הלכות יום טוב ושבת: גדרי טחינה, רפואה, מריחה ומדידה

- - - לא מוגה! - - -

תודה. אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. התורה התירה לנו ביום טוב אוכל נפש, ולכן גם מלאכת טוחן, יש בה היתרים רבים, מה שאין לגבי שבת. בשבת אדם שטוחן או חותך ירקות דק דק, קל וחומר אם הוא טוחן את החיטים וכיוצא בהם, עובר על איסור דאורייתא וחייו סקילה. אבל יום טוב, כיוון שזה אוכל נפש, לכן מהתורה הדבר מותר. ובכל זאת חכמינו גזרו ועשו, כמו שהסביר לנו הרמב״ם. הדרך שאדם הולך וטוחן בבת אחת כמות גדולה, אדם לא הולך לטחון 200 גרם בשביל לעשות ליום אחד קמח ולחם, אלא דרך העולם אדם לוקח בבת אחת וטוחן הרבה קילו. אם היה מותר, אנשים במקום לשבת, לעסוק בתורה, לאכול ולשתות ולשמוח ביום טוב, במקום זה היו הולכים לעסוק במלאכה, ללכת ולטחון. ולכן באו חכמינו ואסרו את מלאכת הטחינה. התוספות במסכת ביצה ג' סוברים שגם הטוחן הוא דאורייתא. אבל מרן נקט למעלה בסימן תצ״ס סעיף ב' שטוחן זה לא דאורייתא אלא דרבנן, וכך המסקנה שמדרבנן אין היתר לבוא ולטחון חיטים וכיוצא בזה. אבל המשנה בביצה יד, המשנה התירה לנו ולכתחילה לטחון תבלין. מלח אסור, תבלין מותר. ולמה? מה ההבדל? למה החיטים והמלח אסור ולמה התבלין מותר? שני טעמים הגמרא מביאה. טעם הראשון, יכולת לטחון את המלח מערב יום טוב. הרי כל אדם יודע מראש, כל קדרה, כל מה שהוא רוצה לבשל, היה, אכל טפל מבלי מלח. כל דבר צריך גם מלח. אז יכולת לטחון את המלח-אבנים הזה, לקחת את אבני המלח, לטחון אותם מאתמול. למה לא עשית את זה? ולכן הדבר אסור. אבל תבלין, לא כל קדרה צריכה תבלין, או את התבלין הזה, אולי תבלין אחר, ולכן על זה לא גזרו חכמינו. טעם השני שהגמרא מביאה, המלח לא מפיק טעם. אתה יכול יום קודם לבוא ולעשות את הטחינה, ויישאר אותו טעם, הן לגבי הקמח והן לגבי המלח. אבל התבלין זה לא כך. התבלין, ברגע שאתה טוחן אותו, בהדרגה הוא מאבד מטעמו. אנחנו רוצים שהאדם הזה ייהנה מהחיים, שמחת יום טוב, שיהנה וישמח. ולכן חכמינו לא גזרו מעיקרה על התבלין, אלא התבלין נשאר בהיתר. מותר מלכתחילה לקחת ולטחון את התבלין ביום טוב. זה הטעם השני שנאמר בגמרא. מחלוקת בראשונים, איזה טעם להלכה? האם רק הטעם בגלל שהטבלין מפיק טעם, או חוששים גם לטעם השני? מחלוקת בראשונים ומחלוקת בין מרן להרמה. והמסקנה, לנו לדידן אנחנו הולכים אליבא דמרן, ולכן עיקר הטעם בגלל שהטבלין מפיק טעם. אם כך, מותר לכתחילה לקחת את המכתשת ולטחון את הטבלין גם בלי שינוי. הרמה חשש לדברי התוספות שם בביצה י״ד ולכן הרמה מחמיר, שאומנם מותר לטחון תבלין אבל צריך להטות, צריך קצת לעשות שינוי. זו הפסיקה לאחינו בני ישראל האשכנזים, כך הם נוהגים בין לכתחילה. אבל לדידן יכול לקחת את המכתשת, את האוואן, לטחון את התבלין ולעשות בתבלין, לעשות בו מה שצריך, זו ההנהגה שלנו, וכך אפשר להורות בלכתחילה. לא רק תבלין, אלא גם דברים אחרים שדומים לתבלין, גם בהם תהיה הכולה האמורה. כגון, אדם שרוצה לטחון בצל, שום וכיוצא בזה, גם בהם מותר הדבר בלכתחילה. בזה גם התוספות מודים שאפשר בלכתחילה לבוא ולטחון אותם, לקחת את המכתשת ולרסק אותם גם בלי שינוי. ולמה? כאן, אם תעשה יום קודם, זה מתקלקל לגמרי, זה משחיר, מאבד את כל הברזל שבו, מאבד את כל הטעם הטוב שבו. אז כאן גם התוספות מודים שאפשר לטחון את זה גם בלי שינוי. היום אנשים משתמשים במועך שום. אז גם במועך שום הזה, גם כן, מעיקר הדין הוא יכול לבוא ולמעוך על גבי הסלט או על גבי האוכל, ואין בדבר הזה חשש, בזה לא יהיה איסור. תוספות מוסיפים עוד דבר, עוד נקודה, עוד טעם, למה מותר. כי הגמרא בנידה י״ז, תודה. הגמרא מדגישה ואומרת לנו, שלושה, כמה דברים אם אדם חלילה נכשל בהם, מי שעושה אותם, דמו בראשו. מי שלוקח שום או בצל, או בצע, אחרי שקילף, עבר עליהם הלילה, ובבוקר רובם ואוכל, דמו בראשו. למה? כי שורה על זה רוח רעה. אז מה אתה טוען? היה יכול לטחון את המלח מאתמול. כאן הולך לבוא ולעשות את זה מאתמול, כי זה היה נאסר לו. היה שורה על זה רוח רעה. ולכן הדבר מותר לכתחילה, גם בלי שינוי. אלה דברי התוספות, וככה העתיקו לנו כל הפוסקים להלכה. ולכן, בזה הדבר עוד יותר קל. בדבר שהוא מתקלקל כעין השום והבצל, אז מותר לקחת ולטחון את זה גם ללא שינוי. היום יש לנו את הפומפייה. אז הוא רוצה לקחת ולהשתמש, לרסק בפומפייה גזר וכיוצא בזה. שוב, לאחינו בני ישראל האשכנזים, הרמ״א כותב בסוף הסימן, בסוף סעיף ג' שמותר על ידי שינוי. לנו, לדידן, אומר בספר בית דוד שיהיה מותר גם בלי שינוי יהיה הדבר הזה. מותר שום, אני לוקח את הגזר, אם היית עושה את זה מאתמול זה היה משחיר, היה מתקלקל ולכן גזר, בצל וכיוצא בזה שאתה רוצה לרסק בפומפייה, אין בזה את האיסור ביום טוב. בשבת אפילו אם אני רוצה את זה לאלתר, יש כאן איסור משום עובדין דחול, כמו שכתב לנו הריבה שבסימן קפד, אבל מה שאין כן לגבי יום טוב, כל זה בגדר אוכל נפש ולכן מותר הדבר ולכתחילה רוצה לקחת גבינה קשה, לרסק אותה בפומפייה או כל דבר כיוצא בו, מעיקר הדין אין איסור יכול לכתחילה לעשות את הדבר הזה. כל הדברים האלה, גם בעידן המקררים, גם בזמן הזה הכל מותר, ההיתרים האלה שהיו, היה ונשאר. ואספר לך מעשה שהיה. יהודי נכבד היה צריך להתארח אצל אחד החברים. אותו החבר היה במקצועו שוחט. היה חושב, מהרהר, מה אני יכול לכבד את האדם החשוב הזה שאני זוכה מחר להביא אותו לביתי, לקיים בו הכנסת אורחים. הוא לקח עוף חי, שחט אותו ובישל אותו והגיש לו ארוחת צהריים. אחרי שגמרו את האוכל, אז האורח מברך ברכת המזון. הרחבן הוא יברך את בעל הבית ובעל הסעודה הזו וכו', אבל הוא לא התאפק, אותו האורח. הוא אומר, מימי לא אכלתי עוף כזה טעם. תגיד לי, מאיפה העוף הזה? איזה בדץ קנית את העוף? אז הוא אמר לו, אתה רגיל לאכול עוף מהקירור, זה משהו סינתטי אתה אוכל. כאן הבאתי לך היום עוף טרי, משהו אמיתי, אחרי השחיטה עשינו את המליחה, תוך שעתיים זה כבר היה על האש, ולכן הרגשת טעם אמיתי של עוף. אז נכון שהרגילו אותנו היום לאכול מהקירור, אנחנו כמעט לא מרגישים, אבל ההיתרים שאמרו לנו חכמינו, כדי שיהיה לך טעם טוב באוכל משום שמחת יום טוב, אתה לא יכול להגביל אותנו בדבר הזה, ולכן גם היום בזמן הזה מותר לך תחילה לטחון את התבלין. כמו שאמרנו, לגבי השום בצל, אפילו התוספות מודיעים שלא צריך את השינוי, מותר לכתחילה לקחת ולטחון אותם כדי לערב אותם בתבשיל, כדי שיהיה לו טעם טוב באוכל. אין שום גזירה בדבר הזה. היה מותר ויישאר מותר, הליבה