנט.

אינטרנט. לא להסתגר בתוך ארבעה עמוד של בית המדרש,

אלא

תעשה את לימוד התורה באמצע הרחוב.

טוב, מחלוקת.

יש הרבה דברים שראינו, מחלוקות בין גדולי החכמים,

גם בין הרב לתלמיד.

זכותו של רבי חייא לומר.

אבל,

אחרי הוויכוח,

תודה. היה צריך רבי חייא לקבל את הדעה של הרוב,

את הדעה של רבו, רבי יהודה הנשיא.

הוא לא קיבל את זה, אלא כל כך היה בהתלהבות עצומה ללמד תורה.

להרביץ תורה,

הלך ולימד לשני בני אחיו בחוץ.

שמע מזה רבנו הקדוש, הקפיד עליו.

כשהגיע לבית המדרש,

במקום לקרוא לו חייה בחטא,

קרא לו עייה בעין.

אמר לו עייה, תראה מי קורא לך בחוץ?

יצא החוצה רע שאין אף אחד,

הבין מיד שרבנו הקדוש כועס עליו,

ואז הוא יצא, נהג בעצמו,

את הנזיפות,

נעשה כנזוף.

לא צריך לומר בפירוש את המילים, אני נוזף בך,

אלא התוכן של הביטוי הזה אמר את המילים, זהו זה,

לכן הלך הבחייה לביתו, הסתגר בביתו.

עבר הזמן,

מרן אומר,

זמן נזיפה מותר מאליו.

לגבי נידוי,

צריך שאותו בית הדין שנידה אותו, יעשו לו עטרה.

יגידו, מותרים לך, מותרים לך,

זה לא נעשה באופן אוטומטי.

אבל כאן, נזיפה, זה נעשה באופן אוטומטי,

עובר הזמן,

חזר לבית המדרש.

ההמשך של הסיפור, בשמיים רצו לעשות ביניהם שלום.

איך?

כשנכנס הבחייה, שאל את רבנו הקדוש,

מה שלום השיניים?

רבנו הקדוש סבל 13 שנים מהשיניים.

ענה לו רבנו הקדוש, מאז ששמת את האצבע שלך

על השן,

נו, נתרפא.

אמר לו רבי חיה, אני לא שמתי את האצבע.

מיד כלה הבין רבנו הקדוש,

שזה היה אליהו הנביא בדמותו של רבי חיה ששם את ידו על השן, ובזכות זה, ברוך השם, אין כאב שיניים,

לא צריך ללכת לרופא שיניים.

ומאז נהג בו כבוד.

למה נהג בו כבוד?

אליהו הנביא יכל גם להתחפש

לדמות שלו, לדמות שלי. למה דווקא לרבי חיה? סימן שרבי חיה קודש קדשים. כמו שהגמרא מתארת את מעלתו

באהבה מציעה פה. שם הגמרא מספרת

מה הוא עשה, גדולי מעשה חיה,

שזכה והרביץ תורה בישראל לאלפים ולרבבות. עד היום אנחנו יונקים מתורתו,

התוספתא ושאר החיבורים שכתב אז, שערך לנו את דברי התנאים.

עד היום אנחנו לומדים בהם ופוסקים מהם להלכה ולמעשה.

למה לא מותר לרבי לקרוא לו אייה ולשאול זלזול, זלזול וחבר?

במקום לומר לו את המילים הקשות,

במקום לומר לו את המילים נידוי או נזיפה, במקום זה בחר רבינו הקדוש לומר את הכינוי הזה כדי, איך אומרים?

למען ישמעו ויראו.

כדי שהאחרים יבינו שיש סדר ואחרי רבים להטות,

ולא כל אחד יעשה מה שליבו חפץ.

אפילו גדול התלמידים, רבי חיה, תראה מה קרה לו ברגע שהוא סטה מהמסגרת,

נטע קו מדברי רבינו הקדוש,

אז גם האחרים יקשיבו וישמעו וילכו לפי הסדר.

הפסיכולוגים שלנו אומרים,

מכל חברה,

בכל קבוצה,

אתה תמצא גם בני אדם שהם המזג, האופי שלהם הם מרדנים.

אומרים, אחד משבע.

אם אומר לך האדם, יש לי שבעה ילדים,

אז מסתמא, בממוצע צריך להיות אחד מהם שלא יהיה כבש דמים,

אלא באופי שלו יהיה מרדן.

בכל חברה, בכל מקום יש כזה.

בוא ונאמר, כעת אני ארצה להדליק את המזגן ונגיד לסגור את החלונות.

אז אתה תסכים איתי,

אבל תמיד יהיה איזה מישהו, לא, צריך לפתוח.

אנחנו נגיד יעלה ויבוא,

הוא אצלו לא יעלה ולא יבוא. יש תמיד מרדנים, בכל חברה,

זה באופן כללי בעולם בממוצע.

אצל עם ישראל, אני חושב, זה לא אחד משבע,

אולי זה קצת יותר,

בלשון המעטה.

זה האופי של עם ישראל, בן פירת יוסף, כולנו חכמים, כולנו נבונים,

ויוסיף דעת, יוסיף מפה.

ולכן, צריך גם

לזרוק מראה בתלמידים, למען ישמעו וייראו,

כדי שהמסגרת תהיה שלמה,

הלכה זה לא צחוק.

בהגדה, תגיד את הסיפור כך, תגיד את הסיפור אחרת, זה לא נורא. מעליש, אני מוחה לך,

איך שהסיפור על פרעה, איך שהסיפור היה על יעקב אבינו, אם היה כך, היה כך, זה לא נורא.

אבל כשזה נוגע בעניינים יסודיים של הלכה למעשה,

שם אנחנו חייבים לדייק,

ולא כל אחד יעשה מה שליבו חפץ, ולכן הוצרח רבינו הקדוש לחרוג מהמנהג הרגיל שלו, שהיה ענויתן גדול, כאן היה יוצא מן הקרח.

אז כמו שאמרנו,

כאן בעניין של נזיפה זה פוגע מאלה.

אבל לגבי נידוי לא כך, אלא גם אם עברו שלושים יום,

הרמב״ם כותב

אף לאחר שלושים אין מתירים לו עד שיחזור.

