שו"ת הלכתי: שגגות בתפילה "ברך עלינו" דיני שליח ציבור, מוקצה וטלטול בשבת

 - - - לא מוגה! - - -

אדם שלא אמר ברך עלינו, גם בדיעבד חייב לחזור את התפילה שהוא. ולכן כל אדם ישים לב, יתפלל מתוך הסידור היטב, כדי שלא יבוא לידי טעות, שלא ישגה. אדם שקרא לו טעות, במקום ברך עלינו אמר ברכנו. אם נזכר לפני ברכת שמע קולנו, הוא יכול להוסיף ותן תל ומתן לברכה. על ידי התוספת הזו הוא יכול לתקן. אם לא נזכר, אחרי שאמר ברוך אתה השם, עדיין לא חתם שומע תפילה, יסיים במקום שומע תפילה, למדני חוקיך. אבל אם חתם כבר שומע תפילה, יוסיף בין ברכה לברכה, יוסיף שם, ותן תל ומתן לברכה, וימשיך רצה. אם לא נזכר עד שהתחיל כבר את ברכת רצה או בברכת מודים, יחזור לברך עלינו. כל מקום שיזכור אחר כך חייב לחזור לברך עלינו. אבל אם סיים את טיול הרצון האחרון, חוזר לראש. בכל ימות השנה אדם שנמצא, עשה למען שימך באמצע אלוקי ניצור, הוא יכול לענות שם קדיש או קדושה. אבל במקרה הזה, אם האדם הזה טעה, לא אמר ברך עלינו ונזכר, אם הוא יאמר שם קדיש או קדושה, הוא מגלה את דעתו שהוא גמר, שהוא סיים את התפילה, ואז יצטרך לחזור לראש. ולכן עדיף יותר שלא יענה, אלא יהרהר את הקדיש או הקדושה, ואחר כך יחזור לברך עלינו. האדם הזה אמר במקום ברך עלינו, אמר ברכנו, והגיע סלם האן שימך, ושומע את החזן שאומר קדוש קדוש. על זה אמרנו שלא יענה יחד עמו קדושה. בכל השמות השנה כן עונה שם קדוש, כאן לא. אם יענה קדוש קדוש, יצטרך לחזור לראש. ולכן עדיף יותר במקרה הזה שיהרהר, רק במחשבה, ואז מיד אחרי זה יוכל לחזור לברך עלינו, כדי להציל את כל אותן הברכות מהברכות. ברכה ראשונה, ברכת אבות עד ברכת ברך עלינו, שלא יהיו ברכות לבטלה למפריעה. הרהור כדיבור דמה לגבי זה, מחשבה טובה, קדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. כך כתב מרן בסימן קד, אדם ששומע קדיש וקדושה באמצע התפילה, שיהרהר ואולי זה יועיל. אדם שגר בחוץ לארץ צריך לבקש ברך עלינו רק מתאריך 5 בדצמבר. זה התאריך שמתחילים לבקש שם את הגשם. כאן בארץ ישראל אנחנו צמאים למים ולכן מקדימים. שם לא, שם לא זקוקים כל כך לגשם, ולכן רק מ-5 בדצמבר והלאה הם מתחילים לבקש ברך עלינו ותן טל ומטר לברכה. תיירים שנמצאים כאן, כיוון שהם נמצאים כעת פה, התחילו לומר כאן ברך עלינו כמונו. בינתיים הוא אומר פה ברך עלינו. כשיגיע לשם יש מחלוקת בפוסקים מה יעשה שם, אם ישנה או לא. המסקנה היא כדעת הגאון חידה שלא ישנה. כיוון שהתחיל כאן כהוגן ברך עלינו, ימשיך גם שם. הרבה דברים אמורים בתפילת הלחש, אבל בתפילת החזרה, אם נתנו לו שם להיות חזן, שלא יאמר בתפילת החזרה ברך עלינו, אלא בתפילת החזרה יאמר ברכנו. אבל בתפילת הלחש, כיוון שהתחיל בימים האלה פה ברך עלינו, ימשיך גם שם את ברכת ברך עלינו. אילו הוא אפשר הסיבוב? איך? הוא אפשר הסיבוב. אמרתי, אם הוא שליח ציבור, שיאמר ברכנו כמותם תודה. כן. תודה. מחילה. ישראלי שנסע מכאן לשם, אם הוא יתחיל... כאן בזין חשוון ימשיך שם, כמו שאמרנו, ברך עלינו אבל אם הישראלי הזה נסע לפני שבוע הוא שואל אותנו בליל זין חשוון מה אני עושה יש מחלוקת אם יתחיל שם ברך עלינו או לא המסקנה היא שלא יאמר ברך עלינו אלא יאמר שם ברכנו אלא שבאמצע הברכה תשמע קולנו יוסיף שם ותן טל ומטר בארצנו הקדושה הרי שם אין צורך לומר ותן טל ומטר לכן הוספנו את המילים ותן טל ומטר בארצנו הקדושה ואז הליבא דקול עלמא הוא יוצא ידי חובה נכון הדבר שיש מחייבים אותו לומר ברך עלינו אבל אדם שלא אמר ברך עלינו והשלים אמר את זה בברכת שבוע קולנו יצא אז ממה נפשך זה בסדר זו התקנה לאותו אדם כשחוזר משם לכאן אז יאמר כבר ברך עלינו אין לו כבר את הבעיה, כן, הוא ישראלי, הוא חוזר לכאן אז אין לו בעיה, כל הבעיה היא כשהוא נמצא שם בזה יש את המחלוקת האמורה. אדם שמסופק או לא יודע אם אמר ברך עלינו או ברכנו יכול להוסיף תנאי לנדבה ואחזור את כל התפילה כלומר כך, אם אמרתי ברכנו תהיה תפילתי לחובה ואם לאו לנדבה כדי שלא יהיו ספק ברכות ובטלה על ידי התנאי הוא יכול להציל את המצב אבל אם הוא עדיין באמצע התפילה הוא יכול לתקן באמצע שמע קולנו נמצא באמצע רצה, באמצע עמודים הוא עבר את התחנה, התחנה הסופית, לתיקון ברכת שמוע קולנו כבר עבר אותה והוא לא זוכר אם אמר כהוגן או לא הלשון שלנו התרגלה יותר משישה חודשים לומר ברכנו מן הסתם שהוא אמר טעות ולכן מספק חייב לחזור עוד הפעם לברכת ברך עלינו, אין לו היתר להמשיך. הוא לא יכול לומר, טוב אני אחזור על ידי תנאי לנדבה, אין דבר כזה. אי אפשר לעשות חצי תפילה לנדבה וחצי תפילה לחובה. למה הדבר דומה? תפילת נדבה באה במקום קורבן נדבה. אדם שבא להקריב קורבן הוא לא יכול לומר מהראש עד הבטן יהיה לשם חובה, מהבטן עד הזנב יהיה לנדבה. אין דבר כזה. או שכל הקורבן חובה או שכל הקורבן נדבה. אז כך הוא הדין גם פה. ולכן כשיש לו ספק אנחנו הולכים אחרי הרגל הלשון, מן הסתם שהוא אמר טעות וחוזר לברך עלינו. במה דברים אמורים? עד ז' בכסלו, חודש. אחרי חודש הלשון כבר מתרגלת לומר כהוגן. ולכן אחרי ז' בכסלו, מן הראוי שיתקן ימשיך הלאה על הסדר, ואין צורך לחזור. אדם יכול לשנן 101 פעם כדי לקצר את החודש, יאמר רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו. יחזור כך בצורה כזו 101, ואז הלשון שלו תהיה רגילה לומר כהוגן. זה טוב באדם שיש לו זיכרון בינוני. אבל יש אנשים שמכירים את עצמם שהוא חלש מאוד בזיכרון. האדם הזה בגיל 101, בגיל זקנה הזיכרון יורד, אז הוא חזר 101 פעם, אבל הוא עדיין רואה שהוא עדיין טועה. הוא רואה, מרגיש בעצמו שהוא טועה. יש לו מדי פעם טעויות, ולכן במקרה הזה אין לו ברירה אלא לחזור מספק, כי עדיין לשונו לא הורגלה. כל התקנה מאה ביחד פעם כדי לתת פתרון והעצה לאדם בינוני של זיכרון. זכרון שלו בינוני, אבל אם הזכרון חלש יצטרך לשנן יותר כולאי ואולי שהכל נגויה בדברו. ישראל ניח פרייף שנאסר לכוס רארץ פרייף זין ותיבה. כן. גם כן יאמר כמותם ברכנו אדם שליח ציבור אין לו ברירה בתפילת החזרה הוא חייב לומר כמותם. רק בתפילת הלחש אמרנו שימשיך לומר ברך עלינו. התחיל כאן יפה כהוגן ימשיך גם שם יאמר ברך עלינו אבל בתפילת החזרה הוא לא אומר את זה לעצמו הוא אומר את זה בשביל הקהל בשביל הציבור ולכן בתפילת החזרה יאמר ברכנו כמותם. יש מציעים שבשונאי התפילה בשקט יאמר פטנט על המטר. הנה חנאי, אם הוא יכול. יש כאלה, אחרי הקטח, עוננו וענינו ושמע תפילתנו, אז יש בתי כנסת שהקהל עונה שיקובל ברצון, אז אם