סיפור מגילת אסתר לאור חז״ל: בין לכתחילה לדיעבד – הנהגת מרדכי והחכמים מול מציאות משתנה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשימה אלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, למגדול ועד קטן, משתה שבעת ימים, וחצה גינת ביתן המלך.

חור קרפס וטחנת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש,

מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת.

הגמרא מפרשת

מה זה מיטות זהב וכסף, הן כסף

ורגליהן זהב.

והרצפה לא הייתה בלטות כמו שיש לנו כאן, אלא היו הכל מאבנים טובות ומרגליות על רצפת בהט ושש.

בדרך כלל, כשיש לאדם כסף עושר,

אין לו כל כך הרבה מרגליות כדי לרצף בהם את הקרקע.

אם יש לו איזה מרגלית, הוא שם אותה למעלה בארון,

או כלי זהב. ככל שיש לו דברים יקרים יותר, כך גם מגבהים אותם יותר כדי שלא יתקלקלו.

את הדברים הפשוטים אנחנו מניחים סמוך לרצפה.

פה הוא עשה הפוך, להראות את העושר העצום שלו,

אז המיטות למעלה היה כסף.

הרגליים קרוב יותר לרצפה זהב.

הקרקע כבר הייתה אבנים טובות ומרגליות.

כל כך הון עתק, הון אדיר היה לו,

לאותו אחשוורוש.

פשוט כל הכסף והזהב והמרגליות שהיה בעולם,

כל היה מרוכז אצלו, כי הוא שלט כמעט בכל העולם.

ואשקוט בכלי זהב וכלים מכלים שונים ואין מלכות רב כיד המלך.

כדי שאנשים יהיה להם תיאבון לאכול ולשתות וליהנות,

לכן המקום היה מפואר, כמו שקראנו מיטות זהב וכסף,

וגם הכלים ששותים בהם היו כלי זהב.

המיטות היו כדי לאכול על המיטה.

היום אנחנו יושבים על כיסא לאכול, אוכלים ערעי,

ככה מהר והולכים.

אבל אם רוצים לאכול ברצינות, להתנחל שם ולאכול טוב,

אז היה להם מיטה, משתטחים על המיטה,

יושבים באסתיבה ואוכלים. זה היה סדר האכילה שהיה נהוג אז,

ולכן הוא הכין להם את המקום בצורה נכונה, עם כורסאות טובות, עם מיטות,

כדי שישתטחו ויאכלו מהבוקר עד הערב.

והשתייה הייתה, כמו שאמרנו,

בכלי זהב.

בדרך כלל, כשאנחנו שותים פה כוס תה,

אחרי שגומרים לשתות, גם אם יביאו לך כוס אחר,

שותפים את הכוס הזה, מביאים עוד פעם בכוס הזה פעם נוספת.

קל וחומר, אם זה יהיה כוס מכסף או זהב, אין לנו הרבה,

עוד פעם משתמשים בו שימוש חוזר.

שם לא, שם זה היה שימוש חד-פעמי.

מביאים להם כוס מזהב, שתה בזה פעם,

סיבוב שני המלצר, מה היה צריך לשטוף את הכוסות? היה להם עוד כוסות מזהב,

להביא להם עוד יין בכוסות האחרים.

ואל תחשוב ששם הביאו רק סיבוב אחד או שניים.

אז הביאו מעט יין, לכן היה מספיק מעט כוסות של זהב. לא כך.

הפסוק מדגיש ואומר, ויין מלכות רב כיד המלך. היו שותים שם כמיות עצומות של יין.

אז לא היה הגבלה אחד או שניים. ואפילו אחי,

ואשקוד בכלי זהב וכלים מכלים שונים.

תמיד היה להם כלים שונים, ולא היו חוזרים לשתות בכוס הראשון.

אבל, ואשר תהיה אחת דעת אין אונס,

ככן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש.

בדרך כלל,

כשאדם אין לו הרבה מה לכבד את חברו, מביא לפני האורח,

אם האורח לקח, הנה נתון.

לפעמים האורח לא לוקח, אז הוא מפסיר בו. אין לו משהו אחר, אין לו תחליף,

אז הוא מפסיר בו שייקח ויישתה.

יש כאלה גם יודעים להשביע,

נשביע אותו ברבי שמעון ביוחאי שיישתה.

