הלכות יום טוב, כשרות והכשרת כלים למעשה – מנהגי ספרדים ואשכנזים, בישולי גויים, טבילת כלים ופתיחת קופסאות בשבת ויום טוב

 

- - - לא מוגה! - - - 

התורה אמרה לנו, אך אשר יאכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם, דרשו בבצע כח,

הוא ולא מכשיריו, ולכן מכשירי אוכל נפש אין היתר לעשותם ביום טוב. ולכן,

אדם שיש לו כלי טרף וצריך ללבן אותו, אסור ללבן אותו ביום טוב.

הליבון הוא מתקן

ולתקן ביום טוב,

הדבר אסור לגמרי מכל וכול.

הרבה אנשים מתקרבים לאבינו שבשמים.

קודם הוא היה אוכל כשר,

אבל לא ידע מה זה חלק,

מה ההבדל בין הכשר לחלק, את כל הפרטי-פרטים.

כעת, ברוך השם, הוא מתקרב,

ולכן רוצה להכשיר את המגש.

יש לו מגשים שבהם היה אוכל מהבשר הכשר,

אין לו יותר לקחת ביום טוב ולהכשיר את כל זה,

כמו שאמרנו, כיוון שזה מכשירי אוכל נפש,

ואת זה אנחנו לא יכולים להתיר.

ואף על פי כן כותב הרמל דוגמה שכן מותר ללבן ולהכשיר ביום טוב.

אחינו אשכנזים, כשצולעים כבד וכיוצא בו,

אחרי הצלייה,

באותו השיפוד רוצה לצלות

בשר אחר.

אין לו יותר.

והסיבה היא,

מהכבד יצא דם,

השיפוד היה על האש,

השיפוד בלע מאותו דם.

ולכן הם מחמירים,

ולא משתמשים באותו השיפוד, אלא אם כן קודם כל, בראש ובראשונה, יעשה לליבון,

לאותו השיפוד יעשה לו ליבון, ילבן אותו, ורק אז יהיה מותר.

ללבן דבר כזה ביום טוב, הרמל כותב להתיר. ולמה?

הרמל מודה שאין זה דין אלא חומרה,

ולכן כותב מערם מפראג,

אתה לא מחמיר כאן לגבי יום טוב.

אם היה אסור מעיקר הדין,

אתה מתקן את זה, ואסור לתקן כי זה מכשירי אוכל נפש.

אבל אם אתה אומר, מעיקר הדין זה מותר,

זה מתוקן ועומד,

ולכן הליבון הזה שהוא בגדר חומרה,

לא יחמירו בו לגבי יום טוב, אם ירצה לחזור ולצלות בו,

ולפני כן רוצה ללבן,

מעיקר הדין הדבר מותר.

יש חמישה דברים שבהם נחלקו הראשונים,

האורזרוע ושאר הפוסקים.

והרמל ביורד יעש, סימן העין וו, פסק להחמיר בכל החמישה,

וכך נוהגים אחינו בני ישראל האשכנזים.

אבל אנחנו הספרדים לא נהגנו באותן החומרות,

אבל לפעמים קורה שהאדם מזמין את חברו.

יש לו חבר אשכנזי, לומדים ביחד, או עובדים ביחד,

אתה אומר לו, הלילה אנחנו עושים על האש, תבוא, תאכל איתנו.

והחבר הזה, שהוא אשכנזי, נזהר בכל אותם הדברים.

אסור לנו,

גם לספרדים, אסור לנו להכשיל אותם בדבר הזה.

כמו שאומר האורזרוע, יש בזה מלפני עיוור,

לא תיתן מכשול.

הגמרא מדברת אפילו בדוגמא דה רבנן, בנותן טעם בר נותן טעם דהתרה,

שם הגמרא אומרת

ששמואל אמר,

חסלי לאבא ברבא,

למספלי מידי דלא סבירה לי.

מה שאני סובר, שזה אסור ב...

בוודאי הוא לא יכשיל אותי בדבר, אז כך גם בעניינים אלו

ולכן חשוב שגם אנחנו נדע את ההלכות האלה

שאם כי ישאל לך בנך מחר לאמור מה זאת,

תסביר לו את כל הפרטי פרטים שאנחנו לומדים.

לפעמים קורה שיש לו גם קרובי משפחה,

לא רק חברים,

אולי הבת התחתנה עם אשכנזי,

אז הוא מזמין את החתן והבת שיבואו יחד איתם, יאכלו

אבל החתן שהוא אשכנזי שומר על מסורת אבות אבותיו, כולל גם בפרט הזה,

וממילא עלינו להיזהר שלא להכשיל אותו.

החמישה דברים שהם נזהרים מהם, בראש ובראשונה חייב לשטוף היטב את הבשר או הכבד,

דבר שני להניח להשים מלח.

הם סוברים שהאש שואבת את הדם, אבל לא הכל.

אין בכוח האש לבדה לשאוב את כל הדם החוצה,

צריך תגבורת גם מהמלח.

דבר שלישי, ללבן את השיפוד בין צלייה לצלייה.

דבר רביעי, לא לסובב את השיפוד בשעת הצלייה.

והסיבה היא, למה לא?

לפעמים האש מתחילה לשאוב את הדם,

היה כמעט נוטף,

כשאתה מסובב את זה,

הדם החם הזה נמרח על פני הכבד או הבשר ונבלע בתוכו בפנים.

ולכן הם נזהרים לא לסובב את השיפוד.

יש היום תנורי חשמל שהשיפוד מסתובב באופן אוטומטי,

אבל יש גם כפתור שעוצר את זה.

אז הם צריכים להשתמש בכפתור של העצירה, שלא יסתובב,

מהסיבה האמורה.

עוד דבר הם נזהרים,

לא לערב בשיפוד דברים אחרים.

אנחנו הספרדים נוהגים כדעת בעל הלוחות גדולות ומהרש דם.

אתה רוצה לשים בצל, עגבנייה, תפוח אדמה, אתה שם, בין חתיכה לחתיכה אנחנו שמים.

ולא חוששים שמא יבלע מהדם,

כי בדרך כלל הדם יתחלק דם משרק שריק.

אבל הם חוששים שמא יטפטף מהבשר והכבד דם על הבצל,

ולכן,

כמו בכבד,

גם בבשר שלא נמלח, הם אוסרים בכל זה.

עוד דבר שהם מחמירים,

אחרי שגמר לצלות את הכול,

לוקח את הבשר או הכבד לכיור ושוטף אותו במים,

כי אחרי הצמיאה יש על זה דם, אתה צריך לשטוף את זה.

וכדי שיהיה טעים,

אחרי דבר כזה, מה נשאר בו?

אז הם עוד פעם מחזירים את זה על האש,

כדי להחזיר עטרה ליושנה, אולי יהיה בו איזה מעט טעם.

אנחנו לא מחמירים בזה. לנו לדידן,

אתה מוריד את השיפוד מהאש,

מיד אתה יכול לקחת את הפיתה ולשים,

כי כל הדם כבר ירד.