הקהל עונן או משהו יש לו הזדמנות ללחוש בלחש פטנט על המטר בארצנו הקדושה, אז זה הכי טוב. אבל אם אין לו אפשרות, לפעמים אי אפשר, אז שעת הדחק יכול לומר כמותם, אין בעיה בדבר. אני חוזר לישראלי שמתפלל כאן. האדם הזה הוא חזן, ותפילת הלחש קרה לו טעות. במקום לומר ברך עלינו אמר ברכנו, והגיע לברכת שים שלום. כתבו הרמב״ם, הוא מראה לשולחן ערוך בסימן קכו' סעיף ד' שהחזן לא חוזר. יש כאן טורח ציבור. אם הוא יחזור עוד פעם נברך עלינו. אנשים כולם מסתכלים על השעון, מתי החזן הזה יגמור. זה מכביד. מה קרה, יום כיפור? כולם מסתכלים כל אחד על השני, היום הוא יגיע לעבודה, יהיה מאוחר ולכן מפני טורח ציבור יקלו חכמים, שלא יחזור אלא יסיים את התפילה, ברוך אתה, יהרהר שם השם ויחתום בפה על מערכת עמו ישראל ושלום, בצורה הזו יסיים אבל אינו חוזר. אם כן, איך הוא יצא ידי חובת התפילה? יכוון על תפילת החזרה שזה יהיה תפילה גם בשביל תפילת הלחש שלו, יועיל גם לזה וגם לזה. אנחנו רואים כמה חכמינו הקפידו על טורח ציבור. על שתיים-שלוש דקות אמרו, מוטב שייכנס לספק ברכות לבטלה ולא יעשה טורח ציבור. היום הזמן נהיה הפקר אצל האנשים. אתה מזמין אנשים לחתונה, בר מצווה, ברית מילה, לפעמים אנשים מחכים שעתיים-שלוש, לא אכפת לאנשים, אנשים יש להם זמן. הזמינו אותי לחתונה, היה כתוב בהזמנה בשעה שבע. לא יכולתי לבוא בשבע. היה לי שיעור. הגעתי לשם ברבע לעשר. אמרתי, בטח גמרו את הכול, אפילו את הגלידה גחלו. אני מגיע לשם, עדיין לא התחילו סברי מרנן, עדיין לא התחילו אפילו את השבע הברכות. יש להם זמן, מחכים, לא יודע למי, למשיח. זה לא טוב. זה לא טוב לעכב כל כך את הציבור. מן הראוי להשתדל, אם אנחנו קובעים שעה, לחוס על הזמן היקר של עם ישראל ולא לאבד להם את הזמן יותר מדי. אנחנו לומדים את זה מרבותינו גם בהלכה הזו, גם בהלכות שופר יש את הדין הזה. בכמה מקומות אנחנו רואים כמה חסו חכמים, על טורח ציבור. סליחה? כן. מי שהיה ציבור יודע מאוד שבזמן שהיא חזרה לממשלה, הוא יסיים כמעט כאילו רוב הציבור. זאת השאלה הראשונה, והשאלה המגדית היא אחת מבצעים של דין השאלה. יכול לצפוק על החזרה, שהתקשיב בפרוטין, לצאת מן הספר? אפשר, כן, אין בעיה, יכול. זאת אומרת, אם אני אומר לו מראש, אני מודיע לחזן, תכוון עליי להוציא אותי, אני רשאי. אבל יותר טוב שהוא בעצמו יתפלל, זה יותר בטוח. לא כדאי לכוון על החזן, כי קשה להתרכז לשמוע כל מילה. לפעמים אדם חולם באמצע וזה לא טוב. ולכן יותר בטוח שהוא בעצמו יחזור. אבל, הנה כנראה, אם אמר לו החזן כיוון עליו והוא כיוון לצאת, ולא יאמר ברכו ברוך שמו, יענה רק אמן. כל ברכה שאדם יוצא בה ידי חובה, מלכתחילה לא יאמר ברכו ברוך שמו. בדיעבד, טעה ואמר ברכו ברוך שמו על חלק מהברכות או על כולם, בדיעבד יצא ידי חובה. כך הוא הדין גם קידוש, הבדלה, אני שומע מהאבא ואני יוצא ידי חובה מהאבא, ברכת הקידוש, ברכת המוציא. אני לא אומר ברכו ברוך שמו. כך הוא הדין גם לגבי חתן. הרב שמברך את הברכות, הרב לא מברך לעצמו, הרב כבר נשוי, התחתן כבר, אלא הוא מברך בשביל החתן. החתן, עם הארץ, לא יודע לברך לבדו, ולכן תקנו חכמים שהרב יברך ויוציא את החתן ידי חובה. ולכן הרב המסדר הקידושי לפני החתונה יאמר לפני כן לחתן, תכוון עליי לצאת ידי חובה מילה במילה. גם החתן וגם הכלה. לפעמים החתן מסתכל איך הצלם, איך הווידאו, אם בסדר או לא. לפעמים זה לא בדיוק, אז הוא צועק על הצלם שיסדר את המצלמה. באמצע הברכה הוא צריך לשמוע, לא לדבר, לא עם הצלם ולא דבר אחר. אפילו ברכו ברוך שמו, לא כדאי לומר, אלא רק אמן. קל וחומר לדבר דברים בטלים, לדבר עם הכלה או עם מישהו אחר, ודאי שהדבר אסור. החובה של הברכה הזו, גם לחתן וגם לכלה, לשניהם ישימו לב. לשמוע את הברכה כהוגן. מנהג תוניס ג'רבה, שם לא הרב היה מברך את הברכה, אלא החתן בעצמו נותנים לו את כוס היין, מבקח את הסידור, סברי מרנן אומר את שתי הברכות, הגפן וברכת האירוסין, אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על האריות וכו'. אנחנו לא עושים ככה. סביב הרמב״ם יש הרבה חתנים מעמי ארצות. או שהוא עמארץ או שהוא מתרגש. אין לך רגע התרגשות גדול מזה, יום חתונתו ויום שמחת ליבו. יעשה פשלה, יעשה טעות ליד הכלה בתחילת החיים, זה לא טוב. נותנים לחכם, יותר קל לשמוע, לענות אמן, זה יותר קל. ולכן אנחנו נותנים לחכם שיאמר, בתנאי שהחתן והכלה ישימו לב, יכוונו היטב מההתחלה ועד הסוף. אדוני היושב-ראש, בדיעבד יצא, כן. בדיעבד יצא, לא חוזר. כנראה שהם מפרדים. הנור-אפריקנים היו רגילים לומר ברכו מרוך שמו. כן, במרוקו היו רגילים לומר ברכו מרוך שמו. לא רק במרוקו, גם בטורקיה היו רגילים לומר. גם בתוניס. גם בתוניס, נכון. אבל יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים. הגאון רבי חיים פלאצ'י אומר שכן, ויש חולקים. ולכן עדיף תמיד בכל מחלוקת שב ואל תעשה עדיף. לא כדאי להסתבך. בדיעבד ימוה אמר, יש לו על מה לסמוך, אבל בדרך כלל תחילה, למה להסתבך? הכלל בידינו תמיד, שומע כעונה. כאילו אני אומר מילה במילה. אדם, הוא בעצמו מברך. יכול לומר ברוך אתה ה' ברכו ברוך שמו? לא. הוא צריך לומר את הברכה. האמן זה אחרי. אחרי הברכה, ורש״י אומר במסכת ברכות שהאמן כאילו זה סיום הברכה ולכן שם אין בעיה, זה אחרי אבל כאן ברכו וברשמו זה באמצע הברכה ולכן הרבה מהפוסקים חששו אנחנו לא אומרים שבדיעבד חלילה זה קלקל אבל בלכתחילה יש מחלוקת אז למה לי להיכנס בסלע המחלוקת שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב שלא יאמרנו יש שאלה לגבי ראש ממש, ציבור שמתנהלים, ציבור מצומצם, שמתנהלים בראש ממש נניח או שהוא שליח ציבור או שהוא אחד מהמתפללים, עכשיו הוא צריך להניח תפילה של הרבה זמן, האם הציבור ימתין לו או שזה מיוחד לציבור האחר? יתנו למישהו אחר, מה הבעיה? אם יש מישהו אחר שיכול לומר את ההלל, אז יתנו למישהו אחר את אמירת ההלל והוא בינתיים ייגש, יניח תפילין, יחליף, ילבש תפילין דרבנותיו ואחר כך הוא יחזור למקומו בינתיים יתנו למישהו אחר כדי שלא תהיה הפסקה ולא יהיה טורח ציבור יש בתי כנסת שעושים את ההפסקה בבת אחת כולם מניחים שם תפילין דרבנותיו ועושים הפסקה לכולם אחרי שגומרים קדיש תתקבל, גומרים את ההלל וקדיש תתקבל עושים הפסקה לא מיד ממשיכים בהוצאת ספר תורה אלא עושים הפסקה, כולם מחליפים תפינין רבנותם ואחר כך ממשיכים אבל יש בתי כנסת שעדיין לא זכו כולם להניח רבנותם, רק החזן אז החזן יעשה את העצה שאמרנו כדי שלא