קודם כל, יחזור בתשובה,

יבוא ויבקש מחילה,

ואחר כך יבואו בית הדין ויעשו לו.

אבל אם אותו אדם חצוף לא בא לבקש מחילה,

לא אכפת לו.

חצוף שיישאר ככה עד שימות, ימות בנידויו,

אמרנו למעלה, אם הוא מת בנידויו ישימו אבן על ארונו וכולי.

כל הדברים האלה,

גם כדי להעניש אותו, אוכל מפירותיהם בעולם הזה,

וגם לאחרים, כמו שאמרנו, למען ישמעו וייראו.

מרן לקמאן כותב את כל ה-24 דברים שבית הדין יש לו סמכות לבוא ולנדות עליהם.

ומרן בסעיפים הבאים מדבר בנידוי לאדם שביזה תלמיד חכם.

גם אדם שמבזה תלמידי חכמים, גם הוא בכלל הנידוי,

ויש עליו את כל הדינים להתרחק ממנו, והוא חייב לנהוג

בדיני אבלות עד שיחזור בתשובה,

והחכם ימחה לו.

כאן לא צריך בשביל זה שלושה דיינים שיעשו לו את הנידוי,

אלא גם אם החכם לבדו, הוא לבדו,

ואמר עליו שיהיה בנידוי,

זה לבד תופס,

והרי הוא מנודה כל זמן שהחכם

לא עושה לו את התרם.

אמנם יש מי שחושב

שזה היה בחכמים שהיו פעם,

פעם היו צדיקים, חסידים, קדושי עליון,

כמו הבבא סאלי, זכותו יגן עלינו,

אבל היום בדור שלנו זה לא אותם החכמים, הכל אפס. כך הוא אומר לך,

גם אם מישהו יגיד, זה דברים בטלים.

כך הוא מזלזל ואומר

תגיד לו את מה שכתבו גדולי הפוסקים

מרן באבקת רוחל או שאר הפוסקים הדגישו לנו

יפתח בדורו כשמואל בדורו

זאת אומרת דור דור בדורשיו

מה שאמרה לנו התורה ושמרת לעשות ככל אשר ירוך לא תסעו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

זה לא רק על הדורות ההם שהיה להם דיינים סמוכים דור אחר דור עד משה רבנו

אלא אפילו בדורות שלנו שאין לנו דיינים סמוכים

אבל זה הרמה של העם וממילא אתה מתאים לפי זה גם את אותם החכמים וגם מהם אנחנו חייבים לירא את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים

ומהם אנחנו צריכים ללמוד את התורה כולה ולכבד אותם

אמנם לגבי דין

אדם שביזה חכם

חוץ ממה שאמרנו צריך לעשות לו נידוי

הירושלמי אומר צריך לקנוס אותו שייתן ליטרה זהב לאותו החכם, פיצויים

וכך כותב להלכה הרמב״ם

אבל מרן את ההלכה הזו השמיט.

הרבה חולקים בדבר הזה, לעניין זה אומרים אין לנו דין תלמיד חכם

אבל חוץ מהפרט הזה לתת את הליטרה זהב

בכל הדינים מרן כתב לפי הסדר את כל ההלכות שיש לנו דין תלמיד חכם

גם בזמן הזה.

שם בדין הממון אתה אומר יש מחלוקת המוציא מחברו עליו הראייה

אז הוא יכול לומר אותו האדם קימלי כדעת תרומת הדשן שאומר שהיום בזמן הזה לא צריך לתת לחכם את הליטרה זהב.

בעניין ממון זה הדבר היחיד היוצא מן הכלל אבל חוץ מזה בכל הדינים האחרים כמו שאמרתי מרן הדגיש להלכה ולמעשה

את כל אותם הפרטי ההלכות שהתלמיד חכם שונה מאיתנו מרן כתב אותם כסדר

מרן כתב באורח חיים סימן רשו ט'

כשאדם

היה לו אחד מארבעה דברים

או נסיעה או שהיה חולה

וכל החיים יודו חסלה

או שהיה בבית הסוהר

כשגומר מהעניין בא לבית הכנסת ומברך הגומל

אבל לא מספיק שיהיו עשרה אלא

ותרמיניהו רבנן

כך אומרת לנו הגמרא בברכות נד כך פסק מרן בסימן רש יו ט'

זאת אומרת צריך שיהיה מתוך העשרה לכתחילה יהיו שני חכמים

אתה רואה גם בזמן הזה צריך

שיהיו תלמידי חכמים שישמעו את ברכת הגומל שיענו לו אחרי שהוא אומר שגמלני כל טוב

הם עונים לו צאו אשרי גמלך כל טוב שיענו לו את זה תלמידי חכמים זו המעלה באותה הברכה.

בהמשך סימן רכד מרן כותב אדם שרואה תמיד חכם גדול

מברך עליו

שחלק מחוכמתו לרעב.

סימן ש״ל בבית יוסף מרן מעתיק את דברי הגמרא בשבת ק״לט

שתלמיד חכם יש לו היתרים, שני היתרים,

הערמה בדרבנן.

אם יש חור בחבית מותר לו לקחת את ראש השום ולשים שם לומר

אני רוצה להצניע שם את השום,

למרות

שכוונתו גם לסתום את החור של החווי.

או,

הוא צריך לעבור את הנהר.

כאן בירושלים איננו את הדוגמה הזו,

אבל מי שגר בברדד יודע,

העיר שמה חצויה על ידי החידקל.

אז הוא צריך ללכת להגיד שיעור,

ולעבור בתוך המים אי אפשר, זה נהר גדול.

לנסוע בסירה גם כן אסור,

אבל יש סירה של הגוי.

הגוי צריך להנהיג את הסירה בשעה אחת בצהריים.

אז החכם הולך ברבע לאחת,

הוא עייף, הוא הולך, ישן שם, משתטח, ישן.

הנהג הגוי מכיר אותו, יודע מי זה החכם,

יודע שאחר כך הוא ישלם לו.

אז מגיע אחד בדיוק,

הסירה התמלאה לאנשים, מעבירים אותם לצד השני.

שוב, הרמה הזו לנו אסורה.

