הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק לא | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

הכרת הטוב וכפיות טובה חלק לא'

הכרת הטוב לבני ביתו; בספר 'חסידים' (תרסח') כתוב: "לא יהיה כפוי טבוה לבהמתו ולא יכנה וכל שכן לאשתו, יחשוב: 'אם היה מסוּר ביד אחר איך היה רצונו שיעשו לו?' כך יעשה לאותו שנמסר בידו" הכרת הטוב לאשתו: הגמ' (ביבמות סג') מספרת על ר' חייא שאשתו היתה מצערת אותו אבל כשהיה הולך בשוק והיה מוצא איזה חלוק או משהו בגד היה קונה לה ומביא לה! אמר לו רב: 'והרי היא מצערת אותך?' אמר לו: 'דיינו שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא!' 

מי שיעיין שם בסוגיא יראה: כמה הפליגו חז"ל בגנות ובחסרון של 'אשה רעה'! ועם כל זה גילו לנו את מעלת הכרת הטוב שהיתה לר' חייא והיה מכבד אותה ונותן לה במתנה כל מה שמצא וראוי לה. ב'מאירי' אומר: שהיה נותן ל ה את זה גם בחיבה! והכל מפני שמגדלת בנינו ומצילה מן החטא. ורש"י אומר: "מהרהורי עבירה" הרי שגם לאדם רע שאינו מתנהג כשורה ולא מקיים את חיובו שהרי האשה חייבת בכבוד בעלה ובגמ' (בקידושין לא') זה חיוב דאוריתא שאשה תכבד את בעלה! וגם היא חייבת להכיר טובה לבעלה על כל מה שהוא גומל עמה חסד ואפילו מה שהוא חייב לה שהרי נותן לה "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ" (שמות כא י). 

וגם שהיה ר' חייא תלמיד חכם והיא חייבת בכבוד התורה ובוודאי שמגיע לה עונש חמור ביותר על מה שציערה אותו! אבל הוא בשלו גומל חסד עמה מחמת הכרת הטוב שהרי היא מגדלת את הבנים ומצילה אותו מן החטא וגומל לה טובה תחת רעה! ורק על חלק הטוב שהוא מקבל ממנה! זה בספר 'ברכת אברהם' (חלק ג' עמ' צה'). 

ב'שבילי המועדים' הכרת הטוב בבריאת האשה: הקב"ה אמר: "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח) הבורא בוחן כליות ולב לא היו לו טענות על אדם האשון: 'למה הוא לא מתרגש על העולם המופלא שהוא ראה?! הוא ברא אותו ישר לגן עדן!' כי הקב"ה הבין אותו: 'הוא נברא ללא אשה אז הוא לא יכול להיות שמח! הוא לא יכול להתרגש כי עדיין לא נברא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ אמר ה': אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וראה זה פלא: ברגע שנבראה האשה האדם אמר שירה התרגש והתפעל! אז מי ברא את הגן עדן? האשה! כל זמן שלא נבראה - לא ראה האדם באיזה עולם הוא שרוי, כשהאדם שרוי בדיכאון היה יכול להמצא במקום הנפלא ביותר ולא לראות, כתוב: "שאדם בלא אשה שרוי בלא שמחה!" 

זה מאמר הגמ': "נמצאת האשה מאירה עיניו של האדם!" וזאת היתה התביעה של הקב"ה על אדם הראשון: ה' נתן לו אשה שמאירה את עיניו, ומה הוא אומר בתירוץ על החטא שלו: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי!" (בראשית ג יב) ובכך הוא גילה כפיות טובה! היסוד למידת הכרת הטוב זה כאן; כל שותפות נבנית על יסוד הערכה והכרת הטוב על מה שאחד נותן ותורם למשנהו. 

הכרת הטוב מעוררת חיבה ורעות: המכיר טובה שחבירו הטיב עמו יודע שחבירו אוהבו! ו"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט) לכן גם הוא אוהב את חבירו ותִרבה החיבה והריעות בישראל! הרי שהכרת הטוב מעוררת אהבה, וזה יסוד גדול בחכמת המידות שהכרת הטוב מביאה לידי אהבה, אשר על כן זוהי מידה כל כך בסיסית "ומכלל הן אתה שומע לאו"; אהבה שאין עמה הכרת הטוב - אין לה קיום! למשל; בני זוג בהתחלה היתה האהבה פורחת, במשך השנים אין אחד מכיר בטובתו של השני ואין אהבה מתקיימת ועלולה לההפך לשנאה חלילה! 

