הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק ד | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: קמרי יפה בת צהיינש. { KIMRAY YAFA BAT TSAHAYNESH{ (והחיסונים יצאו לה מהגוף בדרך נס ולא ישפיע על גופה לרעה) רפואה שלמה לה ולכל יוצאי חלציה יחזרו בתשובה שלמה זיווגים הגונים, פרנסה טובה, ויזכו לקבל פני משיח צדקנו בב"א. – אמן!

תוכן עניינים

הכרת הטוב חלק ד;

טעם במצות פדיון פטר חמור;

שאלה למעשה בענין פדיון הבן;

הכרת הטוב חלק ד;

אנחנו ממשיכים ב'הכרת הטוב' ואנחנו בחלק ד', הדברים שאנחנו אומרים כרגע זה מר' אברהם ארלנגר זלה"ה - נפטר לפני כמה ימים אחרי החיסונים ראש ישיבת 'קול תורה': 

מצאנו בדברי חז"ל שאמרו: שחיוב הכרת הטוב הוא לא רק כלפי אב ואֵם שכל חייו קיבל מהם ויגעו וטרחו עבורו! אלא גם על פעולות קטנות של חסד - חייבים אנו להחזיר טובה בשיעור גדול מאוד! הרי במדרש רבה: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג י) אמר לו: "רבונו של עולם! איני יכול!! מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו - נפשו חייב לו!" זאת אומרת חייב למסור נפש בשבילו, ורואים מעלת משה רבינו: הוא לא זוכר לו את זה שהוא שלח אותו לכלא עשר שנים! - מדהים!! הוא רואה רק את הטובות. 

"וכן אתה מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צורפית האלמנה ומת בנה החל מתפלל מתחנן ואומר... ולא עוד, אלא שכל הפותח פתח לחבירו - חייב בכבודו יותר מאביו ואמו; אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע, וזכה פי שנים ברוחו, היה לו לילך אצל אביו ואמו להחיותם, כמו שהחיה את בן האכסניה שלו! ואלישע לא הלך. וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו שהחיה את בן הצורפית, אלא שמסר את נפשו על אכסניא שלו!". כי הם הרגישו: שהם חייבים את נפשם למארחים שלהם ושעשו להם אכסניא. לכך אמר משה לפני הקב"ה: "קיבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו!" ולכן כתוב: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (שמות ד יח) עד כאן המדרש. 

מה גילו לנו חז"ל בזה? שגם בשעה שהנידון: שליחות להוציא את בני ישראל ממצרים! והמשלח - זה הקב"ה בכבודו ובעצמו!! מכל מקום משה מסתכן בנפשו ומסרב בנפשו: עד שהוא יטול רשות מחותנו. וכמו שפירש שם ב'עץ יוסף': שיש בזה סכנה לסרב לדבר ה' - שמא יענש בזה! וכן באליהו היה בדבריו צד שיענש כי הטיח דברים כלפי מעלה: למה "הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ" (מלכים-א יז כ) כך הוא פונה לה', וכל זה: מצד החיוב של מי שנתארח אצלו כדי להכיר טובתו. ואין ספק שמשה רבינו ואליהו הנביא הכריעו: שכך רצונו יתברך! 

וכן אנחנו רואים בדברי חז"ל שקבעו לנו לדורות במדרש: "שכל הפותח פתח לחבירו - נפשו חייב לו!" הרי שלא חטאו – לא חטאו בזה גדולי עולם האלה, אלא נהגו בהנהגה של: "דרך ארץ קדמה לתורה!" ומה שהוא חייב יותר בכבוד המארח שעושה לו אכסניה יותר מכבוד אביו ואמו; הרי ההורים שלו פתחו לו פתח! והיה לו אכסניא אצלהם שנים רבות!! נוסף לכל שאר הטובות שגמלו לו, אז איך יכול להיות שהוא חייב בכבוד אכסניא יותר מההורים? באכסניא יכול להיות פעם, פעמיים, שלוש, ופה; חמש עשרה שנה! עשרים שנה, עשרים וחמש שנה!! איך זה? 

אלא נראה לומר: שהרי אביו ואמו גם מגדלים אותו לעצמם; שיהיה להם בן ומשענת לעת זקנותם, אז זה לא רק בשביל חסד ממש, מי שמקבל בתוך ביתו זה אדם זר, הוא לא חייב לו שום דבר, והוא פותח לו את ביתו ומקבל אותו בסבר פנים יפות וכו' וכו' זה יותר – יותר- יותר לשמה! יותר, גם זה תלוי; אם זה אדם חשוב - אז זה ענין שיש לו להתכבד בזה וכו' בכל אופן, כך קבעו חז"ל. וזה כמו שאומר רבינו בחיי שלמדנו אתמול (הכרת הטוב וכפיות טובה חלק ג' 19-10-2021): שהאבא עושה חסד עם הילד לתועלת עצמו ולתקוותו בו! אז זאת אומרת זה לא נטו... זה הסבר אחד. 