ואם אתה רואה על זה מטפטף משקה אדום,

זה מוהל ולא דם. לדידן אין בזה בעיה. כל החמישה דברים האלה,

אין בהם בעיה, אבל הם נזהרים בדבר.

כדי שלא יהיה לך בעיה בבשר,

יש פתרון קל מאוד.

תקנה בשר מוכשר.

כשהבשר הזה כבר היה חצי שעה במים, שעה במלח,

אין בו את כל ההגבלות האלה, כבר המלח שעה.

את הכל, אין כאן בכלל דם ואז אתה יכול להפוך בשעת הצלייה, תהפוך אותו כמה שאתה רוצה ואחרי זה אתה רוצה אחרי הצלייה להניח את הבשר הצלייה ישר בתוך הלחם בפיתה, הכל מותר, אין לך בעיה, אין לך מגבלה

אבל כשהבשר לא הוכשר או כבד,

את הכבד בין כבד של בשר בין כבד של עוף בין בזה ובין בזה אין מה להכשיר שם, אי אפשר, המלח לא יועיל

ולכן שם בוודאי כשאדם צולל בשביל האשכנזים בין אם הוא צולל בבית לחבר האשכנזי או אם יש לי מסעדה

האם במסעדה הזו כתבת שלט

זה השער להשם ספרדים יבואו בו יבוא אשכנזי ותגיד לו לא, אתה לא אוכל כאן מה פתאום, כל בעל מסעדה רוצה להרוויח רוצה שגם אחינו האשכנזים יבואו גם הכסף שלהם כשר וטוב

ולכן אסור לו להכשיל אותם בחי גב נהר.

היום חלק מבעלי המסעדות

משתמשים לצלייה בפלטה

או שמים את חתיכות הבשר, מה שנקרא מעורב ירושלמי, או בצורה אחרת

הם שמים את הפלטה בשיפוע כדי שכל אדם הנצלה,

כל מה שיוצא יטפטף ויזוב למטה.

אבל עדיין, גמרת לצלות סיבוב ראשון,

אתה בא סיבוב שני,

המשטח של הפלטה בלע מאדם.

אתה לא יכול להמשיך לצלות, אתה צריך ללבן את זה.

אם תלבן את זה,

זה יתקלקל.

מה עושים כדי להקדים רפואה למכה?

הפתרון הוא קל מאוד,

שיפרוס על הפלטה נייר כסף.

הוא שם נייר כסף,

צלע על זה, אז הנייר כסף בלע דם, אסור.

גמר לצלות סיבוב ראשון,

מוציא את הנייר כסף, זורק אותו.

עוד פעם, פעם שנייה, וכן על זה הדרך.

מצד אחד הוא ישמור על הפלטה, שלא תתקלקל.

מצד שני, ישמור גם על בריאות הנפש של אחינו האשכנזים, כדי שלא יתקלקל חלילה הבשר או הכבד,

אלא הכול יהיה על טהרת הכשרות, הכול יהיה בסדר.

זה הפתרון, כך צריך לייעץ לבעל מסעדה,

ואז גם אם באו אשכנזים,

אתה יכול לתת להם מהבשר או מהכבד הצלוי הזה,

כי כאן מעיקרה לא נאסר, הוא שם נייר כסף, היא מתכת בפני עצמה,

ואז מה שהיה קודם נזרק,

כאן זה דבר חדש, כמו שיפוט חדש, כך גם בזה.

בשיפודים יש להם פתרון יותר קל.

יש היום שיפודי מעץ,

חד פעמי, גמר לצלות,

גמר לאכול, זורק את השיפוד הזה אל האשפה,

זה מה שהם עושים בלכתחילה,

כך שניתן לפתור את הבעיה בצורה מסוימת כדי שגם הם יוכלו לאכול שם.

לא רק בדוגמה הזו, בכל הדוגמאות

שאדם בא לתת תעודת הכשר למסעדה או לכל גוף כזה מעין זה,

צריך לשים לב שיהיה הכול על טהרת הכשרות,

שיהיה הדבר טוב וכשר גם לנו, לספרדים, וגם לאחינו בני ישראל האשכנזים,

כאן הבאתי דוגמא חומרות של האשכנזים, שלא יכשיל אותם.

לפעמים יש דוגמאות הפוכות ושם הדוגמה לפעמים שמכשילים את הספרדים. כולנו יודעים את הדוגמה ב...

עניין בישולי גויים.

היהודי בא בבוקר והדליק,

אבל אחרי דקה המשגיח הזה חלף-חלף לו.

האם על סמך זה הגוי יכול לפתוח את התנור ולהכניס

את סיר האוכל במשך היום כולו להמשיך לבשל,

או שחייב היהודי להדליק ולכבות, או שהוא בעצמו יכניס את המאכלים?

מחלוקת מרן והרמן, למדנו בסימן קייג סעיף ז' ביוראי דעה,

למדנו את כל המחלוקת. שוב,

גם אם אני המשגיח אשכנזי,

אז אני יכול לאכול, לי אין בעיה, אני סומך על דברי הרמה.

אבל כשאבוא ספרדי, איך אפשר להכשיל אותו בדבר הזה? ולכן, אם אתה יודע שבאים לשם גם אחינו בני ישראל הספרדים,

לא יכול לסמוך, להקל על דברי הרמה בדבר הזה,

אלא יתחייב,

לחייב את המשגיח שישב שם כל היום,

וכל פעם שמכניסים סירים חדשים לבשל או לאפות,

יכבה לשנייה אחד את התנור,

ועוד פעם יחזור וידליק.

אז כאן ההדלקה החדשה שלו,

רק בזכות זה עכשיו נעשה הבישול,

נאפה את העוגה, רק בחיי גוונה יהיה צעד להקל בדבר.

לצערנו, אפילו הבדצים לא תמיד מצליחים לעמוד בחומרה הזו, בהלכה הזו.

קל וחומר הרבנות, שלצערנו ברוב המקומות לא מצליחים לעמוד בדבר הזה,

כך שלנו יש בעיה להיכנס ולאכול בסתם אולם שמחות, בסתם מסעדה,

אם לא ידוע לנו בדיוק איך הדברים נעשים. יש בודדים שיש להם סייעתא דשמיא והם מצליחים בדבר הזה.

סיפר לי הרב רובין, הוא אחראי על הרבנות ברחובות.

הוא סיפר לי שהייתה שם מסעדה והייתה להם תעודה למהדרין.

אבל הם לא הסכימו לשלם למשגיח שישב כל היום וידליק ויחבא ויעשה.

אמרו לו, זה קשה לנו, זה ביוקר.

טוב, הוא לא לקח להם את התעודה.

אלא מה הוא עשה?

אחרי המילה שכתוב כשר למהדרין,

הוסיף עוד מילה אחת, לאשכנזין.

וזהו, כתב את המילה הזו וברח.

עזב את רחובות, שלא ימצאו אותו.

בצהריים באו לאכול.

ממול המסעדה הזו יש שם תחנת משטרה,

ושם כל החוקרים היו דתיים.

