דיני טבילת ונטילת ידיים – בין מקווה, מעיין ומים פסולים: הלכה למעשה בשעת הדחק ובשגרה

 

- - - לא מוגה! - - - 

דב זהם, בבת אחת יש הבדל בין מקווה לבין מעיין נכון הדבר שבשניהם אדם טמא טובל ונעצה טהור אפילו אחי יש מעלה גדולה יותר למי מעיין הדוגמה היא כך

בזמנם היו קיימים דיני צומאה וצהרה.

כלא שנגע בשרץ,

אתה רוצה לתאר אותו, אתה לוקח את הכלא הזה למקווה שיש בו ארבעים צאה,

ושם אתה מטביל את הכלא, על ידי זה הכלא נעשה טהור.

אבל אם אין במקווה הזה ארבעים צאה,

אפילו אם יהיה חסר מעט פחות מארבעים צאה,

גם כן זה לא טוב.

ארבעים צאה זה בערך 370 ליטר.

אם לא יהיה 370,

יהיה 320,

לא שווה, לא עשית כלום.

אפילו אם הקאלי הזה הוא קאלי קטן,

זה לא קאלי ענק, אלא סיר קטן מאוד, אפילו הכי צריך שיהיה במקווה ארבעים צאה.

אבל במעיין, שם זה לא כך,

אפילו אם לא יהיה ארבעים צאה,

אתה לוקח את הכלא הטמא ומטביל אותו במעיין.

יש כוח למעיין לטהר.

זה לא מים עומדים, אלא זה מים נובעים, מים חיים,

ולכן יש להם כוח יותר לטהר.

לפי זה,

גם לעניין טבילת ידיים, גם כן הדבר חשוב יותר מאשר בטבילת ידיים במקווה.

אם אתה רוצה להטביל את הידיים במקווה,

שם אתה צריך את הארבעים צאה,

אבל לא במעיין.

במעיין, אליבא דקולה אבנא,

אפשר להטביל ידיים במי מעיין, אפילו אם אין במעיין הזה ארבעים צאה.

כך כתבו הרמב״ם והראב״ם, וכך פוסק מרן,

כיוון שידיו מתכסים במי המקווה,

לכן הדבר יועיל.

שם צריך שיתכסו ויהיה ארבעים צאה, פה לא.

פה יתכסו ידיו במי המעיין, ואפילו אם לא יהיו ארבעים צאה.

גם כן הדבר מועיל.

מרן ממשיך לגבי מקווה שאין בו ארבעים צאה.

וזו דוגמה שמצויה מאוד בפרט לאותם החיילים שנמצאים על פני השדה.

לא תמיד יש לו מים לטעול את הידיים,

אבל בתקופה זו, בתקופת החורף,

יש הרבה שלוליות מים.

שלולית מים גדולה שיכולה להאכיל 370 ליטר,

בוודאי שהיא כשרה וטובה לטבילת ידיים.

אם אין לו מים, אין לו כלא, חסר לו אחד מהשניים,

הוא ניגש לשלולית,

מכניס את שתי ידיו,

זה נקרא טבילת ידיים,

ומייד אחרי זה לנגב ויכול לאכול בצורה רגילה.

אשר להאכילים,

אם האדם הזה רואה שלולית קטנה, אין שם 370 ליטר,

יש שם רק 100 ליטר בשלולית הזו,

האם יש לזה דין מקווה לגבי טבילת ידיים או לא?

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים.

דעת רבנו יונה והרשב״א שיש לזה דין כמו מעיין.

לגבי דין טבילת ידיים יש כולה,

שאפילו מקווה שאין בו ארבע אמצעה אפשר להצביל בו את הידיים.

ולפי דעתם בשלולית מים הזו אפשר להצביל את הידיים ויכול מייד לאכול.

אבל דעת רוב הפוסקים לא כך.

לפי דעת רש״י המרדכי או זרוע ספר האשכול כולן דעתם שאי אפשר להצביל ידיים באותה השלולית

היות ואין במקווה הזה ארבעים צאה.

רק אם יהיה לך ארבעים צאה אפשר להצביל,

הלאה וכי לא כי כאן זה חמור יותר מדיני טומאת כלים.

להלכה מרן אמנם מסתכם ואומר,

ונקטנן כדברי המקל.

ספק דרבנן לכולה.

מרן פסק כרבנו יונה והרשב״א ועזב את דברי הרמב״ם, רש״י והמרדכי והזרוע.

משום שספק דרבנן לכולה.

אפילו הרמה שחלה קצת על מרן,

הוא לא אמר שמעיקר הדין זה לא טוב, אלא ניסח את דבריו וכתב,

ויש להחמיר לכתחילה חומרה,

אבל מעיקר הדין משמע שגם הרמה סובר כדברי רבנו יונה הרשב״בי מרן,

שאפשר להטביל ידיים בשלולית כזו אפילו אם אין בה ארבעים צאה.

אבל הבעיה היא שמרן לא ראה את האור זרוע ואת ספר האשכול.

ספר האשכול בזמנו של מרן עדיין היה בכתב ים.

מרן ראה את הראשונים שלפניו וראה שיחסי הכוחות בערך שקולים.

יש לך רבנו יונה והרשב״א נגד רש״י הרמב״ם והמרדכי,

אז תאמר ספק דרבנן לכולה.

אם מרן היה רואה שלא רק הרמב״ם אלא גם ספר האשכול, האור זרוע,

כך משמע גם מרבנו ירוחם,

הרבה ראשונים, הרבה פוסקים דעתם להחמיר בדבר,

אולי מרן היה חושש לדבר כי יש כאן חשש, ספק, ברכה לבטלה.

איך האדם הזה יוכל לברך על נקידת ידיים? לפי דעת הרמב״ם זו ברכה לבטלה.

ולכן המסקנה היא שהאדם הזה יעשה מאמץ למצוא מים תאומים וכשרים כדי ליטול את הידיים,

ולא ילך לעשות דברים כאלה, להטביל את ידיו בשלולית מים כזו שאין בה ארבעים סיאה.

