מצוות צריכות כוונה - חלק טו | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, ליואב ישן בן, בן אבבה,

יזכה לחזור בתשובה שלמה מהרה בתיקון המיתות,

לעלות במעלות הצדיקים,

לכפר על כל עוונות העבר

בריאות איתנה,

ויהיה שמח תמיד,

השם ישמרהו מכל המזיקים,

ויזכה לקידום בעבודה ולא יחסר לו כל, אמן.

מצוות צריכות כוונה חלק ט״ו.

עכשיו אנחנו מדברים במצוות התלויות באמירה

או בשמיעה.

מצווה שהיא תלויה באמירה, כגון ברכת המזון

או הלל

או קריאת שמע וכדומה,

הן חמורות משאר המצוות,

ולכולי עלמא צריכה כוונה.

כולם מסכימים

שבמצוות התלויות באמירה

צריך כוונה.

רבנו יונה בברכות ו',

הביא אותו הבית יוסף, סוף סימן תקפת.

פסק הלכה כמותו,

וזה לשונו.

אפילו מי שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה,

ואמרנו שלא נפסק כך להלכה,

זה מדובר בדבר שיש בו מעשה,

שהמעשה הוא במקום כוונה.

כאילו עצם המעשה שאדם עושה זה מורה על כוונה.

כגון נטילת לא להב,

שאמרו חכמים,

מדאגבהו נפק בה.

מרגע שהוא הגביע אותו, יצא בו ידי חובה.

וכן כל כיוצא בזה.

דהיינו מצוות שיש בהן מעשה.

זה רק למי שאומר שאין מצוות צריכות כוונה,

ואין הלכה כך.

אבל במצווה שתלויה באמירה בלבד,

ודאי שצריכה כוונה,

כי אמירה היא בלב.

וכשאינו מכוון באמירה,

והוא אינו עושה מעשה,

נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוות.

מצוות התלויות באמירה

חמורות כל כך,

שאפילו מצוות רבנן צריכות כוונה גם כן לכו לעלמא.

אפילו למי שאומר שמצוות רבנן אינן צריכות כוונה.

הרדבז אומר שמצוות רבנן לא צריכה כוונה, אבל המשנה ברורה פוסקת שגם מצוות רבנן

צריכות כוונה.

אז פה,

המצוות שתלויות באמירה הן חמורות כל כך, שאפילו מצוות רבנן צריכות כוונה לכולם,

אפילו לרדבז.

אפילו למאנדה אמר שמצוות רבנן אינן צריכות כוונה.

הפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק ג' עוד ד', לשונו שם.

בעיין בית יוסף אור החיים סימן תקפת בשם רבנו שמואל,

דאף למאנדה אמר מצוות אינן צריכות כוונה,

הנה מילה בעשייה, כשיש מעשה,

אבל בדיבור?

לכו לעלמא, צריך כוונה.

ונפקא מינא אפלדידן במצוות רבנן. זאת אומרת, גם מצוות רבנן,

כל המצוות שהן באמירה,

חייבות כוונה, ואם לא, לא יצא.

ולפי זה מעיקר הדין

היה צריך גם לחזור ולברך על מצווה שבדיבור שנעשתה בלי כוונה.

אבל אין נוהגים כן.

נגיד הלל אצל האשכנזים, הם מברכים.

אז אם הוא לא התכוון בהתחלה שהוא יוצא ידי חובת

מצוות אמירת הלל,

הוא לא יצא.

אז צריך לחזור עוד פעם.

הוא צריך לחזור עוד פעם.

ומה עם הברכה לפי האשכנזים? הספרדים לא נוהגים,

אין מברכים על המנהג.

מה עושים?

הוא אומר, אבל אין נוהגים כן.

לא מברכים

עוד פעם על מצווה כזאת.

אבל יש מקרה שכן, לדוגמה.

לדוגמה, בדרך פיקודך לומד כן מדברי הפרי מגדים, ולמעשה אינו רוצה לסמך על זה, להצריך ברכה.

ובשו״ת מנחת אלעזר, בחלק ג', סימן ל״ד, כתב על פי זה,

מי שאמר פרקי הלל,

תוך כדי אמירת תהילים,

ביום שנתחייב הלל,

ביום שאומרים הלל, הוא קרא את כל ספר תהילים, נגיד,

ושם יש את פרקי ההלל.

אבל הוא לא התכוון,

הוא התכוון לקרוא תהילים, הוא לא התכוון לקרוא הלל.

צריך לחזור ולומרו עם ברכה.

כיוון שבאמירת תהילים לא נתכוון, נצאת ידי חובה.

