הכרעות הלכה במחלוקת מרן והאריז"ל, ברכות פירות יער ופירות מעובדים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אין ברכת העץ, אלא ברכת שהקול, כך גם על ענבי הדס.

מהפוסקים דנו, ועוד כמה וכמה דוגמאות.

יש פרי שנקרא זערור,

זה גדל בר.

גם אותו בדרך כלל לא מגדלים בצורה מסודרת, אלא זה גדל בר.

הגודל שלו כמו הגודל של הגולות שהילדים משחקים בהן.

יש לו חרצן גדול, אבל העטיפה שלו טעימה מאוד.

יש לו טעם כמו תפוחי עץ,

אבל בצורה יותר טובה.

שוב, גדל בר.

מה יברכו על זה? לאחרונה, לפי המהלך שאמרנו כאן,

יברכו על זה שהקול.

או עץ אורן.

אתה לוקח את האצטרובל ודופק על השולחן,

נופלים מתוך זה הפיניונס בספרדית, קוראים לזה. צנובר בעברית.

מה מברכים על זה?

בעל הלכות גדולות וספר אשכול אומרים,

זה פרי חשוב, ולברך על זה בורא פרי העץ.

אבל בדברים אחרים, שזה לא יהיה פרי חשוב,

שוב, גם הבעל הלכות גדולות, גם הוא ילך לפי אותה שיטה.

וכך מסכם לנו הרמב״ם בפירוש המשניות שם.

הוא אומר,

כל מה שאמרו תשובות הגאונים, הכוונה היא,

כשהפרי הזה, פרי שגדל ביער, הוא לא חשוב.

אם הוא חשוב,

אין לנו בעיה בדבר, יהיה אפשר לאכול אותו ולברך עליו את ברכתו הראויה, בורא פרי העץ.

הגאון הוא ביוסף ידיד, בברכת יוסף בדעת מרן, הוא אומר, יהיה ברכת בורא פרי האדמה.

רק על הזערור הוא אומר שיהיה ברכתו העץ.

אבל על הדברים האחרים הוא אומר, ירד דרגה לברכת בורא פרי האדמה.

אבל, כמו שאמרתי, האחרונים האחרים לא הלכו בדרכו.

גם בדעת רבנו הארי דנו גדולי הפוסקים.

הסבא של הסבא של החידה היה רבי אברהם אזולאי, בעל חסד לאברהם,

היה מגורי הארי, והוא אומר בדעת רבנו הארי.

כל הדברים האלה שאמרנו, אם הוא לא ראוי,

אבל אם הוא פרי חשוב,

אפילו שלא אני גידלתי, לא טיפחתי ולא ריביתי,

אלא זה גדל ביער,

אפילו הכי יהיה אפשר לברך על זה את הברכה הראויה לו.

מייבאים מדרום מרוקו, מייבאים הרבה אתרוגים.

בדרום מרוקו יש שם ג'ונגלים מלאים מיליוני עצים כאלה שנותנים הרבה אתרוגים.

ושוב, את האתרוג הזה,

לא רק שאפשר לברך עליו בימי חג הסוכות וציוונו על נטילת לולר,

אלא אפשר גם לקחת את האתרוג הזה,

לבשל אותו המרקחת שעושים מאותו האתרוג.

מה יהיה?

לפי פירוש המשניות של הרמב״ם יצא שהברכה היא העץ,

ולא רק זה,

אלא גם לפי דעת רבנו הארי, כמו שהסביר חסד לאברהם, רבי אברהם אזולאי, בדעת רבנו הארי.

כאן זה גם כתבו לנו בספר קריאת מלך רב של הגאון רבי יהודה נבון,

ורבי רפאל בחר מיוחס בפרי האדמה.

שניהם היו כאן בירושלים, עיר הקודש, לפני כ-350 שנה,

והם מדברים על הסברס.

והם אומרים, שניהם,

מברכים על הסברס, בורא פרי העץ ושהחיינו.

תגיד, למה? גם הסברס, גם הוא גדל בר.

תדמה אותו לתשובת הגאונים.

תגיד, גם זה לא דבר שראוי,

לא דבר שאנחנו הולכים לזרוע,

לנטוע אותו.

שוב, הם עונים ואומרים.

הסברס הוא פרי חשוב,

ולכן ברכתו, בורא פרי העץ ושהחיינו, וכך המנהג,

כך אנחנו מברכים על הסברס.

את הדברים האלה העתיקו גם רבים מגדולי הפוסקים.

אבל,

נוסף לשתי הדעות האלה,

יש לנו את דברי המגן אברהם.

המגן אברהם, בדעת רבנו הארי,

הוא אומר אחרת, הוא אומר לפי רבנו הארי.

גם פירות שגדלו על אילני סרק,

גם אם אינם חשובים, לפי רבנו הארי, בכל מקרה,

הברכה הראשונה,

בורא פרי העץ, הברכה הראשונה נשארה.

מה שהיה הוא שעובר.

והעתיקו הרבה אחרונים את דברי המגן אברהם.

ומספר לנו הגאון חידה בברכי יוסף, הוא אומר שכך הוא המנהג.

זאת אומרת,

כשיש לנו מצד אחד דברי רבנו ארי, מצד אחד דברי רבנו ארי, יש לנו בעיה איך לנווט.

אבל אם כאן יש לך מנהג, אין לך בעיה.

ולכן, מי שירצה לאכול מאותו פרי,

מה שנקרא בספרדית פניונס, הצנובר הזה,

מי שירצה לאכול מזה,

אליבא דרבינו הארי, בוודאי שצריך לפסוק כמו הבעל ההלכות הגדולות והאשכול,

שצריך לברך על זה בורא פרי עץ.

כך יצא בלי כל ספק וכך המסקנה להלכה למעשה.

במקומות אחרים,

כשאין לנו מנהג,

יש לנו בעיה קשה.

כפי מי אנחנו הולכים בפסיקת ההלכה, כמו מרן או כמו רבנו ארי.

האשכנזים הליטאים, הם לא קיבלו עליהם הוראות רבנו ארי,

אלא כשהם רואים את הדעה שלו,

זה כמו שאתה רואה דעת הרשב״ד, דעת הלבוש,

דעת מארם אל-שייח.

יש עוד פוסק שקוראים לו רבנו ארי. ככה הם מתייחסים מבחינת ההלכה לדעה הזו.

אבל אנחנו הספרדים קיבלנו עלינו את הוראות רבנו ארי.

כמו שקיבלנו עלינו את הוראות מרן,

כתבו גדולי הפוסקים, דברי יוסף, הגאון חידה,

גם בחיים שאל, ברכי יוסף, טוב עין ושאר האחרונים.

הגאון רבי משה סוזין,

גם הוא בספרו הון יוסף סימן זין,

גם כן הוא מביא את הכלל הזה.

כל האחרונים מדגישים שאנחנו זכינו לקבל עלינו את הוראות רבנו ארי.

האשכנזים החסידים לפני 300 שנה בהשפעת הבעל שם טוב וגדולי האדמו״רים,

המגיד ממזריץ, האדמו״ר הזקן רבנו זלמן, וגם הם קיבלו עליהם את רוב דברי רבנו הארי.

והשאלה היא,

כשיש לך שפה אחת, דברים אחדים,

מרן וארי אומרים אותו דבר,

וזה בדרך כלל כך,

אין לנו בעיה. ודאי שאנחנו ככה עושים הלכה למעשה.

אבל יש מקומות בודדים שיש גם ביניהם מחלוקת.

האם אנחנו הולכים כמרן,

קבלת הוראות מרן חשובה יותר,

או רבנו ארי יותר חשוב?

כאן בנושא שלנו יש לנו מנהג, פתרנו את הבעיה.

במקום אחר שאין מנהג מה עושים,

זה ויכוח קשה שיש בין גדולי הפוסקים לבין גדולי הפוסקים המקובלים, הקבליסטים,

מה חשוב יותר. וכמו שאמרתי בספר דברי יוסף של הגאון רבי יוסף אירגז,

שם בספרו, בסימן א', הוא מתחיל בנושא הזה,

ויש לו שם כמה סימנים שהוא עוסק בנושא הזה בהרחבה,

והגאון חידה, כמו שאמרתי, ועוד,

הם שדנו בהרחבה והסיכום.

הם אומרים קבלת הוראות רבנו הארי יותר חשובה מקבלת הוראות מרן.

הביסוס שלהם, הם מסתמכים בעיקר

על מה שמסופר בספר שבחי הארי.

שם באותו ספר הוא כותב

שמרן רבי יוסף קארו נפגש עם רבנו הארי,

פגש אותו באירוסין,

שם המרן הכיר אותו מקרוב.

לא רק את גדלותו מבחינת הידע שעשו פה עוסקים,

אלא גם את קדושתו, חסידותו והידע העצום שלו בקבלה.

כשהרב חזר לביתו וסיפר לרבנית

מה אגיד לך שחית היום להכיר יש אלוקים קדוש

ותיאר את כל המעלות שלו.

המשפט האחרון שמרן אמר לרבנית,

אמר לה,

הרי הוא כאחד מראשוני הנביאים.

הוא לא אומר כאחד מהאחרונים.

לא כמו מרדכי הצדיק,

חגי זכריהו מלאכי, עזרא נחמיה, לא, הוא מכתיר אותו.

הוא למד אצל אליהו הנביא,

אז הוא כמו אלישע,

הוא כמו אותם גדולי הנביאים.

אז אם יש לך אחד גדול, עצום וערב כזה, שמרן מגדיר אותו,

זה לא חלילה איזה פוליטיקאי שיבוא וישבח אותו בגלל איזה אינטרס,

אלא מרן אומר עליו את הדברים האלה. מרן אומר הנפק על רבנו ארי.

אז ממילא לפי זה צריך יהיה לפסוק יותר כרבנו ארי.

יותר מזה, הוא הולך שם ואומר שגם כנגד הראשונים,

אם יהיה ויכוח בין הרשב״א לרבנו ארי,

הוא אומר לך, אם הרשב״א היה רואה את רבנו ארי, היה חוזר בו.

נכון שהרשב״א היה לפניו גדול, עצום ורב, מגדוני הפוסקים,

אבל אם אתה מגדיר את רבנו ארי שהיה כאחד מהנביאים הראשונים,

ממילא בוודאי שאנחנו צריכים ללכת בעקבותיו ככל אשר יורה לנו ולא נזוז מדבריו ימין ושמאל, כך יצא,

אם זה במקומות אחרים, כל וחומר כאן שיש גם המנהג מסייע בעדנו.

יש חולקים.

מה שהגורן חידה אומר שהמנהג כרבנו ארי, זה לא מוסכם. יש כאלה שכתבו אחרת.

אבל כשאתה מצרף את שני הדברים גם יחד,

שם קבלת הוראות רבנו ארי יותר חזקה מדברי מרן.

אפילו אם תאמר שלא, אולי כאן המנהג כרבנו ארי,

צירוף שני הדברים נצטרך לפסוק שעל כל אותם הדברים,

על הזערור, על הפין יונס,

או אותם הגרגירים שאתה לוקח מההדסים, על הסברס.

כל הדברים בלי יוצא מן הכלל. לא רק החשובים אלא גם הפחות חשובים על כולם, ויצטרך לברך בלכתחילה ברא פרי עץ.

זאת ועוד.

הצלח, דן.

במחלוקת הזו,

האם יש חשש ברכה לבטלה?

הוא אומר לא, אין ברכה לבטלה.

הוא מסביר ואומר שם, בציון הנפש חיה בברכות 100, הוא אומר,

אם הוא אומר בורא פרי העץ, זה לא שקר.

הפיניאנוס הזה גדל בעץ.

כל הוויכוח הוא אם זה דבר חשוב שבלכתחילה

תיתנו את הברכה החשובה בורא פרי העץ או לא.

אבל ברור שזה לא שקר.

היסוד שלו הוא מדברי המגן אברהם.

המגן אברהם מדבר על הבוסר.

אני יוצא מחר לפרדס,

ויש לי בעץ השקדויה, יש שם פרי קטן, הוא בוסר, חמוץ.

מה מברכים? שהכול.

אבל אם הוא טעה ואמר בורא פרי העץ, אומר המגן אברהם, בידי עבד יצא. זה לא שקר, זה אמת.

כך כתבו עוד הרבה אחרונים, פנים מהירות ועוד, בדוגמאות אחרות.

אומר לה, גם פה אצלנו.

חשש ברכה לבטלה לפי הצלח, אין.

השאלה היא רק, מה יותר מיודר? אז יכול להיות שאם האדם הזה ירצה לבוא ולברך על אותם הדברים, בורא פרי העץ,

בוודאי שיש לו על מי לסמוך.

אבל על כל הדברים האלה שאנחנו מספרים,

מה יענו לך אותם האשכנזים הליטאים שלא קיבלו הוראות רבנו הארי?

מה יגידו לך התימנים לבלדים שלא קיבלו הוראות רבנו הארי?

תגיד להם, תראו,

הוא היה אחד מהנביאים הראשונים.

איך אתם חולקים, איך אתם לא הולכים לפי מה שהוא אומר?

הם יענו לך, דבר פשוט, הם אומרים,

מה שכתוב בשבחי הארי זה לא נכון.

מאיפה הם יודעים שזה לא נכון?

אז האם מביאים לך את ההיסטוריה?

נכון הדבר שמרן היה מחותן של רבנו הארי.

בנו של מרן, רבי יהודה, נשא את ביתו של רבנו הארי.

אבל מרן לא היה באירוסין שלו.

כשמרן נפטר, רבי יהודה היה עדיין ילד קטן.

רק אחרי עשר שנים, כשבגר,

התארס עם ביתו של רבנו הארי. מרן בכלל לא היה באירוסין.

אז איך אתה מספר לי?

היה באירוסין ואמר לרבנית שהוא כאחד מראשוני הנביאים? לא, לא, ולא נברא. כך הם טוענים.

קשה לומר את הדברים האלה.

לומר שהכול שקר וכזב.

היום בדור שלנו אפשר להגיד הכול.

אפשר להמציא דברים שלא היו ולא נבראו.

אתה יכול אפילו לשדר את זה ברדיו, בטלוויזיה. הכול עובר. אפשר היום, בדור שלנו מותר הכול, אפשר הכול.

אז עדיין לא ידעו לבשל דברים כאלה.

כנראה שהמילה אירוסי בנו,

המילה הזו, בנו, כנראה היא הייתה טעות דפוס.

היה באיזה אירוסין, היה באירוסין שונו.

באו שני גדולי הדור,

גם מרן רבי יוסף קרא וגם רבנו הארי, ושם הם נפגשו.

אבל זה לא בהכרח שזה היה באירוסין של הבן שלו. כך שהסיפור הזה מן הסתם הוא כן נכון.

זו הסיבה שאנחנו הספרדים קיבלנו עלינו את הוראות רבנו הארי.

כמו שאמרתי, גם חלק גדול מאחינו האשכנזים החסידים,

גם הם הולכים בדרך הזו,

בשיטה הזו, ולכן מי שירצה כאן, בדוגמאות האלה שדיברנו בהן,

ירצה לברך על אותם הדברים, בורא פרי העץ,

בוודאי יש לו עניין גדול להתעלות עליו, יכול להסתמך עליהם.

הפוסקים, כשדנו בנושא הזה,

חלק מהוויכוח הוא בנושא של ברכת הנותן לייעף כוח.

גם מזה מנסים ללמוד לכל הוויכוח הגדול הזה.

מרן בסימן מ״ו כותב לנו את כל ברכות השחר, מה שהגמרא אומרת במסכת ברכות בדף ס׳.

ולפי דעת מרן בשולחן ערוך,

אין לברך את ברכת הנותן לייעף כוח,

וכך נוהגים אחינו בני ישראל לתימנים הבלדים,

תשמע אותו מחר ויברך את כל הברכות

אצלהם בסידור, אלא נותן לייעף כוח. למה? לא כתוב בגמרא, כך דעת מרן.

רבנו הארי אומר, כן, צריך לברך.

מה עם ישראל, חוץ מהתימנים הבלדים, מה עם ישראל עושה?

הספרדים האשכנזים,

אנחנו מחר בבוקר בעזרת השם נברך בשם המלכות הנותן לייעף כוח.

ואיך אתה עושה דבר כזה?

ומי התיר לך נגד מרן?

המנהג הוא נגד מרן.

המנהג הוא שמברכים.

ולמה?

מדוע הנהיגו נגד מרן?

זאת ועוד,

האחרונים, תלמידי מרן, מספרים שמרן עצמו בסוף ימיו חזר בו.

ואחרי שהדפיס את השולחן ערוך, מרן חזר ואמר,

אפשר לברך הנותן לייעף כוח.

למה? מדוע מרן חזר בו?

אז אומר הגאון חידה בברכי יוסף, סימן מו', סעיף ח', הוא אומר,

מרן בהתחלה לא ידע את דעתו של רבינו הארי.

כשנודע לו את דברי רבינו הארי, בגלל זה מרן חזר בו.

מבחינת ההיסטוריה,

מרן הקיא את רבינו הארי רק בשנת שכט.

השולחן ערוך נתפס שלוש שנים לפני כן.

רבינו הארי נולד כאן בירושלים.

אביו היה אשכנזי, לוריה,

ואימו הייתה ספרדיה.

רבינו הארי התייתם בגיל שמונה,

ואז לא היה, לא קצבת שאירים ולא דברים אחרים,

הייתה עניות נוראה בירושלים. והאלמנה,

אמו של רבינו הארי, לא היה לה מה לאכול.

היה לה אח עשיר במצרים, רבי מרדכי,

אמר לה, תבואי, תבואי אלינו, הכל יהיה עליי.

הוא היה אחראי על המכס במצרים.

אז היה זיכיון, אתה נותן למלך,

נשלם לו, נותן לסולטן כך וכך,

ותמורת זה כל המכס, כל השנה שלך.

וכן הוא היה אדם עמיד, אדם עשיר, וכך היה.

האימא לקחה את הבן,

את רבנו יצחק הקטן, שהיה איילם, ונסעו לשם.

השכונה של היהודים אז הייתה בתוך הנילוס. יש שמה, בקהיר,

יש שמה כמו אי בתוך הנילוס.

היום יש שמה שכונה יוקרתית, השכונה הכי יפה במצרים, זה שם.

גם אז היהודים היו גרים שם במקום הזה, הוא היה אדם עשיר.

והוא חלקל אותם, פרנס אותם ושלח כמובן את רבנו הארי, את הילד הזה, ללמוד תורה והוא למד תורה אצל הרדבז, רבי דוד בן זמרה ויחד עם רבי בצלאל אשכנזי גדל ונעשה אילן ענק בתורה וביראת השם יחד עם רבנו בצלאל הם ערכו את השיטה המקובצת על סדר קודשים חלק מזה,

חלק מהמסכתות גם רבנו הארי סייע בעדו.

אבל בעיקר רבנו הארי התגדל שם גם בתורת הסוד בקבלה.

עד שמהשמיים הורו לו כשהיה בגיל 35 בשנת שכט לחזור לארץ ישראל, לחזור לצפת,

שם תוכל להפיץ את מעיינות החוכמה, יהיו שם תלמידים גדולי תורה וכך היה.

ואז יחד עם האמא האלמנה הוא חזר לארץ ישראל לצפת.

חי בצפת משנת שכט עד שלב.

בגיל 38 הלך לגן עדן.

אז מרן הדפיס את השולחן הארוך שנת שכו.

שכו עדיין מרן בכלל לא זכה להכיר את רבנו הארי.

רק אחרי שלוש שנים מרן הכיר אותו.

ולכן,

נכון הדבר שבשולחן הארוך מרן אמר שלא מברכים את הנותן היעף כוח,

אחר כך שנודע לו מרבנו הארי שהוא כן מברך,

לכן הוא שינה את הדעה שלו,

ולכן משום זה הוא פסק שכן צריך לברך את ברכת הנותן היעף כוח. זו הפרשנות של הגאון חידה.

גם על זה יש חולקים.

החולקים טוענים כך, הם אומרים,

מרן עצמו בדק בכתבי יד.

חלק מהכתבי יד של הגמרא שלנו,

ברכות ס', אין שם את הברכה הנותן היעף כוח.

אבל מרן בדק בכתבי יד אחרים מעתיקים יותר,

שמרן ראה שם כתוב גם את הברכה הנותן היעף כוח.

ולכן מרן חזר בו, לא בגלל רבנו הארי.

אם כן,

אין לנו ראייה שמרן עצמו היה חוזר בו אם היה יודע דיורי רבנו הארי ליצור את המהפך בכל מקום בעקבות רבנו הארי,

כך שהנושא הזה שנוי במחלוקת עצומה. אבל אנחנו הספרדים קיבלנו עלינו הוראות אחידה.

ואחידה, יחד עם הארם סוזין בהון יוסף,

הגאון רבי יעקב זירהן, יש לו ספר ביקורי יעקב, הוא היה הרב של טבריה לפני שבעים שנה.

ארץ חיים של הגאון רבי חיים סיטהון,

גם הוא דן בכללים, בכלל יג' בנושא הזה, וגם הוא מצטט את אותם הפוסקים, אותם האחרונים שאומרים שקיבלנו עלינו את הוראות רבנו הארי גם נגד מרן,

כמו שכתב בספר טהרת המים ושאר האחרונים.

כך שבנושאים אחרים צריך לבחון את הדברים בצורה יסודית כדי לדעת כל דבר ודבר להלכה ולמעשה. אבל כאן, כמו שאמרנו, יש לנו יותר בקלות את האפשרות להגיע לתחנה הסופית בגלל שיש לנו גם מנהג ולכן מי שירצה לברך על כל אותם הפירות בורא פרי העץ,

יש לו על מה לסמוך. אבל אם הוא אמר שהכל,

הרי על הכל, אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא,

בזה בוודאי שגם בזה יצא ידי חובה,

אליבא דקולה עלמא.

נפקא מינא עוד,

אדם שלוקח שוקולד,

מה מברך?

גם זה שנוי במחלוקת.

תראו למעלה בסימן רב',

שמה פתחי תשובה מדבר על השוקולד.

הוא מביא פנים מהירות, מביא לך את דברי האחרונים.

ומה עם הראשונים?

למה הריף, הרמב״ם, למה הם לא מדברים כלום על השוקולד?

פשוט מאוד.

העץ, השוקו, לא היה קיים פה.

הקדוש ברוך הוא ברא אותו,

את השוקולד והקפה, העצים האלה,

הכל היה באמריקה. לפני גילוי אמריקה לא ידעו מכל זה.

אחרי שגילו את אמריקה,

משם מפיצם השם,

משם הביאו לנו כאן, גם במדינות האלה,

את השוקולד והקפה. ולכן,

אין זכר בדברי הראשונים בנושא הזה, אלא רק בדברי האחרונים.

תראו את השערי תשובה בסימן רב', סעיף קטן יט',

שם הוא מביא את דברי האחרונים,

את הפנים מהירות, דוברי יוסף,

שמש, צדקה ועול,

שעל השוקולד מברכים שהכל נהיה בדברו.

ולמה?

תשאל אדם שיודע,

הוא אומר לך, זה עץ, עץ גבוה,

אז למה יורה דרגה? למה לא יברכו על השוקולד ברכת בורא פראי העץ?

הסיבה היא פשוטה.

אומר אור לציון חלק ב',

אומר, העץ הזה היה גדל בג'ונגלים.

זה לא אדם שהלך ועשה את המטעים האלה.

אם הכל הוא ג'ונגל,

אז זה דומה למה שכתב לנו כאן מרן.

מרן אומר על דברים כאלה שגדלים אילני סרק,

דבר שהוא לא ניתן בידי אדם, הברכה היא שהכל.

כך יצא לפי אותו המהלך.

אבל אם אתה הולך לפי פירוש המשניות של הרמב״ם,

שאמר לנו שעל פרי חשוב כן מברכים את הברכה שלו,

ואמרנו שהמנהג הוא לברך על הסברס בורא פרי העץ.

אז אם שם אתה מברך העץ,

אז אתה סותר את עצמך.

למה כשאתה מגיע לשוקולד,

למה כאן לא תברך על השוקולד, בורא פרי העץ?

וכך באמת מקשה בספר מלחת שלמה, חלק א', סימן צדיק א',

הוא אומר,

מה בכך שטוחנים והשוקולד הזה הוא טחון?

הרי הוא לא ראוי לאכילה.

גם פולי הקפה וגם הקקאו,

אי אפשר לאכול אותם כמות שהם, הם לא ראויים לאכילה.

אלא טוחנים אותם, מבשלים אותם, מעבדים אותם.

כל מה שנוטעים את העץ הזה בשביל לאכול את השוקולד.

אז אם כך, למה לא יברכו על זה את הברכה הראויה לו?

השאלה היא תלך לפי ההתחלה.

פעם זה היה אילני סרק.

גם אם היום אנחנו באים ונוטעים את זה,

לא פקע מעליו הדין הקודם, כמו שאומר אורלי ציון,

או שכיוון שהיום בזמן הזה הוא עץ חשוב,

היום יש מטעים,

אתה נוסע בדרום אמריקה,

קולון ביהו ומקומות אחרים.

יש את המטעים,

גם של הקקאו,

גם של הקפה.

בוא נראה, אם זה היום דבר חשוב,

אז כן יהיה אפשר לברך על זה, ברכת ברכת ברכת פרי העץ,

ובפרט,

אם אתה אומר שהולכים לפי רבנו הארי,

אז אם עוד יותר מתחזק העניין,

שברכו על זה לכאורה ברכת פרי העץ.

אבל הרב מסיים. הרב אומר,

כל השאלה והתשובה הזו הייתה אילו היה לך בשוקולד

דראק שוקו בלבד.

היום בתערובה, תלך לבית חרושת ותבדוק.

השוקו הזה יקר מאוד.

זאת ועוד, הוא לא כל כך טעים.

מערבבים בו הרבה סוכר, תמציות ודברים אחרים,

ואז הוא נעשה טעים מטעם השוקולד שאנחנו אוכלים.

לא מלא, כיוון שהשוקו הזה הוא רק מיעוט.

הרוב הגדול זה לא השוקו,

ולכן זו הסיבה שאנחנו מברכים על השוקולד את ברכת

שהכל נהיה בדברו זה הדין נהיה בלכתחילה.

אני אומר בלכתחילה.

אדם שלא ידע,

אדם שאתמול הכיר את בראו, אתמול הוא חזר בתשובה, הוא לא למד הלכות,

אבל הוא יודע שהשוקו זה עץ,

הוא לקח את השוקולד וברך על זה ברוך פרי העץ.

בידי עבד יצא.

אל תגיד לו, זו ברכה לבטלה,

לא יצאת, אתה חזור תברך שהכל לא.

יכול להיות שכן יצא ידי החובה.

יותר מזה,

לפי דעת רבנו יוסף חיים ברב פעלים,

אם יש לך שני דברים,

יש לך תפוז ושוקולד,

אתה רוצה לאכול את שניהם,

על מה יברך קודם?

בדרך כלל האנשים יודעים, הסדר הוא מגע אש.

קודם כל הארץ ואחרי זה כשהכול.

כאן הרב טוען אומר, אם נאמר...

לאותם הפוסקים שטוענים שברכתו העץ שהשוק קבוע עיקר למרות שהוא מיעוט

אם כך, כשתברך על התפוז בורא פרי העץ פתרת גם את השוקולד, לא תוכל לברך

ולכן לפי זה כדאי יהיה לעשות הפוך

לברך קודם כל שהכול על השוקולד ולטעון חתיכה ורק אחר כך תוכל לברך על התפוז

כך יצא למען דאמר וכך באמת רצוי לנהוג ולעשות

בלכתחילה. כמה דוגמאות שמצויות ואידך זיל גמור יש עוד הרבה דברים מעין זה,

שכולם קשורים להלכה שאמרנו.

הרב, תצביעו עכשיו לשוק, שוקולדים עם 72% מוצקי שוק.

השאלה אם זה נכון,

צריך לבדוק אם מה שכתוב על הסטיקר, אם זה נכון,

אז בזה לדעת הרבה פוסקים אתה מתקרב שוב לברכה

בורא פרי העץ.

נכון הדבר שדבר מרוסק,

המילה פרי לא מתאימה.

זה בדבר שאפשר לאכול אותו כמות שהוא, כמו תפוח אדמה.

אתה מרסק אותו, עושה ממנו פרה, אז הוא יורה דרגה, וזה לא פרי, אלא שהכול.

אבל דבר שמעיקרה לא ראוי כמות שהוא,

אלא זה נעשה כדי לטחון ולעשות ממנו.

אם יהיה דוגמה כזו,

אתה מתקרב יותר ויותר לדוגמה של ברכת העץ. אבל השאלה אם זה נכון,

לא כל מה שכתוב אנחנו מאמינים, אנחנו חושדים חשדנים בנושאים האלה,

כי החומר גלם, השוקו, הוא יקר מאוד.

הסוכר הוא הרבה יותר זול,

ולכן קשה לי להאמין שיהיה כל כך,

כמות עצומה, אחוז כל כך גבוה של השוקו, אבל תבדוק, אדרבה,

תברר.

אם יש על זה הכשר בדץ,

אותו המשגיח של הבדץ יכול לברר בקלות, הוא יודע את המתכון,

הוא יוכל לענות לך תשובה יותר מדויקת. אותו הבדץ שאחראי על אותו בית החרושת,

הוא יוכל לענות לך תשובה יותר מדויקת בכל זה.

מרן ממשיך ואומר שכל דבר שאנחנו מערבבים עם סוכר,

השאלה היא מה ברכתו.

והמשנה נותנת לנו כלל.

כל דבר שהוא עיקר ואין לו תפילה,

מברך על העיקר ופוטר את התפילה. ולכן,

מרן אומר לנו גם כאן אצלנו דוגמה,

אני לוקח זנגווין, אני טוחן ומערב אותו עם סוכר או דבש.

מרן אומר,

הזנגווין עיקר, מברך עליו ורואה פרי אדמה.

ממשיך מרן, עוד דוגמה.

בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר,

הבשמים עיקר, ומברכים עליהם ברכת אותם הבשמים. אם זה העץ,

תברך על זה ברכת בורא פרי העץ.

נכון ששמנו בזה את הדבר של הסוכר,

אבל זה בא רק לתת טעם שזה יהיה מתוק. לא זה העיקר.

ולכן, מרן הולך בשיטת

המערם שאומר שמברכים על זה ברכת בורא פרי העץ.

או אם זה אדמה,

כמו הדוגמה של הזנגווין,

יברכו עליו בורא פרי האדמה.

המאירי חולק.

המאירי שם בברכות המדבר, והוא אומר שמברכים עליהם שהכל.

הטענה שלו, הדבש הוא העיקר.

שלמה המלך אמר, דבש מצאתי אכול דייקה, פן תשבענו והכה אותו.

קשה לאכול הרבה דבש. זה נתקע בגרון.

מה עושים כדי שיהיה אפשר לאכול הרבה דבש?

תשים את הזנגווין, זה חריף,

וזה יכול לתת לך אפשרות לאכול הרבה דבש.

זו השיטה של המאירי.

אבל לדינה העיקר, כדברי מרן,

ככה המסקנה להלכה ולמעשה. מזה נלמד גם לדברים אחרים. כגון,

היום מוכרים לנו בשוק סומסום ששופכים עליו את המי סוכר.

אתה קונה או משולש או מרובע או משושה.

מה מברכים על הסומסום הזה?

בורא פרי האדמה, כי הסומסום הוא העיקר.

הסוכר שאתה מניח בו, בא להטעים.

אותו דבר יש גם בבוטנים.

גם את הבוטנים האלה לוקחים,

שופכים על זה את המי סוכר.

ושוב, האדם הזה לא בא לאכול סוכר.

קילו סוכר עולה יותר בזול, יכול לקחת סוכר ולאכול,

אלא הוא רוצה לאכול בוטנים.

עכשיו, בוטנים יהיו טעימים, ולכן גם על זה אפשר לברך עליו את ברכת בורא פרי האדמה.

הקוקוס, אינני יודע ממה הוא מורכב.

כי אם זה כולו היה על טהרת הקוקוס,

היינו אומרים בורא פרי העץ. לא הייתה לי שום בעיה לנסח את התשובה.

אבל הקוקוס, החומר גלם, הוא יקר.

הסוכר הרבה יותר בזול.

ואם נאמר שהרוב זה הסוכר,

אז כותב הגאון הרבה חיים סופר בספרו תורת חיים,

הוא אומר, הולכים לפי ארום,

ומומר להם, יברכו על זה שהכול.

כאילו מגילים לא אומר כך,

אבל נצטרך לחוש את דעת תורת חיים.

ולכן גם שם, תביא לי את הנתקון,

תיגש לבית החרושה, תעשה סיור.

אם יסכימו לגלות לך מה הרוב,

לפי זה גם נדע מה הברכה.

יש לנו עוד כמה וכמה דברים שגם עליהם יש לנו סימני שאלה. כגון,

בדרך כלל כשמגיע עתו בשבט,

אנשים קונים לא רק פירות, אלא גם פירות יבשים.

כגון,

קונים פפאיה,

קונים אננס.

זה לא בא בצורה שזה טרי-טרי,

שקטפו את זה עכשיו מהעץ,

אלא הכל בא פירות מיובשים, מסוכר,

דובדבן, אננס, כל הדברים האלה.

מה מברכים עליהם?

שוב, גם בזה יש לנו ויכוח קשה בין גדולי הפוסקים.

הדרך, איך עושים אותם?

אין מהם תוצרת ישראל,

לא עושים את הפפאיה המסוכרת והאננס המסוכר פה,

אלא כל זה תוצרת חוץ.

ושם, בחוץ לארץ,

אם הם ישלחו לנו את זה באונייה עד שזה יגיע לכאן,

הכול יהיה תולעים, הכול יתקלקל.

מה הם עושים כדי שלא יתליע?

יש חומר שנקרא SO2,

מין חומצה,

שורים את זה בתוך זה,

על ידי זה מנטרל שלא יתליע.

אבל זה לא רק שמנטרל שלא יבוא הטולעים, זה גם מוציא לו את הטעם,

מוציא לו את הנשמה, כמו שאומרים.

מגיע לארץ,

כאן בארץ מרכחים אותו עם הסוכר,

כי זה מה שרגילים לעשותם.

שוב, ייתכן לומר שעל אותו הדובדבן לא תברך את הברכה הראויה לו.

על אותו העננה עשו תוכל לברך ברגע פרי האדמה או על הפפאיה.

תצטרך לברך עליהם שהכל נהיה בדברו.

ולמה?

כיוון שעיקר הטעם הוא בא מהסוכר.

תיקח אדם,

תכניס אותו לחדר סגור,

תיתן לו מהדובדבן הזה.

מה הוא יגיד לך? זו סוכריה טעימה.

סוכריה רכה, טעימה מאוד.

אל תגיד לו מה זה,

הוא יגיד לך שזו סוכריה.

זה הפך להיות אחרי העיבוד,

אחרי כל זה, הפך להיות ממש כמו כל סוכריה רגילה,

אלא שיש לה את הצורה כאילו זה דובדבן,

כאילו זה פפאיה.

אבל אתה לא מרגיש את הטעם האמיתי של הדובדבן ושל הפפאיה.

זו הטענה של חלק מחכמי דורנו שאומרים שצריך לברך עליהם ברכת שהכל נהיה בדברו.

הנה תראה דברי מרן לגבי אותם הפירות שמוצאים אילני סרק.

יש לו את הצורה של הפרי,

ובגלל שזה פרי לא חשוב,

ומוצאים אותו אילני הסרק,

מרן אומר שהכל. אתה רואה שלא הצורה קובעת, אלא המהות.

אז גם פה יכול להיות שהמהות כאן,

הוא איבד את עיקר הטעם שלו, אותו הדובדבן,

על ידי העיבוד הזה באותה החומצה,

ויכול להיות אולי שזה הרע דרגה.

אין ברכתו בורא פרי האדמה,

אלא יהיה עדיף לברך על האננס והפאפאיה שהכל נהיה בדברו.

יש בזה מחלוקת, זה לא מוסכם, יש לנו פתרון קל מאוד.

אל תאכל את זה בראשונה, אלא

קודם כל תברך על החומוס, על הבננה, בורא פרי האדמה.

אחר כך תיקח קול סקוקו קולה, תברך שהכל נהיה בדברו.

ברכת גם אדמה וגם שהכל.

ממה נפשך פתרת את הפאפאיה, את האננס,

בין כך ובין כך, הוצאת אותו ידי חובה. לגבי ברכות,

יש לנו כביש עוקף מחלוקת,

יש לנו את הפתרון,

קל מאוד לנווט כדי לא להסתבך במחלוקת האמורה.

אבל אם האדם הזה נמצא במקום שמגישים רק את האננס המסוכר הזה,

אין שם לא חומוס ולא בננה ואין שם דברים אחרים, מה יעשה?

זו הנפקא מינה, זו המחלוקת שיש.

תראו בספר מועדים וזמנים של הרב שטרנבוך,

הוא דן לפני עשרים וחמש שנים לגבי ברכת מיץ ענבים.

במיץ ענבים גם שם מערבבים את הגופרית כדי שזה לא יחמיץ.

ולפי דעתו, ברגע שהכניסו לתוך זה את הגופרית,

מברכים על המיץ הענבים הזה שהכל נהיה בדברו.

פנים חדשות באו לכאן.

תיקח דוגמה אחרת, דיברנו לפני חודש,

צבע מאכל, כאן בארץ עושים את זה מסלק.

כשר, הכל בסדר.

בארצות הברית, משרד הבריאות שם לא מסכים לעשות מסלק.

הוא אומר, זה לא מספיק בריא, אין שם הרבה ויטמינים.

הם רוצים שאמריקאים יהיו בריאים, שמנים, יהיה עם הרבה ויטמינים,

ושם עושים את הצבע המאכל האדום,

מג'וקים ופשפשים.

מזה הם עושים את הכל.

דן בספר תפארת צבי לפני מאה שנה,

האם כשר או לא? הוא אומר, ברגע שנהיה אבקה,

גמרנו פקע מזה האיסור.

אותו דבר גם אמרנו לגבי הג'לטון או לגבי אבקת חלב.

לפי דעת שאלות ותשובות מרחשת ורב חיים עוזר בספר אחיעזר,

ברגע שזה נהיה אבקה, פקע מזה האיסור.

אם שם פקע האיסור, כאן תגיד הפוך.

כאן פקע מעל זה דין פרי פפאיה,

וזה נהפך להיות כמו איזה ממתק.

פקע מעל זה שם של דובדבן,

וזה נהיה כמו ממתק, כמו סוכויה,

שצריך לברך על זה שהכול.

הזכרנו בזמנו שרבים חולקים,

החיקי הלב, אור לציון, הם אומרים שהאיסור לא נפקע,

ומי שאוכל מהג'לטין הזה עובר על איסור דאורייתא. הזכרנו את כל המחלוקת בהרחבה.

פה אתה מגיע לנושא של הברכות,

אתה מסתבך האם פקע,

וממילא פנים חדשות באו לכאן הברכה שהכול,

או לא פקע, ואתה מחזיר עטרה ליושנה,

החזרת את הכול לטעם הראשון,

וממילא עדיין הברכה צריכה להיות בורא פרי האדמה.

סלע המחלוקת שם,

בנושא של האיסור,

מסתעף כאן בנושא גם של ברכת הנהנים,

ולכן אמרנו, כעצה טובה,

לקחת את שני הדברים, בורא פרי האדמה ושעקון,

לברך על כל דבר ודבר בפני עצמו,

ואחר כך אתה לוקח ואוכל מהאננס ומהפפאיה,

בזה אתה עוקף את כל המחלוקת,

בזה אתה יוצא ידי חובה לכל החוסקים,

לכל הדעות,

וזה לא יהיה לך שום בעיה.

גם בשוקולד.

שערי תשובה אומר שאנחנו מברכים על השוקולד שהכול יהיה בדברו, ככה ננהג.

אבל אדם שירצה לחשוש,

לא ירצה להסתמך רק על המינה, גם שם יכול לעשות את אותו דבר.

יברך על דבר אחד, בורא פרי האדמה על החומוס, יברך אחר כך על הכול,

ואחר כך יאכל או יברך על התפוז, בורא פרי העץ,

דמאן דאמר שהברכה על השוקולד זה העץ,

ואחרי זה יברך על השתייה, יברך על הקוקו-קולה,

אחרי זה יאכל את השוקולד.

גם שם יש לנו פתרונות קל מאוד לבוא ולנווט, לצדת דוחמה לבדי כולם.

אבל לא תמיד האדם יש לפניו את האפשרויות האלה, ולכן אנחנו מדגישים את המנהג.

ומנהג העולם לברך על השוקולד של הכול,

או בגלל שזה מעיקרו פעם היה עץ סרק, או מהסיבות האחרות, שזה כתוש וממילא המילה פרי לא מתאים.

בין כך ובין כך המנהג הוא שקובע לנו גם בנושא הזה.

הלפתן שם יש לך את הפרי עצמו,

הוא לא עובר את התהליך הזה.

ולכן כשיש לך ליפתן אננס,

אתה מברך על זה את הברכה, בורא פרי האדמה, שם אין לנו בעיה.

אני מדבר רק על האננס המסוכר,

רק הוא עובר את התהליך הזה באותו חומר, באותה חומצה, SO2,

ולכן עליו יש לנו את הסימן שאלה,

המחלוקת שיש בין גדולי הפוסקים, בין חכמי דורנו,

האם על האננס המיובש הזה ברכתו אדמה, או שהכול? זה הוויכוח.

ולכן אמרנו,

פתרון קל לצד ידי חובה לעקוף את המחלוקת, לצד ידי חובה על היבא דקונאנה.

גם שם, אם הרוב הוא שקדים ואגוזים,

אז ממלא אותה רחת חלקום תצטרך לברך עליה דורא פרי העץ.

אבל אם העיקר זה חלקום, יש שם רק איזה שקד אחד במקרה,

שוב, גם זה עדיין לא יהיה העיקר.

גם בשוקולד, יש חלק מהשוקולד המשובח,

אתה מוצא בו הרבה מאוד שקדים.

אבל יש חלק ששמים שקד אחד כדי שיהיה אפשר לכתוב על החפיסה שוקולד שקדים.

אבל אין בו הרבה. יש שם בסך הכל עשרה אחוז, אז ודאי שהברכה שהכול נהיה בדברו, וודאי שהברכה נשארה במקומה,

ואי אפשר יהיה לברך על זה את ברכת בורא פרי העץ.

הלילה הזה יור צעיד של הגאון רבי מצליח מזוז.

הרב היה הרב של תוניס, ג'רבה,

ונהרג על קידוש השם בשנת תשל״א,

והביאו את ארונו ונוחתו קרבות כאן בירושלים, בהר הזיתים.

הרב היה מגדולי הדור, היה גדול, עצום ורב.

ידו הייתה בכל מכמני התורה,

פשט וקבלה, שס ופוסקים,

והיה פסקן מהמדרגה הראשונה.

הוא יצא מבית הכנסת, היה איזה ערבי אחד נבל שירה בו והרג אותו, שהקדוש ברוך הוא ינקום את דמו.

אבל כמו שאצל יעקב אבינו נאמר, יעקב אבינו לא מת,

נשארו, ברוך השם בניו, יראי השם, והיו בני יעקב שניים עשר,

המשיכו את השלשלת,

ייבדל לחיים בנו הגאון רבי מאיר מזוז,

פתח ישיבה, כיסא רחמים,

והוא מרביץ את תורת אביו,

את אותה השיטה בהלכה, אותם הדברים,

הוא ממשיך,

כך שתורתו, ברוך השם, ממשיכה.

הרב חיבר לנו סדרה של ספרים, איש מצליח,

מלאים וקדושים בחוכמה, תורת השם,

והכל על פי כללי ההלכה.

היום בדור שלנו אנחנו רואים,

בכל יום יוצא לך ספר חדש,

גם בענייני הלכה.

אבל לצערנו,

לא כולם מנווטים בצורה הנכונה לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

חלק מהם למדו,

קראו באותם ספרי השאלות ותשובות,

אבל לא תמיד הם יודעים לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

זכה הרב,

וברוך השם מוצא חלציו, ובראשם הגאון רבי מאיר מזוז,

הם ממשיכים את אותה השרשרת,

וגם באותה הישיבה הקדושה, כיסא רחמים,

מוציאים משם דור של פסקנים.

אנחנו ברוך השם משופעים בישיבות בעולם בכלל, בארץ ישראל בפרט,

יש הרבה ישיבות קדושות,

אבל לא כל הישיבות מגיעים למסקנה להסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

שם אותה ישיבה זכתה,

יחד עם העומד בראשה הוציאו לנו דור של תלמידי חכמים, מורי הוראה בישראל.

וכבוד ידידי.