יהיה תורח ציבורי. הוא רוצה להספיק לקרוא אותו איך שלו ולהספיק עם הציבור, אז זה ימהר, יזדרז, אם יהיה זריז הוא יספיק כן, שבראש חודש לא יהיה חזן, יפנה את המקום, יעשה רוטציה אפשר שאני על ציבור, אפילו אחד מהמתפללים לא יספיק או שהוא יפלח על משהו אחר, הוא יוותר על משהו אחר. אם הם עשרה בלי צמצום טוב, אין ברירה, שיעשו הפסקה. אפשר להגיד, אפשר לשים לדבר אותם אחרי מוסף? אפשר, אפשר, אבל כל זה לפי הפשט. לפי הקבלה עשו. לפי הקבלה, הוא בא להתפלל מוסף, זה הפך להיות כמו שבת. כמו שבת אסור להניח תפילין גם אחרי מוסף, ואותו דבר גם פה. ולכן האדם הזה יכול להסתבך. לכן עדיף יותר שיקדים לפני מוסף. נכון, יש אשכנזים שלא פוחדים, אבל אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות רבנו ארי. יש גרסה אחת בזוהר שאדם שמליח תפילין בראש חודש אחרי מוסף חייב מיתה. עד כדי כך. יש אומרים שזה מזלזל בקדושת ראש חודש. אצלנו אין את הגרסה הזו, לא מצאנו את המילים האלה שם, אבל כנראה שחלק מהמקובלים כן גרסו, ולכן אנחנו נזהרים. לפני מוסף חולצים את התפילין ולא מניחים גם אחרי. אלא אם כן אחרי הצהריים יש ברית מילה. אבי הבן או הסנדק רוצים להניח תפילין, אחרי הצהריים גם בראש חודש אפשר. אבל לפני הצהריים עד חצות אי אפשר. ולכן, השתדל להזדרז להניח תפילין לפני כן. ביום ראש חודש כסלו אדם שהיה לו שתי טעויות. טעות הראשונה, לא אמר ברך עלינו. טעות השנייה, שכח ולא אמר יעלה ויבוא. באמצע הברכת מודים הוא נזכר. לאן הוא חוזר? קודם אמרנו שאם אדם באמצע הברכת מודים נזכר שלא אמר ברך, הוא חוזר לברך עלינו. כאן במקרה הזה לא יחזור לברך עלינו. והסיבה היא, כיוון שהוא לא אמר גם יעלה ויבוא, הוא חייב לחזור לרצה. מרצה והלאה הכל כאילו לבטלת. אתה מוחק את זה. אז איפה הוא נמצא כעת? הוא נמצא כעת שומע התפילה, הוא עדיין לא התחיל לרצה. בין שומע התפילה לרצה אפשר לומר בתן תן ומתן לברכה, וימשיך, רצה אם יעלה נמצא שהקלקול השני, קלקולו, זה תקנתו, הוא הציל את המצב שלא יצטרך לחזור אחרנית לברך עלינו, זה הפתרון לאותו אדם. זה ספק כמו אדם שאולי כאילו מרן הרב חושי החליט שבין שתי ברכות אפשר רק לתקן. כן. בנוסף איזה אמרת. נכון, למרות הכל, ספק ספקה בברכות לא עבדני, כך כותב בספר יגל יעקב, ולכן הוא אומר שיגיד ותן תל ומתן לברכה וימשיך לרצה. בליל שבת אדם ששכח ואמר, אתה חונן לאדם דעת, כתב מרן בסימן רסם חטא, חייב קודם כל לגמור את הברכה ואחר כך לחזור לעתה קידשת. כך גם בשאר הברכות. התחיל לומר, השיבה שופטנו, ואז הוא שומע את החזן, ויחולו השמיים, אפילו אחי, אסור לו להפסיק, יגמור עד מלך אוהב צדקה ומשפט, ואחר כך יחזור לעתה קידשת. עם האדם הזה היה לו שתי טעויות. התחיל, אתה חונן. אתה עוד שנייה אמר, ברכנו. באמצע השיבה שופטנו, שומע את כולם צועקים, ויחולו השמיים והארץ, ואז הוא פותח את העיניים, איפה אני נפצח? האם יגמור את השיבה או לא? גם זה תלוי במחלוקת בין בעל הלוחות גדולות והתוספות בברכות כט לבין חכמי פרובינצה. האם אדם שלא אומר מעין המאורע זה כאילו ברכות לבטלה אפס, או שזה כן נחשב לברכה? אם תאמר זה נחשב לברכה, אז הוא צריך לגמור את השיבה. אם לא, הוא צריך להפסיק מייד. המסקנה היא, יאמר מייד את המשפט ותן תל ומטה לברכה, ויחזור מייד לברכת אתה קידשת, ולא יסיים את ברכת השיבה. הכי טוב שאדם יתפלל מתוך הסידור, ולא יבוא לידי שאלות משונות כאלה, לא יסבך את עצמו. הוא לא יכול ללכת באמצע התפילה לשאול את החכם. לפעמים החכם עומד לידו ורומז לו החכם יגיד לו מה לעשות, אבל לא תמיד המורה לנהיגה נמצא לידו. הוא צריך לדעת איך לנהוג באמצע התפילה. הכי טוב, אדם מתפלל מתוך הסידור בצורה מסודרת ולא יבוא על ידי השגיאות. אבל הוא התחיל. הגמרא אומרת, הגמרא מסבירה, מדוע ולמה אדם שהתחיל עתה חונן בליל שבת צריך לגמור לסיים את אותה הברכה? הגמרא אומרת, מעיקר הדין היה צריך לומר אתה חונן את כל התפילות, את כל הברכות. בגלל דורח ציבור, כבוד השבת, לכן לא אומרים את זה. אבל אם התחיל כבר, כיוון שהתחיל צריך לגמור את אותה הברכה. זה מה שמרן פסק ברס ס. אז השאלה היא כאן, מה נקרא עם הברכות, תקע בשופר, השיבה, זה נקרא שהתחיל, לא התחיל. אם תאמר שאדם שלא אומר גשם זה כאילו ברכות לבטלה, מה שהוא ממשיך הלאה, אז כאילו לא אמר אותם, לא התחיל כאילו את השיבה. ולכן יאמר ותן תל ומתן לברכה ויחזור מיד אחורנית, יחזור לעתה קידשת. כשהציבור מוחל עם תורח ציבור ניתנה מחילה. עד כמה מחשבים? אם אחד מקפיד, זה נקרא שיש תורח ציבור? כולם אומרים... על איזה דוגמה? דוגמה שהחזן טעה בתפילת הלחש? כן, למשל. לא, בזה לא. חכמים לא תקנו חזרה בדיני החזן. לא שייך ללכת ולעשות סקר, אני שואל אם הציבור מקפיד או לא מקפיד. חכמים לא תקנו, ולכן יסיים ולא יחזור. לא צריך לחזור. תודה רבה. אין עמדות על ציבור. אם יש עניין מרווח, לא הייתי כבר ב-2057, אני חושב שגם ציבור מסיים. כן. רוב ציבור הוא רק לעשרה של סיבות. אנחנו מחכים לממוצע. אדם שמתפלל טוב מילה במילה, בממוצע שש דקות אדם גומר את כל התפילה. ולכן, אם יש לך, ברוך השם, הרבה מהאנשים שגמרו, אפילו אם יש חלק שעדיין לא, יש חלק שעדיין... מתנדנדים, עדיין מתפללים לאט, מילה במילה שיתפללו, אין בעיה, אני לא נגד זה, שיאריכו כמה שהם יכולים אבל אנחנו לא חייבים להם שום דבר, יכולים להתחיל מיד את תפילת החזרה גם אם הם הרוב? גם אם הם הרוב, אפילו החיכון שהם מאריכים יותר מדי, לכן אין צורך לחכות להם, יש מניין, אפשר כבר להתחיל את תפילת החזרה עד שש דקות צריך לחכות, יותר מזה אין חובה לחכות, כיוון שהם מאריכים יותר מדי, אין חובה לחכות, יכולים כבר להתחיל את תפילת החזרה מוסיוף? אני מימיי לא זכיתי לראות שמחכים שם שש דקות, שלוש-ארבע דקות אני רואה כבר החזן ואם החזן לא יתחיל צועקים לו בכבוד אוי לו ואוי לנשבתו אם לא יתחיל נשמע להם או לא נשמע להם. בסדר, אם לא תשמע להם יעיפו אותך מהתיבה, יביאו מישהו אחר. שם הערצים יצאו דחופים, לא רק בפורים. שם כל השנה הערצים יצאו דחופים. שם האנשים ממהרים, אתה לא מכיר את מוסיוף עדיין? עניין טוב ציבור הרב. כן. עד כמה זמן אני אומר לעבור ליד המתפלל כשהוא בא בזמן והתחיל יחד עם כולם אבל כאן הוא בא מאוחר והתחיל מאוחר ולכן אין בעיה, יהיה מותר לדוגמה, אם אדם עכשיו יבוא, יעמוד כאן ליד הדלת הוא יעמוד ויתחיל בתפילת השמונה עשרה אנחנו רוצים לצאת אין ניסו, הוא עשה שלא כהוגן. כך לומד המהר שם ממה שכתוב בהלכות בית