לכול עלמא, אין שום חשש בדבר. אסור. אין יותר. לאו דווקא. לאו דווקא. כאן אתה מתחיל את הגזירה לגבי שמן ויין, זיתים וענבים. ולכן חכמינו לא חילקו, הולכים חכמינו אחרי רובה של מלאכה. שם לא הוציאו חכמינו מן הכלל, אלא אתה הולך כמו יין, אתה יכול לעשות אותו יומיים קודם, חודש קודם, ואדרבה, יין ישן הושן הושן הו עוד יותר טוב, ולכן חכמינו שמה לא התירו. לא השאירו לנו פרצה לגבי מלאכת. דש שיהיה מותר לבוא ולחלוב לתוך קדירה ריקנית או לחלוב או לשחות תפוזים ענבים או כל דבר אחר לתוך כלי ריק ובכן שמה לא פלוג רבנן כאן אצלנו חכמינו כמו שאמרנו המשנה התירה לנו חלק מהדברים תבלין ועון כאן כן חילקו חכמינו ולכן אמרנו את ההיתרים בכל זה הדין הזה שאסור להשהות שום ובצל או בצל או ביצה לילה שלם כותב בספר דברי יציב כל זה דווקא אם עובר עליו כל הלילה אבל אם בשעה כזו בשמונה וחצי אני בא ומקלף את הביצה גם אם עבר על זה הלילה מותר לאכול את הביצה מחר בבוקר למה? כי לא עבר על זה כל הלילה, הלילה התחיל לפני שעה אז חסר חלק מהלילה אם חסר חלק מהלילה אין איסור בדבר אלה דברי הרב האדמור מקלוזנבורג בספרו דברי יציב וכך המסקנה למעשה הבעיות שמצויות היום אנשים קונים היום אבקת שום והשאלה אם מותר או ששורה על זה רוח רעה יש לנו את דברי הסמ״ק שכתב להתיר הסמ״ק אומר דווקא אם השום או הבצל נמצא לבדו אבל אם הוא מעורב בתערובת הדבר מותר מעיקרה לא שורה על זה רוח רעה אבקת השום יש בה גם חומר משמר ולכן בה אין את הגזירה, לא שורה על זה מעיקרה רוח רעה ולכן מותר לכתחילה לקנות אבקת שום הבעיה הזו מצויה גם לגבי קונדיטוריות שם הם צורכים הרבה ביצים כל הביצים שנשברים כשאתה ממיין את הביצים לפעמים נשבר חלק שום דבר לא זורקים אלא את הביצים השבורות מעבירים למגדניות שעשו מהן עוגה אותן הביצים השבורות, כלומר עבר על זה לילה אם כן יהיה אסור למאפייה, למגדניה, לעשות מזה עוגה או דבר אחר שוב גם בזה יש מתירים אם הביצה הזו בושלה היום החוק הבינלאומי בכל העולם מחייב לפסתר אחרת יש בתוך הביצים האלה את החיידק הטורף יש בזה חשש סכנה לכן מחייבים אותם לפסתר יש משווים את הפיסטור לבישול כיוון שזה עבר פיסטור אז זה מקדים רפואה למכה שגם אם יעבור עליו הלילה לא ייעזר כך סומכים למעשה הבדץ מחזיקי הדת של בנז, הם סומכים על זה ומקילים יש חולקים, יש שאומרים לא, הפיסטור הוא לא בישול ולכן צריך לערב בו משהו כדי לצאת ידי חובת הסמק שאמרנו קודם והעצה היא פשוטה מאוד מה אתה עושה מהביצים האלה, עוגות מתוקות? תערב בזה מעט סוכר כדי שיהיה לך את הספק ספיקה כדי להתיר בשופי, זה מה שרצו לנהוג ולעשות. במגדניות, באותם המקומות שיש עליהם הכשר בדץ, בדרך כלל המשגיח מקפיד גם בדברים האלה. אבל מקומות שאין הכשר טוב, אז חלק מהבעיות גם שהביצים שעבר עליהם הלילה, אותם הביצים השבורות, מעבירים אותם למגדניה לעשות מהם את העוגות, אין דורש ואין מבקש, ואולי יש על זה רוח רעה. זו אחת הבעיות שיש באותן המגדניות, אותן המאפיות, שעושים לנו עוגות ואין עליהן פיקוח של בדץ. לכן הזהרנו פעמים רבות לא לנגוע באותן העוגות, אלא ייקח אך ורק מאלה שיש עליהן פיקוח טוב, שיש על זה הכשר בדץ. חלאב הכי לא תיגע בו יא רח. כמה המגדניות שיש להן את המדצים זה מגיע 300 ביצים בתוך שקית פריילון, כן? זה עבר לפני כן את הפיסטור, כמו שאמרתי. לא, זה מגיע ככה, לא, זה עובר בתוך המכל הגדול, הם אוספים את הכל למכל הגדול. יש בית חרושת אחד שמרכז את הכל בעיר, ואותו בית החרושת, לפני שמעביר למגדניות, ומעביר את כולם, את הפיסטור. יש עליו פיקוח של משרד הבריאות. כמו שאמרתי, יש בזה חשש סכנה. כאן בחצר היו גרים שני זקנים, בלילה אחד שניהם הלכו לעולמם, אכלו את הביצה החיה, וזה לא היה מטוגן טוב, החיידק הטורף גמר אותם. ולכן היום הרופאים מזהירים על זה, ויש פיקוח מטעם משרד הבריאות, ולכן מחייבים אותם לפסטר. ולמאן דאמר, כמו שאמרנו, אם הפיסטור הוא כבישול, אז זה יכול להקדים רפואה למכה, ייתכן ובזה לא יהיה חשש, אלא עיקר הבעיה היא כשהבצל חי, השום חי, ביצה חיה, רק בהם יש את הבעיות האמורות, הלאה וכי לא. הלמדת שלא נספק סכנות עם סכנה. יש לנו עוד ספק נוסף. המארשל ועוד רבים מגדולי האחרונים מביאים את מה שכותב הגאות מרדכי, שזה היה בזמנם בדורותם, היום הרוח רעה הזו לא מצויה. הגמרא ביומם מספרת, אדם שמאכיל את התינוק, הוא בעצמו לא נטל ידיים, יש רוח רעה שיבטה שבאה וחונקת את התינוק. כתבו התוספות, היום אנחנו לא מקפידים בזה, אנחנו מאכילים את התינוק בלי נטילת ידיים, כי אותה רוח רעה לא מצויה בינינו. אז זה שרצוי להשוות, גם הוא הדין לזה. יש חולקים. אז אנחנו מצרפים את שני הדברים. אולי אין הרוח רעה מצויה כמו שאומר הגאות מרדכי, אפילו אם תאמר שיש, כדעת רוב הפוסקים. אולי ההלכה, כדברי הסמ״ק, שאם זה מעורב, יש מקום להתיר, קל וחומר, מיהיה גם מפוסטר, ולכן התרנו את האבקת שום ואת אותם העוגות שיש עליהם הכשר הבדץ, התרנו אותם. זאת מאוד, 

פעמים רבות הזכרנו שיש מסורת מהגרא, מהגאון מווילנה, שהרוח רעה נחלשה מאוד מאז שנהרג על קידוש השם הגרף פוטוצקי. הגר רבי אברהם בן אברהם, כולם יודעים את המעשה ואני חוזר עליו בקצרה. אותו הגר כשהיה עדיין גוי, היה נסיך בן של, נסע עם המרכבה, הוא שומע צעקות הצילו. איזה נערה יהודייה, אז הוא עצר מיד את המרכבה, אמר לעגלון, תחכה אני יורד. ירד, אותם הבריונים שהיו מרביצים לאותה אישה יהודייה ראו אותו, פחדו, ברחו. ואז הוא אמר לה, האישה הזו אמר לה, איפה את גרה, אני אקח אותך במרכבה. טוב, עלתה, שאל אותה, למה הם ירביצו לך? מה עשית להם? אמר לה, אני יהודייה. כן, ליהודים מרביצים, ככה סתם, אדם יהודי הפקר. ואז הוא הגיע לביתו, התחיל להתעניין מה זה יהודי, מה זה דת ישראל. לקח את ספר התנ״ך, יש איזה תרגום, כבר אז היה תרגום, וישב וקרא. קרא, תוך כדי, היה לו כבר שאלות, קושיות. מגיע יום ראשון לכנסייה, שואל את הפוסטמה הגדול, במתקרא כומר. שואל אותו, יש לי שאלות, קראתי. כומר לא יודע שום דבר. אחרי שנגמר, הלך הביתה, המשיך עוד לקרוא, שבוע הבא, עוד פעם שאלות, עוד פעם אותו האדם שאינו יודע לשאול, שאינו יודע להשיב, לא ידע לענות לו. אחד מהאנשים שם לחש לו באוזן אחר כך, חבל לך על הזמן, זה לא יודע כלום. אתה רוצה באמת לדעת? תלך אצל הרב של היהודים, הוא יענה לך תשובות מדויקות. וכך היה, הלך לרב, כל שאלה הרב היה עונה לו בצורה יפה, ואז הוא הבין, משה אמת ותורתו אמת, והם רמאים ושקרניים. ולכן, באחד הימים, בא ביקש מהרב, כבוד