ודבר שני: נתבאר גם (שם) ב'עץ יוסף': שאביו ואמו זנים אותו מצד הטבע, וזה טבע שהטביע בהם ה' יתברך: לרחם על הבן! אבל זה לא טבע שהקב"ה הטביע בכל אחד להכניס אליו הביתה כל אחד!! אז זאת אומרת לכן הם לא אצו רצו אלישע ואליהו להחיות את הוריהם. 

ועלינו לשים לב ולהתחזק מאוד במידה הזו של הכרת הטוב; בין כלפי שמיא - על כל חסד וחסד, 'על כל נשימה ונשימה' על כל פרוטה, על כל הנאה קטנה! להודות, להלל, לשבח לה' יתברך, בכוונה בלב שלם – "בָּרוּךְ ה'!" (בראשית ט כו) ישתבח ה'! "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו א) ולא יכבד עלינו שום טרחא והוצאה כלפי שמיא! כי הכל ממנו יתברך; אז לקנות את המצוות הכי מהודרות, את הכלים הכי נאים; לכבוד שבת לכבוד מועד, כל ההוצאות - זה הכל לכבוד ה' צריך להיות! הכל-הכל-הכל. 

החפץ חיים אומר: כשאדם בונה בית צריך ליתן דעתו לעשות חדר מיוחד לאורחים! לייחד חדר מיוחד לאורחים בשביל לעשות חסד עם הבית, ה' נותן לך בית אז תעשה כבר את המצוה: תכניס אורחים כמו אברהם אבינו! אתה מזרעו, זה הוצאה! כל מטר - עולה הרבה כסף! וצריך אח"כ לרהט והכל - כן-כן כן-כן כן-כן שלא יכבד עליו שום טרחא והוצאה כלפי שמיא - כי הכל ממנו יתברך! 

וכן כלפי רעיו וחבריו ובני ביתו, וכל שכן אנשים זרים שהוא נהנה מהם, וכל שכן שאביו ואמו שדרכם להטיב לו, וחייבים על פי ההלכה בכבודם! אז כמה עזות ומידות רעות יש באלו המזלזלים בכבוד המטיבים עמם!! וקל וחומר בן בנו של קל וחומר; מי שמזלזל ברבו, או מי שלא מכבד אותו, וכל מי שפתח לו פתח הרי חייב לו עד מסירות נפש לגמול עמו טובה ולכבדו! ומי שפתח לו פתח לגן עדן - כמה הוא חייב לכבדו!! וכל שכן לא לצערו חלילה! 

ואין יוצאים ידי חובתם כלל בשום פעולה של תגמול, אלא חייבים בהכרת טובה כל החיים!! הוא וצאצאיו. ועליהם לזכור לטובה תמיד את המטיב עמהם, ולהתמסר לו ולכבד אותו ולגמול עמו "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד" (תהלים כג ו) ולא רק עמו גם עם זרעו! כמו שאמרנו ('הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק א' 17-10-2021) בעמון ומואב שהם לא הכירו טובה ארבע מאות שנה – על מה שהטיב להם אברהם אבינו: שהציל את אביהם! ואפילו בדומם; דרך התורה להרגיל אותנו: שלא לבייש ולא לבזות אפילו דבר דומם - שהוא נהנה ממנו! אפילו דבר דומם, כמו שאמרנו: "בור ששתית ממנו מים - אל תזרוק בו אבן!" וצלחת שאכלת ממנה - אל תירק עליה, וכן צריך לשים לב כמה צריך להתמסר. 

הרלב"ג אומר: "ראוי למקבל שישתדל לשלם גמול ראוי למטיב, ולזה אתה מוצא שמסופר לנו שכבר חקר אלישע, היא עשתה לו טובה; נתנה לו מקום, אז הוא חקר: "מֶה לַעֲשׂוֹת" לשונמית, מה הטובה שאני יכול לעשות לך? כי היא הטיבה לו, ורצה להשיב לה דבר גדול: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ?" (מלכים-ב ד יד) מה את רוצה שאני יעשה בשבילך – אני יעשה! השתדל בכל האופנים לעשות לה דבר גדול! כדי שיהיה לה גמול גדול וראוי על הטוב שהטיבה לו, אז רואים: הוא מתענין ומחפש דרכים איך להחזיר לה טובה גדולה! 

