גדר תלמיד חכם לעניין כבוד ונידוי, דיני התרה, ואיסורי חרם דרבנו גרשום בהלכה ובזמננו

 - - - לא מוגה! - - -

מרן מונה לנו את העשרים וארבעה דברים שבית הדין מנדה עליהם דבר הראשון אדם שמבזה תלמידי חכמים מנדין אותו אבל כתבו לנו הרמב״ן ומרן רב מצד המלכות ואינו רב בתורה אינו יכול לנדות לכבודו במה מדובר? מדובר כאן באדם שפורמלית על הנייר הוא הרב הראשי הרב הראשי של הונולולו או מקום אחר יש לו תואר גדול, קרס וזקן וכו' אבל בכל רוח אין בקרבו לא יודע ללמוד נכון שהמלכות מכירה בו מצד השלטון הוא נקרא הרב הראשי והאדם הזה עשה נידוי אדם שביזה אותו, פגע בכבודו, אמר לו שהוא יהיה מנודי אומרים הרמב״ן הרמה רבנו מאיר הלוי מתולטולה ומרן שהנידוי הזה לא תופס אפס, אין לזה שום ערך מרן הנביא בחושך חושן המשפט סימן חטא. אסור למנות דיין, אדם שלא יודע את חושן המשפט. אפילו כולו מחמדים, אדם מתוק, נעים הליכות, מידות מצוינות. אבל אם הוא לא תלמיד חכם, אם הוא לא חכם בחוכמת התורה, אדם כזה, אי אפשר למנות אותו דיין, לא תטע לך עשירה כל עץ, מי שמעמיד אותו כנוטע עשירה וכולי. לא תעשו לכם אלוהי כסף, אלוהי זהב, אם זה אינטרס ממוני, כלכלי וכולי. אז לא רק לגבי דיין, גם לגבי רב. אין הבדל בין רב לדיין בכל הפרטים האלה. אם האדם הזה אינו ראוי, אם האדם הזה לא יודע את התורה ממילא, גם אם האדם הזה קיבל את התואר מצד המלכות, כל זה אפס, ולכן לא צריך לעמוד מפניו. כל מה שהתורה צוותה אותנו, פני שיבה תקום ועטרתיו, פני זקן. דרשו בקידושין ל״ב, מה זה והדרתיו פני זקן? זה קנה חוכמה. היינו, תלמיד חכם צריכים לעמוד לפניו מלוא קומתנו. כל זה בתלמיד חכם שתורת אלוהיו בליבו. כאן האדם הזה אינו רב בתורה, אלא רק מצד המלכות, ולכן אין חובה לעמוד לפניו, וגם אם הוא נדע, הנידוי שלו אינו נידוי הכל אפס, אנחנו לא מתייחסים למה שאומרים לנו המלכות. כבר בזמנם היו הדברים האלה, ולצערנו מאז ועד היום המצב לא נהיה יותר טוב, אלא המצב נהיה לצערנו יותר גרוע. אפשר לומר, רוב אותם האנשים שנקראים רב, אתה הולך לגולה, הולך לאונולולו, נורבגיה או כל מקום אחר, ואתה מוצא שם אנשים שמתהדרים בתואר רב, אבל כשאתה מדבר איתם בלימוד התורה, הידע שלהם בשס, בפוסקים, להלכה למעשה, הידע שלהם דל חלש מאוד, אינם בגדר תלמידי חכמים. ולכן ההתייחסות שלנו באופן כללי לאורך כל הדרך, בכל הנושאים לא מתייחסים אליהם כאל תלמידי חכמים. ואף על פי כן, אם אני נמצא כעת באונולולו והרב שלהם נכנס, כשהרב שלהם נכנס הם עומדים, הרי שם כולם עמי ארצות, מסכנים לא יודעים כלום, הם חושבים אותו שהוא רב רבנן, הם עומדים. גם אני אעמוד לפנם. שב בין היושבים, עמוד בין העומדים. תודה. האדם הזה מקרב אותם לאבינו שבשמים, מציל אותם שלא ידעתי, בוללו, אז גם אני משתדל להיראות כמותם, גם אני עומד, אני לא רוצה לשבור להוריד את קרנו בעיניהם. אז כאן לא בגלל שיש מצוות עשה דאורייתא לקום מפני חכם, הוא לא חכם, אלא פשוט מאוד, כמו שאמרנו, עמוד בין העומדים, אני לא רוצה כאן להיראות יוצא דופן, ובפרט שהאדם הזה, ברוך השם, עושה את מה שהוא יכול לעשות לקרב אותם, אז אני אעמוד מצד הכבוד בלבד, אבל לא מצד מצוות עשה דאורייתא. הנפקא מינה, אם האדם הזה בא כאן, אני יושב באשתי בלך לומד, והאדם הזה נכנס. פה אין את הסיבה הזו, צאן מרעיתו לא נמצאים כאן. אז אם הוא נכנס, כאן אני לא אעמוד לפניו. נכון שהוא נקרא הרב הראשי של, יש לו לשכה ואוטו, האנגלים קוראים לו רביי, זה הצביל של ה... כל זה לא ישנה לנו איך הם מכנים אותו, מה הם מחזיקים ממנו. אנחנו מתייחסים מה הוא יודע. אם האדם הזה לא יודע, אין לו מספיק ידיעה בתורה, למעלה אין עלינו את החובה לבוא ולעמוד לפניו, או להתייחס אליו בשאר הדינים שאנחנו מתייחסים לחכמים, כולל גם בנושא של הנידוי, שאם אנחנו נדע, האדם הזה, כמו שאמרתי, נשאר כמו שהיה, ולא נלכד בנידוי מעיקרה כלל ועיקר. לא רק שם, גם בארץ יש לנו בעיה כזו. יש היום בצבא רבנים צבאיים. יש למעלה מאלף רבנים צבאיים. חלק מהם במילואים, חלק מהם בקבע או סדיר. יש הרבה אנשים שנקראים בתואר הזה רב צבאי. חלק מהם בדרגה נמוכה, סגל, סרן. חלק מהם יש להם למעלה ברזילים, אלוף משנה, תת-אלוף. יש להם גם דרגה בכירה מאוד. תביא את האלף הרבנים האלה, תעשה להם מבחן. תבחן אותם על ארבעה חלקי שולחן ערוך. מה הידיעה שלהם? האם הם יודעים דבר הלכה בכל מקום הם יגידו לך או לא יגידו לך? תשאל אותם את השאלה הראשונה, את הסעיף הזה. תגיד לו, אדם שהוא נקרא רב פורמלי אבל אין לו ידיעות בתורה, מה הדין שלו? תשאל אותם את השאלה הזו. האם הוא ידע לענות לך? האם הוא יגיד לך שבסימן ש״לד סעיף י״ח מרן פסק שהוא אפס? גם את זה הם לא יודעים. וממילא, אם האנשים האלה אינם יודעים את התורה, ממנה אין להם דין של חכם שאני צריך לשמוע להם. או לקום מפניהם. אין לנו את החובה לקום מפניהם. אפילו אם האדם הזה יודע לנאום יפה, או כשיש לוויה, הוא יודע לקרוא תהילים. מכתם לדוד, שומרני אל כחסיתי בך. הוא יודע לקרוא עם נקודות, שם יש נקודות בתהילים, הוא עומד וקורא את הפרק התהילים וכן הלאה. בסדר, שיקרא. מקבל עשרים אלף שקל בחודש, יש לו לשכה מפוארת, יש לו אוטו. שיהיה לו ארבעים אלף בחודש. זה לא עושה את האדם, תלמיד חכם, אם הוא מקבל משכורת או לא. אם קוראים לו הרף של פיקוד צפון או פיקוד דרום. אם קוראים לו כך או קוראים לו כך. הדברים האלה לא משנים כלל ועיקר. צריך לבחון, האדם הזה יודע תורת אלוהיו בליבו. אתה שואל אותו שאלה מתחילת אור החיים עד סוף חושן משפט, הוא יודע? שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, או שהאדם הזה לא יודע, אין לו ידיעות, הוא לא למד. אם הוא לא למד, אפילו שהשלטונות, מבחינת הצבא הוא נקרא ערם, משלמים לו משכורת. לא רק משכורת, נותנים לו גם מזכיר, מזכירה או נהג צמוד, אוטו, משלמים עליו הרבה כסף. אבל תכלס, כמו שאומרים, אנחנו מחפשים בתחנה הסופית את ההשכלה התורנית, לבחון אותו, מה הידע שלו. ואם אין לו ידע, בהשכלה התורנית שלו הוא חלש, ולצערנו רובם ככולם הם חלשים מאוד. אולי יש שניים או שלושה מתוכם שיודעים ללמוד, שאולי הם יענו על ההגדרה שהם תלמידי חכמים, אבל רוב רובם של האלף האלה הם רחוקים מאוד מהידע הזה שאמרנו. ולכן מבחינת ההלכה אין לנו שום חובה לבוא ולעמוד לפני אותו האדם, והוא נכנס, תשתיו לך להתפלל, אתה יכול לשבת, אתה לא צריך לעמוד לפניו. אומרים לך, זה הרב של פיקוד צפון, הרב של פיקוד מרכז, בסדר, שיגידו. אתה לא צריך לא להדר ולא