הוי רץ למצוה קלה - א | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה תמלול הדרשה, אלא עיקרי הדברים מהספר 'משנת אלשיך' ליקוט מפרושיו על התורה - למסכת אבות, באדיבות המחבר שליט"א - - - 

אבות ד ב

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם.

ולא תחללו את שם קדשי, שתשמרו מלעשות דבר שיש בו חלול השם, כענין רבי יוחנן דאמר (יומא פו א, ושם איתא על רב). היכי דמי חילול השם, דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר, או כרב (שם, ושם איתא על רבי יוחנן). דאמר היכי דמי חילול השם כגון אנא אי מסגינא בלא ציצית ובלא תפילין, וההיקש בדברים אלו. 

והנה אין ספק כי הזהיר לבלתי חלל את ה', יבטח בה' שאם יבא לידו לקדש את ה' שיקדשנו ברבים, שיהרג ואל יעבור, כי אשר נזהר לבלתי חלל יביאנו ה' לקדש שמו יתברך גם כן, כי מצוה גוררת מצוה. 

וזהו ולא תחללו את שם קדשי וכו', לומר כי ממה שלא תחללו את שם קדשי, על ידי כן ונקדשתי בתוך בני ישראל, כי יגרור לכם לקדש שם שמים ברבים שהוא נסיון ומצוה שאין למעלה הימנה, כי אני ה' מקדשכם בגדר המצוה [שגוררת] מצוה. והוא מאמר התנא במסכת אבות, בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ע"כ.

והנה ראוי להעיר, ראשונה – דקדוק הלשון באומרו הוי רץ וכו' ובורח וכו', ולא אמר רוץ למצוה קלה וברח מן העבירה. וגם בענין המשנה כי מאומרו הוי רץ וכו' שמצוה גוררת מצוה, יראה שאם לא היתה גוררת מצוה לא היה ראוי להיות רץ לעשותה, ולא כן הוא, כי אם מצד עצמה גם כן ראוי לרוץ למצוה, גם מבלי תגרור עבירה ראוי לברוח ממנה. ב – למה בעבירה לא אמר מן העבירה קלה כמו שאמר במצוה, כי הלא גם מעבירה קלה ראוי לברוח. ג – אומרו מן העבירה בה"א הידיעה, והראוי היה יאמר ובורח מעבירה. ד – למה צריך גדר בריחה, והיה די יאמר והשמר מעבירה. ה – אומרו ששכר מצוה מצוה וכו', אם הוא טעם אחר היה ראוי יאמר וששכר מצוה בוי"ו, ואם הוא ענין אחד עם הקודם, הנה איננו דומה לו. ו – כי יראה משולל הבנה, כי איך תהיה שכר מצוה מצוה, האם נאמר שכר פעולת השכיר היא פעולתו, הלא אינו אלא דמי שכירותו, וההיקש בקושי זה באומרו ושכר עבירה עבירה.

אמנם הנה פתח דבריו בא ללמד דעת לעבוד את ה', הלא הוא כי אם יאחז צדיק דרך לעבוד את ה' ומה גם דרך חסידות, לא יעשה אותו לפרקים, כי אם יורגל בו עד יעשנו כטבע, שאם לא כן תמוט המדה הטובה ממנו, ומה גם אם עליו ישחקו הרואים יאחז במדת החסידות ואחר כך יעזבנו ויבוש וגם את הכל יעזוב, על כן צריך יהיה תמיד הולך וחזק מאד עד תהי לו הרגל כדבר טבעי. 

וזהו אומרו הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, הכל לשון הווה, כלומר הוי רץ תמיד, כי תהיה רגיל בריצה למצוה, וכן בורח לשון הווה מן העבירה, ולא אמר רוץ למצוה קלה וברח וכו'.