הרב, תלמד אותי את התורה, אני רוצה להתגייר. אמר לו, מה, השתגעת? יתלו יחד אותי, יחד אותך ואותי, שרפו על המוקד. מי ייתן לך להתגייר? אתה יודע מי אתה, אתה בן של, ובשבילהם זה יהיה סכין בגב, ולכן אין על מה לדבר. בכל זאת, אני רוצה לזכות לחיי הנצח, מה עושים? אמר לו, אתה צריך ללכת לעיר אחרת, שם תוכל לברוח ולהתחפש, להיות אדם אלמוני, שלא ידעו מי אתה, ואז תוכל להתגייר. כך עשה, לקח צידה לדרך, לקח איתו קצת יהלומים, זהב, וברח, נעלם. נסע לווילנה, לעירו של הגאון מווילנה. המשטרה התחילה לחפש אחריו. הנסיך נעלם, עקבותיו לא נודעו, חיפשו, חיפשו, ולא מצאו אותו. הוא היה שומע תורה הרבה זמן מהגאון מווילנה, ולאחר שהתקרב אליו, באחד הימים גילה לו את הסוד, שהוא גוי, וכך וכך, הוא הגרא פוטוצקי, הוא רוצה להתגייר, ביקש שהגרא יעשה לו את הגיור, אבל שיהיה בשקט, שאף אחד לא ידע מזה. וכך היה. ישב והגה בתורה. יש אגדה שאומרת שאותה האישה שהוא הציל אותה, התחתן איתה לאחר מכן. טוב, באחד הימים היה איזה נבל, איזה רשע, שעשה איזה משהו, ואותו הגר צעק עליו, גער בו. אותו האדם רצה לנקום בו, הלך והדשאי. זה האדם הזה יתגייר, זה הגרף. זה כך זה כך מייד המשטרה באה ולקחה אותו אז אמרה להם שקר אני יהודי מה לי ולה אבל הם לא האמינו לא כן לא הזעיקו את האמא שלו האמא שלו זיהתה אותו מייד לא היה צריך על ידי בדיקת די.אן.איי או דברים אחרים אלא האמא מייד זיהתה אותו ואז התחילה להתחנן לו מה אתה עושה שטויות נהיית יהודי אתה עוד מעט צריך להיות במקום האבא האבא כבר זקן למי כל חם דעת מה שאמרה לו שום דבר לא עזר, אדרבה הסביר לה כמה זה חשוב חיי הנצח של עם ישראל וכו'. כשהיא ראתה כך יצאה אמרה להם שיענו אותו כדי לשבור אותו אבל אל תהרגו אותו זה הבן היחיד שלי כך היא אמרה להם אבל הנבלים הרשעים האלה דנו אותו למוות והרגו אותו. הגאון מבינה אז היה בן 29 והיה לו ידיעה לא רק שאסו פוסקים אלא גם קבלה מעשית הוא שלח לו שליח ואמר אני יכול להציל אותך על ידי שמות הקודש שיינצל מבית הסוהר הוא ענה לאותו השליח כיוון שהעניין כבר התפרסם בכל העולם אם הוא יהרג על קידוש השם יהיה בזה קידוש השם גדול הוא לא רוצה לברוח מהמשימה הזו אם הקדוש ברוך הוא הועיד אותו לזה לכן הוא לא רוצה להשתמש בדרך נס כדי להיחלץ מזה וכך היה, קיבל עליו את הדין והוציאו אותו להורג, זה היה יום ז' בסיוון בחוץ לארץ זה יום טוב שני. התפילה ביום טוב שני אומרים גם הם נשמת קול חי כשהוציאו אותו מבית הסוהר כדי להוביל אותו למדורה, למוקד הוא אמר אז את נשמת קול חי תברך את שמך שירת נשמת קול חי הייתה על לשונו כששרפו אותו עד היום אצל אחינו בני ישראל האשכנזים הליטאים בחג השבועות המנגינה של נשמת קול חי הם מנגנים את אותה המנגינה שניגן אותו הגר בערב קרא הגאום מבינה על השמה שלו לך תביא לי את האפר של אותו הקדוש כדי שנקבור אמר לו מי יכול להתקרב לשם אם אני אכנס לשם השומר ישרוף אותו גם הוא ייכנס למדורה אז הרב מיד הוציא ארנק של זהובים ונתן לו אמר לו תלך הוא יתחפש כמו גוי לבש איזה קסקל לבש איזה בגדים שיראה כמו גוי כשהתחיל להתקרב לשם השומר התחיל לצעוק ואז הוא נתן לו מיד דינר זהב ואמר לו יש לי עוד אני אתן לך תרשה לי תמורת כסף אתם יודעים לא רק מעטפות גם בלי מעטפה אפשר לתת וזה עובר לסוחר זה פותר את כל הבעיות הוא לקח, יש שם שתי אצבעות שלא נשרפו ולקח את האפר שלו ורץ עם זה לבית העלמין הגרא הגאון מווינה קנה את הקבר שלידו עד היום הגאון מווינה קבור ולידו הגר הזה רבי אברהם בן אברהם המסורת אומרת שהגאון מווינה אמר שהיה רעש גדול בשמיים כשהגר הזה נשרף על קידוש השם היו הרבה שנהרגו על קידוש השם אבל זה א' היה גר, ב' היה לו אפשרות להינצל והוא כמו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה הוא לא בחר את המילות אלא קידש את שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים הם אומרים שהגרע אמר שהכוח של הסטרה אחרה נשבר, ירד על ידי זה ולכן הרבה מחכמי הליטאים מקלים יותר בנושא הזה של הרוח רעה 

ולכן על ידי הספק ספקה שאמרנו התרנו, הקלנו ולא אמרנו חמירא סכנתא מי איסורה בגלל זה. אם לא היה לנו את הסיפור הזה אולי היינו חוששים יותר אבל הסיפור הזה נותן לנו כוח להקל כשיש לנו את הספק ספקה ולכן יש מקום להתיר אם זה מעורב. ולכן הרבה פעמים אדם רוצה לתת ארוחת ערב לילדים אבל היום זה לא כמו פעם, פעם היו נותנים לנו אוכל, מה שאימא הכילה זהו זה, לא שואלים שאלות, אתה חייב לאכול, זה מה יש. היום, לפעמים, האימא פותחת את הביצה, רוצה לתגן, ועוד מעלת הנסיך הקטן אומר לה, אני לא רוצה היום ביצה, היום אני רוצה גבינה. מי אנחנו שנמרד פי הנסיך? מי אנחנו שנחלוק עליו? אז האימא משאירה את הביצה בצד ומביאה לו מה שהוא רוצה, תוכנית כבקשתך. אבל בינתיים, הביצה הזו, אם תישאר למחר, היא תיאסר. ולכן היא צריכה מייד לטפטף שמה כמה פורים של מלח, כדי שתערובת של הביצה ומלח יהיה עוד דבר אחר, כדי שהביצה הזו לא תיאסר באכילה, אחרת היא תיאסר באכילה. נכון שזה נמצא בתוך המקרר, אבל הגמרא אומרת, גם אם זה סגור וחתום זה לא יעזור, הרוח הרעה כן תשרה על זה. כדי להקדים רפואן המכה, לכן חייבים להניח על זה מעט מלח. במה דברים אמורים? אם לפני כן מייד שמנו מלח, לפני שיעבור הלילה ערבבנו, ואז מה שהיה מונח במקרר לא נאסר. אבל אם הביצה הזו כמות שהיא עבר עליה לילה, רק בבוקר חלמת טבח הזאי, ואז הוא בא להוסיף מלח. זה דברים ותהילים. לא יעזור שום דבר, אלא כמו שאמרנו, צריך להקדים מעיקרה, כדי שלא תשרה על זה הרוח רעה. אמרנו, השום הקתוש הזה מעורב עם חומר משמר. לא קשה, אפשר להגיד, שוב, אם זה לבדו, יהיה אסור. אבל אם זה מעורב עם חומר משמר, יהיה מותר. תבדוק איך זה. אם הוא דישל את הביצה. מחלוקת והמסקנה. אם הביצה מבושלת, אין בה בעיה גם אם היא הייתה לבדה. הכוונה היא שקילף את הכול. אני חוזר לנושא. אמרנו שמותר לכתחילה לטחון דבר שמפיג טעם, ולכן אדם שרוצה לטחון קפה, מותר, אין בעיה בדבר. יש אנשים ענייני הטעם שלא שותים סתם קפה, אלא הם קונים מהחנויות של מוכרי התבלין, מוכרים את פולי הקפה. הוא לוקח את זה וכולא את זה על המחוות בתוך הבית כמו שכולאים את השקדים והגרעינים ואחר כך יש להם מכונה ידנית מכונת חינה טוחן את הקפה עושה קפה טורקי שיהיה טרי טרי הקפה של עלית ישן נושן שאין רוח הזקנים נוחה ממנו ולכן יש אנשים עליני הטעם שאוהבים לעשות את זה אין שום בעיה בדבר מותר הדבר בלכתחילה אמנם בהמשך מרן אומר שברחיים שלהם יש בעיה של עובדין דה חול ולכן נחלקו האחרונים היעבץ מרן אחידה במחזיק ברכה ועוד אם מותר להשתמש ברחיים הקטנות האלה שטוחנים את הקפה אבל המסקנה היא להתיר והסיבה היא המאירי בביצה כג כותב להתיר ברחיים האלה לפי המאירי מתי שייך עובדין דה חול? רחיים שמשתמשים בהם בבתי חרושת, בחנות, שעושים מהם כמות גדולה הרחיים הקטנות האלה אתה עושה מהם כמה גרמים ליום יומיים עליהם אין את העניין של עובדין דה חול פעמים רבות אמרנו את הכלל שכתבו מהארי קולון מרן בכללי הגמרא והרמה בחושן משפט סימן קפה שאם יש מחלוקת באחרונים ונעלם מהם דברי אחד מהראשונים אנחנו אומרים שההלכה כדבריו אילו היה אותם האחרונים אילו היו רואים את דברי המאירים אין הסתם היו חוזרים בהם ולכן יש היתר מלכתחילה לאותם האנשים לקחת ולטחון את הקפה. כך הוא הדין גם לגבי אדם שרוצה לטחון בשר ביום טוב, גם כן הדבר מותר לכתחילה. אם אני טוחן את זה יום קודם גם זה מפיק טעם אבל כשאתה טוחן את הבשר ומיד אתה עושה מזה קציצות או שאתה עושה מזה קבע בתצולה יש בו טעם הרבה יותר טוב ולכן גם בזה הדבר מותר לכתחילה. אבל איך אדם יטחן? איך ידמה? צריך לקחת את המטחנה שטוחנים ביד. מי שזוכר את המכונה מודל 1900 היה לה ידית מנואלה שמסובבים וטוחנים על המכונה הזו. על זה אנחנו מדברים שגם את הבשר מותר לטחון בדרך הזו. שוב, על פי דברי המאירי שעברנו קודם אין לנו מה לחשוש בדבר. ואם יבוא אדם ויציע יאמר לך, תראה יש לי מיקסר, אני רוצה לטחון במיקסר. תגיד לו, אבל איך אתה תדליק ותכבה את זה? הרי אסור להדליק מיקסר ביום טוב. זה עונה לך, בערב יום טוב אני לוקח שעון שקע, אני מחבר, השעון ידליק את המיקסר והשעון יכבה. אז למה אתה אוסר עליי? תענה לו שבשעה שהוא טוחן את הבשר, המיקסר הזה צורך יותר זרם. אם קודם, בשעה שהוא עבד על ריק, היה צורך 10 ווללט, 20. כעת, כשאתה מכניס את הבשר, המנוע מתאמץ יותר וצורך יותר זרם. לא צריך בשביל זה להיות גאון באלקטרוניקה כדי... להבחין בזה על ידי איזה מכשירים, אלא רק תשמע, תקשיב לכל המנוע, המנוע גונח, בקושי מתאמץ כדי לרסק את הבשר, ולכן אין לנו שום צעד כולה בדבר. להגביה את האש בגז, הלהבה, האש הזו, מדליקה את זו. כל זה דבר אחד. אבל כאן הזרם הנוסף שמתווסף הוא דבר חדש. יש בזה איסור מוליד ואין היתר בדבר. כך גם לגבי דוגמאות אחרות שהבאנו. יש היום מנורה שאתה יכול לשנות בה את עוצמת האור. המנורה הזו, אתה יכול להשתמש בה 60, 80, 100, 120. גם אם המנורה הזו הייתה דולקת מערב יום טוב, אסור לך לשנות את העוצמה במקום 80 ל-100. למה? כי גם כאן זה לא נדלק ממה שהיה קודם, אלא אתה מוסיף עוד 20. פירוש הדבר אתה צורך עוד זרם חדש, ויש כאן איסור מוליד, איסור דרבנן ביום טוב, שאין בו צד היתר בדבר. וכן כל כיוצא בזה, גם במכשירים אחרים קיימת הבעיה האמורה. לכן המלצנו לאותו אדם כבד השמע שישתמש במכשיר הישן שיש לו ולא להשתמש במכשיר במכונת שמיעה חדישה. כי המכשיר החדיש, כשאתה מוציא אותו מהאוזן, הוא רוצה לישון, הוא מוציא אותו מהאוזניים, הוא מתחיל לצפצף. הצפצוף הזה משמעותו הוא צורך יותר זרם. אם יהיה כל הזמן מונח באוזן, הכוח של המצבר הבטרי על חמישה ימים. ואם אתה משאיר אותו כך מצפצף, יומיים-שלוש הוא ייגמר. ולכן גם כאן יש בעיה של מוליד, כדי לחסוך את הבעיה הזו. המכשיר הישן, מכונת שמיעה ישנה, לא מצפצפת, שם אין את הבעיה הזו. ולכן בחדש ישתמש בימי החול, ואילו במכשיר הישן ישתמש בשבתות וימים טובים כדי לחמוק, כדי לחסוך את הבעיה האמורה. לא להנמיך ולא להגביע, שניהם אסורים. במנורה הזו גם להנמיך, קל וחומר שלהנמיך, הדבר אסור, אין היתר בדבר. גם כן מותר, למה לא? אתה לוקח את מכונת הבשר ואתה טוחן את הקפה. אם אתה רוצה, מותר לך, ולכתחילה אין שום בעיה, יהיה מותר בשופי. לנו אין. רוב האנשים היום, הדור החדש, לנו אין את המכונה הזו. אז אם יש לך איזה שכנה זקנה בת 90, הסתמה, לשכנה הזו יש. תלך, תדפוק לה בדלת, תגיד לה, אתה צריך את המכונה הזו, היא תיתן לך, והיא תיתן לך גם הוראות איך להשתמש עם זה. אין שום בעיה. המרן אומר שגם דרך רשות הרבים מותר להעביר מכתשת וכיוצא בזה לצורך התחינה הזו ביום טוב. אין כאן שום גזירה, אין כאן איסור, מותר הדבר בלכתחילה. רק אחרי שתגמור, תנקה, תחזיר לה את זה נקי, כדי שלא תכעס עליך. האם היה איזשהו יחידים זה היה יפה, ולהתארג איתו גם את המלח, אפשר? לא, בזה אסור, אין יותר. נו? כן, כן, ייתכן, ייתכן, בתיאוריה דבר כזה. אם עשית את האריטיציה הזו לגבי התמונה במכונה חושבלית, אין אפשרות אחרת, מה את האריטיציה הזו? למה אין? למה אין? יש אפשרות. הנה, אמרתי לך, תביא את המכונה הזו עם אמנואלה, מודל 1900. למה לא? יש. אם לא הייתה המכונה הזו, היה מקום להתחיל לשאול. פה אין מקום אפילו לתחילת השאלה. יש, ברוך השם, דברים אחרים. תוכל לעשות להם קבב. גם במכונה הזו זה טוחן מצוין, והכול יבוא על מקומו בשביל. פלסטיק מתקדים בלי יורש. פלסטיק, מתקדים בלי יורש. פלסטיק. תוכנים יותר, פלסטיק, אוכלים אותה מחר. כן, כן, יש תושבים, לא שמים, בתחילה יש בשר. זה טוחן את הבשר או טוחן את כל מה שקוראים לתחילת החרושת עם זה? זה חשמלי או מכני? זה ביד הזה, הכול ביד. ביד. מותר? אין שום בעיה, אני מסכים איתך. בתנאי שייזהר, לא לחתוך גם את היד עם זה. הסכינים שם חדים מאוד, צריך להיזהר בדבר. לגבי שבת, זה חותך יפה גם את הירקות, ואסור לחתוך עם זה את הירקות ביום שבת. יש כאן עובדין דחון, וגם אם הוא רוצה להשתמש בזה, לאכול מיד לאלתר, אסור. ביום טוב יהיה מותר, כמו שהטענו קודם, את הפומפייה. אז גם אם הוא רוצה לחתוך עם זה את העגבניות, מלפפון וכיוצא בזה, הוא אוכל את זה ביום טוב עצמו, גם כן יהיה צעד להתיר, אין לנו בעיה בכל זה. על זה דיברתי הרגע ואמרתי שאסור. אמרתי בשבת אסור, ביום טוב מותר. מרן כתב בסימן שכא סעיף יב. מרן הביא את דברי הראשונים שהטוחן ירקות דק דק חייב מדאורייתא משום טוחן. מרן בבית יוסף מצטט לנו את דברי רבי אליעזר ממיץ, שאנחנו לא יודעים מה נקרא דק דק. אולי לך נדמה שזה גדול, אצל האחרים זה נקרא דק. תראה את הסלט שעושים אחינו האשכנזים, הם חותכים את העגבנייה לארבע חתיכות, זה נקרא סלט אצלהם. ואילו יש כאלה אנשים שחותכים את העגבנייה ל-50 חתיכות, מוצאים לה את הנשמה כדי שזה יהיה סלט. כל אחד לפי ההרגל שלו, וקשה לנו לדייק בזה, וזה ספק דאורייתא. לכן לגבי שבת, לא תיגע בו יד, אין על מה לדבר. אבל מה שאין כן לגבי יום טוב, כמו שאמרנו, זה אוכל נפש. בזה התרנו, בזה הדבר מותר בלכתחילה.

הלילה יורצאייט של רבי יצחק אלפסי, הרי"ף,

אחד משלושה עמודי הוראה, שכבר הראשונים הלכו בעקבותיו, הרמב״ם תמיד, בדרך כלל, הולך אחרי הריף. מנוחתו כבוד במרוקו, אופס, היה ענק בתורה, וחיבר לנו את חיבורו בדרך קצרה. פשוט מאוד, מתחילת מסכת ברכות עד נידה, סוגיות שהן הלכה למעשה מעתיק, מה שלא הלכה למעשה מדלג. ולכן, אלה שהיו לומדים בזמנו את הריף, לא היו לומדים את הגמרא לפי הסדר, כי זה ארוך, יש דברים שלא למעשה, היו לומדים את הריף. באו ושיפצו גם מסביב את פירוש ראשי והון, כך היה שנים רבות סדר. בא הרן והוסיף את הפירוש שלו וכתב את הקושיות והתירוצים מסביב. כולנו זוכרים את הסיפור לפני 450 שנה שמרן לבית יוסף עם רבו רבי יעקב ברב חידשו את השמיכה. מי היה ראוי לקבל שמיכה? היום מי שלומד כמה סימנים באירועי דעה נותנים לו תעודת שמיכה. אנחנו לא מדברים על השמיכה החורפית, מדברים על השמיכה האמיתית. אז היה המבחן אם הוא בקיא בשס עם הריף והרן. יודע הריף הרן בעל פה הכול ישר והפוך כן אם לא לא. כל כך החשיבו את היסוד, יסודות ההלכה של הריף, זכותו יגן עלינו. בכבוד שלמה יעלה ויבוא וימכור רבנו יצחק אלפסי. זה אלף שנה, לא כבוד הרב? לא, פחות קצת. נראה לכבוד הצדיק, אהלן השטרפסי. רבי יצחק אלפסי. אני מתחיל. 101, תסכול למצוות, סיועים. 101, סיוע. תסכול למצוות. 101, 120, 126, תסכול למצוות. 126, מי מוסיף? 150, תסכול למצוות. אחד מהשלושה עמודים. זאת אומרת שזה לא סתם, זה לא בקלות, צריך לקנות את הנר הזה, מעמיד את העולם. 150. סיועים. סיועים. סיועים. 1. 150. תסכול למצוות. 180. סיועים, סיועים. 180, 1. 180, 2. 200, תסכול למצוות. סיועים, רבותי. 200, תסכול למצוות. מי מוסיף? 220, תסכול למצוות. 220, 1, 2, 3, 1. מי שבירך אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור את משה בן נסים, שזכה בנר לזכות רבנו יצחק אלפסי. זכות רבנו יצחק, יגן בעדו ועד כל בני ביתו, יראה נחל מכל עצי החלציו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים, יזכה להקביל את פני מלך המשיח במהרה, יחד עם כל המסייעים והגבאים, וכן יהי רצון ונאמר אמן. בכבוד, יעלה ויבוא וידליק. אני ממשיך הלאה. בכבוד.

יש לנו ביום שבת איסור דה רבנן להשתמש בתרופות. היינו, אדם שכואב לו קצת הראש, או כאב גב או דבר אחר, תמיד בימי החול הוא לוקח כדור אקמול וכיוצא בזה. ביום שבת אסור גזירה שמייבוא לידי איסור טוחן, גזירה משום שחיקת סממנים. מה הדין לגבי יום טוב, אם יש היתר בדבר או לא. דעת המגן אברהם לאסור. מועדי השם רבי שלמה כלום. התירו בדבר. והסברה, מדוע התירו מועדי השם כל מלאכת טוחן בשבת דאורייתא, שמי יבוא לידי חילול שבת. יום טוב, אמרנו, שמלאכת טוחן היא דרבנן, כי מהתורה זה אוכל נפש ממותר. אתה רוצה לגזור שלא ישתמש בתרופה הזו שמי יבוא לידי טוחן, זה גזירה לגזירה, וגזירה לגזירה לא גזרנה. כך הם מוכיחים את דברי הרטבע בביצה כב, כך ההלכה, יש לנו ספק ספקה, להתיר בזה, וכך הוא עיקר הדין. אמנם, המגן אברהם מוכיח מדברי התוספתא, הוא מראה לשולחן ערוך בסימן תקלב לאסור. שם הלשון של התוספתא, כל ענייני רפואה מותר בחול המועד. אם נאמר שגם ביום טוב, למה התוספתא אומרת לנו את זה על חול המועד? תגיד, יהיה עוד יותר חידוש על יום טוב. אלא ודאי, רק בחול המועד מותר, אבל הא, ביום טוב אסור? זו הטענה של המגן אברהם. דוחה ואומר מועדי השם, הוא אומר, לא, אין לנו ראייה מהתוספתא. שם מדובר שאותו הרוקח בבית המרקחת בחול המועד פותח את בית המרקחת וטוחן ומבשל, מייצר, עושה את התרופה. ועל זה התוספתא אומרת שמותר, מזה תדייק, הא, ביום טוב אסור. אבל אם התרופה מוכנה רק לבלוע את התרופה, רק לטפטף את הטיפות באוזן, בזה גם ביום טוב יהיה מותר, כך שאין לנו ראייה לאסור מדברי התוספתא. במחלוקת הזו יש לנו סיעתה מדברי הרטבע. זאת ועוד, יש לנו ספק ספקה בדרבנן להתיר. דעת עולת נוח וקצות השולחן, שכל הגזירה הזו בשבת הייתה בזמנם שלא היו בתי מרקחת. רוב התרופות היו תרופות של סבתא, שהיו עושים בידיים באותו רגע. היום, כש-90% מהתרופות אתה ניגש בבית המרקחת, הכול מוכן, היום בטל הטעם בטלה התקנה הזו, ולכן, לפי דעתם, גם בשבת יהיה מותר לבלוע כדור אקמול וכיוצא בזה. רוב הפוסקים חולקים על זה, הר עצמי וכל הפוסקים האחרונים חלקו עליהם בתוקף, אבל אנחנו מצטרפים את זה לסניף, לפחות כדי להקל לגבי יום טוב שיש מקום להתיר בדבר. ואם יאמר לך האדם, אבל כואב לי מאוד הראש, מה אני עושה? החולקים על כזאת השולחן מצאו לנו דרך פתרון. הגאון הרב וירבך אומר, כשאני בולע את הכדור בשינוי, יהיה מותר. מה השינוי שאני יכול לעשות? תיקח חתיכת נייר דק, נייר טישו, תעטוף את הכדור ותבלע. זה נקרא שינוי, בשינוי הזה יהיה הדבר מותר. לכן, לפי זה, כדאי שכל אדם בארון עזרה ראשונה שיש לו, כדאי שיחתוך חתיכות קטנות של ניירות, שאם חלילה מישהו יצטרך כדור נגד כאב ראש ביום שבת, על ידי העטיפה של הנייר, אפילו בשבת יוכל לבלוע את זה, בזה יהיה הדבר מותר. ביום טוב מעיקר הדין אמרנו שגם בלי זה מותר. מי שירצה להחמיר גם ביום טוב על ידי, שיעטוף על ידי חתיכה. חתיכת נייר, למה לא? תבוא עליו ברכה. החתיכת נייר הקטנה הזו, שניים או שלושה גרם נייר, לא יקרה לו שום דבר, יישאר בחיים, אין מי מה לחשוש. הנייר הזה לא יכול להזיק פעם בכמה שנים, ולכן זו העצה הייעוצה לאדם שיש לו כאב ראש. אבל לבלוע כדורים סתם כך, או לבלוע ויטמין וכיוצא בזה, בשבת אין מקום להתיר. אלא אם כן, אם התחיל בזה כמה ימים קודם. אבל ביום טוב ויתרנו, הן ויטמין והן כדורים. גם אם לא התחיל כמה ימים קודם, יש מקום להקל בדבר. כמו שאמרנו, כיוון שמלאכת אוחני די רבנן, לכן הגענו גם לקהילה הזו, שיהיה מותר לו לבלוע את הכדורים. איך? אמרנו, מי שלוקח קבוע, מותר. אין בעיה. כך למדו הפוסקים מדברי יוסף אומץ והגאון רבי שנועה קלוגר בספר החיים. אחרת התשובה בזה בספר ציצי אליעזר חלק ח', שם הוא מאריך בדבר הזה. כשאדם פעם ראשונה בא לקחת את התרופה ואין לו, הוא יכול לקחת ולטחון. אבל כאן הוא כבר התחיל כמה ימים קודם, זה המשך. מן הסתם שיש לו בזה, יש לו מזה, וכאן החשש שמא ישחק הוא הרבה יותר רחוק, ולכן חלק מהאחרונים הקלו בדבר. גם זה לא מוסכם. הרבה האחרונים חלקו בהסבר דברי התוספתה שם, ולכן אנחנו שוב ניאלץ לצרף לסניף את דברי קצות השולחן ועולת נוח, שאולי בזמן הזה אין את הגזרה, ולכן אם הוא התחיל באנטיביוטיקה ובכל הכדורים האחרים. התחיל כמה ימים לפני, יכול להמשיך גם בשבת. אבל כשפעם ראשונה הוא בא לקחת את האקמול, או את הוויטמין ביום שבת, בזה אמרנו יש מקום לאסור, אלא אם כן יעטוף את זה בחתיכת נייר קטנה, בזה יהיה לו צד היתר, יהיה הדבר מותר גם בלכתחילה. במה דברים אמורים? בקפסולות או כדורים שבהם איתרנו לבלוע ביום החג. אבל למרוח משחה, כאן מריחת המשחה היא. מי מרח תולדה של מי מחק, יש כאן סרח איסור דאורייתא. ולכן גם ביום טוב הדבר אסור, אין שום היתר בדבר. לא רק לנו, אלא גם לילדים אסור לנו למרוח להם את המשחה. באיזה צורה כן יהיה מותר? פעמים רבות אדם, או שיש לו קביעה או דבר אחר, וצריך להחליף בכל 3-4 שעות, צריך להחליף תחבושת. העצה היחידה היא כך, שימרח את המשחה על הגזה מערב שבת, כדי שלא יזדהם, יניח את זה במקרר או במקפיא, ובכל 4 שעות יוציא ויחליף תחבושת. בדרך הזו הוא לא ממרח בשבת. זו העצה גם לגבי יום טוב. אין הבדל במלאכה הזו בין שבת ליום טוב, שניהם שווים לעניין זה. ולכן צריך להדריך את האימהות. תודה. פעמים רבות שהתינוק יש לו כמו קביעה בין הרגליים, ובחמת השתן החומצה הזו כמעט העור שלו נכווה. מה עושים כדי להגן על ה... רוחצים אותו היטב, ואחר כך מורחים עליו משחה עדינול או משחה אחרת. שוב, למרוח את המשחה הזו, הן בשבת והן ביום טוב, הדבר אסור, אין היתר בדבר. אז מה נעשה כדי שהתינוק לא יסבול? עצה פשוטה מאוד וקלה מאוד. כמה אתה צריך בשביל יום טוב או בשביל שבת? עשרה טיטולים? תיקח את כל העשרה, תמרח עליהם את המשחה בטיטולים האלה, תמרח את המשחה ביום שישי או בערב יום טוב, ותניח את הכול בצד, תארוז את הכול בתוך שקית ניילון שלא יתלכלך, וכל פעם שאתה בא אתה מחליף לו, יש כבר את המשחה שם, הכול מרוח, ואינך צריך למרוח לו בשבת או ביום טוב. כך עושה אישה חכמה שיודעת הלכה כדי שלא תבוא חלילה לידי איסור ממרח ביום טוב. יש לנו את הבעיה הזו גם בנרות. הרבה פעמים אנשים נכשלים בזה בבית הכנסת, בביתו של השם. יש לו אזכרה, הוא מביא איתו נר, כדי שהנר יעמוד יפה על הצלחה, אז הוא מחמם את הנר הזה באש של הנר השני, ממרח את הנר למטה ומדביק את זה. יש כאן גזירה שמא ימרח, וגם זה אסור, כמו שכתב המגן אברהם בסימן תקיוד, אלא יניח את זה בתוך הפמותים. השנה ישנו, חג השבועות בעוד חודש, שישי-שבת. הנרות שאדם בא להדליק לכבוד שבת, שוב האישה עלולה להיכשל בזה, שהיא עלולה למרח להדביק את הנר בפמותים, וגם זה אסור. אם כן, מה התקנה? הפתרון הוא קל מאוד. שתיקח מערב יום טוב את הנר, ותיקח עם הסכין, תוריד קצת כדי להתאים אותו, שיוכל להיכנס היטב לתוך החור של הפמות, כדי שיוכל לשקוע, להיות שם המונח בצורה נכונה, כדי שלא יצטרכו חלילה להדביק את זה, יהיה לה פמותים טובים, ולא תבוא חלילה על ידי איסור ממרח. אז כך הוא הדין גם לגבי המשחה לצעיר, לתינוק, לכולם. כמו שאמרנו, הדין הוא שווה כדי שלא יגרום חלילה חילולי שבת. אלא אם כן, אם יש שם גוי. יש שם גוי, או הגויה, היא מחליפה לתינוק. אתה לא צריך להגיד לגויה מה לעשות. היא לוקחת את המשחה, והיא מורחת, והיא עושה, טוב, עושה משהו אחר. אבל לא לכולם יש משרתים ומשרתות גויות. לכולנו הבית שלנו, ברוך השם, נקי, ולכן הפתרון היחיד הוא למרוח את המשחה על הטיטולים כבר מערב יום טוב. זה הפתרון הכי קל, הכי טוב. אם האישה, אם הפוסטמה הזו לא עשתה כך, והיא באה לשאול אותך, תראה התינוק סובל, מה לעשות? טוב, אין ברירה, לא עשתה את זה מערב שבת או מערב יום טוב, אז אתה סוחט מהטיובה, אתה סוחט את המשחה בין הרגליים שלו, בלי למרוח את זה. הילד עם הנענוע של הרגליים, הוא מוליך את המשחה לשאר המקומות. אבל אתה לא עושה את זה. מריחה על הכל, אז בדרך הזו אנחנו מתירים בלית ברירה בשעת הדחק. אבל העצה שאמרנו למרוח את המשחה על הטיטולים מערב יום טוב או מערב שבת היא העצה, היא הפתרון הטוב ביותר וכך צריך ללמד את אותן הנשים. כל זה אחרי שירחצו אותו. זה לא במקום רחיצה. קודם כל להוריד ממנו את כל הלכלוך. אחר כך המשחה הזאת תועיל. גם שמן, לטפטף שמן לתינוק, הלבדי כולה עלמא, מותר, אין שום בעיה. כן, כן, בשמן אין בעיה. אמרנו שמותר. כן, כן, מותר. מותר, אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, יעטוף את זה בנייר, כמו שאמרנו, המחמיר תבוא עליו ברכה. כן, אמרנו שכן. אולי יותר עדיף שגידור תימן, במצביל ילד קטן יורח איקאה, כאשר היא תתנסים את הרשימה, תיתן ילד פחות מסביר. אם יש. אם יש, כן, אבל לא תמיד יש. לפעמים אין להם ילד אחר שיעשה להם. אין לו אח גדול. ולכן, אז אנחנו מחפשים את הפתרונות האחרים בדרך שאמרנו. אם קיבל למותר את מולת אדומים בים שישי, אבל להגיד תדום אחד ובצום, אז כדאי שיגזור ניירות, כמו שאמרתי, ויקח את הנייר טישו, יעטוף את הכדור באבלה, כדי לחמוק מסלע המחלוקת. מרן מסיים את הסימן, מותר לשקול תבלין ביום טוב. דבר כזה מונע שהאוכל לא יהיה חלילה חריף יותר מדי. נשים מבוגרות שרגילות בבישול לא צריכות לשקול. היא לוקחת בידה את הקמצוץ של התבלין, היא יודעת את המידה, והאוכל יוצא טעים ומצוין. הבעיה היא עם הקלות החדשות שלא למדו הלכות בישול אצל המטבח של האימא. כשהייתה רווקה היא למדה גיאוגרפיה. היא יודעת כמה מיליונים יש בסין, כמה יש ביפן, זה מה שהיא למדה. אף פעם לא נכנסה למטבח לעזור לאימא, ללמוד מהאימא. עכשיו, ברוך השם, התחתנה. נו, עכשיו החתן החדש הזה על הראש שלו צריך ללמוד. אז מה היא עושה כדי שתדע לבשל? יש ספר בישול, היא קונה את הספר, ולפי מה שכתוב היא מבשלת. ושם כתוב, צריך בשביל המאכל הזה שלושה גרם פלפל שחור. יש לה משקל מכני קטן, היא שוקלת שלושה גרם. אם היא לא תשקול, היא תשים בערך, אז גם האוכל יהיה בערך, השם ירחם. אתם למדתם כתובות יז', אתם יודעים מה הדין של אישה שהקדיחה תבשילו. מה דינה? כדי שלא תגיע למצב הזה, ולכן אין כאן גזירת חכמים שאסור לשקול ולמדוד. כל הגזירה הזו עניין של מקח וממכר, כאן זה דרך אכילה, ולכן אין בזה חשש איסור, הדבר מותר לכתחילה. כך הוא עדין גם לגבי המטרנה, המאכל של התינוקות. בקופסה של המטרנה יש שם כף מיוחדת. שיש שם את המידה של 60 גרם וגם זה מיועד למשקל, זה לא סתם כף, אף על פי כן מותר להשתמש בה גם ביום טוב ואין בזה את הגזירה של מקח וממכר. שוב גם זה דרך אכילה ולא דרך מקח וממכר, אחרת התינוק הזה לא יוכל לאכול את האוכל בצורה טובה. אם לא תשתמש בכף הזו אלא תיקח בערך את המטרנה ולא יהיה מדויק, לפעמים אתה נותן לו את הבקבוק לאכול, הוא טועם את זה וזה לא טעים בשבילו. הוא זורק את זה וצועק צעקות, זעקה גדולה ומרה, הוא רעב, מרעיבים אותו ולא נותנים לו אוכל כמו שהוא אוהב. ולכן כאן שוב זה לא דרך מקח וממכר אלא כל המידה הזו באותה הכף, כל זה כדי שיהיה לתינוק אוכל מסודר ולכן גם בזה אין את הגזירה, זה דומה למדידת התבלין שהתרנו שאין בזה חשש, כך הוא הדין לגבי המטרנה. אבל מרן ממשיך בסימן כו בסעיף א', שיש איסור למדוד קמח. אישה שרוצה לעשות עוגה או חלות וכיוצא בזה, אין לה יותר לעשות דבר כזה ביום החג. והסיבה היא, שם זה לא משנה הרבה בטעם. אם יהיה עוד עשרה גרם קמח או פחות עשרה גרם, זה אותו טעם בעוגה או בלחם, ולכן שם לא התירו חכמינו את המדידה. בדרך כלל היום הנשים רגילות יש להן קילו קמח, לוקחת את הכוס, מכניסה, כתוב שם ההוראות שני כוסות קמח. אז היא לוקחת בימי החול, אם יצא לה מידה גדושה, יצא לה הר, עם האצבע מיישרים את הקו כדי שיהיה בדיוק. בחול תעשה מה שהיא רוצה. ביום טוב אין לה היתר לעשות את זה, זה נקרא מדידה, וכאן המדידה הזו יש בה את הסרח של מקח וממכר. זה לא דומה לנושא של התבלין, שם אם יהיה יותר תבלין, כמו שאמרנו, תקדיח תבשילו, האוכל יתקלקל, אם יהיה יותר מדי חריף. אבל מה שאין כן כאן לגבי העוגה, אז אם יהיה במקום 400 גרם, יהיה 410 או 390. זה לא משנה, זה לא קובע כלום בטעם של העוגה, ולכן בזה לא התירו חכמים. ולכן מה שיצא לה בכוס תעביר לקערה כדי ללוש, ואין לה היתר למדוד את זה, לא מדידה של הכוס, קל וחומר שאסור לה לשקול, קל וחומר שהמשקל גם הוא אסור לגמרי מכל וחומר. לנער את הכוס היא חולה. לנער את הכוס היא חולה, כן. כל מה שאיתרנו, לשקול את התבלין, כל זה במשקל מכני. אסור לשקול במשקל אלקטרוני. על זה, גם בתבלין, גם במטרנה ובדברים אחרים, חס ושלום לא תיגע בו יד. כך הוא עדין גם, אדם שיש לו קצת כאב ראש. הוא פוחד, אולי יש לו שפעת, החזיר או דבר אחר. הוא רוצה למדוד חום. היום אנשים נכנסים מהר ללחץ. אז הוא רוצה למדוד חום. מותר לכתחילה למדוד חום במד חום הישן, היינו שהכספית היא מראה לך אם יש חום או לא אבל למדוד חום במד חום החדיש האלקטרוני שיש שם את המספרים שרצים וכולי, כל זה אסור מדרבנן, אין היתר להשתמש בו, כאן הוא חושש אולי, אולי הוא חולה שאין בו סכנה, אולי יש חום, אולי לא, כאן אין הווה אמנה להתיר דבר כזה, ולכן כשאדם הולך לקנות מד חום מהבית מרקחת יבקש מהרוקח את המד חום הישן כדי לפתור את הבעיה של השבת. אתם מוכרים עדיין מד חום כזה? יש? המודל הישן עדיין קיים. אפשר להאכיל לגבי הסרט יש מחלוקת, כי אם יש בזה מצד קודם, כותב או לא, ואילו במד חום מכספית הוא הרבה יותר טוב. שם אין מחלוקת, שם בוודאי מותר מלכתחילה. ולכן אם יש לך את המד חום מכספית הישן, זה יותר טוב מהסרט. אין לך טוב, בשעת הדחק תסמוך על דברי המקלים. איזה דיני הסרט הזה? במד חום מכספית הוא לא כותב כלום, אלא הכספית מתקדמת לפי החום, אבל הוא לא כותב שום דבר. הוא מדבר בין המד חום האלקטרוני לסרט, אבל הסרט גם כותב, לא משנה. או, הסרט, מה שנכתב שם, זה לא נשאר. שם במד חום האלקטרוני, המספרים, נניח היה לחום 38, אם לא תנער את זה, אם לא תמחק את זה, זה יכול להישאר ככה הרבה זמן. אבל הסרט, ברגע שאתה מוציא את זה מהמצח, זה חוזר עוד הפעם כולו להיות שחור. אז מה שהראה, מה שהוא קודם, זה היה דבר עראי ולא דבר קבע, ולכן שם יש כאלו בדבר. אבל במד חום כספית, כמו שאמרתי, הוא הרבה יותר טוב, ולכן כשאדם הולך לקנות לא כדאי לקנות את המד חום האלקטרוני, עדיף יותר שישתמש במד חום כספי, ואם הוא עשיר יקנה שניים, אחד בשביל החול, אחד בשביל שבת, אבל לא יסתמך על המד חום האלקטרוני בשבת, כמו שאמרנו, הן בשבת והן ביום טוב, אסור להשתמש, באותם המכשירים. לצערנו יש בתי חולים בארץ שאין שם את המד חום הזה והם עושים את הכל כמעשיהם בחול. אז חולה שיש בו סכנה, נו, אבל חולה שאין בו סכנה, יש אנשים שמאושפזים רק לצורך בדיקות ואין חשש סכנה לחייהם. אז איך יהיה אפשר להשתמש באותו מד חום? יש לנו כאן בירושלים, ביקור חולים, שערי צדק, בתי חולים שהנהלה הם אנשים דתיים, שם מצוי גם את המד חום הישן, אז החולה יכול לבקש, אם בטעות האחות הביאה לו את המד חום החדיש האלקטרוני, תגיד לה, תביאי לי מד חום מכספי. אבל יש בתי חולים אחרים שזה עסק ביש, וצריך להביא לו מהבית את המד חום הישן, כדי שלא ייכשל בחילולי שבת שלא לצורך. אולי סגן שר הבריאות החדש, אולי הוא יצליח לתקן עולם במלכות שדי, שכל הבתי חולים יהיה להם את המד חום הישן כדי כדי שהחולים לא יחללו את השבת בחינם, אולי הוא יצליח, אנחנו נאחל לו הצלחה, על ידי גוי יהיה מותר, אבל בדרך כלל מי מודד את החום? זה לא הגוי לוקח ומכניס לו לפה. שמים לו את זה על השולחן והחולה בעצמו לוקח וכולי. לכן הפתרון שאתה אומר, לא תמיד יש שם גוי לידו, ולכן היה צריך, כמו שאמרתי, לתקן עולם במלכות שדי, על ידי המד חום הישן, הוא הפתרון. אתם זוכרים, כשעברנו לשנת האלפיים, היה פחד שאולי המד חום החדיש, אולי הוא יזייף במעבר הזה, כמו המחשבים, ולכן המציאו לכל הבתי חולים, המציאו את המד חום הישן. היה כמה ימים של פחד אז, אבל לא קרה שום דבר, כל זה היה פחד שם. אבל לנו, לכל שבת, יש לנו את החשש שהיה מעורב. אולי בכל המועד למדנו שהאדם שתוקם במחשב, זה לא נקראת פתיבה. כלומר, מה זה במחשב לבין הדבר הזה? זה לא מוסכם. גם שם וגם פה, בשניהם יש את הבעיה. אני חושב שבמעמד החום האלקטרוני, לא רק שיש את המספרים, חלק מזה, כשזה מגיע למקסימום, אז זה מצפצף. גם מצפצף, ויש כאלה גם שהמנורה נדלקת וכן הלאה. לכן, לא כדאי להתעסק עם המעמד החום הזה. אתה יודע שאתה מתחיל, אתה לא יודע איך אתה גובר עם זה. ולכן, עדיף לקחת את הישן, שם אין לך שום מחלוקת, שום חשש. הליבה דיקולה עלמא, במעמד החום הישן, הדבר מותר. שוב, גם כן, המדידה הזו איננה דרך מכה