חיוב הכרת הטוב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

כתב רשי, זיכרונו לברכה.

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?

לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים

חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם,

שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

וטמא הרמב״ן

בפירושו שם,

וכי למה ניחמו הקדוש ברוך הוא בהדלקת הנרות?

למה לא ניחם אותו בקטורת

שזה בוקר וערב?

ששיבח אותו הכתוב וישימו כתורה באפיך?

ובכל הקורבנות, למה לא שיבח אותו?

במנחת חוויטין,

בעבודת יום הכיפורים,

שאינה קשירה כל עבודת יום הכיפורים אלא בו דווקא,

בזה שהוא נכנס לפני ולפנים,

שהוא קדוש,

והוא עומד בהיכל השם לשרת אותו, לברך בשמו.

למה ניחם אותו בהדלקת הנרות ולא בכל אלו?

נראה מדברי רש״י

שיש בהדלקת המנורה עניין מיוחד שאין בכל עבודות הקודש שבמקדש.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה.

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא.

ריבונו של עולם,

אתה אומר שנאיר לפניך.

אתה הוא אורו של עולם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, לא שאני צריך לכם,

אלא שתאירו לי כדרך שערתי לכם.

למה?

להעלות אתכם בפני האומות.

שיהיו אומרים, ראו איך ישראל מאירים

למי שהוא מאיר לכל העולם.

משל, למה הדבר דומה?

לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך.

אמר לו פיקח לסומא,

כשניכנס לתוך הבית,

צא והדליק את הנר הזה והעיר לי.

אמר לו הסומא,

כשהייתי בדרך אתה היית משמחני.

עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלווה אותי.

ועכשיו אתה אומר, הדליק את הנר והעיר לי?

אמר לו, הפיקח של לא תהיה מחזיק לי טובה, שהייתי מלווה לך.

לכך אמרתי,

העיר לי.

כך הפיקח

זה הקדוש ברוך הוא.

ואז סומא

אלו ישראל.

היה הקדוש ברוך הוא מנהיג ומאיר להם,

שנאמר, ואדוני הולך לפניהם יומם.

כיוון שעמד המשכן,

קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו, תעירו לי,

שנאמר, בעלותך את הנרות.

בעלותך בשביל

לעלות לכם.

לא שאני צריך לאור שלכם,

אלא שלא תחזיקו לי טובה.

עד שהייתי מעיר לכם כל הזמן.

כאן העירו והסבירו לנו חכמים, זיכרונם וברכה, את גודל, עניין הדלקת המנורה, שישראל מתעלים על ידה,

וכאילו משלמים בכך את חיובם עבור מה שהעיר להם הקדוש ברוך הוא דרכם במדבר.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרון,

חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

כי עבודה זו

היא הכרת הטוב שמכירין ישראל בטובתו של הקדוש ברוך הוא,

ומשלמים לו כביכול מעין הטובה.

בכל זה אין בשום עבודה בבית המקדש,

אלא אך ורק בהדלקת המנורה.

זאת אומרת, כל עניין הדלקת המנורה זה הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא,

כדי שלא נחזיק לא טובה.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו מה שלמדנו כבר בעבר ולימדנו,

שכשאדם עושה טובה לחברו אז חברו נהיה משועבד לו להכיר לו טובה על מה שעשינו.

וההרגשה הזאת לא נוחה לבן אדם שמקבל טובה,

כי הוא מרגיש חייו כל הזמן.

אז לכן החכם, מה עושה?

עושה טובה,

ואחר כך הוא מבקש ממנו איזו טובה קטנה שיעשה לו, ובזה הוא מרגיש כבר שנפטר מן העניין.

נגיד בן אדם עשה טובה והרים סלים למישהו הביתה,

אז ההוא מרגיש שהוא יהיה חייב לו.

אבל הוא לפני שיוצא,

למרות שהוא לא כל כך רוצה או משהו, הוא אומר לו, אפשר לשתות אולי מים בבקשה?

אז הוא נותן לו מים, אז הוא מרגיש, כן,

גחזרתי לו משהו.

וככה הוא כאילו כבר לא צריך להחזיק לו טובה.

זה הפטנט של הקדוש ברוך הוא.

שלא תחזיקו לי טובה על זה שאני מאיר לכם ארבעים שנה

כל הזמן.

הולך לפניכם יומם.

אז תאירו לי את הנרות, ובזה אני גם מעלה אתכם בעיני האומות, שאתם

מאירים למי שמאיר את כל העולם.

וגם לא תחזיקו לי טובה, וזה הכרת הטוב גם שאתם מכירים לי טובה. מעין הדבר שהארתי לכם, אתם מאירים לי.

ונתבונן נא בכמה מקומות בתורה, ונראה

גודל ההתעלות

שעל ידי תשלום הכרת הטוב.

כמה יש התעלות מעצם זה שמכירים טובה.

כתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

אמר ראובן,

הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו.

יוסף הצדיק,

בחלום שלו,

הוא מונה אותי עם אחי

ואיני מצילו.

אני הייתי סבור שנדחיתי מכוח אותו מעשה של בלהה.

והוא מונה אותי עם אחי,

שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחווים לי.

אז אני מכלל האחים

לא נדחיתי.

ואיני מצילו?

כלומר, וישמע ראובן.

מה זה וישמע? לשון בינה.

כמו שמה ישראל קבל והבן.

וישמע ראובן,

שיתבונן בבינת הלב.

כי כשדנו השבטים את יוסף בחיוב מיתה,

על-פי דין היה משפטם.

זה לא היה אמוציות.

זה על-פי דין.

ואף ראובן היה עמהם בגמר דין.

גם הוא הסכים על הדין, ראובן.

ולא חזר בו ראובן מעצם הדין.

מה שגמרו בדין שלו,

הוא הסכים שדנו אותו כדין רודף, הוא חייב מיתה.

אלא שהתבונן ראובן בדבר

וראה

כי חייבו להצילו מצד הכרת הטוב

על אף פסק הדין.

חייב להצילו מצד הכרת הטוב

על אף פסק הדין.

ויש להתבונן,

בעצם חיובו של ראובן

להכרה טובה ליוסף.

מה עשה לו יוסף שהוא חייב לו?

והרי לא היה כאן אל החלום?

בעיקר החלום

אף הוא לא היה אלא לטובת יוסף.

אלא שבדרך אגב נודע לראובן על ידי אותו חלום שלא נדחה

מכוח אותו מעשה של בלהה. והרי הוא נמנה בשביהם אחר.

וטובה זו מחייבת הכרת הטוב.

ואף על פי שלא השקיע יוסף המטיב.

כל עמל בטובה,

מכל מקום, כיוון שקיבל טובה, הימנו חייב בהכרת הטוב.

כמו שאנחנו אומרים בהלכה,

שממידתו של אורח טוב לומר,

כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי.

ועל ידי מידה זו של הכרת הטוב,

זכה ראובן

והעידה עליו התורה, וישמע ראובן ויצילהו מידם.

אז התורה משבחת אותו על מעשה ההצלה מכוח מה ששמע,

מתבונן והבין שהוא נמנע בין האחים מכוח חלום.

שאין בו שום טרחה

שטרח יוסף

אבל רואים עד היכן מגיעה עקרת הטוב וחיובה

וכן נראה ממה שאיתה

בגמרא ביבמות סג',

רבי חייא

אבה כמצערי לדביתהו

כי אבה משכח מידי צייר לבסודרי ומאית נהלה

אמר לרב

מה קם צערליה למר אמר לו דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא

רבי חייא הייתה לו אישה קשה מאוד מאוד מאוד הייתה מצערת אותו מאוד מאוד

אבל הוא למרות כל זאת

היה מוצא איזה דבר בשוק

היה צורר אותו בסודר שלו מביא אותו אליה

כל פעם קונה לה איזה משהו

אז הוא אומר לו רב

תגיד לי

איך אתה מביא לה דברים על כל דבר ודבר אתה מביא לה דברים כל פעם ופעם?

הרי היא מצערת לך

אז הוא אומר לו דיינו שמגדלות בנינו

זה דבר אחד

דבר שני מצילות אותנו מן החטא

זה מה שהוא עונה לו

ונראה

שכשם שמה שמגדלות את בנינו

זה מחייב הכרת הטוב

שהרי הדבר בא על ידי מסירות נפש ממש

מצד האם שמגדל את בניה בקושי ובצער

בא במידה אנו מתחייבים בהכרת הטוב בגלל שמצילות אותנו מן החטא

אף על פי שהדבר הזה לא קשה להן בכלל

והיא גם מקשטת את עצמה לפני בעלה

כי גם לה נוח הדבר

ורוצה בכך יותר ממנו

אף על פי כן

החיוב בהכרת הטוב

מתחייב על ידי שניהם בשווה

אז רואים שגם המסירות נפש בגידול הבנים שזה להן ארוך

יותר ממה שמצילות אותנו מן החטא

בכל אופן, סוף סוף הטובה נצמחת לאדם

היא גדולה בשניהם

ואין הבדל כמה השקיעה בכך נותנת הטובה

מה? להציל בן אדם מגיהינום זה לא טוב?