הקברות, בעברי דעה, אם קברו מת באמצע הכביש, מקום שהוא שביל מעבר, מותר לפנות את המת, קל וחומר את אותו המתפלל שעשה שלא כהוגן. מי שמכיר את בית הכנסת הגרא של האשכנזים כאן, מי שמע את בית הכנסת ומי שמע את הכניסה, החדר של הכניסה, הפרוזדור. כשאנשים באים מאוחר, הציבור כבר התחילו את תפילת מעריב של מוצאי שבת, אז מארגנים מניין שני, מארגנים תפילת מעריב של מוצאי שבת בפרוזדור, ביציאה. הרב אוירבח, עליו השלום, כשהיה חי, הוא היה בא לצאת, היה רואה שהאנשים האלה עומדים באמצע העמידה. הוא לא היה מחכה להם. היה אומר, היה אומר, אלה גזלנים, גזלו לנו את המעבר, התחילו להתפלל. לא צריכים לחכות להם. ולכן היה אומר, היה ממשיך הלאה על הסדר. מתי אסור לעבור ליד המתפלל? הוא התחיל יחד עם כולנו בזמן, הוא היה מסודר, לאחד הזה צריך להמתין. אבל אללה, הכי לא. היה צועק, היה צועק, אבל לא היה עושה שום דבר. קט עצינים, לא שאל עם אף אחד. גם אחרי שיש דקות. איך? אחרי שיש דקות, אז ת... אם התחיל יחד עם כולם, תחכה לו אפילו יותר משש דקות. הוא התחיל בסדר, לכן זה לא נורא. מלכתחילה העצה לכל אדם שרוצה להאריך בתפילה, אם הוא מכיר את עצמו שהוא לא מקצר, אלא הוא רוצה להתפלל לאט, מילה במילה, שלא יעמוד סמוך לדלת. שייכנס בפנים, יעמוד שם בפינה. יש לו את הפינה שלו, הוא לא מפריע לאף אחד. כולנו יכולים ללכת, לבוא, לשבת, זה הטוב ביותר, כך ראוי לעשות, ולכתחילה. אני חוזר להלכות שבת, סימן שיוד, דיני מוקצה. בדרך כלל המאכלים אינם מוקצה ביום שבת. כדי שהאוכל יהיה מוקצה צריך שיהיה שני דברים, דחינו בידיים ולוח הזה, כגון לקחתי תאנים או ענבים, שטחתי אותם על הגג כדי שיהיו צימוקים וגרוגרות. כאן העליתי אותם לגג, זה נקרא דחינו בידיים. דבר שני, בשלב ראשון הענבים מתקלקלים, זה נקרא לוח הזה, עד שמגיע לתחנה הסופית שיהיה יבש, בינתיים זה לא חזה ולכן זה מוקצה. אבל שאר מאכלים, אין בהם את הבעיה האמורה. אם בכניסת השבת זה היה בסדר, בכניסת השבת בבין השמשות זה היה יבש, אבל בליל שבת ירד גשם ונעשה מאוס ולא ראוי לאכילה. אחר כך, בצהריים, היה שמש טובה, הכל התייבש וחזר להיות ראוי. הגמרא אומרת בביצה כ-ו שמותר לאכול את התהילים האלה. והסיבה היא, אין מוקצה לחצי שבת. והיה ביום השישי והכינו. צריך שיהיה מוכן לפני כניסת השבת בבין השמשות. כאן בבין השמשות זה היה ראוי להאכילה, זה היה בסדר. מה שבאמצע השעה או שעתיים זה לא היה ראוי, זה לא עושה אותו מוקצה לכל השבת, אלא מגודי יתקצאי לבין השמשות יתקצאי לכל היומה. בין השמשות הוא שנותן את המוקצה לכל היום. כאן בבין השמשות זה היה בסדר, אין בעיה בדבר. אדם שעשה כבוש מלפפון או דבר אחר, הוא פותח את הצנצנת ביום שבת ורוצה לאכול מזה, אין שום בעיה, מותר לכתחילה. לפעמים הוא בא לטעום וראה שהמלפפון עדיין לא נעשה טוב, אפילו הכי מותר לאכול, אין בעיה, אין על זה דין מוקצה. מה תאמר, זה דומה לגרוגרות וצימוקים? שם ב... תחילת הייבוש זה נעשה רך ומאוס, כאן לא. כאן המלפפון לא נעשה מאוס. הוא עדיין לא חמוץ הרבה, הוא חמוץ קצת, אבל הוא עדיין ראוי, עדיין חזה. אומנם יש כאן דחינו בידיים, אבל חזה, ולכן מותר לך תחילה לאכול את אותו המלפפון, כך הוא עדין בשאר החמוצים. יש הרבה אנשים שלא קונים מהשוק חמוצים, הם עושים בעצמם, רוצה אדם בקו שלו, עושים חלל, עושים את החמוצים כבוש בבית, אין בעיה שיעשו, וגם בשבת הוא יכול להוציא מאותה הצנצנת כדי לאכול. יכול להיות אולי שבלפת אולי תהיה בעיה. הלפת, עד שנעשה כבוש, לוקח יותר זמן, ואי אפשר לאכול לפת חי. הגמרא בברכות ל״ו אומרת שהלפת מזיק מאוד לבריאות אם האדם אוכל אותו חי ולא מבושל. אוי לבית שהלפת עובר בתוכו, זו הלשון של הגמרא. בית כינוי לגוף של האדם, אם זה עדיין לא כבוש ולא מבושל, זה לא טוב, זה מזיק. אם זה מבושל טוב, אז למה לא? זה בריא. איך קוראים לזה בערבית? של רם. זה טוב, זה בסדר. או, כן. אנחנו קוראים לבריאות? כן. אז בחי גוונה, אם זה עדיין לא כבוש, יכול להיות אולי שזה יהיה כמו מוקצה, כמו דגים שלא ראויים לאכילה. אבל מה שאין כן לגבי שאר החמוצים, אין בהם את הבעיה האמורה. שמתי צנון לכבוש. אני בא ביום שבת, מוציא מהצנצנת ואני רואה שהצנון הזה עדיין לא נכבש היטב. או גזר, יש כובשים צנון, יש כובשים גזר, יש כובשים חצילים, יש, עושים כל המילים. כל הדברים האלה אני פותח ביום שבת ואני רואה שזה עדיין לא מאה אחוז? זה לא נורא. אפשר לקחת לאכול מזה. אין כאן את הלוח הזה, זה לא דומה לתאנים וצימוקים. אם האדם הזה הוציא צנחת מלאה, הוא אכל קצת את האחרים לא רצו לאכול, זה לא טעים. מה עושה אדם בימי החול, אחרי שגמר את הארוחה, לוקח את הצלחת ומנער חזרה את אותם החמוצים חזרה לצנצנת? ביום שבת יהיה אסור לו להחזיר חזרה לצנצנת. כובש כבשים ביום שבת אסור, או שנראה כמעבד או כמבשל, מרן פסק בסימן שיטת כא שאסור. ולכן מה שהוציא לא יחזיר. אם היה כבוש כל צורכו, כמו שאין בישול אחר בישול בייבש, שומרים שאין כבישה אחר כבישה. ולכן אם זה כבוש מאה אחוז אין בעיה. אבל אם זה עדיין לא נכבש כל צורכו, אז מן הראוי שייזהר שלא יחזיר את זה חזרה לצנצנת. גרוגרות וצימוקים שהיו טובים, בכניסת השבת זה היה טוב. אני, הבעלים, לא ידעתי מזה. ביום שבת בצהריים הילד אומר לי, אבא, אתמול אני עליתי לגג, לקחתי תאנה אחת, זה היה טעים מאוד. אני רוצה עכשיו ביום שבת לקחת, מותר. נכון שקודם, בשבת הקודמת, זה היה מוקצה. אבל כאן, בכניסת השבת בבין השמשות, זה כן היה ראוי. מוקצה בטעות, לא יהווה מוקצה, ולכן מותר מלכתחילה לקחת ולאכול מזה. לפעמים זה לא בבת אחת נעשה יבש לחלוטין. זה יבש קצת. יש אנשים אוכלים, ויש אנשים שלא אוכלים. הולכים לרפיע בעל הבית. אם בעל התאנים רוצה, מעוניין בזה, זה לא מוקצה. אבל אם הוא אומר, לא, זה לא טוב, הוא לא אוכל מזה, ממילא זה הפך להיות מוקצה לכולם. הרבה דברים אמורים, אם זה באמת ראוי קצת. אבל אם לא ראוי, הזמנה לאו מלתאי, כיוון שזה לא ראוי, אפילו שהוא משונה מן הבריות, הוא אוכל את זה כמו מאכל בן דרוסאי, זה לא יעזור, כיוון שרוב ככל בני אדם לא אוכלים מזה, בטלה דעתו אצל כל אדם. אסור לבטל כלי מהיכנו. מה זה ביטול כלי מהיכנו? אני לוקח קליפות של שקדים או קליפות של ביצים ושם בתוך הצלחת או הכוס. זה נעשה בסיס למוקצה. הרי הקליפות של השקדים לא ראויים אפילו למאכל בהמה, וביום שבת הם מוקצה מחמת גופו. האדם הזה לוקח ושם על הצלחת. נכון שהצלחת היא כלי שמלאכתו להיתר, אבל כיוון שזה