הלכות פרשת זכור ותענית אסתר – חיוב נשים, דקדוק הקריאה וכשרות ספרי התורה

 

- - - לא מוגה! - - - 

זה חוזר את זה, איך זה יהיה? טוב, אז אתה שואל איך.

אני מספר לך מה יש בשוק.

אתה שואל איך, אני לא יודע איך, אבל אני יודע שיש הרבה פאשלות לצבא ואני יודע שיש הרבה פיגועים.

אני לא יודע איך. אני לא עובד בכם מדעים,

אני אראה בשטח מה קורה, השם ירחם.

רואים שהצבא לא משתלט על מה שקורה, רואים יש פיגועים ויש פאשלות.

אותו דבר להבדיל גם בספרי התורה.

ולכן, אדם שרוצה לשלום כסף,

יש לך 40 אלף דולר, אתה רוצה שיהיה לך ספר תורה טוב?

אז איזהו חכם,

הרי אתה מולד. אם אני הולך לקנות דירה,

אני אף פעם הייתי קבלן, אני לא מבין בדירות.

לפני שאני הולך לחתום חוזה,

יש לי חבר שהוא קבלן, מהנדס,

אני מביא אותו, ואני מתראה, זו הדירה הזו מצוינת.

הכול 100%, יש כאן צדדים של שמש.

אני אומר לו, רוצים כך וכך, זה שווה? הוא אומר לי, כן, אז אני חותם.

ואם הוא אומר לי, זה לא שווה,

הוא אומר לי, תראה, יש בעיה כזו, בעיה אחרת,

אני אסתמך עליו. זו לא בושה להביא את החבר הקבלן,

להגיד לו, אני לא מבין, אני לא קבלן. זו לא בושה, גם בזה.

אם האדם הזה לא למד את הלכות העונה, והוא לא יודע, הוא לא מקצועי,

כנראה חומר האישה המסכנה הזו, האימנה הזו, מאיפה הוא יודע?

הוא למדה הלכות כתיבה?

אם עמדה קול לעקוב, כסף הסופר או דברים אחרים.

היא עונה לפתחת הסכורים האלה, היא לא יודעת כלום.

אין לנו טענות עליה.

אבל כדי שלא ירמו אותה, לכן צריך להדריך אותה בצורה נכונה,

כדי שהכתיבה תהיה כתיבה מהודרת, שהכול יהיה 100%. היא משקיעה את כל הכסף שלה, את כל הומה.

לפעמים היא עבדה כל החיים,

זו החסכונות שלה מכל החיים.

אז למה שייתנו לרמות את המסכנה הזו?

ולכן, עם הרעות בעצמות, כבר תמיד חכם,

כדי שימלוץ מי הכי טוב שמתאים לזה.

טוב,

מה נפקא ממה? עכשיו אתה, יש לך הלכה למעשה? טוב, בואו נראה.

הסופר, שהוא מקצועי, הוא יודע, הוא מבין מייד.

אם זה מבריק כאם צבע הכסף, הוא רואה את זה מייד, הוא יכול להבחין שזה מגורד.

אם זה מגורד, רואים את זה. מול העור אתה מסתכל מייד,

אתה מבחין אם זה מגורד או שלא מגורד. ולכן, כל אחד יסים לב לדברים האלה גם בתפילון,

גם במגילה וגם בספר תואר. רק במזוזה אין את הבעיה הזו. עלה וכי לא.

יש מחלוקת באחרונים,

האם הנשים חייבות במצוות זכור ותרה או שהן פתורות.

ולהלכה אנחנו פוסקים, כדעת ספר החינוך,

ורוב הפוסקים שהנשים פתורות.

כך כותב להלכה גם הגאון רבי יוסף חיים בתורה לשמה.

אומנם,

במקום אחר הוא כתב אחרת,

אבל מונהג העולם שהנשים לא היו הולכות לבית-הכנסת גם בשבת זכור,

הן אצל הספרדיות והן אצל האשכנזיות.

עד לפני זמן מה לא היו הולכות לשמוע כלל ועיקר.

בזמן האחרון הן הולכו להיות מחמירות על עצמן, למה לא?

לזה באוויר יפה, נעים, יכולה ללכת כמה דקות לשמוע.

זה דבר טוב להחמיר לצד ידי חובת הגאון בנתן אדלר,

שחידוש שגם הנשים חייבות בזה.

הטענה שלו היא,

מצווה שהזמן גרמה, הנשים פתורות.

אבל כאן, מצוות זכור זה לא זמן גרמה.

מדאורייתא,

פעם בשנה אתה יכול לשמוע זכור.

גם כעת אתה יכול מדאורייתא לשמוע זכור ולצד ידי חובה.

זה רק מדאורייתא, נזכרים ונעשים, אנחנו אומרים לפני ימי הפורים.

אבל מה התורה? זה בכל השנה. אם כן, זו מצווה שאין לה זמן גרמה.

ולכן הרב מחדש ואומר שהנשים חייבות,

ויש חלק מהאחמי האשכנזים, בעיקר היתים,

שהולכים אחריו. גם החכמי הינגריה נמשכו אחרי הרב, ולכן חלק מהם מחייבים.

אומרים לאנשים שיבואו לשמוע את פרשת זכור.

פעם בשנה, לא קולו. נכון, פעם בשומר.

בגרמה, מה זה משנה היום? מתי הפעם הזו?

נו, אין זמן.

אין זמן, זה לא נקרא זמן. זמן, פירוש הדבר, קריאת שמא, יש לך זמן קבוע.

אתה יכול לקרוא קריאת שמא,

או בבוקר בשעה שש וחצי, עד,

יש לך שלוש שעות זמן,

עד אז, אם לא, עבר הזמן, הפסדת. יש זמן.

אם לא קראת בבוקר קריאת שמא, עכשיו אתה יכול? גמרנו, עבר הזמן. יש לך זמן קבוע, יש כמה שעות,

או יום מסוים.

אבל כאן יום מסוים. כל השנה כולה זה כשר.

חכמים נותנים לנו את המסגרת, הם מליצו לנו שזה יהיה לפני הפורים,

אבל זה לא שזר את הדאורנטה.

ולכן, לפי דעתו של הרב, יש מקום לחייב. אבל

ספר החינוך אומר שאנשים פטורות.

הטענה של ספר החינוך,

הוא אומר,

בשביל מה הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו

שנבוא ונקרא את פרשת זכור? סתם קריאת העלמא? לא.

אומר ספר החינוך, כדי שאם נתפוס עם הלקי, נזכור מה שהוא עשה לנו,

נתפוס אותו ונערב אותו.

וקיום בו משפט כתוב,

תמחה את זכר העמלק מתחת השמים, לא תשכח.

רק תיזהרו, שלא ישמע היועץ המשפטי.

זה הסתה לרצח, לא?

וגזעמות לפי ההושגים שלהם,

חס ושומר, ומי ישמע? טוב, נקווה שהוא לא שומע.

מי יכול להילחם?

אנחנו, הגברים, יש לנו לב חזק,

יש לנו את הכוח להילחם.

אבל הנשים יש להם לב יותר מידי רך והן אינן מסוגלות להילחם.

אפילו אם תביא להם את הערבי, היא קשורת.

תקשורת הערבית, כבול באזיקים,

תן לה את האקדח ותגיד לה, תלחצי על ההודק,

אין מה לב, היא לא מסוגלת,

היא תברח, היא תעזוב את הכול ותברח, היא לא מסוגלת.

הנשים, הלב שלהם רך,

כמו שקראנו בנביאים ראשונים.

תראה שם, יש שם דוגמאות כאלה.

ולכן, אם היא לא מסוגלת לבצע,

מה הטוענת ומה שהיא תקרא?

זאת ועוד,

התורה אמרה לשימנתם מבניך,

נשים פטורות מתלימוד תורה.

ולכן גם קריאת זכו בתורה, שגם היא לימוד תורה,

הנשים פטורות מאותם דברי תורה,

ולכן הם נהיגו בכל הדורות.

הממהג היה שאנשים לא היו באות לשמוע את פרשת זכור.

אפילו אחי, אם היא רוצה להחמיר על עצמה, למה לא? המחמיר תבע עליו דרכה.

לפעמים היא אומרת,

יש לי ילדים,

אני לא יכולה לבוא בגלל הילדים.

היא יכולה להמתין עד שבעלה יבוא.

בעלה יגמור את התפילה, אם הוא יפטורף בנצח הנה בשעה שמונה הוא כבר בבית,

כשהוא נכנס, היא יוצאת.

תלך לבית כנסת אחר,

ברוך השם יש הרבה מיליונים, עשרת מיליונים בשכונות האלה,

תמצא את המניין שהם מתקרבים לקריאת זכור,

תשמע שלוש דקות את קריאת זכור,

יצאה ידי חולה לומן דאמר, ובזאת פתרה את הבעיה.

יש כאלה שעשו פטנט לקרוא את זה במיל שבת.

במיל שבת זה יותר קל לאנשים.

כבר הילדים עלינו שם, בשעה תשע כולנו שמים,

ובאים אנשים לבית הכנסת וקוראים להם זכור.

טוב, אם ירצו לעשות את זה מעיקר הדין,

יש להם על מה לסמוך. אבל, זה יותר מיהדר ביום, כן.

הרב ירבך כן היה מקפיד שאנשים ילכו לשמוע, אבל לא היה מקפיד עד כדי כך לדקדק שזה יהיה לפי המסורת שלה,

אם היא תממיה שתחפש חזן תממי, וכן הלאה. עד כדי כך לא צריך לדקדק. אם זה חסידות, אם זה הידור, חומרה,

לא צריך לדקדק.

לנו, לגברים, צריך לדקדק.

אל תיטוש תורת אמך,

כל אחד הולך לפי מסורת אבותיו.

אם אתה בבלי, תלך לפי המסורת של אבות אבותיך, תשמע חזן בבלי, ספר תורה לפי המסורת הזאת,

או תממי, הולך לפי מסורת אבות אבותיו, וכן הלאה, זה הדרך.

אבל באנשים שכל זה חומרה,

זה מי שטען רע ואמר, בזה כבר לא צריך לדקדק יותר מדי.

הוא פחד, לא יודע, אפשר לחפות עד כי תצא.

לא כן עניין של ללשת לפחות מצווה מהתורה לפני רבי נתן אמבר שיקרא שבוע הבא עם עניין שיבקש לאנשים ויקרא את החוק? שיקרא, שיקרא, למה לא? אני לא מתנגד, אין בעיה.

אבל הוא לא יכול לברך, לברך הוא לא רשאי.

אלא שיצא ידי חובה עם בריכה כשיגיע לפרשת כי תצא.

הבעיה, הרי הדגשנו קודם, שמצוייה צריכות כוונה.

וכשהחזן קורא בפרשת כי תצא,

אולי הוא לא שם לב לקיים מצווה מן התורה,

כי החזן כן קיים את המצווה בפרשת זכור לפני פורים.

לכן הוא לא שם לב לדבר הזה,

כדאי להעיר את תשומת לבו. כדאי לומר לו,

תכוונה עלי, תוציא אותי מדחובה מדאורייתא.

אני בפרשת כי תצא התפללתי במקרה עם האשכנזים,

ואמרתי לחזן לפניכם, תכוונה עלי זכור דאורייתא.

חבר הכנסת פנימה שואל אותי, בשביל מה אמרת זכור דאורייתא?

מה, אתה לא שמעת לפני פורים?

אמרתי לו, בפורים אני שמעתי לפני, שבה בפני פורים, ספר תורה ספרדי.

עכשיו יש ספר תורה אשכנזי, אולי שלכם, הוא אומר.

אז כחסידות אמרתי לך, תכוון עליו, אין לי מה להפסיד.

אבל אדם הזה שלא שמע היה חולה ונאה לו ספר תורה בבית כדי לקיים ממן דאמר.

אם כן, בוודאי שפרשת כי תוצא,

זהו הזמן שהוא יוצא לדחוב מדאורייתא, לכן יאמר לחזן שיכוון עליו.

אם הוא יכול לקנות מפטיר עומש דין, כדאי שהעסוקת.

אבל זה לא מרכובה, אלא אם החזן כיוון עליו,

בזה יוצא ידחובה.

בצורה מושלמת.

הרעיון הוא ילד קטן בשבת שיש שם שני ספרי תורה.

הסברה של רבנותם להחמיר בזה היא משום

אמנם המשנה התירה הכל עולים למניין שבעה אבל אתה לא יכול להעלות שבעה ילדים לספר תורה אלא אחד מהשבע או נבלע בתוכם זה אפשר.

אבל שכולם יהיו ילדים זה לא טוב.

אותו דבר אתה יכול לטעון בספר תורה השני המפטיר יש

רק עולה אחד והעולה האחד הזה בכולו אתה מעלה ילד קטן לכן זה לא טוב.

קל וחומר בזכור ופרה שאין דאורייתא והילד הזה הוא רק חייב מדרבנן אין דרבנן יכול להוציא דאורייתא לכן זה לא טוב שייתנו לילד קטן שיעלה לספר תורה בקריאת פרשת זכור או פרה.

בדיעבד אם קראו בדיעבד יצאו ידי חובה.

הסיבה היא נכון הדבר שהילד ברך

אבל את העלייה הזכור אשר עשה לך עמלק

קרא אותה הגדול.

הגדול הוציא אותנו ידי חובה.

הילד הקטן שברך ברכות אין מעקבות ולכן זה לא נורא כל כך.

בדיעבד יכולים לומר יצאנו ידי חובה. אבל מלכתחילה טוב הדבר למנוע בעדו.

אפילו אם הוא כבר קנה את העלייה אפשר בקלות רבה להחליף בינו לבין המשלים.

תגיד לילד הזה יש לך אזכרה, אתה רוצה לומר קדיש על האבא,

האמא.

בוא ונחליף. נעשה, אתה תעלה משלים קודם,

ואותו שזכה במשלים יעלה מפטיר,

כדי שהילד הזה יקבל את מה שהוא רוצה, יהיה מפויס.

אבל,

לא טוב בלכתחילה,

אבל עבר וקרה, כמו שאמרתי,

כבר הוא בירך,

הגדול הוא שקורא לנו, הוא שמוציא אותנו ידי חובה.

כשאדם הולך לבית כנסת בשבת זו, שבת זכור,

ראוי שישים לב שבבית-הכנסת יהיו ספרי תורה מהודרים, וכן חזן כשר שמבטא יפה כל תיבה ותיבה.

הרבה מהחזנים,

בפרט הצברים, אלה שגדלו פה בארץ,

לא תמיד יודעים לבטא נכונה את כל האותיות בצורה טובה.

הרבה פעמים מבטאים אבל בצורה מסולפת, מסורסת.

במקום לומר,

רימל רפויה מרן אברהם, הוא אומר מגן, וכן כל כיוצא בזה.

גם בזכור יש כמה דברים שהוא עליו חייב להדגיש אותם,

ואדם שיודע טוב דקדוק, אולי הוא גם יודע לבטא.

אבל רוב החזנים לא שמים לבם לדברים הללו,

בפרט אם האדם הזה ידוע מראש,

שהוא לא יודע לומר שין,

שין, לא תשכח, לא תשכח, אני יודע, הוא יכול להערבב ביניהם.

טוב, בתפילה הוא אמר, מסיב הרוח ומוריד הגסם, טוב, בדיעבד מעלש.

הקדוש ברוך הוא יוריד את הגשם גם אם הוא אמר גסם.

אבל אם זה, וזכור, כאן זה כמו שאמרתי מצווה דאורייתא,

אז בוודאי שטוב יותר לדקדק באותיות,

להשתדל להשים את לבו, יכין טוב את הקריאה.

בדיעבד הם שמעו חזן כזה, בדיעבד יצאו ידי חובה.

הסיבה היא כך,

גם בקריאת שמע יש לנו כלל שחייבים לכתחילה לקרוא ולדקדק באותיות.

אף על-פי כן ההלכה היא, למדנו בסימן סא קרא ולא דקדק באותיותיה, יצא.

כותב בספר החינוך מה זה לא דקדק,

אפילו אם תהיה לו טעות גסה, במקום למען תזכרו,

אמר למען תשקרו.

אפילו בטעות מעין זו, זה הבדל עצום,

גם כן בדיעבד יצא. העתיקו אותו להלכה אליה רבה ושאר האחרונים.

אותו דבר גם פה, גם בעניין זכור,

אם האדם הזה אמר במקום לא תשכח,

אמר לא תשכח,

או אמר במקום תמחה,

אמר תמחה, הוא לא יודע לומר חטא,

הוא מכה על חטא.

אז בחיי גוונה, בדיעבד, נו,

מה היא דיעבד?

אבה סוף סוף זה לא משנה את התוכן,

בוודאי שבדיעבד יצא.

יכול להיות שאם יגיד במקום תמחה את זכר עמלק, אמר זכר עמלק,

כמו הטעות שעשה הרב של יואב בן צרויה,

שם גרם תקלה נוראה, מכשול,

כשהוא הלך להשמיד את זרע עמלק,

כתוב שם, וייך כל זכר באדום,

שישה חודשים הרג בהם,

תנשים החייה.

כשחזר שאל אותו דוד, למה עשית כך?

צריכים להרוג גם את הנשים.

אמר לו, כתוב בתורה, תמחה את זכר עמלק.

אמר לו, לא, צריכים לומר זכר.

הלך למורה שלו ואמר לו, ארור עושה מידך את השם רמיה, למה הוא לימד אותו בצורה הזאת?

איקא דאמרא אקטלה, כי המשך הפסוק, וארור מונע חרבו מדם.

איקא דאמרא השאיר אותו בארור, אבל לא הרג אותו.

אבל אתה רואה שזה פשע חמור,

כי כאן המצווה לא רק לזכור בתיאוריה,

אלא להוציא מן הכוח אל הפועל,

לשחוט את אותם העמלקים,

להרוג אותם ולהשמיד אותם.

ולכן יכול להיות, אולי במקרה של טעות במילה הזו, זכר זכר,

אולי שם גם לדאבה לא יצא.

אבל לגבי שאר הטעויות שיהיה לו,

ואנחנו מזהירים מלכתחילה שיהיה חזן מעולה ומהודר,

אבל קשה לומר שבדיעבד אם עלה אחת כזה וקרא בצורה כזו שבדיעבד לא יצא.

לפעמים החזן אדם עדין מאוד וביישן,

וכשהעולה הזה עלה וקנה ומפטיר,

הוא לוקח מעלו את הקולמוס והוא רוצה לקרוא.

אולי בעלויות אחרות, אולי, אם מעלים עין, זה לא נורא.

אפילו שהאדם הזה לא מעולה בקריאה.

אבל אם זה בזכור, לא ייתן לו בשום אופן.

יגיד לו החזן, רק אני קורא, זכור בפרה זה רק אני,

אסור לתת לשום אדם. יודיע לו מראש, לא ירצה שלא יקנה, שיקנה מישהו אחר.

אבל שייתנו לסתם אנשים שיעלו ויקראו,

ספק אם יוציאו את האנשים מידי חובה בצורה מושלמת, בצורה טובה.

אם האדם הזה שרוצה לעלות מפטיר, הוא שומא,

יש מחלוקת אם הוא רשאי לעלות לספר תורה בכלל,

ומחלוקת מיוחדת לגבי זכור בפרט.

ולכן, שוב,

כדאי לכתחילה שלא יעלה בידי עבד עבר ועלה.

סוף-סוף מי שקרא בספר תורה זה החזן,

וברכות לא מעכבות. לכן, בידי עבד, מה ידעבה עבד? בידי עבד יצאו.

אבל לכתחילה לא כדאי שיעלה ויקרא.

עצה טובה להימנע מזה.

אני עובר לסימן תרפ״ו.

בחנוכה הפורים ניתן להתענות לפניהם ואחריהם.

בזמנם הייתה להם מגילת תענית,

אותם עממים טובים שתיקנו חכמינו, שלא רק בהם היה אסור לצום,

אלא חכמים חששו שמם יטעה ויצאו בהם,

לכן גם יום לפני ואחרי עשו.

אבל בחנוכה ופורים לא היה חשש לטעות כזו.

כמו דברי תורה לא צריכים חיזוק,

שבת וימותי, אבל אין חשש ומותר לצום בימי שישי וראשון. אותו דבר גם פה.

ולכן, כולנו מתענים בי״ג באדר,

נקרא צום תענית אסתר.

אם אחד פורים באחד בשב״ג מקדימים להתענות ביום חמישי,

אחרי שמה יחול תענית אסתר בעוד שלושה שבועות בדיוק ביום שני.

כל אדם בריא חייב לצום באותו יום.

הטעם,

הצורך בצום הזה הוא כדי לזכור את מה שהיה בזמן מרדכי ואסתר.

כשביקש מרדכי מאסתר שתיכנס לאחשוורוש,

היא פחדה, אמרה מי שנכנס אשר לא כדעת,

הורגים אותו, אפילו לאישה, לה אין הרשות להיכנס למלך.

אבל היא הסכימה לסכן את עצמה, אבל ביקשה רחמים,

וצומו עלי, אל תוכלי ואל תשכו שלושת ימים, לילה ויום,

גם אני ונערותיו אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדעת, וכאשר אבדתי,

אבדתי.

זה מה שהיא ביקשה, וכך עשו.

כך מרדכי וכל עם ישראל,

צמו שלושה ימים.

יש דעה ראשונה שהימים היו יד, טו וטז בניסן.

יש דעה שזה היה יג וי ד, טו בניסן. יש מחלוקת בפוסקים איך לפרש את הפסוק.

אבל כולם יודעים שזה היה בחודש ניסן.

מי אומר?

תפתח מדינת אסתר ותראה.

מתי אחשוורוש ואמה נפגשו?

מתי הייתה הפסגה שלהם שהחליטו להשמיד לרוג ולבד?

כתוב שם שזה היה בחודש ניסן, נפיל פורי הגורל וכולי,

שבעוד 11 חודש בשנה הבאה יעשו כך וכך לעם ישראל להשמיד לרוג ולבד.

אבל הכול היה באותו חודש, חודש ניסן,

ולכן היא ביקשה שיצאו מייד.

בהתחלה מרדכי לא הסכים.

מרדכי לא רצה לשמוע לה.

אמר לה, אם אנחנו מצויים גם ביום כ״ו בניסן,

פירוש הדבר בין הסדר,

לא נוכל לשתות ארבע כוסות,

לא נוכל לקיים מצוות הסדר רלכה אשר מצה,

מרר, מפסיד את כל המצוות האלה.

אבל אסתר ענתה לו בתקיפות,

אמרה לו, אם אין עם ישראל, אם כולם חלילה להשמיד לרוג ולבד, אז לא יהיה גם פסח.

ולכן השתכנע מרדכי,

כתוב שם, ויעבור מרדכי. הגמרא דורשת במגילת כ״ו,

מה זה ויעבור? מלשון עבירה, כאילו הוא עשה עבירה.

איזה עבירה הייתה שנה?

שלא אכלו באותה שנה מצאו מרור, לא שתו ארבע כוסות,

כל זה בגלל הגזירה הנוראה הזו.

אז הם צמו שלושה ימים,

אנחנו עושים זכר לדברי הצומת וזעקתם,

זכר לזה, אנחנו צמים יום אחד.

מרד מסוים, נהי,

יש לטענין שלושה ימים,

זכר לטענית אסתר.

זאת אומרת, עיקר הדין שתקנו לנו חכמוני יום אחד, יג זמן קהילה לכל.

אבל יש מחמירים,

עושים בדיוק כמו שעשו אז מרדכי ואסתר ועם ישראל,

גם עכשיו, בזמן הזה, צמים שלושה ימים.

שאלה איזה?

איזה שלושה ימים? גם זה מחלוקת בפוסקים.

הגאון רבי חיים בן-עטר יצא מידו שמע את הימים יא,

יב ויג באבא. אין להם שלושה ימים, כך כותב בשמו הגאון.

נקודה בספרו כיכר לאדם ועוד.

אבל רוב הפוסקים מרן אבית יוסף לא מסביר כך,

אלא מרן אומר שהכוונה היא לא שלושה ימים רצוף,

אלא שני וחמישי ושני.

המפקמונה השנה הזו.

השנה הזו, מתי יהיה יא אדר יום שבת?

אז אם רוצים שלושה ימים, אי אפשר לצום ביום שבת.

אז יישאר לנו רק יומיים, לא יום המחמירים.

אז אם היתה שיטת רבי חיים בן עטר, הוא נעלה עכשיו חג,

אז זה היה צאן רק ביום ראשון ושני.

אין השנה שלושה ימים.

אבל אם תאמר כמו מרן אבית יוסף,

אז צריך שלושה ימים, שני וחמישי ושני.

אז גם זה אפשר, השנה אפשר גם לצום שני וחמישי ושני,

זה הוויכוח שיש.

אז הכול זה כמו שאמרנו בגדר חסידות בעלמא,

מעיקר אדום מספיק לצום רק יום אחד, והוא יום תעניק אסתור, כמו שאמרנו, יג' באדר.

הצום, כמו בשאר הצומות,

מהבוקר מעמוד השער עד צאת הכוכבים.

בלימה, ראשון בלילה, מותר עליווה דקולה אלמא,

לאכול ולשתות.

אין חובה לצום בלילה.

עמוד השחר הוא שעה וחצי לפני הזריחה.

בדרך כלל אנחנו מאחרים את עמוד השחר.

כאן, במקרה הזה, אנחנו חייבים להקדים.

יש לנו כמה שיטות מתי זה זמן עמוד השחר.

תשימו לב, בלוחות הגדולים כתוב שמה זמן עמוד השחר א',

אחר כך כתוב, זמן עמוד השחר ב'.

מה זה א', מה זה ב'?

יש מחלוקת. איך לגלוס בגמרא בפסחים צדוק ד'.

האם מעמוד השחר עד המץ יש ארבעה מינים,

או זמן הילוך חמישה מינים?

והפער בין זה לזה הוא לפחות 18 דקות.

לגבי כל יום אתה מאחר. אתה מתחשב יותר בעמוד השחר השני, לא בראשון.

ולכן, בימים האלה אסור להתחיל,

ברוך שאמר, בשעה חמש ורבע.

אולי זה עדיין לילה.

גם אם האדם הזה פועל וממהר מאוד לעבודה,

אם הוא יתחיל בחמש ורבע וזה עדיין לילה,

אז מה שהוא מברך מלך מהולל בתשבחות, הברכה לבטלה.

אלא הוא חייב לאחר את זה קצת.

זמן עמוד השחר בימים האלה הוא בדיוק חמש וחצי.

חמש וחצי הוא יכול להתחיל לומר ברוך שאמר.

שם, לגבי תעמוד אסתר, הפוך.

שם אתה חייב ללכת לליבה במרן,

מרן בסימן ת' מיעוטי דעתו שעמוד השחר הוא לא שעה ו-12 דקות זמנויות,

אלא זמן עמוד השחר הוא שעה וחצי זמנויות.

ולכן אתה לא יכול להמשיך ולא יכול עד חמש וחצי.

אם הוא יאכל עד חמש וחצי, לפי מרן זה אין.

בשלמה לגבי ברוך שאמר, השתבח,

שם אתה אומר ספג ברכות לעקם,

אפילו נגד מרן.

ולכן אתה פוחד להתיר לו להתחיל ברוך שאמר בשעה חמש ורבע.

נכון שלפי מרן מותר,

אבל אנחנו אומרים ספג ברכות לעקם,

ולכן שם אתה מאחר.

אבל מה שאין כן לגבי אכילה,

שם אתה צריך ללכת על קו הדין,

וכמו שאמרנו, קו הדין הוא שעה וחצי לפני הזריחה.

זהו זמן עמוד השחר שאסור לאכול ולשתות.

אולי אפשר לפתח את החלונות.

עוד מעט נישן ועוד מעט נקרא תשובה על המיטה.

תודה.

אדם שרוצה לאכול לפנות בוקר השית, בתנאי שאתמה.

אם הוא מתנה ואומר שאני רוצה לאכול לפנות בוקר, מותר לו. אבל אם הוא הלך לישון ולא אמר שום תנאי,

אפילו אם הוא התערר בשעה ארבע, אין לו יותר לאכול ולשתות.

אבל כשהוא התנה,

מותר לו לאכול ולשתות לפי הפשט. לפי הקבלה בכל מקרה אסור.

אבל אנחנו נוקטים את עיקר הדין, מרן פסק לעקם,

ולכן יהיה מותר לו לאותו האדם הזה שהתנה,

יהיה רשאי לקום ולאכול לפני עמוד השחר,

הן לגבי אכילה והן לגבי שתייה בשניהם, גם בזה וגם בזה,

יהיה הדבר מותר בלכתחילה.

מרן בן בן בנושא הזה בהלכות העניות,

זו מחלוקת בין הזוהר לבין הירושלמי.

לפי דברי הזוהר, אדם שישן בלילה,

אפילו אם יעשה עשרה תנאים, לא יעזור לו שום דבר.

אסור לו לאכול ולשתות.

הזוהר אומר, מי שאוכל ושותה עובר בלעם, לא תאכלו על הדם,

לא תנחשי ולא תענני.

מי שאוכל, חייו מותה.

לפי הזוהר הדבר הזה חמור מאוד.

חלילה וחס, כמו שאמרנו, חיה מותה.

אבל כשיש לנו מחלוקת בין הזוהר לבין הירושלמי,

ההלכה תמיד כדברי הירושלמי.

ולכן מרן בסימן תקסא מחדלת, מרן קטן,

אם הוא כן עשה דמן,

מעיקר הדין רשאי לאכול ולשתות.

אני אדם בריא, אני לא הולך במחלוקת הזוהר לכולה,

למרות שיש מקום להתיר,

כיוון שהזוהר מחמיר מאוד, הוא אומר שחייב מיתה.

לכן אדם בריא, כדאי שיסתדל, בוא לא יכול לפנות בוקר.

לפני שהוא הולך לישון בעשרה בלילה, שיאכל טוב, זה מספיק.

אבל יש אנשים שהם חלשים מאוד, תודה.

יש אנשים שהם חלשים מאוד,

אומנם מסוגלים, אם הוא לא יאכל לפנות בוקר,

הוא לא יהיה מסוגל לצום במשך היום, ולכן אין ברירה לאדם הזה שיכין שעון מעורר, כדי שיעיר אותו בזמן שיוכל לאכול.

אבל לפעמים,

למה זה לא, דווקא באותו יום הבטרייה של השעון לא עבדה טוב.

במקום שהשעון יעיר אותו ב-16,

השעון יעיר אותו ב-17.15, אין מה לעשות,

זהו זה שימשיך לצום עד צאת הכוכבים, אין לו היתר לאכול ולשתה. ברגע שהגיע זמן עמוד השחר הראשון,

כבר נאסר באכילה ושתייה,

ואין הבדל בצום הזה בין גברים ממשים,

כמו שאנחנו הגברים צריכים לצום גם הם.

הרי גם נסתר המלכה, גם היא צמה.

אלא שהיא צמה שעתיים פחות.

גם אני ונערותי אצום כן.

כמה זמן קמפ גמטרייה?

70. היא צמה רק 70 שעות.

עם ישראל צמו שלושה ימים 72 שעות.

אבל היא שברה את הצום לפני הסוף,

לפני שנכנסה לאחשוורוש, היא הייתה צריכה לאכול.

אדם בצום, יש לו רוח רע בפה,

לא יכלה להיכנס בצורה כזו,

לכן היא קיבלה עליה את התענית פחות שעתיים.

אבל עם ישראל צמו, כמו שאמרנו,

שלושה ימים,

אנחנו לפחות נצטרך, נתחייב לצום יום אחד זכר לאותו הצום.

הצום הוא רק מאכילה ושתייה,

אבל שאר העינויים שיש בתשעה באב רחיצה, סליחה, נעילת הסנדל, ודאי שאימן.

כך גם אדם שמעשון, יוצא לקחת איזה סיגריה באותו יום,

או איזה שרגילים לשאוף טבק, להריח טבק,

גם היום אין שום בעיה, הדבר מותר דרך התחילה,

בזה חכמינו לא גזרי, בזה הדבר מותר דרך התחילה, זה לא אוכל ולא שתייה.

אדם שהוא חולה, אפילו חולה שאין לו סכנה,

פטור מצום טענית אסתר. לא צריך בשביל זה ללכת לרופא,

לשאול את הרופא,

האם יש סכנה לחיים, זה פיקוח נפש או לא.

זה לא כיפור.

בכיפור אתה צריך לשאול את הרופא לדעת אם יש סכנה או לא. אבל כאן,

כיוון שכל הצום הזה הוא מדי רבן-מען,

חכמינו לא תקנו לחולה,

ואפילו אם לחולה שאין בסכנה,

וכן מחכמים בדבר. ולכן, אם יש לאדם איזה חן גבוה, קיבל שופעת,

יהיה רשאי לאכול ולשתות.

דבר שני, בכיפור גם חולה שיש בסכנה אסור לו לאכול כרגיל,

אלא כל עשר דקות הוא אוכל על פרוסה, כל עשר דקות הוא שותה ארבעים גרם.

כל זה בצום שהוא דאורייתא.

אבל כאן, הצום הזה הוא רק מדי רבנן,

חכמינו הותירו לאדם חונה לאכול,

ואין צורך לאכול בצורה כזו,

אלא יכול לאכול ולשתות כרגיל,

אלא עליו את ההגבלה האמורה.

זה הדין גם אישה בהיריון,

גם נשים בהיריון פטורות מהצום,

אסור לה לצום באותו יום.

אם היא תצום,

חלילה,

זה יכול לגרום לה הטלה.

אפילו אם היא טענת,

אני רוצה להחמיר.

תמיד אתה אומר, המחמיר תבע על הברכה.

כאן לא. כאן אין לה היתר,

אסור לה להחמיר בדבר.

והסיבה היא, אם היא מרגישה טוב, כך היא חושבת,

אבל יכול להיות שהתינוק לא ירגיש טוב,

אולי הצום הזה, היבש יגרום התכווצויות והתינוק ילך לעולמו,

אולי חלילה תהיה הטלה?

האם זה שווה?

אין היתר שווה בנזק המלך,

ולכן אין שום מקום להתיר לה על האחמור,

אלא חייבת לאכול ולשתף,

ואין הבדל באיזה חודש היא.

אם היא בחודש השמיני או התשעים?

אם היא בחודש השני או השלישי? אין הבדל. כל הדברים האלה דברים שחכמינו לא התחשבו בהם,

ומעיקרה לא תקנו לאותה האישה בהיריון שתצום,

ואונה צריכה שאלת רופא.

אפילו אלה שמחמירים בערב כיפור אומרים לאישה בהיריון, לכי תשאלו רופא,

אם יהיה סכנה, אין סכנה.

זה לגבי כיפור, החמירו.

אבל כאן שהצום הוא דרבנן, אין הווה אמנה להחמיר בדבר,

אלא כמו שנאמר בתו סופתה,

שמעברת ונינוקות, אסור.

בצום יהיה עדין גם פה אותה אישה בהרעיון אסור לה לצום אלא חייבת לאכול ולשתות ביום צום תענית אסתור כרגיל

אם האישה הזו לא שמעה

היא החמירה על עצמה יש נושים ששואלות את הרב אבל אחר כך עושות מה שרוצות בשביל מה שאלתי אותה חכם לא יודע אחר כך היא החמירה על עצמה כך היא אומרת

וברמינן קרא אחר כך הטלה אם כך אותה אישה

צריכה תיקון.

אדם שרצח נופש בשגגה צריך תיקון, נכון? טוב, אבל גם אותה האישה.

בסוף במדבר קראנו יש שלושה ערון מקלט,

יש קדוש נפתלי,

שכם וחברון.

צריך לשלוח אותה לאחת מערון מקלט,

לחברון, אבו שננה, נשלח אותה שם.

כן, השם מרחם עליה ועל בעלה.

אבל הוא מראה שמעיקרה לא לכתחילה,

כמו שאמרנו,

ישימו לב, יגידו לה את ההלכה,

כדי שלא תעשה שטויות, שלא תבוא חלילה לידי סכנה לאותה התינוק.

מונקת יש הבדל בין מונקת בפועל,

כן,

בין מונקת יהיה הבדל בין מונקת בפועל או לא.

לא נכין אם היא נקרא בפועל,

שמה לא נוכל להרשות לה שתצום.

גם שמה יעשה חומרה דעתה לידי כולה,

כוח ורבו לצום, יש מחלוקת עם מונקה.

כאילו שזה יום טוב שלא,

האם ביום טוב שלא הוא רשאי לצום?

זה הוויכוח, זו המחלוקת שיש בין האחרונים. יהיה הדין גם לגבי חתן.

חתן וקללה שהתחתנו באותו שבוע הם עדיין בתוך שבעת ימי החופה.

האם צריכים לצום או לא?

במחלוקת הזו אנחנו גם תוסקים ספק דרבנם לכולה.

בשאר הצומות והעשרה בתיבות,

פסקנו עם החתן שיצום.

למה שם אומר הרטב״א,

לא עתיהם טוב באחיד של החתן וידחה אבודות ברבים עשרה בתיבות.

אבל כאן הצום של תענית הספיר זה לא אבידות.

זה זוכר מדברי הצומות וזעקתם,

אין כאן עניין של אבונות.

ולכן גם אביבה בהרטב״א,

כאן החתם והכלה,

כשראים בתוך שבעה ימי חוטתם,

רשאים לאכול ולשתות.

ושוב, גם בזה אין צורך במקרים האלה שיאכלו פחות-פחות מקשיים.

דבר שני, לא צריכים להשלים.

נוגמר שבעת ימי החוטה,

שבוע אחרי זה הם שואלים החתם והכלה,

אנחנו עשינו עוון, התחלנו ביום עצום.

עכשיו צריכים לעשות תיקון, לצום ביום אחר. לא, מה פתאום, לא צריכים.

כל מה שצריך תיקון, מה שכתב כאן הרמ״א,

באדם שהיה חלש קצת.

היה לו קצת כאב אמיים.

הרופא אומר לו,

אם תשום, יהיו לך יותר כאבים.

ולכן בגלל הכאב אמיים הוא פחד מהכאב, לכן הלך ואכל.

אחד כזה, תגיד לו יום שני שאחריו, הולך לעשור עצום.

אבל כאן לא, כאן מעיקרה החתן היה פטור.

זה תלוי אם נותרה עוד איכויה, אז אם הוא יאללה כאן מעיקרה טענה של חכמים, לא תיקנו לו.

ולכן פטור.

הוא הדין גם לגבי חולה.

אדם שהיה חולה ממש, היה לו שפעת. לא היה לו רק קל עיניים בעלמא, אלא היה חולה ממש.

גם בזו,

אחרי שנעשה בריא,

הוא לא חייב לעשות תיקון להשלים את מה שאכל ושתה ביום צום תענית אסתר,

אלא הוא היה פטור מהדבר,

מעיקרה לא היה חייב בזה, ולכן היה מותר לאכול ולשתות, ולא צריך לעשות שום תקנה,

שום תיקון במקום זה.

אדם שסובל מסכרת, תראו איזה סכרת.

יש אדם שסובל מסכרת גבולית,

יש לו מאה עשרים, מאה שלושים,

אז יום קודם ישים לב להיזהר במאכלים שלו,

ויכול לעבור את הצום בקלות רבה. צום תענית אסתר הוא לא ארוך ואוויר לא חם,

בדרך כלל זה צום קל, זה לא צום קשה.

אבל אם זו סכרת גבוהה, אתה צודק.

אם לאדם הזה יש לו 220, 240, זה עולה ויורד,

בזו אין לה ברירה.

גם אדם כזה שסובל מסכרת כזו, גם כן יהיה פטור,

הוא הדין גם לגבי אדם שיש לו לחץ דם. גם כן, לחץ דם גורם,

גם לזה יש תופעות ליבה, גם לזה יש השלכה,

חולשה של הצום יכולה להרס אותו,

ולכן אנוס החננה פטור,

ולכן יהיה מותר לו לאותו אדם לאכול ולשתות ביום צום תענית אסתר.

שיעשה במקום זה לפחות תענית דיבור.

אין הגדרה של מספרים בלחץ דם.

הבעיה היא כך,

יש אנשים שהם צעירים.

הוא סובל מלחץ דם, אבל הוא צעיר.

אין לו שום מחלה, שום דבר,

ויש לו קצת לחץ דם, חולי הוא ויסענו.

לא יקרה לו שום דבר,

אם הוא יצום לצום תענית אסתר.

לא ייקחו אותו לבית חלום, אלא אם הוא קצת חולשה, זה הכול.

אבל הוא מסוגל לעבור את הצום, לכן אומרים לו שכן יצום.

אבל לפעמים האדם הזה בגיל זקנה,

אפילו אם אין לו עוד לחלות,

עצם הבעיה יחד עם הזקנה כבר יכול להתיש אותו לגמרי,

והוא יהיה בגדר חולה שאין בו סכנה.

הדגשתי, לא צריך שיהיה פיקוח נפש חולה שיש בו סכנה,

אלא גם חולה שאין בו סכנה,

גם כן פטור מהצום.

ולכן שישכון לגופו של דבר, כל אחד ישכון.

אם הוא בגדר חולה שאין בו סכנה, כמו אדם שיש לו שפעת,

אז הוא יהיה פטור.

אבל אם הוא לא בגדר חולה שאין בו סכנה,

אלא הוא יהיה קצת חלש.

אבל הוא יכול להתגבר בקלות על כל זה מן הרעי שהשתדל להחמיר.

אם הוא יכול, הוא ייקח חופש מהעבודה, אותו יום לא ילך לעבודה,

אלא יגמר את התפילה,

שיר עלינו לשבח, הניח רשי ורבנותם,

ילך לישון. ינוח קצת, כשינוח לא יתאמץ, יוכל לעבור את הצום הזה בקלות רבה.

לחץ דם נמוך צריך לאכול.

כן, הבעיה היא באכילה.

לא תמיד הרופא ירשה לו. שוב, תלוי כמה נמוך.

נמוך קצת, הרבה, גם בזה לפעמים יש בעיה.

ולכן נשאל,

עקרונות פעם אחת בתמיד, וישאל את הרופאות לגבי כל הצומות,

ויבין איפה הוא יעמד. אם הוא יהיה בגדר חולש שאין בו סכנה, אז בכל הצומות דרבנן יהיה לו צד היתר, לא רק בתענות הסתר, אלא יבין גם לגבי שאר התעניות, שאר הצומות.

לגבי תעניות השובבים זה רק בגדר מנהג וחסידות.

זה לא דבר שהוא חובה, לא מדאי רייקא ולא מדרבנן.

ולכן, אם האדם הזה היה רגיל,

כל השולים היה רגיל עצום במימי השובבים. וכעת הוא לא מרגיש טוב,

יש לו בעיית עם סכרת לחץ דם, שם אתה לא צריך לשקול את המשקל הזה, שם הוא יכול להקל גם בלעדי זה.

יעשה התרה אצל החכם,

יעשה התרה על-ידי חרטה דומה וקרה,

ויוכל בפעמים הבאים לאכול באותם מימי השובבים,

אלא שיעשה תעניות דיבור.

אפילו לאדם שיש לו לחץ דם אפשר לא לדבר.

זה לא מוזיק ללחץ דם ומולי דבר.

זה לא מגיע אחד לשני, זה לא יעלה לא את הסוכר ולא הלחץ דם.

ולכן שיעשה במקום זה תעניות דיבור, לא יוותר מכאן ולבא שלא יצאו מכאן.

ביום תענית אסתר,

ביום שני, יד ג' באדר, אנחנו מוציאים ספר תורה,

הם בבוקר בשחרית, קוראים בהיכל משה,

וכן אחר הצהריים במנחה, בשניהם קוראים בהיכל משה,

עולים שלושה, כהן נביא ישראל, בתנאי שכולם צמים.

אדם שלא צם אינו רשאי לברך על הספר תורה.

פתיחת ההיכל, הקמת ספר תורה, אין את הבעיה הזו. גם אדם שלא צם יכול לקחת פתיחת ההיכל, הקמת ספר תורה, אין לו שום בעיה.

אבל מה שאם כן העלייה,

כהן נביא ישראל,

הן בבוקר דן בשחרית, דווקא אדם שצם ראוי לו לברך ולקרוב על יחל משה, הלא וכי לו.

אפילו אם הכהן הזה אומר, תראה,

בינתיים אני עוד צם, בבוקר הוא עד לא אכל.

אפילו אחי, כיוון שהוא דעתנו מאכול אחרי שעתיים שלוש,

זה נראה לי מקרה בחזקת שאינו צם,

ולכן אסור לה לענות לספר תורה.

ואם הוא כהן יחיד,

אין שמה עוד כהן שיצא החוצה,

יגידו אין כאן כהן,

ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד וייתנו לישראלי שיעלה ראשון לספר תורה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

המחלוקת לגבי כיפור,

שמה זה יום קדוש,

כמו ביום שבת ויום טוב, מצד קדושת היום אתה מוציא את הספר תורה.

אנחנו אוכלים ושותים בשבת ויום טוב,

אבל הספר תורה בא בשביל קדושת היום.

אולי גם הספר תורה ביום כיפור בא לא בשביל הצום,

אלא גם יום כיפור הוא יום קדוש שאסור לעשות במלאכה.

זה הדיון שדע מרבי עקיבא אליגר ושאר האחרונים שם.

אבל גם שם אנחנו מחמירים.

המסכמה גם שם,

כיוון שזה ספק בריכה לבטלה,

ולכן אם שאין אותך חולה שיש בו סכנה,

אומר לך,

באה לברירה והוא אכל ושתה.

לפעמים קורה שהאדם הזה התעלף או קרה לו דבר אחר,

ונתנו לו לשתות, לקח כוס שלום ושתה מייד.

ואחר כך הוא רוצה לקנות עלייה,

ונראוי למנוע בעדו,

שם אתה חושש לספק בריכה לבטלה,

קל וחומר כאן אצלנו.

אלא שבשלילות ותשובות מרחשת הוא מחדש ואומר שכל זה כשהאדם הזה אכל בבת אחת.

קבוע בדימה שהבאתי,

התעלף ומתאים לו לשתות בבת אחת.

אבל אם האדם איזה שתה כל עשר דקות ארבעים גרם,

גם לגבי האוכל אכל פחות פחות מכשיעור,

כל עשר דקות אכל רק שלושים גרם.

ואחר כך הוא שואל אותך, אני רוצה לעלות לספר תורה בשחרות או אחר הצהרן במנחה,

הוא מערע ב...

זה בוודאי שרשאי בלכתחילה לעלות,

כך פוסק גם הרב אורבך,

הביא אותו בספר שמירת שבת כהילחקה,

יש לו שנה פרק על יום כיפור,

ושם הוא מעתיק את הדברים האלה להלכה ולמעשה. ולכן,

היום רב ככול 99% מאלה שכן אוכלים בכיפור,

הם בדרך כלל אוכלים בסירוגים בצורה כזו,

ולכן בדרך כלל יהיה מותר להם לעלות לספר תורה,

אם הוא רוצה לעלות בשחרית או במנחה ליד כהן או ישראל, אין שום בעיה.

אבל כאן אצלנו, בדוגמה שלנו, הרי אמרתי,

צום טענות היסטוריה שלי ברבאלמן,

אתה לא חייב לאכול כל עשר דקות, לאכול לאכול רגיל,

בלי שום הגבלה.

אז כאן כנראה שהוא אכול רגיל,

לכן מנענו בעדר,

אפילו שהוא כהן יחיד או לוי יחיד, אין שם לוי אחר,

אפילו אחי לא ירשו לו לעלות לספר תורה,

אלא יעלה במקומו אחרי.

גם החזן,

לא יתנו לאדם שאכל ושתה שיהיה חזן,

איך הוא יאמר בתפילת החזרה,

עלינו ביום צום התענות הזה אם הוא בעצמו אכל ושתה, ולכן כדאי יותר שימצאו חזן ירשמיים, אדם שהוא בעצמו צם.

לפעמים אין ברירה, יש מקומות

שאין להם חזן אחר, והחזן הזה חטיאר, אדם לא מרגיש טוב,

מוכרח, לא יכול.

טוב, בלית ברירה, יהיה מותר לו להתפלל, להיות חזן,

אבל יאמר את עננו באמצע ברכת

שמע כולנו,

כיוון שהוא לא אומר בלשון יחיד,

עננו באמצע תענותי,

אלא הוא אומר באמצע התענות הזה. זה צום של עם ישראל,

ולכן אין כאן חשש שנראה כמשקר ממש.

אם נאמר את זה באמצע שמע כולנו, זה בסדר,

אלא שמי שאומר שם לא יכול לחתום העונה לעמי ישראל בעת צרה,

אלא מי שאומר עננו באמצע שמע כולנו, לסיים בכל העת צרה וצוקה,

כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה,

כך יסיים. גם בקריאת ספר תורה,

אין מישהו אחר שיודע לקרוא ספר תורה,

רק הוא.

טוב, אז אין ברירה שיקרא להם בספר תורה למרות שהוא אכל ושתה, הן לגבי שחרית והן לגבי מנחה, בודות ברירה לשעת הדחק יהיה רשאי לקרוא להם בתורה.

מה דבר כנראה זה שאומר עננו?

מה הוא מתכוון? הוא מתכוון עננו או עננו?

תענב, מה הוא מתכוון?

נו, אז למה אתה מקשה עליו? הוא מתכוון, רחממה,

דובדה, זה העיקר בדברים האלה.

אדם שמתפלל באומי עוצר צריך להזכיר מעניינה באומה, הן בשחרית והן במנחה,

לומר עננו באמצע השמעה קולנו.

כך הזן בתפילת החזרה כשיש לה עשרה מטענים,

אומר עננו דרכה בפני עצמה,

בין גואל ישראל לרצענו, שם יאמר את עננו.

ושם הוא חותם,

העונה לעמו ישראל בעת צרה,

ואחר כך ממשיכים רפאינו.

שכח ולא אמר שם,

יש לו את השלומים,

יכול לומר באמצע השמעה קולנו,

ושם, כמו שאמרנו, לא חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה,

אלא בכל עת צרה ותסוכה, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

פעמים רבות יש תקלה,

החזל הזה היה ממהר מאוד,

הרי התפילה ביום צום טעמי תסתר, תפילה ארוכה.

והפועלים כל רגע מסתכלים על השעון, מתי החזן הזה יגמר,

אחר כך הוא יגיע לעבודה ב-20, 20 ורבע,

מתי יהיה האוטובוס.

אז אנשים מאיצים בו, ולפעמים מחנת המהירות,

במקום להתחיל ולומר עננו,

התחילה את המילה רפאנו.

אמר רק מילה אחת.

האם עדיין יכול לחזור ולומר עננו או שהוא הפסיד?

יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים,

מחלוקת גם בדעת מרן.

כשיש מחלוקת

בגרסאות של מרן, מה אתה עושה?

אתה מחפש את הספר האורגינל,

הספר שמרן הדפיס בחייו.

כי הדפוסים האחרונים,

כל מדפיס מעתיק מהספר שקודם לו.

מעתיק אותו עם הטעויות, ומוסיף עוד איזה טעות.

ככה זה בדרך כלל עם רוב המדפיסים.

אבל השולחן ערוך של דמי מרן זה האורגינל, שמה כמעט ואין טעויות.

ולפי דברי מרן שם, לפי הגרסה של מרן בסימן קייט,

אפילו שאמר רק מילה אחת, רפאלי,

הפסיד לא יכול הנער שם עננו דרכה בפני עצמו,

אלא צריך לומר את זה באמצע ברכת שמע כולנו.

למה הדבר בונה?

מה הוא מתכוון? הוא מתכוון עננו או עננו?

תענן, מה הוא מתכוון?

נו, אז למה אתה מקשה עליו? הוא מתכוון רחמנא לבבאב, זה העיקר בדברים האלה.

אדם שמתפלל באימי עצם צריך להזכיר מעניינה באומה, הן בשחרית והן במנחה,

לומר עננו באמצע אשמה קולנו.

החזן בתפילת החזרה כשיש לה עשרה מטענים אומר עננו דרכה בפני עצמה,

בין גואל ישראל מרצענו, שם יאמר את עננו.

ושם הוא חותם,

העונה לעמו ישראל בעת צרה,

ואחר כך ממשיכים רפאנו.

שכח ולא אמר שם,

יש לו את השלומים,

יכול לומר באמצע אשמה קולנו,

ושם כמו שאמרנו, לא חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה,

אלא בכל עת צרה וסוכה, כי אתה שומע תפילת קולתו, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

טעמים רבות יש תקלה,

החזן הזה היה ממהר מאוד,

הרי התפילה ביום צום תענית הסתור,

ותפילה ארוכה.

והפועלים כול רגע מסתכלים על השעים, מתי החזן הזה יגמר,

אחר כך הוא יגיע לעבודה ב-20-20-20-15,

מתי יהיה האוטובוס.

אז אנשים מאוצים בו, ולפעמים מחנת המהירות,

במקום להתחיל ללומר עננו,

התחילה את המילה רפאנו.

אמר רק מילה אחת.

האם עדיין יכול לחזור ללומר עננו,

או שהפסיד?

יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים,

מחלוקת גם בדעת מרם.

כשיש מחלוקת

בגרסאות של מרם, מה אתה עושה?

אתה מחפש את הספר האורגמל,

הספר שמרם הדפיס בחייו.

כי הדפוסים האחרונים,

כל מדפיס מעתיק מהספר שקודם לו.

מעתיק אותו אם אתה אומר, ומוסיף עוד איזו טעות.

ככה זה בדרך כלל עם רוב המדפיסים.

אבל השולחן הארוך שבימי מרן זה האורגינל, שם כמעט ואין טעויות.

ולפי דברי מרן שם, לפי הגרסה של מרן בסימן קייט,

אפילו שאמר רק מילה אחת, רפאלי,

הפסיד לא יכול לומר שם עננו דרכה בפני עצמה,

אלא צריך לומר את זה באמצע הברכת שמע כולנו.

למה הדבר דומה?

כולנו יודעים, אדם שלא אמר ביום ראש חודש, בשחרית

או במנחה, לא אמר יעלה ויבוא, חוזר.

במה דברים אמורים?

אם אמר ברכת מודים,

אבל אם הוא גמר רק על מחזיר שכינתו לציון,

בין ברכה לברכה נזכר,

יש לו אפשרות,

יכול לומר שם את יעלה ויבוא,

כלמרך חנום דרחום, היתה מודים אנחנו לך.

אם האדם הזה לא נזכר אחרי המחזיר שכינתו לציון, אלא אמר מילה אחת, מודים,

ואם מישהו צעק, יעלה ויבוא.

עכשיו הוא רוצה, אחרי המילה הזו, לתקן.

אין אפשרות לתקן, אמר בין ברכה לברכה,

אלא אתה חזור מרוצה.

למה?

בין ברכה לברכה אתה יכול, אבל אמרת מילה אחת, מודים,

כבר התחלת ברכה שאחריה,

ולכן אין ברירה, אתה חוזר לרוצה.

אותו דבר גם פה.

התקנה של חכמינו היא לומר ענינו ברכה בפני עצמה ולחתום.

העמל לעמי ישראל בעת צרה, התקנה היא בין גואל ישראל לרפאמי.

התחלת במילה חד רפאמי, הפסדת.

זו הסברה של מרן.

הבעיה היא, אנשים לא יודעים, אנשים לא לימדו את מרן.

אז אם הוא אמר רק מילה אחת, רפאמי,

ואנשים זוכרים, היו מתעצמם,

מתחילים לצעוק לו עלינו.

הוא רוצה להמשיך הלאה, הוא יודע את מרן, הוא רוצה להמשיך, הוא יודע שאי-אפשר למרן ענינו,

ולא צועקים לו עלינו.

מה עושים?

אם יהיה שם חכם, החכם יגיד לו, חכה רגע,

יסביר לאנשים, הוא כבר אמר את המילה רפאמי,

אי-אפשר עכשיו לומר פה,

תשימו לב, הוא יאמר את זה בעזרת השם בברכת שמוע כולנו. שירגיע אותם, שלא יצעקו,

וייתנו לחזן הזה להמשיך.

לכן העצה היא,

איזה חכם, אבל אתה נולד.

אתה מתקרב לצומת,

אתה מעיט, אתה לא נוסע על 200 קמ״ש,

לפני הצומת אתה יורד ל-10 קמ״ש כדי לעצור.

גם פה הוא יודע שצריך לומר את עמנו,

שמתקרע ברוך אתה ה' ועד ישראל, שיתפרד קצת לאט,

כדי שיאמר את עמנו, ולא יתחיל,

שלא יקרה לו טעות עם המילה הזו רצינו,

זה דבר שמצוי מאוד.

הרבה חזנים מסכימים נופלים במילה הזו.

ולכן, איזה חכם הרואה את המולד,

ושימו לב, כדי שלא יבוא לידי שגיאה,

הן לגבי שחרית והן לגבי מנחה.

הג'רדאים אומרים גם בערבית,

הן היוצאי כוניס, אנחנו לא נוהגים כך.

אני חושב שגם הבלדאים אומרים בערבית, כן.

לא, שמה זה יותר קל, על הניסים בפורים עד סוף הברכה, יש לה עדיין זמן.

אם אמר ברוך אתה אשר נפסיד,

אין לה ברירה, יגמור הטוב שלך ולכנאות ההודות.

אבל אם אמר רק ברוך אתה, עדיין נכון, הוא עדיין באותה הברכה הוא יכול לתקן.

אבל כאן במילה הזו רפאינו התחיל ברכה חדשה, זה ההבדל.

גם ביום ראש חודש,

התחלת מודיעין, זה רק מילה אחת,

אבל זו ברכה חדשה,

ולכן אין לך יותר אפשרות לתקן בין ברכה לברכה.

על כורחו יצטרך לחזור אחרנית,

לחזור לברכת רוצה.

כאן, בדוגמה שלנו בענינו, יצטרך להמשיך ולומר באמצע השמעה כולנו.

כהנינו אגב תוך כדי דיבור, אז מי כדור נזכר?

לא יעיל או אני? לא יעיל, לא יעיל. למשל, במודיעין, זה תוך כדי דיבור.

כמה זה כדי דיבור? שלושה תיבות.

והוא אמר רק מודיעין.

אפילו הכי לא יעזור, כמו שלמד בניסימן תכנית.

לא, לא, לא יעיל, גם פה. כן?

הרב, אין לו כדי דיבור, אמרנו,

כשאדם הפסיד לא אומר את הענינו בין גואל לרופא,

אלא אומר את זה באמצע השמעה כולנו, בין יחיד בן חזן, אומר שמה בלי חתימה.

אסור בו לומר העונה לעמו ישראל בעת צרה שם, אלא שם הוא מסיים בכל העת צרה וצוכר,

כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אותה ה' שומע תפילה.

אם תעבי אמר העונה לעמו ישראל בעת צרה, בובי עבד יצא.

אבל זה לכתחילה ייזהר שלא יעשה כן.

הכוהנים עולים לדוכן ביום צאן, לא רק בשחרית אלא גם במנחה,

בתנאי שהמנחה הזו היא אחרי פלאג המנחה,

אבל אם מתפלל מנחה או הולך לכותל בשעה 14-15,

לא יוכל הכוהן לעלות לדוכן,

כך גם החזן לא אומר במקום זה,

אלוהינו בדבריו אבותינו, ברכינו אברכם משולשנו בתורה, לא יהיה רשאי לומר את זה.

אלא רק אם הם מתפנלים אחרי פלאג המנחה,

היינו שעה ורבע לפני צד הכוכבים,

רק אז יהיה רשאי לכתחילה לעלות לדוכן ולסרט את כפיו.

כהן שצאן יכול לעלות לדוכן,

כהן שלא צאן אכל, אפילו שהוא קיבל יותר מהרב,

היה חלה והרב אמר לו שאוכל.

במציאות הוא אכל בשעתה, יש חשש שאולי הוא שיכור,

ולכן אין לו יותר לעלות לברכת כהנים במנחה.

בשחרית כן, כמו בכל שחרית רגילה,

אבל במנחה לא יהיה רשאי לעלות לדוכן.

כהן שהטעה ועלה לא יורידו אותו. כך למדנו גם בתפילת מנחה של יום הכיפורים.

מנחה של כיפור אתה מתפלל מוקדם בשעה שתיים וחצי שלוש,

וגם שם,

לכתחילה לא בדאבה טעה ועלה שלא יגידו עליו בין גרושה וחלוצה שלא יצאו עליו לעז ותלא מוריד אותו,

הוא אגיד גם פה,

אל תוריד אותו גם בחיי גווניה אשר ואל תעשה תעלי נאי.

אבל הוא עלה, אתה לא תעלה, אתה תברך החוצה.

לא בגלל שהוא לא עשה טעות, תלך אתה אחריו, לא.

אלא אתה תצא החוצה,

אחרי שהוא יתחיל את הברכה בצבא ימי ערכת עמו ישראל לאהבה,

אחרי זה תהיה רשאי להמשיך להיכנס בפנים.

אם הוא אכל בבוקר, הוא קנה בו.

אם הוא אכל בבוקר,

אם הוא אכל לפני התפילה כבר לזקר בשחרית,

אז גם בשחרית לא יאכל לעלות לדוכן.

אם האדם הזה כל כך היה חלש בקטן בבוקר החל,

אז אפילו בשחרית לא יוכל לעלות לדוכן. רבוש עברי לא חייב אחרי פורים להשתים את הצום, אלא מעיקרה היה פטור אותו החולה.

כך גם מוהל סטנדק אבי הבן, חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם,

או נער שנולד בי'א' אדר ונעשה בר-מצווה שנה זו.

כל אלה פטורים מהצום, יכולים לאכול ולשתות כרגיל,

ואינם חייבים להשתים. אפילו אם ירצה להחמיר על עצמו,

יאמר אבי הבן,

אני גם אעשה תענית, אני לא רוצה לאכול, לא כדאי.

כאן זו חומרה שבאה לידי כולה, זה יום טוב שלו.

איך הוא צם ביום טוב?

ולכן לא כדאי במקרה זה לצום.

אמנם בשבע עשר בתמוז גם אבי הבן חייב לצום.

שם הטעם, כותב הרתבע,

לא ייתכן שיבוא יום טוב דאחיד וידחה אבלות של רבים.

ולכן שם המצב חמור יותר.

פה דברי עצומות וזעקתם זה לא עניין של אבלות,

אלא כל זה זכר לצומות, ולכן כאן הדבר שונה. כאן המסקנה היא שיכול לאכול, ולא רק יכול, אלא גם חייב לאכול, כיוון שזה נחשב ליום טוב שלו. לכן גם אמרנו שאין צורך להשלים את זה. אבל אדם שיש לו כאב עיניים,

אין לו בעיה עם כל הגוף, הוא הולך ובא,

רק העיניים כואבות לו.

במקרה כזה מתירים לו לאכול ולשתות ביום הצום,

כדי שלא יגביר את כאב העיניים,

אבל אם למחרת התרפא,

חייב להשלים למחרת.

כך הוא הדין אם יעשו סעודת מילה.

ולכתחילה, אם שואלים עצה,

תגידו, תעשה את הסעודה, תזמין את כולם בשעה שש, אחרי יצאת הכוכבים, יבואו כולם לאכול ולשתות.

אבל טעו ועשו את הסעודה ביום, ובאו עשרה אנשים ואכלו יחד עמו.

אותם העשרה אכלו על-פי הדין,

אבל צריכים להשלים את זה ביום שלמחרת,

יום שישי, עליהם להשלים.

נמצא שאדם פטור מעיקרה, חולה וכיוצא בו, לא צריך להשלים.

אבל אם זה רק כאב עיניים או לא אביה בן, אלא שאר המניין,

הם חייבים להשלים ולצום ביום שישי, כמו שכתב הרמל.

שאלה, מה ההבדל בין ספר תורה,

מעדיף ספר תורה לא משוח ובדוק, או משוח ובדוק,

ומאשר ספר תורה לא משוח ולא בדוק?

לא משוח.

כשאדם מוציא ספר תורה ביום הצום,

חייב לברר לפני כן אם האנשים המתפללים,

אם הם צמים או לא.

הרבה פעמים אין שם עשרה אנשים שצמים, וממילא יש חשש ברכה לבטלה על הברכות שמברכים על הספר תורה.

ולכן,

לפני שמוכרים את העלייה, לפני שמוציאים,

קודם כל ישאל החזן או הגבאי, יעשה סקר.

אם יש לה עשרה מטענים, אין בעיה, יכול להוציא ספר תורה.

ושלושה העולים לספר תורה כהן לוי ישראל, שלושתם חייבים להיות מתוך אותם הצמים.

אבל אם אין לו עשרה,

אם זה בבוקר,

יוציאו ספר תורה, יקראו פרשת השבוע ואתה תצווה.

ביום חמישי יש פרשת השבוע?

אז אין לך אפשרות להוציא, לקרוא ויכל,

תקרא ואתה תצווה.

אם הם רוצים להחמיר, לא רוצים לוותר על ויכל,

אחרי שגמר העולה השלישי,

לפני הקדיש יגללו את הספר תורה, זה שתי פרשיות קרובות,

יקראו גם את ויכל בלי ברכה, ואחר כך יגידו קדיש. זו העצה הפשוטה.

אבל אם אין להם מניין והם רוצים להוציא ולקרוא בפרשת ויכל, שם רוצים לברך,

הם מסתבכים, נכנסים לספק ברכה לבטלה.

אמנם לגבי שבע עשר בתמוז, שם הדבר קל יותר,

אם הוציאו ספר תורה אפילו בשישה עולים, בשישה צמים,

זה בסדר. למה?

שם יש חיוב גמור לצום.

התוקף של הצום הוא הרבה יותר חזק מכאן.

כאן הרמב״ם מגדיר את הצום כמנהג,

כל שכן השנה שזה מוקדם, זה לא חל בזמנו. לכן,

אפילו בשחרית, קל וחומר במנחה,

חייבים להשתדל שיהיו להם עשרה אנשים שצמים,

אז יהיה אפשר להם לכתחילה, א', להוציא ספר תורה, ב',

לומר גם את ברכת ענינו בן גואל לרופא, ברכה בפני עצמה.

אם אין להם עשרה, יש רק שישה צמים,

לא יגידו את ענינו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא, אלא יגידו,

החזן יאמר את ענינו באמצע השמעת קולנו,

אחרי שחותם בכל היצרה וסוכה,

לא יחתום בברכה, ברוך אתה השם, אלא ימשיך,

כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה השם שומע תפילה,

כמו היחידים, כמו כל יחיד,

כך יהיה גם דינו של החזן, כיוון שאין להם עשרה מטענים.

רק אם יש עשרה מטענים,

יכולים לברך את הברכה הזו בין גואל לרופא, כדת וכדין.

פה, בשכונות האלה, ברוך השם, יש הרבה צעירים.

מקום שיש צעירים, אנחנו בריאים ויכולים לצום בקלות, אין בעיה.

אבל יש מקומות, יש שכונות ישנות,

שהאוכלוסייה, שם כולם זקנים, באים בימים.

יש למעלה כאן בית-כנסת של המושב זקנים.

לא יודע אם לזקנים יש כוח לצום, קשה להם, זקנים.

אז אולי שם לא יהיה להם מניין,

ולכן ידריכו אותם מראש כדי שידעו שלא יבואו לידי ספק ברכה לבטלה.

יש כאלה נוהגים לצום.

שני וחמישי ושני.

שלושה ימים צום, זכר לתענית של אסתר.

מרדכי ואסתר, כשגזרו תענית על עם ישראל, צומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו.

שלושת ימים, לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן.

זאת אומרת, הם צמו שלושה ימים.

יש מאן דאמר שזה היה.

יו דלת, טו, טז, ניסן.

הרי הפור, הפיל פור הוא הגורל, כל המעשה של האמן היה בי'ג',

ומייד בי'דלת התחילו עם הצום. וזה היה שלושה ימים רצופים.

זו לא הייתה הפסקה בלילה שהלכו לאכול,

אלא הם ידעו שהם בסכנה נוראה.

בהתחלה מרדכי לא רצה לקבוע את זה כצום, רצה להמתין.

למה? כי יש לך בליל הסדר, אוכלים מצה, מרורש, מצווה מן התורה.

איך נוכל לעשות צום ביום תום?

ואז אמרה לו אסתר,

יש סכנה שעם ישראל יושמד. אם אין ישראל, אז לא יהיה לא פסח ולא מצה.

מרדכי שמע לה, ובאמת, ויעבור מרדכי. מה זה ויעבור?

הסגנון ויעבור כאילו לשון עבירה,

שעשו צום באותו יום ולא אכלו מצה ומרור. שלושה ימים רצופים,

יו דלת, טו, טז.

יום טז כבר התחיל המהפך מבחינה מסוימת.

לקחו את מרדכי, ככה יעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו.

הרכיב אותו המן וכולי, כל המעשה הזה היה ביום טז.

אבל כתוב אחר כך, והיה שוב מרדכי.

הגמרא מסבירה מה זה וישוב,

שב לסכו ותעניתו.

לא אמר גמרנו, אני כבר על הסוס, הכל בסדר.

ידע עדיין הספרים,

החוק עדיין קיים, עדיין החוק לא נקרע.

ולכן המשיך את הצום, חזר חזרה והמשיך את הצום עד הערב, עד שגמרו את הצום בצאת הכוכבים. אתה רואה איך שעם ישראל מיד קיימו את המצווה, את החובה, לבוא ולזעוק להשם,

להתפלל, לצום.

זכר יום הזה יש אנשים שציימים שלושה ימים.

אבל אין הדבר בגדר חובה אלא חסידות.

החובה על כולנו,

צום יום אחד, כמו שאמרתי, זה ביום חמישי הבא, יא' אדר.

המזל שלו לא קיים.

ושנכנס אז ממעטים בשמחה. בא ישראל דאית ליה דינה בהדקותי משתמית מניה דריע מזולה.

בא אדר אתה אומר להפך.

ושנכנס אדם רבים בשמחה,

ואם יש ליהודי איזה דון עם הגוי, אדרבה,

כדאי שהדון יהיה בהדר, כי המוזל הוא טוב.

הרעיון הוא אין מזה בישראל.

והגמרא לא אומרת את הדברים במשפט אחד בלבד,

אלא הגמרא שם מרחיבה מאוד את העניין,

מביאה כמה מעשיות.

מעשה אחד עם ביתו של רבי עקיבא.

שלמה וחזן,

תתחיל.

נו, מה מעשה עם ביתו של רבי עקיבא?

אמרו לה, כן,

כן, אמרו לה החוזים בכוכבים,

אמרו לה לרבי עקיבא,

שבליל החופה שלה היא אמורה, כן, והנחש ערב לה, וברוך השם יוצלה.

שאל אותה מה עשית, סיפרה לו שנתנה את האוכל שלה במקום שהכלה תשב לאכול, יסבוח,

נתנה את האוכל שלה לעני,

ואתה רואה צדקת הציל ממוות, אפילו ממיטה משונה.

כן, המעשה אחר כך עם שמואל,

שמואל ישב עם מותו.

כן.

קוראים להם עם החצים.

כן, כן, כן, וכן הלאה. הגמרא מביאה כמה מעשיות,

וכן אתה רואה שאין מזל לישראל.

יש שני תירוצים באריתווה. תירוץ אחד,

עשרה חודשים בשנה אין מזל לישראל.

חודשיים, אדר ואב, יש מזל.

כל השנה כולה אין מזל, אבל באב יש מזל לא טוב,

באדר המזל הוא טוב.

זה התירוץ האחד.

תירוץ האחר.

האמת היא שגם לעם ישראל יש לנו מזל. כמו שכל העולם הדיון יש לנו מזל, גם לנו יש מזל.

אלא מה?

עם ישראל יכול לשנות את המזל.

אם כתוב על בוש שנניח הוא ימות מחר, אז הוא ימות.

אין לו כוח לשנות את זה.

עם ישראל, אפילו אם היה חלילה גזירה על ביתו של רבי עקיבא, שהיא תמות,

על-ידי הצדקה יכלה לשנות את זה.

אז כאן, בחודש אדר,

המזל הוא טוב.

באופן מטומט, באופן טבעי, המזל הוא טוב. מה היא נפקא מומה?

זה לא רק בשביל להיות שמח,

להרגיש הרגשה טובה או מי שיש לו דין משפט ונבול.

דין אין לו משפט ונבול. מה נפקא מומה?

אם האדם הזה רוצה לחתן את הבן שלו או הבת שלו.

מעין קטן, ביודע סיוון קעט שהמנהג הוא שמשתדלים לחתן אותם בתחילת החודש.

עד כדבר הלבנה הולכת וגדלה, גם המזל שלהם ילך ויגדל.

כל זה לגבי חודש,

תובת, שבט,

אבל אם אתה רוצה לחתן בחודש אדר,

אפילו אם אומרים לך, תראה, החתונה תהיה בכ״ב, בכ״ג,

תגיד, זה סוף החודש והלבנה הולכת ויורדת.

תשמעו, אחי, כיוון שהמזל,

החודש אשר נהפך להם מהגון לשמחה, מזלו של החודש גורם,

כל החודש כולנו מזלו טוב,

ולכן אין בעיה, תעשה את החתונה,

שיהיה בסימן טוב ובמזל טוב, שיעשו גם בסוף החודש,

אפשר בלכתחילה,

זה הנפקא מינה להלכה ולמעשה,

תודה. לא כל האנשים יודעים את זה,

אנשים לפעמים דוחים את זה בניסן.

תגידו להם, אל תדחה, למה? אתה יכול לעשות גם בסוף החודש,

גם בכ״ג, גם בכ״ד, תעשה את זה, אין שום בעיה, יהיה מותר בלכתחילה.

בלכתחילה, כמו שאמרנו, המזל של החודש הוא מזל טוב.

בסדר, אם זה מסתדר בסוף החודש, אם זה מסתדר מבחינת הקלה, הכול בסדר,

אז אין לנו, יכולים.

בחודשים הרגילים אנחנו מנסים להתחמק מזה,

אבל בחודש שובר אין שום בעיה,

אפשר בלכתחילה, כי המזל הוא טוב מאוד.

אני קורא סימן תרפז.

חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותיו ביום, ושלילה זמנה כל הלילה, ושלילה זמנה כל היום.

מהנצח אמר עד סוף היום, אם קראם משענה עמוד השחר,

יצא.

הדמרה במסכת מגילה ד', הדמרה מביאה את הפסוק

בשעה שעם ישראל היו בצרה.

לפני שקרה הנס,

הם הלכו והתפללו, צעקו לילה ויום,

כמו שנאמר שם במזמר,

בתהילים, לא מנצח על אלה את השחר במזמור יהוד, שם כתוב,

אלוהי אקרא ימן ולא תענה ולילה ולא דומיאו לי.

יום ולילה הם יזעקו עד שקרה המהפך והנס.

או הפסוק השני,

למען יזמרך כבוד ביום, ולא ידון בלילה, שוב צעקו לילה ביום.

כך גם כשקרה הנס ואנחנו באים להודות

לבורא העולם, כשאנחנו באים לומר את המגילה שהיא קריאת ההודאה לבורא העולם,

אנחנו קוראים את המגילה גם בלילה וגם ביום פורים. יש שם שתי מצוות,

אתה חוזר פעם שנייה גם על המצווה,

חוזר ואומר את המגילה גם ביום.

שום הלילה,

זמנה כל הלילה.

אתה מתחיל מצד הכוכבים והלאה עד עמיד השחר בדיעבד.

מרן נקמן בסימן תרצ״ב, מרן דן,

אם האדם הזה אנוס,

לא מסוגל להמתין לצד הכוכבים אלא רוצה להקדים.

נניח יום שלישי בלילה, בעד שבועיים זה פורים,

ואין לו זמן לחכות עד צד הכוכבים, עד שעה שש,

הוא רוצה להקדים,

ב-16' להתחיל לקרוא את המגילה.

מרן כותב, מישהו עמוס, במקום עם שעת הדחק, מרן נותיר.

אבל כשאומר עמוס, אין בעיה שלשעת הדחק,

יכולים לאחר, עדיף יותר,

לאחר מצד הכוכבים והלאה.

והגורם אבו חיים אבו אלעפיה במקראי קודש שומר,

כיוון שמקרא המגילה הוא דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה,

לכן מן הראוי בלכתחילה שיקראו את המגילה בצד הכוכבים דרדנותם.

צד הכוכבים דרדנותם בעדן פורים זה בערך בשעה שבע,

והוא הזמן שרצוי אז להתחיל את מקרא המגילה.

אומנם, ההלכה לא כן,

המנהג נגד רבנותם,

במקראי הדין מותר לך תחילה לקרוא את המגילה בשעה שש.

אבל הם יכולים להחמיר בקלות רבה,

אין לאנשים עבודה, מישהו הולך לעבוד בשעה שבע, מישהו ממהר,

אין שום בעיה לאחר את זה קצת.

יש שם בעיה, איך? אנשי השפלה בעיה.

כי לאנשי השפלה הם עדיין בצום,

ולהם זה קצת יותר קשה.

אבל להם אין את הבעיה הזו, ולכן כדאי לעכב את זה.

לפני 11 שנים התירו להם להקדים, אז הייתה מלחמת המפרץ,

ובאזור הפחד, גוש-דן,

שם פחדו נורא לטייל, ללכת בלילה.

ולכן התירו להם.

תראי תראו, למה?

מי שזוכר, ביום י״ד הייתה הפסקת אש.

לנו בלילה כבר לא הייתה מלחמה.

לנו בירושלים היה כבר קל,

רווח והצלה עמד ליהודים במקום אחר,

ולכן אנחנו קראנו את זה,

צד הכוכבים דורבנותם, קראנו את זה כרגיל, לנו לא היה שום בעיה.

אבל שם, כמו שאמרתי, הוקה לביהם גם כן סמכו על מה שכתב מרם ביותר שעת הדחק.

אם הוא לא קרא את המגילה בתחילת הלילה, אפילו אחרי חצות הוא יכול לקרוא את המגילה. לפעמים האדם הזה היה חולה, לא הרגש טוב,

ולא יכל לבוא לבית הכנסת, לא יכל לקרוא כאן את המגילה.

אחרי חצות, ברוך השם, יתאושש,

יש לו מגילה כשרה,

ייקח את המגילה ויקרא את המגילה אפילו אחרי חצות עד עמוד השחר.

אבל אם האדם הזה רוצה להתחיל לקרוא ביום ימי אחשורוש בשעה חמש,

חמש בבוקר,

הפסיד את המצווה, לא יכול לקרוא אז.

והסיבה היא,

חמש זה כבר יום, זה עמוד השחר.

אמנם לגבי עקרי התשימה למדנו שעד הנץ ההנה,

אם לא קרה כל הלילה,

אפילו אחרי עמוד השחר,

גם בחמש יכול לקרוא קריאת שמע של הלילה.

מה ההבדל בין זה לזה?

התשובה היא, לגבי כל המצוות שזמנם בלילה,

הזמן הוא רק עד עמוד השחר ולא יותר, כי עמוד השחר נקרא יום גמור לכל דבר.

אלא מה? שמה התורה לא תלתה את מצוות קריאת שמע אם זה יום, אם זה לילה.

אלא התורה אמרה, בשוכבך ובקומך.

בלילה זה זמן שכיבה.

לא רק בשעה ארבע בלילה,

אלא ממשיכים האנשים לישון גם בחמש. רבע אנשים ממשיכים לישון בחמש,

ולכן עדיין זה נקרא בשוכבך.

אבל חוץ מהבדילה של קריאת שמע, בדברים אחרים עמוד השחר נקרא כיום,

ולכן אם האדם הזה שהיה חולה לא יכל לקרוא לפני זה, רק בחמש הוא בא ואומר לך, עכשיו אני בריא,

אתה לא יכול להתיר לו לקרוא מקרא מגילה של הלילה,

אלא שימתין אחרי הנצח הרע ויקרא את המגילה ביום,

ואין תשלומים למה שלא קרה בלילה.

לגבי התפילות, תפילה בקשת רחמוני,

ולכן אדם שלא יתפלל ערבית, יתפלל שחרית שתיים.

לא התפלל שחרית, התפלל מלכה שתיים, או ערבית שתיים,

אבל כאן לא. כאן, אם לא קראת המגילה בגלל פורים,

עבר זמנו בתל קורבנו,

הפסיד את מצוות מקרא המגילה.

זמן מקרא המגילה, מעיקר הדין, היה צריך להיות מעמוד השחר. אמרנו שזה יום.

אפילו החיכון אותם המצוות של מצוותם ביום,

ולכתחילה אנחנו מחמירים ולא נרשים לנו לבצע את המצווה, אלא רק אחרי הזריחה, אחרי הנצח והסיביים.

נכון שמעמוד השחר כבר בשעה חמש זה נקרא יום,

אבל עדיין יש חושך.

בין חמש לחמישה לחמש אנשים יכולים לטעות,

בפרט בזמנם שלא היו להם שעונים מדויקים,

בקלות רבה היה אפשר לטעות,

ולכן חכמינו גזרו לא לקרוא קראת שמעה בשעה חלוש,

תלות, תפילון, מקרא מגילה, ברית מילה, כל הדברים האלה חייבים לדחות אותם עד הזריחה והלאה. רק בדיעבד או שעת הדחק כדיעבד יכולים להקדים.

אבל אם אין שעת הדחק צריך להמתין להתפלל בנץ החמה, ורק לאחר מכן יוכל להתחיל לקרות ויהי בימי אחשוורוש.

מה קרה משנה בירים?

אם היה בליל הראש עבר חלוש ושמונים במקור.

בכל המצוות זה כך.

בכל המצוות, אם האדם לא עשה,

תיקח את הדוגמה של מצוות מצה ומרור בלא לסדר.

אדם שבר ממען היה חולה, לא הרגיש טוב,

לא אכל מצה ומרור.

בא ושואל אותך, יום טו בבוקר, כעת אני עושה קידוש,

ואחרי הקידוש אני רוצה לדרך,

וציוונו על אכילת מצה.

האם יש תשלומים?

לא. הפסיד, זהו.

ולכן בכל המצוות.

בכל המצוות אין תשלומים.

רק שנה תפילה בקשת רחמים.

ולכן, בגלל שרחמים, לכם תקנו חכמים שיהיו תשלומים מעין הקורבנות שיש תשלומים בחלק מהם.

אבל כשאין כן לגבי שאר המצוות, לא שייך לדבר הזה, כך גם לגבי מקרא המגילה.

אם לא קוראת המגילה בלילה, הפסיד, אלא יקרא רק ביום בלבד.

שום יום זמנה, כל היום כולו,

מתחיל מאמץ החמה,

מגמר עד שקיעת החמה. כך כותב ספר הרוקח.

מרן אמר את המילים עד לסוף היום.

מרן לא אמר לנו מתי זה סוף היום. ספר הרוקח אומר עד שקיעת החמה.

אלא המילים של ספר רוקח,

ולכן צריך להשתדל, להקדים ולן לאחר. דפקא מימה,

הרבה אנשים יש להם קרוב משפחה,

סבא זקן בבית אבות וכיוצא בזה.

צריך לראות את המולד,

להביא לו מגילה כשרה, לקרוא לו שם את המגילה,

לא לסמוך עליהם שהם ידאגו לקרוא לו,

כי בדרך כלל הם מזניחים את הזקנים האלה, לצערנו,

הם לא דואגים להם.

אתה בא אליו עם משלוח מנות,

אומר לך, עדיין לא קראו לי מגילה.

עד שאתה מחפש חזה ממגילה כשרה,

כבר מתקרב זמן השקיעה, ואז אתה מסתבך.

ולכן הם הראוי לכתחילה להשתדל, להקדים ולא לאחר.

ואם באמת קרה תקנה כזו, עד שהגיעו לשם,

כבר הגיעה השעה 15.20, 15.30,

אתה יודע שאתה מתחיל לפני השקיעה,

אבל עד שיגמרו את המגילה זה יהיה אחרי, זה יהיה בין השמושות.

האם ניתן לברך או לא? יש בזה מחלוקת עצומה בפוסקים.

האם מצוות מקרא המגילה היא מצווה מדברי קבלה כדברי תורה,

כמו שאומר תוספות רוד,

העתיקו אותו מרן בבית יוסף ועוד,

או שממש שזה דרבנן, וספק דרבנן כולה?

האם נשווה את זה למה שנאמר בירושלמי מסכת ברכות?

התלמוד ירושלמי מספר על רב שהתחיל את תפילת הנעילה ביום הכיפורים לפני השקיעה,

וגמר את זה בלילה, האריך וגמר את זה בלילה.

אתה רואה,

למרות שאסור להתפלם מעילה במוצאי הכיפור,

אבל הולכים אחרי ההתחלה, כאילו שהתחיל בזמן זה בסדר.

אולי נשווה את זה גם פה. התחלת מגילה בזמן, אז זה יכול להמשיך.

אבל יכולים לחלק ולומר, שמה תפילה בבקשת רחמים.

התחלת בזמן זה בסדר.

מגילה זה לא בבקשת רחמים. ולכן יש בזה מחלוקת עצומה בין האחרונים,

גם במצווה הזו וגם במצוות אחרות.

לאחרונה מגילה יש את הבעיה הזו כמעט כל יום.

מי שרוצה לראות את הבעיה הזו,

שילך 300 מטר מכאן, יש בית כנסת מוסרות,

תלך מחר בערב בשעה

535. מה נמצא שם ב-535?

אתה תראה,

יש כמה כוכבים מגיעים כל יום,

התפלמים ממך. עכשיו 535 עדיין זה לילה נשמושות.

גם אם נאמר שמותר להתחיל בין נשמושות,

אבל עד שיגיע מערכת עבור ישראל ושלום כבר יהיה לילה, כבר יהיה יוצאת הכוכבים.

אתה שואל את הכוכבים האלה, תגיד לי, מותר להתחיל?

הם אומרים כן, מותר. מי יתיר לך? מי פסק לך?

הם לא מכירים את רבנותם ורבנותם לא מכיר אותם.

שוב, אותה הבעיה.

האם נצטרך לסניף את רבנותם?

נאמר, אולי ההלכה כרבנותם שסיום.

נאמר לה, גם במנחה אפשר להתחיל וגם במקרה המגינה.

או כיוון שמנהג עם ישראל נגד רבנותם,

חוץ מסתמר, כל עם ישראל נהג נגד רבנותם.

אם כן, אפילו לסניף לספק ספקה לא מצרפים את זה.

התעלה של חכם המציאון במקומות אחרים,

הוא אומר שדברי רבנותם, עם כל הכבוד,

יש 40 ראשונים שאמרו כדעת רבנותם.

אפילו אחיו, אנחנו תמיד הולכים בכל ההלכה כפי המנהג,

וכיוון שמהגנו כהגאונים,

מילא אנחנו לא פוסקים הלכה בזה כדעת רבנותם,

וגם לסניף לא מצרפים.

אבל יכולים לצרף סניף אחר,

כי הרמב״ם פוסק שההלכה בעניין בין השמשות הלכה כרבי יוסף,

ולפי רבי יוסף עד 13 דקות זה נחשב כלילה,

כים, יום דמור,

רק חצי דקה האחרונה מתחיל להיות בין השמשות כהירף עין, זה לפני שזה יוצא,

רק החצי דקה האחרונה זה בין השמשות.

מצרפים אנחנו את דברי הרמב״ם לסניף,

וכן את דברי תוספות רבנו אלחנן בעבודה זרה ל' ד' שאומר,

שבין השמשות יש לו חזקת יום.

אם יש לך ספק, תחזיר את זה לחזקת יום.

ביום היה אפשר לדרך על המגילה,

ביום הייתי יכול להתתלם ממך, אז גם בין השמשות אפשר.

אומנם יש לנו חולקים בכל דבר כזה,

אבל יש לנו ספק ספיקה,

ולפי דברי תוספות רבנו עד יוסף,

מצוות מגן מגילה היא, עניין הפורים הוא דברי קבלה,

ודברי קבלה כדברי תורה,

ולכן יכולים להתיר לו גם לברך.

מרן כתב את ההלכה הזו לכמן בסימן תרצ״ו סעיף ז.

אני קורא את לשם מרן.

יש מי שאומר, שאומר מותר בבשר ויין בפורים.

דלא עטיה עשה דאחיד ואבלות,

דאחיה עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים, בדברי קבלה נהיהו שהם כדברי תורה.

אז אתה רואה שמרן גם בשולחן הערוך שם, בסעיף ז,

מרן חשיב את הפורים שזה כעין דברי קבלה כדברי תורה,

שאפשר בלכתחילה להתיר לאותו האדם, לאותו האבל, שיאכל גם בשר וישתה יין.

אותו נראה תאמר גם פה. אם זה ספק ספקה במצווה שהיא דברי קבלה, אפשר גם לברך.

הרי תרומת הדשא למרן השולחן ערוך בסימן תפקט סעיף ח',

כתבו לנו כלל.

אם יש לאדם איזה ספק אם לתפור בלילה הוא ספר ספירת העומר או לא,

לספק רק הוא יוכל הלילה לספור בברכה.

למה יש לנו ספק ספקה?

אולי כל לילה מצווה בפני עצמו,

ואולי הוא ספר אתמול בלילה וכן הוא יספק ספקה,

מתירים לו מלכתחילה גם לברך.

תרוש הדבר,

הספק ספקה הזה נותן לו חובה לחייב אותו לספור.

אחרי שחייבת אותו לספור,

זה מושך אחריו, שואב גם את הברכה.

גם פה, אתה מחייב אותו לקרוא את המגילה על ספק ספקה,

לא מלך להתחייב גם לברך וציוונו על מקרא מגילה,

זו הטענה של המקינים בדבר בדיעבד.

ברור שבלכתחילה אסור לנהוג ולעשות כן,

אבל כמו שאמרתי, קרה מקראי תקלה עם הסבא שלו במושב זקני,

אז בשעת הבאה אחת יהיה מותר,

כיוון שמתחיל בזמן יותר, אין בעיה.

מי שרצו ללמוד מהתוספות במסכת ברכות ז' במעשה המפורסם של בלעם.

מתי הקדוש ברוך הוא כועס, הגמרא אומרת?

בזמן שהפרנגולת עומדת על רגל אחת, הקרבולת שלה וכו',

וזה שנייה אחת סך הכול.

כמה זמן לוקח לך לומר את המילה רגע?

זה הזמן שהקדוש ברוך הוא כועס.

ובלעם הרשע הכוח שלו היה אל זועם בכל יום

הוא ידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס,

ומה שנאמר הוא יודע דעת על יום.

שואלים התוספות, אפילו מי יודע את הרגע הזה?

איזה קלנות הוא יכל להכניס באותה השנייה?

תירוץ אחד לתוספות אומרים כלל, תירוץ לשני כיוון שהתחיל לקלל ברגע הנכון,

מה שממשיך אחר כך זה טוב.

אז אולי גם פה,

גם פה אצלנו, מה שמתחיל את המגילה בזמן,

אפילו אם הוא ימשיך את זה אחר כך זה לא נראה.

זה מה שניסו הפוסקים להשוות בין הדוגמה הזו לדוגמה ההיא.

ובדעד, בשעת הדחק אנחנו סומכים על הדרשות האלה, על הדברים האלה.

אבל, כמו שאמרנו, הזהרנו,

ולכתחילה אסור לאחר להגיע לרגע האחרון.

לפי דברי הגרם, מי שיתפלל ממך בצורה הזו,

ברכתו ברכה לבטלה. כך דעת הרבה מגדולי הפוסקים,

ולכן אסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה. הגמרא אומרת,

אלה שמתפללים בשנייה האחרונה,

חלילה וחס הם מקוללים לאי תעלה,

הם מקוללים בגלל שהם מביאים את עצמם לשנייה האחרונה, אולי זה תעבור המנחה על פניו,

ולכן צריך למחות בידיו.

אם האדם הזה נרמה לי,

צריך להוכיח אותו על פניו, הוא אמר לו שאסור לו להתפלל באותה שעה.

אבל אם הוא כוכב, אם האדם הזה מג'נין,

מג'נין פטור מכל המצוות,

מותר למשוגע להתפלל כעת שחרוג,

אם הוא ירצה להניח כבית ותפילין, אם אין לך כעת זה אמץ החמה,

הוא ראה עכשיו את אומץ.

אם משוגעים, אין לך עסק, יעשו מה שלבן חפץ,

לא צריך להוכיח, אין מצוות תוכחה עם המשוגעים.

אבל אם יש בתוכם אנשים נורמליים שגם הם באים מאוחר,

צריך להוכיח אותם שלא עשו כדבר הזה.

כן.

היא אומרת, אולי אנחנו צריכים את היום השני, אבל בלי ברכה.

כן. אם היה כושל מין כזה, עדיף תשלומים?

לא, לא. לא צריך תשלומים, אלא שיעשה תנאי מנדבה.

גם אם הוא יגיע מחר בשעה 5.35,

אז לפני שיתחיל, השם שפתי תפתח, יאמר,

אם הזמן הוא טוב, אני מתכוון לשם תפילת מנחה,

והוא לאו תפילת נדבה. זה הפטרנט שיעשה.

אבל זה טוב לך.

תפילת החזרה,

הרי הציבור לא יכול להביא קורבן נדבה,

אם גם ברבים תפילת נדבה.

אלה דברי מרן השולחן ארוך.

ולכן, מה יעשו עם תפילת החזרה?

לכן צריך להנחותם הדרך,

שאם הם יגיעו מאוחר, אין לחש בחזרה.

אלא שיתפללו תפילה אחת בקול רם.

אפילו אלה שהגיעו בשעה 5.30,

אז הם מתחילים לחש ב-5.30.

מתי יתחילו חזרה?

בחזרה הם מגיעים לידי הבעיה הזו, לידי הספק הזה.

ולכן, לא נותיר להם,

אסור להם לומר לחש בחזרה. אין להם תפילה אחת בקול רם,

זה הפתרון לשעת חירום.

אבל דני,

לא שיש זאת הצעה שבספק אם הוא מתואם.

נו. הוא אומר, אם הוא מאמל,

זה לא לכתחילה?

לא, גם פה זה הפעם. לא, גם שם אין ההלכה כן בלכתחילה,

אלא אם האדם הזה רואה שאין שם תשעה שאמין אמין, אין שם תשעה שמכוונים לברכותיו,

אתה פוסק לו שיתפלל תפילה אחת בקול רם,

הן בשחריג והן במנהה. ככה עשה הרמב״ם.

בהתחלה,

ככה עשה להם תקנה כזו בגלל שהיינו דוברים.

אחר כך, אחרי שחזרו בתשובה, החזיר עטרה לרשימה והחזיר להם אותה חזרה.

אז במקרה הזה,

צריך לתת להם מראה, מחר עד חמש וחצי כל המימונים יכולים לומר לחש וחזרה,

אלא כשמתחילים תיקון תפילתי בחמש וחצי,

אין לחש וחזרה,

אלא תפילה אחת בקול רם. שוב, כל זה עם לחזה נורמלי,

אבל אם הוא מהכוכבים הגדולים שמהירים גם ביום,

זכותו לנגן העלון יעמל,

אז אחד כזה לא ישמע לך, הוא לא שואל אותך, מי אתה שתפסוק בשבילו ההלכות?

יש לו קשר ישר עם השמים,

והאבד הזה יודע מה שאומרים שמה, ושם זה עדיין מיום, כך נראה לו ברוח הקודש,

והוא אומר לחש וחזרה ומנגן גם.

אבל לגבי הזמן הזה זה לא אפילו להגיד ספק אחד כמו, ספק ספקה בברכות אמרנו? בלכתחילה לעמוד ולהגיד ספק ספקה?

מה זה חזרה? תפילת החזרה זה ברכות, מה זה?

בסדר, לקראת המגילה אמרנו, בגאוות כן, שעת הדחק,

אבל גם שמה לא בלכתחילה.

מה זה?

מה זה הוא אומר? אני שומע על חכם מציון. רק רגע, חכם מציון עצמו אמר את זה לכתחילה?

הוא אמר לעשות ככה כל יום בלכתחילה?

לא, חסרי שלום.

תראה, אנחנו גם למדנו תורה של חכם מציון, אנחנו יודעים מה שאמר חכם מציון.

שלא יבואו הכוכבים האלה ללמד אותנו מה אמר חכם מציון.

וחכם מציון תמיד היה צועק נגד הדבר הזה,

נגד המאחרים הללו.

אבל אין מה לעשות, יש אנשים עם ראש עקום.

מתי מתחילים שחרות?

הם קמים יחד איתך בלץ החמה?

אתה רואה אותם בבית-הכנסת בשעה שש?

חס ושלום, בא להיראה, בוא נמצא, מה להם בלשש?

הם קמים בתשע, עשר בבוקר,

הם לא באים אפשר לבית-הכנסת.

צריכים קודם ללכת למקרה, קודם להיות תיאורים מקדושים, חסידי עליון,

עד שיתחילו תפילה וכן הלאה.

זהו,

השחרית שלהם מאוחר, מנחה שלהם מאוחר,

הראש שלהם עובד בצורה עקומה, הכול שם,

אין עדיין איזה מברוג מפתח שוודי שיפתח להם את המוח, יתקן להם את הדורגים שם, יחזק איזה דורגים,

עדיין אין לנו מפתח כזה.

חכמי דסטקה היה אומר הרבה פעמים,

נראה לי את המפתח של מוסאלוף,

הייתי הולך סוגר, בתשע בדוקר הייתי סוגר את כל בתי-הכנסת,

שאף אחד לא יתפיל להם בשעה תשע,

אבל מי ייתן את המפתח?

כמו דקלים, תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר נשאר מצווה של תורה שכולנו התחיל בפריה ממקרא מגילה.

כולנו צריך להיות כאן ברוב העם אדירת מולך, ולכן רבנו הקדוש היה גורם ביטול תורה על ידי שכולם היו הולכים לקרוא את זה יחד בבית הכנסת הגדול,

כך גם היו עושים בבית המקדש,

כהנים בעבודתם, נביאים לדוכנם,

היה להם שם עניין, היו יכולים למעשה גם שם לקרוא את הנגילה.

אף על-פי כן, אנחנו מסתכלים בפועל,

אנחנו רואים כמה יהיה יותר ויותר פרסום הנס, כשיש גם ציבור גדול וענק שהרבה יותר טוב ויותר עדיף. ולכן היו הולכים בבית הכנסת, כך גם אנחנו עושים, הולכים לבית הכנסת שיש שם ציבור גדול לקיים את מצוות מקרא

הנגילה ופרסום הנפט ברוב העם, הדרת מולך.

הרבה דברים אמורים שהציבור הגדול הזה שומר על השקט,

יהיה לו גם ברוב העם וגם יהיה שם שקט שיוכל לשמוע ולצאת ידי חובה בצורה טובה.

אבל אם בבית הכנסת הגדול יש גם רעש גדול,

ואילו בבית הכנסת הקטן יש קול בממע דקה,

עדוף יותר להתפלל במקום שאין הרבה אנשים כדי שישמע את כל המגילה מההתחלה עד הסוף.

כי אדם שלא שומע אפילו מולה אחת אולי לא יוצא ידי חובה.

לכן עדיף לתואר שילך למקום שיש שם שקט נמרץ.

ברוך השם, יש בירושלים הרבה בתי כנסיות שהדוואים והציבור, אנשים ישנים שמבינים את חומרת העניין,

מבינים את גודל המצווה,

ויש הרבה בתי כנסיות שיש שקט נמרץ, דמנה דקה,

ואין להם את הרעש הגדול אצל הרב אלבז בישיבת אור החיים, במזכיר אלדל, מפורט היסף, פה ברוך השם.

לכן כל אדם ימצא לעצמו את המקום הטוב כדי שהוא יקיים את המצווה כהלכתה.

אולי בבוקר הילדים עדיין ישנים,

אין מי שירעיש, בבוקר בדרך כלל הם מצאו יותר נוח.

אבל בלילה יש רעש גדול והמולה,

ולכן הבבאים הון אחראיים על העניין הזה שמראה משמרת הקודש,

ושימו לב על הילדים האלה, כל אבא ישמור את בנו,

כדי שלא יהיה רעש. ואם יש איזה ילד שובב שמרעיש,

אסור לבבאים לרחם עליו או לעשות פנים.

אין נושא פנים בדבר הזה. שיעיפו אותו החוצה כדי שלא ישריע.

בכלל זה באים הרבה גדולי צדקה או עניים לאסוף כוסף.

מותר לתת צדקה, משרד עשו דאורלתא, משרד ביום פיומים,

אבל לא באמצע מקרא המגילה.

ולכן ימיזול על העני הזה שלא יאסוף, שיחכה עד אופן אם זה משתלם לו. לא משתלם לו, שילך.

אותו יום, העבודה שלהם היא, יש להם שעות נוספות, וכל רגע הוא יקר.

אולי לא משתלם לו לחכות עשרים דקות עד שיגמור את זה.

אפילו יכניע גבאי לא ירשה לו,

ואם האדם הזה מצפצף על הגבאי,

הוא בא להסתובב,

אף אחד לא ייתן לו.

אנשים יתעלמו ממנו כאילו העני הזה לא נמצא, לא קיים. כשהוא יראה שאף אחד לא נותן לו, ייקח את העגליים והולך.

כי אם מתחילים לתת, זה נותן קצת,

וזה נותן הרבה ורוצה עודף חזרה ומתחיל להיות רעש,

והאדם הזה ודאי לא סמוע באותם הרגעים את מקרא המגילה,

במקום שהוא בא כאילו לעשות מצווה ועושה מצווה דעת העבירה.

ולכן אם הגבאי לא הצליח לעצור בעד העני הזה,

היה עני גם בדעת ולכן צרץ ונכנס,

אז כדאי שאנשים לא יתעלמו לו.

היינו בסימן תרפז, סעיף ב'

מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא המגילה.

קל וחומר נשאר מצווה של תורה שכולם נדחים בפני מקרא המגילה. בין אחד הדבר שנדחה מקרא המגילה מפניו, חוץ מבית מצווה שאין לו קוברים כדי צורכו, שהפוגע בו קוברו תחילה ואחר כך קורא.

בכל זה למהר אלא בדעיכא שהות לעשות שתיהן.

אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן אל שום נשחה דאורייתא נפחית לפני מקרא המגילה.

ראה באמת מצווה קודם, היינו דווקא בדאפשר לו לקוראה אחר כך.

הגמרא במגילה ד' אומרת כהנים מעבודתם מביאים מתוכנה המשרה ומעמדם,

כולם מבטלים ללכת לשמוע מקרא המגילה.

אז אם אתה אומר אפילו קורבנות,

מעשה הקורבנות שעל ידי הכהנים נדחה בפני מקרא המגילה,

קל וחמר גם שאר מצוות אחרות שכולם נדחים בפני מקרא המגילה.

רק לגבי לית מצווה שאין לו קוברים, זה הדבר היחיד שיש היתר לוותר על מצוות מקרא המגילה כדי לדאוג קודם כל למת מצווה.

לא רק אם המת מצווה הזה נמצא במקום שאין קובר,

נמצא על פני השדה,

אלא גם אם המת הזה נמצא במקרר של בית החולים,

אבל נשקפת...