היו שם כמה מרוקאים, רווח ועוד. כל החבורה הזו היו אוכלים שם.

מגיעים לשם, אחד מהם מסתכל על התעודה,

כתוב שם עוד איזה מילה, הוא מתקרב,

והיה כתוב כשר למהדרין, לאשכנזים.

אז הוא פונה לחבר שלו, רווח,

אתה אשכנזי?

אתה מרוקאי. כתוב שזה רק בשביל האשכנזים.

נוצרה מהומה, הם קמו והלכו.

ואז בעל המסעדה, הבחין מה שקרה,

התחיל לחפש את הרב רובין.

נעלם.

אין קול ואין עונה.

בצר להם,

היה להם קשר עם שם, עם אנשי שם,

הצליחו להגיע לאבא.

הרימו טלפון לאבא, כך וכך עשה לנו הרב רובין,

תראה, הפסדנו היום, מכנו על האש, עשינו כך ועשינו כך,

והכול נשאר.

אז אבא ענה להם, מה, יש אשכנזי כזה,

שכותב דברים כאלה?

יחולו ברכות על ראשו,

התחילו לברך את כל הברכות.

אז הם הבינו שאין מה להתפשר, זה לא איזה דבר...

שאפשר, תעשה טובה, תשפיע עליו, תדבר איתו.

אין דבר שהוא דין, אנחנו קיבלנו הוראות מרן.

איך אפשר לעקוף את ההלכה הזו?

אז כשהוא בא, חזר לבית, הם תפסו אותו,

אז סיפרו לו, אמרו לו, תראה, כך וכך היה.

יש לך, קיבלת היום הרבה ברכות בזכות זה,

בזכות המילה שכתבת.

ואז הם קיבלו עליהם, התחייבו מאותו היום והלאה,

שהכל יעשה המשגיח היהודי, וחלילה וחס שהגוי לא ייגע וכו'.

אז יש אדם שלפעמים יש לו סייעתא דשמיא ומצליח בדבר הזה, ויחודו ברכות על ראשו.

אבל לא כולם מצליחים בדבר הזה, זה עוד 5,000 שקל לשלם למשגיח שישב כל היום וידליק ויעשה את מה שההלכה דורשת.

לא כולם מוכנים לשלם את ה-5,000 האלה,

לא כל מסעדה,

לא כל מלון ולא כל מאפייה עומדים בכל התנאים האלה. ולכן כל אדם חכם ונבון,

אמרנו את העצה הטובה תמיד,

אם אין אני נמי לי, לפני שאתה נכנס,

תעשה סיור במטבח, תראה מה קורה שם,

אם מה שיש שם ראוי להאכילה ליהודי ירא שמים, אם למה.

אם היהודי מניח, אין שום שאלה,

אין שום בעיה, מותר הדבר.

אבל אם הגוי מניח, שוב,

תהיה לך שאלה,

אולי זה בישולי גויים, לפי מרן זה יהיה אסור.

אם אין לך כוח להרים את הסיר, סיר כבד מאוד,

אין בעיה, תיתן לגוי שהוא יניח את הקדרה על האש.

מייד אחרי שהוא שם,

תכבה לרגע את הגז,

ועוד פעם תחזור ותדליק.

אז כל מה שאתה עכשיו הדלקת מכאן והלאה באותו הסיר,

זה אתה בישלת.

זה הפתרון,

כך גם בתנוח חשמלי לגבי מאפיות וכיוצא בזה,

ואז זה לא יקרה פטפלטר של גוי,

אלא כיוון שאני כיבדתי לרגע את התנור.

עוד פעם חזרתי והדלקתי,

אז כל מה שנאפה, כל העוגות האלה, זה במעשה ידיי.

זה פתרון מצוין.

אבל לצורך זה צריך שכל הזמן המשגיח יהיה שם ויבצע את הדברים האלה.

וצריך לשלם לו, המשגיח לא עובד בחינם. יש לו משפחה, אישה וילדים, צריך לפרנס אותם.

ויש אנשים, קמצנים, טמאים, לא מוכנים לשלם,

ולצערנו יש שם שרשרת של תקלות ובעיות.

זו הבעיה הראשונה.

אבל זו לא הראשונה.

בדרך כלל העבירה גוררת עבירה,

וכשאין שם משגיח יש הרבה תקלות,

ואין בכלל עם מי לדבר.

אין פוצה פה ומצפצף. ולכן מן הראוי שאדם יהיה זהיר בדברים הללו, כמו שאמרנו קודם.

כל דבר יבדוק, יחקור וידרוש,

לפני שלוקח ואוכל.

אולי לגבי החשמל, זה יותר קל מאשר להם. אפשר לאפל בזה למעשה?

יש מקלים בזה. דעת חכם בן-ציון,

הוא מקל יותר בחשמל, יותר מאשר הגז.

אבל זה שינוי במחלוקת, זה לא דבר שהוא מוסכם.

מחלוקת עצומה יש בפוסקים אם לסמוך על הסברה שלך אם לאו.

ולכן, שוב, אם אתה כותב תעודה, אתה נותן להם, לאותם אנשים, תעודה כשר למהדריות.

כל אדם שנכנס, מה הוא חושב? מה פירוש המילים כשר למהדרין?

שלכל הפוסקים, לכל הדעות, אליבא דקולה עלמא, זה טוב וראוי לאכילה.

ברגע שיש לך הרבה פוסקים שאומרים שזה אסור,

אז יש...

יש כאן לא רק גניבת דעת, אולי גם הונאת ממון.

אם היה יודע האדם הזה שיש כאן בעיה כך וכך,

אולי הוא לא היה מסכים לשלם ולקחת את אותו מוצר אכילה.

ולכן, כשיש לנו דברים מעין זה,

צריך אדם להיזהר מאוד להיות נקי וטהור כדי שלא יכשיל גם את האחרים אפילו בדבר שהוא ספק איסור.

בסעיף ו, אין נוקבים נקב חדש בחבית ביום טוב.

המשנה אומרת בשבת קמ״ו שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות.

והגמרא בביצה ל״ג מביאה אליבא דרבי אליעזר שהמדובר הוא בחבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת.

כך שבפתיחה הזו זהו השימוש האחרון לאותה החבית.

ולכן, בזה המשנה התירה, שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות.

אבל אם זו חבית רגילה,

חבית שלמה,

שאחרי הפתיחה אתה חוזר עוד פעם ומשתמש באותה החבית עוד פעמיים שלוש,

בחיי גוונה יהיה הדבר אסור.

והשאלה היא,

האם זו המסקנה על איבדי הלכתה,

או שאין הבדל, וגם בחבית שלמה יהיה הדבר מותר?

מחלוקת גדולה בראשונים.

רבי חיים בן-עטר בספרו הראשון לציון הוא טמא על מרן באורח חיים סימן שיוד שפסק להחמיר,

הרי עריף הרמב״ם השמיטו את המילה הזו, מוסתקי.

משמע שהם לא מחלקים אם זו חבית שנשברה ודיבר שבריה בזפת,

אם זה שימוש אחרון או לא.

אלא בכל מקרה צריך להתיר מדוע מרן החמיר.

עוד מאה אחרונים טמאו על מרן, אבל לנו,

אנחנו הספרדים שקיבלנו הוראות מרן,

אין לנו דרך להקל בדבר,

אלא

גם בחבית שהאדם שואל,

יש כאן איסור

מעקב הפטיש, הוא מתקן את החבית ואין היתר לפתוח אותה,

אלא אם כן אם זה דבר שדומה למוסתקי.

והדוגמאות שלנו דומות להיתר של חבית מוסתקי.

הכיצד?

עד לפני 70 שנה אנשים היו פותחים קופסת סרדין.

אחרי שאכלו את הסרדין לא היו זורקים את הקופסה,

היו שוטפים את זה,

ואו שהיו הסנדלרים, היו שמים בזה מסמרים,

או שהיו נותנים בזה אוכל לתרנגולים,

שמים בזה מים ולחם יבש.

כך שזה היה, להמשך היה בזה עוד שימוש.

אפילו בקופסאות הקטנות של הסרדין,

קל וחומר בקופסאות הגדולות יותר של החמוצים, לעפיפון חמוץ, זיתים וכיוצא בהם,

בכולם היו משתמשים.

אחד היה לוקח מהקופסאות הגדולות האלה, היה עושה מזה במקום דלי של מים,

או דברים כיוצא בזה,

ולכן הייתה בעיה בשבת או ביום טוב לפתוח כלים כאלה.

אבל בשנים האחרונות כמעט

כל הכלים האלה נזרקים.

אין היום סנדלרים כדי שישתמשו למסמרים.

כך גם אין לנו תרנגולים על הגג כדי להאכיל בהם,

אלא כל אדם שגמר לאכול את הסרדין זורק את זה.

ולכן גם החזוני שלנו

החמיר אליבא דה מרן,

החזוניש דיבר בזמנו, לפני 70 שנה,

שלא היו זורקים את הקופסאות הללו.

היום שהכול נזרק זה דומה לדוגמה של המוסתקים ולכן הדבר מותר.

כך הוא הדין גם לגבי הקופסאות הגדולות,

גם בהן יש את הכולה.

פעם היו משתמשים בהן כדי לשתול בתוכן עציצים.

בכל המשתלות היו קונים את הפחים הגדולים של המלפפון,

היו משלמים על כל פח כזה החזר פיקדון שקל אחד,

ולכן אנשים היו אוספים את זה, זה לא היה נזרק.

בזמן האחרון יש להם את הפלסטיק והניילון, הם כבר לא משתמשים בזה,

כך שהכול נזרק. אתה רואה בפתח המכולת את כל הקופסאות האלה, הוא זורק לאשפה,

אף אחד לא משתמש בהן.

ולכן,

אפילו לפתוח את הפח של המלפפון חמוץ או הזיתים,

גם אותם הפחים שמכינים חמש קילו ויותר,

גם אותם מותר לפתוח אפילו בשבת,

קל וחומר ביום טוב, אין איסור בדבר.

יכול להיות אולי מקרה חריג, מקרה יוצא דופן,

שאולי פעם בשנה יהיה באיזה מקום צד לאסור ולהחמיר. כגון,

יש אנשים,

כדי להתפלל בכוונה שלמה, נוסעים לאומן.

השנה יחול ראש השנה בימים חמישי-שישי,

ואחרי זה גם שבת הם שם.

לא כולם זוכים לטוס במטוס הראשון במוצאי שבת.

יש כאלה מגיעים, התור שלהם עד הבוקר.

אז הם צריכים לאכול שם

סעודה מפסקת לפני צום גדליה.

מה יאכלו?

את המטבח מיד מפרקים במוצאי שבת.

אין שם אוכל לסעודה האחרונה הזו.

אז מה הם עושים?

הולכים לגויים, קונים מהם ביצים, תפוחי אדמה ומבשלים.

איך תבשל? כל הסירים שיש שם על הגויים,

הכל טרף.

מה הם עושים?

אוספים את הפחים הגדולים האלה, הפחים של המלפפון,

ממלאים בהם קצת תפוחי אדמה, ביצים, מים, מרתיחים ואוכלים.

אז אם כך,

כשבא אותו הטבח לפתוח את הקופסה של המלפפון,

הוא יודע שהקופסה הגדולה הזו היא לא תיזרק מיד לאשפה,

אלא אחינו בני ישראל שרוצים לאכול ביצים ותפוח אדמה,

הם ייקחו וישתמשו בזה. יש כאן שימוש חוזר.

אז להם באמת יש צד להחמיר,

שקודם יקדח חור,

יעשה חור באותו הפח לפני הפתיחה, יקלקל את זה, ורק לאחר מכן יפתח בלי לחורר בצד.

אי אפשר יהיה להתיר לפתוח את זה.

זו החומרה, הדוגמה שאתה יכול למצוא בדור שלנו היום,

דוגמה לאסור.

אבל אצלנו, בבתים שלנו,

אפילו בבתי מלון, מסעדות, אולם שמחות וכיוצא בהם,

לפעמים יש שבת חתם,

בן פורת יוסף באים הרבה אנשים, הם רוצים לפתוח להם את הקופסה של המלפפון,

אין בעיה, יכולים לפתוח, כיוון שהכול נזרק בסופו של דבר,

אז אין כאן בעיה, זה דומה לדוגמה של מוסתקי,

קל וחומר לפתוח את השקית ניילון של הבמבה,

ביסלי או כל הדברים האחרים.

גם שם,

האם מישהו משתמש באותה שקית ניילון של החלב?

פעם אולי כשהשקית ניילון הזו באה לעולם, אז אנשים שמרו עליה, היו אנשים שוטפים את זה.

היו משתמשים בזה, נותנים את הסנדוויץ' לילדים,

היו עוטפים בזה כי הניילון הזה היה ביוקר.

היום יש לנו הכל בשפע ואף אחד לא משתמש בשקית ניילון הזו של החלב ולכן מעיקר הדין מותר לחתוך את שקית הניילון ביום שבת או ביום טוב כדי לשתות מהחלב שבתוכה וכן כל כיוצא בזה, כל הדוגמאות הללו כמעט כולן בחזקת היתר.

יש רק בעיה אחת עם הפחית בירה.

הפחית בירה גם היא נזרקת.

מצד איסור מתקן ועושה כלא אין לנו בעיה,

אבל הבעיה היא שאתה רוצה לפתוח את פחית הבירה, יש שם לשונית

שאתה קורע את הפח והלשונית הזו נקרעת במידה מדויקת.

כאן יש בעיה של לא רק איסור קורע שהוא קורע את הפח,

אולי גם בעיה של מחתך,

כמו שמעיר בזה באריכות

בספר אור לציון חלק א',

מורנו חכם בן ציון.

והם עושים את זה במידה מדויקת, זה לא סתם חור.

אם אתה עושה סתם חור ותשתה,

לפעמים זה יישפך לך על החולצה.