וכך עם הבנים וכך עם ההורים וכך שותפים וכך עם חברים וכך עם בעל הבית במפעלים, אי אפשר שברבות הימים שבני האדם חיים לא יתגלו ליקויי נפשם במידות הרעות ובהרגלים הרעים, אך כל עוד שמכירים גם את הטוב שמקבלים מהם - יוכלו לדור בכפיפה אחת! יש בעל מפעל בחוץ לארץ שהוריש לפני שהוא נפטר הוא כתב צוואה שהוא מוריש את כל המפעלים שלו לפועלים! הוא היה עשיר אדיר, הכרת הטוב יש לו הם העשירו אותו הוא החזיר להם, יש אחד שקנה לכולם מכוניות! פרטי, לא לצורך המפעל. כי הא דאמרו (ביבמות סג') על אשה רעה: "דיינו שמגדלות בנינו לתורה ומצילות אותנו מן החטא!" 

אבל דא עקא כתב ב'אורחות חיים' להרא"ש (סימן נה'): "דרכם של הבריות להעלים הטובות ולגלות הרעות!" אז יש לנו חיוב גדול לעשות עבודה: להכיר טובה להתלמד בה עד שהיא תהפך להיות טבע שני אצלנו! זה בספר 'עלי שור' (חלק ב' דף רעט'). 

ביסודות שלימות הבית זה הכרת טובה: כל אשר היחס בין בני אדם יותר קרוב יותר מתקרשים בהכרת הטוב ההדדית, כל כך מתרגלים בקבלת טובות עד שבמשך הזמן כל אחד חושב: 'כי השני מחוייב בהטבותיו!' ואם פעם הוא יחסיר משהו - הוא נתבע על זה על שלא מילא את חובו... התהליך הזה מעכיר את היחסים, במיוחד זה גורם שלילי בשלום בית, הבית הוא מקום של חסד הדדי, תמידי בין בני זוג; האיש טורח להביא פרנסה הביתה, ואם הוא לומד הוא טורח ויגע להביא פרנסה רוחנית הביתה: שאשתו תקום בתחית המתים! 

האשה מטופלת בגידול ילדים ובהנהגת הבית אם היא עובדת להביא פרנסה טרחה ויגיעה כפולה מוטלת עליה! יש לה גם את הקללה של: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג טז) וגם את הקללה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט) ויש להבהיר בבירור: שהאשה אינה חייבת לפרנס את הבית! החיוב מוטל על הבעל, ככה הוא התחייב בכתובה: "אנא אפלח ואזון" אני אעבוד ואפרנס ואזון אז אם האשה מקבלת אל עצמה את העול של פרנסת הבית מאהבת התורה שבעלה ילמד ללא הפרעה - מגיע לה הרבה הכרת טוב על מסירות נפשה! 

לכן בני הזוג צריכים לדעת: כי האהבה והשלום בביתם תלוי בזה, כל אחד מהם לא יִלאה מלהכיר טובת השני ולהביע את זה בפה מלא ובמעשים! ומצינו שהמלאכים שאלו את אברהם אבינו עליו השלום: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?" (בראשית יח ט) למה? כדי לחבב אותה על בעלה! שהיא צנועה! שהוא יגיד: "הִנֵּה בָאֹהֶל!"צנועה היא ואז הוא משתבח בזה, רואים: שהחיבוב צריך להיות כלפי האשה אפילו אם אתה כבר זקן ואפילו אם אתה גדול שבגדולים "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים!" (יהושע יד טו) ודי בהערה זו לבני זוג. ושוב זה 'עלי שור' (בחלק ב' רפב'). 

הכרת הטוב מביאה לשלום בית: כאשר ידע האדם להכיר טובה לאשתו יזכה לשלום בית אמיתי, ושידע: שהוא מכבד את אשתו על כל מה שהיא עושה למענו, למען בניו ובנותיו - צריך לכבד אותה וזה ישפיע על כל הבית לטובה! אשתו כשהיא יולדת ולא יכולה לקום מן המיטה לטפל בעניני הבית הכל נופל עליו – אוֹו! עכשיו הוא מרגיש: כמה הוא צריך להכיר לה טובה על מלאכתה ומסירותה! ואם כן עליו לזכור זאת כל העת ולכבד אותה כראוי, ובפרט שהיא ילדה לו בנים שילכו בדרך ה' שזה ענין נצחי! וזה טובה עולמית עבורו. 

ולכן ישכח וישכיח טענות שיש לו עליה ויזכור את הטובות הרבות והעצומות שהיא עושה עבורו, ואפילו אם לא בכולם היא מתכוונת לטובתו, חייב לה הכרת הטוב, ויכבד אותה כדין ויזכה לשלום בית ובנים תלמידי ככמים! בספר 'להבין ולהשכיל' (חלק א' עמ' שיא'). 

בענין הכרת הטוב הדרך היא להתחיל בבין אדם לחבירו; שהרי כתוב במדרש הגדול (שמות א' ה'): "הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום!" וכן אמרו שם, שפרעה שלא הכיר טובה ליוסף שהשְׂבּיע את מצרים בשנות הרעב וסופו אמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ!?" (שמות ה ב) כי רק המכיר בטוב חבירו ומרגיש חובתו לבני אדם יוכל להגיע לעלות לקניית הרגשה אמיתית בחיוב להכיר טובה להקב"ה וצריך לעסוק בזה לשים לב לכל הטובות שעושים עמו ולהרגיש: שחסד הם! ולידע: שאף אחד לא משועבד לו, ועליו לזכור: להכיר להם טובה ולהודות. 

ועל כן מי שאינו מכיר טובה ואינו מודה לאמו או לאשתו שהכינו לו סעודה... תקשיבו טוב! אין ברכת המזון שלו נכללת בגדר 'עבודת ה' בשלימות' אפילו אם הוא מברך בכוונה עצומה! כי הרי גם להם צריך לתת הודאה ושבח, ורק כשמכיר טובה על הכנת הסעודה, זו התחלה הראויה לברכת המזון; שאז יתחיל להכיר טוב לריבוי פרטי חסד ה'; איך הקב"ה נתן לו המזון לאכול, ולא איזה כדורים או גלולות או אינפוזיה, וגם נתן לו את הכלים שצריכים לזה; נתן לו פה, שינים שנצרכים לאכילה, והביא לו אשה או אמא שהכינה לו אוכל. 

וצריך להכיר טובה על כל שאר הפרטים שעושים עבורו כמו הכביסה ניקוי הבית הכנת המיטות, ואפילו לגוי שמחזיק לך את הדלת פתוחה כדי שתוכל לעבור, או עוצר את המכונית בשבילך צריך לתת הודיה ולהכיר טוב על זה וכל ענין וענין לפי ערכו, ובאמת ראוי להאריך לפרט להרחיב את הפרטים עוד ועוד, דאם לא כן אדם רואה פרטים ועובר עליהם! כמו שכתב ה'מסילת ישרים' (בהקדמה), צריך לשים לב במשך היום לריבוי החסדים הנעשים לו על ידי אחרים ולהתחשב בזה, ולבטא את ההודאה מתוך הרגשת הכרת טובה וזה חינוך גדול בעבודת ה' - זה ב'שערי אורה' (חלק א'). 

ור' ראובן קרלנשטיין זלהה"ה אמר: "לכאורה הקושי הגדול זה לוותר, וזה בבית פנימה קשה לוותר, כדי להתחזק בויתור בתוך הבית ושלום פנימי חשבתי: כי אפשר לנסות להתחזק בחובת הכרת הטוב; כי אם מישהו מדבר עליך טוב לשלטון - אינך מפסיק להכיר לו טובה, הציל אותך מיד השלטון! ובבית כמה טובות אתה מקבל ללא הרף!! השכם והערב, תמידין כסדרן, ולא עולה בדעת: שחייבים הכרת הטוב?! וכמה חובה להזהר ביותר לא להיות חלילה כפוי טובה מושחת!" 

חינכתי את הילדים שלי כולם: 'להכיר טובה, להגיד: 'תודה!' לאמא על כל דבר, להרים את הכלים אחרי גמר האוכל לקערה ויש כאלה גם ששוטפים. זה לא להגיד כמו ילד שמקבל סוכריה 'תודה' - הערכה אמיתית! לא טקסטים שנשגרים מן הפה... וזה לא רק בתוך הבית, כי כמה חייבים הכרת הטוב בתוך מוֹסד ציבורי ובכל מקום של ציבור נהנה מהמקום, וזה מחייב לשנות גישה לזולת כדי להרבות שלום וויתור, אתה אוכל משהו תגיד: 'תודה!' תשבח את המכין, תשבח על המאכל, לתת הרגשה טובה שלא טרחו בחינם; עבדו-עבדו-עבדו שום דבר אף אחד לא אומר... הפוך: יש אחד אומר: 'מלוח!... זה ככה...' 

אתם יודעים פעם החפץ חיים זצ"ל הגיע לאיזה בית ונתנו לו שם לאכול כיבדו אותו תלמיד חכם גדול! אז הוא התחיל לאכול ואז הוא ביקש: 'אם אפשר לקבל עוד?' עוד לא הספיקו אפילו לחלק ביקש: 'עוד' ביקש: 'עוד' עד שגמר את כל הסיר – 'איזה התנהגות זאת מה זה הדבר הזה? זה החפץ חיים!? מה קרה?' בסוף מה התברר? זה היה מלוח! והוא לא רצה שבעל הבית יכעס: 'איך לא דאגו לטעום את זה לפני כן לתת לאורח כזה חשוב מאכל כזה מלוח לצער אותו?!' אז בשביל שאף אחד לא ידע ושלא יגערו באשה או בעוזרת במי שהיה שאם אז הוא אכל את הכל! אתם שומעים? לא לחפש הערות.. שבחים!

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 

 וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.