פרפראות וחידושים לפרשת ואתחנן חלק ה' תשפ"ו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמד מנשה צבי בן מיכאל שלום,

מנוחתו עדן.

פרפרות וחידושים פרשת מית חנן חלק ה'

שנת תשפוא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך

במסכת שבת

קנד מקשה התיבה אתה מיותרת

כתוב לא תעשה כל מלאכה ברור שמדובר על אתה

למה צריך להגיד את המילה אתה?

אבא שלה מחבר פלמן

אומר בדרך דרוש

הפסוק

אומר לא תעשה כל מלאכה כמובן כלפי האדם עצמו

אבל כשמדברים על הבן גם חוזר הכתוב אומר אתה ובנך

למה? שתדע איך שאתה מקבל את השבת

ואיך שאתה חזק ונחוש בשמירתה כך תהיה הנהגה אצל הבן שלך שהבן שלך יראה שאתה

קודם כל

אז לא תעשה מלאכה אתה וזה גורם לבנך

אותו דבר ושם הראו בני ישראל את השבת

אז גם לדורותם ברית עולם

איך ששומרים ככה זה נשמע

בספר הזיכרון מרב שניידר מלונדון זכר צדיק ברכה

מספר הרב מפונוביש

הרב קיינמן

שנסע לגייס כספים והתארח

בשבת אצל משפחה

שהבעל הבית שומר תורה

אבל החינוך שם לא היה כל כך חזק

והוא ראה בשבת שהבן מצחצח נעליים בשבת

ואבא אומר לו בקול חלושה

תדע לך בזמן בית המקדש

על דבר כזה היה חייב סקלה

הבן מצפצף

וממשיך לצחצח

כאילו לא שומע

והרב קיינמן מתפלא איך האבא הזה לא מוכיח את הבן

ואומר לו דברים כדור בנות

אז הוא חשב אולי הטבע שלו הוא כזה שהוא לא מדבר בתוקף

במוצאי שבת

האבא הבחין שחסר לו מטבעות

שני שטרות של עשרים שקל

והבין

זה המעשה של הבן שלו.

מיד פתח את פיו בצעקות נוראות שיחזיר את הכסף.

ואז ראה הרב שלא חסר לאבא זה תקיפות.

אלא מה שחשוב אצלו הוא צועק.

ומה שרפוי אצלו זה לא צועק.

אמנם הוא בעצמו לא פורץ גדר,

אבל זה לא עד כדי כך, זה לא כמו כסף.

אז היסוד לכל קיום המצוות

מי שהתורה היא חלק מעצמותו

והוא לא מחפש קולות

איך להתפטר,

הפוך,

אלא הוא מחמיר,

יש לו יכולת להעביר את זה הלאה לבניו ולבני ביתו.

אבל מי שהתורה היא לא חלק ממנו,

אפילו שהוא מקיים אותה,

לא יהיה לדבר המשך אצל הצאצאים שלו.

על זה צריך לדעת, לכן לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך.

כתוב, ושיננתם לבניך ודיברת בם.

אותו דבר.

זה שאתה משנן לילדים,

זה לא אומר שזה יחזיק אצלהם, רק אם ודיברת בם, שהם רואים שגם אתה לומד תורה באמת, מה שאתה דורש מהם אתה ודאי שמקיים.

אבל אם רק אתה אומר להם ואתה לא עושה,

תשכח מזה שזה ימשיך.

כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווכה אדוני אלוהיך.

כותב רשי, כאשר ציווכה אדוני במראה.

מצוות שבת קיבלו במראה עוד לפני מתן תורה.

וכתב המשך חוכמה,

בירושלמי נאמר שכיבוד אב זה מצווה קלה,

כיוון שהיא כפריעת חוב

על טרחתם ומזונם.

אתה מקבל הכל בחינם,

אז לכבד אותם, אז איזה מינימום. אתה נמצא בבית מלון, אתה מכבד את האנשים שם, ואתה מדבר אליהם בכבוד, ואתה לא מתפרע ולא משתולל, יזרקו אותך.

