ויסעו מהר השם... מה הפורענות בזה? - ד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחת קהילות כפז בארץ ובעולם.

אמן.

חלק רביעי, פרשת בעלותך,

והפעם באי בנשוא אהרון.

ויאמר משה קומה אדוני ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

ובכן,

צריכים לדעת

שכל הלמדנים חייבים להשריש

את הידיעה

שבענייני המקרא,

הפסוקים שבתורה,

הם עזובים ונטושים.

ייתכן שהלומדים והלמדנים גדולים

בלימוד הגמרא והסברה,

אבל במקרא קטנים כהבנת התינוקות של בית רבן.

וזה לשון המאירי בברכות כח.

רבי אליעזר ציווה את תלמידיו,

מנעו בניכם מן ההגיון.

צריך אדם לגדל את בניו לתלמוד תורה

ולחנכם מילדותם,

שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר.

להבין את הפסוק כמשמעותו, מה שכתוב בפסוק, זה הפסוק.

אין פה יותר מהמשמעות שכתובה בפסוק.

כי פשוטו,

הפשט של הפסוק

מוכיח איזה צד של כפירה.

זאת אומרת, יש פסוקים שאם אתה תקרא אותם

ותגיד שזה מה שכתוב, זה מה שכתוב, זה מה שכתוב,

יהיה בזה צד של כפירה.

ועל זה אומר, מנעו בניכם מן ההגיון,

פירושו מפתרון הפסוק כמו שהוא נקרא.

זה אומר המאירי,

ברכות כח.

מה הכוונה שלו כשהוא אומר

שיש בזה איזה צד של כפירה?

דוגמה לכך בפרשה.

לפי שטחיות הדברים,

דור מקבלי התורה פנים בפנים,

שעשו משקל לכבוד השם שישכין שכינתו בתוכם,

ומייד כשזזו ממקומם

היו כמתאוננים ומתאווים

שרו מאחורי השם ובכו.

ומה אמרו?

זכרנו את הדגן

ואת הבצלים

ואת השומים.

ועוד דברי חכמים זיכרונם לברכה שהובא ברמב״ן

שלמדנו עכשיו שלוש שיעורים,

שנטשו את הר סיני כתינוק הבורא עם בית הספר.

והמלבים כותב בשם אברבנאל,

שהיה בדברים צד מינות,

שלא האמינו בשם.

והרועזות ומקבל דברים אלה כפישוטם אומר,

אם בארזים נפלה שלהבת,

אם ניתן לעלות על הדעת שאלה שקיבלו את התורה פקפקו באמונתם חלילה,

מה יענו איזובי קיר?

ועל כך נצטווינו,

רבי אליעזר אומר, מנעו בניכם מן ההגיון,

מלפתור את הפסוק, כפי שהוא נקרא.

חייבים לחדור להבין את הדברים לעומקם ולאמיתתם.

כשנעיין בדבר נראה

שכל מעשי אבותינו הקדושים,

הלא הם דור דעה, לא סתם הם נקראו דור דעה,

לא סתם אמר מישהו עמר יוחאי לא היה כדור הזה ולא יהיה כדור הזה.

ואמרנו, אשרי הדור שעוונותיו מועטים

ולא מצאו חכמים לישראל עוונות במדבר רק עשר במשך ארבעים שנה.

אנחנו כל יום

יותר מעשר.

והם כל הדור עשר, ולא כולם של רבים,

חלקם זה של ערב רב, חלק של בודדים.

אז אם נעיין בכל מעשי אבותינו הקדושים, דור דעה,

כתוב כל העדה, כולם קדושים,

כולם שמעו מפי הגבורה,

אנוכי ולא יהיה לך.

מעשיהם היו בדבקות של נביאים.

לא נמצאה בהם עוולה.

כל התביעות היו על מחשבותיהם ומעמקי ליבם שלא היו שלמים בפנים כראוי להם.

ואין זו סברה בדרך אפשר,

כי אי אפשר לומר אחרת.

והעניינים מוכיחים על עצמם

שכך היו.

שהרי מה פירושו של תינוק הבורח מבית הספר?