בפרט אדם שנמצא בנסיעה נוסע לחתונה,

כל החולצה שלו תהיה עם קוקו קולה,

ייכנס לשם לא תואר לו ולא אדם.

אין לו עניבה שיכסה על הכתמים האלה,

אז מה יעשה?

ולכן הם עושים את הפתח בצורה טובה,

כדי שכשיצמיד את זה לפה וישתה,

לא יישפך הלאה.

אז נמצא שאדם כן מעוניין

בקריעה של הפח במידה המדויקת הזו.

אז אולי יש כאן את הבעיה של קורע עם למחתף,

ולכן שם זו הדוגמה היחידה שגם בזמן הזה יש צד להחמיר.

אבל מה שאין כן לגבי פתיחת קופסה של סרדין וכיוצא בזה או טונה או דברים כיוצא בהם,

שם מעיקר הדין אין צד להחמיר, כך הוא הדין גם בפקקים של מיץ ענבים,

טמפו, קוקו קולה וכיוצא בהם, גם בהם הדבר מותר מלכתחילה.

אולי גם שם אני אמצא לך דוגמה שיהיה אסור.

הכיצד?

האדם הזה בחודש אב קונה ענבים ורוצה לעשות מהם יין ביתי.

אז מאיפה נמצא בקבוקים כדי לאחסן את כל היין שהוא עושה?

אז הוא מתחיל לאסוף.

כל בקבוקי הסודה,

את הקנקנים האלה הוא לא זורק,

אלא אוסף את הכול,

וכדי שהיין לא יחמיץ הוא צריך שיהיה לו גם פקק.

את הפקק הזה אם הוא פותח ביום שבת,

כאן אתה לא יכול להגיד, הוא לא מתכוון לעשות כן לי,

הוא זורק את זה, זה הולך לאיבוד כמו המוסתקי.

לא, כאן הוא לא זורק.

כאן בדעתו הוא צריך את העשרים קנקנים האלה ושם גם יהיה צריך להחמיר,

שישים לב לבוא בערב שבת ולפתוח את הפקק של בקבוק הסודה,

יפתח את זה ויחזור ויסגור.

לא ישאיר את זה פתוח, שכל הגזים הכול יתנדף,

אלא שיסגור את זה מיד,

אבל את הקריעה של צוואר הבקבוק הזה, את הקריעה הזו יעשה מערב שבת או מערב יום טוב,

רק שם תהיה דוגמה של חומרה.

אבל סתם ככה, בכל ימות השנה, שוב אנחנו זורקים את הפקקים האלה,

ואין לו שום כוונה לעשות מהם קני,

זה דומה אם כן יותר ל...

באותה חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת המוסתקי,

כמו ששם יש לנו צד היתר, צד כולה בדבר,

כך הוא הדין גם פה בענייננו.

אבל האמת שהוא מוקר, הקופסה של מלתי קורים,

על פי רוב הוא לא מוקר לו, שם בתוך הקופסה שבוע השמאלה, שהוא משתמש בקופסה. באור לציון חלק א' ממשיך ודן בשאלה שלך, הוא אומר,

נכון שהקופסה הגדולה הזו בסוף נזרקת,

אבל יש כאן עשר קילו,

אני לא מרוקן את זה בתוך עשר דקות,

אלא עד שזה ייגמר לוקח יום-יומיים.

האם זה נקרא כלא בגלל שאני עדיין משתמש בו,

או כיוון שזה שימוש חד פעמי, אני מרוקן את זה,

אין בזה איסור.

זו השאלה של הרב, והרב מסכם.

מביא לנו ראייה מדיני טומאה וטהרה,

מהדין של המשנה שם לענייננו.

מה נקרא כלא שמקבל טומאה?

אך ורק דבר שמשתמשים בו עוד הפעם ועוד הפעם.

אבל אם זה חד פעמי,

אין בזה בעיה, זה לא מקבל טומאה.

כך גם לענייננו.

וכיוון שאתה מרוקן את זה וזורק,

אין לזה חשיבות של כלא, וממילא גם לגבי הלכות שבת,

אין לנו שום בעיה.

הוא ממשיך ואומר, הנפקא מינה גם לגבי דין טבילת כלים.

גם שמה יחול אותו כלל ואותו דין. הכיצד?

אדם שקונה כלאי מהגוי,

אפילו אם זה כלאי חדש,

אפילו הכי, צריך קודם להטביל את זה במקווה.

שלא יבוא באש לאוויר ובמים, אך במי נידה יתחטא.

אבל כל זה בכלי.

אם זה לא כלאי, לא צריך להטביל.

איך נדע את ההגדרה?

לפי ההנחיה שאמרנו עתה.

ולכן, אם האדם הזה קנה מהגוי, צנצנת ריבה.

המוכר, בעל המקולת,

גוי רוסי או גוי רומני או ערבי.

כאן הריבה עצמה היא כשרה למהדרין. אתה רואה, כתוב על זה בהכשר הבדץ.

אבל הוא שואל אותך,

הרי אני קונה ממנו גם את הצנצנת.

הצנצנת הזו זה כלאי.

איך אני יכול לקחת מהריבה הזו ולאכול?

תגיד לו, איך שהוא קונה?

אולי יפתח קודם את הצנצנת,

ירוקן את כל הריבה לכאלי אחר?

לא, לא חייב לעשות כך.

כיוון שאין בדעתו להחזיר חזרה את הפיקדון,

את אותה הצנצנת לגוי.

אלא, הם מוכרים את זה שוב לשימוש חד פעמי.

אף אחד לא מקבל ממך חזרה לא את הקופסה של המטרנה,

לא את הקופסה של נס קפה ולא את צנצנת הריבה.

הם מוכרים את זה לשימוש חד פעמי.

ולכן, זה לא נחשב לקאלי כדי לחייב בטבילה.

אבל יש הרבה אנשים ששואלים,

תראה, אני לא זורק את הצנצנת הזו.

לפעמים יש צנצנות יפות מאוד,

או בקבוק וויסקי.

יש עליו הכשר, אבל היבואן היה גוי.

אז הגוי קנה את זה. עכשיו, הבקבוק של הוויסקי היה שייך פעם לגוי,

יצא מרשות הטומאה של הגוי,

קניתי את זה, נכנס לרשות הקדושה.

אז איך אני יכול להשתמש בזה? מה יועיל ההכשר?

צריך לרוקן את זה קודם ולהטביל את אותו הבקבוק במקווה.

כיוון שהוא עשה את זה לשימוש חד פעמי,

לכן אין בעיה.

אני לא זורק את הבקבוק הזה, אני אעשה יין ביתי,

אני אמלא את זה יין, זה בקבוק כל כך יפה, כולו הוד והדר.

תענה לו,

מי הופך אותו לשימוש רב פעמי?

אתה.

אתה החלטת שתשתמש בזה עוד כמה וכמה פעמים,

אז אתה היהודי עשית את זה כלי.

כשזה היה ברשות הגוי זה היה לשימוש חד פעמי,

שמה לא היה עליו שם כלי, לא היה חייב בהטבלה.

מתי נעשה כלי?

אצלך, כשאתה החלטת להשתמש בו עוד כמה פעמים,

ולכן גם בקופסת המטרנה,

אפילו אם האדם הזה החליט,

אני לא זורק את זה.

אחרי שהוא ירוקן את כל המטרנה,

ימלא את זה קפה, תה,

מלח, סוכר או דברים אחרים.

מותר, אין בעיה בדבר, למרות שהיצרן היה גוי,

אין כאן חיוב טבילה,

לא חייב לקחת ולהטביל.

את הדברים שמוכיח שם בהרחבה חכם מנציון,

גם הרב עורבך במלחת שלמה, בשמירת שבת כהלכתה, ועוד מחכמי דורנו,

גם הם נקטו את הקולה הזו,

וכך המסקנה למעשה.

אפילו אם הפקק הזה של מתכת, אפילו בזה מעיקר הדין מותאם.

המחווירים מחלקים בין הפלסטיק למתכת.

אם היית ביקב היית רואה שהפקק ממתכת,

כשהוא מגיע לשם הוא לא בנוי בצורת פקק,

אלא הוא בנוי בצורת צלחת,

משטח עגול,

והמכונה מלבישה את המשטח הזה על צוואר הבקבוק ועושה את זה פקק.

מתי אתה הופך אותו? פעם ראשונה לפקק,

כשאתה שובר את צוואר הבקבוק שלו.

ולכן יש מחמירים בזה. שוב,

אם הוא היה משתמש בפקק הזה לשימוש חוזר,

כמו הדוגמה שהבאתי באותו שעושה יין ביתי,

אין לך נמל.

הבנה לבכי, אין מקום לאסור.

אני מסכים איתך בתיאוריה שיש דבר כזה,

אבל מתוך אלף,

האם יש אחד או שניים שמצליחים להגיע ולקבל חזרה את דמי הפיקדון? אולי יש אחד מאלף ואולי לא.

זה עוד מס שממשלת ישראל מצליחה לסחוט מאיתנו.

הם אלופי העולם.

יש להם כל מיני פטנטים,

כל מיני רעיונות לקחת ולסחוט מהלימון הסחוט מצליחים לסחוט עוד ועוד ועוד.

לא היה דבר כזה בהיסטוריה. זה המוח היהודי, ממציאים כל מיני פטנטים.

אחד הפטנטים, דמי פיקדון.

אני חוזר לדברי מרן, סימן תקט, סעיף זין,

להטביל כלי חדש ביום טוב, דינו כמו בשבת,

כדעיתא בסימן שכג, סעיף זין.

המשנה, במסכת ביצה יז, המשנה אומרת לנו,

אסור להטביל כלים במקווה ביום טוב.

קל וחומר בשבת.

יש ארבעה טעמים שם, ויש לנו נפקא מינה למעשה,

בדוגמה שמרן מדבר כאן.

המשנה לא מדברת בדוגמה של ימינו.

אנחנו קונים כלים מהגוי, לוקחים לה מקווה, מטבינים.

אז המשנה לא דיברה עדיין בדוגמה הזו,

אלא דיברו בדוגמה המצוינת.

היותר שהייתה מצויה אז.

קלי שנגע בו שרץ בקדרה הזו, במתכת, נגע עכבר מת.

אם כן, זה טמא,

וכל מאכל שתכניס לתוכו יהיה טמא.

אז הם היו אוכלים לא רק תרומה בטהרה, אלא אפילו חולין בטהרה.

מה התקנה?

אמרה לנו התורה, קראנו לפני חודש,

צריך להטביל את זה במקווה, ואז הקלי יחזור להיות טהור.

ועל זה המשנה אומרת, אסור לך להטביל כלא כזה במקווה, בשבת או ביום טוב.

ולמה?

הטעם הראשון,

נראה כמתקן. הטעם השני,

שמא יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים.

הטעם השלישי, גזירה שמא יסחט.

הרי בזמנם גם החולצה שנגע בשרץ היא טמאה.

גם אותה לטהר צריך להטביל במקווה,

אחרי שיטביל במקווה אולי יסחט.

והגמרא מקשה, תנח כלים דה בני סחיטה.

אבל אם זה צלחת או כוס,

דבר שלא ראוי לבוא לידי סחיטה, למה שמה אסור?

הגמרא עונה, גוזרים זה עתו זה.

טעם נוסף שמיישה.

אין לו זמן בחול,

יש לו זמן רק בשבת ללכת להטביל.

בינתיים זה יישאר בבית טמא,

וכל המאכלים שיטעו וישימו בתוכו,

הכל יהיה טמא. ולכן,

החכמים אסרו לעשות את זה בשבת,

ואז ברגע שזה נטמא, ירוץ מיד למקווה ויטביל אותו. אלה הם ארבעה טעמים.

הנפקא מינה לענייננו.

אנחנו היום לא באים להטביל כלי שנטמא בשרץ.

מילה וחי, אנחנו טמאים מתים, לנו אין נפקא מינה.

אלא כל הנפקא מינה שיש לנו אך ורק לגבי אדם שקנה כלי מהגוי.

קניתי ממנו כוסות, צלחות, קדרה,

ואז אני לוקח את הסיר המתכת,

לוקח את הסיר נרוסטה,

מברך,

וציוונו על טבילת כלים, ומטביל.

זה מה שאנחנו עושים בכל ימות השנה.

האם לנו מותר לעשות את זה בשבת ויום טוב או לא?

אם נלך לפי הטעם שמי יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים,

גם פה אין הבדל אם זה נטמא בשרץ,

בדוגמה ההיא או בדוגמה הזו. גם פה יש חשש

שמי יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים ביום שבת, ולכן צריך לאסור.

אבל אם תלך לפי הטעם, גזירה שמי יסחוט.

שם הייתה דוגמה של בגדים טמאים,

גזרו בהם שמי יסחוט,

וגם את כלי האכילה גזרו זה עתו זה.

אבל בכלא שאדם קונה מהגוי, שצריך טבילה בזמן הזה,

רק בכלי האכילה יש את התקנה הזאת, הגזירה הזו.

אבל בבגד, אם קנה חולצה מהסינים, מהגוי,

בזה בוודאי לא צריך להטביע, לא צריך שום דבר.

אז אין לך לגזור זה עתו זה.

גם החשש שמי ישהה,

שם היה חשש שבינתיים נכניס בתוכו מאכל,

והמאכל יהיה טמא.

כאן אצלנו אין את החשש הזה, זה חשש רחוק מאוד.

למה? כי גם אם טעה ושם בתוך הכוס,

שם בזה כוס תה,

התה לא נאסר.

אסור לנו לשתות בכוס הזה שלא הוטבל,

תעביר אותו לכוס אחר ושם יהיה מותר.

אז לכן הגזירה שמיישה כאן לא כל כך קיימת.

זאת ועוד, המאירי אומר,

הגמרא שם אומרת, כל זה בטומאה דאורייתא.

אבל אם זה טומאה דרבנן ולדא טומאה, מותר להטביל.

כל התקנה

להטביל כוס זכוכית על דבא דקולען ועל זה דרבנן

גם הפוסקים שהחמירו ואמרו שטבילת כלי מתכת דאורייתא

אבל כלי זכוכית כולם יודעים שזה דרבנן

אז אם כל זה דרבנן כמו ששם התירו להטביל כלי שנטמא בוולד הטומאה הוא עדין גם פה

אלה הצדדים שבהם דנים הפוסקים אם מותר לקחת למקווה ולהטביל בשבת ויום טוב המסקנה

למרות שהיו צדדים להקל כי כל זה ספק בדרבנן אבל מרן נתן לנו עצה כדי לצאת ידי חובה עליבא דקולעאלמא יש לנו כביש עוקף מחלוקת העצה הראשונה תיתן את זה לגוי במתנה ויחזור ויקח את זה ממנו בשאלה ואז לא צריך להטביל כל הטעם למה צריך להטביל

כמו הגר יוצא מהטומאה לקדושה צריך טבילה במקווה

גם פה הקלי הזה היה שייך לגוי עכשיו עובר לרשותי לרשות היהודית צריך להטביל אותו אבל כאן זה עדיין נשאר ברשות הגוי עדיין זה שלו בזה אין את התקנה זו עצה אחת עצה שנייה כשאתה מוציא אותו מהמקווה אל תוציא את הכוס ריק תוציא מהמים של המקווה בתוך הכוס ובהם תיטול את הידיים אז מי שרואה אותך

מוציא את הכוס מהמקווה הוא לא יגיד שאתה מתקן אין כאן את הגזירה שנראה כמתקן הוא יגיד שאתה רוצה ליטול את הידיים ולכן בחיי גוונה על ידי העצות הללו יש מקום להתיר ואם אין לו את שתי העצות האלה משום מה מזלג אי אפשר להוציא מים מהמקווה

אז מה יעשה?

יש לו פתרון על ידי ילד

מותר לומר לילד שהוא פחות מגיל בר מצווה שהוא יבוא איתך למקווה

ולידך הוא לוקח ומטביל את זה ואז יהיה לנו צד להתיר הרי כשיש מחנוקת ויש מי שמתיר לגדול

יש שסמכו על דברי הבית יוסף

באורח עם סימן רסט שיכול לסמוך על זה על ידי ילד קטן מי שעשה כן יש לו על מה לסמוך

אנחנו לא מברכים על טבילת כלי זכוכית

הסיבה היא

בפוסקים

יש דיון

והמסקנה היא שכן צריך לברך ויש מנהג

ולא חוששים לדעה יחידה אלא מעיקר הדין היה צריך לברך

אבל זה היה בזמנם

בדורותם

היום בזמן הזה כמעט כל הבתי חרושת בעולם

יש להם גם מניות

וחלק ממחזיקי המניות הם יהודים

כך אומרים עלינו, אומרים שהמניות זו מחלה

של היהודים, היהודים חושבים שהם מבינים במניות והם אוהבים לקנות

אז אם יש לך בית חרושת בסין שמייצר כוסות

מיהו בעל בית החרושת?

בעלי המניות ואם חלק מהם השותפים הם גם יהודים

אז אולי מעיקרה לא חייב

טהרת ישראל השואל ומשיב ועוד מאחוריונים אומרים שאם יהיה שותף יהודי פטור

יש חולקים, השאר חולק,

אבל כאן לענייננו יהיה לנו צעד היתר בדבר כיוון שיש כאן ספק דה רבנן ולכן לעניין הברכה כמו בכל מקום אנחנו חוששים ספק ברכות לעקר

אולי ההלכה כדעת השואל ומשיב את טהרת ישראל שמעיקרה זה היה פתור בגלל השותפות

ולכן לא כדאי לברך אלא אם הוא רוצה בכל ימות השנה העצה היא כך

יאמר ברוך אתה יהרהר שם ואלוקנו וימשיך את הברכה בדרך הזו יהיה רשאי לנהוג ולעשות כך אבל אזכיר שם שמיים בצלחות זכוכית

כוסות זכוכית וכיוצא בהם שכל עיקר החיוב שלהם הוא דה רבנן

ובמחלוקת הזו לספק דה רבנן

כדאי להימנע בדבר.

לא מבעיה אם נהיה בעל המניות יהודי שיש לו 51% במניות מה שנקרא יש לו שליטה אצבע להחליט

אפילו אם פחות מזה יש אומרים שגם זה נקרא שותפות.

יש בזה מחלוקת בין המנחת יצחק למועדים מוזמנים בהר איראה ועוד מאה אחרונים ולכן כמו בכל מחלוקת אנחנו חוששים מאוד

לגבי הברכה גם פה אני לא אומר לפתור לגמרי ולכתחילה כוסות זכוכית

כדאי להחמיר ולהטביל אותם אבל לעניין ברכה לפחות כדאי שהאדם יהיה זהיר אם זה בכל ימות השנה קל וחומר לגבי שבת ויום טוב שם בלאו הכי התשבץ אומר שלא לברך

כי מה אתה אומר הוא מוציא מים מהמקווה ורוחץ בהם את הידיים

אז לא נראה כמתקן אבל כשהוא מברך אז הוא מסגיר את

עצמו ונראה כמתקן זו הטענה של התשבץ.

אביב הלכה בסימן שכג מדבר בזה יש הענו על דברי התשבץ אבל כאן לענייננו בגלל צירוף הדברים הקודמים שאמרנו ולכן המסקנה היא

בכל ימות השנה לא כדאי להזכיר שם שמיים שלא יבוא לידי ספק.

אז מה הספק הזה? נכון אנחנו מצרפים את זה גם במקרה של

שעת הדחא כמו שאמרת אנחנו מצרפים כדי לסמוך להקל בדבר

רגע לגבי כמתקן זה קורה ותוראי לה כדאי, זה לא נקרא איסור דאורייתא?

לא, זה לא נקרא איסור דאורייתא

כי גם אם תאמר שהמצווה להטביל את הכלים זה מן התורה כמו שכתוב

אשר לא יבוא באש תעבירו במים אך במני דא יתחתא אבל בינתיים עד ההטבלה שאסור להשתמש בהם

כולם מודים שהאיסור הזה הוא דא רבנן

זה לא איסור מן התורה כך שכל הבעיה הזו היא בעיה בדא רבנן ולכן נקטנו שספק דא רבנן לכולה לכן נקלנו שמעיקר הדין לא היה חייב וגם אם הוא רוצה להחמיר ולהטביל את הכלים ואת הכוסות הללו אמרנו שייזהר שלא לברך

הרמב״ם מדגיש שטיפת הכלים לשטוף כלים ביום טוב הדינים שווים לשבת

א.

מצעד מכין מיום טוב לחול כמו שאסור לשטוף כלים ביום שבת להכין משבת לחול כך הוא הדין גם לגבי יום טוב אלא אם כן אם יש חשש שכל היתושים והזבובים של השכונה ינחתו אצלו לחיטת ביניים כדי לאכול מהשאריות של הצלחות

אז כאן אין לו ברירה כאן נתחייב לשטוף אותם כדי שיוכל לשבת בבית במנוחה

ולא יהיה לו טרדה מהיתושים והזבובים אז אפילו בשבת מותר לשטוף כך הוא הדין גם ביום טוב ואין לנו צד היתר בדבר

אבל זה שייך את הכולה הזו בימים האלה הימים שהם

חמים ויש לנו יתושים וזבובים

אבל בחודש, תבת, שבד, אתה כמעט ולא מוצא מהם

כולם הולכים לאיבוד, כולם מתים בקור ובגשם

ולכן שם לא תהיה הקולה הזו,

כלים שאינם מיועדים לשבת,

אין היתר לשטוף אותם. קל וחומר לאותם שרגילים

מיד אחרי סעודה שלישית

לוקחים את הילדים, הולכים לבקר את הסבא או את הסבתא

אף אחד לא נשאר, אם לא נשאר

בשביל מי אתה מנקה?

אפילו אם יבוא יתושים, אף אחד אין בבית, מה אכפת לך שהיתושים יתנחלו בינתיים בבית שלך שעתיים שלוש?

כשיבוא ייקח את הפליט ויפזר ויניס אותם

אבל להכין משבת לחול או מיום טוב לחול, שני הדברים שווים.

גם בדוגמה שהוא חושש מהיתושים שהיתרנו,

התרנו אם יעשה את השטיפה הזו בדרך היתר על ידי ברזלית, ננס,

שהוא פלסטיק קשיח שאינו סופג.

אבל לקחת ליפה ולשפשף, בוודאי שאסור.

הליפה הזו היא סופגת,

וכשאתה בא עם הסבון לנקות אתה סוחט, יש כאן בעיה של איסור דש,

ובוודאי שבזה אין לנו יותר, אין לנו כולה בדבר,

אלא אותם התנאים, אותם ההגבלות שיש בשבת,

יש גם לגבי יום טוב,

שניהם שווים לעניין זה.

התוספות כותבים,

מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש.

יש לי כאן בתוך הכוס הזה אבן,

אני רוצה לנער את האבן כדי לשתות בכוס מים,

התוספות התירו. שואל המגן אברהם, אם כן, למה,

מדוע ביצה שנולדה ביום טוב אסור לטלטל אותה? תגיד, זה אוכל נפש, אני רוצה לאכול את הביצה.

עונה ואומר המגן אברהם, שם לאכול מהביצה,

שם הדבר חמור מאוד.

זה לא רק טלטול, אלא זה השתמשות במוקצה.

ולהשתמש, בוודאי שלא.

כך מסבירים גם את המהלך בדוגמאות של הסקה בשברי כלים והאפר וכו',

ולכן רק לטלטול.

היינו, האיסור מוקצה כאן, רק בזה התירו ותו לאה.

הלילה היורצייט של רבנו שלמה אלפנדרי.

מהרשע אלפנדרי,

שחי במאה הקודמת.

נפטר בשנת

תרצ״ב.

היה מגדולי הדור,

ויש על שמו רחוב

בשכונת מקור ברוך, רחוב אלפנדרי, כי הרב בסוף ימיו,

הרב היה גר שם, ולכן זכו אנשי המקום,

והרחוב נקרא על שמו.

הרב זכה לאריכות ימים,

חי קרוב למאה ועשרים שנה.

הורתו ולידתו היה בקושטא, שם גם כיהן כרב.

אחר כך, תחנה שנייה,

היה תקופה מסוימת בצפת,

תחנה סופית היה פה בירושלים, וכל חייו היה קודש קדשים לתורה ויראת השם,

והיה תקיף ולא פחד מאף אחד.

לא היה לו פחד לא מאנשי ממון ולא מאנשים אחרים.

פעם היה איזה עשיר גדול שמת,

היה מצד אחד עשיר, אבל מצד שני לא היה ירא השם.

ובאו הבנים לרב,

אנחנו רוצים שהרב יבוא ויספיד אותו.

הסכים.

ואז הם ניסו לשחד אותו בכסף.

לא הסכים.

התחילו גם לאיים עליו.

לא פחד, לא מאיומים ולא.

אמר להם, אני לא דורש אל המתים ולא דורש דמים.

לא זה ולא זה. ולא הלך, לא רצה.

ראה שהוא אדם לא דתי,

מה לו ולהספד הזה.

לכן היה מנהיג נשיאותו ברבים,

כך נהג כל ימיו.

אבל היה לו גם

את המדרגה של הבדיחותה

מתחילים ללמוד, צריך לתת מצב רוח לאנשים.

היה מתחיל עם איזה בדיחה.

אז היה איזה ליצן אחד, שאל אותו רבנו,

בן כמה אתה?

אתה פחות ממאה או יותר? ככה העיז וישאל.

אז אמר לו, אתה לא יודע שלא מגלים בגיל הזה?

הרי אדם שהעסקים שלו טובים, הוא אומר.

אבל אם הוא קרוב מאוד לפשיטת רגל,

אז לא מגלים, שלא יברחו כל הקליינטים.

אנחנו הזקנים כבר קרובים לפשיטת רגל,

לכן לא מגלים.

אז הוא היה חצוף, אמר לו, כבודו כבר הגיע לתשעים?

אז הוא ענה לו, ברוך השם, יותר.

הוא לא פחד להגיד שהוא,

ברוך השם,

זכה לאריכות ימים, אורך ימים בימינה, בשמאלה, עושר וכבוד.

זכות התורה הגנה בעדו,

שיעמוד בתפילה לעם ישראל.

אנחנו זקוקים לתפילות שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו במהרה.

בכבוד,

יעלה ויבוא וימכור.

רבנו שלמה אלפנדרי,

היו מכנים אותו הסבא קדישא, בגלל שהיה זקן מופרג,

גם אלה שלא היו נכדים שלו, לא זכה לבנים.

רבותי,

101,

כל שקל שנותנים פה למקום, הכול הולך לתורה נטו.

שום כסף מפה לא הולך לדברים אחרים.

מי שתורם לבית-כנסת,

זכותו גדולה מאוד. תזכו למצוות, תנהל לכבוד הרב.

101 אומר,

120. ציועים אפשר לתת לרב גודליקי.

תנהל לכבוד הרב 120 שקל.

130. 130 אומר, תזכו למצוות.

כל הנותן נותנים לו.

תנהל לכבוד הרב 130. הרב אלפנדרי.

150. למה?

150. 150 אומר.

תנהל לכבוד הרב 150. 150 פעם ראשונה.

150 פעם שנייה.

מי שברך ומותן הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלומו,

הוא יברך וישמור וינצור את.

מי זכה?

אריאל אברהם בן רינה,

שזכה במצווה זו

לאברהם בן רינה ולבנת בת מרים.

שיהיה להם בעזרת השם, בנים ובני בנים,

נראי שמיים, בני תורה.

זכות הגאון הצדיק רבנו שלמה אלפנדרי יעמוד לו,

שיזכו בעזרת השם יחד עם כל המסייעים ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ולזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו.

אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיה אומר.