דברים בטילים, השבועה לא תופסת, הוא לא חייב לשתות.

אבל אתה רואה, כשאדם אין לו, אז הוא נאלץ קצת ללחוץ.

פה לא לחצו, היה הכל בשפע.

אתה לא רוצה מזה, תיקח מהדבר השני,

ואשתייח הדעת אין אונס, כך המלך נתן את ההוראה.

ככן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש.

מה זה כרצון איש ואיש?

הגמרא במגילה יב' מפרשת לנו את רוב הפסוקים של המגילה בפרק הזה,

ושם הגמרא אומרת

כרצון איש ואיש כולל שניים, המן ולהבדיל מרדכי.

איש, הכינוי הוא להמן, כמו שכתוב לכמן,

איש צר ואויב, המן הרע הזה.

אז הכינוי איש הראשון כולל אותו.

האיש, פעם שנייה, ואיש, כולל את מרדכי,

גם הוא מכונה בלשון איש, כמו שכתוב,

איש יהודי היה בשושן הבירה.

שואלים כל המפרשים, הרי מרדכי הצדיק, שידע שאותו אחשוורוש הולך ועושה סעודה לכל העם ונמצאים בשושן,

הודיע, אמר, הסעודה הזו, אסור להשתתף בה. מי ילך לסעודה של גויים?

בפרט כאן, סעודה של אחשוורוש.

אז אם כך, איך הוא בעצמו ובכבודו הוא האחראי,

הם השרי המשקיעים, הם אחראים על הכול.

מי הביא את מרדכי לשם?

התירוץ הוא,

אמת, נכון הדבר שמרדכי התנגד לאותה הסעודה והודיע לעם ישראל,

אבל לצערנו,

בכל הדורות היו אנשים חלשי אופי, כמו שיש היום גם בדור שלנו, לצערנו,

ולכן אותם האנשים שהיו חלשים באופי הם הלכו.

קרוב ל-13,000 יהודים הלכו ונהנו מסעודתו של אותו רשע.

מרדכי היה גם מציאותי מאוד,

למרות שיש איסור ללכת,

אבל אם קיבל את ההזמנה מאחשוורוש

ללכת שם ולפקד על כל המשתה,

לפחות על המחלקה שלו, על היהודים,

קיבל את זה מיד והלך.

הוא עשה חשבון, אם אני לא אלך,

יהיה להם הרבה עוונות, הרבה איסורים, יחיו נבלות וטרפות, יין נפך.

ככה, אם אני אלך, אני אוכל לפחות למעט את האיסור הרבה.

במקום שיביאו להם

עוף, בשר, במקום זה יביאו דגים.

בדג אין לך נבלות ושרפות.

במקום שיביאו להם יין,

שיביאו להם ערק,

ערק מותר, יביאו להם בירה, יביאו להם דברים אחרים.

תמיד הוא חיפש את התחליף הכשר,

ולכן מרדכי לא סירב,

למרות שבלכתחילה הוא לא רצה את כל זה,

אבל אנחנו מבדילים בין לכתחילה לבין דיעבן.

לפעמים אין מנוס, אין לאדם מרירה, וזה האילוץ

שהחיים מאלצים אותנו בין היתר.

כעת זה גם מסופר בספר ירמיהו.

הספר כולו,

שם מסופר מה יהיה כשיחרב בית המקדש ועם ישראל יגלה מארצו בתקופת בית ראשון, זה היה לפני אלפיים ארבע מאות שנה.

וכך היה, כל מה שאמר הנביא ירמיה הכל התקיים.

לאחר שבית המקדש נשרף, נחרב בתשעה באב,

מבוכדנצר הרשע לא היה מעוניין להגלות את כל עם ישראל,

אלא השאיר פה גרעין קטן, מעט אנשים, שארית הפלידה.

האינטרס שלו היה שהם ימשיכו לטפח את הכרמים,

את הזיתים, לקחת שיהיה לו שמן אפרסמון, יין.

הרי ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש.

הוא רצה לנצל את המשאבים של ארץ ישראל, ולכן השאיר פה בכוונה חלק מהעם.

עליהם מינה את גדליהו בן אחיקם,

וגם ירמיה היה נמצא שם.