לעמוד לפניו, כולל גם בהלכה שקראנו עתה בנושא של נידוי. אבל ממני הוא יודע הרבה יותר. אם אדם יודע יותר ממך תורה, אבל לא למדת אצלו כלום, אתה לא חייב לעמוד ממנו. אתה חייב לעמוד, יש מצוות עשה דאורייתא, והדרת פני זקן, זה קנה חוכמה, לעמוד מפני תמיד חכם. אבל אדם שיודע ממני עוד הלכה וזה, אני לא חייב לעמוד ממנו. אין דין של חובה תקימה מפני אדם שיודע קצת יותר ממני. ולכן אנחנו כאן בוחנים אותו, תמיד חכם או לא. אם הוא לא תמיד חכם, ממילא. לא צריך להתייחס, אלא תשאל אותם שאלות, הלכה למעשה, תשאל את אותם האנשים. לא צריך להיות גאון גדול כדי לבחון אותם ולדעת עד כמה הם לא יודעים. גם אתה יכול לשאול אותם, אתה יכול להכניס את רובם הגדול בכיס, בידע שאתה לומד פה הלכות, הלכה למעשה, אתה יודע הרבה יותר טוב מהם. רק שלהם יש ברזלים על הכתפיים, לך אין, אתה הולך יותר בנחת, אתה יותר קל, לך אין ברזלים. אדם בגמרות, לא, אם שואלים אותו בגמרות, הוא יודע משהו, בסדר? אדם שיודע, ברוך השם, גמרא, למד גמרא, אבל לא יודע הלכה למעשה, זה עדיין לא מספיק. אלא צריך, אדם שלומד את הגמרא, ילמד את זה גם עם הראשונים והאחרונים, עם הפוסקים, כדי שידע לא רק את אהבה אמנה, את השקלא וטריא, אלא את התחנה הסופית. התחנה הסופית, הלכה למעשה. אתה שואל אותו, למדנו עכשיו בגמרא מה הדין של מעמיד? למדנו סוגיה שלמה, סוכה כא. זה אומר כך, זה אומר כך, הטעם כך. תכליס, מילה אחרונה. האם מעמיד מותר או אסור? צריך לענות לך, מילה אחת, כן או לא. אם הוא אומר לך, אני לא יודע. אז הוא אמר לך יפה את כל הסוגיה, אבל ההלכה למעשה הוא אפס, הוא לא יודע שום דבר, אז אפילו שהוא למד את הגמרא, עדיין אין עליך את החובה לעמוד לפניו. מרן דיבר בנושא הזה גם לקמאל בסימן שמ בהלכות קריאה. מרן כותב שחוץ משבעה קרובים צריך גם לקרוא על תלמיד חכם שמת. ומרן מעתיק לנו את הגמרא בשבת קי״א. מרן מגדיר לנו את העניין, מרן אומר על חכם ועל תלמיד חכם ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה קוראים עליו. כל זה סימן שמ סעיף ז'. אז המרן אומר ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום. זאת אומרת א' בכל מקום, ב', קל וחומר בסוגיה שלומדים שצריך שהוא ידע. ולכן, אם האדם הזה כישרוני מאוד, יש לו כישרון גדול ותיתן לו גמרא, גמרא הוא יודע. אבל כללי הוראה, מימיו הוא לא למד. הוא לא למד את כללי ההוראה והוא לא יודע איך נלווט. אפילו אם תביא לו את המחשב, את התקליטור של בר אילן. ובאותה הלכה, הנה, הכל פתוח לפניו. זה אומר ככה וזה אומר ככה. הנה, אז עכשיו הוא ראה את דברי הפוסקים. אחרי שהוא ראה, נו איך... ההלכה הוא לא בקיא בכללי ההוראה כדי לדעת להלכה ולמעשה הגמרא אומרת אפילו האדם שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים עדיין הוא לא נקרא חכם מה זה שימש תלמידי חכמים? תשאל איזה אנשים יגידו לך אני מביא כל יום כוס קפה לרב אני הראשון בבוקר בתשע איך שהרב נכנס אני מביא לו תה קפה מסדר לו את הספסל בסדר כל הכבוד יש על זה גן עדן אני לא מזלזל בזה אבל הפירוש של מילים של הגמרא זה לא זה אלא הכוונה משמש, הכוונה היא התמחות בפסיקת ההלכה. למה הדבר דומה? אדם שלמד רפואה שבע שמונה שנים, גאון שבגאונים, יודע אבל אף בית חולים לא יעסיק אותו, שום מקום לא ייתנו לו עדיין עבודה. צריך קודם כל פרקטיקה, התמחות הלכה למעשה. הוא ייכנס לבית החולים, יהיה סטאג'ר, יתחיל לבצע את הדברים, אחר כך, לאחר מכן, אז נסתכל עליו, זה ייקרא בשם דוקטור. הלאו, הכי לא. זה הכלל שם, להבדיל גם אצלנו. לא מספיק שאדם קרא ושנה, אפילו הוא למד את כל השס, את כל הפוסקים. יש לו זיכרון אדיר, את הכל הוא זוכר במחשבה, ועדיין לא נותן לו את הסמכות, את התואר שהוא תלמיד חכם שכולנו נתחייב לעמוד לפניו אלא צריך גם שישמש תלמידי חכמים, יעשה התמחות. הוא הולך, יושב ליד החכם ורואה איך החכם מבצע כל שאלה הלכה למעשה. אדם שלמד מסכת נדרים, למד גם את ההלכות נדרים, הוא לא ידע איך לבצע את ההתרה. את ההצגה הזו לעשות התרת נדרים הוא לא למד ולא ראה ולא יודע. את זה הוא צריך לראות בפועל שיראה אדם שעושה את המדחה מדברה רבה. וכן על זה דרך משאר כל מקצועות התורה. הצעיר גם גדול שימושה יותר מלימודה, כמו שכתוב, אשר יצק מים על ידי ולכן בחיי גוונה, אותם האנשים, אפילו אם הם יודעים גמרא, אפילו אם הוא יודע גם פוסקים ולא רק גמרא, אבל לא היה לו את ההזדמנות להיות צמוד עם תלמידי חכמים גדולי הוראה שישמש אותם, יינק מהם וידע איך לבצע, איך לפסוק לעסוקי שוועתתא, אליבא די הלכתא. היום ברבנות שלנו עושים מבחנים. דבר טוב, דבר נפלא. יש בחינות לרבנות ויש גם בחינות לדיינות. יש הרבה אברכות. הולכים, מאות אברכים, תלמידי חכמים, הולכים לשם ונבחנים שם, זה דבר נפלא, דבר טוב. החיסרון שם הוא, הדבר העיקרי חסר מן הספר. יש להם מבחן על הלכות שבת, מבחן הלכות אבלות, מבחן אבן העזר, כל דבר הם... האם יש שם מבחן על כללי הוראה? היה צריך לעשות על המקצוע הזה בפני עצמו. הנושא של כללי הוראה מפוזר. יש חלק מזה ביוראי דעה סוף סימן קי, שם כללי הספק ספקה. יש ביוראי דעה סימן רמ״ב. יש גם כללי הוראה בענייני ממונות, בחושן משפט וכן על נושאי הדרך. היה צריך לרכז גם את הנושאים האלה, ואז כשהוא לומד את כל הדברים האלה, אז הוא יודע לפחות חלק מהדברים עוד לפני שילך לעשות שימוש אצל התלמידי החכמים, קודם כול, בראש ובראשונה, הוא לומד את כללי ההוראה. אין מבחן כזה עדיין ברבנות. עדיין אנחנו חסרים אפילו את המבחן, את האלף-בית הזה. קל וחומר, את השימוש תלמידי חכמים בפועל. אלא מאי? אתה רואה הרבה תלמידי חכמים שאחרי שלמדו, ברוך השם, שעשו פוסקים, אז הם גם נצמדים לחכם. כשהחכם פוסק הלכה, הם עומדים לידו ורואים. להבדיל, מוהל. למד את ההלכות מילה מס... סימן רס עד רס ח. הוא למד את הכל מצוין אבל זה לא מספיק הוא צריך להיצמד למוהל הוא רואה כמה פעמים איך המוהל עושה אחרי שהוא ראה טוב אז הוא מתחיל הוא מנסה קודם כל להכניס את המגן הוא מכניס טוב לא מכניס טוב חותך הוא חותך בסדר עושה פריעה מציצה חבישה יש כמה דרגות כמה שלבים עד שידע גם לבצע את הדברים וזה לא רק בתיאוריה כך בכל מקצועות התורה הוא למד שחיטה השאלה הוא יודע לשחוט יודע להעמיד סכין הוא יודע לבדוק אם הסכין הזו חלקה או פגומה וכן נשארה כל מקצועות התורה ואותם האנשים שאף פעם לא היו בשטח אין להם שום ניסיון איך אומרים אין להם ניסיון קרבי אז האדם הזה יכול להיות שהוא קצין מודיעין נפלא בתיאוריה הוא