פרשת קרח | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ויקח קורח, בן יצהר, בן קהת, בן לוי,

ודתן ואבירם בני אליעב, ואון בן פלת, בני ראובן.

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים,

סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמיים,

אין סופה להתקיים.

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים?

זו מחלוקת הלל ושמיים.

ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח וכל עדותו.

זה משנה באבות, פרק ה'.

אף כי בכל המצוות

הכלל הוא לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה,

שמתוך שלא לשמה בא לשמה,

במחלוקת

אפילו במקום שהיא מצווה,

כגון לחלוק על הרשעים והכופרים וכיוצא בהם,

או לחלוק בעלקות התורה,

מצוותה היא רק לשמה,

ושלא לשמה אסורה היא באיסור גמור.

מה הטעם הוא? מפני שבמחלוקת

אין הכלל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה,

אלא שמתוך שלא לשמה תתגבר שם מחלוקת ותחריב את העולם.

זאת אומרת, מי שלא חולק לשם שמיים במחלוקת של הולכות התורה או כנגד הרשעים והכופרים,

אל לא להיכנס לשום מחלוקת

משום שהיא תביא חורבן.

זהו שמסיים את המשנה,

כי רק מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים,

שהיא מביאה לדברים הרצויים,

ושני הצדדים חיים ומתקיימים על ידה.

והמחלוקת הזאת תבוא לידי קיום,

כמו מחלוקת הלל ושמיים.

מה שאין כן,

במחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים,

אפילו בסופה אין תקווה שיבואו ללשמה ושיהיה ממנה קיום,

שממנה אין באין לידי לשמה לעולם,

אלא לידי שמא ושממה,

וממילא לא יוצא מזה קיום, אלא חורבן והרס.

לפיכך אסורה היא המחלוקת שלא לשם שמיים באיסור גמור.

אם כך, יש לשאול.

מה ראתה המשנה להעמיד זה לעומת זה?

את מחלוקת הלל ושמיים

במחלוקת קורח.

תנאים גדולים

לעומת רשעים גדולים.

ואחי, רק מעלת לשמה הייתה חסרה להם לקורח ועדתו?

והלא, הם מרדו במשה רבנו וניאצו את השם ונהיו לרשעים גמורים.

איך אפשר ללמוד ממחלוקתם את הגריעותא של ללא לשמה במחלוקת,

ושאין במחלוקת הגדר של מתוך שלא לשמה יבוא לשמה?

זה מה שבא ללמד אותנו המשנה.

איך?

אכן נראה שהמשנה מלמדת אותנו שהתורה ירדה לסוף דעתם של קורח וכל עדתו.

מה הייתה תחילתם?

כמו ששאלו חכמים זיכרונם לברכה.

קורח שפיקח היה,

מה ראה לשטות זו?

וגם הרי העידה תורה שהיו אנשים גדולים, נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם.

וכמו שפרשו חכמים זיכרונם לברכה בסנהדרין ק.י.

גדולת מעלתם מהי?

ואיך ירדו למדרגה שפלה כזו?

וגילתה לנו המשנה סודו של דבר.

שרק השל לא לשמה הוא היה מעוכריהם.

כי גם המחלוקת שלהם לא הייתה בתחילה מחלוקת בעלמא של בקשת שררה וכבוד.

כי מחלוקת של בקשת המעלה,

כי חרה להם על מה שנשללה מהם מעלת כהונה גדולה,

ולא זכו אליה כמו שזכה לה אהרון לו ולבניו אחריו.

ותדע לך

שבתחילה לא הייתה זו רדיפה אחרי גדולה ושררה,

אלא רדיפה ובקשת המעלה.

שהרי אמרו בגמרא בסותה יג,

רב לכם בני לוי.

טניה,

אמר רבי לוי,

ברב בישר,

ברב בישרוהו.

ברב בישר,

רב לכם בני לוי.

ברב בישרוהו,

דכתיב ויאמר אדוני אליי, רב לך.

אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה.

הרי שנתבע משה רבנו על מה שאמר לכל העמדתו,

רב לכם בני לוי.

ואם הייתה כל כוונתם מתחילה ועד סוף

רק שררה וכבוד

ולא עניין אחר כלל,

איך ייתכן שייטבע משה רבנו על מה שאמר להם רב לכם?

ואיזו מידה כנגד מידה זו

לומר למשה רב לך על תוסף?

בגלל שאתה אמרת להם רב לכם בני לוי,

שהם ביקשו מעלה,

אז רב לך, גם אתה אל תבקש מעלה.

זה מידה כנגד מידה.

אבל איפה זה, אם הם לא התכוונו למעלה,

אז במקום אמר להם רב לכם.

אז למה מחזירים להם רב לך?

והלוא בקשת משה רבנו הייתה רק רדיפה אחרי המצוות ובקשת המעלה כמפורש

בסוטה יד.

אז איך ייתכן לומר לו רב לך?

פירוש, ולא תחפוץ מעלה אם אתה חופץ מעלה זו כגמול

על מה שאמר רב לכם, שלא יבקשו שררה.

כמו שאתה ביקשת מהם לא לבקש שררה, גם אתה אל תבקש.

אז כאילו החזירו לו מידה כנגד מידה.

מידה כנגד מידה זה ששני הצדדים שווים.

רק אם הם ביקשו מעלה,

אז אפשר להחזיר לו ולומר לו, גם אתה אל תבקש מעלה. אם להם אתה אומר רב לכם,

אז גם אני אומר לך רב לך.

ומזה רואים

שהם ביקשו מעלה.

לא מחלוקת בשביל לכפור,

אלא על כורחך שגם הם בתחילה ביקשו מעלה רוחנית.

ועל זה אמר להם משה רבנו שאין להם לבקש גדולה יתרה רוחנית שלא ניתנה להם.

יש להם להסתפק במעלתם שזכו אליה.

ואף אמנם שהם לעצמם היה להם לחשוב כן,

באמת הם עצמם היו צריכים לחשוב כך בלי שיעיר להם משה,

ולא לבוא מתוך בקשתם זו לחלוק על משה רבנו.

אבל מכל מקום נטבע משה רבנו על שוכחם,

על כך בלשון רב לכם,

מפני שלא ייתכן לומר לשום אדם מישראל

שרב לו במעלתו שזכה אליה עד היום,

ואין לו להגביה ליבו בדרכי השם לבקש מעלה יותר גדולה.

ומכל שכן לאנשים גדולים מיחידי סגולה בישראל,

כי אין גבולות בזה.

וכל אדם מישראל חייב שיהיו עינוהים טייפים למעלה למעלה.

כמו שאמרו בתנא דבי אליהו, פרק כה,

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב.

ואולי בכל זאת תעלה בידו.

וכזו הייתה תביעה למשה רבנו עליו השלום, שאמר לבני לוי רב לכם.

ועל זה נענה במידה כנגד מידה,

בכך שאמר הקדוש ברוך הוא גם לו רב לך.

כלומר אל תבקש מעלה כזו שכבר נגזר שלא תגיע אליה.

והרי

שגם במחלוקת קרח ועדתו היה עניין של בקשת המעלה ורדיפה אחריה כמו שמשה ביקש מעלה.

ולא עוד אלא שהיינו למדים בפרשה שם שהיה משה רבנו מתיירא שלא תעמוד להם גדולתם.

ולא רק מפני קרח לבד היה מתיירא,

אלא גם מפני דתן ואבירם שהם בעלי מחלוקתו עוד במצרים.

וכל הנצים והניצבים הם דתן ואבירם, כמו שכתוב בנדרים סד.

גם עליהם נאמר, וייחר למשה מאוד

ויאמר אל אדוני על תפן אל מנחתם.

וכתב הרב

אבן עזרא,

זיכרונו לברכה, דתן ואבירם

היו אנשים גדולים

והקריבו מנחה.

קודם זה המעשה.

וזה טעם אל תפן אל מנחתם, ופנה אליי,

מבקש משה רבנו.

הרי שנתיירא משה רבנו שתתקבל מנחתם ותידחה בקשתו.

ולכאורה, איך עלה על דעתו? כן.

והרי זבח רשעים תועבה.

זבח שמקריבים רשעים תועבה אצל ה' אז מה אתה מודאג על תפן אל מנחתם?

יש סיכוי?

אם הם רשעים, מה הסיכוי שתתקבל? על מה אתה מבקש?

הפוך, זה תועמה.

אז איך תתקבל מנחתם?

אלא על כורחך.

שעת גמר המעשה לא חרץ משה רבנו דינם לרשעים,

אלא לטועים,

וחיזר אחריהם לחזירם בתשובה.

ולכן הוא הלך אליהם כשהם לא באו אליו, דתן ואבירם.

ולכן היה חושש,

אולי תעמוד להם זכותם שתתקבל מנחתם,

כי היו אנשים גדולים,

ועם היותם בעלי מחלוקת

היו להם גם זכויות גדולות,

עד כדי כך שמשה רבנו היה מתיירא ומתפלל

שלא תעמוד להם זכותם

ולא תצא תקלה לישראל.

כשנתבונן ונעמיק בפרשה הזו, ונסתכל בה באספקלריה של חכמים, זיכרונם לברכה,

נמצא שאין כאן עניין של מחלוקת רגילה של אנשים פשוטים.

אלא שהתורה העידה לנו בפירוש

שהאנשים אשר קמו לפני משה היו נשיאי עדה,

קריאי מועד,

אנשי שם.

והגמרא בסנהדרין קיוד אומרת נשיאי עדה מיוחדים שבעדה,

קריאי מועד שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים.

אנשי שם שהיו דור דעה,

שהיו מהיושבים בסנהדרין,

ושמם היה הולך לפניהם בכל העולם.

וכנראה שנוסף על השם והשבח שהיה לדור דעה בעולם בכלל,

יצא להם שם מיוחד שכל כך גדלו והתנשאו ועלו למעל הראש,

ולא לחינם עלה בידם.

להקהיל את כל העדה ולעמידם לפני משה, לדון

ולהתריס כנגדו.

כי גדול היה קרח,

ודבריו היו נשמעים כדברי הלכה מפי השמועה.

וכבר הביא החסיד,

בעל אשלה הקדוש בסידורו רמז מהארי הקדוש, זיכרונו לברכה,

צדיק כתמר יפרח,

סופה תיבות קרח.

ואם כן, אלון נאמר עליו בסופו של דבר,

צדיק כתמר יפרח.

ומה נשגבים הדברים?

זאת אומרת, לעתיד לבוא יעלה קרח כצדיק.

ועל פי הדברים האלה,

תתיישב השאלה,

איך העמידה, שאלנו,

איך העמידה המשנה מחלוקתו של קרח

בהשוואה למחלוקתם של הלל ושמיים?

אמרנו, איך מעמידים בכלל רשעים מול תנאים קדושים שחלקו לשם שמיים,

ואלה כפרו והתריסו נגד השם הכול?

מה הצד השווה בכלל לדמות בין מילתא למילתא?

ואיך אפשר ללמוד ממחלוקת קרח עמדתו? מהי מחלוקת שלא לשם שמיים?

כי באמת היה כל האסון במחלוקתם בתחילתם,

רק בהשלא לשמה,

שזה לא היה לשם שמיים,

שירדה תורה לסוף דעתם הטועה.

כי עם כל רדיפתם אחרי המעלה,

לא היה הכול רק לשם שמיים.

למה?

סוף סוף היו הם הנושאים של המחלוקת.

אם הם חלקו על מישהו אחר,

על עצם הכהונה,

על הסוגיה של כהונה,

האם ראוי לאחד, לכמה,

כל העדה כולם קדושים בתוך עם השם,

זו הייתה יכולה להיות מחלוקת שהיא לא הייתה לשמה.

ולא הייתה כאן רק מחלוקת מופשטת בהלכה,

איך ובאיזה צורה תהיה מעלת הכהונה הגדולה,

אלא שהיו כאן נושאים חיים.

זאת אומרת, זה היה נושא שלהם עצמם בעצמם.

והדיון היה מיהו הראוי להיות כהן גדול.

האם רק אהרון הכהן שבחר אותו השם,

או גם אחרים,

וגם אלה החולקים בכלל,

גם הם יכולים להיות כהנים.

ומפני שכל העדה כולם קדושים בתוכם השם,

כלומר, השכינה שורה בתוך כולם, וכולם שמעו את השם מדבר בעשרת הדיברות,

ולפיכך כולם ראויים אם לשרת בכהונה גדולה.

אז למה נבחר אהרון דווקא?

וכאן היה המקום שהתגנב ללבם השלא נשמע,

או כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, שכינו של קורח התעטו,

שראה שושלת גדולה יוצאת ממנו,

ששמואל יוצא ממנו,

שעליו נאמר שקול כנגד משה ואהרון.

היינו שעינו התעטו שלא ראה שהוא דן בכבוד עצמו וגדולתו,

ודימה בנפשו שהוא דן שאלה מופשטת במשפטי הכהונה בישראל,

ומחלוקתו עם משה רבנו דומה היא

למחלוקת של הלל ושמאי,

וסופה להתקיים ולהביא קיום וברכה לעולם כמו המחלוקת של הלל ושמאי, ככה הוא חשב.

אבל הוא טעה בזה,

ולא ראה את ליבו,

באספקלריה המהירה שראוי לגדולי עולם שיסתכלו בה,

ולא ירד לעמקי לבבו על דרך אני אדוני חוקר לב ובוחן כליות,

ולא ראה את ליבו כמו שראו אותו בשמיים,

וכבר אמרו חכמים זכרונם לך ויקח כורח לכחול ליבו,

כלומר שלא היה בזה ליבו ברשותו כדרכם של הצדיקים, שליבם ברשותם,

אלא הוא היה ברשות ליבו כמו הרשעים, ליבו לקחו.

ויטעהו ליבו לחשוב כי דינו דין אמת,

ורק אל האמת כל מבטו ומגמתו ואין לו במחלוקתו שום עניין אחר,

אלא להעמיד את האמת על תלה,

ככה הוא חשב והלב שלו לקח אותו לשם,

כיוון שהוא לא שם לב שהוא דן בעצמו על עצמו.

אבל באמת לא היה חן כמו שהוא חשב,

אלא הוא היה ברשות ליבו,

ובליבו הייתה כוונת תמירה בין העלמה של תשוקה להיות כהן גדול

ולרשת שררה וגדולה בישראל.

ואם הוא עצמו מעורב בדבר,

כבר אין זה לשם שמיים אלא לשם עצמו.

אומרים בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זכר צדיק וקדוש לברכה,

כי על האדם להיזהר מאוד שלא יתחלף לו קידוש שם שמיים,

בקידוש עצמו,

בקידוש שמו.

מכל מחלוקת שאינה לשם שמיים אין לה קיום ותקווה ועלולה להביא חורבן נורא,

כמו שהיה באמת,

שמחלוקת כל עבודתו הביאה חורבן לכולם עד שנהיו לבלועים ושרופים וירדו חיים שעולה ונידונו בכל מיני דינים,

ולחדמן דאמר נעבדו גם מן העולם הבא.

וזהו הלימוד שלימדה לנו המשנה,

מהי מחלוקת שלא לשם שמיים?

כי גם מחלוקת כזו של קורח ועדתו,

שלא קמו בדורות שאחריהם גדולים כמותם בגדולתם,

שהיו נשיאי עדה,

קריאי מועד, אנשי שם בדורו של משה,

שהייתה ראייתם, ראיית רוח הקודש, כמו שאמרו זכרונם לברכה,

גם הם,

כיוון שנתגנבה בהם מתחילה מחשבה פסולה

של שלא לשם שמיים,

מה עלתה להם ומה ראה סופם.

זהו לימוד נשגב לכל באי עולם.

שאל התהלל חכם בחוכמתו,

ולא צדיק בצדקתו,

ולא חסיד בחסידותו,

ולא בעל רוח הקודש ברוחו קודשו,

לדמות בנפשו,

כי הוא ראוי להחזיק במחלוקת כפי שתעלה על דעתו.

כי כל המעלות המנויות כאן,

כאן צדיק וחסיד

ובעל רוח הקודש,

כל המעלות המנויות כאן היו אצל כורח ועדתו,

וראה מה היה בסופם.

ואין ראוי להחזיק במחלוקת,

אלא זה שבדק

וחקר את לבבו,

חקירה אחרי חקירה,

ובדיקה אחרי בדיקה,

מאה פעמים ואחד.

ואז,

אם יעמוד על כנות לבבו ויושרו,

וימצא את מחשבתו טהורה ונקייה מכל שמץ פסול ונגיעה כלשהי,

ויהיה בטוח בתכלית הביטחון בלי שום ספק כלשהו,

גם הרחוק ביותר.

וכמו שאצל כורח, שראה כבר שושלת יוצאת ממנו,

וזה אחרי כמה דורות.

רק שאין לו שום נגיעה וחשש נגיעה,

אלא כולו טהור ונקי,

הוא מכוון אל האמת ולכבוד שמיים,

ולא לכבוד עצמו כלל,

אז יוכל להכניס עצמו במחלוקת.

ומחלוקת כזו סופה להתקיים,

כי היא סופה קיום ותקווה וחיים לעולם.

זאת אומרת, התנאים להיכנס לתוך מחלוקת,

הם צריכים להיות כאלה סטריליים,

כי כמעט ולא יימצא מי שיוכל להיכנס לזה,

ורק זה אחרי שהוא בעצמו ברור לו שאין לו שום נגיעה ושום חשש נגיעה, וכולו טהור ונקי, ומכוון אל האמת ולכבוד שמיים,

ולא לכבוד עצמו,

והוא חקר ובדק ובחן את כל הדברים מכל צד,

וראוי לו להיכנס לכבוד השם יתברך לתוך אותה מחלוקת.

רק אז מחלוקת כזו סופה להתקיים, כי היא סופה קיום ותקווה וחיים לעולם.

עלינו לקחת מזה מוסר השכל גם לנו.

כי כשם שחייב האדם לירו

שלא יסיתהו ליבו לעשות הרע,

כשם שחייב האדם לירו

שלא יסיתהו ליבו לעשות הרע,

יתר על כן צריך האדם לירו

שלא יתעהו ליבו,

ולא ייקחהו לבקש את הטוב יתר על המידה,

ולא יעבור את התחומים שקבעה לו התורה,

ולא ישיג גבולי עולם שהציבה התורה.

מי ישמור נפשו שלא יפול בפח ליבו הטועה ומטעה אותו בכל מיני טעות.

בין טעות של העלמה ובין טעות על ידי ראייה רחוקה מדי,

כמו שאירע לקורח שראה ברוח הקודש אושלת אחת בעינו יתעתו,

עד שפיקיח הזה נכנס לשטות זו ליפול מאגרע רמה אל בירא עמיקתא כזו.

ולא יחרד הלב בזכרו מה עלול הוא לעשות לנפש בעליו,

שעלול הוא להיות כאויב הגדול ביותר בעולם.

בידיעה איומה זו עלינו לשנן בלבנו עד שנזכרה תמיד,

ולא נשיח דעתנו מן אף לרגע,

כי רק כי דרך ההצלה היחידה להישמר מן הסכנה.

לזה הרחיבה תורה,

חכמים זכרונו לברכה,

בפירוש הפרשה לכל צדדיה,

רוחבה ועומקה,

למען העמיד את האמת על האמת לאמיתו במצב לבבו,

וארש את התמונה על רגליו גם לגדול שבגדולים, בקדוש שבקדושים,

כדי שהתורה תהיה נר לרגליו,

ולאורה יישא וילך בכל ימי חייו עד שיבוא בשלום ונחוס חפצו לאור באורח חיים עד העולם.

לפי זה אנחנו רואים את מה שציירו מחלוקת, כאילו בבחירות האחרונות,

שכאילו יש מחלוקת.

מה הייתה מחלוקת?

מי היו נוגעים בדבר?

אלה שהיה להם כיסא.

אלה שהיו להם כיסא, דאגו שהיו להם כיסא.

מה בא

קורח וטען?

ומדוע תתנשאו על קהל השם?

ומה הוא ביקש?

להתנשא.

הוא ביקש שררה, והוא אומר, למה אתם מסתררים?

אז אלה שהם פוחדים שיפסידו את הכיסא כמו המרגלים,

שפחדו והמיטו אסון על כל עם ישראל.

אלה נכנסו כביכול למחלוקת למי שרצה לעשות לפחות כמותו לשם שמיים.

אם אתם לשם שמיים שמתכוונים לזכות, להחזיר עטרה ליושנה,

בא עוד אחד שיש לו יכולות יותר משלכם

ורוצה להחזיר עטרה ליושנה, כמו שהוא עשה 35 שנה.

לא לעצמו, הוא לא הולך לקחת כיסא, הוא משאיר את הכיסאות בשבילכם.

הוא בכלל לא בוחר.

הוא לא עושה כלום.

הוא רק דואג שעם היכולות שלו ומה שהשם נתן לו,

הוא רוצה לעזור לעם ישראל, למרות

שזה לא חפצו, אלא בגזירת

הרב הגדול, הרב שטיינמן, שאמר שזה מצווה להציל.

ומצוות אני אוהב, אז החלטתי לעשות את המצווה שאני לא אוהב.

מצווה שמאושה בעיניי.

כי להתעסק בפוליטיקה, בשקר,

עם אנשי שקר,

זה לא מטבעי.

אבל הייתי מוכן לעקדת יצחק.

אז מי חלקו?

אלה שיושבים על הכיסאות,

ולכן הם הקפידו לומר, אם תבטל את המפלגה,

אז תהיה גם במועצת החכמים.

זה מחלוקת לשם שמיים?

הרס וחורבן עשו.

פגעו בכל עולם התשובה, פגעו בתורה,

פגעו באמונת חכמים,

זלזלו בכל, עברו על איסורים דאורייתא.

זה יותר גרוע, מחלקת כורח ועדתו.

פה זה התחיל לפי מה שלמדנו עכשיו, באמת, עם כוונה טובה.

אבל זה הידרדר כי זה נגע לעצמם.

כשהנושאים הנותנים במחלוקת, זה נגע לעצמם.

פה הם פישלו.

פה מלכתחילה הם הלכו על זה.

אף אחד לא יהיה חוץ מאיתנו.

אבל אתם לא קיבלתם מינוי מן השמיים.

למשה רבנו,

לא אמרו לכם שדור עי הגנב הראשי יהיה זה שייצג את היהדות והדת.

זה לא ה' אמר למשה רבנו שאהרון הכהן הצדיק והקדוש הוא יהיה הכהן הגדול.

אתם לקחתם את דור עי הגנב המפורסם ואתם אותו עושים הראש.

מה זה?

זה מה שהקדוש ברוך הוא אמר?

אז זאת אומרת,

ודאי שאתם דואגים לכיסאות ולכספים ולממון ותו לא.

אז לכן צריך לדעת שכל מי שהתחבר למחלוקת הזאת,

עוונו יישא.

כמו שכתוב פה בפרשה, מה עלה בגורלם של אלה שהיו במחלוקת

שהיא לא הייתה לשם שמיים?

בהתחלה הייתה כוונה,

פה מעולם לא הייתה כוונה.

לא בא אמרו בוא נראה איך נעשה ביחד.

לא אמרו.

אני אמרתי, אדרבא, מי שרוצה יבחר בזה, יבחר בזה, מה נפקא מינא?

זה מתכוונים לשם שמיים, זה מתכוונים לשם שמיים, מה נפקא מינא?

לא,

אני אמשול, אני אמלוך לבדי.

אף אחד לא איתי.

ומי שיעמוד בדרכי, כך אמרו,

נהרוס אותו עד החורמה ולא משנה מה פעולו בעולם.

זה חורבן שבדור הזה,

שש״ס הצמיחה לעולם.

והתוצאות יסופרו וידוברו עוד לדורי דורות.

זה החור הספרדי שנעשה בעולם.

רבי חנן יאמר לך שיום ארוסות.