בסיס לקליפות, כמו שהקליפות מוקצה, גם הצלחת תהיה מוקצה. כותב רשי בשבת מ״ג הרי זה כאילו סוטר שבר את הצלחת. קודם יכולתי להשתמש בצלחת למה שאני רוצה. ברגע ששמתי על זה את הקליפות האלה, גמרנו, אני לא יכול להשתמש בצלחת. בדף קנד ראשי אמר חייו משום בונה. זאת אומרת, לא ייסודו הרייתא אלא נראה כבונה, אבל ממה נפשך הדבר אסור? אפילו אם אני אבוא ואניח את השעון או שקד בתוך הצלחת, כדי שהצלחת הזאת תהיה בסיס לדבר ההיתר והאיסור, לא יועיל הדבר, כיוון שבכניסת השבת, בבין השמשות היו שם עצמות וקליפות שלא רואים למאכל בהמה, ולכן זה נשאר מוקצה. הצלחת הזו הפכה להיות בסיס לדבר האסור. לא תיגע בה עד מוצאי שבת. כותב התז, אם האדם הזה הניח את הקליפות באמצע השבת, ובין השמשות זה היה ריק, אז אם באמצע השבת זה קרה, יכול להניח את השעון או טבעת זהב, ואז יוכל לפנות את זה אגב דבר המותר. מה שואל? איך לפנות את הקליפות האלה? אם האדם הזה לא מפריע לו, יש אדם שלא אכפת לו, אז יישאר כך. אבל אם זה מפריע לו, הוא נמאס מזה, כותב הרשב״א בשבת קמ״ג, כמו כל גרף של רעים, מותר לפנות גם אם לא ראוי למאכל בהמה, גם פה יהיה מותר. אם זה מפריע לו, אז יהיה מותר להוציא את זה. אבל אם האדם הזה לא אכפת לו. הקליפות האלה לא מביאים, לא יתושים ולא זבובים, וזה לא מפריע לי, שיישאר ככה עד הלילה, תשאיר את זה כך במקום עם הצלחת אימו, שיישאר עד מוצאי שבת ככה. גם לצורך גופו ומקומו אסור. הכלל של בסיס הוא כך, כמו שהקליפות האלה הם מוקצה מחמת גופו, כך גם הבסיס הצלחת הפך להיות מוקצה מחמת גופו. אבנים, כסף, קליפות שלא רואים למאכל בהמה, הם מוקצה מחמת גופו, שגם לצורך גופו ומקומו אסור. לכן גם הצלחת יש לה את אותו דין ואותו כלל, שניהם אסור להזיז אותם. ולכן, אדם שיש לו ארנק כסף, לא חשוב איזה כסף הוא שם, מטבע ישראלי, אמריקאי, מניות ודברים אחרים, אסור לטלטל, אסור להזיז את הארנק גם לצורך גופו ומקומו. למה? הוא בסיס לכסף, כמו כסף שהוא מוקצה מחמת גופו, אסור לטלטל את הכסף גם לצורך גופו ומקומו. כך הוא הדין, גם פה, שניהם שווים לעניין זה, ושניהם אסורים. גם כן יהיה מותר. אתה מדבר על הקליפות? שאלה ראשונה. שוב, האורח נמאס מזה, לא נעים ליד האורחים. יהיה מותר לטלטל, להוציא למטבח את הצלחת עם הקליפות. אישה שיש לה תיק, מה הנשים שמות בתוך התיק שלהן? יש שם את השפתון, האודם, או לקה, וכן על זה הדרך. כל מכשירי הקוסמטיקה הללו הם בדרך כלל מוקצה. אסור למרוח את האודם, את השפתון, על השפתיים, זה גם ממרח וגם צובע, כך גם הלקה, וממילא התיק שלה הופך להיות מוקצה ביום שבת. הרבה פעמים יש לאישה הזו חליפה, היא לובשת חליפה בורדו, גם הנעליים בורדו, גם התיק בורדו, גם הכובע בורדו, הכל. אסור לה לקחת את התיק ביום שבת. בכל זאת תעשה מה שתרצה. תלבש חליפה, תלבש אבל, מה שאין כן לגבי שבת כיוון שבתיק הזה בדרך כלל מניחים חפצים שהם מוקצה אז גם לצורך גופו ומקומו אסור כמו שאסור לטלטל את השפתון לצורך גופו ומקומו השפתון והנק הם מוקצה מחמת גופו שגם לצורך גופו ומקומו אסור כך הוא עדין גם לגבי התיק שהוא הבסיס ולכן צריך להגיד לאישה היא רוצה ללכת לברית מילה אחת או מסיבה אחרת שתלך בלי מסע על הכתפיים, תלך ידיים. אפילו אם התיק יהיה ריק זה יהיה דומה לארנק. ארנק ריק גם אם אין בו כסף הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שאסור לטלטל אותו בשבת. גם התיק הזה למה הוא מיועד? בשביל האודם וכו', אפילו אם יהיה ריק, היא תרוקן את התיק הזה מערב שבת. אנחנו מסתכלים על הייעוד העיקרי של התיק הזה. אם התיק הזה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כמו שאסור לטלטל פלייר, צבת, מברג וכיוצא בזה, כך יהיה אסור מדחדנן. אסור לה לטלטל את התיק ביום שבת. אם יהיה צורך גופו, כן, אבל מה שהיא מטלטלת את זה כדי שיראו אותה עם החליפה, אותו צבע, זה לא נקרא צורך גופו. לא. זה נקרא, כדי להתייפות, זה להתייפות, אבל עדיין, עדיין זה לא נקרא ממש צורך. צורך גופו, אני לוקח את הפטיש לפצח אגוזים. אני משתמש בזה, אבל כאן יופי בעלמא עדיין זה לא נחשב לצורך גופו, ולכן לא כדאי להתיר לה שתשאיר את התיק בבית, תצא בלי תיק. זה שהרב שאל, זה מה שהרב טוען, שזה כקישוט. אם באמת כל האנשים היו הולכים עם התיק בלי קוסמטיקה בפנים, זה היה מיועד מעיקר רק לקישוט, הייתי מתיר. אבל רוב ככל הנשים שמות בזה את האודם. וכו', לפעמים היא רואה את הנכד שלה אז היא נשקת את הנכד או הנכדה שלה אחרי שהיא נשקה את הנכדה כל האודם ירד האודם נדבק במצח של הנכדה אז היא מיד לוקחת ומתקנת שלא חלילה יהיה זה דרכן של האנשים אז מסתכלים אנחנו על עיקר הכלי כמו קדרה, סיר בישול אתה יכול להניח בזה פירות יבשים אתה יכול להשתמש בזה גם דברים אחרים אומר הרשב״א אנחנו מסתכלים על העיקר אדם קונה סיר כדי לבשל בו ולכן אסור ביום שבת לטלטל את אותה הגדרה הרי זה מוקצה כך גם לגבי התיק של הנשים רובן הגדול משתמשות בזה או להניח בזה את הקוסמטיקה או אם האישה הזו יודעת לעבוד בבורסה אז יש לה בתיק מניות היא שמה לא אודם, היא שמה מניות, שמה כסף אבל שמים בזה בדרך כלל חפצים שהם מוקצה יש נשים בודדות שהתיק שלהם תמיד ריק וזה רק ליופי בלבד, זה בודדות. בדרך כלל רובה דרובה יש בזה משהו ולכן זה הפך להיות כלי שמלאכתו לאיסור. חליפה בשמחה שיוצא את גסף, הכיס של החליפה תפור זה חלק מהבגד זה תפור אבל כאן זה דבר בפני עצמו זה לא בגד זה לא מחמם ולא מקרר ולא עושה שום דבר ולכן לקחת ביד לתפוס תיק כזה וללכת אין יותר. למה הדבר דומה? כמיע. כמיע מומחה המשנה התירה לטלטל אותו גם ברשות הרבים דאורייתא כך פסק מרן בסימן שא סעיף כ למה זה הפך להיות כחלק מהבגדים. שוב, במה דברים אמורים? כשהכמיע מחובר לבגד אבל אם אני אקח את הכמיע, את החמסיקה ביד ואני אלך אסור. שרשרת הוא לובש אותה הוא לובש אותה כן אבל כשהוא תופס אותה ביד והולך אסור למה זה לא יכול להיחשב כתפל לגופו אז גם התיק הזה שהיא תופסת בידה והולכת אי אפשר להחשיב את זה כטפל לגופה ולכן הדבר אסור אפילו במקום שיש עירוב מצוין כמו בשער החסד קל וחומר אם היא הולכת במקום שאין עירוב שמה איסור כפול גם איסור מוקצה וגם איסור טלטול לרשות הרבים שחק נא וביתה אם כל החיים היא שמה בזה סידור תפילה היא קנתה את התיק בשביל הסידור אין בעיה מותר זה כלי שמנחתו להיתר בתוך הבית היא יכולה לטלטל את זה אין בעיה רוצה לצאת עם זה בשבת במקום שיש עירוב כן? מקום שיש עירוב לא תהיה בעיה תלך עם התיק הזה