חומם קר, אלא אתה רוצה שהתינוק הזה יאכל כך וכך. זה המנה שהוא אמור לאכול כדי שלא יהיה רעב ויוכל לישון טוב, ולכן גם זה, זה לא דרך מכה חומם קר. הדבר מותר לכתחילה, הליבה דיקולה עלמא. השימוש באותו הבקבוק של התינוק מותר גם לתינוק שהוא בריא, אין בו שום חשש, כלל ועיקר. אם זה לצורך מצווה, כן. תראה את הסוגיה בשבת קנז, שם למדנו שלצורך מצווה, המשנה התירה שם מדידת המקווה וכו'. לכן דיברנו גם לגבי ליל הסדר. אם האדם הזה צריך למדוד את הכזה התמצה. לצורך מצווה התירו, אז הוא הדין גם פה, רוצה לדעת את הרביעי. הנה חנמא יוכל למדוד. כל זה לאדם שקשה לו לשתות הרבה יין. אני אדם בריא שיכול לשתות הרבה יין בשפע. מהי נפקא מילא אם זה יהיה שמונים או מאה? אז אני שותה קצת יותר כדי שיהיה לי בוודאי רביעית. אז לאחד כזה אין צורך, זה מיותר. אבל יש אנשים שקשה להם הדבר והוא רוצה לדייק יותר, שיהיה לו 80 גרם, אז לצורך הקידוש, כדי שיהיה לו רביעית ולא פחות, הנה חנמא יוכל למדוד לצורך מצווה, הן בקידוש הלילה והן בקידוש היום. לצורך מצווה לא גזרו חכמינו. זה אדם שבריא לחלוטין, אבל הוא קולל בראש ושבתאי, אין מותר לו ללכת אותה, תקופה לגדול ראש. אם נפל ממשכב, אם הוא לא יכול להחזיק מעמד, הוא צריך לשכב, אז מותר, הוא בגדר חולש. שאין בו סכנה, וחולה שאין בו סכנה אלא גזרו חכמינו ומותר לו להשתמש בתרופות, יכול לקחת את הכדור. אבל אם האדם הזה קצת כואב לו השיניים, אין לו שמה לא מוגלה ולא דבר אחר, קצת כאב שיניים. לפעמים אדם אוכל גלידה, אכל טעם מהגלידה הקרה, ומיד אחרי זה שתה קפה, אז זה מיד מכאיב את השיניים. אז חולה הוא וישאנו, כך תאמר לו לאותו האדם, ואין לו היתר לבוא ולבלוע את הכדור, או קצת כאב ראש וכיוצא בזה, תגיד לו שישתה כוס קפה, שישתמש בדברים אחרים. אבל אין לו היתר לבלוע את הכדור, אלא אם כן, אמרנו העצה, אם יעטוף את הכדור, אם יעטוף את הכדור על ידי הנייר הדק, רק בזה הדבר מותר. לא, בטיפות העיניים יותר קל. זה עבר שהנשמה תלויה בו, ולכן העגלטל כותב להתיר לגבי הטיפות עיניים, שם יש מקום להקל יותר בדבר. אבל טיפות אף, יש מקום להחמיר יותר בדבר. אלא אם כן, אם הוא התחיל בזה לפני כן. שבוע קודם, כבר ביום ראשון שני, כבר הוא השתמש בזה, אז יכול להמשיך בדבר. אין בזה חשש איסורי. זה ישתוש את הכדור ומקבל את הכדור הזה שחלט שקולים צייחים. לא, אין יותר. גם זה אסור. גם זה אסור, אין יותר. שתיית ערק, כן. אבל הדוגמה של המלח שהוא אמר, אנשים בריאים לא עושים את זה. אבל מה שאין כן, שתיית ערק, גם אנשים בריאים שותים שכר, שותים ערק. אז זה נקרא דרך מאכל של אנשים בריאים. תראה, בדברי מרן, בסימן שכח בסעיפים ל״ו, ל״ז, ל״ח, שם מרן מפרט כמה דוגמאות, שדבר שהוא דרך מאכל בריאים, אין בו איסור, ולכן לשתות את הערק. גם אם כל כוונתו כדי להרגיע את הכאב שיניים, כיוון שהוא בולע את זה, לא ניכר שעושה את זה לצורך רפואי, לכן הדבר מותר. אבל אם הוא פולט, הוא לא בולע את הערק, הוא לא רוצה להשתכר, אלא בכל חמש דקות הוא שותה עשרים גם ערק ויורק את זה. אז בזה, ניכר שעושה לרפואה וחי גוונה הדבר אסור. אין היתר בדבר. מרן שמה כתב היתר לגבי אדם שיש לו בעיה עם היתרי הקול, גרעונו ניחר, וכדי שיהיה לו קול צלול, מותר לו ביום שבת לגמוע ביצה, ביצה חיה. למה? כי גם זה מאכל בריאים. אלה דברי מרן. אבל כמו שהסברנו קודם, זה היה בזמנם, בדורותם. בדור שלנו הרופאים אומרים, יש סכנה לגמוע ביצה בצורה כזו. ממילא ניכר שעושה לרפואה, ולכן הדוגמה של ההיתר הזה במרן לא שייכת היום במציאות שלנו. לנו הדבר אסור, אין היתר לעשות כן. הוא בטוח שאין נפשים, גם לגבי שחיקת סממנים, היום זה לא מצוי. זה לא דומה. הפרי החדש, ביורד העש, סימן קטז, מסביר לנו ואומר יפה. הוא אומר, גם בזמנם בדורותם. מקום שהיו מצויים נחשים, חכמינו אסרו על כל משקה שנשאר מגולה, אולי הנחש הקים את ההרס לתוכו. אבל מקומות שבזמנם לא היו נחשים. גם בזמנם, גם בזמן רבותינו, לא בכל העולם יש נחשים, יש מקומות שלא מצוי. אז גם בזמנם, באותו מקום לא גזרו, אנחנו דומים לאותו מקום. אז שיירו חכמים בגזרה, גם בזמנם היה היתר, ולכן אנחנו דומים לאותם המקומות, ולכן ניתרנו גם בזה. אבל מה שאין כן בתקנה בגזרה, שאסרו בכל העולם, גזרה קבועה, אז ממילא אנחנו לא נוכל היום לבוא ולעקור את הגזרה. תיקח דוגמה אחרת. הגמרא ומרן באבן העזר כותבים לנו, אישה שהתגרשה, היום היא קיבלה את הגט. היא לא יכולה מחר ללכת להתחתן עם אדם אחר. צריכה לחכות תשעים ואחד יום. תחכה עד טו באב, רק אז היא יכולה להתחתן. תבוא האישה הזו ושאל אותך למה, אתה מסביר לה. הגמרא אומרת, אולי היא בהיריון מהראשון, או אם היא תתחתן, אחרי שבעה חודשים תביא בן לאוויר העולם. אנחנו לא יודעים אם הבן הזה שייך לראשון או הבן הזה שייך לשני, ויש גזרה שמאיסח את אחותו, ולכן חכמינו באו ונתנו לנו רווח שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים אתה יודע בוודאי שהיא לא בהיריון, ואז אנחנו יכולים להתיר לה להתחתן. היום תבוא האישה הזו ותגיד לך, אם זו כל הבעיה, היא הלכה ועשתה בדיקת דם, בדיקת שתם, בדיקת אולטרסן, והנה הפרופסור חתום על הבדיקות והיא לא בהיריון, והיא רוצה מחר להתחתן. יעלה על הדעת שתיתן לה להתחתן? לא פולוגרבנן. הרי בזמנם גם כן היו דוגמאות אישה עילונית, שאין אבה ממנה שהיא בהיריון, אפילו אחי, גם לאישה עילונית, גם לנשים מסוג זה, חכמינו אסרו לה להתחתן עד שלושה חודשים. ולכן, אתה אומר, שם החכמים לא שיירו פתח בגזרה. אסרו לגמרי? ממילא, גם היום, בזמן הזה, אנחנו נאסור ולא נוכל להתיר לה. ולכן, אם היא תבוא לרופא, היא תגיד לה, רופא, תשמעי, חבל לך על הזמן. הבדיקות האלה לא ישנו את הדעה של החכם. אין לך תאריך מוקדם, אלא שתחכה בסבלנות עד טו באב. אסור מן התורה לחלוף בהמות ביום שבת. ביום טוב, הדבר קל יותר. למה? כי גם זה בכלל אוכל נפש. האיסור לחלוב בשבת, לפי דעת עריף הראש מהרמב״ם ומדאורייתא, מפרק תולדה של דש איסור מן התורה. דש, המלאכה הזו, ביום טוב מהתורה היא מותרת, כיוון שזה אוכל נפש. ולכן, אין איסור מן התורה, אבל מדי רבנן יש איסור. ההיתר שיש לנו בשבת לחלום על ידי גוי, ההיתר הזה קיים גם לגבי יום טוב. רבי חנניה בן עקשייה אומר.