בהמשך קרה אסון,

וביום ג' בתשרי רצחו את גדליהו בן אחיקם, כמו שמסופר שם בספר ירמיהו.

מיד לאחר הרצח

האנשים נכנסו לפחד ופניקה,

כי נבוכדנצר הוא שמינה את גדליהו בן אחיקם.

עכשיו, אחרי שהוא נהרג,

הוא יבוא ויטבע את דמו מידם.

הוא יגיד להם, אתם הרגתם מוצר, אתם אשמים, יבוא ויהרוג אותם.

ולכן הם התכוננו לברוח למצרים.

בא הנביא מיד ואמר להם נבואה מאת השם,

שלא ילכו למצרים.

אמר להם, תישארו כאן, אל תפחדו,

נבוכדנצר לא יעשה לכם שום דבר.

ואם אתם רוצים לברוח למצרים, אתם חושבים שרק פה תשיג אתכם החרב, ובמצרים לא, אדרבה, החרב תשיג אתכם שמה וכולי.

הוא אומר להם דברים קשים מאוד שם.

לצערנו, עם מצרים לא שמעו לו, והלכו למצרים.

מיד אתה רואה פרק שאחרי זה,

ירמיה פרק מ״ב,

דבר ה' אשר היה אל ירמיה הנביא בתחפנחס.

לא פחות ולא יותר, ירמיה הנביא בכבודו ובעצמו נמצא במצרים בתחפנחס.

מה אתה עושה שם? הרי אתה צעקת, אמרת נבואה מאת השם,

לא נלכת למצרים.

אם כך,

מדוע ולמה הוא בכבודו ובעצמו הלך שם?

את השאלה הזו,

שאל החפץ חיים כשלמד את הנביא יחד עם בנו.

היה להם קביעות, היו לומדים תנ״ך,

וכשהגיעו לפרק הזה, מיד שאל הרב את בנו.

אמר לו תירוץ, אמר לו, אמנם בהתחלה, בלכתחילה,

היה אסור ללכת למצרים.

ברור, היה נבואה מאת השם.

אבל לאחר שעם ישראל לא שמעו, והלכו כבר למצרים,

ירמיה הנביא לא יכול להזכיר את עם ישראל שישארו שם במצרים כצאן אשר אין להם רועה.

לכן אנחנו מבדילים בין לכתחילה לדיעבד.

נכון שלכתחילה לא היה מן הראוי,

אבל בדיעבד מה שהיה היה,

ולכן ירמיה נאלץ

לרוץ אחריהם, והלך לשם כדי לומר להם את דבר השם.

בזמנו של החפץ חיים,

לפני 70 שנה,

התחילו חלק מיהדות רוסיה לנסוע לאמריקה.

אז בתקופה ההיא גילו את אמריקה מבחינת המשאבים העצומים,

אשר שם הזהב,

והתחילו לנהור.

אבל החכמים נדעו שאין שם לא בתי כנסת, לא מקוואות, לא ישיבות, לא תלמודי תורה,

ולכן החכמים פרסמו שאסור לנסוע לאמריקה.

כל החכמים באירופה, כל הרבנים פה אחד אמרו שאסור.

אבל לאחר...

כשהחפץ חיים אמר את הדברים האלה,

הסביר את מעשי רמיה הנביא,

החפץ חיים למד מזה לקח גם לעצמו.

כלומר, הבן שלו אמר, נכון הדבר שאמרנו שלא לנסוע לאמריקה,

אבל כעת כבר נמצאים שם מיליון יהודים.

ונזכיר אותם, כצאן אשר עיניים רועה.

אילו הייתי צעיר, הייתי כעת לוקח את המזוודה והייתי נוסע.

הרב כבר היה אחרי גיל 90, לא היה לו כוח.

אבל בעקבות זה הרב שינה את המדיניות,

וכל רב שהיה פונה אליו היה אומר לרבנים שכן ניסעו לאמריקה,

כי זה כבר עובדה, לצערנו יש שם כבר אנשים.

אם הרבנים יבואו לשם, לפחות ינחו אותם,

יקימו להם תלמודי תורה, ישיבות וכולי. ובאמת, ברוך השם, יש גם היום שם מעט ישיבות או תלמודי תורה בזכות החכמים שנמצאים שם.