עם הסידור אין בעיה אבל כמה נשים יש שקונות תיק ושמות בו רק את הסידור כמה נשים כאלה יש? אני עדיין לא ספרתי אני מסופק אם יש ל״ו צדקניות כאלה הלוואי ויש אנחנו נקבל לגבי העתיק שמשמש גם לכלי איפור ביום חול וגם כאלה שבת להשיג בו את הסידור וגם כביום חול לשבת ולכל מיני פעמים שיש שקונות אנו מסתכלים על העיקר והעיקר זה כלי האיפור נכון הדבר שיש מתירים מטלטל ומוקצה אגב כיכר או תינוק אנחנו עושים את זה כשאין ברירה כשיש ברירה עדיף להימנע אם שואלים אותנו עצה טובה עצה טובה שלא תעשה את זה אם כבר הביאה את זה לבית הכנסת רוצה להחזיר שלא יובא טוב נתיר לה אגב הסידור בסדר בדאבה בשעת הדחק אבל לכתחילה לא כדאי אף שזה מלאכה, זה לא משתנה כבר איסור זה לא כלי לעשות איסור למה שלא נכון? הבסיס של דבר האיסור לא צריך להיות שיהיה מיועד לאיסור אלא הצלחת היא כלי שמלאכתו להיתר הצלחת הזו כל השנה כולה מיועדת אני אוכל בזה סלט אבל בגלל ששמתי על זה בבין השמשות היה שם כמה אגורות כמה שקלים גמרנו זה דבר גם פה אפילו אם היום המיעוד של הארנק הזה היה רק לדברי ההיתר. ברגע שהארנק או התיק הזה היו בכניסת השבת, היו בתוכם או כסף או קוסמטיקה וכיוצא בהם, זה הפך להיות בסיס דבר האיסור. לא יהיה יותר לנגוע בזה, זה מוקצה גם בבית וגם ברחוב, ולא יהיה היתר בדבר. הקרטורים והדברים, כריזרבה במקרה שאחד פחות, אפשר להציץ עם הבגד, אפשר, כן. הם טפילים לבגד, הם מחוברים היטב לבגד, ולכן אין בהם לא בעיה של מוקצה וגם לא בעיה של הוצאה. האם לכך חילה כדאי להוציא? חומרה, יש מחלוקת בזה, כחומרה. אני בודק את הכיסים, מוציאים מהכיסים כל חפץ, כל דבר מוקצה. אני מוציא את הארנק, מוציא את הכסף, מוציא את הכול, ימשמש בכיסים, גם בכיס של המכנסיים. לפעמים יש לו כסף קטן, מצלצלים וכיוצא בזה. זו העצה כדי שלא יבוא לידי בעיה. מרן כתב את ההלכה הזו בסימן רמ״ט. מרן שמה מדבר בעיקר לגבי דין הוצאה, כדי שלא יבוא חלילה לטעות ולהוציא ממקום למקום. אבל זה טוב גם בשביל הבעיה השנייה, כדי שלא יבוא לידי איסור מוקצה. ולכן כדאי שאדם יימשמש בכיסו ביום שישי. זו העצה מלכתחילה. אבל לגבי דיעבד, אם האדם הזה לא שם לב ולא הוציא את הכסף מכיסיו ביום שישי. הוא בא לשאול איך אני לובש את המעיל, תגיד לו שיפתח את המגירה וינער את הכסף שיש בתוך המעיל, ינער את הכל בתוך המגירה. אחרי שינער, אלבש את המעיל ואלך. זה טוב אם הוא נזכר בבית, אבל לפעמים קורה שהאדם הזה לא נזכר. נזכר בבית, אלא הגיע לבית הכנסת ושם הוא נזכר אם הוא נזכר מוקדם, הוא בא לבית הכנסת בעשרה ראשונים הוא הגיע בארבע, ארבע ורבע, עדיין יש לו פתרון מצוין הגש את הגבאי, יגיד לו, תשמע, אני הבאתי כסף איפה הכספת של בית הכנסת? תפקיד את זה בכספת מוצאי שבת אחרי ההבדלה, הגבאי ייתן לך את זה, יחזיר לך את הכל יש לבית הכנסת כספת או אין פה? כן, אפשר להביא לקחה רק פה, פה בשערי חסד שיש עירוב מותר כן, אבל אני בבוקר בוודפסון נסים, יש אחרות, צריך לעבור, בוודפסון נסים, אי אפשר בוודפסון נסים, יש בעיה, שם אין עירוב אין להם, הם מנותקים, העירוב של הבד״ץ לא מגיע לבוודפסון, זה הבעיה, ולכן יהיה הסוף. עוד הכול אפשר ללכת לשנות, לגבי תלווין, המעיל גם יש את הגיון של צירמה של בית הכנסת, אין בעיה, מותר, כיוון שזה תפור היטב עם המעיל, אין זה טלטול מיותר, גם לרשות הרבים דאורייתא, גם כן מותר ללכת עם זה, אין בעיה בדבר. העירוב של הבד״ץ הוא עובר ביקורת טובה בכל יום חמישי, ולכן הוא בחזקה תקין, הכול בסדר. הוא קטן ויעיל, אבל העירוב של הרבנות לא תמיד הוא קיים. הרבה פעמים הערבים גונבים את העמודים. אתה בא ביום ראשון-שני, עשר או עשרים קילומטר עמודים הם גנבו ולקחו. עד שתבנה את זה מחדש, בינתיים ביום השבת אין עירוב. זה דבר שמצאו, יש להם הרבה תקלות, ולכן קשה לנו להסתמך על העירוב של המועצה הדתית, הוא בעייתי מאוד מבחינה טכנית. רק העירוב של הבד״ץ הוא יעיל ו... שכונת השכונה הזו, שכונת שערי חסד, היא מחוברת לקו העירוב של הבדץ עד רחוב קרן קיימת אבל מעבר לזה, כן, גם לספרדות וגם, אבל מעבר לזה בשכונת רחביה או וולופסון, כל אותו האזור דרומה, שם אין את העירוב של הבדץ, ולכן מי שגר שם ישתדל ללכת עם כיסים ריקים בשבת ולא יטלטל שום דבר, גם לא את המפתח של בית כנסת כשדעת מרן סובל שצריך חומה, איך אמרת שמרן דעתו שצריך חומה וששערי החומה יהיו נעולים, מרן מדבר במקום שיש רשות הרבים דאורייתא. האם רשות הרבים כאן בירושלים זה דאורייתא? זה לא ברור, יש מחלוקת. ולכן, בעירוב של הבדץ לפחות אתה יכול להסתמך אם זה תזאמה. ולכן, לפחות בעירוב של הבדץ יש הווה אמנה להתיר, כי אין בו שישים ריבוע. העירוב של הבדץ קטן, זה רק לשכונות האלה יש בהן בקושי 200,000, אבל העירוב של הרבנות זה מקיף גם את ירושלים המזרחית. בתוך קו העירוב של המועצה הדתית יש 600,000. שם זה גם תזאמה וגם שישים ריבוע, שם בוודאי שאליבא דמרן זה לא יועיל, ולכן נחמרנו. אבל העירוב של הבדץ יש עוד הווה אמנה, אולי זה טוב, אולי אין שם 60 ריבוע, ולכן שמחנו להקל. אדם שיכול להחמיר על עצמו, גם בשכונת שערי חסד לא יטלטל, לחוש כי הדבר לא יצא מידי מחלוקת, יש ספק בדעת מרן, המחמיר תבוא עליו ברכה. עיר העתיקה. עיר העתיקה אפשר לטלטל. מי שגר בעיר העתיקה רוצה לטלטל בתוך העיר העתיקה, מותר. העירוב שם הוא טוב ומשוכלל. אדם שקיבל על עצמו ורוצה לטלטל בשכונת שערי חסד חייב לעשות עטרה אבל אם הרב עושה לו עטרה, על ידי עטרה זה יועיל אבל אם האדם הזה גר בקריית יובל או בשכונת רסקו גם על ידי עטרה לא יועיל, רס וילענו חייב להמשיך בחומרה התחיל בדבר טוב שימשיך אין לו עטרה, על דבר כזה אי אפשר לעשות עטרה. רק בשכונות האלה יש רב אמנה שהרב יעשה לו עטרה. אני חוזר לנושא שלנו. מיטה שיש עליה מעות, אסור לטלטל את אותה מיטה כיוון שהניח בתוכה כסף. היום יש כספת. בזמנם, עד לפני 50 שנה לא היו בנקים, לא היו כספים. איפה היו מניחים את הכסף? היו פותחים את המכסה של המזרון, היו מניחים שם את כל הדולרים. אז אם האדם הזה יש לו במיטה במזרון דולרים, וביום שבת הוא רוצה להוציא את המזרון למרפסת, שיקבל המזרון שמש, אסור לו. כמו שהדולרים מוקצה מחמת גופו, גם לצורך גופו ומקומו אסור לטלטל אותם. המזרון זה בסיס לכסף, ולכן אסור. אין הבדל אם זה דולרים, שקרים, שקלים, הכול אותו דבר. גם השקלים, גם הם מוקצה מחמת גופו, כולם אותו דבר, כל סוגי המטבעות והכספים. איך? יש סל, לך לך למשל, לפני הכסף, האם זה תולדת המעבר? לא, לא