מה אתה רוצה להגיד?

שהם ברצונם פנו עורף והתרחקו מהר סיני?

הרי כתוב, על פי השם יישאו ועל פי השם יחנו.

ובפירוש נאמר שם,

מי יש אשר הענן יהיה על המשכן לילה אחת

או יום או חודש או שנה?

בהאריך הענן על המשכן נשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יישאו

ובהעלותו יישאו.

אז איך אתה אומר שהם ברחו?

כבורח.

ועוד,

האם נשאר משהו בהר סיני שממנו ברחו?

הלא כתוב במשוך היובל המה יעלו בהר.

והצאן והבקר עלו לרעות בו

כי פגה קדושתו.

אז לא היה ממי לברוח, לא היה אף אחד כבר.

אין שכינה ואין כלום.

אפילו הבקר הורשה לעלות על ההר, אז ממה ברחו?

ומכאן למדו חכמים, זיכרונם לברכה,

שלא המקום מכבד את האדם,

אלא האדם מכבד את מקומו,

לא המקום, הר סיני מכבד את האדם,

אלא האדם מכבד את מקומו.

כל זמן שישראל שם הייתה קדושה במקום,

וכשהם צריכים ללכת, פגה הקדושה מהמקום.

אז לא המקום מכבד את האדם,

אלא האדם מכבד את המקום.

אז מאיזה בית ספר ברחו?

ועוד הרי הקדושה שהייתה בהר סיני,

הועתקה והתגלתה במשכן השם ששם עבר מחנה שכינה,

ושם הושמו הלוחות,

ומשם נשמע כל השם מתדבר אליו מבין הקרובים.

ובני ישראל היו מסביב למשכן יחנו,

וכל הווייתם הייתה מסביב למשכן,

אז איך הם ברחו מפה לפה?

או בכל מסעיה הם נטלו אותו?

אם כן, הם לקחו את בית הספר איתם!

אז איך אתה אומר שמרעום בית הספר?

הם לקחו את בית הספר איתנו.

אז מה התביעה כתינוק שבורח מבית הספר?

זו ראייה מוכחת שהתביעה הייתה דקה מן הדקה,

בעומק המחשבה.

אמת, לא נשאר כלום בהר סיני.

ואמת, שהם לקחו את הבית הספר איתם.

אבל במעמקי ההכרה היה חסר להם הגעגועים למקום.

שבו הייתה ההתגלות הנפלאה.

הפרידה הייתה קלה מדי.

לא הייתה להם

הרגשה כמו שהשם,

קשה עליי פרידתכם.

שמיני עצרת, הקדוש ברוך הוא אומר, תשארו איתי עוד יום אחד, קשה עליי, אחרי שהייתי איתכם בסוכות כל הזמן.

קשה עליי פרידתכם.

זה לא היה אצלם. קשה עליי הפרידה

מהמקום שקיבלו את התורה.

המעמד שהנביא קרא לו, חתונה!

וכבר אמרנו שחתונה נשארים קצת, המשפחה וההורים לא עוזבים מהר.

וזה נקרא בחתרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, זה מתן תורה.

ובו קרא הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל אימו, מרוב חביבותם.

ואם נעיין ברש״י

על הפסוק ויהי בנשוא אהרון,

אז אמרנו שיש שם שני נונים הפוכים להבדיל בין פורענות לפורענות.

ועמדנו על זה

שהפורענות הראשונה,

ויסעו מהר אדוני,

והפורענות השנייה, ויהי העם כמתאננים.

בפשט של הפסוק, מה כתוב שהם ביקשו?

שומים ובצלים. תגיד לי, אתה מבין מה ביקשו? שומים ובצלים. אחר הכל, מה שהם ראו וזכו, מה אתה חוזר? שום ובצל?

לא הבנתי, שום ובצל? מה זה? זה לא מוס.

זה לא בולונז'.

מה זה?

שומים ובצלים.

כיצד ניתן להבין בקשה זו מצידם של בני דור דעה?

ולא רק בקשה, אלא כתוב, וישובו ויבכו גם בני ישראל,

ויאמרו מי יאכילנו בשר.