בספר 'שפתי חיים' של הרב פרידלנדר הוא אומר: מהציווי של 'מצות פטר חמור' אנו למדים כמה וכמה פרטים בגדר מידת הכרת הטוב; הכרת הטוב זה לא רק דוקא כלפי אדם שהתכוין לעשות לך טובה, כמו שאמרתי לכם אתמול: שרבינו בחיי אומר: רק אם התכוין או לא, אלא אף כלפי בהמה! בהמה - אין לה שום מחשבה להטיב לך, החמור לא מחכה: בוא! בוא תעמיס עלי, אני רוצה לעשות לך טובה... הוא לא מודע לזה בכלל, אין לו כוונה, ואין לו מחשבה, ואפילו הכי; בהמה שעושה לך טובה - הקב"ה זוכר טובה לחמורים; יש מצות פדיון פטר חמור, יש בו קדושה! למה? 

כל אחד היה לו תשעים חמורים, והם סחבו את כל הכסף והזהב שיצאו ממצרים "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו יד) אז צריך להכיר להם טובה, לא לחמורים הספציפיים האלה שהיו אז, לכל הזרע החמורים האלה! 'חמור בן חמור' מה זה? צריך לכבוד אותו! קדוש!! אז הוא הדין: כלפי אדם – אדם שעשה לך טובה, גם בלא מתכוין, גם אין ענינה דוקא כלפי מי שבא מרצונו ועשה טובה, אלא אפילו כלפי מי שמוכרח היה לעשות לך טובה ועשה אותה, ובעיקר לימדה כאן התורה שבפטור חמור שלא רק כלפי עושה הטובה צריך להכיר טובה, אלא כלפי כל בני מינו יש להכיר טובה! 

ועוד: שאין שיעור זמן והכרת הטוב, כבר עברו ארבעת אלפים שנה כמעט! ואנחנו עוד חייבים הכרת הטוב לחמורים, וזה חיוב נצחי לדורי דורות לבאים אחריו! לא יאומן כי יסופר! זה במקצת להיום.

טעם במצות פדיון פטר חמור;

אבל אני רוצה כבר, אם אנחנו מדברים על 'פטר חמור' יש שאלה שהיא צצה גם מעבר להכרת הטוב, כתוב: שאם אתה לא פודה אותו בשדה, וערפתו! - אֶה! מצד אחד כל כך מכבדים את החמור, אומרים שהוא קדוש, ואם אתה לא רוצה לפדות אותו אז תערוף אותו, תהרוג אותו! מה זה? איך זה הולך ביחד?! מישהו יודע תשובה? 

(מאתים שקלים... – כפרה, מה זה כפרה? על מה כפרה? לא הבנתי, זה שצריך לערוף אותו כפרה שלא רוצה לעשות המצוה, למה שהחמור יהיה כפרה על כך? לא הבנתי, מצד אחד אומרים הוא קדוש ותפדה אותו בשה כי זוכרים לו את הטובה, ואח"כ אומרים אם הבעלים לא רוצה שיוריד לו את הראש?! זה ברור שאף אחד לא ישתמש בו כי הוא קדוש, אבל למה לערוף אותו? אז תכלא אותו באיזה שהוא מקום שים אותו במקום עד שהוא ימות לבד... אבל עורפים אותו מהעורף! זה לא שחיטה...) 

טוב, החת"ם סופר קדוש עליון! זתע"א כתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג יג) שואל החתם סופר: מדוע התורה מורה לערוף את החמור אם אין בעליו רוצה לפדותו? דבר מוזר! לא מצאנו דוגמתו בפדיון של הבן; יש פדיון הבן, ויש בכור בהמה טהור גם כן, אז אם אני לא רוצה לפדות אותם אז מה, נוריד להם את הראש?! למה שם זה לא ופה זה כן? מדוע יש מקום להתנהגות של רע עין שבוחר בדרך של: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים-א ג כו) מה זה? 

קושיא נוספת: גמרא (בבכורות ה ב) היא אומרת: "אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?" פטר חמור זה מי שנפטר מהמעים של הבהמה הראשון זה נקרא פטר, הבכורות כאילו, מה אמר לי? "גזירת הכתוב היא!" קודם כל גזירת הכתוב בלי טעם בלי כלום כך גזר ה' אנחנו עושים. אבל "ועוד: שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים!" חמור לובי הוא חמור חזק, מיוחד! מדוע אם כן דוקא בכורי החמורים צריכים פדיון ולא כלל החמורים? שכן כולם נשאו בעול ביציאת מצרים! 