זה בבית.

היה איזה דוקטור שאמר שיש לו בן שממש לא שומע לו כלום, שום דבר.

הוא לא יודע מה לעשות איתו.

אמרתי לו, פשוט קח אותו לשיחה,

תגיד לו, תראה, עד היום היית פה במלון אצלי,

אכלת והכול בחינם,

יש תנאים להישאר במלון,

מי שמפר את התנאים,

אז הוא מחפש מלון אחר.

הוא ישב איתו, הסביר לו את זה, מאז הוא השתנה.

פשוט.

אתה רוצה להיות במלון אצלי?

תתנהג בהתאם. אם אתה לא רוצה, חפש מלון אחר.

אז הירושלמי אומר שזו מצווה קלה שהיא כפריעת חוב עבור טרחתם ומזונם.

לכן אמר,

אפילו אם אבא שלך עזב אותך ולא גידל אותך,

אתה גם צריך לכבד אותו,

ככתוב,

כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווה אדוני אלוהיך.

איפה הוא ציווה?

במראה.

שם היה טורח להורים לגדל את הילדים?

לא היה שום טורח.

המן ירד מן השמיים,

המים מהבאר,

הבשר מהסלב,

הענן מגהץ את המלבושים,

הם גודלים עם המלבושים עצמם.

בכל זאת הוא ציווה אותך לכבד את אביך ואת אמך במראה,

איפה שההורים לא טרעו בכלל.

אז ככה גם בדור האחרון, כבד את אביך ואת אמך, אפילו אם הוא לא עשה בשבילך שום דבר,

אתה מאויב כאשר ציווה אדוני אלוהיך. איפה? במראה.

עוד על הפסוק.

נרמז מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שהבן לא צריך לשמוע לאבא ולא לאמא אם מצווים אותו לעבור על דברי תורה.

כתוב פה מפורש, כבד את אביך, כאשר ציווה אדוני אלוהיך.

אבל מה שהוא לא ציווה,

או שהוא ציווה ואביך אומר לך לעבור על זה, אתה לא שומע לו.

רק כאשר ציווה.

בדברות האחרונות

לא כתוב כאשר ציווה.

למה? כי עדיין לא ניתנו כל המצוות.

בדברות האחרונות

נאמרו

אחרי הציווי

של הקדוש ברוך הוא את כל המצוות.

לכן שייך לומר בדברות האחרונות בפרשה הזאת,

שכיבוד הורים זה רק כאשר ציווה.

כלומר,

אם הכיבוד שלך להורים לא מתנגד לציווי של ה'.

אותו דבר, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמור. הוא אומר רש״י, אם יאמרו לך אביך ואמך אל תשמור שבת, אין אתה שומע עליהם.

אני אבא שלך ואבא שלהם.

ואני אומר לך מה אתה צריך לעשות.

וכן בשאר המצוות.

באה אליי אימא אומרת שהבן שלה הוא זה, מקפיד על זה, ועושה זה, והוא לא שומע עליו, והוא זה, והוא מחליט שהוא לא אוכל פה ולא אוכל שם, עושה ככה וככה.

אמרתי לה, בואי אני אראה לך מה הרמב״ם כותב

על כיבוד אביהם, ואז אני מקריא לה את כל מה שחייב הבן לכבד את ההורים והכול והכול והכול,

ובסוף מגיעים לשורה האחרונה, וכל זה שהוא לא עובר על דברי התורה,

מה שהתורה אומרת צריך לקיים.

תראה, את רואה?

חייב לשמוע לך בכל, אבל לא בדברים שהשם אמר לא.

טוב, עכשיו כתוב לא תרצח.

הגאון מווילנא אומר,

האות סדי נקראת בטעם העליון בקמץ,

בטעם התחתון בפתח.

יש שני טעמים, טעם עליון וטעם תחתון, בעשרת הדיברות.

אז יש קוראים כך ויש קוראים כך,

טעם עליון זה שכל דיברה היא בפני עצמה,

אז לכן סיום של דיברה מקבל תמיד קמץ,

תמיד סיום.