מה אכפת לך כמה זה השקעה?

ולגדל את הבנים

שהם יהיו למרות שיש בזה מסירות נפש

אבל בכל אופן יש בזה טובה אז לא מסתכלים

מה הייתה ההשקעה בטובה שהטיב לך מטיב

אלא מסתכלים מה נפקותא שיצא לך מזה

כמה טובה אתה הרווחת? מה אכפת לך? כמה הוא השקיע?

אם עשיר ייתן לבן אדם עני דירה שלמה

יכול לומר העני זה בכלל לא כסף גדול בשבילו זה כסף קטן מה הוא עשה בכלל?

אבל אתה קיבלת דירה

הרי אם היית יושב לעשות שנור כל החיים שלך לא היית מגיע לזה

והוא ברגע אחד נתן לך מה אכפת לך מאיפה הוא הביא את זה ואיך הוא הביא את זה

וכמה זמן לקח לו

אדם צריך להכיר טובה, כפיית טובה שהוא קיבל, מה אכפת לך מהמשקיע השקיע?

אדרבה אם למשקיע עוד היה קשה אז עוד יותר אתה חייב

אבל לא בגלל שזה קל אתה פטור

ויתר על כן

חיוב הכרת הטוב הוא אף למי שאינו בן דעת

אתם שומעים? צריך להכיר טובה גם למי שאין לו דעת בכלל

האם מישהו יעלה על דעתו שצריך להכיר

טובה לבעל חי?

לחמור?

לסוס?

לפרה?

צריך להכיר טובה לתרנגולת?

מישהו חושב כזה דבר?

הפסוק אומר לך נראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן

אמרו חכמים זיכרונם לך את שלום אחיך נייך

אלא מהי את שלום הצאן?

עדה אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש לו הנייה ממנו

שמעתם?

צריך לשאול בשלומו גם של מי שיש לו הנאה ממנו

וזה מגדר של הכרת הטוב

ומפליא הדבר שבדיבור אחד

ובמעלה אחת

דרש יעקב אבינו

בשלום בניו שבטי יע ובשלום הצאן

וכי הצאן עושה טובה

אלא שאדם יש לו הנאה ממנו, מה אכפת לך אם הוא עושה, מתכוון או לא?

יש לך הנאה מזה?

אתה שותה מהחלב שלהם?

אתה לובש את הצמר שלהם?

אתה אוכל אותם?

מה אתה רוצה?

למה לא תכיר טובה?

סיפרנו פה שבוע שעבר

שהיה מי שהיה עובר לפני בית

והיה אומר שלום עליכם, שלום עליכם

אז אמרו לו למי אתה אומר?

אז הוא אומר לבית

אבל אין אנשים, אתה אומר שלום עליכם לבית

הוא אומר מי אמר שצריך לדרוש בשלומם של אנשים רק כשהם נוכחים?

ולמה לא לדרוש בשלומם של אנשים אף על פי שהם לא נוכחים?

צריך לברך את האנשים בין שהם לפניך בין שהם לא לפניך

יש הרגשת חיוב הכרת הטוב

אשר היא נחלת כל אדם

אמא שלי המנוחה הייתה נכנסת לבית והייתה אומרת שלום בית

הייתה אומרת שלום לבית

מאותו עניין, היא לא למדה את זה

אבל ככה היא הייתה מורגלת

יש הרגשת חיוב הכרת הטוב

אשר היא נחלת כל אדם

וכל אחד מודה בחיובה

דוגמת מעשה רבי עקיבא הוא בת כלבה סבוע אשתו

שאמר רבי עקיבא לתלמידיו שלי ושלכם שלה הוא, כל התורה שלי והתורה שלכם שלה הוא

שכן היא מסרה את נפשה עשרים וארבע שנים לחיות בבדידות ועוני

כדי שיתגדל רבי עקיבא בתורה

ועל ידי זה נעשה רבן של ישראל מרועה צאן בתחילה

אבל חיוב הכרת הטוב מן התורה

הוא באופן אחר לגמרי

התורה דורשת מן האדם הרגשה נעלה ביותר של הכרת הטוב

בנות יתרו אמרו לאביהן

איש מצרי הצילנו

ואמרו חכמים זיכרונם רכה במדרש בשמות רבה א' ל' ב'

משל לאחד שנשכו הערוד

והיה רץ ליתן רגליו במים מי שנשך אותו הערוד זה נחש

רץ למים, אם הוא מקדים למים הוא ניצל

והיה רץ ליתן רגליו במים

נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים

ושלח ידו והצילו

אמר לו התינוק, זה לא תינוק כמו שהרגילים היום, זה ילד קטן

אמר לו התינוק אילולא אתה כבר הייתי מת

זאת אומרת אם אתה לא היית בא בזמן עכשיו הייתי מת

אמר לו לא אני צלטיך אלא ערוד שנשכני וברחתי ממנו הוא אצלך

אם הערוד לא היה מקיש אותי אני בכלל לא מגיע למים לא מציל אותך אז מי שיציל אותך זה אהרון

כך אמרו בנות יתרו למשה

יישר כוחך שצלטנו מיד הרועים

איש כוח איש כוח איש כוח

אמר להם משה

שאותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם

אם לא המצרי שהרגתי לא הייתי בורח אם לא הייתי בורח לא הייתי מגיע לכאן אם לא הייתי מגיע לכאן לא הייתי רואה את מה שעשו לכם הרועים ולא הייתי מציל אתכם

אז מי שגרם זה המצרי ההוא שהרגתי אותו

לכך אמרו לאביהם איש מצרי הציל לנו

זה מראה עד היכן הכרת הטוב

על פי תורה

על פי תורה אני החוליה האחרונה.

מי הייתה החוליה הראשונה?

זה לא כמו משה ממצרים, זה מישהו מצרים. כן.

זאת אומרת,

צריך להסתכל בחוליה הראשונה.

כשרואים אדם טוב, שהוא עושה מעשים טובים,

את מי מברכים? אשרי אביו, אשרי אמו,

אשרי ריבו,

שגידלו אותו וחינכו אותו לתורה, אז אתם מסתכלים בחוליה הראשונה?

עד היכן מגיע חיוב הכרת הטוב?

התינוק צריך להכיר טובה לערוד שנשך את האדם וגרם לו לרוץ לנהר ועל ידי כן ניצול.

נמצא שהגורם להצלתו הוא הערוד

ובנות יתרו חייבות להכיר טובה למצרי הרשע

שהרגו משה

ועל ידי זה הוא צריך לברוח למדיין

ושם ראה אותן נתונות בסכנה והצילן.

נמצא שהמצרי גרם להצלתן?

כי הנהנה הוא מקבל טובה מחברו אפילו לא נתכוון הלאה כלל לטובתו

ואפילו שנסתבב הדבר בעקיפין הרי זה חייב להכיר טובה למי שסיבב את טובתו

הוא אמר להם

וזהו סוד מעלת הדלקת המנורה

שיש בה יותר מכל עבודות שבמקדש

על פי המשל שהמשילו חכמים זיכרונם לברכה בעניין הפיקח והסומא

שאמר הפיקח לסומא שלא תהיה מחזיק לי טובה

שהייתי מלבכה בדרך

כלומר

שהרגשת החיוב והחזקת טובה כה מעיקה על האדם

עד שמוכרח הוא לשלמה באיזה אופן שיהיה

וזה מגודל חסדו של הקדוש ברוך הוא

שהמציא להם מקום כלשהו לשלם קצת מחובם לקדוש ברוך הוא

שהאיר להם במדבר ארבעים שנה

וזאת על ידי הדלקת המנורה בבית המקדש

והוא שאמרו בעלותך לעלות אתכם בפני האומות

שעלייה גדולה היא לישראל שהם מחזירים מקצת חובם

למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

ובכך ניחמו הקדוש ברוך הוא לאהרן הכהן

יותר מכל המעלות שניתנו לו

חלשה דעתו שלא השתתף בחנוכת המזבח

של הנשיאים

אמן לא שלך גדולה משלהם

כי אתה מכיר טובה

בשם כל ישראל

אתה מעלה את הנרות כנגד מה שהערתי להם ארבעים שנה

הכרת הטוב זה דבר גדול מה שאין בכל שאר המעלות שיש לך

זה היה גם עניין נס חנוכה

שנשאר פח שמן

והספיק בנס לשמונה ימים

אף על פי שמן הדין

היו פטורים ממצוות הדלקת המנורה

כיוון שהיו אנוסים

באונס רחמנא פטרי

אלא מכיוון שהמנורה היא תשלום חובתם של ישראל לאביהם שבשמיים

כדאי הוא לעשות להם נס שיוכלו לקיים מצווה זו

כיוון שכל מצוות הדלקת הנרות כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן

היא תשלום על החוב שיש להם לקדוש ברוך הוא

אז כדאי לעשות להם נס שיוכלו לקיים את המצווה הזאת אפילו שהם פטורים

ועוד כמה כפולה ומכופלת היא הכרת הטוב

שחייב התלמיד לריבו

או החוזר בתשובה למחזירו

הבא נראה

באיזו מידה העריכו החכמים זיכרונם לברכה את ריבותיהם

תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר

נכנסו ארבעה זקנים לבקרו

נענה רבי טרפון ואמר

טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים

שטיפה של גשמים בעולם הזה וריבי בעולם הזה ובעולם הבא

נענה רבי יהושע ואמר

טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם

הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר

טוב אתה לישראל יותר מאב ואם

שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

וביארנו בכמה מקומות

למה המשילו את רבם לשלושת הדברים הללו?

כי שלושה אלו מגדירים ומסמלים את השפעתו של הרב על תלמידיו.

כשם שהגשמים נותנים כוח צמיחה וגידול לגרעין הטמון באדמה,

כך הרב

נותן כוח צמיחה ועלייה לתלמידיו,

ולולא השפעת הרב

היה נשאר התלמיד בבחינת גרעין דומם.

הכוח של הרב זה להוציא מהגרעין הנטוע בתוך האדם

את האפשרויות והיכולויות שלו להרים אותו, לפתח אותו, לגדל אותו.

וכשם שהחמה מלבד שהיא מצמחת את כל תנובת האדמה

ומלבד שהיא מחממת את כל היקום,

על ידה היא גם מאירה שהאדם יהיה ניצול מכל פגע רע.

ומן הקוצים והברקנים מחיה רעה ומליסטים, שודדים.

כך הרב מגדל את תלמידיו

ומאיר להם את דרכם בחיים,

ועל ידי זה הוא מציל אותם מכל תקלה ומכשול.

וכשם שגידולו של אדם הוא בחיק אביו ואמו,

כך מקום גידולו של תלמיד אך ורק אצל ריבו.

כמו שאמרו בגמרא סנהדרין ח'

אזהרה לדיין שיסבול את הציבור,

שיהיה לו כוח לסבול את הציבור.

עד היכן?

כמה צריך לסבול? עד כמה?

כאשר יישא האומן את היונק.

כמו שהאומן נושא את היונק,

חובתו של האומן לשאת את היונק.

ככה חייב לשאת את הציבור.

תינוק בוכה, מתבכיין,

עושה דברים לא טובים עם ריחות וכו',

צריך לטפל בו,

צריך לנקות אותו,

צריך להדריך אותו, צריך ללמד אותו.

כל מה שעושים לתינוק צריך לעשות לציבור.

שורש החיוב של כבוד הרב

הוא הכרת הטוב לרב.

ומכאן, החומר הנורא של עוון

מי שמורה הלכה בפני ריבו.

למה? משום שיש בזה פריקת עול של חיוב הכרת הטוב כלפי הרב.

אם אתה יכול כבר להורות הלכה בפני ריבך, זאת אומרת, אתה לא רואה בעיניים, מה שנקרא.

ואתה לא מרגיש שום חיוב של הכרת הטוב לרב שלך.

ומאחר שהכרת הטוב מחייבת האדם לתשלום חובו,

במה ישלם התלמיד אחת מיני רבבות

מה שהוא חייב לריבו?

ולא יועיל כל הון דה-עלמא לזה.

כל הון שייתן לא יוכל להחזיר לריבו.

אז איך הוא ישלם לו?

אך בזאת ישולם אפס קצהו של החיוב.

איך?

שכל שמעת של התלמיד

תהיה מכוונת על פי דרכו של הרב.

כל מה שאתה מלמד, משמיע,

יהיה על פי דרכו של הרב.

וכל מה שמפרש התלמיד

לא יזוז מנקודת מבטו ודרכו והשקפתו של הרב.

צריך להיות מחובר אליו עד כדי כך שהוא לא זז

מנקודת המבט, הדרך וההשקפה של הרב.

ואינו אומר דבר,

אלא אם כן ליבו אומר לו כי כך היה אומר אף ריבו כן.

שדבר זה מורה שהתלמיד יודע ומכיר שאין לו משל עצמו מאומה

וכל מה שיש לו וכל הרכוש הרוחני משל ריבו.

ומה שחייבו אותנו חכמים, זיכרונם לברכה, בהכרת הטובה הוא כדי לקבוע בנפשנו את ההכרה

כי חבים אנו למי שעשה עימנו טובה.

וכל תלמיד שמכיר וקובע ברגשותיו

את ההכרה כי הוא תלמיד מקיים את חובתו.

ואין לך הכרת הטוב גדול ממנו.

אם כן למדנו שיעור גדול מאוד חשוב מאוד בעניין הכרת הטוב עד היכן שיעור של התורה שמחייבת את האדם.

לכן נתן הקדוש ברוך הוא לאהרון פיצוי

על מה שלא השתתף בחנוכת הנשיאים להדליק את הנרות

כיוון שהם מעלים את האדם כיוון שהוא מחזיר הכרת הטוב

אפילו במשהו

לקדוש ברוך הוא.

וראינו את זה אצל ראובן שהכיר טובה והציל את יוסף בגלל שהוא חלם עליו שהוא עדיין נמנה בין האחים

בשווה להם.

וראינו שרבי חייא היה אומר דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא

והיה מוכן לסבול

את כל הצער שעושה לו אשתו.

הוא היה קונה לה מתנות כל פעם בגלל דיינו

שמגדלות את הבנים במסירות נפש,

ואף על פי שהן נהנות מזה שמצילות אותנו מן החטא בלי שום טרחה,

לא משנה כמה משקיעים,

אלא מה אתה נהנה.

כמה השקיעו בשביל שאתה תהנה?

זה לא מעניין.

נהנית?

תשלם את החוב בהתאם.

וראינו שצריך להכיר טובה אפילו לבעלי חיים לצאן.

תשאל בשלום הצאן. אם תעמוד מול הכבש ומלועז ותגיד לו, מה שלומך?

הוא לא יענה לך להבין מה אתה מדבר.

אף על פי חטא יש לך חיוב לשאול בשלום הצאן.

למה אתה נהנה ממנו?

אתה צריך להרגיש בזה הכרת הטוב.

וגם בשלום הבית אמרנו.

ואם אדם אכל משהו, מאיזה צלחת, מותר לו להשליך בתוכה או לירוק בתוכה חלילה.

בעור ששתית ממנו מים, אל תשליך בו אבן.

הוא מרגיש?

הוא לא מרגיש.

אבל אתה צריך להרגיש שאסור לך להחזיר

ההפך מהכרת הטוב.

ועד איפה התורה מבקשת מאיתנו שנכיר טובה?

כמו שרבי עקיבא הכיר טובה לאשתו, לא, זה פשיטא.

אישה שהפקירה הכול, 24 שנה שתהיה גדול,

זה ודאי שכולם מבינים שצריך להכיר לה טובה.

המדובר זה שאפילו צריך להכיר טובה למצרי שמת ולא יודע אפילו שבזכותו אחר כך ניצלו.

ואם הוא לא היה מת,

ואם הוא לא היה רשע לא היו ניצלות בנות יתרו, כי משה לא היה מגיע לשם.

אז עד שמה צריך להכיר טובה. וזה משה אומר להם, אני לא הצלתי אתכם, המצרי הציל אתכם.

אז עד איפה הכרת הטוב שצריך להכיר?

וראינו גם כמה התלמידים צריכים, חווים בהכרת הטוב לריבותיהם,

וכל שכן החוזרים בתשובה למחזיריהם,

משום שהצילו אותם מגיהנום ועלו אותם לגן עדן.

אז כל הדורות היוצאים מהם חווים להם חוב גדול

שאי אפשר להיפטר ממנו,

וגם לא במשהו קטן.

שאריהם התחייבו עמון ומואב,

אחרי ארבע מאות שנה שהציל אברהם את לוט,

להכיר טובה לכל זרע ישראל ולקדם אותם

במים ולחם.

כיוון שלא קידמו אותם ולא זכרו להכיר להם טובה על זה,

אז הם לא יבואו בקהל השם עד עולם.

כשאין הכרת הטוב,

אדם מאבד את צלם אלוקים שבו.

רבי יחנן, אני אומר לך שהוא אומר.

עושה הקדוש ברוך הוא זה קוד ישראל,

נפיקו חרבו לו תאורו נוספות.

שנה אמר אדון חופץ למעון סדגו יגדיל תרעו ויעדיר.