יכול לדבר לפטפט לתת הערכות אבל בשטח תיתנו לנהל מערכה הכי פשוטה הוא לא יודע לבצע שום דבר בין מינו לשמאלו לא קרה זה אל זה אותו דבר גם להבדיל כאן וכאן אנחנו דורשים ממנו לא רק שקרבי שנה אלא גם שימש תלמידי חכמים אלה הדרישות שההלכה דורשת כדי להחשיב את אותו האדם שהוא בחזקת תלמיד חכם ורוב רובם של האנשים האלה שדיברנו עליהם לצערנו חלשים מאוד מבחינת הידע, כך שאין עלינו את החובה. אתה יושב בשטיבלך ונכנס אחד כזה, אין עלינו את החובה לעמוד, לקום מפניהם, כנראה ועיקר. אתה יודע, אותו אחד באמריקה שיש לו כל האנשים שלו פשוט, זה לא יסכים. מה הכבוד. בשיעור בנדי אדם הגידול תופס בכדי להפסיק את הקהילה? זה לא אמרתי, שיעשו שאלת חכם. יעשו שאלת חכם שמכיר את הקהילה, כשידעו מה לעשות, איך לנהוג עם אותו אדם. אבל עקרונית, כמו שאמרתי, אין לו סמכויות ביצוע מבחינת ההלכה. מבחינת ההלכה אנחנו לא מחשיבים אותו תלמיד חכם. תלמיד חכם צריך שיהיו לו ידיעות רחבות. יש אנשים שקוראים לעצמם בבות. זה אצל הספרדים. אצל אחינו האשכנזים יש אנשים שקוראים לעצמם אדמו'רים. חלק מהם תלמידי חכמים גדולי תורה. אז נוסף שהוא לא תלמיד חכם, הוא גם אדמו״ר. זה לא מפריע לי. אבל יש חלק מהאדמו״רים שהם עמי ארצות, שלא יודעים שום דבר בין ימינן ושמאלן. פעם הוא היה מדפיס, פעם הוא היה פקיד, היום הוא נהיה אדמו״ר. אבא שלו מת, עליו השלום, הוא קיבל את האדמו״רות בירושה. ככה זה עובד אצל חלק מהם. ולכן השאלה היא, שוב, איך אנחנו מתייחסים? אותו דבר, גם שם אנחנו מתייחסים אותו דבר. איך אמרו בעלי הפתגמים, איך אומרים הבדחנים עליהם. לפעמים יש ילד שלא רוצה ללכת לתלמוד תורה. רוצה חופש. מה, ילך מחר עוד פעם לתלמוד תורה? כל יום. אבל מה הוא עושה? הוא קם בבוקר, עושה הצגה. הוא אומר, אמא, כואב לי הראש. טוב, האמא לא נבהלת, לוקחת מיד מת חום, מודדת לו. אומרת לו, אין לך חום, אין לך שום דבר. הנה הפרוסה, לך הביתה, מעא סלאמה. זהו, אז הוא הולך, נכשל. הילד השני מתוחבל יותר. קם בבוקר, אמא, יש לי כאבי בטן, אני הולך להקיא. טוב, גם אם תמדוד לו חום, אבל החום לא פותר את הבעיה של הכאבי בטן. אולי חלילה זה פנדציט, אולי משהו אחר. טוב, תשב בבית. זהו, זה ההבדל בין אלה שהם תלמידי חכמים. אז אתה יכול לבחון אותו, אתה יכול לשאול אותו שאלה, הוא עונה לך, אתה רואה? הנה, ברוך השם, הראש שלו לא כואב, הראש שלו בסדר, עובד מאה אחוז. אלה שמשחקים את הבאבות וכל המשחקים האלה, אומרים לך, הוא צדיק יסוד עולם, הוא עושה ניסים ונפלאות. בסדר, מי שאהבל, תמים תהיה, בסדר, פה תהיה אמין בכל דבר. האדם הזה שומע עם מאמין. אבל דבר כזה אי אפשר לבדוק אותו בשטח הלכה למעשה, אתה לא יכול לעשות לו מבחן. ולכן אנחנו לא מתייחסים לאנשים האלה ברצינות. לא חשוב לי אם הבאבה הזה לובש גלביה כמנהג אחר. או שלובש מצנפת אדומה או שחורה כל הדברים האלה, הלבוש הזה הוא אפס, אין לו שום ערך. הירושלמי שואל מה עם הגלימה? אז הירושלמי עונה על אותם הדיינים שלא יודעים ללמוד תורה אומר הירושלמי הגלימה שעליו זה כמו מרדעת שעל חמור ככה העתיקו את זה כל הפוסקים להלכה בחושן משפט סימן חטא תראה את הביטוי החריף המשל החריף של הירושלמי על אותם שלא למדו תורה והם מתנשאים לאמור אני אמלוך. אפילו אם יש לו זקן יפה, יש לו זקן מרובע בדיוק כמו הרצל, כולו אומר כבוד, רובש פרק, מעיל ארוך, כל המשחקים האלה, כל הדברים האלה לא משנים את המהות, אנחנו צריכים תלמיד חכם. מרן למעלה בסימן רמ״ג סעיף ג׳ מרן דן לגבי תלמיד חכם שפטור מלשלם מס ומרן אומר אפילו חכם שהוא באמת גדול בתורה. האדם הזה בקי בשעש בפוסקים הלכה למעשה בכל מכל כל אבל אין לו יראת שמיים, מרן אומר הרי הוא כקל שבקלים ומצווה לזלזל בו ולא צריך לכבד אותו. ולכן אם אתה הולך לאיזה מקום אומרים לך זה הרב קונסרבטיבי או רפורמי אפילו אם נמצא שהאדם הזה בעל כישרון עצום ויש לו ידיעות מבחינת הכישרון ומשהו מדהים אבל אם אין לו יראת שמיים שוב האדם הזה אפס איך אתה בוחן אם יש לו יראת שמיים או לא? אתה מסתכל על המעשים שלו אתה בודק אם הוא שלם בתרי״ג מצוות, אם הוא מנהיג את הקהילה שלו בצורה מושלמת דואג שכולם יאכלו כשר, דואג שנושא הגיור יהיה על טהרת הקודש בצורה נכונה ואין שם משחק בענייני גיורים כמו שלצערנו עושים הרפורמים והקונסרבטיבים וכן כיוצא בזה, יש הרבה דברים שאנחנו בוחנים אותו אם אתה רואה הוא מושלם בכל מכל כול אז יש הבא המנע לכבד אותו אבל אם האדם הזה יש לו את החסרונות האלה הוא מעלים עין מאלה שאוכלים טרף, מעלים עין מאלה ש... הוא אומר לך שהוא מעלים עין אבל בשתיקה שלו הוא נותן להם לגיטימציה ואסור לו לרב לשתוק ולהחריש שיש לו דברים כאלה בתוך הקהילה שלו ולצערנו אצל הקונסרבטיבים הכל פתוח הכל מותר, מותרים לכם, מותרים לכם העיקר שיבוא לבית הכנסת ויתרום ממון זה אצלהם עיקר העיקריים יותר חשוב מזה, ולכן שוב אפילו אם האדם הזה יהיה ידען, אפילו אם הוא בעל כישרונות אנחנו לא מתייחסים אליו כאל תלמיד חכם כי נוסף לחוכמה אנחנו צריכים גם את היראת שמיים הרמל ממשיך ודן לגבי אדם שעשו לו נידוי אם הוא חוזר בתשובה צריך החכם למחול לו ולעשות לו אתרה אנחנו מתרשמים שהאדם הזה באמת נשבר לגמרי וחזר בתשובה שלמה במאה אחוז אם זה כך, אם הוא חזר בתשובה שלמה במאה אחוז והחכם מתרשם שהכול בסדר אז שלושה יושבו יחד ויעשו לו את העטרה ואם זה קרה עוד לפני הנידוי, לפני שנידו אותו הוא כבר נשבר, הוא פוחד מהנידוי ובא, מתחנן על נפשו ומבקש סליחה שוב, גם זה חלק מהעניין החכם צריך להיות מתון ולחכות לא לעשות לו את הנידוי ואם בכל זאת החכם הזה היה מהיר מדי ועשה לו את הנידוי, לא שמע לנו וכרגע בנה הנידוי לא תופס למה? נידוי צריך להיות על מה? על עבירה שאדם עושה בפשע במזיד כאן האדם הזה נכון שהוא עשה במזיד אבל הוא חזר בתשובה הוא אומר לך ואנחנו מתרשמים שזו לא הצגה אלא באמת האדם הזה נשבר אז בחיי גוונה הרב היה צריך להיות מתון ולא לבצע את הנידוי הזה אם הרב לא שמע לנו בכל זאת נדע אותו אומר מארי קולון אומר אין נידויו עליו כך פוסק לנו גם הרמה ולכן בחיי גוונה אנחנו לא צריכים לשמוע את הדברים שאמר אותו החכם בדרך כלל על ביזיון חכם אנחנו עושים נידוי ולא חרם אלא אם כן אם האדם הזה ממשיך להילחם הוא לא מרים ידיים אלא משיב מלחמה שערה ולוחם נגד אותו החכם ואז אחרי חודשיים אחרי שני נידויים הופכים את הנידוי גם לחרם מחרימים אותו לצמיתות אבל בהתחלה אנחנו הולכים מן הקל אל הכבד בהתחלה נזיפה נידוי רק אם אין ברירה מגיעים לתחנה הסופית ועושים לו את הדבר החמור יותר מהכל חרם ואם צריך גם חרם חמור היינו פולסא דנורא כמו שהסברנו בתחילת הסימן. זקן שהוא בן 70 צריך לעמוד לפניו לא עמדו לפניו מהכעס הוא בא ונידה גם בזה אין הנידוי שלו תופס נכון הוא אדם זקן חייבים לכבד אותו אבל אין לו עדיין סמכות לבוא ולנדות הסמכות אך ורק רק לחכם, אין סמכות לאותו הזקן לבוא ולנדות, כך הוא הדין גם אדם עשיר. האדם הזה עשיר גדול, יש לו מיליארד דולר, יש לו המון כסף, ומישהו פגע בו, התבדח על חשבונו, פגע בו. אותו הגביר קם ואמר שהוא יהיה בחרם. הוא יכול לומר, אבל אנחנו לא חייבים לבצע את החרם הזה. יש לו טענה צודקת, מישהו זלזל בו? שיתבוע אותו לבית הדין, יכול לתבוע אותו לדין תורה, שעשו בו משפט כתוב, הוא חייב להתנצל וכולי, אבל הסמכות לבצע נידוי וחרם נתון אך ורק בידי בית הדין או בידי תלמיד חכם, ואין לשום אדם אחר זולתם את הסמכות לבצע את זה. לא ראש העירייה, לא אדם שהוא עשיר בכסף, ואפילו לא זקן אחרי שבעים או אחרי תשעים, אין להם את הסמכות, גם בדיעבד, שעשו את הנידוי, זה לא תופס כלל ועיקר. נכון, לפי הזוהר צריך לעמוד כבר מגיל 60. לפי הפשט, לפי המשנה באבות פרק ה', בן 70. זה הוויכוח שיש בין התנא במשנה באבות לבין הזוהר. הכלל בידינו, כשיש מחלוקת, ההלכה היא לא כדברי הזוהר, אלא כדברי... המשנה, הפשטנים. אתה רוצה להחמיר, למה לא? המחמיר תבוא על הברכה, אתה יודע שהאדם הזה כבר בן שישים, אז למה לא תעמוד לפניו? אבל זה לא בגדר חובה מעיקר הדין, אלא בגדר חומרה. חומרה שקרובה לדין, אבל אי אפשר לחייב מעיקר הדין. אדם שעשו לו נידוי, בית הדין נידה אותו, נשיא הסנהדרין לא חייב לקבל את העניין, הוא יכול להסכים ויכול שלא להסכים. אבל הפוך, אם נשיא הסנהדרין עשה לו את הנידוי, בוודאי שזה מחייב את כולם. כל זה דברי מרן, סעיף כא, מנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל. מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. בכל מקום שהגמורה מדברת על נשיא, מה הכוונה? נשיא הסנהדרין. בדרך כלל, המשנה באבות נותנת לנו את השמות של נשיאי הסנהדרין שהיו בתקופת בית שני. המשנה מתחילה, משה קיבל תורה מסיני, ואחרי זה שמעון הצדיק וכולי, הזוגות שאחריו. כל הזוגות, הראשון שבהם היה נשיא הסנהדרין, השני היה אב בית הדין, הלל ושמאי, הלל היה נשיא הסנהדרין, שמאי היה אב בית הדין, וכן על זה הדרך וגם הביטוי שיש כאן הכוונה היא נשיא הסנהדרין. היום לקחו את השם הזה ועשו מזה נשיא מדינת ישראל, מי בוחר אותו? יש לנו קבוצה שם בגבעת רם, 120 אנשים שיושבים, מכניסים פתק לקלפי ויוצא, אבל אנחנו הכרנו את הנשיאים, גם את זה וגם את אלה שלפניו, אין להם שום רקע בתורה, לא למדו ולא שנו ולא שימשו תלמידי חכמים, ואין שום קשר בין התואר הזה לבין מה שכתוב כאן בהלכה, כך שאדם שקורא לא צריך לטעות ולחשוב שאולי יש איזה דמיון, זה לא קשור בכלל אחד לשני. הרמב״ם מביא לנו את החרם של רבנו גרשום מאור הגולה, שאסור לאדם להתבונן ולהסתכל במכתבים של חברו. ולא רק במכתבים, היום בעידן המודרני, בזמן הזה, יש לנו עוד דרכים מעין זה, וגם הם אסורים מעין החרם של רבנו גרשום מאור הגולה. כגון, יש היום מכשיר שאני יכול לצוטט, לשמוע את כל שיחות הטלפון של הש... שלכן או של החבר האחר יכול להתחבר או בצורה כזו או בצורה אחרת אסור לאדם לצוטט ולהאזין יותר מזה, לפעמים אתה מרים את הקו, עלו על הקו שלך בטעות ואתה לא יכול לקבל קו, אבל השיחה בין השניים, אם הוא מכיר אותם, מעניינת הוא יושב ושומע היום לא צריך להרים את השפופרת, היא כבדה אולי יש היום, בטלפון יש רמקול, מחץ על הכפתור ויושב ושומע, אין יותר, גם זה בכלל האיסור, או אנשים רבים עובדים, את כל מאגר הידיעות שלהם מכניסים למחשב, היום הכל ממוחשב ויש אנשים יודעים לפצח את כל מה שיש במאגרי המחשבים של החבר, אם זה סוד מקצועי בענייני עבודה ומהנדס, אדריכל, אם זה במקצועות אחרים, הכל היום נמצא במחשב, ואת הכל אותם האנשים יכולים לדעת. היה נער אחד שהיה גאון במחשבים לפני שנתיים, הגיע למשרד הביטחון האמריקני, הפנטגון, הסודות הכמוסים ביותר, איפה הצוללות הגרעיניות, איפה הטילים הבליסטיים, הכול הוא ידע. זה כישרון מיוחד, והוא ידע. אסור לו להשתמש בכישרון הזה, ולחדור למאגר של הנושא הכלכלי או כל נושא אחר שיש לאנשים, לגלות את הסודות שלהם, אם זה לעצמו, אם זה לאחרים. כמו שאסור לי לקרוא את המכתב של החבר, אתה אומר לא תלך לכיל בעמך או ואהבת לרעך כמוך. איך הלל הסביר לאותו הגר על רגל אחת? דעלך שנא לחברך לא תעביד. האם היית רוצה שכולם יקראו את המכתב שלך, ידעו כמה יש לך בבנק דיסקונט, כמה יש לך בבנק הפועלים? אף אחד לא רוצה את זה. אז למה שאתה תראה את הסודות של השני? ולכן, גם אם הוא עושה את זה לא בצורה של נייר, אלא הוא מעלה את הדברים על המסך של המחשב שלו, לפעמים הטיפש ההוא לא עשה גיבוי למה שהוא הכניס למחשב, כשאין גיבוי, בקלות רבה אתה יכול לפרוץ ולקחת, וכל הדברים האלה אסורים. קל וחומר אם הוא משתמש באותם הפטנטים שהאדם הזה עבד עליהם שנים רבות, בה זה לוקח מן המוכן ולמשתמש, כל זה אסור. מחלוקת. הגאון רבי חיים פלאצ'י דן. אני בטעות הדבר שם לי בתוך התיבה דואר מכתב. אני רואה את המכתב מבחוץ, אני מבין כנראה שאותו הנבל הלך להלשין על פלוני אלמוני למס הכנסה. אם אני אקרא את זה, אולי אני אוכל להקדים רפואה למכה. כדי למנוע נזק, מותר לבוא ולקרוא את המכתב או לא? מחלוקת בין רבי חיים פלאצ'י שמתיר לבין הרב לקט הקמח שאוסר. לקט הקמח אומר, יש חרם דרבנו גרשום, אסור לך לבוא ולקרוא. אם כן, איך אני אקדים רפואה למכה שההוא לא יינזק ממס הכנסה? הפתרון הוא פשוט, תקרע את זה. יותר טוב שתקרע ולא תקרע. לקרוע בעין ולא לקרוא באלף. אלה דברי לקט הקמח וכך ההלכה. ולמה? לקרוא, יש חרם. לא רק איסור דאורייתא אלא נוסף לאיסורי דאורייתא יש גם חרם. ואולי אתה טועה, אולי אין מזה נזק, אולי הוא מגזים בהערכה שלו. קרה את זה, הנזק הוא קטן מאוד. ולכן המסקנה היא שגם במקרה הזה אין לנו צד כולה לבוא ולהגיד כשאני חושש מאלף, בית או גימל, שאין לי הכל מותר, אלא כל אדם שיש לו בעיה כזו צריך לשאול שאלת חכם, שאלת רב, על כל מקרה ומקרה. אני לא אומר איסור גורף, אבל גם אין היתר גורף. אתה רואה שאפילו במקום נזק יש לנו בעיה, יש לנו מחלוקת. הבעיה היא, אדם דתי רוצה להיות חוקר פרטי. היום החוקרים עושים כסף גדול, משלמים להם אנשים מסוימים, חלק מהם עובדים בריגול תעשייתי, חלק מהם עובדים כשיש