ואם זה פסוק שלם,

זאת אומרת פסוק זה לא הולך

לפי זה, אז זה נשאר כאילו לא סיום, אז זה פתח.

אז אפשר, בתימנית אומרים לא תרצוח,

ואפשר להגיד בפתח לא תרצח.

אנחנו אומרים לא תרצוח.

זאת אומרת כל הפסוקים, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב,

אנחנו אומרים את זה לפי נקודה עליון.

עכשיו, למה יש

את שני הטעמים האלה? ככה במשורה קיבלנו שיש שתי אפשרויות האלה.

עכשיו, בטעם הדבר מביא הגאון.

זה רמז

למה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה. לי קמיד דלא רמיזה באורייתא, נכון?

אז כתוב, כי רבים חללים מפעילה,

זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.

יושב לו ליצן, החליט שהוא פויסק,

ואומר לאנשים דינים והלכות וזה, והוא בכלל לא הגיע להוראה, לא למד ולא כלום, לא שום דבר.

אתם מכירים כאלה.

והם גם אומרים שהם לא צריכים רבנים, הם לומדים מהספרים, הם יודעים הכל, ויש להם הרבה ספרים.

אז תלמיד כזה, שלא הגיע להוראה ומורה,

עליו נאמר רבים חללים מפילה.

בעצומים כל הרוגיה,

זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה.

יודע את הדינים.

הכל יכול לתקן את הציבור והכל ולעשות מה שצריך

והוא לא מורה להם הוראות, מה אכפת לי?

שניהם נקראים אצל חכמים זיכרונם לברכה רוצחים,

רוצחים שניהם.

הראשון

שהוא פותח את הפה שלו,

הוא לא ראוי בכלל

להורות

והוא פותח את הפה.

בשני,

מקמץ,

מקמץ את הפה שלו.

הגיע להוראה

והדור זקוק לו והוא מקמץ, קומץ את הפה ולא מדבר.

ולזה רמזו הקמץ והפתח

בתיבה של לא תרצח.

כנגד הרוצח בקמיצה שסותם את הפה וכנגד זה שפותח

והוא לא צריך לפתוח את הפה כי הוא לא יודע כלום.

אז שניהם רמוזים פה בקמץ ובפתח.

זה קומץ את הפה ולא אומר.

בהרוגים,

בעצומים כל הרוגיה,

ויש אחד שהוא פותח את הפה ולא צריך לפתוח, זה הפתח.

פותח את הפה וזה רבים חללים מפילה.

זה הגאון אומר, רמוז פה

בטעמיה.

מחותנו,

הגאון רבי נוח מנדיס,

באר את זה באופן אחר.

הוא אומר, חכמים זכרונם לך אומרים המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים.

אזיל סומקה ואתה חיברה.

זאת אומרת,

הדם מסתלק לו מהפנים והוא נהיה חיוור לבן כמו סיד.

כלומר,

הוא מקמץ את הדם בתוך הגוף.

וזה נחשב שפיכות דמים.

כי הדם נעלם, מתקמץ לו בפנים וניה לובן בפנים.

אדם זה כזה שמלבין את פני חברו.

הופך אותם לבנים. איפה הדם?

התקמץ.

אזיל סומקה.

לאן הלך? התקמץ בתוך הגוף.

ועניה לבן בפנים. זה רוצח.

מלבין פני חברו, כי שופך דמים.

ו...

לא תרצח ופתח?

זה אחד שפתח באמת את הדם של הבן אדם ודקר אותו והכול, ויצא דם החוצה.

אז גם אם אתה פותח ויוצא דם,

וגם אם אתה מקמץ את הדם,

שניהם רוצחים.

המלבין...

הוא כמו זה שדוקר ויוצא אדם,

זה מרמז הקמץ והפתח.

הקמץ, מקמץ לו את הדם בפנים, נהיה לבן.

וזה שדקר את הבן אדם, ופתח, פתח לו את הכל, והוציא את הדם, שניהם רוצים.

מדהים.

ועוד פסוק, מי יתן בעיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים.

ריבותינו לימדו אותנו, רשעים ברשות ליבם.

ושכלם נוטה ונגרר אחרי תאוות הלב והרצונות.

אז הרשעים, הם הולכים אחרי הלב,

הם ברשות הלב שלהם. הלב מקור התאוות והרצונות

זה מה שהלב שלהם אומר להם, הם עושים.

הצדיקים ליבם ברשותם.

כי השכל הוא המנהיג,

והוא מנווט את הנטיות של הלב,

לא לסטות מדרך הישר.

על זה אמר השם יתברך, מי יתן בעיה לבבם זה להם,

שהלב שלהם יהיה ברשותם.

בעיה לבבם זה להם.

הלב יהיה להם ברשותם.

כדרך הצדיקים כל הימים.

כל הימים.

עכשיו תתבוננו דבר מדהים. הנה,

דוגמה.

דוגמה.

המרגלים ראו שהארץ ממש טובה.

טובה מאוד.

כמו שהשם הבטיח.

אבל הם ראו הכל רע.

מי גרם? הארץ גרמה?

או שהלב שלהם גרם?

הלב שלהם גרם.

המרגלים ששלח יהושע,

הם ראו את הארץ

פחד פחדים. אי אפשר להיכנס. ישר גילו אותם. ישר באו לחפש אותם. ישר זה.

אי אפשר היה להסתובב מטר. הם לא יצאו מהבית.

היו צריכים לברוח ורודפים אחריהם משלושה ימים. מה היו צריכים להגיד? בואנה, אי אפשר להיכנס שם. הכול סגור. יש מצלמות. רואים את הכול. יודעים הכול.

השב״כ שם והמוסד יודעים שם מה זה.

אי אפשר להיכנס.

ומה הם אמרו?

שאפשר להיכנס ואין בעיה כי היא אמרה להם שפה כולם מפחדים וזה וזה וזה.

אבל הם ראו

בדיוק הפוך.

הם ראו שהארץ הזאת

קשה להיכנס, אי אפשר לחדור. אנחנו שניים לא יכולים. יבוא עם שלהם בטח שכולם יחכו להם ויהיה בלאגן.

מי קבע ש...

להיכנס, הלב.

זאת אומרת, לא הארץ השפיעה על המרגלים, לא פה ולא פה, הלב השפיע.

אלה לא רצו להיכנס,

ואלה רצו להיכנס.

אז זאת אומרת, בסוף זה הלב קובע.

או שאתה רשע,

המרגלים הראשונים נקראו רשעים,

והמרגלים האחרונים נקראו צדיקים.

כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם, נכון?

ויתורו את הארץ.

זה תרים אחרי הלב, וזה תרים.

אלה תרים ואלה תרים.

אבל התורה אומרת שזה הכל תלוי בלב, ולא תתורו אחרי לבבכם.

הכל מתחיל בתתורו פה.

מה אתה רוצה לראות, מה אתה רוצה להבין, מה אתה חושב,

מה זה.

אפילו בנסיעות, אדם יכול לחשבן חשבונות ולהגיע למסקנות כאלה ואחרות, כמה יש הוצאות, כמה זה, כל מיני דברים.

לכן הכל תלוי בלב. אם הלב פתוח,

רואים הכל חיובי. אם הלב סגור, סוגרים את הכל ורואים הכל שחור.

אתם צריכים לבחור איך להשתמש בלב, תשתמשו בו נכון, תהיו צדיקים, לא תשתמשו בו נכון.

הכל יודמה,

והכל יש שם חומה,

והכל יאמרו,

והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל יודוך,

והכל ישמחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל ידוך, והכל ישמחוך,

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם ישמחו במלאכותך שומרי שבת וקורעי עונג שבת

ישמחו במלאכותך שומרי שבת וקורעי עונג שמה בממרת אההה מקדשם מקדשם מקדשם מקדשם מקדשם מקדשם

הרי אני מכוון,

‫הם מקיים בצורה חזרה בעולם.