הלכות ומנהגי י"ז בתמוז, מגוון שו"ת, דיני כתיבת סת"ם ומסורת האבות, הלכות מים מגולים, הפרשת חלה ציבורית ועוד [אין סאונד מדקה 9:42 עד דקה 33:36]

 - - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב לידידי ואהובי באולפן ולכל המאזינים. הערב נאמר דברים קצרים מהלכות מדיני 17 בתמוז. אם לא יבוא המשיח, מחרתיים שלישי אנחנו חייבים לצום. עם ישראל צם ביום 17 בתמוז, מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. זה לא כמו תשעה באב, ששם חייבים לצום גם בלילה. פה הקלו חכמים, ולכן כולנו יכולים לאכול מחר בלילה, ליל 17 בתמוז, אבל מחרתיים שלישי מעמוד השחר עד צאת הכוכבים אנחנו אסורים באכילה. בלוחות יש לנו שני זמנים לעמוד השחר. תשימו לב, כתוב שם עמוד השחר א' ועמוד השחר ב'. ההבדל הוא בגרסאות הגמרא בפסחים צד״ד ועוד. האם זה חמישה מילין 90 דקות מעמוד השחר עד הנץ החמה, או שזה ארבעה מילין 72 דקות? וכאן נצטרך לנקוט לחומרה, כיוון שיש הרבה פוסקים שהחמירו על ליבה דה מרן ואמרו שמרן סובר, שמהנץ עד עמוד השחר יש 90 דקות. וכל זה ביום ממוצע שמאזרחה עד השקיעה יש רק 12 שעות. אבל ביום 17 בתמוז יש לנו מאזרחה עד השקיעה 14 שעות ורבע, ולכן עמוד השחר הראשון יוצא 3.49. לכן מי שרוצה לאכול מחר בלילה, יש לו זמן כל הלילה לאכול עד שעה 3.49. 3.49 זה מה שנקרא עמוד השחר א' הראשון. אם זה כבר יום, הוא לא יכול להמשיך ולאכול אז, כי נמצא שהוא אוכל ביום 17 בתמוז. ולכן מי שרוצה לאכול או לשתות, יקדים קצת, ויסיים את ארוחתו בשעה 3.49. כל זה באדם שהיה ער כל הלילה. אבל אדם שרוצה ללכת לישון מחר בלילה, הוא לא רשאי לאכול בבוקר, לפנות בוקר, אלא אם כן אם יעשה תנאי. הוא יאמר כך, אני רוצה לפנות בוקר לאכול, ואז הוא יכול לקום בשעה 3.00, לאכול ולשתות, כיוון שהתנא, עם התנאי הדבר מותר. אנחנו, אנשים בריאים, משתדלים לא לאכול, כיוון שלפי הזוהר, גם אם התנאי אסור לאכול, לפי דברי הזוהר, יש בזה לאו לא תאכלו על אדם, יש בזה חלילה חיוב מיטה, לכן אנחנו משתדלים להימנע מזה. אבל יש אנשים חלשים שקשה להם מאוד בלעדי זה, אין ברירה, הם סומכים על קו הדין, מרן פסק לנו להכן, ולכן אם הוא עושה תנאי, יכול לקום מחרתיים בבוקר, לפנות בוקר ולאכול, עד 3.49. יש מקומות אחרים בארץ שהנץ קצת יותר מאוחר, אז אם זה מאוחר בחמש דקות, יהיה להם זמן עוד חמש דקות לאכול או לשתות. הרמ״ה כתב שלגבי שתייה לא צריך תנאי, אבל מרן בבית יוסף סובר שגם בשתייה צריך תנאי. אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ולכן גם מי שרוצה רק לשתות, חייב להתנות. לפעמים קורה שהשעון בוגד. השעון העיר אותו בשעה 16. אי אפשר לאכול, ב-16 זה כבר מאוחר, זה אחרי עמוד השחר, ולא ניתן להתיר לו בלכתחילה לשתות או לאכול, אלא ישתדל, כמו שאמרנו, להקדים, כדי שיהיה רשאי לאכול או לשתות, על איבא דכולה עלמא. כל אדם בריא חייב בצום הזה, אבל חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה, יכול לאכול. הצום הזה אינו מן התורה, אלא מדרבנן. וחכמינו חייבו לצום אך ורק את האנשים הבריאים. אדם שהוא בחזקת חולה, יש לו חום, שפעת וכיוצא בזה, אפילו בחולה שאין בו סכנה, לא גזרו חכמים. ולכן אין צורך ללכת לרופא, לשאול שאלות. רק לגבי כיפור אנחנו מטריחים ללכת לרופא. אבל כאן בעניין זה הדבר קל יותר ויכול בלכתחילה לאכול ולשתות. חולה שאוכל ושותה לא צריך לאכול בכל עשר דקות שלושים גרם. רק לגבי כיפור החמרנו כן, אבל כאן אין צורך להחמיר, כיוון שכל זה דרבנן, לחולה חכמים לא גזרו מעיקרה, זה הותרע ולא דהויה, יכול לאכול כרגיל, בתנאי שלא יאכל דברי מתיקה, מעדנים, גלידה, ארתיק, דברים שכאלה. הילדים לא חייבים בצום, עד הבר-מצווה או בת עד גיל 12, עד הבת-מצווה, לא חייבים בצום, לא צריך לחנך אותם. מי אומר שנצטרך בשנה הבאה לצום? אנחנו מקווים שיבוא המשיח ולא נצטרך. ולכן אין בזה דין חינוך. אבל בדבר אחד אנחנו כן משתפים אותם בצער הציבור, לא נותנים לילדים לאכול את הארתיק והגלידה, לפחות מהמעדנים האלה אנחנו מונעים מהם. נער אחרי בר-מצווה, אם הוא נולד לפני 13 שנים ביום 17 בתמוז, עוד לפני כן, כבר הוא חיה בצום. כך גם נערה הגיעה לגיל 12, בת-מצווה. אפילו אם באותו יום היא נעשית בת-מצווה, אותו יום היא נולדה לפני יותר עשר שנים, היא חייבת לצום, אלא אם כן, אם חלילה, היא חלשה מאוד, שהיא בגדר חולה שאין בה סכנה. אבל אם היא ברוך השם בריאה, הכול בסדר, מן הראוי, כמו שאמרנו, שתצום יחד עם כל עם ישראל. הצום נגמר, צאת הכוכבים, 16 דקות אחרי השקיעה, שמונה ועשרה, מעיקר הדין כבר יהיה אפשר לאכול ולשתות. זהו זמן יציאת היום. יש אומנם מחמירים במוצאי שבת להמתין לצאת הכוכבים דרבנותם, שם זה בדאורייתא, שם אנחנו משתדלים להחמיר. אבל כאן אנחנו סומכים על עיקר הדין שהמנהג הוא כהגאונים, ולכן אין חובה להחמיר כרבנותם. כמו שאמרנו, אחרי שמונה ועשרה כבר יהיה אפשר בלילה לאכול או לשתות. סדר התפילה ביום הצום. אנחנו מתחילים תפילה רגילה, אבל היחיד אומר ענינו בברכת שמע קולנו. עכשיו הוא מוסיף את ענינו, מסיים בסוף בכל העת צרה ותוקה, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה השם שומע תפילה. זה הסיום שאנחנו מסיימים כולנו בתפילת הלחש. כשיש מניין אנשים שכולם צמים, ממלח הזן יש עליו חיוב להקדים, לומר את ענינו בין ברכת גואל ישראל לרפאנו. שם הוא אומר את ענינו, וחותם. בכל עת צרה ותוקה, ברוך אתה השם העונה לעמו ישראל בעת צרה, ואחר כך ימשיך רפאנו. זה הדין, התוספת של הברכה לחזן. יש מחלוקת אם המדובר הוא שיש עשרה מטענים, בשישה לא, או גם בשישה. כך גם לגבי הוצאת ספר תורה בקריאת ויחל משה. אם אין להם מניין אנשים שצמים רק שישה, האם יכולים לצרף את אותם הארבעה שאוכלים או לא? המסקנה היא שכן, בתנאי, שאותם הארבעה שאוכלים הם אנשים יראי שמיים שמותר להם לאכול על פי הדין. שאנו חכם, החכם התיר להם, אז במקרה הזה יכולים לצרף אותם. אבל אם אלה שאכלו הם איזה אנשים ארחי פרחי, שבאבניקים, שאוכלים שלא על פי הדין. במקרה כזה אנחנו לא יכולים לצרף אותם. עדיף שבמקרה כזה החזן יאמר את ענינו באמצע השמעת קולנו ויחתום בכל עת צרה וצרוקה כי אתה שומע תפילת כל פה ברוך אתה השם שומע תפילה כדין היחיד או לגבי קריאת התורה יקראו בהיכל משה ללא ברכה לא כדאי להיכנס בספק ברכה לבטלה במקרה כזה. פעמים רבות קורה שיש אמנם עשרה מטענים אבל החזן שכח לומר ענינו יכול להשלים את זה אין לו בעיה יכול לומר באמצע השמעת קולנו כמו היחיד ויחתום בכל עת צרה וצרוקה כי אתה שומע תפילת כל פה ברוך אתה השם שומע תפילה יצאו בזה ידי חובת ענינו. לפעמים הוא צעק אחרי גואל ישראל רפאנו אמר רק מילה אחת תיבה אחת ואנשים צועקים לו ענינו השאלה אם באמת הוא רשאי לומר את ענינו שם או לא מחלוקת גדולה בפוסקים ראשונים ואחרונים מחלוקת גם בדעת מרן השולחן הארוך יש שתי גרסאות בדברי מרן בסימן ר' י' ט', ק' י' ט' בהלכות תפילה והמסקנה היא כיוון שהתחיל מילה אחת רפאנו ממילא הפסיד את אמירת ענינו וענינו שם וענינו שם וענינו שם וענינו

[אין סאונד מדקה 9:42 עד דקה 33:36]

 בית, או שחלילה המזוזות האלה פסולות. תענה לו שהמזוזה הזו כשרה בשבילו, שלא יפחד, לא ייכנס לשמה, לא שד אשכנזי ולא שד ספרדי, שום שד לא יבקר אותו, שישן במנוחה. המזוזה הזו, הוא מקיים בה את המצווה. בזמנו כתב בנושא הזה הרב וינגרטן, והוא אמר שהגאון חידה עצמו חזר בו. הוא מביא מהיומן של הגאון חידה מעגל טוב, כשהגאון חידה היה שם, האשכנזים כיבדו אותו בהולנד, כיבדו אותו במצוות התורה. אז הוא מבין שנתנו לו עלייה לספר תורה. אבל יכול להיות שאולי הגאון חידה מדבר שנתנו לו הקמת ספר תורה. אין שם דיוק אמיתי לומר שזה היה ממש עלייה לספר תורה. אפילו אם נאמר אם הגאון חידה לא חזר בו, אבל כמו שאמרתי, רוב ככל הפוסקים הכשירו בדבר הזה, ולכן אנחנו לא פוסלים בדיעבד דבר כזה. אבל אין ספק, כשמזמינים ספר תורה לבית כנסת ספרדי, אז יגידו מראש לאותו הסופר שיכתוב לפי המסורת של אבות אבותינו כזה ראה וקדש. אני לא אכנס כאן לכל הראיות שיש שהכתב הקדום היה הכתב שלנו. אני אביא רק דוגמאות בודדות. הספר תורה העתיק ביותר שיש בעולם זהו ספר תורה שכתב הרן לפני 650 שנה. ספר תורה זה נמצא באוניברסיטה העברית כאן בירושלים, מונח שם, וכולנו רואים שצורת הכתיבה איננה כמו צורת הכתיבה של אחינו האשכנזים. נניח הצדיק שם היא י' הפוכה ולא בצורה של י' רגילה בכנף הימני, וכן כיוצא בזה. זאת ועוד, התפילין של בעל נועם אלימלך, גם הם צורת הנון, לא כמו שכותבים אחינו האשכנזים, שזה מתחיל בלמעלה בצורה של ז', אלא בצורה של ו'. יש ספר שאסף וצילם את התפילין העתיקים שהיו, והכניס שם צילום של התפילין של בעל נועם אלימלך. ובאו כמה אנשים טיפשים ואמרו לו, תראה, אתה מוציא לעז על הכתיבה של האשכנזים. אם האדמו״ר נועם אלימלך עשה נון כמו ספרדים, מה יגידו עלינו? ולכן במהדורה השנייה הוא השמיט, הוא לא הכניס את הצילום של התפילין האלה. טוב, גם אם הוא השמיט, אבל התפילין של הנועם אלימלך נשארו כמו הכתיבה שלנו. אז אתה רואה שגם גדול האדמו״רים שלהם כתב את הנון לפי המסורת שלנו, אליבא דרבנו הארי, גם אם הם יודו או לא יודו לנו, אנחנו יודעים את האמת, האמת יורה דרכו, ולכן אין ספק, סופר, תלמיד חכם, ירא שמיים שבא לכתוב, שיעשה לפי המסורת של אבות אבותינו, ויעש כן אהרון מלמד שלא שינה, כזה ראה וקדש, כך צריך לנהוג ולעשות. זאת אומרת, יוצא שהתפילין נשאיר אם הוא יניח אותם זה בדיעבד. קשה לנסח את הדברים, לומר את המילה בדיעבד, כמו שאמרתי, זה קרוב יותר למדרגה של הידור. מעיקר הדין זה כשר, אבל אין ספק שכדאי, שווה להשקיע להחליף אותם. ההבדל בין התפילין האלה לתפילין בכתב הספרדי, זה לא יהיה הבדל גדול. הרי אמרתי שלא גונזים את התפילין הישנות, אלא מוכרים אותם לאשכנזי. אז אם הוא מוכר אותם לאשכנזי, בקלות רבה הוא יכול לכסות את הפער בין זה לזה, יוסיף כמה שקלים ויוכל להדר בכתיבה שלנו. אבל בינתיים, מחר בבוקר הוא יכול בלכתחילה לברך על אותם התפילין. תודה רבה, כבוד הרב. בבקשה. תודה לך, יישר כוח לכבוד הרב. אנחנו ברשות כבוד הרב מאזין אסף. מבקשים ללכת את הרדיו מכל המאזינים. בבקשה, מאזין, שלום. בבקשה, מאזין. הוא פחד, פחד מהצפצוף. אז זהו, המאזינים מדליקים את הרדיו גבוה וזה מפריע. שלום מאזין נוסף. הלו. בבקשה. כן. שלום כבוד הרב. לגבי בעיה של מים מגולים בלילה. כן. רצינו לדעת אם יש בעיה כשאדם ממלא בריכה לילדים שלו וזה נשאר מגולה כל הלילה. האם יש איזה דין של מים מגולים? כן. הגמרא הוא מרן בשולחן ערוך יורה דעה, סימן קטז, עדיין כתבו על זמנם, אז בדורותם, שהיו הנחשים מצויים מאוד, ולכן מים שנשארו מגולים היה אסור לשתות מהם, פשוט היה חשש סכנה. כי אם נחש או שקצים ורמסים אחרים שתו מזה והטילו בתוך זה את ההרס, מי שישתה מזה יכול למות. המשנה במסכת תרומות פרק ח', גמרא בעבודה זרה, ל' ח'-ו'. בכמה מקומות הגמרא מדברת בהרחבה על הנושא הזה, וגם מביאה מעשיות של אנשים שהלכו לעולמם בגלל זה. כך הוא הדין גם היום בזמננו, באותם המושבים או בסיסים של צה״ל וכיוצא בזה שעדיין מצויים שם הנחשים. בוודאי שצריכים להיזהר בדברי הגמרא. כך מרן פסק בסימן קטז, משקים שנתגלו אסרום חכמים, דחי שנאן, בשמש אתה נחש מהם והטיף בהם ארץ. אבל, כל זה במושבים וכיוצא בזה. אבל, מה שאין כן בתוך הערים, מרן הביא לנו את דברי התוספות בעבודה זרה למדה, הטור והשולחן ערוך פסקו שם בסימן קטז סעיף א', ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר. היום בזמן הזה, בדרך כלל בתוך הערים זה לא מצוי, וזה דבר רחוק מאוד. לא שייך לומר בזה דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כי מעיקרה חכמינו לא גזרו על מקום שאין נחשים. גם בזמנם היו מקומות שלא היה מצוי בהם נחשים, ואנחנו דומים לאותם המקומות. ולכן, אם אתה שואל, אתה גר, אתה נמצא בתוך עיר, עיר גדולה, אז אין שום בעיה, אתה יכול להשאיר את המים שבבריכה, אתה לא צריך לשפוך אותם, והילדים יכולים למחרת להתרחץ באותם המים, אין שום בעיה. האמת הוא שהגאון בעל כף החיים, שם בעיירי דעה, בסימן קטז בסעיף קטן וו, החמיר קצת בדבר. גם המקובלים קצת החמירו בדבר, ולכן, אם אתה יכול בקלות רבה להניח איזה מכסה, איזה קרש גדול לכסות את המים של הבריכה, אז עדיף יותר, מהודר יותר. אבל בוודאי שבדיעבד זה לא ייאסר, קל וחומר כאן, שהמים האלה אינם מיועדים לשתייה, אלא מיועדים סך הכל לרחיצה, ולכן, מעיקר הדין, הדבר מותר, אין איסור בזה. אז אותו דבר, כבוד הרב, גם מאדם ששכח בקבוק של יין מגולה, אז יהיה אותו הדין? נכון, הבקבוק יין הזה מותר כעת בשתייה לברך עליו בורא פרי הגפן מהטעם שאמרנו, אבל למצוות קידוש, מרן פסק, בסימן רעב שהיין הזה פסול. הסיבה היא, כשהוא נשאר פתוח, כל האלכוהול, כל הטעם שלו, משתנה. אז שמה זה לא רק עניין של חשש, אולי שתה מזה נחש, אלא שמה זה פוגם בטעם, ולכן זה נפסל לקידוש והבדלה. ולכן, מיד אחרי שאדם גומר את הקידוש, אדם חכם ונבון שרוצה לקדש על זה למחרת, שלא ייפסל לו, ייקח מיד את הפקק, ויסגור, יחתום עוד הפעם את הבקבוק, כדי שיוכל לקדש עליו למחרת. תודה רבה, כבוד הרב. תודה לך, מאזין. מאזין נוסף, שלום. שלום. ערב טוב. אמרו לנו בשם הרב שאפשר שאישה אחת היא תפריש חלה על כל בניית העיר. כן, נכון. אז רוצים לדעת מה הטעם בזהבה. תראה את הסוגיה במסכת בבה מציעה. הגמרא דנה שם בדף כב, האם ייאוש ולא מדעת תווי ייאוש או לא. והגמרא מביאה אחת הראיות, אדם שהוא עריס והפריש תרומות ומעשרות מבלי לבקש רשות מבעל הבית. בא בעל הבית ואמר לו, קלח אצל יפות. אם נמצאו יפות מהם, תרומתו תרומה. מדוע אין בזה את הבעיה של ייאוש שלא מדעת? יש שם שתי גרסאות בתירוט של הגמרא. זו המסקנה לדידן, מה שהפוסקים למדו, זכין לאדם שלא בפניו. ולכן, כאן אני מזכה את אותם האנשים ששכחו ולא הפרישו חלה. ולכן הגאון רב דוד בהרן היה כאן בירושלים לפני כמאה שנה בשכונת שערי חסד. הוא היה אומר והוא היה עושה. היה כל פעם כשהיה מפריש את החלה, הוא היה יודע שיש אנשים הן רבים מטעם הארץ, או ששוכחים, או בשוגג, או במזיד. הוא היה אומר בפירוש, אני מזכה את כולם. הרי אין שיעור לחלה. יכול להיות גרגיר אחת שיפתור 100 טון של לחם או עוגה. ולכן הוא היה אומר בפירוש, מזכה את כולם מצד הכלל שאמרנו, זכין לאדם שלא בפניו, וכך נוהגים עד היום. אמנם הרב עליו השלום, מנוחתו כבוד, נפטר, אבל יש, ברוך השם, עוד תלמידי חכמים שחיו לאורך ימים, שעושים את העצה האמורה, והדבר מועיל מצד זכין לאדם. אבל אם אני כעת לש שלוש קילו ורוצה להפריש חלה, בוודאי שאני יכול לברך. אני לא צריך לחשוש שהוא פטר אותי והברכה לבטלה. כי כל אלה שעושים את הדבר הזה, הם אומרים בפירוש, רק לאותם ששכחו. רק לאלה שלא יפרישו. אבל אם אני רוצה בעצמי להפריש, הם יפסידו אותי את הברכה, את המצווה, חס ושלום. עליי הם לא מתכוונים. אבל על כל אותם האנשים ששוכחים, נכון הדבר שזה לא לידי, והרי למדנו במסכת עירובין ל״ב, צריך להפריש מן המוקף. אבל הגמרא מסיימת שמה שבמקרה כזה מותר. לשון הגמרא, ניחלה לחבר למעבד איסורה זוטה, נוח לו לחבר לעשות את האיסור הזה שלא מן המוקף, כדי להציל את אותם עמי ארצות שלא יאכלו בלי חלה, שיאכלו תבל חלילה. ולכן אפשר לעשות ולכתחילה את העצה הזו, כדי לזכות את הרבים. אבל יכול להיות שזה בצק מלוע וזה בצק מתוק. שוב, כל זה בלכתחילה. אנחנו נזהרים לא להפריש מזה על זה. אבל בדיעבד אי אפשר לומר שזה לא תפס, ולכן אנחנו עושים על מה שכן ניתן, על מה שכן יתפוס. מה שיהיה יהיה, מה שלא יתפוס לא יתפוס. אבל אנחנו משתדלים, כמו שאמרתי, לזכות את כולם. עוד שאלה, כבוד הרב, לגבי מכונות גילוח של היום. שמענו שהרב, אבא של כבודו אסר את הכול, ככה אתם מסיים. יש בזה תשובה ארוכה בספר יביע עומר, ואדם שמתגלח ומשפשף היטב כשהוא שוחק אומר, הודק היטב, ופנים שלו נעשים חלקים ככף היד, יש בזה חשש גדול, כמו שאומר החפץ חיים, בלכותי הלכות במכות כף. הרבה מגדולי הדורות הסכימו עימו בדבר. מה לי טער שהוא ארוך, מה לי סכינים עגולים שמגלחים ועוקירים מהשורש את הצערות. אתה מעלה את היד על הפנים כלפי מעלה, אתה לא מרגיש שדוקר אותך משהו. ובזה יש חשש איסור דאורייתא, ותשחית פאת זה כנראה. גם הגאון הרב אוזנר דן בנושא הזה בתשובה בשבט הלוי. הגאון בעל חלקת יעקב מביא תשובה גם מהרב פרנק. דנו בזה בהרחבה על גדר האיסור בדבר הזה, ולכן העצה היא אדם מרשמיים יחזיר עטרה ליושנה. העטרה היא הגמרא אומרת בשבת קנונה הדרת פנים זקן. ולכן כדאי מאוד, רצוי מאוד, שכל אדם יקבל על עצמו בלי נדר מכאן ולהבא שישתדל להשאיר זקן, אפילו אם הוא לא יכול להשאיר זקן ארוך, זקן אהרון שיורד על פי מידותיו. אפילו אם יהיה הזקן קצוץ, דק, אבל כדאי שישאיר משהו כדי שלא ייכנס לבעיה הזו, לחשש הזה. תראה שם ביבי העומר את כל המקורות לעניין זה, וכמו שאמרנו, הבעיה העיקרית היא בשפשוף. אנשים רבים יושבים בבוקר לאכול ארוחת בוקר, אבל הוא ממהר, הוא צריך גם להתגלח וגם לאכול וגם לקרוא עיתון, לדעת מה קורה בעולם. ואז הוא משפשף את הפנים שלו והוא לא מרגיש. הראש שלו בעיתון הוא לא יודע מה נעשה בפנים שלו. כל בוקר הוא משפשף והרבה פעמים נהיה חלק מאוד ומסתבך בספק איסור דאוריינקא. ולכן, כדי לא להגיע לדבר הזה, יקדים רפואה למכה. אלקבל על עצמו בדין ידיר, מהיום והלאה יעשה זקן קטן, ובעזרת השם יהיה לו את מה שהגמרא מבטיחה לנו, התרת פנים זקן, ייראה עם הזקן, ישווה יותר. ובמכונות, תסבור את הרב, כמה המספר הכי פחות שאפשר בראש? בראש אין לנו בעיה. הראש יכול להיות גם 0-0 על הסכין, רק הפאות. במקום הפאות אתה מבין. עם הפאות, החסונניש אמר, לפחות שיישאר לו מספר 1. אבל אם הוא מוריד ל-0 בפאות, הוא כבר מסתבך. נכון, אז מספר 1 זה עדיין טוב. אבל אם זה אפס, זה אסור. טוב, תודה רבה. חזק וברוך.

נעבור לקריאת שמע על המיטה, נעשה הפסקה. כן, בהחלט. קריאת שמע המאזינים ימתינו בסבלנות בעזרת השם, ואנחנו בעזרת השם נקרא קריאת שמע על המיטה. וכן, מאזינים יקרים, אנחנו כאן עם הגאון הגדול, הרב יעקב יוסף, שמשיב לשאלות המאזינים. אנחנו בעזרת השם, כאמור, כפי שכבוד הרב אמר, נצא לשמוע, לקרוא קריאת שמע, כל המאזינים. בינתיים אנחנו נשים שיר של רבי משה חבושה, כהרגלנו בקודש. בבקשה.

נא לסיים. בבי, בבי, בבי, לא צריך להם לך צובעת נוד במדינות ובמדבר ומילון אורחים למנוחות שאננות ומשכנות מבוטחים. את רעייתי בין הבנות בשורשנות ומחוכים חיו מוכבר ומוכלנות מכל עבר ילדים ומחוכים חיו מוכרים. אהלמזור אל מכתך, גם לשברך ארוחה. וישתקווה לאחריתך וישתקווה לאחריתך ושגור אהלמזור אל מכתך וישרים שוברים בחציך ביומה שלושנינה אהלמזור אל סף נחשף אל לבבך הוא בנוי לתלפיות שם אכבשך ואשיבך במעונות אריות ושמה האש כאן בטרבך, כאילו ראש העניים אני פה לראות. עוד לנך סך לא אעזך, יונה ליחם יונה. שושנה אבדיל ששונך. שושנה

ואנחנו שושבים מאזינים עיקריים כאן ברדיו כל אמת, הגאון הגדול הרב יעקב יוסף שליטה, כבוד הרב. כן. אנחנו שושבים אליך ואל המאזינים. שלום. שלום למאזין. שלום. הרב שומע? כן. כבוד הרב, רציתי לשאול שאלה בעניין של הצום, כמו שהרב אמר, זה עזבל לא התקיים. אדם שבירך בטעות על מאכל או משקה, אני קראתי, זאת אומרת, את הרב משה לוי אומר, שאדם שבתענית ציבור שבירך על מאכל, לא יאכל ממנו. הוא מחלק את זה, עושה חילוק בין תענית ציבור לתענית יחיד. מה דעת, כבוד הרב? אדם שבירך ביום תענית ציבור. האם היא טעם מהאוכל? מרן, בסימן קצו״ב באורח חיים, מרן שמה לא מדבר בהלכות תענית, אלא מרן שמה עוסק על מה אנחנו מזמנים ומברכים ברכת המזון ועל מה לא. מרן שמה כותב לנו שאם אדם נכשל אפילו בשוגג ואכל דבר שאסור, אפילו אם האיסור הזה לא מן התורה, אלא רק מדרבנן, לא מצרפים אדם כזה לזימון. כך גם לגבי ברכת המזון. כיוון שאותו מאכל היה אסור באכילה, על זה אין את מצוות ברכת המזון. דברי הגמרא, דברי מרן השולחן ערוך, העתיקו אותם כל הפוסקים, אכל דבר איסור, ועל פי שאינה אסור אלא מדרבנן, אין מזמנים עליו, אין מברכים עליו, לא בתחילה ולא בסוף. אלה הדברים שהם מוסכמים. אבל שם מדובר כשהאדם הזה אכל עוף בחלב, או שאכל שומן של גיד הנשה. כל וחומר אם הוא אכל חזיר, נבלה וטרפה, שעל זה אין ברכה לא לפני ולא אחרי. כאן האוכל מצד עצמו הוא דבר של היתר, ולכן יש כאן את המחלוקת מצד שרק היום הוא הגורם. האם בחיי גוונה מותר לו לטעום? הרי הוא לא טועם שיעור שיפסיד את הצום. הוא לא אוכל כאן אכילה ככותבת, הוא לא שותה כאן הרבה, אלא רק טועם משהו כדי להציל את הברכה. האם כדאי הדבר? הדבר שנוי במחלוקת. יסוד הבעיה, התורה אמרה לנו לא תישא את שם אשר מלאך לשווא. את דברי עשרת הדברות הללו הגמרא מפרשת בברכות ל״ג שאסור לאדם לברך ברכה לבטלה. אם נאמר שדברים כפשוטם, שזה דאורייתא, אז כדי שלא ייכשל באיסור דאורייתא, אולי כדאי שיטעם משהו כדי שהברכה תחול. מוטב שאני אכשל באיסור דרבנן מאשר לקחת על עצמי איסור חמור יותר, זה הרע במיעוטו. אבל, לפי דברי התוספות בראש שנה ל״ג לדעת רוב הפוסקים, הגמרא אינם כפשוטם, זה לא כפשוטו, אלא שזה רק אסמכתה. האיסור הוא דה רבנן. אם זה דה רבנן, אז מוטב שיהיה ברכה לבטלה. איסור דה רבנן בשב ואל תעשה, ולא יברך ברכה לבטלה ולא יאכל ביום הצום בכום ועשה. אלה הם הדברים, אלה השיקולים שדנו בהם גדולי הפוסקים. נקרא תשובה בזה גם בספר יביע עומר חלק ב', ועוד מחכמי דורנו, ציציל עזר ועוד, שהעריכו בדבר. המסקנה היא, כדאי שיטעם קצת. כדאי שיטעם כדי שאולי הברכה תחול. הרי הוא לא מפסיד את אמירת עלינו, כמו שאמרנו, אוכל פחות מכה כותבת, ואין כאן כוונה חלילה לאכול, ליהנות מהאכילה, אלא כוונתו להציל את הברכה. אפילו באיסור דה רבנן, פחות מכשיעור, יש מחלוקת. התוספת שבת בסימן שו מצדד לומר שאם זה חצי שיעור לא גזרו חכמים, כיוון שכל חצי שיעור הוא גזירה עטו שיעור שלם. וכאן בדה רבנן, הרי גם השיעור השלם הוא רק אסור מדה רבנן. גזירה במקום עוף בחלב, שמא יאכל בשר בהמה בחלב, וכן זה גזירה לגזירה. אז אם לגבי דבר שהוא אסור מדה רבנן, שמה יש מצדדים כן, קל וחומר כאן בענייננו שהאוכל מצד עצמו הוא דבר המותר, ולכן יש מקום להקל בדיעבד שיטעם קצת. אבל אדם חכם ונבון צריך להיזהר מאוד ביום הצום שלא יברך ולא יטעם, ישים לב על עצמו, והקדוש ברוך הוא ישמור אותנו, רגלי חסידיו ישמור באנשים. יישר כוח לכבוד הרב, אבל הדברים היו ניחוכים. שלום, שלום. תודה רבה. שלום, כבוד הרב, באמת, לפעמים יש ילדים חלשים שההורים דואגים להם, בני 13-14. הם בסדר, מרגישים טוב, אתה יודע, אבל ככה קשה לאימא לראות אותם צמים וקצת מרגישים חולשה. מה לעשות עם אותם ילדים? הדבר קל מאוד, שהאימא תכין להם מחר חמין. תשים להם על האש, ישימו שעון מעורר, יקומו כולם בשעה שלוש. וואי, בלילה לאכול חמין? בבוקר. כן, יכולים לעשות תנאי. שלוש לפנות בוקר, יאכלו אכילה טובה, אחרי זה ישתו טוב, וכמעט לא ירגישו את הצום. הם ירגישו יותר טוב ממנה. יש לנו פתרון קל לילדים האלה, לאותם הנערים שהם אחרי בר מצווה, יכולים להקל לעשות את הדבר הזה. אז אם הוא אכל ושתה טוב בשלוש וחצי, אז כמה שעות של היום זה לא יזיק נא עם הצום, אין מה לחשוש. חמין באמת זה רעיון. אומרים מי שאוכל חמין חייב מיטה לישון במיטה. נו, נאמץ את הרעיון הזה בעזרת השם. יישר כוח לכבוד הרב, אנחנו עם מאזין נוסף, שלום. שלום, ערב טוב. כן. לו. ערב טוב. ערב טוב. רציתי לשאול את הרב שני שאלות בהקשר למה שהבנתי מהרב בשבוע שעבר לגבי סופר שכותב את זאת, שרוצה והוא כתב, בא לכתוב, יותר נכון, כתב שבע שם והוא נזכר שהוא לא אמר הרי אני כותב לשם קדושת השם, אבל זאת אומרת, היה בדעתו. אז עד היום תמיד אני סמכתי על הדעה שבדיעבד זה כן מועיל. ומסתמה שאני מאמין שקרה לי כמה פעמים שהעברתי את המזוזות הלאה. אבל השאלה היא, כאילו, א', האם, קודם כל, מה אני צריך לעשות? אז בקשר לאותן מזוזות שבטח קרה לי, אני מאמין, כי תמיד סמכתי על הדעה שאומרים בהתחלה, כאילו, שבתחילת המזוזה אומרים וכל אזכרות, אז זה מועיל. ודבר שני, האם מזוזה כזאת, שכבר כתבתי אותה והיא נמצאת אצלי, שכאילו בדעתי היה, כתבתי את שם השם, אבל אסית לא אמרתי. ובאותו רגע, איך שהתחלתי לכתוב, כיוונתי, כאילו, לשם קדושת השם, אז האם יהיה אפשר לתת את זה לאדם? ומסורתי, שאם הוא לא ייקח את זה ממני במחיר זול, אז הוא ייקח מזאת שממש הכסרות שלהם הרבה יותר מפוקפקת. כן. הזכרנו את המחלוקת, ואני אחזור בקצרה. לפי דברי הסמג והתז, כשהסופר כותב בתחילת היום שם השם, יכול לומר כך אני כותב שם השם לשם קדושתו, וכל השמות שאכתוב היום. לפי דעת הסמג, קידוש השם בצורה הזו יועיל גם לשמות שיכתוב אחר כך, גם אם לא יאמר זה יועיל. רוב הפוסקים חולקים על זה, ולכן כל סופר ירא שמים אסור לו להסתמך על זה בלכתחילה, אלא חייב, כל פעם שהוא בא לכתוב שם השם יחזור ויאמר לב שם השם לשם קדושתו, ורק אז התפילין, ספר התורה, המזוזה שלו, הם יהיו לא רק שירים, אלא גם מהודרים. אבל השאלה היא לגבי דעבד. הגאון רבי ישמעאל הכהן מספרו על זרע האמת, הוא מצדד לומר שכאן במקרה שלנו היה לפחות מחשבה. גם אם לא אמר בפה, אבל לפחות הוא חשב באותה שעה שהוא כותב שם השם לשם קדושתו, הוא לא השיח דעתו, ואולי המחשבה מועילה. אז יש לנו כאן כעין ספק ספקה. אמנם דעת הרבה פוסקים, גם בדעת מרן, שהאמירה זה מה שחייב להיות לומר שאני כותב שם השם לשם קדושתו. כך הלשון של מרן, גם באורח חיים סימן ל״ב וגם ביורד דעה סימן ר״ע ו״ו, מרן כותב שאומר בתחילת הספר או בהמשך, צריך לומר שכותב שם קדושת השם. השאלה היא אם מרן אומר את המילה צריך, זה רק לכתחילה או גם לעיכובה, יש גם בדבר הזה מחלוקת. אז כאן אין לנו כעין ספק ספקה, ולכן לא פסלנו בדיעבד את המזוזה או את הספר תורה, הכשרנו בדיעבד. רק אמרנו המלצה שלא יניח את המזוזה הזו בפתח הבית, אלא מקום שהוא ספק אם חייב. בית כנסת, בית מדרש, משרדים או מרפסת שאין עליה תקרה, שם יניח את המזוזה הזו, זה הפתרון שאמרנו. זאת ועוד. סופר שכותב מזוזה מהודרת, הוא גם רשאי לקבל עליה ממון טוב. יכול לדרוש 50-60 דולר, אין בעיה. אבל ככל שהמזוזה, יש עליה בעיות, ספקות מבחינת ההלכה, הוא לא יכול למכור אותה במחיר יקר, אלא במחיר זול, הוא יאמר בפירוש לקונה. יגיד לו, אני מוכר לך את זה ב-10 דולר, בגלל שיש לנו סימן שאלה וזה טוב למרפסת. ולכן, אתה לא צריך לגנוז את המזוזה הזו, אלא אתה יכול למכור אותה בצורה שאמרתי. כדאי שבעיפרון תציין בגב של המזוזה מ', לרמוז שזה שייך למרפסת, כדי שלא יתחלף לך עם מזוזות אחרות, אבל אתה רשאי, מעיקר הדין, למכור את אותה המזוזה. ומכאן ולהבא, לחושבנא טבע, מכאן ולהבא תשתדל לקדש כל שם שמיים כדי שהכול יהיה קדוש וטהור במאה אחוז, בעזרת השם. תודה רבה על זה, אבל בכל אופן, האם אני יכול להעביר את זה לאדם שהוא מסורתי? זאת אומרת, אני יודעת שאם הוא לא ייקח את זה ממני, הוא ייקח ממישהו אחר? כן, כן, אפשר, אפשר. נו, אבל זה לא על דעת מרפסת, בפירוש, על חדר או על כניסה הבית. האמת הוא שאצל אחינו בני ישראל שאינם שומרים כל כך מצוות, יש בעיה שאנחנו מסופקים מאוד, קשה לנו לדעת מה המציאות. פעמים רבות הם לא נזהרים בקדושת המזוזה. לא כולם, יש להם תרבות, ולא כולם לבושים יפה בתוך הבית. הרבה מהם, בקיץ שחם להם, הולכים או חצי ערומים או שלושת רבעי ערומים, והילדים לפעמים מתהלכים יותר מזה, ולכן המזוזות שם הם בסימן שאלה? מי אומר שבחדר שיש את הטלוויזיה בכבלים, שיש שם מראות נגעים, רואים שם כל מרעין בישין. יש שם לא רק את הבעיה הכללית, אלא יש שם עבודה זרה, גינוי ערות ושפיכות דמים. מי אומר שבחדר כזה המזוזה שם היא טובה, אולי היא באה על ידי ביזיון? לכן לאנשים כאלה יש מקום להקל. אם אתה מוכר לו את זה במחיר זול, אין איסור מעיקר הדין, אתה רשאי. יש לנו ספק ספקה להתיר, אתה יכול למכור לו את זה במחיר זול, אין איסור בדבר. יישר כוח ותודה רבה. כל טוב. שלום, שלום. תודה רבה. אנחנו עם מאזין נוסף. שלום. שלום, אה. שלום. כבוד רב? כן. נהיה זו מענגליה. כן. אני, אותו כבודו, השיג את השיחה בנוגע לגידוי עריות. עכשיו בשביל לשאול גם שאלה וגם להגיד כמה רגעים... אולי, כבודו, רק שאלה, הרב ניאזוב, כי אנחנו בתוכנית שאלות. בבקשה. כן, שאלה. רק שאלה, בבקשה. אני רק שואל, מה קרה למשה רבנו שלא יכול לענות על השאלה הזאת ולהרוג את הנשיא של אבו שמעוני. למה הפנחה צריך לעשות את זה? למה משה רבנו אנחנו עושים את זה? זו השאלה. יש לי קצת תשובה, ואני רוצה לשמוע מטובות. בכבוד. תגיד את התשובה. נאה דורש, נאה מקיים. בכבוד. קריינת היא גרתה, איולי ופרבנקה. נוף. בכבוד. אבל רגע, עכשיו פנחה בן אלעזר, איך ניגש למלחמה? אני גם נחמתי את המלחמה, אבל אני לא מגיד לאחד מיליון של פנחה בן אלעזר הכהן, כאילו הנביא. הוא עמד, שבט שמעון עמד שם, ומה ביקש? איך נוכל להיכנס בכלל לקובה? אלא הוא אמר להם, נשיא ירקוד שמעוני, הוא אמר להם שגם לי יש את ההרוואה. גם אני רוצה לעשות משהו של נשיא בן אלעזר שמוני. אז נעשו לו רשות להיכנס. אני רק שואל שאלה, למה משה רבנו עשה? הלא משה רבנו, כל האגם מתנפל עליו. זו יציאות כושית מוטלת לך ולא אסורה לך, כמו שהוא אומר. אלא אחר כך בזה הוא נכנס לקובה והרג את שניהם ונקרא שם של ניסים. אבל השאלה, האם פנחה בן אלעזר עשה חילוב השם או לא? קידוש השם, קידוש השם, ודאי. נפניה, נפניה, נפניה. לכן, לאמור, הנידו נותן לו את בריתי שלום. רגע, לפני כן, לפני כן, לפני כן, כשהוא אמר, שגם, לא אצלו כניסה לו, רק כשהוא אמר שיש לי צדרה, אז אמרו, מי אתה? פנחה בן אלעזר הכהן. אז התירו לו להיכנס לתקובה, אז היה חרב בידו והמנגד של כנים והחבר אותם ביחד, והוא הרג את שנתיים. אבל השאלה שלי, האם פנחה בן אלעזר עשה קידוש השם בהתחלה, לא בסור. אני יודע שבארצון עשה קידוש השם, והקדוש עשינו ראשון. אז אני שואל שאלה, למה נכנס במלחמה כזאת? גם משה רבנו יכול להיכנס. הקודם מבין את השאלה? הרי משה רבנו היה נשוי עם ציפורה, כן, ולכן הם באו בטענות שקר כנגד משה. ואין חבוש מתיר עצמו, הוא היה במלכוד מסוים, ולכן בשמים זיכו את פנחס בן אלעזר. לכל אדם יש זכות מסוימת, ובזכות זה זכה לזרוע לחיים וקיבה, הוא מזרעו אחריו. אם כבודו יהיה פה בארץ ישראל ויילחם פה את המלחמה, פה יותר קל. פה יותר קל. אני אגיד לכבודו, יש לי בעיה, אני קיבלתי מנחליו אירוע מוחי. בעזרת השם, בזכות ארץ ישראל, בזכות ארץ ישראל, נתוני קלצה פעם פעמיים. איך אתם יכולים לכנסת, ללכת לכנסת להילחם על טבע? ללכת לשלול חניות, לשלול גוונים? אני אומרת להם, למדתי בפנחס, שהוא עשה, כי היו רוצים, אבל בסוף יהיה קידוש השם. אז היום הוא עשה לו? ודאי, ודאי שהוא עשה טוב, לכן אמרנו, כמו שאמרנו, חס ושלום, ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם בריאות איתנה ושערה מעלייה, ותזכו לבוא לכאן וכדורי השם ישובון ובאו ציון ברינה, תבואו לכאן במהרה, אמן ואמן. חזק וברוך. רפואה שלמה. רפואה שלמה ותודה רבה. אני חושב שיש לו ניצוץ של פנחס, נוער רב? כן, כן, ודאי. רק שלא ייקח את החרב בדעות. תודה רבה. מאזין נוסף, שלום. שלום, כבוד הרב. שלום. השאלתי מקטין סעל שהוא עומד להגיע בקרוב לכותל אחרי ששלושים יום ויותר לא היה שם. הוא שואל אם הוא חייב לקרוע את החולצה העליונה, או שהוא יכול להסתפק בחולצה שמתחת. והאם הוא צריך להגיד משהו? מה הוא צריך להגיד? אין הבדל בהלכה הזו בין אדם לאדם, אם הוא קצין בצהל, אם הוא לובש מדים, או כל אדם אחר. עם ישראל כולו, מי שלא היה בכותל, לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, חייב לקרוע את החולצה. מרן כתב לנו את ההלכה הזו באורח חיים סימן תקס״א. שם מרן מעתיק לנו את דברי הגמרא במועד קטן כו שמחייבת אדם כזה לקרוע. ולכן יאמר קודם את הפסוק. יש לנו פסוק שמתכוון לדבר זה במישרין. ציון, מדבר איתא, ירושלים שממה, בית קודשנו ותפארתנו אשר הילדו חובה אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחורבה. אחרי שאומר את זה, צריך לקרוע. צריך לקרוע ביד. אם קשה לו בהתחלה, יכול לקרוע משהו בסכין או במספריים, אחר כך יוכל לקרוע ביד, ולכן אם הוא לבוש חולצה רגילה, חולצה צבאית, בכל מקרה קורע עד שמגלה ליבו. כמו שקוראים על חלילה אבא או אמא בצד שמאל, כך גם קוראים גם פה. אחרי זה הוא יכול להחליף. הוא לא חייב להישאר כל היום עם החולצה, לכן מראש הוא יכול להביא עימו חולצה ואחרי כמה דקות ייכנס לנוחיות ויחליף את החולצה. אבל יש חובה מעיקר הדין לקרוע לכל אדם שלא גר בירושלים. הרדב״ז מספר לאלה שגרים בירושלים, אפילו אם לא ראה בפועל את המקום, אפילו אחרי זיכרון חורבן בית המקדש לא מש מליבנו. לכן אנחנו הירושלמים לא רגילים כל כך לקרוע. אנחנו רגילים לראות את המקום לעתים קרובות ביודעין או בלא יודעין. אבל האדם הזה שאתה מספר עליו שהוא לא היה בירושלים יותר מחודש, בוודאי כשהתקרב למקום המקדש, אם הוא בא בימים כאלה הוא חייב לקרוע. אבל אם הוא בא ביום שבת, ביום שבת בוודאי שהוא פטור שלא חייב. צריך ללמד את האנשים שישימו לב להלכה הזו. לצערנו, ההלכה הזו נשכחה במקצת. רוב האנשים לא מבצעים את החובה האמורה. כך גם לגבי העיר בית לחם יהודה. מי שנוסע לכיוון קבר רחל או נוסע בכביש העוקף את בית לחם, בית לחם היא אחת מערי יהודה. גם עליה צריך לקרוע. ראש חודש וחול המועד צריך לקרוע? לא רגילים. בחול המועד אנחנו לא רגילים לקרוע, כי יש מחלוקת גם לגבי אבלות חדשה, האם צריך לקרוע או לא, ולכן אנחנו יכולים לסמוך להקל בדבר הזה באבלות ישנה, אבל בימים כאלה, כמו שאמרנו, מן הראוי לקרוא. אני אשאל משהו לגבי לבוש, לגבי הלבוש של הנשים. מאיפה בא המנהג כשיש נשים דתיות גם שהולכות עם חצי שרוול? יש להם איזה היתר לדבר? מה זה חצי שרוול? עצם הקובדו מכוסה או לא? לא, לא מכוסה. כמה סנטימטרים מעבר למרפק כלפי מעלה. מעבר אסור. מעבר לזה הדבר אסור. אין שום היתר בדבר, הדבר אסור. האם יש חובה לכסות עד כף היד? בזה יש מחלוקת, לדעת בעל החבות יאיר בספרו מקור החיים, באורח החיים סימן ע' הוא מחייב כל אישה לכסות עד כף היד. רוב הפוסקים חולקים עליו. גם הבן איש חי ושאר הפוסקים הקלו שהחלק התחתון של היד יהיה מגולה, אבל העצם האמצעי שמכונה בלשון חכמינו הקובדו, שם בוודאי שחייב להיות מכוסה. אחרת, הבעל גם שותף איתה לדבר העבירה. גם הוא ייתן את הדין על חוסר הצניעות של אשתו. תראה, בדברי מרן באבן העזר, סימן פי ג', שם מרן מצטט את לשונו של העמב״ם, ומזה הבינו הרבה פוסקים, דייקו, שהחלק התחתון של היד הוא יכול להיות מגולה. אבל מעבר לעצם הכובדו, שרוול קצר מעל זה, בוודאי שהדבר אסור. לנו, לגברים, הדבר קל יותר. מרן בבית יוסף, באורח חיים, סימן צדיק ב', מביא לנו את דברי הקול בו, שלגברים אין את הבעיה הזו. אפילו אם הוא מקפל את השרוול מעבר לעצם הכובדו, זה נחשב כמו במקומות המגולים. בקיץ אין לנו שום בעיה. אבל לגבי נשים, חס ושלום. אין שום קולה בדבר, וברוך השם, אנחנו רואים שינוי גדול לטובה. גם חוגים מסוימים שפעם לא ידעו את ההלכה הזו, היום, ברוך השם, הם מהדרים בדברים האלה. אתה רואה את נשותיהם גורבות גרביים, אשר וולו נעשה ארוך יותר, ואנחנו מקווים שמהם יראו ויעשו וילמדו גם האחרות, יעשו בצורה חכמה. הלבוש הצנוע הוא התפארת, ההוד וההדר של אותן הנשים. כל אישה חייבת להקפיד מאוד בדברים האלה גם בימי הקיץ. אחרת היא מכשילה את הבריות, היא גורמת לאנשים שיסתכלו על זרועותיה והיא עוברת בלאו דאורייתא, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. תודה רבה. אגב, כבוד הרב, אדם שגר בירושלים לא צריך לקרוא אם הוא לא היה חודש או חודשיים בכותל? המנהג להקל. אמנם הרדבזה עצמו דעתו שחייב, אבל הוא מסיים שהמנהג להקל ומעתיק אותו הגאון חידה בברכי עשר בסימן תקסא השערי תשובה ועוד. אלא שהגאון האובסריה דובילצקי רוצה לומר שזה דווקא לאדם שגר בעיר העתיקה. אנחנו שגרים בשכונות החדשות, מי שלא ראה את הכותל חודש צריך לקרוא. אבל האמת היא שכמעט כולנו רואים לעתים קרובות את המקום. יש היום הרבה בניינים גבוהים. כשאתה מסתכל מהחלון של בניין כלל, אתה מסתכל לכיוון מזרח, אתה רואה מייד את הכיפה המוזהבת. אפילו אלה שנוסעים בכביש מספר 1, ליד, לפני בית חולים הצרפתי, שם בעלייה, גם משם רואים את הכיפה המוזהבת אל-אקצא. ולכן, בדרך כלל 99% מהירושלמים בצורה כזו או בצורה אחרת רואים את המקום, ולכן לנו כמעט ולא מצוי העניין הזה, החובה הזו. אבל אלה שבאים מחוץ לירושלים צריך להעיר את תשומת ליבם שיקיימו את ההלכה האמורה. לפני שנעבור למאזינים האחרונים, כבוד הרב, אדם שיש לו אזכרה של אימא שלו במוצאי שבת, מתי צריך להתחיל להגיד קדיש? מתחיל בליל שבת קדיש אחרי במי מדליקין, ואומר את הקדיש שבת וראשון. אבל עם האזכרה ביום שבת, צריך להתחיל מליל שבת הקודם, שמונה ימים ולילה. ואין לו, זאת אומרת, עניין להתחיל שבוע לפני ביום שבת? זהו, שבוע לפני. לא, אם במוצאי שבת האזכרה. אם האזכרה, כמו שאמרתי, ביום שבת. אבל, מה שאין כן עם האזכרה, במוצאי שבת היינו ראשון, אז מספיק יומיים. ואם הוא רוצה להחמיר, יכול? למה לא? בכל השנה כולה, אדם שרוצה להחמיר, יש עניין. לומר קדיש על ישראל אחרי לימוד התורה, ודאי שיש בזה נחת רוח עצום לאמא, לאבא, תמיד זה טוב, כדאי מאוד שיעשה את זה תמיד, תבוא על הברכה, שיזכה למצוות. כן, מאזינים אחרונים. שלום. שלום. שלום. שלום לכם, כבוד הרב. שלום. יש לי שאלה בלוחות שבת, בעניין סחיטת לימון באופן שמותר. ראיתי את אשתי, איך היא נוהגת, אז קצת התעוררתי לזה. היא סוחטת את הלימון ושמה את היד מתחת, ועמית שורט, קרה בין האצבעות, והגרעינים נשארים באצבעות. האם זה לא נקרא פסולת מתוך אוכל? נכון, יש כאן ברירה. אומנם היא בוררת ביד, לא בכלי, אבל גם ברירה ביד, גם אותה מראה, אבל השאלה היא, התחיסה שלה היא ביד. נכון שהיא סוחטת ביד, אבל היא בוררת ביד השנייה את הפסולת מתוך האוכל, ולכן לא כדאי לעשות כן, עדיף להימנע. אלא שתסחט את זה רגיל, ואחר כך היא יכולה להוציא את הגרעין מהסלט, למצוץ את זה. למצוץ, אנחנו נהנים תמיד מהטעם הטוב של הלימון, ואחר כך תזרוק. תודה רבה. שלום מאזין אסף? הלו. בבקשה. הלו. כן. שלום לכם, כבוד הרב ערב טוב. שלום. יהודי שם מחר, עושה מחר בר מצווה לבן. כן. בר מצווה לא בזמנו. כן. והוא הביא תזמורת. הוא אמר שהוא שאל רב, ורב אחד אמר לו שלא ראוי מילא לדלן תמול. אם כן, הוא שואל, האם גם בהפסד מרובה הדין כך? אין כאן הפסד מרובה. הוא יפצה אותם, ייתן להם כמה שקלים, וזהו. את הכסף הוא במקום צריך לשלם במידה מסוימת. אם ינגנו או לא ינגנו, לא זה ההפסד. ולכן, אם זה היה בזמנו, היה מקום לדון. אבל כאן אתה אומר שזה לא בזמנו, ומחר בלילה, בשמונה ועשרה והלאה, זהו זמן ליל שבע עשר בתמוז. כבר אנחנו מתחילים את ימי בין המצרים. תראה, בספר שדה חמד הוא דן לגבי הלילה. אם אפשר לברך על פרי חדש וכיוצא בזה, וכמו שאמרנו, כדאי שלא יעשה את הכלי נגינה, אלא אם כן, אם יהיה תלמיד חכם שיעשה להם סיום מסכת. אם הוא יפסיק תלמיד חכם שיעשה להם שם קודם כול את הסיום מסכת, ואז יאכלו את הכזית על סמך זה, אז יהיה אפשר להעלים עין. אבל אם זה לא סיום מסכת, יש לנו בעיה קשה. תודה רבה. שאלה שנייה, לגבי זה קצת שהחיינו בבין המצרים. אדם ששומע ברכה מחברו שמותר לו לברך שהחיינו, כגון אבי הבן, האם הוא יכול לתת לו דרך חובה לגבי פרי חדש? לא, לא כדאי. לא כדאי בלכתחילה. משתמשים בעיצה הזו לגבי נשים בהיריון וכיוצא בזה שהן זקוקות לזה. לנו, לא כדאי. עדיף יותר להימנע. להקדים לברך הלילה או מחר, או לאחר את זה לאחר תשעה באב. או שבתות. כך כן. שבתות ושעת הדחק, שוב, גם בשבת חלק גדול מהמקובלים החמירו בדבר. כי רבי יהודה חסיד שאסר בזה הוא לא חילק בין שבת לחול, ולכן כדאי להימנע. תודה רבה. יפה כוח, כבוד הרב. תודה רבה. כבוד הרב, גילוח ותספורת בימים האלה. האשכנזים מחמירים משבע עשר בתמוז, אבל אנחנו מקימים השבוע שחקנו. בו תשעה באב. לנו בסך הכל ארבעה ימים יהיה אסור. מיום שישי עד יום שלישי. האשכנזים מחמירים בדבר, אבל מרן מסימן תקנא סעיף ג' מרן הקל בדבר, ולכן לנו עדיין מותר להתגלח ולהסתפר. רק מיום שישי ה' באב יהיה אסור עד יום רביעי י' באב. עכשיו שאלה אחרונה, אולי לא קשורה לענייני ז' בתמוז. צדקתך לאחר תפילת מנחה כשיש חתן או ברית בבית הכנסת? הייתה מחלוקת השבוע, ומאזין אחד שואל את דעת כבוד הרב, האם להגיד או לא להגיד? לא. עדיף להימד. הכלל הוא כשלא אומרים וידוי, ממילא שבת לא אומרים צדקתך. וכאן כשיש להם אבי הבן או שהברית מאילן נעשתה באותו מקום, באותה השעה, לכן יכולים לדנג את צדקתך ולומר מיד, קדיש תתקבל. ברית, בר מצווה. אם זה בר מצווה שבדיוק באותו יום. אם זה מדויק, אז באמת יכולים לפטור את הציבור מאמירת צדקתך. אמנם בספר נתיבי עם דעתו לא נעשה מזה. הגאון רבי עמרם כותב שצריך לומר וידוי או צדקתך גם באותו יום. הוא טוען, הרי כולנו, כל ישראל ערבים זה לזה. אז אם יתווסף עוד אחד שהוא נהיה בר מצווה, אז החובות שלנו, אנחנו חתומים עליו ערבות בנקאית. אז על מה אתה אומר שלא צריך וידוי? זו הטענה של החכם. אבל יש הרבה שכן הוא בדבר. תראה תשובה ביביע עמר חלק ד', ולכן המסקנה, אם זה מדויק, שלא לא יגיד ככה. עכשיו ויכוח, כבוד הרב, שהרבה מתווכחים. למשל, בית הכנסת שיש שם ארבעה-חמישה חדרים יש הרבה מניינים, כמו למשל, לדוגמה, מוצר יוף. ויש בר-מצווה וברית באחד מבתי הכנסת. רק באותו מניין שיש שם את חתן הבר-מצווה, רק הוא, רק הם לא יגידו את הווידוי. מניינים אחרים יגידו. בקושי אנחנו מתירים לאותו מניין שלא יגידו. כמו שאמרתי, גם זה מחלוקת. ולכן בקושי אנחנו מתירים לאותו מניין שלא יגידו. אבל מניינים אחרים, בוודאי שכן יגידו את הווידוי כרגיל, לא כדאי להחסיר. רק באותו מקום ששם נמצא אחתיו. אחתיו לבר מצווה, כן. עכשיו אנחנו, כבוד הרב, לדברי הסיכום, התוכנית הנפלאה. התחלנו בעניין ימי בין המצרים, ימים קשים של עם ישראל בהיסטוריה, ולכן כולנו צריכים להיזהר באותם הימים לא ללכת בין חמה לצל, בין תשע בבוקר לארבע אחר הצהריים, אלא אם כן הולכים שלושה ביחד. אבל אדם בודד יהיה זהיר כדי שלא ייפגע מאותו שד כתב מרירי שרגיל ללכת בין חמה לצל. כולנו מקוננים על חורבן בית המקדש מדי לילה בלילה, אומרים תיקון חצות ברבע לאחת, אבל בימי בין המצרים מיום שלישי והלאה אנחנו עושים את זה פעמיים, גם בלילה וגם בצהריים אחרי רבע לאחר. מן הראוי שאדם יושב, יפרוס על הקרקע בד מחצנת וישב ויאמר את תיקון רחל על נהרות בבל, ואדם שמתאבל על ירושלים, אומר את תיקון חצות, ובעזרת השם יזכה ויראה בשמחת ציון וירושלים, כמו שכתוב, פיסו איתה משוש כל המתאבלים עליה. כל צופייך נשאו כל, בעזרת השם יהיה גם יחדיו ירננו, במהרה בימינו אמן ואמן. אמן ואמן, יישר כוח, תודה רבה, יגדיל תורה וידיר, כבוד הרב יהיה איתנו בעזרת השם ביום שישי, בעזרת השם, בסביבות 12 יגיים, יישר כוח, יגדיל תורה וידיר. אמן, אמן, תודה, כל שלום. שלום, שלום. תודה רבה. בשמי ובשם כל המאזינים.