אנחנו רואים בזה שגם החכם צריך להיות מציאותי ולא להתחיל בצורה עיקשת,

איך אומרים, ללכת ישר,

הוא הולך ישר ישר עד הקיר עם הראש בקיר.

צריך להבדיל בין לכתחילה לבין דיעבד,

ואי אפשר תמיד להתיישר עם הקו שהוא אמר מההתחלה,

לפעמים אין ברירה, הוא חייב להגמיש את העמדה שלו.

אנחנו תמיד צועקים נגד המכשיר לטלוויזיה. אנחנו אומרים,

לא טוב שאדם יכניס לתוך ביתו את המכשיר הזה.

אז באים אנשים, מקשים עלינו קשויות, אתה אומר,

אסור להכניס את המכשיר בבית.

בסדר, על עיני ועל הרסי אני מוכן, אני לא מכניס את זה.

אבל תגיד לי, הרבה פעמים מראים שם הרבנים.

איך זה הרבנים הולכים לשם? הפרה של הרבי מותרת?

אבל שוב, אותו תירוץ.

אנחנו לעצמנו בוודאי מתרחקים מזה מלכתחילה.

אבל לא נתעלם.

בהווה כבר קיים המכשיר הזה.

אז במקום שיראו לך שבע תועבות בלבם, יראו דברים אחרים.

אם באים לראיין את הרב שיאמר את זה דברי תורה או דברים אחרים,

אין עוון לרב להתראיין.

זה לא קשור בין הפסק שהטלוויזיה עשורה לבין הפסק השני בדיעבד, מה שהרב הולך ועושה כדי להציל אצולי פרוטה.

זה היסוד שאנחנו רואים כאן, מה שעשה מרדכי, מה שעשה לפניו ירמיה הנביא,

וזה נר לרגני החכמים גם בזמן הזה.

נבוכדנצר לא היה מזרע שלמה. מי אמר לך את הסיפור הזה?

גם באשתי המלכה עשתה משתי נשים בית המלכות אשר למלך אחשרוש.

המדרש אומר שעם ישראל שהיו שם נשאלו שאלה,

שאל אותם אחשוורוש,

האם האלוה שלכם, הקדוש ברוך הוא, יכול לעשות לכם סעודה כזו מפוארת?

אמרו לו את הפסוק שאומר הנביא ישעיה,

עין לא ראתה זולדך יעשה למחכינו.

מה התשובה?

הם אומרים לו, אם יעשינו כמו הסעודה הזו,

נגיד לו, כבר החלוע בזמן אחשוורוש.

המגיד מדובנה מביא בשם האחרונים משל למה הדבר דומה.

היה איזה אדם שהיה מסוכסך עם אשתו. אשתו הייתה אישה משונה מאוד,

ותמיד הייתה אשת ריב ומדון. הייתה אומנם מבשלת א' א', תמיד היה ארוחת צהריים, ותמיד הבישולים לעילה על עילה.

אבל אם האוכל הטעים והטוב היה אוכל את המרור אם זה תמי, תמיד צעקו, תמיד נעבו.

יום אחד היא אמרה לו, אני צריכה לנסוע לאימא שלי לבקר את האימא, אני נוסעת. טוב, לקחה את המזוודה והלכה.

הוא נתן הוראה למשרתת שהיא תבשל כרגיל.

טוב,

אשתו רצתה לדעת מה יקרה,

איך הוא יאכל בעליו ארוחת צהריים.

היא באה להפתיע אותו באמצע ארוחה, רואה שהוא יושב שמח, לטוב לב, אוכל צהריים.

אז היא באה ושאלה, אמרה לו, מה, ארוחה זו יותר טובה, יותר טעימה ממה שאני עושה, זה לא יגיע למחצה לשדיו של רביע מהמטעמים שאני עושה.

אז למה אתה כל כך עליז ושמח?

הוא אמר לה, השמחה לא בשביל המרק הטעים.

השמחה היא שאת לא נמצאת, שאת לא אעיד,

ואין מי שיאכיל אותי עם זה את המרור.

להבדיל, זו התשובה גם שענו לרוחניצא הרשע.

לא העיקר האוכל, איזה סוג אוכל הם אוכלים,

אם שותים בכלי זהב, אם יושבים על מיטת זהב הכסף.