התאוננות והתמרמרות.

זאת סוג בחייה,

כמדומה, שאפילו אנחנו רחוקים ממנה.

כשהודענו שיש נבלות וטרפות,

אלפי בית ישראל הפסיקו מייד

מהחשש בן רגע

ולא בכו.

יש כאלה בוכים עד היום שהם גם אוכלים.

אבל לאחר שנוכחנו לדעת

שהפורענות הראשונה היא לא כמו הפשט,

הרי למדנו עכשיו שלוש דרשות שזה לא כמו הפשט,

זה כ-כ-כ-כ-כ-תינוק.

אז גם השנייה, גם כן,

שכתוב, והספסוף אשר בקרבו התאבו תאווה.

והספסוף.

אז יש מי שאומר, והספסוף זה הערב רב?

הם התאבו את התאווה.

אבל מה כתוב?

וישובו ויבכו גם בני ישראל.

אבל יש מי שאומר במדרש,

והספסוף

אלו הסנהדרין,

שנאמר עליהם, אספה לי שבעים איש.

אלה שנאספו

על ידי משה רבנו שבעים הזקנים,

אלה נקראים והספסוף, לא משמיעים את האלף.

והספסוף.

שאלה נאמר עליהם, אספל לי

שהם הסנהדרין.

הם התאבו תאווה.

הם רצו שתהיה להם תאווה גשמית.

עוד יותר גרוע, לא? שאם אנחנו אומרים שהם התאווהו, מה זה?

מה זה?

אבל לא כפי שהיו אז במצב עליון,

שלא היה להם מלחמה ביצר.

מה כתוב?

כתוב, למה הם בכו?

אמרו, מה זה? אנחנו כבר לא נלחמים ביצר.

אנחנו כמו מלאכי העליון.

אין לנו מלחמה עם היצר.

אין תאוות,

אין כלום.

הכול נמצא במן.

אתה לא צריך שום דבר.

מה שאתה רוצה אתה טועם, אתה אוכל. אין ניסיון.

אין שום דבר. אין עבודת ה'.

אין תאווה גשמית שאני צריך להתגבר עליה.

ממילא, גם אין שכר ואין עונש.

זה כמו שיהיה באחרית הימים.

כמו שכתוב בשבת, כנא,

שבימות המשיח,

שברצונם להיות כאנשים רגילים,

הם לא רוצים להיות כמו בימות המשיח. כלומר, הם רוצים להיות

ולעבוד את השם.

שיתאוו ויתגברו על התאווה ויכופו את יצרי ויקבלו שכר.

אבל זו הייתה טעות,

כמו שטעה האדם הראשון.

האדם הראשון אמר לו, תעמוד רק בדבר אחד, הוא רצה להגביר את הניסיון.

להגביר.

לטעום, ואחרי זה להילחם עם היצר ולנצח ולהוכיח להשם

שהוא עובד השם.

זו הייתה טעות.

ולכן הם אמרו, כמו שכתוב בעבודה זרה, י'זן, נכפיאל יצרין ונקבל אגרה.

נכפה את יצרינו ונקבל שכר.

זה בשני תלמידי חכמים שרצו,

נתחבטו אם ללכת למקום שעובר לפני בית זונות

או לעבור למקום שיש עבודה זרה.

אז אמרו, נכפה את יצרינו ונקבל שכר.

מה כתוב על מה שהם ביקשו עכשיו, את הבקשה הזאת, שהם רוצים לעבוד את השם ברמה של ניסיון?

כתוב, וייחר אף השם מאוד,

ובעיני משה רע.

למה?

כי הרי אמרו חכמים, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון.

והם ביקשו.

ובדרך שאדם רוצה ללכת, במוליכין אותו.

והשם נתן להם ניסיון.

נתן להם בשר. ביקשתם בשר?

קחו בשר.

ואם הם רצו באמת תאווה רק כדי להתגבר עליה,

אז מה היו צריכים? היו צריכים לפרוש!

או לאכול בקדושה יתרה, בלי שמץ שנאה.

אבל הם לא עמדו בניסיון

ולא אכלו בקדושה, ונכשלו.

