נעשה בשרו חידודין חידודין | הרב אמנון יצחק

נעשה בשרו חידודין חידודין

נציבי יום: מרים ביטון בת פאני וכל יוצאי חלציה חזרה בתשובה שלמה ואמיתית בריאות איתנה זיווגים הגונים פרנסה בשפע ונקל שלום בית ויזכו לגאולה ולקבלת פני משיח צידקינו ברחמים במהרה בימינו אמן. זהרי זהבה בת שרה: לרפואה שלמה ותזכה להתעורר ולעמוד ממיטת חוליה במהרה. יעקב ברקולי: לרפואה שלמה של כל עם ישראל, להפלת מלכות הרשעה, נזכה לגאולה ברחמים, שכולם ידעו על המזימה העולמית של בילי הדבילי וחבריו יימח שמם וזכרם, ונזכה לזרע קודש בר קימא ליעקב והודיה ברקולי. נח מאירי: בסיעתא דשמיא רפואה שלמה לדינה בת יהודה וגליה שהקדוש ברוך הוא יקים אותה ממיטת חוליה מהרה לחיים טובים ובריאים ולשלום ויתן לה שמחת חיים מכל יוצאי חלציה לעבודתו יתברך ויעתיק את המחלה לקלאוס שוואב יימח שמו וזכרו אמן.

"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ" וכו' (שמות י"ח, ט').

אומר רש"י זכרונו לחיי העולם הבא, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" – וישמח, זהו פשוטו. זה הפשט. "וַיִּחַדְּ" לשון חדי, חדי זה שמחה, חדווה. ומדרש אגדה נעשה בשרו חידודין חידודין. "וַיִּחַדְּ", נהיה חידודין חידודין, כמו צמרמורת שעובר לבנאדם. למה? מצר על איבוד מצרים. היינו דאמרי אנשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה. זאת אומרת, זה מה שאומרים האנשים גר, עד עשרה דורות שיעבור גר בין גר בין גר בין... אל תבזה גוי בפניו.

ויש להבין מדוע לא הסתפק רש"י בפירוש של הפשט שאמר "וישמח יתרו" שבדרך כלל רש"י מפרש לפי הפשט, וגם אם משתמש במאמרים מתוך המדרשים, הוא בוחר דווקא את אלה שהם קרובים לפשט. והרי זה מתקבל על הדעת שיתרו שמח אחרי כל מה ששמע, כתוב "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל", איזה טובה? טובת המן, והבאר, והתורה, ועל כולם יציאת מצרים. שעד עכשיו לא היה יכול עבד לצאת ממצרים. האומה קשה, המלך קשה, מצרים הם קשים והמלך פרעה קשה, וממילא שמח יתרו שמחה גדולה. כל כך התפעל ושמח עד שאמר "ברוך ה'" הוא היה הראשון שאמר את השבח הזה. אז בטח שנבע אצלו מהתרגשות גדולה והתעוררות של שמחה, והרי כולו אומר כבוד ושמחה.

אז מה ראינו עד כאן? ראינו שני פירושים, רש"י אומר אחד "וַיִּחַדְּ" זה וישמח וזה הפשט, והמדרש מביא עוד פירוש שנעשה בשרו חידודין חידודין. ולמה לא הסתפק רש"י בפירוש הפשוט? וישמח שזה מתקבל יותר על הדעת, והבאנו הסבר כי הוא ראה את כל הניסים והנפלאות וכולי וכולי. אז עכשיו אנחנו נתרץ למה באמת הוא לא הסתפק.

מצינו לחכמים זכרונם לברכה על הפסוק "אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, ה'). זאת אומרת שיתרו עזב את מקומו, ובא אל המדבר ממקום יישוב וארמון ובא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים. זה בא לספר את שבחו של יתרו, שבא למדבר לשמוע תורה בארץ לא זרועה. וזאת אחרי שהיה יושב בכבודו של עולם, וממילא מובן כמו הפשט "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" וישמח יתרו. אם הוא עזב את כל מה שהיה לו, את כל הרכוש, את כל הכבוד את כל המעמד, עזב את הכל והוא הולך למדבר, אז זה יותר פשוט להגיד שהוא שמח כל כך ממה שהוא שמע על מה שעשה הקב"ה לעם ישראל שהוא רצה להידבק בהם ועזב את הכל והלך לשם.

אז למה לדרוש לגנאי, לומר "נעשה בשרו חידודין חידודין" על אבדנם של המצרים? זה להקשות את הקושיה עוד, שתהיה חזקה עוד יותר. למה למה למה הביא עוד פירוש רש"י?

ועוד מצינו מחלוקת רב ושמואל על אותו פסוק, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו והתגייר. זאת אומרת, הוא מל. שמואל אמר שנעשה בשרו חידודין חידודין ומצר על מפלת מצרים. ביאור כזה כמו של שמואל קשה לכאורה לקבלו. למה שתגיד כזה דבר? "וַיִּחַדְּ" רב אומר בסדר, הביא סכין חדה והעביר אותה על בשרו והתגייר. מל. "וַיִּחַדְּ" מלשון חדה. אבל שמואל אומר נעשה בשרו חידודין חידודין ומצר על מפלת מצרים. זה ביאור שקשה לקבל אותו.

ועוד, שהרי ליתרו יש נגיעה עם משה רבנו עליו השלום שהיה החתן שלו, והחתן שלו היה מלך, אז למה שהוא לא ישמח? למה להגיד דבר כזה שנעשה בשרו חידודין חידודין? ועוד קשה לפי מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה, שלושה היו בעצה, אותה עצה של "הבה נתחכמה לו", להרוג את הילדים ביאור. יתרו, בלעם ואיוב. בלעם שנתן את העצה, נהרג. איוב ששתק, לקה בייסורין. יתרו שברח, זכו בניו לגדולה. מכאן שיתרו היה כבר נוטה לטובת ישראל עוד לפני שהגיע אליו משה רבנו. הוא ברח מפרעה ולא רצה להרע להם. זאת אומרת, הוא היה נגד מצרים והמצרים על הגזרה הנוראה. עוד יותר קשה לומר עכשיו שנעשה בשרו חידודין חידודין. במקום להגיד שהוא שמח, למה להגיד שהוא מצר באבדנם של המצרים?

איי איי איי איי איי, לא לשכוח להגיד את זה, כן? איי איי איי איי איי, כמה לימוד נורא יש בדבריהם של חכמים זכרונם לברכה. התורה הקדושה לא מתפעלת ממצב רוח אפילו הכי מרומם שבו עומד האדם. כי זה עשוי לחלוף ואיננו. האדם חושב אם עכשיו אני במצב רוחני גבוה, בטוח שההרגשה הזאת תימשך לעד ולא תשתנה. ולא היא, ולא היא, אלא באותו רגע עצמו שאתה יכול להיות בשמחה הגדולה, באותו זמן גם הבשר שלך יכול להיעשות חידודין חידודין מכח הנגיעה המושכת אותו לכיוון אחר.

אמרו אנשים, אל תבזה גר שהתגייר, אפילו עשרה דורות אחרי זה, ואל תבזה גוי בפניו. למה? בכל אופן יש לו שייכות, יש לו זכרונות, יש לו כל מיני דברים וחשבונות, נגיעות. אולי הוא נזכר שהוא נהנה מפרעה בכל אופן, קיבלת משכורת גבוהה, היה לו מעמד וכיבדו אותו המצרים. יש כל מיני חשבונות ושיקולים. ושמואל אומר נעשה בשרו חידודין חידודין.

זאת אומרת, חכמים מלמדים אותנו פה דבר אדיר. גם בשעה שאתה יכול לשמוח בישועתן של ישראל, אתה מצר בנפילתם של המצרים ובאבדנם. ממש בתוך אותה שמחה עוברת לו צמרמורת על המצרים שנאבדו. ככה זה קורה, כשלומדים גם מוסר, ומתפעלים מדברי חכמים זכרונם לברכה, לומדים "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב', י"ג). הנביא אומר איך, איך אתם עוזבים אותי שאני מקור מים חיים, והולכים לבארות נשברים? מאיפה הבארות מקבלים את המים? ממני, אני מקור מים חיים. אתם מעדיפים אותם ממני שאני המקור? אתם הולכים לברז כשאני השיבר?

ואנחנו לומדים את זה ואומרים וואו, באמת, זה לא הגיוני, במקום שנסמוך על הקב"ה סומכים על ביבי דיקי הרשע? איך? איך יכול להיות דבר כזה? ולומדים פסוק "ארור הגבר אשר יבטח באדם",

הנה, הבטיח שיקבלו דרכון ירוק, ואחרי זה אומר אין ירוק ואין בטיח. הכל אדום. נשארים בבידודים, עושים חיסונים בלי סוף, עכשיו התברר שיש ADE, תופעת ADE רחמנא ליצלן. מי שעשה את החיסון כל החיים יצטרך לעשות. למה? אם הוא לא יעשה כל כמה חודשים, הכליות שלו, הריאות שלו יכולות להתפוצץ. בגלל ריבוי הנוגדנים, וואי וואי וואי, התפרסם עכשיו, זהו, לעולם יצטרכו. מי שאכל אותה פעם ראשונה, עשה חיסון, תוך כמה חודשים אם הוא עוד לא מת, פאף! הוא יתפוצץ. יצטרך לעשות. איפה כל ההבטחות, איפה הכל? הכל נגמר.

וכשאנחנו לומדים "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" (שמואל ב' ט"ז י'), פשש איך אנחנו מתפעלים מדוד המלך, איזה כח, ככה מבזים אותו קללה נמרצת, והוא שותק ואומר עזוב אותו, הנח לו. "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל". כשאנחנו לומדים את זה ואנחנו מתפעלים, אז אנחנו מרגישים שאנחנו קרובים לשמים. אבל אחרי שיוצאים משיעור מוסר, שוב פעם חוזרת לנו הדאגה של מחר, קודם למדנו איך אתה עוזב אותי, אני מקור מים חיים, אתה לא סומך עליי שאני אפרנס אותך והכל? אתה הולך לבארות נשברים לבעל הבית? אתה לא מתבייש? 'פאף, בטח, זה נכון, גמרנו, אני לא, אני יושב פה בבית המדרש לא זז'. אחר כך לומדים "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם" (ירמיהו י"ז ה'), מה אני מפגר? לסמוך על בעל הבית? הרי הוא יכול לפטר אותי, הנה, כמו שפיטרו מיליון אנשים. לא, מה פתאום, אני נשאר פה. ומרגישים, די, קרובים לשמים, נוגעים, הנה ממש נוגעים בשמים, תראה תראה. רק יוצאים, חוזרת דאגת המחר.

למה זה דומה? לבן כפר שפעם ראשונה בחיים שלו רואה רכבת נוסעת בלי סוסים! בלי סוסים. אז הוא לא מאמין, שואלים, שואל, שואל, איך זה יכול להיות? איך זה נוסע? אבל איפה הסוסים? אז אומרים לו לא, יש פה קטר, ויש פה מנוע, ויש פה זה, ושמים פחמים, ויש אש, וזה עובד, וזה נוסע מכח זה. אחרי שהוא מבין וואו, איזה דבר. אבל איפה הסוסים? חוזר עוד פעם, אבל איפה הסוסים?  קשה לו להבין שיש רכבת בלי סוסים. אחרי ששת הימים, סיפרתי לכם, הייתי בירושלים בתור ילד, אז ראיתי שמה, עלינו לירושלים, להר הבית והכל שמה, מסתכל בכל מה שקורה שמה, ראינו ערבים שעומדים ליד הרמזורים, מוחאים כפיים כשמתחלף הצבעים. מבסוטים, לא ראו דבר כזה. עמוד מחליף צבעים, מוחאים כפיים.

אז זאת אומרת, אנשים לומדים מוסר, לומדים לומדים לומדים, ובסוף שואלים אבל מה עם הסוסים? מה עם דאגת המחר, מה עם הפרנסה, מאיפה יהיה לנו פרנסה? צריך פרנסה, צריך לשלם, צריך זה. וזו הייתה הדאגה של ישראל במדבר. כל הזמן הם חששו ופחדו מן המצרים. וכמה שה' אמר להם "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם" (שמות י"ט, ד'). אתם ראיתם, לא שמעתם מפי עדים, אתם ראיתם. ועם כל זה, נשאר הפחד. זה הבחינה שאנחנו אומרים גר, אפילו אחרי עשרה דורות, אל תבזה גוי לידו. הגם שאחרי עשרה דורות אין לו יותר קשר אליהם, אף על פי כן יש לו עוד נגיעה והשפעה.

אז זאת אומרת, למדנו יסוד פה. שמה שאומרים חכמים זה נכון, שניהם נכונים. גם פשוטו שהוא סמך, וגם שהוא לקח חרב, וגם שנעשה חידודין. איך זה יכול להיות? או שהוא שמח או... לא! אפשר גם וגם, באותה שעה ממש. זה מה שמלמדים אותנו חכמים. אל תחשוב שאם אתה כבר שמח ומאושר, זה ככה יישאר. לא, באותה שעה אתה יכול להיות ההפך.

ורואים את זה בשיעורים, אתה נותן שיעור בביטחון, ואתה מדבר עם האנשים ואומר את הכל, תמיד יקפצו לך אלה שעובדים. רגע, אז מה, אז איך? אז מי ישלם חשמל? בסדר, אם תביא לי את מה שאתה צריך כל חודש, אז אני מוכן לשבת. אבל איך אני יכול לשבת? ישר הם קופצים. מצד אחד הם מבינים מה שאתה אומר, וזה כל כך ברור מה שאתה אומר, אבל מפריע להם דאגת המחר. הם לא יכולים להשתחרר מזה. ואיפה הסוסים? ומה נעשה עם הסוסים?

ואז יוצאים גם מזה, איי איי איי, זאת אומרת אלה שאתה מזכיר להם את הגוי וזה ופה ושם, אפילו אחרי עשר דורות, יכולים לצאת מזה להקפדה ולשנאה ולנקמה. זאת אומרת, תאר לך מה זה, מרחק כזה של עשר דורות, חלאס אתה יהודי בן יהודי בן יהודי בן יהודי, חלאס! לא, זה עוד נשאר, יש נגיעות.

רבי נפתלי מאמסטרדם זכר צדיק לברכה זכותו תגן עלינו אמן, שאל את רבי ישראל סלנטר זכר צדיק וקדוש לברכה זכותו תגן עלינו אמן, איזו רפואה יש להקפדה? מי יודע? למחול זה אחרי ההקפדה. להעביר על המידות, מה זה להעביר? ככה צ'יק צ'אק? הוא שואל אותו איזו רפואה יש להקפדה. מה? אין רפואה? אז מה הוא ענה לו? ענה לו לפי דעת תורה, אין שום רשות לחשוב על הזולת, כי אם רק להיטיב לו. מה אתה חושב בכלל על השני דברים כאלה וכאלה וכאלה? כל מה שמותר לך לחשוב על השני זה איך להיטיב לו. אז זה לא מתחיל בכלל, אפילו לחשוב על הזולת אין לך רשות. אז מהיכן יש מקום להקפדה? מדרגה, אה? מדרגה.

זה מה שאנחנו נדרשים, חוץ מהרשעים. ששמה יש לנו עבודה לפרסם אותם, להרחיק מהם וכולי. אבל סתם יהודי, איזו רשות יש לך לחשוב עליו דברים כאלה וכאלה? ולמה גם, למה? למה לחפש מומים באנשים אם אפשר למצוא בהם דברים טובים וחיוביים? סתם בני אדם אין לך רשות. מי שמפורסמים וקלונם ידוע ועושים מעשים שלא ייעשו ומכשילים את הרבים וגורמים נזקים, ושולחים אנשים להתחסן וכל מיני דברים, מצווה לפרסם, להרחיק להזהיר ולהציל. אבל סתם יהודי? כל ישראל בחזקת כשרים. אז למה שאתה, טה טה טה? תחשוב טוב.

אז אם כן, למדנו מהפסוק הזה "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" כמה ביאורים שביארו לנו חכמים זכרונם לברכה, ויש בהם יסודות שלא ייתנו לנו לחיות באשליות. שאם אתה מרגיש שאתה היום ככה, זה לא אומר שמחר אתה ככה. ויכול להיות שאפילו באותו רגע אתה כבר לא ככה. יכול להיות שבנאדם נמצא בחתונה של חברו, והוא שמח, והוא רוקד איתו אפילו, אבל באותה השעה הוא מקנא בו. ויכול להיות שגם מישהו אפילו חושב שהלוואי ויקרה פה משהו וזה ולא ייצא הכי מוצלח וזה וזה, כל מיני דברים איומים ונוראיים. רוקד איתו. אבל קשה לו, הוא רואה כמה באו וכמה מכבדים אותו וכמה זה, וכמה צ'קים הוא קיבל, וזה. ויכול להיות שבנאדם בתוך השמחה הזאת, קול ששון וקול שמחה, קול קנאה וקול תאווה. הכל יכול להיות.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).