ולענין המשנה, הנה הדרך הראשון שאחשוב, יפול לב אדם עליו, הלא הוא באומרו הוי רץ וכו' לומר יתרחק מדרך עובר לסוחר, כי דרך התגרים שבהזדמן סחורה שהריוח מועט מתעצלים ואומרים הנה זה כעת לפנינו נמתין ונראה אם תזדמן סחורה שהריוח גדול, ואם לא תבא הנה הקלה לפנינו ונעשה אחר כך לאטנו, אמר אל תעשה כן במצוה קלה לומר נייחל עד נראה אם תזדמן חמורה ולא נתבטל מעתה להטפל בקלה, ואם לא תבא החמורה בקרוב אז נטפל בקלה, כי אם הוי רץ מיד במרוצה למצוה קלה, כי לומר שבהמנעך ממנו תבא לך אחרת לא כן הוא, כי אדרבה אם תעשה זאת תזדמן אחרת, כי מצוה גוררת מצוה, מה שאין כן בהתבטלך ממנה, ואל יעלה על רוחך כי תרוץ למצוה אחת שלמצוה אחת אתה רץ, כי אם לרבות הן כל הנקראות קלות וחמורות.

וגם בעבירה כיוצא בזה, והוא כי אפשר יאמר איש אם תזדמן עבירה קלה די לנו בהמנע מעשותה כדרך התגר בראות הפסד במקחו, אך לברוח והתרחק מאד מאד מכל הדומה לכיעורה או מביא אליה, אין צורך בשביל עבירה קלה, לזה אמר לא תעשה כן, רק ובורח מן העבירה בה"א הידיעה, כלומר העבירה הדומה אל האמור היא הקלה לעומת מצוה קלה שהזכיר, כי אין לך להסתכל באיכות העבירה אם קלה היא לבלתי ברוח, כי אינך בורח מאחת כי אם מרבות, כי עבירה גוררת עבירה ונמצאת בורח מכולן.

ושמא תאמר למה המצוה גוררת מצוה והעבירה גוררת עבירה, לזה אמר ששכר מצוה וכו', ענינו ששכר מצות בהאי עלמא ליכא זולתי שעושה הקב"ה כמלך או שר את אוהבו, שאומר לו עשה לי אומנות פלונית בשכר רב, ואם תעשנה, מיד אתן לך אחרת ולא יחסר לך במה שתרויח תמיד שכר טוב, כן הקב"ה לעושה מצוה, מזמין לו אחרת שירויח בה כי אין שכרן בעולם הזה. וכן בעבירה, המורגל בהן והשטן מזמין לו עבירה שיאבד בה בשכר מה שכבר עשה. 

(ובתהלים יז, ט, כתב וז"ל, וכמאמרנו על משנת בן עזאי, כי מה שעבירה גוררת עבירה הוא כי כח השטן משחית הנברא בעבירה, הוא העבירה עצמה אשר כח בה לגרור עבירה, גורר כיוצא בה).

עוד יתכן בכוונת התנא, והוא בהקדים מוסר נאה אשר טוב לגבר יהי לו כבגד יעטה ולא ילוז מעיניו, הלא הוא כי ימעטו בעיניו זכיותיו לשני סבות, א – אולי היה לו בהם צד פניה ולא היו לשמה. ב – אולי מעט אשר היה לפניו נכו אותם ממנו, כמאמר יעקב (בראשית לב י) קטונתי מכל החסדים, קל וחומר לשאר העם אולי לא נשאר לו גם אחד על ידי כמה חסדים טובים והצלות אשר הצילו ה', זולת אשר נעשה לו נס ולא הכיר בניסו, באופן יחוש פן הוא משולל מצוה, וישים נגד עיניו כי לא כן העבירות, כי מי האיש אשר יתפאר שאין לו עבירות, כי אדם אין שתבצר ממנו לפחות אחת, זולת אשר הוא יתברך העביר ראשון ראשון כאשר היחל לעשות אותן.