תמיד חכם,

מרן כן מעתיק את ההלכה הזו,

מרן כן כותב את כל זה להלכה ולמעשה.

גם ביורידיה סימן רמ״ג מרן כותב,

אנחנו חייבים לשלם מס,

החכם פטור. לא ארנונה, לא מס עירוני ולא מס הכנסה ולא דבר אחר.

בהמשך,

ברמ״ג שם, חכם שבא להתפרנס,

סוגרים את השוק

עד שהוא ימכור את הסחורה שלו.

במקום שהוא יעמוד יחד עם כולם וימכור תפוחי עץ,

עד שיגמור את העשר קילו שלו,

יעבור כל היום, יהיה ביטול תורה. מה עושים?

כמה דקות אף אחד לא מוכר, רק הוא.

מי שצריך תפוחי עץ קונה רק ממנו.

תוך רבע שעה גמר למכור את תפוחי העץ.

שער היום הוא הולך ללמוד תורה.

שוב, אתה רואה, מרן כן כתב את הדין של תמיד חכם להלכה למעשה.

בסימן רמ״ד מרן כתב

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.

תחילת הפסוק מפני שיבה,

הכוונה היא על אדם זקן למעלה משבעים.

מה זה אם כן עוד הפעם והדרת פני זקן?

הגמרא מסבירה לנו יפה, זקן וטריקון זה קנה חוכמה.

זאת אומרת, יש מצווה תעשה דאורייתא לקום מפני תמיד חכם.

מרן לא אומר שזה היה פעם בדורותם,

אלא מרן כותב לנו את כל ההלכות האלה גם בימים ההם,

גם בזמן הזה.

מרן באורח חיים סימן תקנז כותב

אסור להספיד בימי חול המועד, זה חג.

חכם שמת בשעת הלוויה מספידים אותו.

מרן חזר על זה גם בסימן תרש עין וגם לקמן בהלכות אבלות.

אדם חייב לקרוע רק על שבעה קרובים.

אם השכן שלו מת, לא צריך לקרוע עליו.

אבל חכם שמת,

הכול קרוביו, ולכן צריך לקרוע את הבגד עליו.

מרן לא אומר, זה פעם היה, היום לא צריך,

אלא גם היום

כל זה נחוץ וצריך כדי להמחיש את כבוד התורה.

כך גם לענייננו,

מרן כותב לנו כאן בשין ל״ד את ההלכה הזו, שאדם שמבזה חכם,

מן הראוי לנדות אותו עד שיחזור בתשובה שלמה.

לקמן בבן עזר סימן ב',

מרן מעתיק לנו את דברי הגמרא בפסחים מ״ט,

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם,

או ישיא ביתו לתלמיד חכם וכו'.

אתה רואה שמרן מדגיש את ההלכה הזו גם לזמן הזה.

חושן משפט סימן כ׳ בהלכות עדות.

גם שם מרן כתב את ההלכות האלה.

אם הוא בא לבית דין, לא נותנים לו שיעמוד בתור כמו כולם,

אלא נגמר הדין ודברים בין ראובני שמעון, יוצאים החוצה,

אפילו שהחכם בא אחרון, מכניסים אותו מיד,

שלא יתעכב.

תמיד עומדים ועמדו שני האנשים אשר להם אריב לפני השם, לפני הדיינים,

כאן מפני כבוד התורה מושיבים את שניהם.

אם הוא בא להעיד,

שוב נותנים לו להעיד ראשון,

אבל אם הבית דין שהזמינו אותו הם פחות גדולים ממנו בתורה ובחוכמה,

הגמרא בקידושין עין אומרת שהוא לא חייב ללכת בכלל, זה בזיון כבוד התורה.

עשה דכבות תורה עדיף, כמו המעשה של הגמרא בין רב נחמן ורב יהודה.

אלה דברי מרן שם בחושן משפט סימן כח.

ובזה, בדוגמה האחרונה,

אפילו אם ירצה למחול על כבודו, אין כבודו מחול. אסור לו ללכת

ולהעיד.

בחושן משפט, מרן כותב לנו בסימן רסב,

אדם מצא מציאה אבדה.

איך מחזירים אבדה?

על פי סימנים.

יש דוגמה יוצאת מן הכלל,

שאפילו בלי סימנים, אלא על פי תביעות העין,

אותו החכם מזהה שזו האבדה שלו,

ואנחנו מחזירים לו את האבדה גם על פי תביעות עין.

וכן כעצה בזה אני מביא לכם כמה דוגמאות שמרן התייחס אליהן,

וברור שבכל הדברים האלה יש לנו את כל הפסקי ההלכה גם להלכה ולמעשה.

לצערנו היום עוטפים

את התירוצים, אלה שלא רוצים לשמוע,

אלה שהיצר רע שלהם מושך אותם לפי התאוות שלהם.

כשאתה מוכיח אותם, אתה אומר לו, אבל הרב פלוני אמר כאן,

הוא אומר לך, זו דעה פוליטית,

זו פוליטיקה, כך הוא עושה,

יש לו תירוץ.

ועם התירוץ הזה, אם ראית גנב ותירוץ עימו.

זהו, אלה האנשים שמתחמקים מלבצע את מה שאמרה לנו התורה,

אבל כל אחד פותח את הרמב״ם, ספר החינוך או ספרים אחרים,

הוא רואה שבשמרת לעשות ככל אשר הראוך,

זה גם בימים ההם ובזמן הזה,

ולכן כל אחד ואחד ייזהר מאוד,

ובפרט כשמתקרבים ימי הבחירות.

ימים רגילים אולי האנשים עוד זהירים, שמים לב על כבוד התורה,

אבל לפעמים מגיע הזמן של הבחירות,

כל אחד ואחד נהיה גדול הדור, כל אחד יש לו דעה.

ואני סובר שצריך להצביע לא', לב', לג', לד', ל', לה', ל'ו',

כל אחד יש לו דעה,

ואתה מקשה עליו, אבל הרב פלוני עושה כך ביד,

מבטל אותו ביטול גמור כחרס הנשבר,

אולי גם מוסיף איזה מילים, איזה שטויות,

כל זה איסור גמור,

ואין הבדל אם הוא יאמר את זה בעברית או שיאמר את זה ביידיש,

גם לבזות חכמים ביידיש גם כן אסור,

אין הבדל אם הוא יבזה אותו ברחוב בבית הכנסת או שיבזה את החכם במקווה.