יועיל. מרן דיבר בשאלה שלך בסימן רשעים ט' ומרן נחמר, שאפילו אם נושאים שם גם חפץ מוקצה, לא יועיל. והסיבה היא כך, מסתכלים מה יותר חשוב. יש שם מאה אלף דולר ולחם אחד. מה יותר חשוב? ודאי שהמאה יותר חשוב מהכיכר לחם. ולכן הדבר לא יועיל. אם יהיה להפך, יש לי בתוך הכיס של החולצה, יש כאן 20 שקל. נכון הדבר שהחולצה היא בסיס לכסף, אבל מה יותר חשוב? החולצה. החולצה שווה יותר מ-100 שקל, ולכן בגלל 20 שקל זה לא יהפוך את החולצה לבסיס, מותר לו ללכת עם החולצה ואין החולצה מוקצה. אם הוא שואל אותנו והוא בבית, ינער את זה, כדאי שיפתח את המגירה וינער. אבל עקרונית, לא אומרים בחולצה הזו שזה מוקצה מגודי את קצה לבין השמשות ואת קצה לכולי יומה, כיוון שהערך הכספי הוא דל ומועט. כך כותב חיי אדם. העתיקו אותו, המשנה ברורה, כף החיים ושאר האחרונים, וכך המסקנה. כך גם לגבי מגירה. יש לו במגירה 20 שקל, וגם ממתקים. באים הילדים הקטנים, ואחרי הסעודה הם אמרו יפה פרשת שבוע, אז הוא נותן להם ממתקים. הוא יכול לפתוח את המגירה, אין בעיה. הרבה דברים אמורים, אם יש שם רק 20 שקל, אבל אם יש שם חצי מיליון שקל, יש גם ממתקים. כל הכבוד לממתקים, אבל ודאי שהחצי מיליון יותר חשוב, ולכן לא ייגע, אין לו יותר לפתוח את המגירה. יגיד להם, יספר להם את ההלכה, ילמד את הילדים, יגיד להם, כך וכך קרה, עכשיו אין ממתקים, יגיד להם שיבוא במוצאי שבת אחרי ההבדלה, ייתן להם גם ממתקים וגם קצת מהכסף, יפצה אותם. כן. צלחת יותר מהתנגדות של הילדים. אפילו אחי, אני החשבתי את זה בערב שבת, זה הבסיס שלו. כיוון שהחשבתי את זה, הייתי מעוניין שזה יהיה הבסיס שלו, לכן זה הפך להיות בסיס לדבר האיסור, ולכן יהיה אסור. אלא אם כן, לפני כניסת השבת שמתי שם שקד אחד. שקד אחד והצלחת, שקול כנגד כל הקליפות ביחד, ואז זה נקרא בסיס להיתר ואיסור, וזה לא תהיה שום בעיה. הדבר מותר לשופי. אבל יהיו גם קליפות שרויה למאכל בהמה? קליפה שרויה למאכל בהמה איננה מוקצה. אין בה שום בעיה. מותר לכתחילה לקחת את הצלחת ולנער את הקליפות באשפה. רק ביום טוב יש בעיה, אבל בשבת אין שום בעיה. תודה. איך הימים שהבהמות יהיו פה? אני יכול לסמוך על גן החיים. אפילו שאין כאן חמור שאוכל את הקליפה של התפוז, אבל יש בירושלים חמורים. יש בעיר העתיקה, תלך לשם, תמצא הרבה חמורים, חלק על ארבע, חלק על שניים, כולם אוכלים את הקליפות האלה, ולכן בירושלים אין בעיה, הדבר מותר. אבל אם האדם הזה נמצא באיזה בסיס צבאי, ושם במדבר אין שם לא חתולים, לא כלבים ולא חמורים, שם באמת יהיה בעיה. שם זה לא ראוי למאכל בהמה, כי שם הבהמה לא מצויה. אבל בירושלים הבהמות כן מצויות. רק לגבי שברי זכוכית, אנחנו רוצים שיהיה לו בפועל בת יענה, כי העוף הזה לא מצוי. אבל מה שאין כן לגבי סתם קליפות, הקליפות הרגילות של תפוזים, אשכוליות, אבטיח וכיוצא בהם, ראויים למאכל בהמה, ולא צריך שיהיה לו מאותו המין בבית. יש בעיר בירושלים דבר כזה, זה בסדר. יש בעיר, אבל אני לא מטלטל. אז איך זה יביא עליו? מי אמר שאני צריך להביא להם את הבהמות? אפשר להביא את החמור לכאן? שהוא יבוא לאכול. אני צריך לקחת לו את האוכל? אני צריך להיות שמה שלו? ולכן ראוי שהוא יבוא לכאן, זה לבד הופך את הדבר הזה כדבר היתר, ואין בזה חשש מוקצה. רק ביום טוב הלכה כרבי יהודה, כמו שכתב מרן בסימן תצדקס, סעיף ד'. אבל לגבי שבת, הדבר קל יותר, אין בזה שום חשש. מרן הביא את הדוגמה, בסיס דבר ההיתר והאיסור, מה שהיה מצוי בזמנם, היו שמים על המחתה גם עצים, עצים היו מיועדים להסקה, וגם אפר. האפר היה מיועד לחסות בו לכלוך צוות. וכיוצא בזה, ומרן אומר, כיוון שזה בסיס להיתר והאיסור, אין בזה בעיה, לא חל על זה מעיקרה דין מוקצה, ויהיה מותר להרים את המחתה כולה, להעביר אותה למקום אחר. יש משהו כזה, שיש מחתכות על זה, יש גם רכב של הרקב, אולי אפילו השלח, יש לי עוד אחד עם השלח, עם כוח הרכב, וזה בעיבוד. יש למה זה משלח, מה אני יכול לעשות, זה יורדת שסכם ל... מרן דן בשאלה שלך למעלה בסימן שט, סעיף ג', ומרן הדגיש, גם בסיס לדבר המותר והאיסור זה כשאין לי ברירה, אז אני מרים את הכול. כשיש לי ברירה, אני חייב לנער להוציא את המוקצה מערב שבת לפני כן. ולכן כל אדם שיש לו מחזיק מפתחות ויש שם משלח, חייב מערב שבת להוציא משם את השלט. השלט הוא מסובך יותר. לפעמים אדם תופס בידו את המפתחות בלי כוונה, הוא לוחס על הכפתור והוא מדליק כמה מנורות, ולכן צריך להיזהר מאוד. או שתוציא את השלט מהצרור, או להפך, אתה צריך רק מפתח אחד של הבית, תוציא את המפתח מהצרור, העיקר שלא ישאיר את הכול ביחד. עבר והשאיר, אין לו ברירה, יהיה מותר להרים את הצרור כדי לקחת ולנעול את הבית. סוף סוף המחזיק מפתחות הזה הוא בסיס להיתר ולאיסור, ולכן בדיעבד יהיה מותר. אבל מלכתחילה מרן חייב שם לנער. הדוגמה של מרן, קניתי מהחנות ביום שישי כמה דברים. חלק מהדברים מותרים באכילה. קניתי ביצים, עגבניות, אבל חלק מהדברים אסורים באכילה. קניתי פח בנזין, שאם האוטו ייתקע, יהיה לי בנזין. הבנזין ביום שבת הוא מוקצה. אסור לי להרים את הסל כולו. נכון שהסל כולו הוא בסיס להיתר ולאיסור, אף על פי כן מרן אומר, אתה יכול... להרים, תוציא את התבנית ביצים לבד, את העגבניות לבד ותשאיר את הבנזין במקומו בזה אין יותר, אבל אם הוא צריך את המקום זה מונח הסל פה, מקום העבר, וזה מפריע לנו לעבור כשאין ברירה יהיה מותר להרים את כל הסל לצד אחר, כך כתב ארם שם ומשם נלמד גם לגבי צרור מפתחות שיש בו מוקצה אבל מלכתחילה אמרנו שינער לא רק בשלט מפתח של מכונית הוא נקרא מוקצה, כלי שמנכתו לאיסור, מפתח של כספת הוא מוקצה, כלי שמנכתו לאיסור, מפתח של תיבת דואר גם הוא מוקצה, כלי שמנכתו לאיסור. מה אתה מקבל בדואר? בדרך כלל מקבלים או חשבונות מהבנק או חשבונות חשמל, בלשון חכמים זה נקרא שטרי הדיוטות, למדנו בסימן ש״ז, כולם מוקצה ביום שבת, וממילא המפתח של אותה התיבה הוא מיועד לדבר המוקצה, גם הוא מוקצה ולכן תוציא את המפתח של הבית מתוך הצרור כדי שלא תצטרך להרים את כל הצרור. מרן אמר שבכלכלה תנער אפילו לא נשאר. אם אי אפשר, אם אי אפשר, מרן אמר אם זה ענבים, שאם ינער זה יתקלקל אז... אם לא יתקלקל הוא חייב לנער. כן. אז גם פה אולי אפילו יוציא את זה בשלט. הרב ירבך דן בדבר הזה, מה עדיף? לקחת את זה ולסגור את הבית או להוציא? הרב אומר שלהוציא הוא עושה למעשה טלטול יותר גדול באותו רגע. שיניח את זה כך יותר טוב. הנה כאן המלך, אם היה להוציא את זה, זה היה קל מאוד. יש מחזיק מפתחות שאתה בקלות רבה, אתה לחץ על הקפיץ ומייד השלט יוצא. אז אם בקלות רבה הוא יכול להוציא את זה, עדיף. אבל לפעמים קשה להוציא זאת, צריך להסתובב הרבה, אז בכלל יגווני יניח את זה. בלית ברירה, בדיעבד, יהיה הדבר מותר. גם ביצים שאינם מבושלים הרי הם אוכל גמור ואינם מוקצה אם בשר חי ראוי באומצא, קל וחומר הביצים ראוי לגמוע אותם כמו שהם חיים לא רק החזנים אוהבים לגמוע ביצים, לצחצח את הכל, גם אנשים אחרים, הרבה אנשים ראוי להם לאכול לגמוע את הביצה ולכן ביצים שאינם מבושלים אינם בגדר מוקצה. אתה רוצה לקחת את הביצים האלה מהסל, להרים אותם כדי שלא יישברו, אין לך שום בעיה, כך גם עגבניות או כל דבר אחר. אני עובר לסימן שיא, מת שמוטל במקום שערע עלה מפני הדלקה, מי שמה כיכר ותינוק מטלטלו על ידיהם. הגמרא בשבת ל' מזכירה לנו את המעשה המפורסם עם דוד ושדומו, כשנפטר דוד המלך ביום שבת, שחל בו חג השבועות, שלומו שאל איך להכניס את הגופה של האבא, ענו לו חכמים, ואביך, הנח עליו כיכר או תינוק, וכך המסקנה למעשה. לכן אדם שנפל באמצע הרחוב ומת, יכולים להכניס אותו לבית או לקחת אותו לחדר המתים. כיוון שהמת הזה לבוש, יש עליו בגד, הוא לא ערום, אגב, הבגד יהיה מותר. כמו כיכר או תינוק, אגב, דבר היתר, גם החולצה, המכניסיים שעליו, גם הם דבר היתר. אגב זה מותר לקחת אותו, אבל רק ברגל. אסור להסיע אותו ברכב, חס ושלום, אין היתר לדבר. בדרך כלל כשאדם לא מרגיש טוב, מזעיקים מגן דוד. הם מיד במקום מנסים לבצע החייאה. אם הצליחו, מצוין. אבל אם הקדים אותם הלך המוות, עד שהם הגיעו הוא כבר מת, אז הם לא לוקחים את הגופה. ההוראה למגן דוד, הם מתעסקים רק עם החיים. אז הם משאירים את הגופה והולכים. לנו יהיה מותר לקחת אלונקה ול... להרים את הגופה לחדר המתים, אין איסור בדבר. רק לגבי מת ארון, צריך שיהיה אגב כיכר או תינוק, כמו שכתב הרמב״ן, מרן מעתיק אותו כאן בסימן שי״א סעיפים ג״ד, ולכן אם הוא לבוש בבגד, אין בעיה בדבר. אבל בבית המלך גם כן בבגד או עוין בגד? כך שואל המגן אברהם. מה שאתה שואל מקשה המגן אברהם, והתירוץ הוא, המלך, בגלל הכבוד שלו, אסור לתת את החולצה שלו לאחרים. שורפין על המלכים, את הבגדים שלו אוסרים בהנאה. ממילא, כיוון שזה לא ראוי ללבישה, לכן היה אסור לטלטל את דוד אגב הבגד, היה צריך להניח עליו כיכר או תינוק. אבל באמת אדם פשוט, באדם פשוט אין בעיה, אפשר לטלטל אותו אגב הבגדים, כי הבגדים של אדם פשוט מותרים לאדם אחר. אפילו אם אני לא רוצה ללבוש אותם, אתה יכול להעביר אותם לגמח של הבגדים, יתנו אותם לעניים, אין שום בעיה, יהיה מותר מלכתחילה. בדעת הבגדים יהיה לבן שלו, יהיה מותר לו ללבוש את הבגדים. אבל הבן שלו, שלמה, היה בסך הכול בן 12, נכון? הגוף של בחור בן 12 לא מתאים לאדם גדול, ולכן עד שיהיה, בינתיים זה יירקב, יעלה עש. ולכן בדרך כלל שורפים על המלכים, בדרך כלל הבן לא באותה תבנית הגוף כמו האבא. ולכן שורפים על המלכים, לכן הבגדים שלו לא מיועדים. כנראה שהאופנה של הבבות לא הייתה אז. אם היו אז הבבות, היו לוקחים את החליפה של דוד, היו עושים מזה הרבה כסף. היו אומרים, מי שילבש את החליפה, היו מבטיחים לו הרבה הבטחות, היו עושים מזה הרבה כסף. טוב, עדיין לא נולדו הבבות. לגבי תינוק שאסור לטלטל תינוק. למה אסור לטלטל תינוק? מה קרה? למה אסור? אה, אתה מדבר על מקום שאין ערות? אם זה רשות הרבים, אתה צודק. לא ייקחו שם תינוק, אלא העצה היא שילבישו את המת, תשים שעון על ידו של המת, או תלביש לו כובע על ראשו, ואגב זה תיקח. זה עדיף יותר, כדי למעט בטלטול. אם אין שום דבר אחר, מרן בכרמלית מתיר. ברשות הרבים לא, אבל בכרמלית, בסעיף ב', מרן הקל בדבר. בדרך כלל, מפני כבוד הבריות אנחנו מתירים. הזכרנו לפני שבועיים שכמה התירים יש לנו, ואחד מהם, מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החיים ממילא, יש כאן אומנם איסור מוקצה, אף על פי כן התירו חכמים להוציא אותו, או נפלה דלקה. יש פחד שהגופה של המת יסרב, אפילו שאין לי שם לא כיכר ולא תינוק, המת הוא ערום, תוציאו אותו. נכון שאני עושה איסור מוקצה, אבל כדי שהגופה של המת לא תישרף, התירו חכמים. כך גם אם הגופה של המת נמצאת במכון הפתולוגי. אני בא לשם, אני רואה שהם רוצים לנתח אותו, המת הזה יכול להתבזות, מותר לי לחטוף את הגופה וללכת, אפילו אם המת ערום, אל תחפש באותו רגע לא כיכר ולא תינוק. תיקח אותו מיד ותברח, תגיד למה הרי האדם הזה מטלטל מוקצה. התירו חכמים איסור טלטול מוקצה כדי שהמת לא יגיע לידי ביזיון, זו הקולה המיוחדת שיש בחיי גוונה. בדרך כלל, אדם רגיל שמת, אין להם כוח לנתח אותו, אסור להם על פי החוק לנתח. אבל גופה של חייל, כן. לצערנו, חייל שנהרג, הם לוקחים אותו מיד לאבו כביר, ושם הם חותכים אותו לאורך ולרוחב, מוצאים ממנו כל מיני איברים, ולכן בחיי גוונה, אם זה קרה ביום שבת והמשפחה נמצאים שם, שלא ישאלו אף אחד, אלא יבצעו מעשה. יוציאו מיד את הגופה, אפילו אם זה ביום שבת, למרות שהגופה של המת היא מוקצה אפילו. אחי, יש להם היתר בדבר. לא, לא, לא, בלי רכב. ייקחו משם אלונקה, יוציאו את הגופה בלי רכב. אסור לחלל שבת בדאורייתא על גופה של מת. כל הקולות שאמרנו עכשיו מפני כבוד הבריות, התארנו איסור מוקצה, איסור את הרבנן. אבל חלילה, לא יכולים להתיר איסור דאורייתא להעביר גופה של מת ברכב. לא יכולים להתיר, ואין הבדל אם זה חלל, אם זה חייל או אזרח פשוט, גם בזה וגם בזה, איסורי דאורייתא, בשום אופן לא יכולים לבוא ולהתיר. ייקחו את הגופה, איפה ישימו? ימצאו מקום, ימצאו איזה בית, איזה מישהו שיסכים להניח את הגופה, ישאירו את הגופה באיזה מקום, עד מוצאי שבת. יש הרבה בתים מסביב, תבקש מאיזה אדם ירא שמיים שיעשה לך טובה. יש הרבה יהודים שיסכימו לעשות טובה שאותו החייל יבוא לקבר ישראל שלם, ושלא יחתכו אותו, שלא יבוא לידי ביזיון. עקרונית, כמו שאמרנו, אפילו בשבת אין כאן את הגזרה של מוקצה. אף שכל זה במלאכה שנזכה לגופה, הוא רק צריך שהוא לא יהיה פה. לגבי רשות הרבים, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה יורד מדאורייתא לידי רבנן, אפילו אחי לא מתירים. גם לגבי נסיעה ברכב, אפילו אחי לא מתירים. אבל לגבי כרמלית, ברן כתב שכן. כל זה בשין יא, סעיף ב'. ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. אמן ואמן. הרבה חיילים ונעק אשר אומר, יצא הקדוש ברוך הוא זכות את ישראל. יגדיל תורה ויעדים. יגדיל תורה ויעדים.