ואם לא, בשעת הדחק, לא מצא דבר אחר,

יטביל שם את ידיו, אבל לא יברך.

אילו מרן היה רואה את כל הפוסקים, ואפילו דרכים מרן היה אומר ליטול,

אז הייתי אומר לך בשעת הדחק שיטול ויברך, כי המחלוקת במצווה ולא בהברכה,

אז לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן.

אבל הבעיה היא שכאן מרן לא ראה את כל הפוסקים ממש,

ולכן יש לנו ספק גם בדעת מרן.

אם יש לך ספק חזר הכלל, ספק ברכות להקל.

לכן, אפילו בשעת הדחק הגדול שאין לאדם לא כלא ולא מים,

הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, להטביל את ידיו בתוך אותה השדולית.

אף על פי כן יטביל שם את ידיו,

אבל לעניין ברכה לא יברך.

אדם שנמצא ליד חוף הכנרת,

אז בוודאי שטבילת ידיים היא שווה יותר מאשר נטילת ידיים.

נכון הדבר שאם יש לו כלי, הוא יכול גם ליטול את ידיו בכלי,

כי שם המים מתוקים ונקיים.

לפי לא, כי אם הוא רוצה להטביל את ידיו,

זה עוד יותר טוב.

מרן ממשיך, נגשמים שהם זחלים,

פילוש נמשכים והולכים שאינם מכונסים, ויש בהם ארבעים צאה,

ויש להסתפק עם טובל בהם ידיו.

ניקח דוגמה,

האדם הזה יש לו חנות,

אבל אין מים, יש הפסקת מים,

אבל יורד הרבה גשם.

אם ניקח את רחוב שמואל הנביא, פינת רחוב יחזקאל, כאן למטה,

כשהוא יורד הרבה גשם,

אתה רואה ליד שפת המדריכה זורמים הרבה מים.

תעשה חשבון, המים האלה שיורדים פה למטה מחוברים,

יש זרימה של מים עד למעלה,

עד קמיניץ, עד הישיבה שם, הכול מחובר.

יש בוודאי הרבה יותר מ-370 ליטר.

יש כמות גדולה.

וכן, על זה הדרך.

יש הרבה רחובות ארוכים ורחבים שיש בהם כמות גדולה ליד שפת המדרכה.

אז האדם הזה אומר, טוב, אין לי מים בברז, אני אלך,

אטביל את ידי בתוך המים האלה.

מה זה מקווה?

מקווה זה מי גשמים.

פה המים האלה הם מי גשמים.

יש כאן יותר מ-4 מים שיער, אם כן, אני אוכל גם לברך על מכילת ידיים.

הבעיה היא, מקווה שהתורה אמרה,

פירוש המילה מים עומדים.

מים שנקבו ועומדים במקום אחד.

פה המים לא עומדים.

פה המים זוחלים ויורדים.

ולכן הם גרועים יותר מאשר מקווה רגיל.

מרן עצמו, שבסעיף הקודם,

הטיל במקווה של פחות מ-4 סיער,

אבל כאן, במים זוחלים כאלה, מרן מסופק.

ולכן המסקנה היא,

שאסור ליטול, להטביל בהם את ידיו שם.

אפילו בשעת הדחק, שאין לו מים אחרים,

יטביל שם את ידיו, אבל לעניין ברכה...

אסור לו לברך בשום אופן, משום ספק וחשש ברכה לבטלה.

גם לקחת בקולי וליטול, גם זה לא מציאותי ולא מעשי.

לכנן נראה בסימן קס מים שנשתנו מראיהם פסולים לנטילת ידיים.

בדרך כלל המים האלה מעורב בהם מעט שמן שחור של המכוניות,

מעט מהכביש, הם שטפו את הכביש.

בדרך כלל זה לא מצוי שיהיו לך מים נקיים וזקים.

אולי בסוף החורף וירד גשם כמויות עצומות בשפע או אחרי השלג,

אולי אז יכול להיות. אבל בדרך כלל זה לא מצוי ודבר נדיר מאוד שיהיו לך מים זקים ונקיים שתוכל לקחת בקולי וליטול בהם את הידיים, בדרך כלל הם מלוכלכים ולא יוצלחו לנטילת ידיים.

הוא עדין גם לגבי מפלי מים. אדם שמטייל שם בגליל,

יש לו איזה מפלים שם, ורוצה ליטול את ידיו גם באותם המפלים,

אינו יכול להטביל את ידיו מהטעם שאמרנו.

אלא רק במקום שיש בריכה,

היינו מים עמדים שיש בהם ארבעה ימים סייר, זה טוב.

גם בור יכול להיות טוב.

בור שכל המים שבו הם מגשמים,

אתה יכול להטביל בו כלים שקנית מהגוי,

אתה יכול גם להטביל את ידיך שם.

זה טוב אם הבור הזה מלא.

בסוף החורף הבור מתמלא, ואז אתה יכול בקלות להכניס את הידיים.

אבל בימים כאלה עדיין הבורות חצי ריקים,

אתה לא יכול להטביל את הידיים, אין אפשרות טכנית.

ארבעים סאה מים שאובים שבקרקע,

לרמב״ם אין מטבילים בהם את הידיים,

ולהר העבד מטבילים,

ושאובה שימשיכוה כולה,

גם לרמב״ם מטבילים בהם את הידיים.

מר״ם מדובר כאן,

יש לי ארבעים סאה בתוך האמבטיה.

זאת אומרת,

מילאתי מהדרז ארבעים סאה בתוך האמבטיה, יש שם יותר מ-370 ליטר,

אמבטיה גדולה,

אבל המים האלה הם לא גמרי גשמים,

לא ירדו מהגג, מהגשם, אלא מים מהברז.

האם כיוון שהם שאובים ופסולים לטבילת מידה,

פסולים לטבילת כלים, אני לא יכול לקחת כלי שקניתי מהגוייל ולהטביל שם,

האם גם פסולים לטבילת ידיים, למרות שהיא דרבנם,

או שטבילת ידיים קלה יותר.

לפי הרעבד אפשר להטביל בה את הידיים,

שהרי אפילו אדם, בעל קרי,

טבילת הגוף יכולה להועיל באותם המים שיש בהם ארבעים סאה,

כמו שכתוב בברכות כ״ב.

אם כן, הוא הדין גם טבילת ידיים.

הרמב״ם חולק, הוא אומר, לא, שם אתה לא מברך, שם זה רק חומרה,

כי בעל קרי מברך על הטבילה,

או אתה מברך על נטילת ידיים, זה דין.

ולכן,

מים שאובים פסולים לטבילת ידיים,

אפילו אם יהיה בהם ארבעים סאה.

וכך ההלכה כדעת מרן.

מרן למעלה בסעיף ז',

חיווה את דעתו כדברי הרמב״ם.

ולמרות שכאן מרן הביא את דברי הרעבד באחרונה,

אין זה כי יש אומרים ויש אומרים שההלכה כמו יש אומרים האחרון,

אלא ההלכה היא כדעת הרמב״ם,

דעה הראשונה,

כמו שמרן עצמו רמז לזה למעלה בסעיף ז',

כך דעת רב החוסקים וכך ההלכה.

אם כן,

אפילו אם אני אמלא בריכה שלמה ויש שם יותר מארבעים סאה, כיוון שכל זה מים שאובים,

בא מהברז,

ממלא, זה פסול לטבילת ידיים.

לכן מוכר הדגים, אפילו אם יש לו בריכה,

הוא לא יכול לומר, אני לא צריך כלי ולא צריך שום דבר. אני יכול להכניס את הידיים לברכה שנייה אחת, אני מוציא, גמרתי.

זה לא כך.

הוא לא יכול להכניס ולהוציא,

אלא הוא חייב לקחת כלי וליטול את ידיו כדת וכדין על ידי כלי.

אלא אם כן,

יש לו את המים שאובים האלה בצורת המשכה.

מה זה המשכה?

חלק מהמקוואות,

אולי ראיתם בשפת המקווה ביד הקיר,

יש שם תעלה קטנה,

כמו צורה של חצי צינור,

וכשרוצים למלא את המקווה,

רוצים למלא את המקום מים,

פותחים את הברז והמים לא נשפכים ישר למקווה,

אלא קודם כול זה נמשך לתעלה הקטנה הזו 30-40 סנטימטר ואחר כך זה נשפך לתוך מי המקווה.

זה נקרא, בלשון רבותינו, המשכה.

כשאתה עושה את ההמשכה הזו,

אתה מחזיר את המים האלה כאילו היו מי גשם,

על ידי ההמשכה זה יהיה לך הדבר ותוכל גם להטביל את הידיים באותה הדריכה.

נמצא?

כל מה שפסלנו, 40 סאה של מים שאובים גם לטבילת ידיים,

כל זה אם הברז נפתח והמים נשפכים ישר לתוך הדריכה.

אבל אם זה קודם כול הולך באיזה תעלה,

הולך קודם על פני הרצפה קצת,

ואחר כך נשפך

לתוך המקווה,

בזה יש לו דין חשיבות כמו מים של גשמים,

ולא נחשב הדבר למים שאובים,

כך שאפשר לכתחילה להטביל בהם את הידיים.

חלק מהמקוות עושים גם את העצה הזו.

לא כולם עושים, יש חלק שעושים את העצות האחרות.

להכשיר מקווה יש לנו עצה שנייה.

אתה פותח את הברז לא ישר בתוך המקווה,

אלא בתוך הבור ששם נמצאים מי הגשמים. אתה פותח שם את הברז, באוצר,

ודרך הנקב שיש בין המקווה לבין האוצר, דרך המקווה הזה,

זורמים המים.

נוסף לזה,

בשעה שהמקווה מתמלא,

אתה פותח את הפקק וזה מתחבר בין המים של המקווה לבין האוצר ששם נמצאים מי הגשמים.

זה נקרא בלשון חכמינו השקה.

הדבר הראשון שהתחלנו זו המשכה,

שהמים נשפכים קודם כול לתוך חצי תעלה הזו ואחר כך יורדים למקווה.

יש מקוואות שעושים את כל הדרכים ביחד.

זריעה, השקה, המשכה, עושים את הכול.

אם אפשר, למה לא?

הרי ידוענו שאומר הרדב״ז,

כיוון שהמקווה הוא מקור טהרתם של עם ישראל,

מקורו יהיה ברוך.

המקור היינו, הילד יבוא בקדושה, בטהרה, עליבתי כול הערמא, הילד הזה טהור ולא חלילה ספק בין הנידה.

ממילא יהיה קל מאוד גם לחנך אותו אחר כך.

לכן משתדלים לעשות את כל המאמצים לצאת ידי חובה לבדיקון עלמא,

וברוב המקוואות בארץ יש את כל הדרכים גם ביחד.

אבל בדיעבד, אם לא יהיו כולם ביחד, בדיעבד,

גם בשאר הדברים, גם כן המקווה כשר.

שוב, את ההשקה צריך לעשות דרך נקב, שיהיה לך בין המקווה לבין האוצר.

הנקב הזה צריך להיות כרוחב שפופר את הנוד,

היינו כחמישה סנטימטר,

זה הקוטר שיהיה באותו החור,

אז באמת זה מחבר בין שני המקומות האלה, ואז זה טוב.

אבל כל זה אם ירדו לך מי גשמים והאוצר יתמלא בארבעים סאה.

אבל אם גמרת את המקווה עד שהקבלן גמר,

נהיה חודש סיוון.

בסיוון אין לך גשם.

אם כן,

המקווה הזה לא יכול לתפקד ולא יכול לעשות מאומה עד שירדו הרבה גשמים בחודש כסלו בשנה הבאה,

רק אז הדבר יועיל.

לכן, אם רואים שהמקווה הזה עדיין לא נגמר,

הקבלן עדיין לא גמר לעשות את החרסימה או דברים אחרים,

דבר אחד צריך לזרז אותו, לומר לו,

קודם כול תגמור את העבודה עם הבור הזה, עם האוצר הזה.

תחבר את הצינורות בצורה נכונה,

ש-100 קשבים של הגנג ירדו וימנעו לנו את האוצר.

אחר כך תגמור את העבודות האחרות, תסיד, והצבע הזה כבר לא מעכב.

תעשה את זה בחודש סיוון, זה גם כן יועיל,

זה לא חייב להיות דווקא בחודש.

אז דבר ראשון, סדר העדיפויות הראשון, הוא חייב להשלים בהקדם את המקום הזה שנקרא אוצר,

לפני שירד הגשם האחרון.

כאן בארץ, בניסן, עד לפני פוסח עוד יש גשם.

יש לו סיכוי למלא ארבעים קצה.

אבל אם יגמור את זה אחרי פסח, גמרנו, העסק אהוד,

ושוב ילכו עליהם שמונה חודשים,

יצטרכו עוד פעם לגלות נע ונד.

לכן יזרקו את הקבלן, יסבירו לו את סדר העדיפויות של סדרי העבודה.

עובר לסעיף יז, לא ייטול מהנהר מים בידו אחת וייתן על ידו השנייה,

לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה.

האדם הזה קשור להתכופף הרבה.

אסף מים ביד אחת מהים והוא בא לשפוך על ידו השנייה

זה לא שווה

אם הוא רוצה להטבין את הידיים צריך להכניס את שתי ידיו לתוך מי הים או מהנער

אבל שאסוף מים אפילו אם יהיה לו יד גדולה ורחבה שבכף ידו אסף רביעית ויותר אפילו אכילה יעושה

הסיבה היא היד השנייה יד שמאל לא נטהרה נשארה טמאה

כדי לטהר את היד אתה צריך

או טבולה שיכניס את היד לתוך מי הים או נטילה

ונטילה צריכה להיות דווקא בכלי

פה היד שלו היא לא נחשבת לכלי ולכן הוא לא יכול לברך אם יברך על נטילת ידיים חביר כתוב ובטלה

אבל ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה ידיו טהרות הוא יכול גם לברך

אנו יד אחת הכניס אותה לתוך מי הים

יד שלא טהורה עכשיו להמשיך

את הנטילה לקח כלי שאב מהכנרת ושפך על ידו השנייה הרביעית מהכלי גם זה טוב

נכון שכל יד נטהרה בצורה אחרת זה על ידי כלי וזה על ידי טבילה מהים

שילחי במציאות טיהר את ידו ידיו טהרות ולכן יכול

ללכתחילה לברך על נטילת ידיים המים של ים הכנרת ראויים לשתיית אדם ולכן במי הכנרת יש אפשרות

אבל בעם התיכון אתה יכול רק להצביל את הידיים ואינך יכול ליטול מהם בכלא כמו שנראה לקמאן בקססט הם פסולים משתיית הכלא ולכן

אתה לא יכול ליטול בהם את הידיים באמצעות כלי

המטבין ידיו אין צריך שתי פעמים ולא ניגון ולא להגביה ידיו

אדם שמטבין את ידיו לא צריך להטביל פעמיים בנטילה מקלו צריך פעמיים, פה לא

הסיבה היא אתה שופך מים ראשונים על היד,

הטומאה של היד עוברת למים

כדי להעביר את המים הטביעים האלה אתה שופך פעם שנייה עוד מים

אבל פה במקווה זה לא כך

המקווה לא יהיה טמא אפילו אם יהיה שם שרת

כל וחומר ידיי לא יכולות לטמא את המקווה

הכנסתי את היד והוצאתי, גם המים שעל ידיי נשארו טהרות ולכן אין צורך להכניס פעם שנייה

כך גם הניגוב עיקרי הוא כדי שאדם לא יוכל לחם טמא כמו שלמדנו למעלה בסוף סיבה קמ״ח פה אין חשש כי המים שעל ידך

הן טהורות ולכן אם האדם הזה לא נמאס ולא נגעל הוא יכול לאכול גם בלי ניגוב אלא אם כן הוא נגעל מזה ידיו רטובות מרטיבות את הלחם והלחם הרטוב מגעיל אותו אז הנה חנמים מצד מיאוס יהיה כדאי לנגב

דבר אחרון כשאדם נוטל את הידיים לא שפך הרבה מים אלא לפחות מרבעית צריך להגדיע את היד מיד כדי שלא יחזור המים מכאן ויטמאו לו שוב את היד

זה שייך לגבי נטילה בכדי פחות מרבעית

אבל במטביל את ידיו בים וכיוצא בזה לא שייך החשש הזה ולכן אין צורך ואין חובה להגביה את ידיו

אני אעבור לנושא מופקע המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידיים אלא על נטילת ידיים הגאה ויש אומרים שמברכים על טבילת ידיים או על שטיפת ידיים וכן עיקר

יש מחלוקת בראשונים לגבי אדם שהטביל את ידיו במי ים וכיוצא בזה

מה צריך אותו האיש לברך?

להלכה מרן פוסק כדברי הרשב״א ורבנו יונה ורוב הפוסקים שמברך על נטילת ידיים כך כותב רבנו יונה בשם הגאונים כך כותב רבנו ירוחם ועוד ולכן מרן פסק כדברי רוב הפוסקים

שבכל מקרה הם לברך על נטילת ידיים.

הסיבה היא, נכון שבפועל הטבלת את הידיים אבל אתה לא יכול, אין לך אפשרות לברך על טבילת ידיים.

איך תאמר לא טבענו על טבילת ידיים?

מי ציווה אותך לטבול את הידיים? איפה יש מצווה כזו ואיפה יש חובה כזו?

לכן אם אתה אומר על נטילת ידיים בכלל נטילת ידיים אומנם לא נטלת בקהילי,

נטילה מלשון נטלה,

ראינו הכלא ברלמית מכונה נטלה,

תפילה אחי,

אני אומר על נטילת ידיים ואני עושה לא רק נטילה, אני אעשה יותר מזה, עשיתי טבילה.

אם כן הלשון וציוונו על נטילת ידיים מדויק,

אבל אם תאמר וציוונו על צבילת ידיים משמע כאילו יש חובה להטביל את הידיים בדווקא וזה לא מצאנו.

אומנם,

המורדכי, הטור, הסמג, הגור בשם אביו,

כולם חלקים ואומרים שצריך לברך על טבילת ידיים.

אברהם אנחנו קיבלנו ראות מרן,

כך הוא המנהג כדברי מרן, כמו שכתבו הפרי מגדים ושאר האחרונים,

ולכן המסקנה היא שצריך לברך על נטילת ידיים.

אומנם,

המגן אברהם אומר פשרה בין שתי הקצוות.

אם האדם הזה טובד את ידיו במי הכנרת,

מים שראויים גם לרחיצה לנטילה על ידי כלי,

שם יכול לברך על נטילת ידיים.

אבל אם הוא טובד את ידיו במי ים התיכון,

הרי שם אתה לא יכול ליטול את הידיים בכלוי, כי המים האלה נפסלים משתיית הכלב,

אז הם ראויים רק לטבילה,

שם אתה לא מברך על נטילת ידיים, אלא על טבילת ידיים.

מרם לא חולק, מרם נצחתם לדבריו, ולכן לנו אין הבדל ואין אף כמינה.

אפילו אם האדם הזה יטביל את ידיו במי ים התיכון,

עדיין נוסח הברכה נשאר במקומו,

ולעולם יברך רק על נטילת ידיים.

כל זה לכתחילה.

אבל אם האדם הזה לא ידע את ההלכה,

יש אנשים שכללי ההלכה עדיין לא ברורים להם.

וכשהוא רואה דבר בהרמה,

הרמה קטר וכן הוא קר,

אז זהו זה, הוא עושה כך. אצלו אין אפליות בין ספרדים ואשכנזים, הנה הרמה קטר, אז הוא עושה כהרמה וגמר את ההפך,

שטעה וברך על טבילת ידיים,

ודיעבד יצא, לא יחזור עד הפעם לברך.

אבל לכתחילה ישים לב לדקדק ולברך כדברי מרם.

אני עובר לסימן קופסנר, סעיף א',

מים שנשתנו מראיהם בין מחמת עצמם,

בין מחמת דבר שנפל לתוכם,

בין מחמת מקומם,

פסולים.

בכיור של בית המקדש הפסוק כופל פעמיים את המילה מים,

ונתת שם המים.

הפסוק כופל כדי ללמד אותנו שדווקא אם יש למים האלה צבע של מים,

אז אפשר לכהנים ליטול מאותו פיור את ידיהם.

אבל אם המים האלה השתנו במראיהם, יש להם צבע אחר,

הם פסולים לנטילת ידיים ורגליים של הכהנים.

ומשם למדנו לכאן, כמו שאומר בספר הרעה,

שגם לגבי נטילת ידיים ורבנן תיקנו רבותינו את התקנה הזאת,

שבתנאי שהמים האלה נראים בצורה טובה ונכונה,

אבל אם נשתנו מראיהם, הם פסולים.

לא רק אם נשתנו מראיהם בגלל שנשפך לשם צבע,

אלא אפילו אם נשתנו מחמת עצמם, גם כן פסולים.

והרמב״ם,

אפילו בימי חטאת, אם נשתנו מחמת עצמם, הם קשורים.

אבל רבי הפוסקים לא חילקו בין אם נשתנו מחמת עצמם,

או נשתנו מחמת דבר אחר,

ולכן מרן עזב כאן את דברי הרמב״ם והלך, כדברי רבו פוסקים, להחמיר.

חשש מרן מסתפק ברכת לבטלה.

ולכן גם במים האלה נשתנו מחמת עצמם, כיוון.

יש לי שלולית מים ונשארה חודשים רבים מהיצד למעלה ירוק,

כמו שאנו אומרים בכל ליל שבת, ולא בירוקה שעל פניה מים.

הירוק הזה משנה את הצבע,

שלא נשאר כמו הרגע שהגשם נורד.

אפילו, אחי, במציאות יש לו צבע שונה, צבע אחר,

ולכן אסור לו לטעון את הידיים בהם, כל שקרן אם משתנו מחמת דבר אחר שנפל לתוכם,

או מחמת המקום,

לכל אחד מהדברים האלה הדבר פסול.

לכן צריך להזהיר את אחינו בני ישראל, הצבעים והסיידים,

הרבה פעמים הם עובדים באתרי בנייה בשכונות חדשות.

הוא צריך לצבע את כל הבניין הזה.

הוא והפעמים שלו עובדים כשרת,

מגיע הזמן ארוחת צהריים,

הוא לא חוזר לבית לאכול בבית צהריים, קשה לו, זה רחוק מאוד,

הוא מביא איתו פרוסות, סנדוויצ'ים, והם עושים שם מטילת ידיים ואוכלים.

אם יש לו שם כוס, זה מצוין,

זה מה שצריך לעשות,

להביא לשם להפחת כוס אחת, שממנו יהיה אפשר להם לטעון את הידיים כדת וכדין.

אבל לפעמים...

הסייד הזה לא כל כך מסודר.

את הסטוריו הוא מביא עמו אותו.

את הכלי הוא לא זוכר תמיד להביא,

ואז הוא אומר לחמאד ארץ, יש לו קופסה של הצבע,

הוא אומר, הנה, הקופסה הזו מכילה יותר מרבעית מים.

אבל הבעיה היא שהקופסה הזו,

יש שם מעט צבע.

כשהוא ממלא מים,

אז המים נהיו בצבע של הצבע.

אפילו אם זה נראה לי לשטוף את זה.

שטוף פעם, פעמיים, ועדיין בדוסנות, תמיד עדיין נשאר לך משהו שיצבע לך את המים ואין לדבר סוף.

אלא אם כן הוא כבר התחיל לצבוע מיום שישי שעבר.

הקופסה שרוקן ביום שישי שעבר גם בדוסנות זה כבר יבש.

שם יבש, שם המים יהיו נקיים,

זקים, ולא יהיה בהם שום צבע של הצבע,

ובהם יוכל לטול את הידיים.

אז תגיד על הצבעי הזה, ואין לך כוס,

לפחות את הקופסאות הראשונות, אל תזרוק.

תשאיר אותם כדי שתוכל ליטול בהם את הידיים.

אם הקופסה שלמה וטובה, הנה כן אומרת, ליטול בהם את הידיים.

עליו, אחי,

תצטרך להביא מהבית כוסות כדי שיוכל לקיים מצוות נטילת ידיים כדת וכדין.

כל מה שאמרנו, שמים שנשתנו מראיהם פסולים לנטילת ידיים,

כל זה, אם אתה לוקח בכוס, יהיה נוטל בהם את הידיים.

אבל אם האדם הזה יש לו מקווה,

הוא רוצה להטביל את ידיו במקווה של סאטמר.

למשל,

בצהריים,

המקווה הזה לא כל כך צלול ולא כל כך בצבע הנכון של המים.

אחי ואחי יכול לכתחילה להטביל את הידיים ויכול לברך.

כך כותב ההודיעה רבה,

הוא לומד את זה מדברי נרן לכנן בסעיף ה'

אין מלטה פוסלת אלא במים שאובים בין שהם בכלא בין שהם בקרקע אבל לא במקווה או המעיין ואדם מחוזרים. זאת אומרת, אם עשם מלאכה במאה המקווה לא נפסלו.

מזה לומד העלייה רבה, הוא עדין גם פה, אם אני אעשה במים שאינם צלולים, אין להם צבע המים, אבל הם במקווה או במעיין וזה הדבר מועיל.

שמרן עצמו באורי דעה בסימן רא בסעיפים כה וכח כשכתב את ההלכה הזו, מרן הבדיל דון אם המקווה הזה יש בו מעט לכלוך או שהאדם הזה שפך למהמקווה הזה גלון של צבע אז המקווה הזה נהיה צבע אדום סמיך כזה זה בוודאי לא יכול להיות רעול גם אם זה מקווה.

השתנה קצת המראה, קצת צבע שונה, נו זה לא נורא.

אבל אם זה עד כדי כך נהיה שם צבע סמיך כזה אז בוודאי שגם מקווה לא רעיל.

שם נרן אמר לגבי דין תמינה, הוא עדין גם פה אז רק אם זה שינוי מראה בעלמא, קצת השתנה יכולים להקל.

אני אעבור לסעיף ב'

עשה בני מלאכה או ששרה בהם פתאום,

אפילו נתכוון לשרות בכלא זה ונפל השני, פסולום.

ואם פונה מיין במים, פסולום.

אם נדיח בהם כלים, פסולום.

ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשורים.

דין נוסף שמרן מפרט כאן,

יש בסעיף זה עשרות פרקים.

אם אדם עושה מלאכה באותם המים ואחר כך רוצה

לבוא ולהשתמש באותם המים כדי לרחוץ את הידיים, זה פסול.

אקח דוגמה,

שריתי את הבשר במים חצי שעה,

אחרי שהוצאתי את הבשר,

את המים האלה, אני רוצה לקחת ולטעוד את הידיים.

זה נקרא מים שעשה בהם מלאכה והמים האלה פסולים.

עוד דוגמה מפסולה יותר,

אדם שיש לו תינוק והילד עובר עב,

אין לו זמן לחכות עד שהדייסה תהיה קרה.

הדייסה הזו תשעים או מאה מעלות, הרגע הורדנו אותה מהעוש.

מה עושים כדי לצנן לו את האוכל?

לוקחים כלי של מים, מים קרים,

שמים בתוכו את הבקבוק של הדייסה ולאט לאט הדייסה מתקררת.

אחרי שקירר לו את הדייסה הוא רוצה להשתמש באותם המים כדי ליטול את הידיים לצורך האכילה.

הדבר אסור.

צריך להבהיר גם את הנשים בעניין זה.

הלכות נטולת ידיים זה לא נצלת עפש העזומן גרמה ורק אנחנו חייבים.

זה דבר שגם הנשים חייבות לא פחות מאיתנו,

הן חייבות להיזהר ולדקדק בדבר הזה.

אין שום צד או יותר להקל להם בדבר ולכן יזהיר את אשתו כמו שהוא, לא להשתמש במים האלה גם היא,

לכן ייקח את זה מיד וישפוך את זה.

מדוע ולמה מים שעשה בהם מלאכה נפסלו לנטילת ידיים?

יש שני טעמים בדבר.

טעם הראשון, הרש עונר פקע מעליהם שמים, הוא ביטל אותם על ידי זה.

טעם השני, הרמבל עונר, עשה אותם כמו שופכין,

כאילו מים של ביור, זה כבר לא חשוב ולכן נפסלו לקיים בהם מצוות נפילת ידיים.

יש נפקא מינה, בין הטעמים,

דנו אחרוני דורנו,

המים שלנו עושים שתי מלאכות.

מלאכה הראשונה מפעילים את המונה, את השעון של המים,

ולאחר השנייה מגיעים לחבית, מרמים את הנצוף.

אם כן, עשו בהם שתי מלאכות,

מי הותיר לך לטעות בהם את הידיים?

אותם שטענים לך כך, הם לא רק טענים,

הם אומרים ועושים.

לוקחים מעלים מקפיאים במקרר,

אחרי שזה הפך להיות קרח, זה כאילו פנים חדשות באו לכאן,

אחר כך ממיסים את הקרח ועושים מהקרח הזה, עושים מים מנפילת ידיים.

טוב,

מי שרוצה להחמיר, למה לא? תבוא עליו ברכה.

אבל לפי הטעם של הרמב״ן,

שאמר שהאיסור לטעון ידיים במים שעשו בהם מלאכה בגלל שנעשו כשופכים,

פה המים האלה לא נעשו כשופכים, המים האלה צלולים, זקים וטהורים,

אין שום מה הבה איננה לאסור מטעם זה.

כל הבעיה היא אדוה דה ארש,

אבל רב ככל הפוסקים כתבו את הטעם של הרמב״ם.

דבר שני, מרן כתב, עשה מלאכה במים.

הלשון של מרן עצה, אני לקחתי את הבשר או בקבוק הדריפה ושמתי את זה לתוך המים.

פה לא אני עשיתי.

אני לקחתי ועשיתי עם המים האלה, שפכתי והעליתי את המצוף, לא.

המים זורמים מעליהם, המים הפעילו את אמונו מעליהם.

ולא היה כאן מעשה כתוצאה מפעולתי, ממעשיי.

לא כתוב מים שעשו מלאכה, אלא הפוך, עשה במוי מלאכה.

ולכן, בחיי גוונה אין שום חיוב לבוא ולהקפיא מים לעצור את החומרות האלה,

אלא המים שלנו, קדושים וטהורים,

יכולים ליטול בהם מלכתחילה את הידיים,

ואין להם שום חשש אולי נעשה בהם מלאכה בהפעלת המונה או בהרמת הנצח.

לא זה ולא זה, אין בהם שום חשש, ומעיקר הדין הדבר מוכר.

סימן קס, סעיף ב' עשה בניים מלאכה או ששרה בהם פתאום.

אפילו אם נתכוון לשרות בכלי זה ונפל השני, פסולים.

ואם סימן יין ומים, פסולים.

ואם ידיח בהם כלים, פסולים.

ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשרים.

ואם נטביל בהם הנחתון,

הגלוקסקין, פסולים.

אבל אם טבל ידיו במים ותחת פני הגלוקסקין,

או שחפן מהם בחופניו המים הנשארים,

לא נזכה בהם מלאכה ולפיכך כשרים אם לא נשתנו מראיהם.

הגה והוא הדין המים שענחתום נדיח ידיו בהם מן הבטק הדבק בידיו.

המשנה במסכת ידיים, בפרק ראשון,

המשנה אומרת שאם עשה מלאכה במי חטאת, נפסלו.

משם למדנו,

הוא הדין גם לגבי דין מצוות נטילת ידיים.

מים שעשה בהם מלאכה,

גם הם נפסלו למצוות נטילת ידיים.

כגון אם האדם הזה שרה בתוך המים לחם יבש,

או שם את בקבוק הדייסה של התינוק כדי לסנן אותו,

שם אותו בתוך מים.

גם המים האלה הנשארים חשובים כמים שעשה בהם מלאכה,

וגם הם פסולים לנטילת ידיים.

כל שכן אם רחצת בהם כלים גם כן הם פסולים

וכל אחד מהדברים האלה זה נחשב למים שעשה בהם מלאכה ולכן נפסלו למצוות נטילת ידיים לאכילה

אם זו נטילה שאחרי השירותים, אדם יוצא מהשירותים

יכול לשטוף את הידיים בכל מים שלהם, אין בעיה

פה הבעיה חמורה יותר בגלל שהמצווה של נטילת ידיים, אתה מברך עליה על נטילת ידיים ומדמים את העניינים כמו עניין של מי חטאת ולכן גם פה אנחנו פוסלים.

פה הדין, אדם שרוצה לשקול ואין לו משקל,

היה להם בזמנם דרך פשוטה מאוד כדי לשקול גם בלי משקל.

אתה רוצה לדעת כמה הבשר הזה שוקל?

היה להם סיר גדול שהיה עשוי חריצים-חריצים.

אתה שם בפנים ליטר מים,

אחר כך אתה מכניס את הבשר.

אם המים צפו עד החריץ הזה,

סימן שהבשר הזה שוקל, חסיקי לו.

אם צפו יותר עד החריץ העליון יותר, סימן שזה קילו, וכן על זה הדרך.

על ידי הנפח היו יודעים את המשקל של הבשר.

אז אם הוא שקל בשר בצורה כזו,

הציף את המים ועל ידי זה ידע כמה הבשר שוקל,

המים האלה נחשבים שעשה בהם מלאכה ונפסלו,

כך הגמרא אומרת בגיטין נג'.

אבל אם האדם הזה רצה לדעת מה המשקל של החלב הזה,

הוא שם ליטר מים בתוך הסיר,

כנגד זה שם את החלב, כדי לדעת אם יש בזה ליטר או לא.

בזה הגמרא אומרת שזה כשר.

זה כנגד זה, הדבר כשר גם בכתחילה.

אם כך,

כל שכן גם פה אצלנו בעניין נטילת ידיים, לעניין זה זה לא ייחשב שעשה בזה מלאכה,

ולכן זה עדיין כשר.

אין כאן שום בעיה.

יש מחלוקת בין שני לוחות הברית לשאר החולים,

אם שם בתוך המים בושם, אם זה נפסל או לא.

השלב פוסל, אבל המגן אברהם אומר, אדרבה זה משביח את המים, ולכן זה לא פוסל, ובזה הדבר מותר לכתחילה.

אבל כל שבו בושם, אבל כשנופל לחם לתוך המים זה בוודאי לא בא להשביח,

ולכן שם הדבר חמור יותר, שם הדבר שונה.

מרן מסיים.

אם האדם הזה שם כלי רחוץ שם, זה לא פוסל.

רק אם הוא רחץ בהם כלים מלוכלכים,

זה פוסל את המים ונחשב לעשה בו מלאכה.

אבל אם היה הכלא נקי, מצוחצח או כלים חדשים,

בזה אין חשש.

לפי זה, כתבו האחרונים,

המגן אברהם בשם דמשק אליעזר וכנסת הגדולה ושאר האחרונים,

שמהאדם הזה שם בתוך המים דגים, דגים חיים.