הקדמה שנית גלויה ומפורסמת, כי המצוה שאדם עושה היא עצמה המאירה לו ומעטרתו ומענגתו, ככתוב אצלנו על פסוק (משלי יג כא) ואת צדיקים ישלם טוב, כי הטוב עצמו שעושה הוא תשלומי פעולתו, כי האור שהפליג בעשותה נעשה ממנו מלאך. וההיקש בעבירה, כי היא תייסרנו פה ובגיהנם, כי כמספר העונות שעשה הם המלאכי חבלה הממרקים אותו בגיהנם כי הן הן, כי כל אחד נעשה משחית ומשחתו בידו, והוא מאמר הכתוב (ישעיה סד ו) ותמוגנו ביד עוננו, ואומר (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, ואומר (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה.

ונבא אל הענין, אמר הוי רץ וכו', לומר יהיה בעיניך כי מיעטו מצותיך אשר עשית, והוי רץ תמיד למצוה גם שתהיה קלה, ובורח מן העבירה הידועה לך אשר לא יבצר ממך כי תדע יש לך עבירה ידועה לך לפחות אחת.

ושמא תאמר הלא בכל חלוקה יש עליה קושיא, כי במה שארוץ למצוה קלה, מה תתן ומה תוסיף לי מצוה קלה שארוץ לעשותה. ואשר אמרת ובורח מן העבירה, למה אמרת בורח אשר לא יצדק כי אם על מי שרודפים אחריו, ומן הראוי היה תאמר אלי והזהר מן העבירה. 

על כן על הקושיא הראשונה שעל אומרו הוי רץ למצוה קלה, אמר אל ימעט בעיניך עשותך מצוה אחת, כי הלא זאת תמלאך מצות, כי הלא מצוה גוררת מצוה, ואם כן כאשר זאת תביא לך אחרת, גם האחרת זאת תעשה לך כן עד אין קץ. 

ואשר אמרתי ובורח מן העבירה, אל יקשה בעיניך אומרי לשון בריחה כי רודף אין, כי עתה דע לך כי עבירה גוררת עבירה, ואם כן העבירה אשר לא יבצר ממך שעשית היא תגרור לך אחרת, נמצא כי רודף יש אותך, כי איזו עבירה שעשית רודפת אותך לגרור לך אחרת.

(ובתהלים לו, כתב וז"ל, כי הלא ידענו כי עבירה גוררת עבירה, וכאילו העבירה הראשונה שהוא הכח הטומאה שנברא בה, כמאמרנו על עבירה גוררת עבירה, מדברת עם האדם לעשות אז יותר). 

ועל כן צריך אתה לברוח ממש כבורח מפני אויב, והוא אומרו מתחלה מן העבירה, כלומר הידועה לך, שלא תעדר ממך לפחות אחת. 

ושמא תאמר וכי האם כח ואל או רוח חיים יש בפעולת המצוה או העבירה כי זו תגרור מצוה וזו עבירה. לזה אמר אל תתמה על החפץ, כי הלא דע ששכר מצוה מצוה, והוא ענין ההקדמה השנית שכתבנו, כי המצוה עצמה נעשית מלאך ומאשרתו בהארה ותענוג נמרץ והוא שכרו, וזהו ששכר המצוה המצוה עצמה, וכמאמרנו על מאמרם ז"ל (ברכות יז א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, הם מצותיהם עצמן שנעשים עטרות רוחניות. וכן שכר עבירה היא העבירה עצמה שנעשית היא כח טומאה שהוא משחית להשחיתו, והמשחית נקרא גם הוא חטא, כמאמר ספר הזוהר (עי' נח עג ב) על גם ה' העביר חטאתך (שמו"ב יב יג), ואם כן אמור מעתה, כי אחר שיש למצוה כח להיות שכר המצוה כי תעשה מלאך קדוש, ויש כח בעבירה להעשות מלאך משחית, איך לא יהיה כח למצוה לגרור מצוה ולעבירה לגרור עבירה כל אחת ואחת למינה, והן זאת כוונת הכתוב כמדובר. (ויקרא כב לב).