אז קושיא זו על הטעם: למה עורפים את החמור? היא מבוארת כבר בתורה כשאלת הבן התם: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת?" (שמות יג יד) מַה זֹּאת? מה הוא שואל? מדוע התורה הורתה להשחית ולאבד את החמור כתחליף לפדיונו? התירוץ של החתם סופר הוא כך: בגאולת מצרים מצאנו מספר ענינים של בכורה; אחד: על גאולתנו ועל פדות נפשנו, על גאולתנו - כנגד הצלת הגוף של הבכורות, כי בשעה שהיה מכת בכורות לכאורה היו צריכים גם להפגע הבכורות של ישראל, הם לא היו יותר טובים מהבכורות של מצרים "הללו עבדו עבודה זרה והללו עבדו עבודה זרה!" אז כנגד הצלת גופם, גופם של הבכורות שלנו נצטוינו בפדיון הבן; שנפדה את הבן הבכור שלנו. 

כנגד הצלת נשמתם של בכורות ישראל - לא הגוף! הנשמה!! נצטוינו: על הקרבת בכור בהמה טהורה "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כא כג) זה ה'כפרה' שאתה מדבר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וכנגד הריגת בכורי מצרים, כדי לזכור את הדבר הזה, כנגד הריגת בכורי מצרים, היה מקום להורות לכתחילה: לערוף פטר חמור! למה דוקא פטר חמור? כפי שהמצרים הם 'קליפת החמור' כידוע, על פי הסוד הקליפה שלהם זה קליפת החמור, ולכן היה צריך כנגד בכורי מצרים לערוף את הפטר חמור כיון שהם מקליפת החמור. אבל כהכרת טובה לחמורים שהם סייעו במסע-במשא ביציאת מצרים, אז ניתנה לנו האפשרות לפדות את הבכורות. 

אולם נשארה האפשרות לערוף את החמור - אם הוא לא נפדה, על מנת שנזכור: שענין קדושת פטר חמור הוא הענין של הריגת בכורי מצרים! זאת אומרת אנחנו צריכים לזכור גם: שהקב"ה לא רק פדה את הבכורות שלנו, אלא שהוא גם הרג את בכורי מצרים, אז היה צריך להזכיר את זה על ידי הריגת קליפת החמור ובעריפתם של החמורים, אבל רק בגלל הכרת הטוב לחמורים שהם נשאו בלי מחשבה, בלי כוונה והם נשאו אז נתנה לנו המצוה: לפדות אותם בשה! - אז זה דבר מדהים!! ורואים: כמה הכרת הטוב, וגם אנחנו צריכים לזכור. 

עכשיו, למה דוקא רק החמורים פטרי חמורים, ולמה לא כל החמורים? בגלל שזה היה כנגד פטרי הבכורות שהיו ולא כנגד כל המצרים. 

יש גם בדומה; שהכלבים גם כן זכו להכרת הטוב: שלֹא חרץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות יא ז) אז גם אנחנו זורקים להם את הנבלות; "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן" (שמות כב ל) אז גם כן אנחנו זוכרים לכלבים! אז רואים: אפילו שאין בהם דעת, ועברו אלפי שנים! ואנחנו זוכרים טובה לכל המין הזה – לא יאומן כי יסופר כמה החוב של הכרת הטוב, אז אם לבהמות, לדומם, כל שכן לבשר ודם אם עשה לך טובה, וכל שכן מי שמטיב לך קבוע כמו ההורים, וכן הלאה. אז אם כן זה דבר מדהים! 

שאלה למעשה בענין פדיון הבן;

אבל אם נגענו בזה, יש פה עוד וורט (חידוש) יפה! כשפודים את הבן שואלים את הבא: מה הוא רוצה? את החמשה שְׁקָלִים כסף (במדבר יח טז) או את הבן? בעצם הבן שייך לכהן והכהן יכול לקחת אותו! זה שייך לכהן. אבל הוא אומר לו: התורה אמרה: אם אתה רוצה לפדות אותו בחמשה שקלים כסף, אם אתה לא נותן חמשה שקלים כסף - ביבי לוקח לך את הבן, מה אומרים ההורים, מה אומרים ההורים? משלמים את החמשה שקלים כסף או משאירים לו את הבן? משלמים! נכון? - מה זה בשביל כסף למכור את הבן?! בשביל כסף, בשביל חמשה שקלים?! 

אז עולה פה שאלה יפה: אז למה אח"כ אתה בשביל כסף מזניח את הבן!? הולך לעבודה עובד כל הזמן, אין לך זמן לילדים, אין לך כלום, שום דבר, הם גודלים ככה פראים! כי אתה לא... הכסף יותר חשוב לך, אז בפדיון אתה מחליט: לא מוותר על הילד! ואחרי שהוא טיפה גודל אתה מוותר עליו בגדול!! לתשומת לב...! מי שהוא הורה, או מי שיהיה הורה - ישים לב לדבר הזה.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv