ספירת העומר בין השמשות – מחלוקת דאורייתא ודרבנן והשלכותיה להלכה ולמעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בימים האלה אנחנו מקיימים מצוות ספירת העומר

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום אביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות ימימות תהיינה

אנחנו זוכים מדי לילה לקיים את המצווה

זו אחת מהתרייג המצוות

בזמנם לכל הפוסקים ולכל הדעות הייתה מצוות עשה מן התורה

לספור ימים ושבועות.

אבל,

בזמן הזה שלא הקרבנו קורבן מנחת העומר,

לחלקו הראשונים אם גם בזמן הזה המצווה היא מן התורה או לא.

לפי דעת הרמב״ם והחינוך,

גם בזמן הזה המצווה היא מן התורה,

שהרי טומאה הותרה בציבור.

אבל,

לפי דעת הרן בשם רוב הפוסקים,

רוב המפרשים,

מצוות ספירת העומר בימים האלה, בזמן הזה,

רק בידי רבנם.

שבוע שעבר, יום רביעי,

לא זכינו להקריב את קורבן מנחת העומר,

והתורה הצמידה, חיברה,

את שתי המצוות.

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה.

אם היינו זוכים להביא את עומר התנופה, הייתה מצווה מן התורה. לא זכינו.

לפי דבריהם, המצווה היא רק מדרבנן.

יש הרבה דוגמאות,

הרבה פרטי דינים,

שהם נפקא מינה בוויכוח הזה.

אחת הנפקא מינות שמרן מדבר אצלנו כאן,

בסימן תפט סעיף ב',

ציבור שגמרו, סיימו תפילת ערבית

בשעה שבע ועשרה,

בלשון חכמינו הלבד רבי יהודה, בין השמשות

ספק יום ספק לילה.

האם יכולים לברך ולספור בין השמשות,

או שאינם רשאים לברך?

אם תאמר כהרמב״ם

ספק דאורייתא לחומרה.

אי אפשר לקיים את המצווה בין השמשות.

כמו שאנחנו מחייבים את אותם שהתפללו ערבית,

אותם שקראו קריאת שמע בין השמשות,

אתה מחייב אותו,

כשתקרא קריאת שמע על המיטה,

תחזור ותכוון לקיים מצוות עשה של קריאת שמע מדאורייתא,

כי אולי לא יצאת ידי חובה בקריאת שמע הראשונה,

ספק דאורייתא לחומרה,

גם פה ספק דאורייתא,

אולי אתה לא יוצא ידי חובה בספירה שבבין השמשות,

מה שספרת בשבע או בשבע ועשרה.

אבל אם נלך לפי הרן,

שכל זה דרבנן,

אם אלא נאמר על בין השמשות,

ספק דרבנן לכולה, זוה נפקא מינה.

ומרן,

במחלוקת הזו,

מרן, כמו שאמרנו, נוטה לומר

שההלכה היא שספירת העומר בזמן הזה אינה דאורייתא.

וממילא, מעיקר הדין,

יש היתר לבוא ולספור בבין השמשות.

אבל למרות

שמרן הקל בדבר,

מרן מסיים,

והמדקדקים אינם סופרים עד צד הכוכבים וכן ראוי לעשות.

מרן חשש לדעת הרמב״ם והחינוך,

ולכן מרן אומר,

שטוב להתאמץ ולאחר את מצוות ספירת העומר לפחות עד צד הכוכבים וכך ההלכה.

בכל מקום שאדם נמצא,

ישתדל לאחר את הציבור.

אם יש שם תלמיד חכם,

תביא לו לחכם ספר שאחרי תפילת המנחה יגיד להם דברי הלכה.

עד שיגיע הזמן, יתפללו ערבית

אחרי שעה שבע,

יגיע צד הכוכבים,

בימים האלה זה שבע ועשרים,

ואז יברכו ויספרו על ספירת העומר,

ולא קודם לכן.

זה מה שצריך לזרז, לדרבן כל ציבור וציבור שיעשו כן.

לפעמים אין שם החכם שיגיד להם דברי הלכה,

אז שיקרא להם פרקי אבות.

כולנו ברוך השם מבינים עברית,

קל מאוד שיקרא להם לציבור פרקי אבות כדי לאחר את המצווה, כדי שאליבא דקול עלמא נקיים את מצוות ספירת העומר בזמן שכל הציבור יקיימו את המצווה כהלכתה.

אם אנחנו אומרים את ההלכה הזו

לכל עם ישראל,

כדברי מרן והרמה,

קל וחומר לבלדים,

שהם הולכים בדרך כלל

ושיטת הרמב״ם.

לפי הרמב״ם זה דאורייתא, הם אלא בין השמשות,

ספק דאורייתא וצריך לחשוש בדבר.

גם ציבור תימנים בלדים חייבים להמתין,

לא למהר, אלא לחכות עד צאת הכוכבים,

וייזהרו שלא לברך קודם לזה.

יש אנשים שאם החכם או הגבאי

יגיד איזה דבר,

הם תמיד אומרים להפך.

אם הגבאי יגיד יעלה ויבוא,

הם יגידו לא יעלה ולא יבוא. אנשים שיש להם טבע משונה,

תמיד הוא יהיה אופוזיציה,

תמיד הוא מתנגד.

על כל דבר הוא אומר להפך.

אולי האדם הזה, נדון אותו לכף זכות.

אולי הוא ממהר מאוד.

צריך ללבוש קטונת פסים.

בערבית קוראים לזה פיג'מה.

צריך להגיע מהר מהר לבית, ללבוש פיג'מה,

לשמוע חדשות.

יש שם יומן.

איך ייתכן שיגידו חדשות, יגידו יומן, והוא לא ישמע?

צריך לדעת

מה נשמע עם איראן, עם הפרסים, מה נשמע עם הרמטכ״ל.

צריך לדעת, אם הוא לא ישמע,

העולם יכול להתמוטט חלילה. הוא תופס את העולם, את הגלובוס, בידיים שלו.

טוב, והאדם הזה לפעמים, הוא לא רק מדבר,

הוא לא רק מדבר.

הוא גם צועק, ממריד,

ואחריו, גם האחרים אומרים כן, אין זמן,

אי אפשר להתעכב.

לפעמים הגבאי הוא אדם תקיף, אדם חזק,

אומר להם, מי שלא רוצה לחכות,

הדלת פתוחה, מעסלמה לחיים טובים ולשלום.

יש גבאי שהוא יודע הלכה ויודע לנהוג עם אדם משונה כזה,

כפי שההלכה אומרת.

ולפעמים הגבאי הוא אדם עדין נפש ולא מסוגל לעשות את הדברים האלה.

טוב, הם סופרים בשעה ועשרה, נו, השם ירחם,

להעלים עין מהם, כמו שמרן הקל בדבר.

לא רק מרן, אלא גם המנהג לספור ולברך,

גם בבן השמשור.

על המנהג העיד הבית החדש ושאר האחרונים,

לא רק אצל חכמי האשכנזים,

אלא גם אצלנו, הגאון רבי בנימין נבון בספרו בני בנימין,

גם הוא מספר שלפני כמאה וחמישים שנה, פה בירושלים,

היו הרבה בתי כנסת שהיו סופרים ומברכים בבין השמשות עוד לפני צד הכוכבים.

אם יש לנו מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל,

ולכן אם אין לנו כוח כנגד אותם המשונים,

נעלים עין.

אבל,

כדאי להשתדל, כמו שמרן אמר, המדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות,

להישמר בדבר הזה בלכתחילה.

זאת ועוד, לא רק דברי מרן.

יש לנו כאן עוד נקודה שגם בה אנחנו צריכים לדון,

וגם ממנה נלמד את החובה להתאמץ ולחכות עד צאת הכוכבים.

הנקודה השנייה,

מחלוקת תנאים רבי יהודה ורבי יוסף עד מתי זה יום,

מתי בין השמשות ומתי יצאת הכוכבים.

המשנה במסכת ברכות ב' פותחת לנו

בין מתי קוראים את שמה בערבין, משעה שהכוהנים נכנסים,

והגמרא שם מיד מביאה את המחלוקת רבי יהודה ורבי יוסף.

גם בשבת ל״ד בכמה מקומות בש״ס

הגמרא מביאה לנו את המחלוקת.

הוויכוח הוא כך,

היום היה שקיעת החמה שבע ושבע דקות.

בפיר רבי יהודה.

מיד אחרי זה מתחיל להיות ספק יום, ספק לילה.

שקיעת הגלגל היא שקובעת לנו, מתחיל להיות בין השמשות.

רבי יוסף עולק, אומר לא.

שלוש עשרה דקות אחרי זה השקיעה,

ורק אז מתחיל להיות בין השמשות.

אבל בשעה שבע ועשרה,

לפי דעת רבי יוסף, זה יום גמור לכל דבר.

בראשונים, יש מחלוקת איך ההלכה.

תראו בי באור הלכה בסימן רסא שם הוא מצטט את הלשון של הרמב״ם שנוקט שלהלכה אנחנו פוסקים כדעת רבי יוסף.

כשיש לנו מחלוקת תנאים, בדרך כלל ההלכה כרבי יוסף שנימוקו עמו.

ולכן הרמב״ם פוסק שעד

שלוש עשרה דקות זה יום, אם תלך לפי הרמב״ם

יש לך משני כיוונים חובה

לומר להם שלא יספרו בשבע ועשרה

א', מצד

אולי הלכה כרבי עושה, אז זה יום גמור, אם זה יום,

איך אתה תאמר כעת היום תשעה ימים לעומר, זה עדיין שמונה

זאת ועוד, גם אם זה כרבי יהודה,

לפי רבי יהודה זה ספק,

אבל לפי הרמב״ם ספק גדול הייתא לחומרה

אלה הם שני הצדדים, שתי הזוויות שאתה תופס

גם מכאן וגם מכאן כדי לחייב אותם ולכתחילה להמתין, זאת ועוד.

לא רק הרמב״ם פוסק שהלכה כרבי יוסף,

עוד מהפוסקים הלכו בדרך הזו ובראשם רבנו הארי.

כידוע אנחנו הספרדים, קיבלנו הוראות רבנו הארי,

וכאן יש לנו גם בנושא הזה את הפסיקה שלו להלכה למעשה ולכתחילה.

רבנו הארי לא דיבר על הנושא שלנו במישרין, נושא ספירת העומר, אלא

רבנו הארי אמר את הדברים בשער הכוונות סדר קבלת שבת.

ספר אורות חיים של הגאונה בחיים דרוק,

הוא טוען שרבנו הארי שם נוקט כדעת

רבנותם בצאת הכוכבים דרבנותם.

מרנו חכם עין ציון בספרו אור לציון חלק א' וחלק ב',

הוא חולק על הפרשנות הזו,

אלא הוא מסביר את דברי שאר הכוונות בסדר קבלת שבת,

שכוונת רבנו הארי, כמו הרמב״ם,

שהלכה היא כדעת רבי יוסף.

זאת אומרת בשבע ועשרה עדיין זה יום גמור,

זה עדיין לא לילה,

אלא רק שלוש עשרה דקות אחרי שקיעת הגלגל, רק אז זה נחשב כלילה.

אם כך,

אם רבנו הארי סובר שהלכה כרבי יוסף,

בוודאי שאנחנו שקיבלנו הוראותיו צריכים לחשוש לדבר הזה מאוד,

ולא להיכנס לספק ברכה לברך על ספירת העומר מוקדם.

יש הרבה פוסקים שאומרים פסקי הלכה ואנחנו משתדלים לשמוע עליהם,

אבל כאן רבנו הארי, כמו שאמרתי, אנחנו קיבלנו הוראותיו,

זאת ועוד.

כולנו יודעים שרבנו הארי היה לו רוח הקודש,

וכאן ברוח הקודש הוא מברר לך את המציאות,

אם המציאות זה יום או שזה ספק יום או לילה.

בזה, כשיש לך בירור מלתא במציאות,

בוודאי שחייבים שבעתיים כפלי כפליים חייבים

לשמוע להוראות למה שאמר רבנו הארי.

ספר שבחי הארי מספר שמרן הבית יוסף

ישב יחד עם רבנו הארי באירוסין.

הרי הם היו באותו דור בצפת,

והבן של מרן רבי יהודה קארו התחתן עם בתו של הארי.

וכשחזר רבנו הארי לבית, סיפר לאשתו הרבנית,

הלילה ישבתי בעיר

עם אותו הגדול, עצום הרב, רבנו יצחק לוריא, הארי,

הוא סיפר לה את השבחים שלו,

איך הוא היה גדול, עצום ורב בכל פרדס מקצועות התורה, פשט רמד ועסוד.

ובסוף הוא מסיים במשפט,

הוא אומר, מה אני אגיד לך?

הרי הוא כאחד

מהנביאים הראשונים.

הוא לא אומר כנביאים האחרונים,

האזרח, הגיא, זכריה ומלאכי,

הוא כאחד מהנביאים הראשונים.

כי הוא למד תורה, ואליהו הנביא.

ולכן מרן מגדיר אותו שהוא כאחד מהנביאים הראשונים.

אם הוא נביא,

הנביא יודע מתי יוצאים שלושה כוכבים בינוניים.

הרי התוספות בשבת ל״ד שואלים,

מה המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסף?

נצא בחוץ ונראה, יש כוכבים זה לילה, אין כוכבים זה יום.

מה הוויכוח?

התוספות אומרים,

שלושה כוכבים גדולים זה כלום,

זה עדיין יום,

כוכבים קטנים רואים אותם רק אחרי שעתיים.

מה קובע לנו אם זה לילה או יום?

שלושה כוכבים בינוניים.

וזה הוויכוח בין רבי יהודה ורבי יוסף.

מתי רואים שלושה כוכבים בינוניים קרובים זה לזה?

לפי זה. לרבנו הר”י היה לו נבואה, הוא היה כמו נביא,

אז הוא ידע מתי יוצאים שלושה כוכבים בינוניים. אנחנו לא יודעים.

אני אצא בחוץ, אני אסתכל, אני לא יודע מה נקרא גדון, מה נקרא קטן.

אבל הוא, על פי הנבואה, בוודאי שיכל לדעת

את הדברים הללו.

מה תגיד?

כל הכבוד לרבנו הארי,

אבל למדנו במסכת בבא מציעה נח,

לא בשמיים היא.

הלכות לא פוסקים, על פי רוח הקודש.

זה לא דומה זה לזה.

שם הגמרא מדברת,

מחלוקת בהלכה.

תנורו של עכנאי.

אחרי שלקחנו את השברים ויצקנו מחדש את התנור,

האם חזר להיות טמא או לא? מחלוקת בדין,

על זה נאמר,

למרות שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כרבי אליעזר,

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמיים היא.

כאן אצלנו זה לא שאלה של מחלוקת בדין, מחלוקת במציאות.

מה המציאות?

והנביא הזה הוא שמגלה לך מה המציאות,

בוודאי שאנחנו יכולים לשמוע לו.

למה הדבר דומה?

יש לנו סוגיה במסכת כתובות בדף ט',

שמשם אנחנו לומדים את החילוק הזה.

שם הסוגיה עוסקת בוויכוח שהיה בין שאול המלך לדוד המלך.

הוא רצה לתת לו את ביתו, ביקש תביא לנו עורדות פלישתים,

ואכן דוד המלך הביא לו 200 עורדות פלישתים,

אבל נוסף לזה היו עוד הבטחות,

ולכן היה ויכוח מלווה הפרוטה, דעתה המלווה או הפרוטה.

שאול סבר דעתה המלווה ואינה מקודשת,

דוד המלך סבר שכן מקודשת.

אחרי זה, אחרי שדוד ברח,

שאול היה לו מרה שחורה,

ולכן היה רודף את דוד.

דוד ברח, שאול נתן את בתו מיכל לפלטי בן לאיש. הוא סבר שהיא רווקה עדיין, אינה מקודשת, ולכן נתן אותה לפלטי.

כשדוד המלך מלך אחרי שנהרג שאול,

ביקש מהם תחזירו לי את אשתי מיכל.

הרשב״א, המאירי, הראשונים עוסקים שם בסוגיה איך ייתכן להחזיר את מיכל לדוד?

הרי קראנו בתורה בחומש במדבר פרשת נשוא,

ונטמעה ונטמעה פעמיים, אסורה לבעל, אסורה לבועל.

וכנראה הייתה מותרת לדוד,

ותרצים הרשב״א והמאירי.

בדורו של דוד היו נביאים,

גד הנביא ועוד,

ועל פה הנבואה אותם הנביאים אמרו לו שפלטי בן ליש לא נגע בה, נעץ חרב בינו לבנה, אמר מי שיעסוק בדבר זה יידקר.

ולכן הייתה מותרת לדוד המלך.

גם שם תשאל.

בתנורו של עכנאי, בבבא מציעה נחת אמרנו, לא בשמיים היא.

למה כאן אתה סומך על מה שאמרו לך הנביאים על פי הנבואה מהשמיים?

למה כאן אתה מתיר את מיכל לדוד?

אלא כאן הם לא באו לפסוק לך הלכות עם טמא או טהור,

אלא הם פוסקים מה היה במציאות.

והם מגנים לך שבמציאות הוא לא נגע בה,

נעץ חרב בינו לבינה.

לברר גילוי מילתא בעלמא, במציאות אנחנו כן סומכים על רוח הקודש.

לא רק שם, עוד מקום מצאנו דבר כהן זה במדרש על הפסוק

ועתה השב אשת האיש כי נביאו.

אומר אבימלך לקדוש ברוך הוא,

אבל אברהם אבינו יחשוד בי שאני נגעתי בה בשרה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא כי נביאו.

אברהם יודע שלא נגעת בה הוא הנביא.

שוב, איך הייתה שרה אמנו מותרת לאברהם? עוד פעם, תקשה.

מה אתה אומר כי נביאו?

לא בשמיים היא.

שוב, גם כאן, לא שייך את הנושא של לא בשמיים כשהעניין הוא לא בשאלה של פסיקת הלכה,

אלא כאן זו שאלה במציאות.

במציאות שרה אמנו הייתה טהורה ולכן הייתה מותרת לאברהם.

מיכל הייתה טהורה ולכן הייתה מותרת לדוד.

ושם נלמד גם פה, גם בענייננו.

רבנו ארי היה גדול, עצום ורב.

הוא יכול לבאר לנו את המציאות, ואם הוא סבר הלכה כרבי יוסף,

נוכל לסמוך על זה כדי לאסור מצד אחד,

שלא יוכל לספור ספירת העומר בשבע ועשרה זה עדיין יום,

או להפך, יש לנו דוגמה בדיוק הפוכה.

אדם שלא ספר כל הלילה,

מותר לו לספור ביום בלי ברכה כדי להציל את הימים הבאים.

אחרת,

אם הוא יעבור כל היום וכל הלילה ולא ספר,

שבע שבתות תמימות תהיינה, אין לו כאן תמימות,

לא יוכל להמשיך ולברך בשטר הלילות.

האדם הזה לא ספר לילה וגם יום.

גמר תפילת ערבית שבע ועשרה,

ואז אחרי התפילה,

ספירת העומר הוא נזכר.

אתמול הייתי בבר מצווה,

שכחתי גם ערבית וגם ספירת העומר.

מה יהיה?

אז הוא מיד, שבע ועשרה אחרי שקיעת החמה,

הוא סופר את ספירת העומר של אתמול בלילה.

מיד הוא עמד ואמר, היום שמונה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד.

טוב, אחרי רבע שעה נכנס החכם,

שעה וחצי הוא רוצה כעת לספור בברכה, יכול או לא,

אם תלך לפי הרמב״ם שפסק הלכה כרבי יוסה,

תלך לפי רבינו ארי שפסק כרבי יוסה,

שבע ועשרה זה היה היום.

אז הוא הציל את המצב ויוכל לברך בשבע וחצי בשם ומלכות וציוונו על ספירת העומר.

יש כאן תמימות.

תראו בספר מעדני השולחן של הגאון הרב ויירבך,

הוא אומר שלא, הוא אומר יש כאן ספק ספקה הפוך,

ולכן דעתו שימשיך לספור בשאר הלילות בלי ברכה.

אבל,

ויביע עומר חלק ד', הרבה מגדולי הפוסקים שהעריכו בנושא הזה צידדו אחרת.

הראשון שדן בזר בישמעאל הכהן מספרו זר האמת,

הובא גם בשערי תשובה, משנה ברורה, כף החיים על המקום.

הרבה מגדולי האחרונים הביאו את המחלוקת.

אבל,

נוכל להטות את הכף

על ידי, כמו שאמרנו קודם,

רבי עושה שהרמב״ם ורבנו הארי הלכו כמוהו.

וכאן זה לא רק שני פוסקים או שלושה פוסקים.

כאן יש לך בירור מציאות שנעשה על ידי רבנו הארי.

יש דוגמה מעין זו כדי להמחיש את העניין.

בעירו דעה סימן סו,

שם הפוסקים דנים לגבי דם שנמצא בצהוב של הביצה.

אם זה שדה תכלה בכולה, אז שר את הביצה.

וכדי שלא יאסר לך גם את הקלי, את המחוות,

מה עושה אדם חכם ונבון?

פותח את הביצה לצלחת.

אם היא נקייה,

שופך אותה לשמן הרותח.

אם לא, לא.

אבל אדם שרוצה לגמוע ביצה,

היא סגורה עם הקליפה, הקליפה קהה. לא רואים מה יש בפנים.

מותר?

יש לנו ספק ספקה להתיר?

או שחייב קודם לפתוח, לראות, לבדוק,

ואחר כך,

הרי ספק ספקה דיקא לברורי, אני יכול לברר.

זה הדיון שיש בפוסקים.

וחלק מהאחרונים רצו להביא ראיה להתיר.

הראיה היא,

רבנו הארי היה לוקח ביצה וגומע אותה, לא היה בודק.

האחרונים דחו, אמרו, לא, אין שום ראיה מרבנו הארי.

רבנו הארי לא היה צריך לפתוח את הביצה לצלחת לראות.

היה לו רוח הקודש,

אותו האור הגנוז מששת ימי בראשית,

שיודע מה יש בתוך החבית, גם כשהחבית אטומה,

אותו דבר גם בביצה.

ולכן, בשבילו היה מותר.

לי אין רוח הקודש, לי אסור.

גם שם הפוסקים השתמשו בעניין הזה.

מה תגיד?

איך רבנו הארי מסתמך על רוח הקודש, לא בשמיים היא?

כאן זה לא שאלה של איסור והיתר.

כאן זה שאלה של מציאות.

יש בביצה הזו דם או לא,

וכן על זה הדרך. הפוסקים דנו בהרחבה בעוד כמה וכמה דוגמאות, אם זה בענייני עגונות או בדברים אחרים,

להבדיל בין פסיקת הלכה שבה אומרים מתקנה לא בשמיים היא,

לבין גילוי מילתא במציאות.

ואם אנחנו הולכים,

אליבא דרבי עושה,

ממילא נוכל להתיר לאדם הזה בשבע ועשרה,

לספור את הספירה

של היום הקודם, כדי להציל את הימים הבאים שיוכל לברך ולספור. לא רק לספור הלאה,

שיחשב לו כתמימות, אלא גם לברך.

דיברנו עד עכשיו בספירת העומר,

אבל הנושא הזה מסתעף לעשרות הלכות אחרות,

ואני אציין חלק מהדוגמאות.

אדם נכנס בערב כיפור, חמש דקות אחרי השקיעה,

רץ לחכם.

לא בירכתי להתעטף בציצית.

אברך או לא, כבר עברו חמש דקות מהשקיעה.

אם תלך, לפי רבי יוסף, זה יום גמור, אפשר לברך.

שם ההלכה כי הפרי מגדים,

שכאן זה לא תלוי ביום או לילה, אלא וראיתם אותו, עדיין רואים.

זאת ועוד,

גם אליבא דרבי יהודה אולי זה יום,

ספק ספיקה במצווה דאורייתא, אפשר יהיה לברך.

או לגבי תפילין,

מי שנכנס לכותל,

בצד שמאל יש שם את העגלה של החב'דניקים,

מי שנכנס, הם מזכים אותו בהנחת תפילין.

אדם שיש לו כיפה, הסתמה, הוא כבר התפלל.

אבל יש שם אנשים שבאים עם כיפה של קרטון.

הכיפה הזו מחשידה,

והם בודקים, יהודי, גוי,

אם הוא יהודי,

משדלים אותו להניח תפילין.

לפעמים הוא מסכים.

הרים את השרוול, מסתכלים אבל על השעון,

שבע ועשרה.

נגיד לו להניח תפילין, כבר שקעה השמש.

אם תלך הלבד הרבי עושה,

לפי מה שהסברנו בהסבר דברי הרמב״ם ורבנו הרי, נוכל גם להתיר לו, לברך.

גם כאן יש ספק ספיקה במצווה דאורייתא.

גם במצוות

ברכת כהנים של נעילה.

מלכתחילה, מרן כתב לנו בסימן תרכג,

ייקחו חזן טוב שיש לו לשון קלה,

יתפלל מהר.

ואז יגמור ויישם לך שלום של ברכת כהנים לפני השקיעה.

זה הכי טוב.

אבל לפעמים החזן לא הצליח. היה לו לשון כבדה,

ועד שהגיע לרצה כבר שקעה השמש.

אותו הכהן רץ לחכם.

אני נוטל ידיים? עולה לדוכן או לא?

גם שם יש לנו ספק ספיקה במצווה דאורייתא.

וגם שם אתה מטיל את כל כובד משקלם של הרמב״ם ורבנו ארי כדי לצדד עדיין זה יום.

עדיין יכולים לברך.

לא רק לומר יברכה השם וישמריך אלא גם לברך וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה ולא חוששים לספק ברכה.

כך הוא הדין גם לגבי תפילת מנחה.

ולכתחילה ודאי שהאדם ירא שמים צריך להקדים.

לא לחכות לרגע האחרון.

אם נבנה בית המקדש

יעלה על הדעת בשעה שבע ורבע בערב להקריב קורבן תמיד של בין ערביים?

ודאי שלא.

אז איך תוכל להתפלל מנחה שהיא כנגד קורבן תמיד?

ולכן מלכתחילה חייבים להקדים כדי לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא.

אבל לפעמים קורה לאדם אונס,

או כת עצלים,

אצלהם כל השנה יש אונס,

קשה להם לבוא מוקדם, הם באים רק אחרי שקיעת החמה.

ואז הם שואלים, להתפלל מנחה או לא?

שוב, גם שם יש לנו את הספק ספקה.

והרי לפי תוספות רבנו אלחנן בעבודה זרה, ל״ד,

אם יש לך ספק, אתה הולך אחרי החזקה.

פה, בבין השמשות,

תחזיר את זה אחורנית, חזקת יום.

גם המגן אברהם בסימן שמ״ב דן בכלל הזה, בחזקה הזו, ועוד מהאחרונים האריכו בזה.

אם כך,

אז לא תהיה בעיה מעיקר הדין,

יהיה מותר לבוא ולהתפלל מנחה גם בבין השמשות.

הרבה מגדולי הראשונים והאחרונים דנו בזה,

ורבי גאון בספר האשכול אומרים,

יום ראשון, שני בשבוע, אתה אכול.

גם מנחה אומרים אתה חונן, גם ערבית אומרים אתה חונן.

אבל אם השאלה היא על יום שישי,

איך הוא יוכל להתפלל מנחה בבין השמשות?

מי אמר לך שזה יום שאתה אומר אתה חונן?

אולי זה לילה, צריך לומר, אתה קידשת, ולכן שם העניין

הרבה יותר חמור, הרבה יותר מסובך.

ולכן, בוודאי שהעצה טובה,

לא להיכנס למחלוקות הללו,

ספק ברכה, בפרט חזרת השץ.

אלא אנשים חכמים ונבונים מתפללים מוקדם שיסיים את תפילת החזרה המברך את עמו ישראל בשלום לפני שקיעת החמה.

בזה העניין מוסכם,

אליבא דקולה עלמא, לכל הפוסקים, לכל הדעות, התפילה שלהם,

בעזרת השם, תתקבל ברחמים וברצון שהקדוש ברוך הוא יברך אותנו ומברך את עמו ישראל בשלום.

אבל, כמו שאמרתי, באים לפעמים אנשים ושואלים,

פתרון לשעת חירום,

מה עושים?

ולהלכה למעשה,

שוב, יש לנו כאן את הצדדים,

את הספק ספקה,

גם לגבי תפילת המנחה.

כך גם לגבי קידוש.

אדם שלא קידש בליל שבת,

מרן כותב לנו בסימן רעיין א', יכול לקדש ביום שבת.

אדם שהיה אנוס או חולה,

האדם הזה, ברוך השם, דקה אחרי השקיעה

חזר להכרתו.

קודם היה בלי הכרה.

פותח את העיניים, שואל את הסובבים אותו, איזה יום היום?

אומרים לו יום שבת.

ביום שבת, תביאו לי, נעשה מיד קידוש.

אתה מביא לו קערת מים, קלעי, נוטה לו את הידיים ועומד האדם לומר בשבילו קידוש.

מי אמר לך שכעת זה יום ואתה עושה לו קידוש,

אתה מברך בשבילו את ברכת מקדש השבת.

אולי זה לילה, צריך לעשות לו אולי הבדלה?

זה הספק שיש בפוסקים.

אם תלך לפי רבי יוסף,

אחרי השקיעה מיד,

עדיין יום גמור ואם רבנו הארי אמר שהלכה כרבי יוסף הוא בירר לך את המציאות מתי יוצאים שלושה כוכבים בינוניים

נוכל לסמוך על זה גם בעניין ברכה גם כאן יהיה לך ספק ספקה במצווה דאורייתא יהיה אפשר להתיר לברך בשבילו את שתי הברכות גם הגפן וגם ברכת מקדש השבת

כך גם אצלנו בעניין ספירת העומר הנפקא מינא או

לעניין מצוות עירובי תבשילין.

בעוד חמישה חודשים וחצי יחול ראש השנה בימים חמישי-שישי,

בעזרת השם ביום רביעי כט באלול נזכה לקיים אחת משבע המצוות דרבנן, מצוות עירובי תבשילין.

אדם שהוא זריז, נבון וחכם

גמר את התפילה בבוקר, מגיע לבית לאכול ארוחת בוקר,

מניח ביצה על האש,

אחרי שגומר,

לוקח חלה, ביצה, מברך מצוותנו על מצוות עירוב, בדין עירובה יהיה שרא לן,

עושה את המצווה כהלכתה.

אבל אדם עצל, אתה אומר לו, תעשה עירוב.

הוא אומר, יש עוד זמן, אין עוד היום גדול.

אצלו בבוקר זה עדיין מוקדם מאוד.

מתי אתה תראה אותו?

בלילה אנחנו מתחילים אחרי מנחה את הפיוט,

אחות קטנה והפנדי הזה נכנס, יש לו ביד ביצה וחלה,

הוא רץ לחכם.

כבוד הרב, אני עדיין לא עשיתי מצוות עירוב. אני יכול כעת,

ארוכת עצילים, תמיד, באים מאוחר,

גם בתפילת מנחה, גם בעירוב.

טוב, לעשות את המצווה של העירוב, בוודאי שהוא יכול לומר בדין עירובה.

אבל הוא שואל אותך, הוא רוצה גם לברך.

האם הוא יכול לברך או לא?

גם כאן, מחלוקת גדולה בפוסקים בין רבי של ביתאי גרמיזן וחכמי ירושלים לפני 350 שנה,

והרבה מגדולי האחרונים, בהלכות נטילת ידיים ובמקומות אחרים,

דנו והעריכו במחלוקת הראשונים והאחרונים בדבר זה.

תראו תשובה בספר יחבדה עד חלק ו' ועוד,

ושוב, גם שם יש לנו את הספק ספקה,

ויש לנו את רבנו ארי, ספר תורה גבן,

ששוב, גם שם הוא מברר לך את המציאות.

גם שם אולי נוכל לסמוך להקל,

להתיר לכוכב הזה, לאותו העצל, להתיר לו גם לברך וציוונו על מצוות אהוב.

אותה הבעיה תהיה לגבי תקיעת שופר אחרי שקיעת החמה.

אותו המסכן חזר להכרתו דקה אחרי השקיעה,

ובאים כעת לתקוע לו.

יברכו לו.

הגאון רבי דוד פרדו בספרו מכתם לדוד אומר,

שיברך בשבילו.

ספק ספקה במצווה דאורייתא, ביום הראשון יברך.

מעתיק אותו להלכה,

בעל כף החיים, בחלק ח' סימן תר',

תראו שם את הדברים.

גם במקרא מגילה, דיברנו בזה לפני חודשיים.

לא הספיק לקרוא את המגילה, אלא סמוך לערב.

ואז הוא יודע.

אני מתחיל ויהי בימי אחשורוש,

עשרים דקות לפני השקיעה.

עד שאני אגמור ודובר שלו מכל זרעו,

יהיה עשר דקות אחרי השקיעה.

אני יכול ל...

ברך, שוב, אותה הבעיה, אותו הספק ספקה פה, גם שם.

גם לגבי מצוות ברית מילה, גם שם יש לנו את הבעיה האמורה.

אנשים חכמים ונבונים מזמינים אותך ברית מילה מחר בבוקר אחרי התפילה בנץ.

וישכם אברהם בבוקר,

לא רק במצוות עקדת יצחק, בכל המצוות.

ולכן אדם חכם ונבון מזמין את כל הציבור שיבואו מוקדם.

המוהל מגיע בזמן, אין פקקים, בשעה חמש בבוקר,

הציבור מגיעים מוקדם, זה נוח מאוד וטוב מאוד.

יש לאנשים דמיון אם אני אעשה בבוקר לא יבואו הרבה אנשים,

אני אעשה בשש בערב יבואו הרבה אנשים.

וזה לא נכון.

הייתי הרבה פעמים בברית מילה,

עוד הבוקר הייתי בברית מילה,

מיד אחרי התפילה היה הברית, בית הכנסת היה מלא פה לפה.

יש בין פרות הספר הרבה אנשים,

כולם יודעים שהמוהל מדייק, כולם מדייקים, יש שעה מדויקת אחרי התפילה בנץ,

כולנו התפללנו בנץ,

ואחרי זה הייתה ברית מילה ברוב עם.

כך צריך לעשות בלכתחילה.

אבל,

אני מאנדה אמר,

אבל יש חולקים,

יצר רעל לא תמיד מסכים למה שאנחנו אומרים.

ויש לפעמים קרובי משפחה, אנשים מעמי ארצות,

אומר לך, אני צריך להגיע מעפולה,

שני, אומר, אני צריך להגיע מדימונה,

אז מה, אתה תעשה את הברית מילה בלי שאני אבוא? אתה לא רוצה שאני אוכל רבע עוף? אתה פוחד שאני אגיע?

יש אנשים, יש להם פה גדול, מדברים, מקשקשים,

אדם איזה מסכן, אין לו ברירה, טוב, שידחה את המילה עשר, אחת עשרה.

אבל

יש טיפשים שקונעים את המילה שש, שש וחצי,

ולפעמים למוהל הזה יש שניים או שלושה בריתות בערב.

הוא חשב, הם קרובים, לא רחוקים, אני אגיע מהר.

היה פקק, והוא נתקע.

המוהל נכנס

שבע ועשרה.

יש שם חכם באולם,

הוא רץ לחכם, רבנו, אני דוחה את הברית מילה למחר?

הרי אסור למול מילה בלילה. כתוב, ובן שמונת ימים, ימים ולא לילות,

כמו שכתב מרן בסימן ר' סא.

מצד שני, זה עדיין ספק יום, ספק לילה, מה עושים?

תראו שם,

בפתחי התשובה, בסימן ר' סא,

בשם שאלת יעבץ.

הוא אומר, מוטב שיהיה ספק לילה,

ובלבד לא לעקור את מצוות וביום השמיני,

ספק אולי זה עדיין וביום השמיני.

שוב, גם כאן יש לנו ספק ספקה.

יש הרבה חולקים שחלקו על דברי היעבץ,

אבל אם אתה אומר שהלכה כרבי עושה, כמו שאמרו הרמב״ם ורבנו הארי,

לכן בשעת הדחק הזה,

שיביאו לו מיד את התינוק,

לא רק שרשאי למול,

אלא יהיה גם רשאי לברך,

על פי הספק ספקה כאמור.

כך גם לגבי פדיון הבן, גם שם יש לנו דוגמה מעין זו.

תינוק שנולד היום,

היום יום רביעי, אחרי שקיעת החמה, בבין השמשות הוא נולד.

הוא בכור.

אחרי ארבעה שבועות צריך לעשות לו פדיון הבן.

תספור את הימים.

אם אתה מח...

שיבת בין השמשות ליום,

ממילא פדיון הבן ביום שישי.

אם אתה אומר זה לילה,

אז אם כך, צריך לפדות את הבן בשבת.

אי אפשר לפדות בשבת, צריך לדחות את זה למוצאי שבת.

באים האבא והכהן, באים לחכם. מתי עושים פדיון הבן?

שוב, אם תלך לפי הספק ספקה, זה יום.

אם תלך לפי הרמב״ם ורבנו הארי, שזה יום עליבא דרבי יוסי,

אז אם כך, צריך לעשות את המצווה,

את פדיון הבן, ביום שישי.

כך עשינו פה, במקום הזה, לפני הרבה שנים,

כשנולד הנכד הראשון שלי,

והאבא היה איתנו כאן, אמר, תעשו ביום שישי.

רוצה לחומרה, עוד פעם יעשה סיבוב נוסף, יעשה במוצאי שבת בלי ברכה? כן, אפשר.

למה לא? עוד פעם יביא את הסרט וידאו, אין עוון בל תוסיף.

אבל עיקר המצווה, לפי המהלך הזה שאמרנו,

צריך לעשות את הפדיון הבן ביום שישי,

ולא לעכב את המצווה עד מוצאי שבת.

דוגמה נוספת, לא יבוא ולא יהיה אדם שהלך לעולמו,

עד שעשו את הקבורה,

היה כבר שקע.

ממתי מתחילים לשבת שבעה?

סותמים את הבלוקים,

סתימת הגולן.

מיד במקום, איש חברה קדישה היה אדם שיודע הלכה,

הושיב אותם שם בבית הקברות על הקרקע,

לקח מספריים,

דירכו דיין האמת וגזר להם.

התחילו שם.

מגיעים לבית, החכם נמצא שם, שואלים אותו,

האם זה נחשב ליום רביעי?

אם כך, אם יקומו בשבוע הבא יום שלישי בבוקר,

או שזה לילה? אם זה כבר לילה אחרי השקיעה,

הם צריכים לשבת עוד יום, צריכים לקום מהשבעה רק ברביעי בבוקר.

שוב,

על פי הספק ספקה זה אתה אומר הלכה כדברי המקל באבל,

ולכן יכולים,

רשאים, לקום מהשבעה ביום שלישי בבוקר.

נפקא מינה, לא רק לגבי אבילות,

אלא גם לגבי שבע ברכות.

חתן שהתחתן ברוב פאר והדר, הכל היה בסדר,

ולאחר מכן עושים לו ביום האחרון

בסיום הקדנציה עושים לו מסיבת שבע ברכות.

יום האחרון, מזמינים את כולם,

אומרים להם, תראו, זו הפעם האחרונה בחיים שעושים לו מסיבת שבע ברכות.

בעזרת השם אף פעם הוא לא יהיה לא אלמן ולא גרוש,

ופעם אחרונה, בעזרת השם, שיש לו את שבע הברכות.

באים כל החברים, כל הג'מאר,

שרים, רוקדים, ששים ושמחים.

מגיע רבע לשבע בערב,

אדם שיודע לך מה עושה,

דפוק רגע אחד על השולחן,

יפסיק אותם.

רבותיי,

פעם אחרונה בחיים אנחנו צריכים לברך לו כעת שבעה ברכות.

עוד מעט שקיעה, עוד מעט הזמן יעבור.

ולכן יפסיקו,

יברכו ברכת המזון,

יברכו את כל השבעה ברכות.

רוצים אחרי זה לרקוד ולשיר? למה לא? ימשיכו עד שתיים בלילה,

כמה שירצו, אין בעל תוסיף.

אבל לברכות יש...

יש הגדרה של זמן

זה לא מה שאתה רוצה על הכיפא רק אתה בא ומברך

ולכן צריך להאיץ בהם

לפעמים קורה, הוא לא הצליח אלא גמרו ברכת המזון עושה שלום במרומיו

חמש דקות אחרי שקיעת החמה שוב כולם מסתכלים על החכם נו נברך או לא נברך גם שמה יש לך את אותה הבעיה מה תגיד יש לך ספק ספקה?

ספק ספקה בברכות לא עבדנה

גם אם נצרף את דברי הרמב״ם ומרן באבן העזר סימן נו נה שהייחוד הוא החופה

חילוח יהיה עדיין לא פתרנו את הבעיה ולכן ולכתחילה לא כדאי לעשות כן

אבל אם הם ברכו יש להם על מה לסמוך כמו שאמרנו אולי ההלכה כרבי יוסה

המהלך של הרמב״ם ורבנו הרי

כך גם לגבי פורסבולד

דיברנו בנושא הזה פה לפני שנה וחצי

בחומש דברים פרשת ראה התורה אומרת לנו אדם שהלווה לה חברו

הגיע ראש השנה שאחרי השמיטה הפסיד המלווה את החוב

וזה דבר השמיטה שמות כל בעל משה ידו וכו'.

מרן בסימן ס'ז סעיף ל' בחושם משפט

מצטט לנו את לשון הרמב״ם

מי שתשכח חמה אבד חובו

והנפקא מינה שוב עם אותם כת עצלים

המשנה אמרה לנו במועד קטן לעשות פורסבול

אפשר לעשות גם בכל המועד פסח

אבל העצלים אומרים לא, יש זמן.

אפילו אם תאמרנו בכט אלול תראה הלל עשה תקנה טובה תעשה פורסבול תוכל להציל את המצב שלא תפסיד את החובות אומר הן עוד היום גדול

מתי אתה תראה את העצל הזה רץ מהר לרב, יש לו שאלה דחופה

חמש דקות אחרי שקיעת החמה אנחנו מנגנים אחות קטנה תפילותיה וזה העצל הגיע על החכם

כבוד הרב, אני הלוויתי לו מיליון דולר לחבר שלי

ואני עדיין לא עשיתי פורסבול, מה אני עושה?

הוא אומר לו, בסדר, נעשה לך עכשיו

איך אפשר עכשיו? עכשיו בין השמשות לחתום, לכתוב אסור?

הוא אומר, נעשה את זה בעל פה

נתנו הרב את אפרוסבול ביעד

הושיב הרב שלושה דיינים והוא קרא לפניהם

נוסרני לכם, פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, כל החוב שיש בידי יגווינו מתי שארצה

טוב, הלך, ישב בצד

גם הוא קרא איתנו אחות קטנה

אחרי ראש השנה רואה את הלומה

אומר לו, אתה חייב לי מיליון דולר

שואל אותו, עשית אפרוסבול? הוא אומר לו, כן

אפשר לראות את אפרוסבול?

הוא אמר לו, אני עשיתי בעל פה, לא בכתב.

מה זה בעל פה?

הוא מספר לו מה שהיה.

הולך לרב, אומר, כבוד הרב

אתה עשית לו את אפרוסבול בעל פה,

זה היה לפני השקיעה או אחרי?

הרב אומר לו, זה היה אחרי השקיעה, לכן לא יכולנו לחתום.

אה, אחרי השקיעה? אולי זה לילה.

אבל אמרנו, הלשון של הרמב״ם ומרן בסימן ס'ז סעיף ל״מי שתשכח המה איבד חובו.

אז הוא יגיד, קימלי,

כהרמב״ם ומרן,

ולכן אני לא רוצה להחזיר לו את הכסף, אני פטור מהמיליון דולר.

כך תהיה הטענה שלו בבית הדין.

אבל, לפי האמור,

אתה לוקח את הלשון של הרמב״ם, אתה צריך לדייק, אין לה חצאים.

הרמב״ם הרי אמרנו קודם, הוא פוסק הלכה כרבי יוסף.

אז אם מרן מצטט לך את לשונו של הרמב״ם,

אם כן הוא לא מתכוון לשקיעה שלנו,

שקיעת הגלגל,

מה שהיום היה בשבע ושבע דקות,

אלא 13 דקות אחרי זה,

זו השקיעה של רבי יוסף.

אם כן,

מה שעשו את הפוסמול בעל פה, זה כן תפס.

לפי זה, כן צריך לשלם לו את הכסף.

מה תגיד, מי אמר לך שהלכה כרבי יוסף?

אולי הלכה כדעת רוב הפוסקים שהלכו כדעת רבי יהודה?

תגיד לו, אבל יש לנו את רבנו הארי שקיבלנו הוראותיו והוא היה לו רוח הקודש, וברוח הקודש גילה לנו ששלושה כוכבים בינוניים,

כמו שיטת רבי יוסף, יוצאים רק אחרי 13 דקות.

ואז אולי יכול להיות שיהיה איזה בית דין שיזכה אותו, שיוכל לגבות את המיליון דולר.

אני לא בטוח שכל בתי הדין בעולם יעשו את הדבר הזה.

אני לא מקנא באדם הזה. אני לא יודע אם הוא ישן טוב בלילה בראש השנה או בזמנים אחרים.

ולכן, אדם חכם ונבון צריך לברוח מהתואר ארכת עצילים,

ולא לעשות שטויות,

אלא להשתדל.

כל דבר ודבר יעשה בעיתו בזמנו ממצוות הטלית, הציצית

או עירובי תבשילין או פרוסבוט.

כל דבר ישתדל להקדים.

הזכרנו את כל הנושאים האלה,

פתרון לשעת חירום. לפעמים קורה שאדם נתקע,

שידע איך להורות לאותם האנשים, יורה להם את הדרך אשר ילכו בה.

אבל מלכתחילה,

אדם שהוא זריז ונשכר,

אפילו בענייני משא ומתן, הפתגם אומר,

זריזות חצי מזל.

קל וחומר שיהיה לו כאן חצי מזל מבחינה רוחנית.

ולכן כדאי שכל אדם לא יעכב את זמן התפילה.

הגמרא אומרת, אדם שמתפלל תמיד מאוחר,

חלילה וחס, הגמרא מקללת אותו.

מי רוצה לבוא ולהיכנס בספק קללה של הגמרא? ולכן כל אדם יעשה מאמץ להקדים בכל הימים,

קל וחומר בערב שבת.

מקווה שיבוא מלך המשיח,

הקבינט של מלך המשיח,

הסנהדרין,

הם יפסקו לנו את ההלכות ואז לא יהיה מחלוקת.

אז יהיה הכל שפה אחת, דברים אחדים, נדע את הכל במאה אחוז, אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשה אומר.