אלא, מה שיותר חשוב, מה שקובע יותר,

הרקע של הסעודה וסעודת לוויתן, מה שהקדוש ברוך הוא יאכיל את הצדיקים לעתיד לבוא, בוודאי שייך לומר,

עין לא ראתה אלוהים זולתך, יעשה למחכה לו.

זולתך, הדגשה, שם אתה לא תהיה, אחשוורוש לא יהיה, הרשעים לא יהיו ולא יהיה מי שיפריע באותה הסעודה.

ברוכו הדברים האלה, כשוך חמת המלך אחשוורוש,

זכר את דבשתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה.

התחרט על כל מה שעשה אבל אי אפשר להחיות את המתים לכן באו והציעו לו או יאמרו נערי המלך משרתם ויבקשו למלך נערות בצולות טובות מראה ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקדסו את כל נערה בצולה טובת מראה לשושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגה

סריס המלך שמר הנשים ונתון תמרוכיהן והנערה אשר תיתה בעיני המלך תמלוך תחת דבשתי ואיתה בדבר בעיני המלך ויעש כן.

כל זה כמו שאמרנו, הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה ולכן הרגו את דבשתי כדי שתבוא במקומה תמלוך אסתר. איש יהודי היה בשושן הבירה ובשמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש

איש ימיני היה גם משבט יהודה ולכן הפסוק מתחיל איש יהודי הכוונה היא משבט יהודה וגם משבט בנימין.

האבא והאימא שלו לא היו משבט אחד אלא זה מיהודה וזה מבנימין.

והגמרא מביאה גם רמז על מה שעשה שאול המלך שהיה משבט בנימין

שזה גרם את כל מה שהיה עם המן.

אילו היה הורג מיד את אגג לא היה בכלל בא עמלק אלא השאיר אותו בינתיים בחיים שבוי בינתיים להזדווג עם אשתו ויצא העגל הזה בגלל זה בא המן.

כל המרחם על הרשעים ספו להתאכזר על הצדקים.

זה רומז הפסוק כאן.

תראה מה עשה לנו מה הביא עלינו את כל הפורענות והאסונות הללו.

אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה אם יכונה המלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל והיא המלך הדסה היא אסתר בת דדו.

כן לאב האם לנערה יפה תואר בטובת מראהו ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לא לבת.

אל תקרא לבת אלא לבית היינו שהייתה נשואה לו הייתה אשתו אבל לא יכלו להתנגד לא יכלו לומר לא כי הוא לקח לא רק בתולות

אלא גם נשים גם נשים נשואות מי יכול לעמוד בפני המלך הערית הזה כולם פחדו ממנו שיהרוג אותם.

ויהי וישמע דבר המלך בדתו ויקבץ נערות רבות אל ששון הבירה ליד הגיא ותלקח אסתר. הלשון ותלקח בעל כורחה היא לא רצתה להיות מלכה שם אבל בעל כורחה לא היה לה דרירה.

ותלקח אסתר את בית המלך ליד הגיא שאומר הנשים.

ועשיתה בנערה בעיניו ותישא חסד לפניו ויבהל

את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך וישניה ואת נערותיה לתול בית הנשים.

בכל אופן היא רצתה שאולי יזרוק אותה ולא יקבלו אותה לשם ולכן לא הגידה את היחוס הגדול שהיה לה שהיא באה מזרע שאול המלך

כי אולי זה הוריד מהמניות שלה ויזרוק אותה לנפשה.

כי המלך רוצה גם לא רק אישה יפה אלא אישה מכובדת שבאה מבית מלכים.

כפי שהייתה לו הראשונה נינה של נבוכדנצר.

אבל כאן היא בכוונה הסתירה את זה לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד.

ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה.

למה היה צריך כל יום לעבור שם?

הגמרא אומרת

שניים ניתן להם רמז וחשו בו. שניים ניתן להם רמז ולא חשו בו.

הקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב אבינו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.

אפילו אחי היה חושש וירא יעקב וייצר לו פחד ניתן לו רמז אפילו אחי פחד.

כך גם משה רבנו ניתן לו רמז כתוב זאת זיכרון בספר ושין באוזני יהושע.

היינו לא אתה תכניס את עם ישראל יהושע יכניס אותם.

אתה תראה אשר יעשה לפרעה עכשיו אתה רואה ואתה לא תראה במלחמת 31 מלכים.

אף על פי כן למרות הכל ראית חנן אל השם, התעלם מהרמז הזה והרבה הרבה בתפילות.

אבל לעומתם שניים ניתן להם רמז והבינו את הרמז והלכו לפי הרמז הזה.

הראשון היה דוד והשני היה מרדכי.

דוד המלך היה לו נס גדול גם את הארי גם אדו וכע עבדיך.

בא אליו האריה ולא היה אריה לבדו.

אריה ושני גורים גם את גם בא לרבות אחד את עוד אחד היה אריה ושני גורים.

אפילו אחי למרות שהיו שם שלושה לא פחד מהם דוד המלך.

החזקתי בזקנו תפס אותו והיכה אותו והוציא את השה ממנו.

ונשא זה שמה עדר יש שמה קרא וכתיב שזה כמו שאומר הגרא לקח דוד המלך את אותו הכבש

שחט אותו ומהעור שלו עשה מעיל כדי לזכור את נפלאות הקדוש ברוך הוא ואת הניסים שעשה לו שהצליח להוציא מבין שיניו.

כשהריין מסתער לטרוף קשה מאוד להסיל ממנו. זה כמעט אבוד.

תפיל אחי דוד המלך ניסה והצליח. כך היה גם עם הדוב.

גם הדוב היכה עבדיך. לא היה דוב לבדו. גם כן היה עם הגור שלו.

דוד המלך חשב, אם הקדוש ברוך הוא רוצה שישאר בחיים,

מעיקרה למה שלח את האריות האלה?

לא היה שלח אותן כלל.

אם כן, למה באו והרגתי אותם, ניצחתי אותם?

אלא הבין, כל זה רמז שאני אדע שיש בי כוח, יש בי גבורה ואצטרך להשתמש בגבורה הזאת.

ולכן, כשהגיע אותו גוליית הפלישתיו, הלך לפני שאול,

אמר, אני מתנדב ללכת להכות אותו, להרוג אותו.

וכששאול המלך היה פריסימי ולא רצה להאמין, אתה יכול ללכת להתגבר עליו. הוא היה גוליית, גבוה, רחב, ואתה נער קטן, אתה לא למוד מלחמה.

ואז הוא סיפר לו את הדברים האלה. אמר לו, זה הרמז שניתן לי וחש בו, ובאמת הלך והציל את עם ישראל, כמו שמסופר בספר שמואל א'.

השני, שניתן לו רמז וחש בו,

זה היה מרדכי הצדיק.

בשביל מה הסדקת הזו נפלה בידיים של הערל הזה?

כנראה צריך להיות משהו,

עפיד להיות איזה דבר,

ולכן חשש,

אולי יכעף עליה, יהרוג אותה, יעשה לה כמו שעשה לבשתי,

לכן לא היה מחסיר אפילו יום אחד,

חולם ביום היה מתהלך שם לדעת את שלום אסתר,

ומה ייעשה בה.

מיד אחרי שמצא חן בעיניו,

ותלקח אסתר אל המלך אחשוור של בית מלכותו בחודש העשירי או חודש שתי בית, נשת שבע על מלכותו,

ויהב המלך את אסתר מכל הנשים,

ותישא חן וחסד בפניו מכל הבתולות,

ויישם כתר מלכות בראשה, וימליכיה תחת בשתי.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, את משתה אסתר.

והנחה למדינות עשה, הוריד להם מהמיסים,

וייתן משאת כיד המלך.

אבל הוא רוצה לדעת

מאיזה משפחה היא, כמו שאמרנו קודם,

לא אמרה לו, אין אסתר מגדת מולדתה.

הוא ידע,

אותו אחשוורוש, שמרדכי אימת את אסתר,

ולכן קרא לו,

אמר לו, אני לא יודע מאיזה משפחה היא,

אבל אני אגיד לך עצה טובה,

שזה יאלץ אותה שהיא תגלה לך מאיזה משפחה היא באה.

הנה היא שם התקנאה אליו דרך חברתה,

תנסה עוד פעם להודיע שאתה מחפש כלה,

שאתה מחפש מלכה.

היא תשמע שאתה רוצה לקחת מישהי אחרת,

מיד היא תגלה לך מאיזה משפחה היא.

זה היה התכסיד של מרדכי כדי שבאמת אולי ימצא איזו אישה אחרת ויעזוב אותה, יעזוב את אסתר.

ובהיקבץ בתולות שנית מרדכי יושב בשער המלך,

אף על פי כן אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה,

כאשר ציווה עליה מרדכי.

ואת מהמה מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באומנה איתו.

המשך הדבר שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה היה על ידי הריגת בגתן ותרש,

שייכתב כל זה בשם מרדכי, כדי שבבוא היום יקבל על זה שכר,

ומזה יתחיל הגלגל להתהפך ויהיה הנס.

בימים ההם מרדכי יושב בשער המלך,

כסף בגתן ותרש שנסר יישא המלך משומר האסף,

ויבקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש.

הם חשבו שמרדכי אינו יודע את השפה שלהם, שפה טרסית,

אבל האמת שמרדכי ידע שבעים לשון. מרדכי היה ראש הסנהדרין, ולא מושיבים בסנהדרין אדם שאינו יודע שבעים לשון.

אז הוא מיד הבין את זה, וייבדע הדבר למרדכי והגד לאסתר מלכה, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

מי אומר שזה באמת היה כך? חקרו ודרשו וראו שהאחד שמר כפול, שמר במקום חברו,

כדי שחברו ילך ויקנה את אסם המוות.

ויבוקש הדבר ויבטא, ויתלו שניהם על עת.

וייכתב בספר דברי הימים לפני המלך.

אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בין המלת האגגי,

וינשאהו ויישם את כסאו מעל כל השרים אשר איתו.

המלך אחשוורוש גידל את המן,

עשה אותו יותר מכולם. קודם הוא היה שביעי, כמו שקראנו קודם, עכשיו הוא עשה אותו ראשון.

זה היה כדאי לו. זרקו את ושתי, ובמקומה הביאו יותר טובה,

מצא חן בעיניו אסתר יותר טובה ממנה.

ולכן נתנו ראה בכל עבדי המלך אשר בשער המלך,

קורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך.

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.

ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך ומרדכי, מדוע אתה עובר את מצוות המלך?

ויהי כאומרם אליו יום ויום, ולא שמע עליהם.

אמר להם שיש לו סלם,

יש לו עבודה זרה, ולכן אינני קורע ומשתחווה לו.

דבר שני, הוא היה עבד שלי. איך אני אשתחווה לעבד?

בתרגום מסופר ששניהם המן, ולהבדיל מרדכי, היו שרי צבאות,

היו הגנרלים של אחשוורוש במלחמה.

והמן לא היה יודע לתכנן את האספקה שהיה מקבל,

גמרו את האוכל, והחיילים שלו רצו להרוג אותו.

אם אין אוכל, ימותו ברעב.

היום אפשר להצמיח מהאוויר, יש כל מיני שיטות. אז לא היה.

הלך לבקש ממרדכי. אמרנו, מרדכי, אתה רוצה שאני אתן לך את שלי?

אז אנחנו נשאר בלי אוכל, ואצלנו יהיה רעב.

עד שהתחנן לו המן, אמר, אני מוכן להיות לך עבד לכל החיים, רק תעשה טובה, תיתן לי אוכל.

וכך היה, כתבו שטר,

הוא חתם, וגם החתים את זה על הירך שלו.

את הנוסח של השער כתוב בספר מענת הלוי לרבי שלמה אלקבץ. מי שסקרן לדעת את הנוסח,

אם יש לו עוד איזה מישהו כזה לקנות,

שיעתיק משם, מומלץ מאוד.

ואז, כשאמר להם את הסיבה הזו,

הם חשבו שרק בגלל הצלם,

רק בגלל זה הוא לא מוכן להשתחוות לו.

אז הלכו ואמרו למרדכי,

לאמן, אמרו לו כך וכך הסיבה.

אז הוא הסכים להוריד את הצלם, לראות,

אולי ישתחווה לו, לפחות שיהיה בלי הצלם.

ויהי כי עוברם עיניו יום ויום, ולא שמע עליהם. יגידו להמן לראות ונעבוד דבריו באותך, כי יגיד להם אשר הוא יהודי,

הוא יהודי ולא משתחווה לצלם.

אבל,

וירא המן כי אין מרדכי קורא על משתחווה לו.

למרות שהוביל את הצלם, לא קורא על משתחווה לו.

ראינו, גם בגלל שהוא העבד שלו.

ולכן, וימלא המן חמא.

וייבז בעיניו ישנוח יד במרדכי לבדו,

שהגידו לו את העם מרדכי ובקש המן להשביל את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי.

מתי הוא תכנן את כל זה?

זה היה בחודש ניסן ביום יג' בו.

בחודש הראשון או חודש ניסן בשנת שתיים אצל המלך אחשוורוש הפילפור הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש של המאסר או חודש אדר.

יצא לו בגורל שעם ישראל חלילה יהרוג אותם בחודש אדר בי״ג בו והוא שמח שמחה גדולה כי ביום י״ג באדר זה חודש שהוא לא לטובתנו זה לא לטובת עם ישראל כי בחודש אדר נפטר משה רבינו הוא לא זכר שגם נולד בחודש אדר.

אבל בינתיים הוא שמח ולכן הלך מיד לפני אחשוורוש

והתיע לו את הדבר הזה היינו להשמיד את העם ישראל.

כוי אומר המן המלך החשוור שישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותיך אם אתה פוחד שמהם יתארגנו למרד ולא תאכל עליהם אין לך מה לחשוש הם כולם מפוזרים כשהם במקום אחד זו בעיה כולם מפוזרים יותר קל להשתלט עליהם הפרד ומשול ודעתיהם שונות מכל עם מה תאמר הם משלמים לנו הרבה מס

אז לא כדאי לי להפסיד את המסים שלהם אם אני אהרוג אותם ודעתי המלך אינם עושים הם מעלימים

אצליהם הכל שחור בין המלך אין שווה להניחם ולכן הציע אלוהים על המלך טוב ייכתב לאבדם ועשרת אלפים כיכר כסף אשכול על ידי עושי המלאכה להביא אל גלזי המלך. הוא עשה חשבון כמה כל עם ישראל משלמים לך נניח אם כל אחד ייתן מחצית השקל הכל ביחד יהיה עשרת אלפים כיכר כסף כל כיכר זה ארבעים ושלוש קילו כסף טהור

ניתן לך את כל זה ותמורת זה תיתן לי אותם נהרוג את כולם.

לכן הגברה אומרת שווה אחד באדם משמיעים על השקלים גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן נשקול כך וכך לאחשוורוש לכן אמר הקדוש ברוך הוא הקדימו שקלכם לשקליו.

אומנם כל חודש אדר הכשר לנתינת מחצית השקל כמו שהמשנה אמרה במסכת שקלים אבל משתדלים לתת את זה עוד לפני קריאת המגילה לרמוז את העניין הזה.

הגזרה הייתה גם על הנשים כי אם הוא נתן על הגברים עשרת אלפים היה צריך לתת עוד עשרת אלפים כיכר כסף בשביל הנשים אבל הוא לא רצה לתת כנראה היה טמאע קמצן ולכן הנשים היו בספק להרוג להשמיד ולאבד אין להם ספק כי אם הוא היה תופס את העוונטה הזו הרמאות הזו שהוא עושה

יכול להיות שהיה אומר לו טוב הגברים כן נשים לא אבל הגמרא אומרת שאחשוורוש היה שונא יהודים לא פחות מהמן

ויצר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בין הנדלת ההגגית או היהודים.

הגמרא מביאה משל למה הדבר דומה אדם שיש לו בגינה האחרית

תל עמוק והשני יש לו איזה גבעה האדם אומר שיש לו גבעה כל פעם שמגיע לשם צריך לעלות ולרדת ומפריע לו בא חברו וביקש ממנו תמכור לי את זה כדי שאני אמלא את הבור שלי אמר לו אפילו תיקח את זה בחינם העיקר שיקח את זה יום אחד קודם ויפנה את העפר

כך היה גם אחשוורוש שונא יהודים לכם לא עשה את זה דקדוקי העניות אלא אמר לו ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך מהעם לעשות בו כטוב בעיניך

ואז מיד שלחו את החוקה הזו ויקראו את סופרי המלך בחודש הראשון ושלושה עשר יום בו ויכתב ככל אשר ציווה המן אלא אחשוורפני המלך ואל הפחות אשר בכל מדינה ומדינה