או עניין ירושה או דברים אחרים. אז אני צריך מחר להגיע לבית המשפט, אני רוצה לדעת מראש מה הוא יגיד כדי לענות לו, איזה מסמכים יש לו, מה מזויף, מה לא, וכן הלאה. אז יש גם את העבודה הזו אצל אותם החוקרים. מותר לעבוד בזה? מותר להיות חוקר פרטי? או שכל זה בכלל חרם דרבנו גרשום? ושוב הוא שואל, תגיד, ואהבת לרעך כמוך, יהודי, אבל אם זה לא יהודי, והוא פרץ למשרד הביטחון האמריקאי, שם הם לא יהודים, האם יש איסור בדבר? או שגם בזה אלה הם הבעיות שכל חוקר פרטי כמעט כל יום נתקל בהן. מי שלא דתי אין לנו עסק איתו. אדם מראשמיים צריך לשאול. כמו שאמרתי, אני לא אומר איסור גורם. גורף על הכל, אבל גם אין היתר גורף על הכל לבוא ולומר, זה פרנסה, זו העבודה שלי. אז אם העבודה שלו לבוא ולמכור חזיר, אז הוא יגיד, זו העבודה שלי, אני אלך ולמכור חזיר, או ייתנו לו עבודה שיהיה מואזן, יש להם עכשיו את החג שלהם, שיעמוד על המסגד ויתחיל לנגן שם. יש הווה אמנה, יגיד, זה פרנסה? אז אותו דבר גם בדבר הזה. ולכן, טוב, זה ודאי, עליו אני לא מדבר. אין לי הווה אמנה, חלילה, לא עליו דיברנו, ודאי שהוא עשה מעשה טוב, ונקווה שפדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה, שמחת עולם על ראשם, בעזרת השם נקווה שהוא יבוא. אבל בשאלה שלו, מה שהוא שאל, זה הרבה פעמים עורכי דין נעזרים באותם האנשים, חוקר פרטי, או אנשים שרוצים להיות חברי כנסת, רוצים להיות ראש עירייה וכולי. הפוליטיקאים האלה, חלק מהעבודה היום, שוכרים חוקר פרטי לדעת על המועמד השני. לך ליואב יצחק, תבדוק אצלו במחשב, תדבר איתו, תגידו אנחנו מוכנים לשלם, נעבוד יחד וכולי. זהו, חלק מהעסק שם. לא תמיד זה נקי, והרבה פעמים זה נוגד את ההלכה. ולכן אמרתי, לכל חוקר פרטי כזה, אני לא אומר שהכול אסור, אולי יש דברים שמותרים, אבל הוא חייב שאלת חכם, שיבדוק כל דבר ודבר לגופו. יכול להיות שחלק מהדברים כן יהיו מותרים, אבל רוב הדברים, בדרך כלל רוב הדברים הם אסורים, אין היתר להעלותם על דל שפתנו, קל וחומר שאין היתר, לבוא ולבצע את אותם הדברים. אני לא מסתכל עכשיו על החוק, אם יש בחוק האזנות סתר, אם יש בזה פשע או לא. אני עכשיו לא נכנס לחוק. לא החוק מעניין אותנו, מעניין אותנו מה שאומר רבנו גירשום מאור הגולה, העתיקו אותו המארם בחלק ד' וכל הפוסקים העתיקו אותו להלכה. גם חכמי הספרדים, כנסת הגדולה, שולחן גבוה, כל חכמי הספרדים העתיקו את החרם הזה. זה לא כמו הנושא של לקיחת שתי נשים. שתי נשים, רק האשכנזים קיבלו את החרם הזה, לא להתחתן עם שתיים. הספרדים, התימנים, לא קיבלו את זה. כאן לא, כאן הבעיה היא לא תלך אכיל בעמך, עבדת לרעך כמוך. כאן אין הבדל, כאן האיסורים האלה שווים לנו ולהם, ולכן כל הפוסקים פה אחד מצטטים את ההלכה הזו, את החרם דרבנו גירשום הזה, וכמו שאמרתי, וזה כולל גם את המקצוע שנקרא חוקר פרטי, גם הוא עלול חלילה להיענש בדיני שמיים בנושא הזה. אולי אם יש חרד לבין, יש כמה לבין שכבודו הספיר לבין דאורייתא בעניין הזה. אז מה עוזר לעוד חרד לבין אם תרשום שלא לעשות את הדבר הזה? באמת יש שם או שם לבין דאורייתא. יש הרבה לבין שקל לחזור מהם בתשובה. אדם אכל חלילה נבלה, נכשל. חזר בתשובה, נגמר, זהו. הוא לא צריך שתעשה לו התרה. כאן נוסף לאיסור יש גם חרם. אחרי שהוא חזר בתשובה הוא צריך התרה. עדיין אתה לא יכול לצרף אותו למניין. איך עושים התרה? יש מחלוקת בפוסקים. הדעה הראשונה, כדי להתיר את החרם דרבנו גרשום הזה, לאותו אדם שקרא את המכתב של חברו צריך היתר 100 רבנים שיעמדו ויגידו לו מותרים לך. החולקים אומרים לא, מספיק עשרה. המרדכי, הרמה ושאר הפוסקים, וכך ההלכה, אומרים מספיק עשרה חכמים שיגידו לו מותרים לך, מותרים לך. נידויינה לנידוייה, חרמנה לחרמה, יעשו לו את ההתרה. הרשב״א הסתפק. האם צריך שיהיו עשרה בבת אחת, כל בעשרה שחילתה שריה? בזה אחר זה לא מועיל או כן מועיל. הרשב״ן נשאר בספק, המאירי פושט את הספק לכולם. לכאורה היה צריך להקל בדבר, אבל הבעיה היא אם תאמר שלא, כשאנחנו מצרפים אותו למניין והוא בדיוק העשירי, אם תאמר שלא, הברכות שאנחנו אומרים חונן הדעת הרוצה בתשובה זה ברכות הבטלה. יש כאן בעיה של ספק ברכות להקל. ולכן, אם כבר הוא עושה עטרה, מתחרט, עדיף שיעשה עטרה מושלמת. איך? הפרוצדורה היא, קודם כל ייגש, אומר לו, הלל, אני קראתי את המכתב שלך פעם, תמחל לי. הוא מחה לו. אז קודם כל החליק את העניין בינו לבין חברו. אחר כך הוא הולך לחכמים, יושבים עשרה חכמים, יגידו לו, מותרים לך וכולי, יעשו לו את העטרה, בזה יצא ידי חובה לבא דקולה עלמא, ואז נוכל לצרף אותו למניין. לא יהיה לנו צד חשש, ספק, כל דהוא של ספק ברכה לבטלה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות לכל אדם שבעבר עשה דברים כאלה. הוא אומר לך, הייתי ילד בן עשר, הייתי אוהב להציץ במכתבים של השכנים. טוב, ילד בן עשר, ונסלח לכל העם בשגגה, הוא לא נחשב למזיד, הוא נחשב לשוגג. על זה לא נצטרך לבוא ולעשות לו... אבל אם זה קרה אחרי הבר מצווה אפילו שעברו מאז הרבה שנים הוא אומר לך שלושים שנה עברו מאז אז מה קרה? יש בחוק שלהם התיישנות אם אדם גנב בן גנב ועברו הרבה שנים אז יש להם את המושגים של החוק העותמני שם יש התיישנות בהלכה אין מושגים של התיישנות גם אם אמרו ביום הכיפורים נידויאנה לנידויה חרמנה לה חרמה גם זה עדיין לא תופס אלא כמו שאמרתי עבירות שבין אדם לחברו יום הכיפורים לא מכפר ולכן א' הדבר הראשון צריך ללכת ולבקש מחילה מאותם האנשים אם זה אדם אחד אם זה כמה אנשים שילך לבקש מהם מחילה ורק לאחר מכן יעשו לו עשרה את העטרה אנחנו סומכים להקל על הרמה לא צריך יותר מאה רבנים אבל עשרה חכמים בוודאי צריך שומר נפשו ירחק מהם ולכן מי שעובד במחלקה הזו ייגש מחר לבוס יגיד לו אני רוצה לעבור למחלקה אחרת אני ראיתי יש מכרז במחלקה האלה שנותנים קצבאות ילדים, שם פרש אחד העובדים לפנסיה. אני רוצה להיות שם. זהו. יהיה חלקך מאלה שמחלקים את הממון לזקנים, לילדים, ולא במחלקה של החוקרים, של הביטוח הלאומי. אתה יודע מה האותיות של חוקר? חוקר זה אותיות קורח. ולכן לא כדאי להיות מסונף לתואר המפוקפק הזה. ולכן גם אם היה מה שהיה, השם ירחם והוא רחום יכפר עוון, לפחות מכאן ולבא. בדרך כלל החוק של המדינה, כשיש מכרז, מעדיפים אדם שהוא כבר עובד במדינה, עובד מדינה, מעדיפים אותו על אדם אחר. בפרט אם האדם הזה מוכשר מאוד, אז שיעבור למחלקה האחרת. כך גם לגבי הנושא העירוני וכולי. כולם אותה בעיה, אותו דבר. וכדי שלא יילכד חלילה בכל הדברים האלה שדיברנו עד עתה, לכן כדאי הדבר שיעבור מיד למחלקה אחרת ויפתור לעצמו, יציל את עצמו מהבעיה האמורה. ההבדל בין החרם לנידוי. הנידוי הוא מוגבל בזמן, 30 יום. חרם לא מוגבל בזמן, אלא הוא יכול להימשך לכל החיים עד שימות. זאת ועוד, גם בנושאים האחרים יש לנו יותר הגבלות. מרן בתחילת הסימן כתב אדם שמנודה אסור לו בחלק מהדברים של דיני אבלות אסור לו לכבס, להסתפר, נעילת הסנדל אבל מותר להסתחרר איתו הוא אינסטלטור אתה רוצה להביא את האינסטלטור הזה שיפתח לך את הסתימה מותר אבל אם הוא מוחרם אל תביא אותו אסור לזכור אותו מרן כתב את כל הפרטים האלה בסעיף ב' למעלה תראה יש הבדלים רבים והחרם הוא הרבה יותר חמור בדברים האלה וכאן כדי לתת גושפנקה לנושא החמור הזה לכן בא רבנו גרשום ועשה גם חרם כדי להרתיע הרבה אנשים שולחים מכתב כשסוגרים את המכתב כותבים על זה חדרג מה זה חדרג? ראשי תיבות חרם דרבנו גרשום הם רומזים שיזהרו האנשים האחרים לא לפתוח את המכתב אמרנו שבמה דברים אמורים לגבי אדם זר? להורים, לאבא ולאימא מותר לפתוח את המכתבים של הילדים או ראש הישיבה רשאי לפתוח את המכתבים של התלמידים ולמה? הרבה פעמים הילד הזה הוא ילד טוב אבל יש לו חבר לא טוב שמחטיא אותו מדרדר אותו והחבר הזה כותב לו מכתב אם ראש הישיבה יקרא את המכתב, ידע בדיוק מה קורה, יודע איפה יש נזילה בחבית, ידע מיד לסתום את הפרצה, לסתום את החור ולהציל את הילד הזה. לפעמים הילד הזה יכול ללכת לאיבוד בזכות שהמורה או הרב קרא את המכתב, יכול להציל את החיים שלו. כך גם ההורים. חובתנו לעקוב אחריהם. אל תהיה תמים. הילדים של היום מתוחבלים. אין הרבה מהם תמימים. תמימים היו בדור הקודם, אבל בדור הזה כולם עפריתים, ולכן מן הראוי שהאבא ישים לב ויקרא את המכתבים של הילדים שלו וכיוצא בזה, כולל גם בטלפון. מצאתי טלפון, אני לא יודע למי זה. תלחץ כדי לראות את השם. ראית זה שייך לראובן בן יעקב, תעשה מצוות השבת אבדה. היום בכל טלפון יש גם מאגר ממוחשב, יש שם כל מיני כתובות, כל מיני דברים. על ההמשך אסור לך ללחוץ על המספרים הבאים כדי לדעת כל מה שיש לו לגלות את כל הסודות שלו, גם זה בכלל הבעיה האמורה. אבל אם הילד יושן ואבא לוקח את המכשיר הטלפון, רוצה לדעת מה הילד הזה עושה בטלפון, לא רק שמותר, האבא חייב לבדוק ולראות ולחטט, לראות אם הילד הזה... ברוך השם, הכל מאה אחוז, יש לו מספרי טלפון של הרבנים שלו, של הרב פלוני, הרב ראובן, הרב שמעון, הרב לוי, הכל מאה אחוז, הכל על טהרת הקודש, יופי, מצוין, גם האבא ישמח. יהיה רק נהיה אבא על הבן, או גם על האישה עד ש... זמני עד שימות, נכון, כן. זה יהיה רק על האבא על הבן, או כמו ש... גם האימא, אין הבדל בין זה בין אבא לאימא. לא, הבעל על האישה הוא לא שאלה אישה. אה, הבעל על האישה, שוב. יש שני סוגי זוגות. יש זוג שהם, איך אומרים, חיים כמו זוגיונים. יש להם חשבון אחד בנק, הכל אותו דבר, הבעל יודע הכול והאישה יודעת הכול, ואדרבה, כשהאישה פותחת את המכתר, אז היא מייד מטלפנת לו, תשמע, כך וכך העניין, תכניס מהר לבנק, צריך להכניס כסף, אחרת הצ'קים יחזרו, וכן הלאה. הכול עובד בשיתוף פעולה, בהרמוניה. אין שום בעיה, מותר לאישה לפתוח את המכתבים של הבעל, או להפך. אבל, לפעמים בזיווג שני, הסיפור הוא לא כזה. בזיווג שני, יש שם, זה מתחיל עם הסכם ממון לפני החתונה, ואידך זיל גמור. ולפעמים יש ביניהם אי-הבנה בלשון המעטה, שם צריך שאלת חכם, שם יכול להיות אולי ש... יש איזו בעיה מסוימת, אבל לגבי זוג שחיים, היא מגלה לו את הכל, לא אכפת לה ומספיק שישאל אותה פעם אחת לכל החיים. את מסכימה שאני אפתח את המכתבים שלך? ענתה לו מילה אחת, כן, נגמר. לכל החיים הוא יכול לפתוח, וכן להפך, וזה הכי טוב, הכי נוח, הכי קל אם האישה הזו אישה יראת השם היא תתהלל, אישה חכמה ונבונה, הכל בסדר. אבל לא כל אדם זוכה לדבר הזה, לפעמים יש בעיות, וכשיש בעיה, מן הראוי לעשות שאלת חכם. החכם יראה את כל התיק מתחילתו ועד סופו, כדי שיוכל להנחות אותו מה מותר ומה אסור. כולל גם להצמיד מכשירי האזנה לטלפון שלה או למחשב האישי שלה בעבודה או במקום אחר, אם הוא חושד בה שהיא בוגדת או דברים אחרים וכן הלאה. שוב, יספר לרב את כל הדברים. לפעמים הנושא כבר נמצא בתוך בית הדין. ואז הדבר הכי קל, הכי פשוט, שבית הדין שמודע לכל העניין, בקיא בכל התיק, העורך דין ישאל ישר את הדיינים. אחרי שכולם יצאו, כולם הלכו הביתה, ייכנס העורך דין וישאל את הרבנים. אנחנו רוצים לעשות כך וכך. אתם הדיינים מכירים את כל התיק. מותר לנו לצטט לשיחות שלה? האם מותר לנו להס... עושים מכשירי האזנה או שיש כאן חרם דרבנו גרשון הם מכירים את התיק יודעים את שני הצדדים הוא העורך דין הוא מייצג את הבעל אולי יש לו נגיעה כלשהי לא כדאי שהוא יחליט לעצמו אלא הדיינים שנמצאים בתוך העניין יכולים לענות לו מיד תשובה לעניין להגיד לו אם כן אם לא מספיק שלא יגידו לו אסור זה הרמז יכול להיות שאסור להם מבחינת החוק להגיד את המילה מותר האזנות סתר אתה יודע מה החוק בזה אז אולי הם זהירים לא יגידו לו את המילה מותר אבל אם הם לא אומרים לו את המילה אסור לא אמרו לו שיש חרם דרבנו גרשון אז הוא כבר הבין את העניין ואז הוא יכול להנחות את הבעל כדי שיעשה בה משפט כתוב אני אומר חלק מהבעיות שמצויות לצערנו מאוד אבל ואידך זיל גמור יש עוד הרבה דוגמאות מעין זה וכל אחד צריך לדעת שיש מקום לשאלת חכם לפני שעושים מעשה לפעמים החבר שלו אומר לו עצה הנה יש לי כאן חוקר פרטי בזלזל הוא יעשה לך תוך יומיים אנחנו נדע את הכל כל מיני דברים שלפעמים נוגדים את ההלכה ולא תמיד רוח חכמים נוחה מהם האדם הזה עלול להילקד בחרם ואז יהיה חלילה מאוחר מדי לפעמים יש דברים שהכל בחזקת יותר אבא שלו היה עתיד נכסים והלך לעולמו. עכשיו צריך להוציא צו ירושה. לפעמים יש לו אח מאבא ולא מאימא ולא היה קשר, הוא לא יודע מה היה, כמה כסף אבא שלו השאיר. היה לו נכסים פה, שם, בשווייץ, הוא לא יודע. איך הוא יכול לענות על הדברים האלה? דרך החוקר הפרטי. מותר, אין שום בעיה. הוא רוצה להציל את הממון של עצמו, אין לו שום עניין להזיק את אחיו, אלא שאחיו לא יעשוק אותו, לא יגזול אותו. אז הוא מייד מצמיד חוקר פרטי כדי שהחוקר הזה יתחיל לבדוק. הוא הולך למשרד המשפטים, בודק במשרד הטאבו כמה נכסים יש לו, יש לו מגרשים, בתים, כל מה שיש לו בדרך כלל כתוב שם. וכן, על זה הדרך. אם יש איזו צוואה, שוב הוא הולך למשרד המשפטים, בודק את כל הדברים מההתחלה ועד הסוף, יגלה לו לא רק מה יש פה בארץ, אלא לפעמים גם יכול לגלות מה שיש שם. אין בעיה, בחיי גוונה יהיה הדבר מותר מלכתחילה, על זה אין לנו בעיה. ולכן, חוקר פרטי שואל אותנו, אני רוצה להתפרנס בהיתר, הנה, נתנו לו דרך להתפרנס בהיתר, אם זה ענייני ירושות. ושמה זה כסף גדול, תהיה לו מזה פרנסה טובה ושפע, זה לא חמש, עשרה או עשרים שקל, אלא זה כסף גדול, הוא מקבל את ה... עושים שאלו, אין בעיה, שם הוא עושה את הכל בדרך היתר, אבל בדברים אחרים צריך שאלת חכם. כאן בממון אנחנו מתירים לו וכאן באישה שהוא חושד בה אז אנחנו לא נותיר בו, כאן אולי היא אסורה עליו. נכון, אז בית הדין יגיד לו מיד, אם היא אסורה עליו, יש חשש כזה, חשד סביר, אז בית הדין יאמר לו לא רק שמותר אלא מצווה להצמיד חוקר שיעקוב אחריה, שיצלם, שיעשה, שיקליט. ברור שכן, אני לא שולל, לא סגרנו את האופציה. אבל יכול להיות אולי שהאדם הזה יש לו דמיונות, סתם הוא חושד בכשרים. יכול להיות שהבעל הזה נכנסה בו רוח שטות, רוח רעה, ויש לו דמיונות. והעורך-דין הזה מייצג אותו לכאורה, אבל הוא לא צריך להיסחף אחריו, ילכו אחר ההבל ויהבלו. ולכן אמרתי, עשה לך רב, יסתלק מן הספק. וכאן הרב הטוב מכולם זה רב שמכיר את התיק משני הצדדים. בית הדין שמע את שני הצדדים, הוא יכול לחוות דעה אם יש ממש בחשדות, אם יש הווה אמנה שנאסרה עליו, או שזה בגדר דמיונות וחלומות. אם זה חלומות, אז תעשה לבעל מחר בבוקר הטבת חלום. תעמוד אתה בראש הצוות, תגיד לו חלמת טבח, באו ותאווה לראה, שיחזור הביתה, שיהיה לכם שלום בית מהיום והלאה. שוב, גם זה לא חלק, גם זה יש בו לפעמים ספקות. ולכן עדיף שאדם לא יעסוק במקצוע הזה, שוב, כמו שאמרתי, שיעבור למחלקה אחרת, למחלקה שמחלקים כסף. שם העבודה הזו מותרת על איבא דכולי עלמא, הוא נותן לזקנים, נותן קצבת לידה או קצבה אחרת, זה הכי קל, הכי טוב. אבל בדברים האלה שאתה אומר, הרבה פעמים, מה שהוא מחתים אותם, הוא מאלץ אותם למעשה לחתום. אף אחד לא חותם מרצונו הטוב, זה לא דבר נעים לחתום על טופס כזה שיבוא לבלוש בכל החשבונות שלו או בכל דבר אחר. ולכן עדיף שאדם יתחמק, לא יהיה חלקי בדברים האלה. אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. אין לך בורסקי גדול מזה לעבוד בעבודות מעין אלה, דברים שהרבה פעמים אדם מסתבך, מסתבך מבחינת ההלכה ויכול להילכד בחלק מהבעיות שתיאמרו. אמרנו קודם יש איזה איסור דאורייתא להתחתן עם שתי נשים? לא. יש איזה איסור דרבנן? כתוב בגמרא שאסור להתחתן עם שתי נשים? לא. אלא עשו תקנה, תקנה של חכמי האשכנזים ובראשם רבנו גרשום שעשה גם חרב. הספרדים לא מצאו לנכון לקבל את זה. והסיבה היא, אני אגיד לך, פשוטה מאוד. אצל הספרדים או אצל התימנים הנשים היו יותר עם ענווה. היה בהן יותר ענווה. אפילו אם היה איזה ריב קטן בין שתי אנשים, היה מגיע הבעל בערב, נכנס הרמטכ״ל, זהו שקט, דממה. ואם יש איזה ויכוח קטן, הוא שומע, הוא פוסק, הוא נותן את המילה האחרונה, יותר נגמר הסיפור, הכל מתנהל על מי מנוחות. המעמד של הבעל, של בעל הבית, היה חזק מאוד ויציב, ולכן הייתה לו שליטה מלאה ולא היו כל המריבות שהיו אצלם. ולכן לא מצאו לנכון לקבל את זה. אבל תראה מה קרה בזמנו של מרן, לפני 500 שנה, אז כבר חכמי הדורות הבינו שגם לנו זה לא טוב, גם לנו זה לא בריא. איך אומרים בעלי הדרשות? כאן, יש גזרה שווה. כאן כתוב ולא שתי נשים, ושם כתוב ולא הכין כלא מוות רוצה להגיע מהר להר הזיתים? ייקח עוד אישה, יגיע מהר לא צריך לחכות עד מאה ועשרים, ובחצי ימים יוליכו אותו לשם כן, אחת תוריד לו את הסערות השחרות, השנייה את הלבנות וכולי, אתה מכיר את הפתגמים טוב, אז מרן אומר שגם בזה אנחנו משביעים אתה קורא את השבועה, בסופה יש, וגם נשבעה שבועה חמורה שלא יישא אישה על אשתו, אז גם אנחנו בדורות האחרונים קיבלנו את זה. אבל כאן מעיקרם קיבלו את זה, כמו שאמרתי, יש כאן את הלאו דאורייתא, לא תלך אכיל בעמך, אהבת לרעך כמוך וכולי, ולכן כאן מעיקרם לא היה הבדל בין הספרדים לאשכנזים, ביסורי דאורייתא כולנו שווים לעניינים אלו, ולכן אם אדם עובד בעבודה כזו, והוא אדם דתי חובש כיפה, צריך להעיר את תשומת לבו שיעשה שאלת חכם, אפילו אם הוא לומד דף יומי, הוא הולך לומד תורה והוא דתי, אבל לא תמיד בדף היומי יש גם פסקי הלכה, הרבה פעמים אלה שלומדים דף יומי הם כמעט עמי ארצות בהלכה, וזה חבל, חבל מאוד שאותו האדם נכשל ועושה עבירות בו בזמן ש... ולכן צריך להדריך אותו, להאיר לו את העיניים. כן. לקח בו נשאר בעל הביתה, אמרת, תגידי מה קורה, לקחת בו נשאר. כן, בא מודיע, זה הכל, ככה בלשון פייפ... לשון... הכניסו אותם, ביחד. כן, וביחד הם מנהלים את הבית, עושים חלוקת העבודה, מה שנקרא, וכן הלאה, וזהו. הכל היה לשם שמיים, הכל היה בסדר, היו מסתדרים ביניהם וכולי. אבל בדור החדש זה לא הולך, ולכן כאן, בארץ ישראל, גם אם יבוא תימני, בוכרי וכיוצא בזה, לא ירשו לו. כמו שאמרתי, כאן פנים חדשות באו לכאן, הן הווה אמנה, ולכן לא ירשו להם. אני לא הולך להשביע אותם, אבל לאידך גיסא גם לא כדאי, אדם שואל אותנו שאלה, תגיד לו את הגזרה השווה הזו שאמרנו, אם הוא רוצה לחיות, אז בקושי אפשר להסתדר עם אחת, תגיד לו. אתה בטוח שתוכל להסתדר עם שתיים ביחד? תביא לו את המשלים, כל מה שדיברנו מן הסתם, אותו האדם, הרים ידיים. מי שמכיר את הנוסח של הכתובה של התימנים, זה מתחיל, הרחמן וכולי, למטה בשורה האחרונה, אין שם שבועה, שם לא נשבעו. אנחנו הסברדים, הכתובות שלנו בחמש מאות שנה האחרונות, כולן מסיימות במשפט, וגם נשבעה שבועה חמורה בתקיעת כף, שלא יישא אישה על אשתו. שהרב מושיט את ידו לחתן, מה זה הוא מושיט את ידו? עדיין הוא לא הולך, יש עדיין עוד שבע ברכות, אלא מושיט ידו תקיעה תקף בשבועה, זה מה שאנחנו עושים. תימנים לא נשבעים. פעם הזמין אותי זוג תימני שאני אסדר להם חופה וקידושין. ביקשתי ממנו, אמרתי לו שבוע לפני, תביא את הכתובה. אז הוא הביא לי כתובה מנהג הספרדים. אמרתי לו, לא, תביא לפי המסורת שלכם. זהו. ואז אני סידרתי את החופה, את הקידושין. היה חזן תימני, ידע לקרוא יפה, לסלסל, קרא את כל הנוסח שלהם ובלי שבועה, בלי כלום. אבל במקום אחר היה נוכח ראש ישיבת פרת יוסף, חכם שלום, הוא ראה ששם אין שבועה, אז הוא לא נבהל מזה. הוא הושיט את ידו לחתן, ואמר לו, וגם נשבע. והחתן התבייש ממנו, נתן לו את היד. אני לא יודע אם הוא נשבע ברצינות מכל אלה או לא. טוב, הכל זה לא נפקא מינה. בפועל אף אחד לא יכול להתחתן עם שתי נשים, לא תימני, לא ספרדין ולא אשכנזין. הבה אמן על הדברים האלה. כל השאלות האלה הן בתיאוריה מה כדאי לבצע בשעת החופה וקידושין, אבל מבחינת המציאות אין שום הבדל, שום נפקא מינה. לפי דעת מרן, רבנו גרשום עשה את החרם הזה רק למאתיים שנה עד סוף האלף החמישי. באלף השישי לא קיים עכשיו גם להם. כך מרן אומר באבן העזר, סימן א', סעיף י'. ולפי דעת מרן, גם להם אין בעיה. אבל יש חולקים, והאשכנזים כולם פוסקים, שגם כעת החרם הזה נמשך. הנפקא מינה. לא יבוא ולא יהיה, האישה איבדה את ההכרה. שוכבת צמח. אתה שואל את הפרופסור, אומר לך, יש לה לב חזק. היא בלי הכרה, אבל היא יכולה לחיות ככה עוד עשר שנים. לוקחים אותה לבית לוינשטיין, היא יכולה לשבת שם הרבה שנים. האדם הזה יש לו ילדים קטנים. מה, הוא לא ילך לעבודה? מי יגדל את הילדים? מה יהיה? אז לפי ההלכה, אליבא דקולעלמא, צריך לתת לו היתר נישואין. איך הביצוע של היתר נישואין? אם הוא ספרדי, זה קל מאוד. עושים לו התרה על השבועה. מה כל הבעיה איתה? הוא נשבע בשעת הכתובה. כמו שאתה עושה התרת נדרים, עושים התרת שבועה. בית הדין עושה לו שלושה דיינים, עושים לו התרה, נגמר, הולך, מקבל היתר נישואין וגומר. אבל אם הוא אשכנזי, נוסף לבית דין צריך חתימה, פסק של מאה רבנים. איך עושים? איפה תמצא מאה רבנים? פשוט מאוד. יש לנו בארץ ישראל מאות תלמידי חכמים ושולחים להם לכולם מכתב, שולחים להם את התמצית של הפסק דין ותופס אם אתה מסכים לפסק דין הזה ואתה גם דעתך להתיר אז אנא תחתום ואז הרבנים האלה משבעים אחרי שבוע אתה מקבל מכולם תשובה מכל אותם הרבנים כל אלה שדעתם גם להתיר ואז אם יש לך מאה מכתבים שאמרו את המילה כן נותנים לבעל הזה מיד את ההיתר גם אם הוא אשכנזי זה הנוהל בדברים האלה יש פתרון קל יחסי דרך הדואר מבצעים את הדברים האלה לא פעמים שלחו לי כל הפעמים חתמתי אבל הוספתי בתנאי שישמור טהרת המשפחה אני לא יודע מי זה האדם שעומד הוא לא עומד מולי שאני מכיר אותו אם הוא דתי או לא דתי אז אם הוא לא דתי אפילו אחת אני לא אתיר לו קל וחומר שתיים ולכן אם הוא לא דתי ודאי שאני לא אוכל להתיר לכן אני מדגיש בתנאי שיהיה לו את שמירת טהרת המשפחה ואז אני גם אצטרף להיתר אין שום בעיה בדבר היה מקרה, היה מקרה עוד שבועיים אתה תקרא שרה אימנו הביאה את הגר אולי ייבנה ממנה וכך היה בסופו של דבר בא יצחק אבינו ולכן גם כאן לפעמים דווקא בזכות זה ויכול להיות שהיא תחזור להכרתה. לא עושים גט במקרה הזה. ההחלטה היא שלה. האדם הזה, לפני שמקבל את ההיתר הנישואין, צריך להשליש את הייפוי כוח בלתי חוזר, אם היא תרצה גט, להשליש גם שעבוד ממוני על הכתובה שלה. אם היא מתעוררת, מציעים לפניה את הכל. כמובן, לא אני ואתה נלך לגלות לה מה שקרה, שבעלה התחתן. היא תשמע רק את הדברים האלה, היא עוד פעם יכולה לאבד את ההכרה. מביאים פסיכולוגית, אישה חכמה ונבונה, שתדע לגלגל את השיחה איתה, להסביר לה שכך וכך היה, כך וכך שנים היא שכבה צמח, הילדים היו זרוקים ברחובות, לתאר לה את מה שקרה לבעל ולילדים, והפתרון היחיד היה כך וכך. ועתה, אם את רוצה, יש לפנייך אפשרות לקבל את הגט, יכולה לפתוח דף חדש ולחפש שידוך אחר. רוצה? לחיות עם בעלה, גם כן אפשרי. יכול לקחת שתי דירות, לשכור עוד דירה שנייה, אבל ההחלטה היא, היא צריכה להחליט ולא מישהי אחרת. אני עובר לסעיף הבא, סעיף כג, כיצד התרת הנידוי אומרים לו, שרוי לך, מחול לך. ואם הוא שלא בפניו, האדם הזה חזר בתשובה, אבל הוא לא נמצא פה. ובית הדין כן רוצים להתיר לו, אז אומרים, פלוני שרוי לו. גם בלשון נסתר, גם זה יכול להועיל בלכתחילה, גם ההתרה הזו היא טובה. סעיף כד, מתירים הנידוי בשלושה הדיוטות, או ביחיד מומחה, ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפילו במקום הרב. אגב, וכל חרם ונידוי שלא הותר, אפילו היה זמן רב בנידוי וחזר בו, אפילו אחי אינו מותר עד שיתירו לו בפירוש. הכלל הוא, מה שהגמרא אומרת לנו, שלא רק שלושה, אלא גם תלמיד חכם אחד, אבל הוא גדול בתורה, ענק בתורה, גם הוא יש לו סמכות לבוא ולהתיר את הנידוי. מחלוקת, מה הדין בזמננו? השח מציין את מה שלמדנו גם בהלכות נדרים, בסימן רכח, וגם בחושן משפט. הגמרא אומרת שגם יחיד מומחה יכול לדון דיני ממונות, לא צריך שלושה, או יחיד מומחה יכול להתיר לעשות התרת נדרים, אבל בזמן הזה אין לנו אדם ענק בתורה כזה ולכן גם אם האדם הזה כגובה ארזים גובהו לא יכול להתיר את הנדר אלא אם כן יהיו יחד עימו עוד שניים כך גם לגבי ממונות אתה תובע אותו אצל אותו האדם הגדול בתורה מותר לו לסרב הוא יכול לומר אני לא רוצה ללכת אצלו אני רוצה אך ורק אצל שלושה דיינים אלוקים ניצב בעדת אל שם אני רוצה ללכת לדון אז אומר השח כמו שם בסימן רכח בנדרים הוא הדין גם פה בזמנם היה סמכות לאחד לבוא ולהתיר את הנידוי היום בזמן הזה אין לו סמכות אלא צריך לפחות שלושה הבא חולק על השח בדבר הזה הבית חדש אומר יש הבדל בין נדרים לבין נידוי בנדרים הוא בא ועוקר את הנדר מעיקרה יש הרבה דינים והרבה כללים מתי מועיל ומתי לא לא פותחים בנולד וכן הלאה זה לא קל לכן אנחנו לא לוקחים סיכון לוקחים שלושה חכמים אבל כאן אצלנו אתה לא עוקר למפרע אלא האדם הזה חזר בתשובה אתה מתיר את הנידוי מכאן והלאה זה יותר קל כאן העניינים פחות מסובכים לפי דעת הבח, גם בזמן הזה יחיד מומחה יש לו סמכות לבוא ולהפקיע את הנידוד. איך ההלכה? איך אנחנו פוסקים ההלכה למעשה? אומנם הרשב״א כתב לנו כלל ספק נידוי לכולה, ספק חרם לחומרה, וכאן הבעיה היא נידוי, מחלוקת בין השח והבח. מה אנחנו עושים במחלוקת הזו? אף על פי כן נצריך שלושה. והסיבה היא, אם נאמר שהנידוי עדיין בתוקף, כשנצרף אותו למניין העשירי, כל הברכות יהיו ברכות לבטלה. שוב, אנחנו מגיעים לעניין ספק ברכות להכל, לכן אנחנו צריכים לחשוש מאוד לדברי השח, ולכן לא נסתפק באחד, גם אם האחד הזה גדול בתורה כגובה ארזים גובהו, אלא נצרף עימו עוד שניים, כדי שיתירו את הנידוי מכאן והלאה. רבי חנניה בן הקרשייה אומר. אמן. שיש עמך בהלוואה, ובאנחנו נדעה, ויחר האף, ושמח איתך, ותגובה, ותכסם את האדם, ותעלה מתהלן, ותמלך הוצאה, ובליכוד. אלי הדיברון מחדש, שירתנו שבכתם לרמת האדם, ולרמת האביב רובין. על ישראל רמת האדם, ודעת הגדול, בכל תלמידי תלמידי תלמידו, ונעש לישראל כבן תלמידי, ודעת האדם, ובכתם אדם. אדם ראוי פנימי תלמידי תלמידי תלמידי, אה, יש עמך בהליכים, שמיתם רואים. חבר הכנסת רבות ורבות ורבות ורבות ורבות ורבות. אמן, וכן אחי. עתה נא באבות אומר חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה