ברכת שהחיינו בימי ספירת העומר ודיני ברכות בתערובות – בין מנהג לאבלות ובין עיקר לטפל

 

- - - לא מוגה! - - - 

שהכל נהיה בדברו.

בימים האלה, ימי הספירה,

נחלקו האחרונים, האם מברכים ברכת

שהחיינו על פרא חדש או על בגד חדש או לא.

הוויכוח הוא,

בימים שבין 17 בדמוס לתשעה באב,

כתבו לנו ספר חסידים ומרן לשולחן ערוך בסימן

תקנא סעיף יז שלא מברכים בימי בין המצרים שהחיינו והקיימנו והגיענו לזמן הזה.

האם נשווה את הדברים לכאן או לא?

דן בזה יוסף אומץ ושאר האחרונים,

והמסקנה היא

חלק מאחינו האשכנזים

מחמירים בדבר ולא מברכים שהחיינו.

אנחנו הספרדים לא נהגנו חומרה בדבר,

מעיקר הדין אפשר לומר שהחיינו.

פשרה בין שתי הקצוות,

יש אנשים שמשאירים את הפרי החדש ליום שבת

או את הבגד החדש משאירים ליום שבת בשבתות שבינתיים הדבר קל יותר ויהיה אפשר לברך את ברכת שהחיינו.

והשאלה היא למה?

מה נשתנה?

מדוע שם כולנו נוהגים שלא לברך שהחיינו בבין המצרים? למה? כאן אנחנו כן מברכים שהחיינו.

הסבירו לנו המפרשים שם הימים,

ימי בין המצרים, הזמן הוא זמן לא טוב.

המזל, אריה, המזל של עם ישראל אז הוא גרוע מאוד.

ולכן אתה מנוע מלומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הזמן הזה הוא לא טוב.

ולכן משום זה,

אנחנו נמנעים אפילו בשבתות

שבימי בין המצרים,

פרשת פנחס, מטות מסעי, דברים, גם באותן שבתות אנחנו מנועים, לא אומרים, לא מברכים ברכת שיחיין.

כאן הימים האלה הם ימים רגילים, ימים טובים.

ותראו בדברי הרמב״ן,

הרמב״ן אומר שבין פסח לחג השבועות לעצרת,

הימים האלה דומים כעין ימי חול המועץ.

בין יום טוב ראשון לאחרון של הפסח וסוכות,

אתה קורא לזה חול המועד, ימים טובים.

גם כאן, על פי הקבלה, הימים האלה הם ימים טובים,

ולכן בימים האלה אנחנו לא אומרים בתיקון חצות, תיקון רחל.

אנחנו אומרים רק

תיקון לאה.

למרות שנגמר החג,

נגמר חודש ניסן,

אנחנו לא אומרים תיקון רחל,

כמו שאמרנו, הימים האלה הם כאלה ימים טובים.

גם במקובלים שמתפללים על פי כוונות רבנו הארי והרשש,

בימים האלה הם לא אומרים, מתפללים, תפילה רגילה, לא מכוונים,

כמו שאמרתי זה נחשב.

ולכן הזמן הזה הוא טוב, ולכן אין צורך להימנע מעיקר הדין.

כך הוא הדין, אדם שרוצה לעבור דירה בימים האלה,

ורוצה לשפץ, לסייד, וכיוצא בזה.

הכל מותר.

זה לא דומה למה שלמדנו בסימן תקנא לגבי ראש חודש אב והלאה,

שאסור לסייד, אסור לצבוע וכו',

כל הדברים ההם

שם

כשנכנס האב, ממעטים בשמחה וכו',

שם יש הגבלה בכל אותם הדינים,

אבל כאן אין את הבעיות האלה,

ומי שירצה לשפץ, לסייד, לצבוע,

מותרים לכם, מותרים לכם, כל הדברים האלה,

מעיקר הדין, הדבר מותר.

כמו שאמרתי קודם, יש חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים שהם מחמירים בדבר, מי שירצה להחמיר, שיחמיר,

ומי שירצה לעשות את הפשרה,

האפשרה היא שידחה את הקול לשבת המחמיר,

תבוא עליו ברכה.

הכוונות שאנחנו מכוונים כשאדם אומר שם הוויה ברכו,

היה וווה ויהיה אדון הקול, בוודאי שמכוונים גם בימים האלה.

זה לעולם מכוונים,

גם שבתות, ימים טובים, קל וחומר בימים האלה.

אני מדבר על כוונות הארי.

אם התפללת פעם בבית כנסת של מקובלים,

שם הם מאריכים יותר.

לוקח להם הרבה יותר זמן,

בערך עשרים דקות עד חצי שעה יותר מהתפילה שלנו.

אתה אומר למען שמו באהבה,

אתה ממשיך מיד, מלך עוזר ומשיע ומגן.

הם במילה באהבה מנגנים,

לוקח להם שלוש-ארבע דקות.

עד שגומרים את כל הדפים, את כל הכוונות שיש.

וכן, כיוצא בזה. יש עוד קטעים שהם מאריכים,

אז זה שייך בימים רגילים,

אבל ימים טובים אין את הכוונות האלה.

אז כאן בימים האלה הם לא מכוונים. אתה רואה שהימים האלה הם לא דומים לימי בין המצרים,

ולכן הרבה מהפוסקים הקלו בדבר הזה, ומעיקר הדין, כמו שאמרנו,

על ברכת שהחיינו.

אין לנו את המנהג להימנע מעיקר הדין, הדבר מותר.

איך?

כשאומרים תיקון לאט, צריך לומר גם וידוי.

וידוי אמרת היום, אתה תאמר מחר,

תזמן אליי, הווידוי כן,

אבל אתה גומר את הווידוי,

אתה גומר נאמר מה נאמר לפני.

איך היושב מרום?

אתה מגיע לקטע על נהרות בבל.

מהקטע הזה על נהרות בבל אתה מדלג,

אתה עובר ישר לתיקון לאה, למצח משכיל לבני קורח, כאייל תערוב.

זה מה שאנחנו עושים בכל הימים האלה, בגלל, כמו שאמרתי, הימים האלה הם לא ימים של אבל.

ולכן,

משום זה אנחנו כן מקילים בדבר, אומרים רק תיקון לאה, מקילים בדבר גם לגבי ברכת שהחיינו,

שאין עוון,

מותר לכתחילה לברך על פרי חדש או על בגד חדש,

בברכת שהחיינו, אין בזה חשש.

אנחנו נוהגים, מנהגי אבלות,

בגלל הפטירה של תלמידי רבי עקיבא, כדי שווה חי ייתן אל לבו,

כדי שכולנו נלמד לקח וניזהר במצוות של בן אדם לחברו, ולכן הנהיגו אותנו שלא להסתפר, לא להתגלח,

לא להתחתן ולא לשמוע מוזיקה. אז הנהיגו כמה דברים,

מנהגי אבינות, כדי שווה חי ייתן אל לבו.

אבל זה לא הפך את הימים האלה לימים קשים. תיקח דוגמה אחרת.

לא יבוא ולא יהיה אדם, אבא שלא מת.

בתוך שלושים יום מביאים לו פרי חדש,

מגישים לו אבטיח או דבר אחר,

וכל דבר שאחיינו,

תגיד לו, אבל אתה בתוך שנה.

הוא אבל, הרי אסור לו להסתפר.

למרות שהוא בתוך שנה,

הוא יכול לומר שאחיינו.

למה?

הימים האלה הם ימים טובים.

הוא, יש לו בעיה אישית,

העניין של האבלות שאסור לו להסתפר.

אבל המילים שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה, הוא כן אומר.

יותר מזה,

אדם שאבא שלו נפטר והוא בן יחיד,

ואבא שלו היה עשיר גדול, השאיר לו ירושה גדולה.

הגמרא אומרת שהוא מברך מיד,

לפני דיין האמת על פטירת האבא,

והברכה שנייה אומרת שהחיינו.

לא רק אם הוא בתוך שלושים,

אלא מיד אחרי הפטירה הוא נהיה עשיר בבת אחת ומברך שהחיינו. אתה רואה שהשהחיינו היא לא קשורה לנושא של האבלות.

תגיד, איך הוא מברך שהחיינו? אבא שלו מת הרגע,

אבל הימים האלה ימים טובים.

הוא קרא לו אסון אישי,

אבל הימים הם ימים טובים, ולכן הגמרא אומרת שיברך שהחיינו. קל וחומר גם לאבילות ישנה של הימים האלה,

כך שאין קשר בין מה שאנחנו נזהרים שלא להסתפר ולהתגלח או לא לשאת נשים,

לבין הנושא השני של ברכת שהחיינו.

אם יש לו עוד אח,

אז לא מברך שהחיינו, אלא הטוב ואמיתי.

אבל עורכי הדין שיש להם ניסיון בענייני ירושות,

הם אומרים שלפעמים אם קרה דבר כזה צריך לברך פעמיים דיין האמת. פעם אחת שהאבא נפטר,

פעם השנייה שנשאר ירושה ויש להם על מה להתקוטט.

לפעמים הקטטות חוצים בתוך המשפחות השם אליהם.

כך אומרים עורכי הדין שיש להם ניסיון בדבר. טוב, תלוי עם מי יש לו עסק, תלוי עם מי האחים שלו.

יש אנשים מתורבתים, עושים את הדברים בצורה חכמה, אבל יש פלחים שמתקוטטים ועושים מחלוקת,

וכמו שאמרנו, שם הנהבה אמנה להגיד, הטוב והמיתים.

אחרי ל' ד', אמרתי, אחרי ל' ד' לעומר,

מי שרגיל לסדר את הזקן מותר,

רק אחרי ל' ד'.

בימים האלה, מצד הפשט,

אם אנחנו אבלים, כמו העוול לא מספר את הזקן, גם אנחנו.

על ל' ד' בוודאי שלא.

אחרי ל' ד', זה החידוש של עורך לציון,

שגם על פי הקבלה שאסור להסתפר אחרי ל' ד' עד חג השבועות, עד יום שלישי ה' בסיוון,

אבל כל זה להראות שזה הדינים,

אבל הזקן זה חסדים,

וזה הרב הקל לסדר את הזקן. אבל בימים האלה גם סידור הזקן נסומה.

לא, לא.

זה לא עניין של דין, לא קשור, זה לא הופך את הימים האלה לימי דין, אלא רק לגבי הנושא של התספורת, זה דבר בפני עצמו.

אני קורא,

אישה שרוצה להסתפר, מותר לה.

שוב, לפי הפשט, כן, מותר. לפי הפשט, מותר.

העניין של האבלות,

אפילו באבלות חדשה תראה בחוכמת אדם,

שמותר לאישה לכתחילה, כדי שלא תתגנה על בעלה,

אפילו האבלה בתוך שלושים,

באבינות חדשה, קל וחומר, קל.

כל זה לפי הפשט.

אבל לפי הקבלה, אין הבדל בין איש לאישה. אלה הקבליסטים שמחמירים עד ה' בסיוון, עד יום שלישי בעוד חודש,

ואז גם לנשים תהיה אותה החומרה, כמו שאומר רבינו יוסף חיים,

ברב פעלים חלק ד', קונטרסות ישרים שם,

שבזה אין הבדל גם לנשים שייך את הכלל הזה,

אבל כל זה בגדר חסידות בלבד.

לא דין, מצד הדין, כמו שאמרנו,

גם לנו מותר אחרי ל״ד,

קל וחומר לאנשים שגם לפני ל״ד הדבר מותר.

בסדר, אתה אומר דבר טוב, אבל כל זה, כמו שאמרתי, לא תואם את ה...

דברים של המקובלים. לפי הקבלה יש עניין אחר. טוב,

אני קורא בסימן רד סעיף יא,

חבושים או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרככים בדבש,

הפירות והעשבים הם עיקר והדבש תפל אפילו הם קטושים ביותר.

כל כך מברך על החבושים בורא פרי העץ,

על העשבים בורא פרי האדמה, ועל של ורדים בורא פרי האדמה.

המשנה נותנת לנו כלל בענייני הברכות,

וזה מוביל אותנו למאות דוגמאות בענייני מאכל,

כשיש לך תערובת.

המשנה אומרת, כל שבוע עיקר ואימו תפלה, מברך על העיקר,

ופוטר את התפלה.

מכאן מרן מביא לנו כמה דוגמאות.

בזמנם היו רגילים לקחת את

הפרחים של הוורדים,

ורדים שושנים,

היו מערבבים אותם עם הדבש והיו אוכלים

ריבת ורדים, כך היו רגילים לעשות.

מה מברכים על זה?

אדם שמורח את הדבש הזה, את הריבה הזו, על הלחם ואוכל,

בוודאי שהלחם הוא העיקר,

מברך על הלחם המוציא לחם מן הארץ,

מברך על העיקר, הוא כותר את התפלה,

בזה אין שאלה, אין שום ברכה על הריבה.

אבל אדם שלא אוכל לחם, אלא לוקח בכף

ואוכל להנאתו מריבת הוורדים.

מה יברך

על ריבת הוורדים הזו?

מחלוקת בראשונים.

לפי דעת הטור, הכל בו הוא מרן השולחן ערוך,

הוורדים זה העיקר ולא הדבש,

ולכן נברך על זה, בורא פרי האדמה, ולא שהכול.

אבל התשבץ חולק,

התשבץ אומר,

הדבש הוא העיקר.

קשה לאדם לאכול את הדבש לבד,

כמו שאמר שלמה המלך,

את דבש מהצדה אכול דייקה, פנסי זבענו ועכה אותו. קשה לאדם לאכול את הדבש לבד,

כשיש בתוך זה את הוורדים,

זה נוח יותר לאכילה.

היום מהרגים בתוך זה מלח לימון במקום,

אבל במקום המלח לימון, הוורדים בדבר הטבעי, זה נוח מאוד.

אבל העיקר הוא הדבש.

ולכן, לפי דעת התשבץ, הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

למרות שמרן פסק כדעת הטור והכל בו שמברכים אדמה,

אנחנו עוסקים לברך שהכול,

כמו שכותב הגאון חידה בברכי יוסף,

כיוון שכך הוא המנהג.

כך כתבו רבים מגדולי הפוסקים,

סמה דחיה,

הגאון רבי יוסף ידיד

בברכת יוסף ושאר האחרונים, כולם הסכימו שהמנהג הוא כדברי התשבץ,

ולכן על ריבה כזו מברכים שהכל נהיה בדברו.

המנהג שאנחנו רואים, הכוונה היא בלכתחילה,

הברכה היא שהכל.

אבל אם האדם הזה טעה,

לא ברך שהכל, אלא לקח את הריבה הזו וברך בורי פרי האדמה.

בדיעבד יצא ידי חובה.

כאן אנחנו נאמר הפוך.

אולי ההלכה כדעת הטור הכל בו והשולחן ערוך, שצריך לברך על זה אדמה.

אולי ההלכה כדבריהם, והם אינם ספק ברכות להכן.

כל מה שאמרנו, שהכל הכוונה היא מלכתחילה,

אבל לא עקרנו לגמרי את מרכז בורא פרי האדמה,

הרי סוף סוף מה שהוא אמר זה לא שקר.

יש שם ורדים שצומחים מהאדמה.

ולכן בדיעבד יממר בורא פרי האדמה,

בוודאי שיצא,

אבל מלכתחילה הברכה צריכה להיות שהכל נהיה בדברו.

כך הוא הדין גם בתערובות אחרות, שגם שם שייך את הכלל האמור.

יש סוכריות שיש בפנים שקד.

הבבלים רגילים לחלק את הסוכריות האלה באירוסין.

אחרי האירוסין,

מי שיוצא לא יוצא בידיים ריקות, נותנים לו את הסוכריות האלה,

הסוכריות הוורודות. איך קוראים להן?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים, מה ברכתם?

האם

השקד הוא העיקר, צריך לברך רק בורא פרי העץ,

או שהסוכריה, הסוכריה שם טעימה מאוד.

אולי הסוכריה היא העיקר, וצריך לברך רק כשהכל נהיה בדברו.

מחלוקת.

תראו, בדברי הפרי מגדים המשנה ברורה על המקום, כיסוי שולחן ערוך, עשרות מגדולי האחרונים דנו בדבר,

ויש מחלוקת מה הברכה.

להלכה.

הגאון רבי יוסף יוספא כותב לנו עצה,

והיא להלכה ולמעשה.

הוא אומר, את הסוכריה הראשונה תיקח, תשבור אותה.

אחרי ששברת,

תיקח את השקד, תברך עליו העץ.

תילעס. אחרי שלעס

מהשקד,

תיקח גם את הסוכריה ותברך עליה שהכל נהיה בדברו.

ואז

הוא עושה גם כך וגם כך, פותר את הבעיה.

את העצה הזו העתיקוה בן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים,

וכך ראוי לעשות

בדרך התחילה. זה מה שצריך לעשות כדי לחמוק מסלע המחלוקת. שוב.

בילי עבד אמר העץ בלבד יצא,

בילי עבד אמר שהכל בלבד יצא,

אבל אם הוא שואל אותנו העצה שישבור יעשה את השבר אשר הם שוברים ובזה יפתור את הבעיה.

יש היום דבר דומה לזה עם הבוטנים,

שם מצפים את זה בסולת וקמח והציפוי לפעמים הוא לא דק

אלא ציפוי עבה.

שוב השאלה היא,

אם הציפוי הזה הוא העיקר, צריך לברך על המזונות.

אם הבוטנים העיקר,

לברך על זה בורא פרי האדמה.

שאל את הילדים הקטנים,

הם גם אנדה אמר לו,

הם יגידו לך בטח שהבוטנים העיקר, הם באים לאכול באותו רגע את הציפוי,

את הסולת, אותם מעניין הבוטנים.

אבל אותם הילדים עדיין הם לא כל העולם,

לא לוקחים מהם את ההלכה.

ולכן גם שם כדאי שישבור לברך על כל אחד בפני עצמו,

ובזה יפתור את הבעיה להלכה ולמעשה.

בדיעבד,

בירך רק מזונות ואכל, יצא.

בירך רק בורא פראי האדמה ואכל, לדיעבד יצא.

לדיעבד, יותר מיודר לשבור.

שוב, גם לגבי ברכה אחרונה, גם שם תהיה בעיה.

בדוגמה הראשונה של הסוכריות,

שם אם הוא אכל שלושה-ארבעה סוכריות כאלה,

אז לברך הליבד יקול העלמא,

בורא נפשות.

הסוכרייה והשקל,

בין כך ובין כך ברכתם נפשות.

אבל כאן, לגבי הבוטנים,

השאלה מה העיקר מסתעפת לא רק לגבי הברכה הראשונה, אלא גם לגבי הברכה האחרונה.

אם תאמר שהבוטנים עיקר, הברכה נפשות.

אם תאמר שהציפוי הוא העיקר, צריך לברך על המחיה ברכה אחת מהן שלוש.

להלכה.

לא יברך, לא זה ולא זה.

אנחנו חוששים ואומרים בזה ספק ברכות להקל, שב ואל תעשה עדיף.

אלא אם כן אכלת כזית עוגה,

תברך על המחיה ותפתור, או תיקח במנה, תאכל כזית מהבננה או דבר אחר,

ותברך בורא נפשות. אם הוא צמא, שתי מים, זה בדרך כלל מצמיא,

גם זה מהווה פתרון.

אנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סובר.

אין דאגו.