אנחנו לא מבינים יידיש,

לנו זה כיף, אנחנו הולכים וטובדים במקווה,

האם יפטפטו, יגידו מה שירצו, אתה לא מבין.

עובדים בשלט בני אדם. ואני כחירש לא אשמע,

אני לא שומע שום דבר,

אבל אותו אדם שמדבר נגד החכמים שם,

כמו שאמרת, הוא טומן ושרץ בידו.

אותו אדם, חלילה וחס,

הוא נלכד בעוון הזה.

וממילא אם הוא מנודה אסור לתת לו להיות חזן

אם המקצוע שלו מה הוא כותב ספרי תורה מזוזות אל תקנה ממנו מזוזות

תחפש סופר אחר יותר טוב אדם מרשמיים שעובד את השם ולא מבזה את התורה

זה מה שצריך לנהוג ולעשות להיזהר מאוד כדי שחלילה וחס לא תיבש ידו קראנו בלילו שענה רבה את דברי הזוהר

שם הוא מביא את מה שמסופר בספר מלכים

היה עומד ומקטיר לעבודה זרה על המזבח

הקב' ברוך הוא ארך אפיים גם לרשעים

אבל כשהושיט את ידו על עידו הנביא אמר תפסו ואז הוא התיבש ידו אלה דברי הזוהר שהקב' ברוך הוא מקפיד על כבוד החכמים על כבוד עבדיו יותר ממה שמקפיד על כבודו

ולכן צריך כל אדם להיזהר מאוד והגמרא מדגישה בשבת קייח

אדם שמבזה חכמים

אין תרופה למכתו

שם הגמרא מביאה את הסיפור שנשך אותו הנחש והסגולה היא

לקרוע את אותו החמור הבכור שהוא בן בכורה גם האימא שלו שלא סתם יש לו ייחוס גם וטובן את רגלו באותו מקום ועל ידי זה יינצל היה שם אחד כזה באו לאבי

טרף את זה אריה

ואז אמר להם החכם זה כנראה ביזה חכמים שאין תרופה למכתו

היום אולי לא כולם נפגעים מהנחש בירושלים אין נחשים אבל יש ברמינן מחלות אחרות יש דברים אחרים ברמינן או מחלת העץ או מחלת הסרטן או מחלות אחרות ברמינן

הולך לרופאים, הרופא אומר לו אין מה לעשות, זהו זה, זה אבוד

השם ירחם אומר לך רק תפילה רחמי שמיים, הרופא אומר לו דוגרי

ולפעמים אולי קרה לו הדבר הזה בעוון שביזה את החכמים

ולכן צריך להיות זהיר מאוד שלא יקרה לו את המקרה הזה לא אחרי שיקרה ילך לבקש מחילה ואחר כך אולי אלא ייזהר מעיקרה ישמור לפיו מחסום כדי שלא יבוא לכל זה רק אם החכם נדע אותו מחלוקת בפוסקים מהו גדר תלמיד חכם

התשבץ כשדן בזה הוא אומר לנו התנאי הראשון שיהיה בקיא בשס ופוסקים

דבר שני שיהיה לו עיון עמוק שיודע ללמוד דבר מתוך דבר

דבר אחרון שקוע בתורה ולא במסחר לא הולך

לאבד את זמנו בשאה פה בשביל לצבור הון

אלא כל הזמן הפנוי שלו קודש קדשים ללימוד התורה יש בו יראת השם טהורה

הראש לא כותב כך הראש אומר

אדם שהוא יודע את התורה יש לו ידיעות

אפילו אם הוא לא ידע את כל התורה הוא לא למד את כל מסכת ברכות עד נידה

אם אתה שואל איזו שאלה יכול להיות שאיזה דבר הוא לא ידע

הוא יעיין כמה דקות

אחרי כמה דקות הוא יחזיר לך תשובה

אבל הוא לא עונה לך מיד הוא לא שלף

אף על פי כן לפי דעת הראש עדיין

יש מקום לחייב לכבד את אותו האדם

מרן מתייחס למחלוקת בין התשבץ והראש והטור

ומרן פוסק להלכה כדעת הראש והטור מרן אומר את מרצון

ללכת לפי התשבץ

לא יימצא אלא אחד מעיר, אולי אחד יש שבקיא בכל התורה כולה בעל פה,

כל שאלה שאתה שואל אותו מיד הוא עונה לך הכל על רגל אחת.

אין הרבה כאלה בעולם.

ראיתי ביני העלייה והם המועטים.

ולכן ברור הדבר שגם אם הוא לא יודע את כל ארבעה חלקי שולחן ערוך במאה אחוז,

אבל כל שאלה אתה שואל אותו,

הוא יודע כל דבר לפתוח, כל דבר לסכם עליבא דיל חטא.

אבל,

אדם שגם אחרי שבוע, תן לו זמן שבוע שיבדוק את ההלכה,

גם אחרי שבוע הוא לא יודע,

אולי הוא ישאל חכם אחר,

זה הוא יודע לשאול,

אבל הוא בעצמו לא יודע לפסוק הלכות.

הוא דרשן בחסד עליון.

יש לו פה מפיק מרגליות,

הכישרון הרטורי שלו מדהים.

הוא אומר לך,

פרשת שבוע,

מה היה תיבת נוח, מה היה עם פרעה,

הדברים האלו הוא מספר אותם,

כאילו התיבה נמצאת כעת לפניך,

כל כך יפה, הוא מתאר את הכל.

בסדר, כל הכבוד לדרשן הזה, אבל הדרשן הזה אינו בחזקת תלמיד חכם.

אתה שואל אותו שאלות, בהלכה הוא אפס, הוא לא יודע,

ולכן אין לו הגדרה של תלמיד חכם.