מה יצא מהבקשה שלהם?

הפוך על הפוך.

אז זה לא כמו הפשט,

שהם היו בלועים.

הם רצו לעמוד בניסיון.

אבל כשהגיע הניסיון,

הם נכשלו.

כמה אנשים מוכרים סעודת שבת לכבוד שבת באמת? אפילו שאומרים לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת. כמה אנשים מוכרים לכבוד שבת?

בזה יובן, מדוע כשביקשו בשר ושומיים,

אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו לאצול מן הרוח אשר עליו,

לשבעים מזקני ישראל.

לא הבנתי.

הם מבקשים בשר, הם מבקשים שומים, בצלים,

אבטיחים, מה שהם מבקשים.

וה' אומר לו עכשיו,

תאציל מרוחך לשבעים מזקנים.

מה הקשר בין האבטיחים

להרבות כוחות נבואה

בשבעים זקנים?

לא היה להם נבואה.

ה' אמר לו שאתה תאציל מרוח הנבואה שלך להם.

מה זה קשור?

אלא מכאן יש הוכחה

שהמדובר היה ברצון נעלה ובבקשה מרוממת,

שהיה מקום להוסיף עבורה כוחות נבואיים

להרבות קדושה בעם.

הרי מה אמרנו?

אמרנו ששמנדה אמר ואספסוף זה הסנהדרין. מי זה הסנהדרין?

זה השבעים.

אז מה אמר? הם ביקשו שומים באבטיחים ובצלים,

ומה השם אומר, תן להם נוח הנבואה.

זה כאילו בדיוק על הפוך על הפוך.

אלא מכאן רואים

שהוא נתן להם בשביל שיהיה להם כוח לעמוד בבקשה ובדרישה ובניסיון.

וגם לא עמדו,

כי אל תביאני לידי ניסיון.

אז רואים מפה שיש פה שתי תביעות

על פורענויות שכל אחת מהן הייתה עמוקה עמוקה בתוך הלב,

והתביעה הייתה על מעמקי הלב שלהם,

כיאות לדור שנבחר מכל הדורות.

אלה המובחרים שהיו בכל הדורות.

וכל התביעות שיש פה זה הכל על פנימיותם לפי מדרגתם.

שהרי הם אמרו נעשה ונשמע.

והם ראו פנים בפנים,

והם זכו לנבואה.

וזה הדור הנבחר.

ותמיד היו סביב משכן השם. ולקחו את הבית הספר איתם, כמו שאמרנו.

אז לא הבנתי.

אז איך הם אומרים דברים כאלה?

זה נקרא כאילו דברים שהם שטותיים.

מטה.

מה חסר לך? המן עונה על כל הצרכים. מה אתה צריך?

כן, אבל אין את הניסיון.

אז מה אני עושה פה?

אני רוצה ניסיון.

אז מי שלומד את הפסוקים כפישוטם,

בלי להבין את עומקם, אפילו בפשט, אפילו בפשט,

ולא מבין את עומקם, על זה אמר רבי אליעזר מנעוג בניכם מן ההיגיון.

שלא יבינו לפי ההיגיון, זה כתוב, זה מה שכתוב.

ככה אומרים, זה מה שכתוב, אדוני, זה מה שכתוב. אל תגיד לי משהו, זה מה שכתוב, זה מה שכתוב.

צריך להיות מאוד זהיר וכו'.

לכן, כשהראו לי את הספר

של הרוש,

שהוא כותב דברים נגד דור המדבר בצורה ובשפה נלוזה,

ויוצא נגדם כאילו זה טיפשים כאלה שעושים, איך הם עושים דברי טיפשות כאלה?

אמרתי ילד דברי כפירה, ואסור לקרוא בספרים שלו.

זה בורות ועם הארץ

לכתוב כאלה טענות

כנגד הדור המשובח ביותר.

רבי יחנניה ברגשי, אומר, עושה הקודש בכלוס וכל ישראל,

לפי כוח רבו לתורו, בסוף שנה אמור אדונם וסלמם עשית כוח יגדיל תורו ויעדיר.