זה לפי המנחת אלעזר.

בקיצור, זה חמור מאוד שלא מכוונים במצוות שיש בהן ברכה.

אז בברכת המזון יש לנו לשם ייחוד,

ומתכוונים שמה כמצוות,

ואכלת ושמאת וירכת כאשר, וכו'.

ובקריאת שמע מתכוונים שלוש מצוות, כן?

מצוות עשה של קריאת שמע,

קבלת עול מלכות שמיים או קבלת עול מצוות,

וייחוד השם, זה לפני.

מהרהרים לפני שמתחילים לשמוע ישראל.

ובהלל, צריך להתכוון שיוצאים ידי חובה.

אמירת ההלל, קריאת ההלל.

אם לא, לא יצאו ידי חובה.

מי התכוון עד עכשיו?

באנג'יריכון דרא מסנת.

יש אומרים,

שלא נאמר דין זה שיחזור ויברך במצוות התלויות בדיבור רק במצוות דרבנן,

לא במצוות דאורייתא.

זאת אומרת,

יש אומרים שלא נאמר דין זה שיעזור ויברך במצוות דאורייתא רק במצוות דרבנן,

אבל לא במצוות דאורייתא.

כשחכמים עשו חיזוק לדבריהם,

אז לפי מי שאומר שכן אומרים ברכות,

אז זה רק בדרבנן,

כי הם עשו חיזוק לדבריהם אפילו יותר מדאורייתא,

אבל לא בביצוע דאורייתא, לחזור ולברך.

החכמים עשו חיזוק

לדבריהם

ומכל מקום,

אם נתכוון בתחילת האמירה, יצא.

כך המביא שואל ומשיב.

מצווה תלויה בשמיעה,

כגון תקיעת שופר,

לפי שאין בה מעשה,

אם לא נתכוון בה, לא יצא.

אדם שומע תקיעת שופר ולא התכוון לצאת.

חובת המצווה,

כאשר ציווה השם,

לא יצא.

אז הוא צריך לשמוע עוד פעם את התקיעה מההתחלה עד הסוף.

בערוך השולחן, סימן תקפת סעיף יג אומר,

יש אומרים

דאפילו למאן דאמר,

לסבירה למצוות אין צריכות כוונה, זה במצוות של מעשה,

כמו אכילת מצה,

כי סוף סוף הוא אכל מצה,

אבל מצווה של דיבור כמו קריאת שמע,

או של שמיעה כמו שופר,

שהוא בלי כוונה לצאת ידי מצווה,

לאו כלום כעביד, לא עשה שום דבר.

אז זה למדנו עכשיו מצוות באמירה ובשמיעה, אם לא מתכוונים אפילו לאלה שסוברים

שאין מצוות צריכות כוונה,

הן חמורות יותר ולכו לעלמא,

צריך לחזור ולקיים מחדש, לא יצא ידי החור.

עכשיו,

מה הדין בדברים שהם הכשר מצווה?

הם לא עצם המצווה, הם הכשר מצווה, הכנה למצווה.

מעשה שאינו גוף המצווה,

רק כשבא להכשיר את הדבר,

כגון טבילת נידה שמכשירה אותה לבעלה,

אין צריך כוונה.

בשו״ת הרדב״ז, חלק א', סימן ל״ד,

כתב שגם שחיטה

ונטילת ידיים וכדומה,

אין צריכות כוונה,

כי זה הכשר

למצווה.

וכן כתב בדרך פיקודיך בהקדמה א' עוד ח'.

בזה לשונו,

אין צריך כוונה רק משהו ממניין תרי״ג מצווה דאורייתא.

מה שאין כאן הטבילה אינה ממניין תרי״ג מצוות.

רק ממניין תרי״ג הוא לשמור ימי הנידה וזיבה.

בטבילה

היא עצה מן התורה לתקן ולטהר אישה מטומאתה לבעלה.

ובאם לא תטבול אף על פי כן קיימו המצווה בשמירתם,

עצם זה ששמרו את ההרחקות ואת הדינים,

קיימו את המצווה שמה של מה שהתורה אמרה

לעניין זה.

בנידון כזה,

דבר שאינו מגוף המצווה ממניין תרי״ג,

יוצאים ידי חובה בלי כוונה.

זאת אומרת, כשהיא תטבול היא יוצאת ידי חובה גם בלי שהיא תתכוון

שהיא מטהרת לבעלה וכו׳ וכו'.

יש אומרים שאם ההכשר מצווה הוא דבר שצריך לעשות

ואינו יכול מבלעדיו,

כגון נטילת ידיים לפני תפילת שחרית,

למאן דאמר דמצוות דרבנן צריכות כוונה,

צריך כוונה.

הפרי מגדים

במשבצות זהב אורח חיים סימן ד',

סימן קטן טו,

באר שהטעם שמכשירים למצווה, כל דבר שמכשירים למצווה,

אינם צריכים כוונה כמו שלמדנו עכשיו,

כיוון שיכול מבלעדיהם.

אם ירצה לא ישחוט

ולא יאכל בשר.

שחיטה

מכשירה אותך לאכול את הבשר.

בלי השחיטה

אתה לא יכול לאכול את הבשר.

אז מה עושה השחיטה?

מכשירה לך את הבשר לאכילה.

אבל אתה לא חייב לשחוט.

אל תשחט ואל תאכל.

אין מצווה.

כל יום לשחוט או פעם בשנה לשחוט או זה, אין מצווה.

וכתב לפי זה,

שנטילת ידיים שחרית,

שאי אפשר בלי נטילה להתפלל,

יש לומר די צריך כוונה,

אפילו שהתהילה היא מכשירה אותי להתפלל,

אבל בלעדיה אי אפשר להתפלל.

אז דבר שמכשיר

למצווה

שבלי ההכשרה המוקדמת אי אפשר יהיה לקיים את המצווה, גם זה צריך כוונה.

אבל בספר תהילה לדוד, בסוף סימן ד',

חולק ומוכיח מכמה מקומות שהעיקר,

משום שאינו מגוף המצווה,

ופוסק שגם תהילת ידיים שחרית אינה צריכה כוונה.

בקיצור,

אז יש אומרים

שאם הכשר המצווה הוא דבר שצריך לעשות ואינו יכול מבלעדיו,

כגון תהילת ידיים לפני תפילת שחרית, צריך כוונה,

ויש מי שחולקין על זה.

נו, כדאי לנו להתכוון וללכת על הצד הבטוח, לא?

ונחלקו הפוסקים במצוות פרו ורבו,

אם היא מעשה מצווה וצריכה כוונה,

או שאינה רק הכשר מצווה

ואינה צריכה כוונה.

בספר נחלה לישראל, קונטרס הלכה למשה סימנה,

מביא שמצוות פרו ורבו

היא הכשר מצווה.

מטרתה,

כדי שיהיו לו ילדים.

מתי מקיימים את המצווה פרו ורבו? או שיש לו בן או בת,

בן ובת,

או שיש לו שני בנים ושתי בנות.

תלוי.

ולפי זה אינה צריכה כוונה.

ובדרך פיקודיך, בהקדמה א' עוד ו', כתב

שהיא נחשבת

לגוף המצווה,

ככתוב, לא טוב להיות האדם לבדו,

אלא שצריך לכוון גם לטעם המצווה

משום פרו ורבו.

ולמעשה, כתב, גם הדרך פיקודיך שבדיעבד יוצא גם בלי כוונה,

כיוון שיש בה הנאה.

ואמרנו שדבר שאדם נהנה בזה,

אז הוא יוצא ידי חובה.

גם אם הוא לא התכוון,

אפילו במקום שהיה צריך להתכוון, יש פוסקים ככה.

ועיין עוד במנחת חינוך מצווה א' עוד כ' ט',

שכתב טעם נוסף, שמצוות פרו ורבו אינה צריכה כוונה,

רק מצווה שמקיים בקום ועשה צריך כוונה.

מה שאין כאן מצוות פרו ורבו, שבשעת מעשה אינו מקיים שום מצווה, רק אחר כך, כשנולדו לו הבן והבת,

ואז הוא כבר לא עושה שום מעשה,

וזה נעשה ממילא מאליו.

טוב,

אז ראינו עכשיו שגם הכשר מצווה,

מה הדין,

שלא צריך כוונה אם זה הכשר מצווה.

יש אומרים שאם הכשר מצווה, או חלק מהמצווה,

או בלעדי הכשר מצווה, כמו נטילת עניין שערית,

אי אפשר לקיים את המצווה, צריך, ושנחלקו בזה.

ובפרו ורבו גם כן יש מחלוקת, האם צריך כוונה או לא צריך כוונה.

בכל אופן, מי שיכול לכוון,

זה על הצד הבטוח בעניינים אלה של הכשר מצווה.

ונאמר מעשה הגאון רבי שמעון שוויב

התארח פעם

לשבת

בביתו

של מרן החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה,

ושמע ממנו באותו ליל שבת בנוכחות ציבור רב שהתקבץ לתוך חדרו.

חכמים, זיכרונם לברכה,

אומרים שכל אדם היה יכול לטעום במן טעם כל מאכל שחפץ בו,

וכפי שכיוון בזמן אכילתו.

זאת אומרת,

הרי אני מכוון

לטעום טעם אבוקדו,

טועם אבוקדו,

הרי אני מכוון לטעום טעם אננס,

טועם אננס,

הרי אני מכוון סטייק אנטריקוט,

טועם סטייק אנטריקוט.

מה שאתה מכוון זה מה שאתה טועם.

שואל החפץ חיים, ואם לא קיבל לי שום טעם בעולם,

איזה טעם היה להמן?

לא כיוון.

והשיב מיד,

בהיעדר מחשבה,

אין כל טעם.

אם לא חשב,

אין שום טעם.

וזה הדין.

במקום שאין מחשבה,

אין כל טעם.

ככה גם בדבר רוחני.

אם אתה לא מתכוון,

אין,

לא התכוונת כלום, אין מצווה, אין טעם, אין כלום.

וכל דבר רוחני, אין לו מקום ללא מחשבה.

לא יכול להיות דבר רוחני בלי מחשבה.

בלי שתחשוב על הדבר, אין כלום.

אמרנו שאם

אדם יניח תפילין

או יטול עולב או יבנה סוכה

בלי שום כוונה.

הוא לא קיים שום מצווה.

אם הוא נכנס לסוכה בלי להתכוון שום דבר.

למה?

כי אם השם לא ציווה,

אז מה הם בנים את הסוכה?

גם גויים בונים סוכות.

אנשים בונים את זה לצאל, ככה.

יש גם בשפת הים סוכות, סוכת מציל וסוכת זה, כל מיני סוכות.

אז מה?

אם אין ציווי השם, אין פה מצווה. אם לא התכוונת לשם מצווה, אין פה מצווה.

אדם החליט שהוא רוצה לעשות תפילין.

מישהו ציווה אותך? כתוב באיזשהו מקום? לא, הוא החליט, מתאים לו לעשות איזה תפילין.

לא עשה כלום.

אז גם אדם שקנה תפילין מהודרות ושילם אלפי שקלים, והכול, וזה, ומשהו, ובר מצווה, מה זה? כל הילדים בבר מצווה העיקר להצטלם ולהניח ביום ראשון.

לא התכוונו,

לא לימד אותו האבא שצריך לכוון

לקיים מצווה דאורייתא, כמו שכתוב, לשם ייחוד, קודשא בריא,

אם הוא לא אמר את זה,

כבר מהיום הראשון הוא לא קיים מצווה.

מצוות צריכות כוונה.

אפילו לשיר

צריך כוונה.

אם אני שר בשביל להודות לשם,

הרי אני מכוון לקיים מצוות הודיה לשם יתברך,

כאשר צווה השם.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל ידעוך.

אין קדוש כה שם,

היום יום שלישי, מחר רביעי, כבר ישמחו במלכותך.

למי שלא יודע, אני רוצה לספר לכם סיפור, תקשיבו טוב.

כל יום

שישי בליל שבת,

בכל שבת בבוקר

נוהגים כל הציבור כאן

ללוות אותי עד לבית,

וכולנו שרים ברחובה של העיר ישמחו במלכותך ככה עד שמגיעים הביתה,

ויוצאים מכל השכנים, ילדים, אנשים ונשים ומקשיבים.

אחרי כמה חודשים שאנחנו עושים זאת,

אמרתי לחבר'ה, תשמעו,

כל הרחובות האלה ספוגים בקדושת השירים של שבת,

ותדעו לכם שאם יש חולה

שילך

ממקום שאנחנו יוצאים מהבית כנסת עד למדרגות שאני עומד עליהן שמה, וישיר

ישמחו במלכותך כל הדרך,

גם ביום חול,

והוא חולה, ירפה.

מכוח הקדושה שיש כבר ברחובות האלה שעברנו.

ו...

בישר אותי יהליהל

שהיה לו חולי מעיים כמה זמן?

כמעט שנה חולי מעיים שהוא לא יודע איך להתפטר מהם, והרופאים גם לא.

והוא החליט לעשות את זה.

עשה מפה עד לשם, הגיע לשם, נעלמו כל הכאבים.

מופת.

אז תדעו לכם את זה ותודיעו לחולים, מי שרוצה לעשות את זה,

בכבוד.

שיהיה רק לבריאות.

ברוכים תהיו. יום טוב.

הריני מכוון לקיים מצוות חכמים.

רבי חנניהו ברגש יאמר,

רוסו הקדוש ברוך הוא זכות ישראל לפי כוח.