צריך לכבד את האדם הזה, בלי ספק הוא מזכה את הרבים, הוא עושה דבר חשוב,

אבל אין לו את ההגדרות, מה שדיברנו קודם,

אין לו את כל אותן ההגדרות,

ולכן,

אם היה לו איזה סכסוך עם מישהו, ומישהו ביזה אותו,

אין לנו סמכות לבוא ולנדות,

לעשות נידוי למי שביזה אותו, כיוון שאותו הדרשן איננו בחזקת תלמיד חכם,

אלא אם כן מי שביזה אותו היה תלמיד שלו.

בתלמיד

הדבר חמור מאוד.

אפילו אם הרב שלו הוא לא תלמיד חכם,

אבל התלמיד שלמד אצלו תורה צריך להיזהר מאוד,

ולכן אומר הכנסת הגדולה,

אם התלמיד ביזה את רבו, צריך לנדות אותו מיד.

אבל אם זה לא תלמיד,

אלא סתם אדם שהיה לו דין ודברים עם הדרשן הזה, ואמר מה שאמר.

הוא לא צודק, הוא לא בסדר,

אבל אין לנו את הסמכות לבוא ולעשות בו משפט כתוב,

לנדות אותו בשביל הדבר הזה,

אלא כמו שאמרתי, אך ורק אדם שהוא גברה רבה,

רק על אדם כזה נאמר ההלכה הזו,

כמו שכותב הגאון רבי יוסף ידיד בספרו,

תורת חכם. שם הוא מלבן את הנושאים האלה שדיברנו בהם,

מי נקרא תלמיד חכם לגבי כל דין ודין,

וכאן הוא מדגיש,

הכוונה היא דווקא באדם שהוא יודע את התורה,

תורת אלוהיו בליבו.

נניח היום יש בעולם היהודי,

יש לנו אלפי אנשים שעוסקים בתורה ויודעים את התורה,

אבל שהם תלמידי חכמים מאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא,

שבקיאים בכל מקצועות התורה, אולי יש מאה,

אולי יש מאה חמישים בכל התורה,

אין הרבה. ראיתי בני העלייה והם המועטים,

אבל אותם המועטים בוודאי שאנחנו חייבים לציית ולשמוע לדבריהם בכל מכל כול.

עד שידם מה? יש אחד שבקיא בתחומי שבת,

בתחומי נידן, אבל צריך להיות במעשור,

אז זה תחום עוד לא הגעתי אליו.

מה?

אתה מדבר עם תלמיד חכם?

מבחינה מסוימת תלמיד חכם, אבל לא ננדה בשבילו.

בשבילו לא נעשה את הנידוי, זהו.

אבל לגבי...

הדוגמה שדיברנו קודם,

מה שמרן כתב בסימן רמ״ג סעיף ב׳ שהחכם פטור מלשלם ארנונה או מס אחר שם לא צריך שיהיה גדול שבגדולים

אלא שם הראש ושאר הפוסקים נתנו לנו את ההגדרה כך

האדם הזה כל הזמן בתורת השם חבצו ותורתו יהגה יומם ולילה

מה שהוא הולך לעבוד כדי שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש שיוכל לפרנס את המשפחה, זה הכול.

חוץ מזה,

כל הזמן אצלו קודש קדושים.

אף פעם לא תמצא אותו לא יושב וקורא, לא מעריב ערבים שלא בחוכמה ולא שטויות אחרים אלא כל הזמן שלו הוא רץ לבית המדרש.

יש ברוך השם בית כנסת ברוכו שפתוח גם בבוקר, גם בצהריים, גם בלילה.

מתי שיש לו פנאי הוא רץ.

אז גם אדם כזה צורבה מרבנן כזה פטור ממס, זה הדין.

אני אומר את ההלכה, מה שההלכה אומרת.

אני יודע שבמלכות של סדום הם לא פסקו כמונו.

בסדום ועמורה היה להם חוק אחר ושם היה חוק שונה.

טוב, מי אנחנו שנחלוק על חוקי סדום ועמורה?

נראה בעוד חודש, אנחנו נגיע לפרשה,

נבין אותם, נראה אם יש לנו עסק.

אבל מבחינת דין תורה אלה ההלכות שאנחנו אומרים,

ולכן כאן אפילו חכם פשוט,

אבל יש לו עיון, הוא מבין טוב,

יש לו הבנה.

יש אדם פלח,

הוא גורס כל הזמן ולא מבין שום דבר.

מי שלא מבין, ודאי שלא יקרא אף פעם חכם.

היסוד, התשתית, קודם כל צריך שיהיה לו עיון טוב,

שיוכל להבין.

נכון שהוא עדיין לא גמר את התורה, אבל הוא מתקדם,

הוא לומד עוד ועוד ועוד. ולכן,

כאן אנחנו חייבים לדאוג לו, לא לקחת ממנו את המס,

כיוון שהוא כל היום עמל בתורה.

התורה היא שמגינה עלינו, כמו שהגמרא מסבירה בהרחבה,

במסכת בבא בתורה.

אז אם אני יודע שהוא למד את כל יסודות ההלכה,

ואם אני אשאל אותו שאלה הוא יעיין בבית של אותו יום יום כמובן ויגיד לי תשובה,

זה גדר תמיד חכם?

זה תמיד חכם.

ואסור לך, אם אתה ראש המועצה במבשרת ירושלים,

בחרו אותך, אתה ראש העירייה שם,

אסור לך לקחת ממנו מס,

תיתן לו פטור מיוחד.

הלילה יורצאית של הגאון רבי משה סופר,

בעל ספר, חתם סופר.

הרב חי ופעל בגרמניה,

היום זה גבול גרמניה, הונגריה,

שם הרב נפטר לפני 167 שנים,

והעמיד

דורות של תלמידי חכמים.

אחינו בני ישראל, ההונגרים או יוצאי גרמניה,

כמעט כולם הולכים לפי הפסקים שלו.

כמו שאנחנו הספרדים הולכים לפי הרמב״ם,

מרן השולחן ערוך והגאון חידה.

הם הולכים לפי הרמה,

ואחתם סופר. קיבלו עליהם הוראות אחתם סופר.

היה גדול רע ועצום בתורה.

דבר שני,

הרב היה הראשון שעמד בפרץ

ולחם מלחמת קודש נגד הרפורמים.

הרפורמים שקמו, קמו במדינה שלו, בארצות האלה,

גרמניה, הונגריה,

ושם היה לו את הריב הגדול עימם.

והרב נלחם בהם מלחמת חורמה,

כדי שעליהם מלחמה יעבור.

יחד עם תלמידיו, אם יש לנו היום יהודים שומרי תורה ומצוות

שיצאו מארצות הללו, גרמניה, הונגריה,

לא מעט בזכותו של החכם, בזכות החתם סופר,

אלמלא הוא, מי יודע אם היה נשאר שריד ופריט

מאותם היהודים שהיו שם.

היה ענק בתורה, ביראת שמיים,

והיה מרביץ תורה מדי יום ביומו.

מא' בתשרי עד כ' באלול, כל השנה כולה.

אין מושג כזה מה שיש היום,

חופש הגדול, חופש הגדול, חופשת חג וכן הלאה.

תבדוק, תראה במסמכים של משרד החינוך,

מא' בתשרי עד כ' באלול.

כמה ימים לומדים, כמה לא?

בדיוק חצי,

לא יותר מחצי.

חצי שנה, חופש הגדול, חופש הקטן, חופש חנוכה,

כל השנה אצלהם שאה פה.

וגם כשהם לומדים, מה לומדים? מעמוד השחר עד צאת הכוכבים?

מה פתאום?

שתים עשרה אחת,

לפעמים

מקרה שעת חירום יוצא דופן בשתיים יעופף וכן הלאה. זה היה בבתי ספר של ימינו.

אבל אז הוא זכה והרביץ תורה לעם ישראל מדי יום ביומו. זכו תלמידיו לינוק מחוכמתו ומתורתו. ברוך השם,

יש לנו גם את הספרים שלו,

שאלות ותשובות חתם סופר או החידושים וכיוצא בהם.

זכותו יגן עלינו.

הלילה גם היורצייט של רבנו לוי יצחק מברדיצ'וב. בכבוד, שלמה כהן.

יעלה ויבוא וימכור.

רבי לוי יצחק מברדיצ'וב,

שהידוע היה שהיה מלמד זכות זכויות על עם ישראל.

בכבוד.

הוא אומר לכבוד מילי?

רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

רבי משה סופר.

אחד, שניים, שהוא כולל את שניהם.

שיתרמו כפול על הנר הזה כדי שיהיה מהר. נראשון, מהר העולם יוצא מהר, רבותיי.

מי מתחיל?

מי מתחיל?

סיועים יצחקו למצוות.

מאה ואחד.

רבותיי, תיסקו למצוות, סיועים. מאה ואחד.

מי מוסיף מאה ואחד?

סיועים, תסכו למצוות.

שיהיה ממוסיפים, רבותיי.

101,

120, 120,

כולם מצוות, 120?

תן לראות את 120. אינם רבותיי, מי מוסיף 120?

120,

120, 122,

מי מוסיף?

120,

שתיים, לא רק שזכה,

שתיים, 130 זה 120 וזה 120. מי שבירך אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב. כן, אותו דבר. משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור עט.

מי זכה?

דוד. יש לו 120 ו-132. דוד בן.

אהרון בן מלכה.

אהרון בן מלכה ודוד בן?

בעילום שם.

זכות המצווה יגן עליהם, שיראו את עצי חלציהם, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים,

שיזכו את הרבים, יעשו חיל כמו אותם גדולי העולם,

וכן ירצום ונאמר אמן.

בכבוד יעלו ויבואו וידליקו.

אני ממשיך הלאה, סעיף הבא,

בכבוד.

מנודה לרב,

מנודה לתלמיד שנדע לכבודו,

אדם תלמיד חכם שביצע נידוי,

לא רק

אם זה בדין, אלא אפילו תלמיד חכם אחד שביצע, כמו שאמרנו, הנידוי תופס.

מי צריך להיזהר בנידוי הזה?

כולנו, כל עם ישראל,

אם אותו נבל עבר עליו דאורייתא,

או מגלח בתער,

או עובר על ולפני העיוור לא תיתן מכשול,

מאכיל מבנות וטרפות את עם ישראל, וכן הלאה,

עושה אחד מהפשעים,

ברגע שאותו החכם נדע אותו,

כולנו, כל עם ישראל, צריכים להיזהר בנידוי,

להתרחק ממנו ארבעה עמות,

וכן בשאר כל הדינים שאמרנו.

אבל

אם האדם הזה באופן כללי הוא דתי,

הוא שומר את כל התורה כולה,

אלא עשה רק עבירה אחת, ביזה את החכם.

אז אותו החכם עשה לו נידוי, אמרנו שהנידוי תופס,

אבל זה רק לנו,

לחברים של אותו החכם או התלמידים שלו.

אבל אם נמצא כאן הרב של אותו החכם שנדע,

אם רבו נמצא כאן,

אם ירצה ייזהר בנידוי, אם לא ירצה הוא לא חייב.

רבו של אותו החכם שנדע הוא לא בכלל הדבר הזה,

הוא לא חייב ללכת לפי אותה המסגרת שעשה אותו התלמיד שלו. אבל כמו שאמרנו, כל זה בתנאי שהאדם הזה נכשל רק בדבר הזה.

אבל אם הוא בא לעקור דיני תורה, מזלזל בנטילת ידיים או בדברים כיוצא בזה,

בזה ברגע שנידו אותו, כמו שאמרנו, הנידוי תפס וכולם בלי יוצא מן הכלל צריכים להיזהר בדבר הזה.

גם במקרה שהתלמיד חכם נידע,

גם רבו צריך להיזהר בזה, איפליג לרבי יקרה.

זאת אומרת, החכם יודע את גדלותו של התלמיד. התלמיד הזה, בן פורת יוסף, התעצם וגדל בתורה,

שהתלמיד אומנם הוא עדיין תלמיד של אותו החכם הגדול,

אבל הוא נעשה גדול בתורה. אתה רואה, כשהוא נכנס,

גם רבו מהדר מפניו.

אז בחיי גוונה הנידוי הזה תפס על כולם,

בלי יוצא מן הכלל.

מרן אומר, באמת דברים אמורים למי שנידו, מפני שביזת אמת חכם,

אבל מי שנידו על שאר הדברים שחייב עליהם נידוי,

אפילו נידהו קטן שבישראל,

חייב נשיא הסנהדרין וכל ישראל ינהוג בו נידוי,

עד שיחזור בתשובה מדבר שנידהו בשבילו ויתירו לו כל זמן שלו.

כמו שאמרנו, חלים עליו דיני הנידוי,

וממילא לנו אסור לבוא ולמנות אותו שיהיה חזן.

כמו שכותב בספר בית דוד,

אם נצטרף אותו למניין אתה לא יכול,

קל וחמר שלעשות אותו ראש למניין היינו שיהיה חזן,

גם זה אי אפשר.

העתיקו אותו האחרונים להלכה באורח חיים, סימן נג',

כף החיים ושאר האחרונים.

ולכן, בכל אחת מהדוגמאות שאנחנו אומרים שהוא מנודה,

מהי נפקא מינה? תגיד, היום הבדין עדיין לא עשו לו נידוי,

אבל צריך

מלכתחילה, לא למנות אדם כזה חזן, תחפש חזן אחר, חזן שכולו מחמדים ולא תחפש את האדם הזה שצולע על ירכו,

שגם להתפלל על עצמו אין לו את הכוח.

לבוא להתפלל עלינו יהיה חזן שלנו, בוודאי שלא מתאים ולא ראוי למנות את אותו האדם בחיי גוונה שקוצו אותו האדם שצריך להרחיק אותו לגמרי מכל וכול.

היום מה שקורה בפועל,

רוב ככל בתי הדין יודעים שהאנשים לא מודעים למעשים שלהם,

לא לומדים הרבה תורה, עמי ארצות,

ונשנח לכל העם בשגגה.

לא תמיד זה בא מחמת הבנה ורשעות,

אלא מחמת חוסר ידיעה, ולכן לא נזקקים כל כך לעשות את הנידוי.

זאת ועוד, מי אומר שישמעו לנו?

יש יוצא מן הכלל, בדין אחד שעד היום עושה את הנידוי,

מבצע את הדברים האלה, הבדץ של העדה החרדית.

הם עד היום מדי פעם עושים את הנידוי הזה,

ומוציאים על המודעה, פליירים וכן הלאה,

ואם עשו בו משפט כתוב,

בוודאי שצריך לשמוע להם,

בוודאי שצריך לציית לדבריהם.

זה לא משנה אם בגלל שהאדם הזה נשא שתי נשים או עבירה מסוג אחר, לא משנה מהי סוג העבירה,

בית הדין יודע טוב את ההלכה, ויודע אם צריך לבצע, ואם ביצע בו משפט כתוב.

ממילא כולנו צריכים להיזהר בדבר.

יש אנשים שחושבים,

אבל הדיין הזה לא נולד בעיראק,

הדיין הזה נולד בפולניה או נולד בלונדון,

הוא אשכנזי.

אם הוא אשכנזי זה תופס רק לאשכנזים,

אנחנו לא בכלל זה.

אז אם אני רוצה להיכנס לתוך ארבעה מותיו,

הוא חושב לנו מותר.

זה לא נכון.

אם אותו אדם פושע, רשע, מרושע,

ובית הדין מצא לנכון לעשות בו משפט כתוב, ועשה נגדו את הנידוי או החרב,

מהי דווקא מינה אם הדיינים האלה,

אם אותם תלמידי חכמים,

אם הסבתא שלהם נולדה בפולניה, בעיראק או בתימן?

אין לנו שום מדיניות הגזע, אנחנו לא גזענים.

אצלנו כולם, כל עם ישראל, שווים.

אדם שהוא ירא שמיים ותלמיד חכם,

ברגע שהוא עושה בו משפט כתוב,

למען ישמעו ויראו,

בוודאי שגם אנחנו נשמע לדבריהם,

גם אנחנו נצטרך להתרחק מאותו האדם עד שיחזור בתשובה.

נניח אם הוא נשא שתי נשים,

מה נקרא חזרה בתשובה?

הוא לא ילך ויגיד להם, אני מבקש סליחה.

מה זה סליחה? זה לא בפה.

שיגרש את אשתו השנייה,

יבואו לבית הדין,

יעשו גט, יגמרו את הסיפור,

ורק לאחר מכן בית הדין יוריד מעליו את החרם. וחלק היוצא בזה, בכל אחד מהדברים שאנחנו אומרים,

בכל אחד מהם צריך שתהיה חרטה,

שתהיה חזרה ותשובה אמיתית,

ולא מן השפה ולחמוץ כלאם פאדי,

שהאדם הזה בינתיים ברגע הזה הוא אומר סליחה, כדי שיורידו לו את הנידוי ואחר כך ימשיך בתעלולים שלו, ימשיך בתועבות שלו.

בוודאי שבית הדין צריך להיזהר כבדו וחושדהו,

ולא ימהל להוריד ממנו את החרם.

אם היה ספרדי שעשה את הדבר הזה,

נכון שהוא עבר על השבועה, נכון שצריך לנדות אותו,

אבל אחרי שחזר בתשובה, אחרי שגירש,

מספיק ששלושה יעשו לו את ההתרה.

אבל אצל האשכנזים הרי יש להם חרם די רבנו גרשום.

אז אם הוא עשה את העוון הזה וכעת חזר בתשובה,

גירש אותה את האישה השנייה והכל בסדר,

לא מספיק ששלושה,

אלא צריך עשרה שיעשו לו התרה,

על שעבר, על חרם די רבנו גרשום.

אבל,

מרן בבן עזר, סימן א', סעיף י', מרן אומר,

חרם די רבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים,

קיבלו את זה אחינו בני ישראל האשכנזים,

אנחנו לא קיבלנו.

לכן אמרתי, אצלנו אין את החרם,

וממילא, גם אם בית הדין נידה אותו,

כמו כל נידוי, מספיק להתיר בשלושה, גם פה מספיק שלושה.

אצלהם, אצל האשכנזים, שיש גם חרם די רבנו גרשום,

לכן לא מספיק שלושה,

אלא צריך עשרה שיתירו לו.

הוא הדין גם אדם שקיבל מכתב שאינו שלו.

המכתב הזה מיועד לאחד החברים,

אבל הוא היה סקרן, רוצה לדעת

כמה כסף יש לחבר בבנק,

רוצה לדעת מה יש לו. תמיד הוא מתבכיין, תמיד הוא אומר, אין לי.

רוצה לדעת ולהוכיח אותו על פניו.

הוא פותח את המכתב, מסתכל ורואה,

והוא עובר נלכד בחרם די רבנו גרשום.

גם בזה, אם הוא חוזר בתשובה שלמה,

מקבל עליו שלא יחזור לפשע הזה.

שוב, לא מספיק שלושה.

גם לדידן, בזה אין הבדל ספרדים ואשכנזים,

החרם די רבנו גרשום בפתיחת מכתבים כולל גם את הספרדים.

העתיקו את החרם הזה מהרה מרוטנבורג בחלק ד',

ושאר גדולי האחרונים, הלאכות קטנות ועוד.

גם אחרוני הספרדים העתיקו את זה.

ולכן, אם הוא עבר על זה,

בא כעת לחזור בתשובה שלמה,

מן הראוי שלא יהיה רק שלושה,

אלא מן הראוי שיהיו שם עשרה כדי שיעשו לו התרה על החרם. זה חרם הקדמונים.

זה לא חרם שלנו.

זה חרם של אנשים גדולים בתורה, ענקים בתורה מלפני אלף שנה,

ולכן יש לזה יותר סמכות,

ורק על ידי העשרה יכולים להתיר,

כמו שכתבו המרדכי הרמה ושאר הפוסקים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשיה.

האיסור בדבר,

ואהבת לרעך כמוך,

לא רק מצד ותלך רכיל בעמך,

אלא גם מצד ואהבת לרעך כמוך.

הגמרא שמתארת לנו את ההלכה הזו בשבת ל״א, דעלך שנה לחברך לתעביד, כך אמר הלל לאותו הגר שרצה לדעת את התורה כולה על רגל אחת.

אתה היית רוצה שיפתחו את המכתבים שלך,

שיגלו את הסודות שלך, אתה היית שומר.

קל וחומר,

גם כשאני רוצה לכבד את חברי,

הכבוד האמיתי, כמו שאמרנו, גם להיזהר בכבודו,

ולא לגלות את הסודות שלו.

אני אומר דוגמה, מכתב, לאו דווקא מכתב.

היום המכשירי האלקטרוניים משוכללים מאוד מאוד.

אם אתה רוצה לצוטט לטלפון של השכן, של החבר,

בקלות רבה,

תשלם, יש חברת חקירות, אתה משלם להם.

כמה שקלים יחברו לך את המכשיר ההאזנה ואז אתה יכול לשמוע כולם מה אומר הפקיד הזה ומה אומרת הפקידה הזו עליך וכן על זה הדרך.

שוב, לצוטט, לשמוע, זה דבר אסור.

לפעמים זה נעשה בלי כוונה.

אדם מרים טלפון, בא לטלפן, מרים את השפופרת,

עלו אחרים על הקו שלו, לפעמים יש קלקול בקווים,

הוא שומע שיחה של שניים.

לפעמים זה מעניין אותו, שיחה מעניינת.

אסור לך לשמוע, אין היתר.

קרה מה שקרה,

תסגור את זה, תלך לטלפון אחר, תודיע לבזק,

הטלפון שלי יתקלקל, עלו על זה אחרים.

אבל לשבת, מחמת סקרנות,

לשבת ולשמוע מה מפטפטים אותן שתי הנשים או אותם הגברים,

כל זה, אפילו שאתה לא מכיר אותם,

לפעמים אחרי שאתה שומע טוב כמה דקות את השיחה,

אתה אחר כך רואה שאתה גם מכיר אותם.

כל זה איסור גמור.

מותר לאבא לבדוק את המכתבים של הבנים והבנות,

לדעת אם החברים שלהם חברים טובים,

כדי שחלילה וחס לא יהיה לו איזה פשלה.

מותר, לאבא יהיה סמכות. או אם נמנה אותך משגיח בישיבה, מנהל בישיבה,

אסור לך להיות תמים, תמים תהיה עם השם אלוהיך.

אתה חייב לבדוק את המכתבים שלהם.

להבדיל, גם בצבא יש צנזורה. אתה מכיר את הנוהל שם,

קל וחומר בישיבה, הוא רוצה לדעת מי החברים שלהם,

ולכן שם זה יוצא מן הכלל, מותר לו.

מותר לו לפתוח, אבל אסור לו לספר לשום אדם בעולם.

יש לך היתר, התירו לך, וזה לא בכלל החרם.

אבל לא שילך ויספר, ופטפט,

תגיד,

זה במכתב שלו היה כך, וזה במכתב שלה היה כך. אין דבר כזה.

אלא יתנו לו רק לעיין,

אם יש איזו בעיה רוחנית, שיטפל בה.

אבל אסור לו לגלות את הסוד בשום אופן.

אלה הם עדינים לגבי הנושא של מכתבים,

אבל כמו שאמרנו, לאו דווקא במכתבים, אלא הוא עדין גם בדברים אחרים.

היום יש הרבה אנשים שיש להם מחשב בבית,

ויש אנשים מומחים מאוד באלקטרוניקה ומחשבים,

יודעים איך

להוציא את המאגר הזה.

לפעמים, גם אם הוא עושה גיבוי,

למרות החסימות,

למרות הכול, יש אנשים מומחים,

יודעים לדלות את המידע משם.

היה איזה נער צעיר

שהצליח להגיע למשרד הביטחון האמריקאי, לפנטגון.

הגיע לשם, חדר למחשבים שלהם.

את הסודות הכי כמוסים ידע לפצח ולומר את הכול. יש אנשים, יש להם כישרון לזה,

אסור לנו לנצל את הכישרון הזה לנושא הזה.

כמו שאמרנו, אם לקרוא מכתב אסור, קל וחומר,

בדבר הזה.

לכן, שידע להתגבר על יצהו בדבר הזה.

יצא צו ברוך.

גם כן, עדיף, עדיף לא לשים לב.

יצא צו ברוך.