אחרי שעה הוא הוציא את הדגים ורוצה לרחוץ את ידיו באותם המים.

מותר.

אין איסור בדבר.

כמו בכלים מודחים,

המים לא נעשו בהם מלאכה, הם נשארו כמו שהיו קודם. הוא עדין גם לגבי זה.

לפי זה אומר הפרישה,

הוא עדין גם אם האדם הזה שם ירקות.

יש לו ירקות נקיים, רחוצים, שטופים מאוד.

הוא לוקח את המים האלה כדי להניח בתוכם את הירקות, כדי שלא יכמושו.

גם בזה יש צעד להתיר.

מנחת הארון משווה את שני הדברים,

זה בזה שווים,

ולכן גם שם הניח את זה לזמן מה,

כדי שהירקות האלה יישארו טריים.

היום יש לנו מקרר,

אתה רוצה שהצנון יישאר טרי,

אתה משאיר אותו בתוך המקרר.

בזמנם לא היו להם עדיין מקררים.

הדבר הפשוט ביותר שהיו עושים,

לוקחים את הצנון, שמים את זה במים כדי שיישאר טרי.

אז בזה יש מחלוקת אם הדבר מועיל או לא.

אם היה בו הלכלוך,

לא ניקו אותו טוב מהעפר,

אז בוודאי שאסור, זה פוסל את המים.

היום בזמן הזה בדרך כלל הירקנים רוחסים יפה את הצנון, זה עובר שטיפה לפני כן,

ולכן מעיקר הדין אם שרה את הירקות בתוך זה,

זה לא פוסל.

אפילו נאמר, הירקות האלה סופגים חלק מהמים. מה בכך? המים שנשארו, אין בהם חשש.

היו עושים את הדבר הזה בזמנם בחביות חרס,

לפני שהיו ממלאים לזה שיכר.

החבית חרס היא שואבת,

אז מתוך 100 ליטר בירה יישאר לו רק 95. חמש ליטר ייכנס לתוך החבית.

מה היו עושים?

לפני שממלאים איזו בירה, קודם כול ממלאים איזה מים,

ואז החבית, החרס הזה היה סופג את המים. כשהיה שם בירה, לא היה הולך הבירה לעיבוד,

כי החבית שטיפה כבר ספגה את המים.

שוב, המים שיישארו אין בהם חשש. איסור עשה בהם מלאכה,

ומותר לכתחילה להשתמש באותם המים הנשארים גם לנתינת ידיים, וכהפה בזה לכולם הדבר מותר. אם יש לאדם הזה תערובת של מים פסולים,

שיתערבו עם מים כשרים, כגון

יש לו מים ששם שם את הבקבוק של התינוק.

המים האלה, אמרנו שהם מים שעשו בהם מלאכה, ופסולים לנטילת ידיים.

אבל היה שם הסך הכולל 50 גרם.

פותח את הברז והוסיף על ה-50 גרם האלה עוד 150 גרם מים טובים מהברז,

ורוצה ליטול בהם את הידיים.

לפי הרמב״ם מותר ליטול בהם את הידיים,

כך פוסק המגן אברהם משאר האחרונים,

וכך ההלכה.

הסיבה היא התערובת של המים הפסולים עם המים הכשרים זה תערובת מין במינו.

תערובת מין במינו הולכים אחרי הרוב,

אחרי רבים להטות,

ואם הרוב זה כשר,

ממילא כל המים האלה כשרים לנטילת ידיים.

אלא שיש מחלוקת מה יהיה עדין אם בסך הכול יש לו 90 גרם.

מתוך ה-90 גרם האלה 50 גרם מים כשרים ו-40 גרם מים פסולים.

עוד מעט מרוב הוא כשר,

אבל אם תעשה חשבון בכשר לבד אין רביעית והרי המינימום של נטילת ידיים צריך שיהיה רביעית, כמו שנראה לקמאן.

בזה יש מחלוקת אם יכולים להתיר בזה או לא,

גם בזה מעיקר הדין יש צד להקים.

אלא שהגאון רבי שלמה קלוגר אומר שכל זה אם מתערב, כך נשמע מהלשון של הרמב״ם והמגן אברהם.

אבל אם אני רוצה לבוא ולבטל בידיים, הרי הגמרא אמרה בביצה ד'

אין מבטלים איסור לכתחילה,

ולכן אסור לו בכוונה לבוא ולערב את המים האלה יחד עם המים הכשרים,

זה לא טוב.

האמת הוא שאם נבדוק טוב את העניין,

יכולים אנחנו למצוא צד להקל בדבר,

כי המרדכי דן לגבי סוכות.

אדם שיש לו עץ מטפס

והוא רוצה לא לחסוך את המטפס הזה,

הוא חס עליו,

מוסיף עליו הרבה עצים שהם לא מחוברים, עצים מהתלוש,

ומבטל את זה לרוב.

אפשר.

שואל המרדכי למה אין בזה איסור, אין מבטלים איסור לכתחילה.

מתרס המרדכי שני תירוצים. תירוץ אחד עושה את זה לפני החג, אז זה עדיין לא איסור.

תירוץ שני,

כל הכלל הזה, אין מבטלים איסור לכתחילה, זה לא דאורייתא, זה איסור דרבנן.

חכמים אסרו לבטל איסור בדבר רגיל,

אבל כאן זה מצוות עשה, מצוות סוכה,

ומצוות לב ליהנות מאיתנו.

זאת אומרת,

יוצא לך שרק לגבי איסורים אין מבטלים איסור לכתחילה.

אבל פה זה לא איסור, יש לך מצוות נטילת ידיים.

זו מצוות עשה, דרבנן.

אם כן,

גם פה תאמר אין מצוות לב ליהנות מאיתנו,

כמו ששם מרדכי נימק והתיר מטעם זה.

יש לנו צד לומר גם פה.

הרי המגן אברהם בסימן תנ״ה בפירוש כתב בעניין מים שלנו,

שמותר לערב לכתחילה אחת בתרי בתאיל.

שאלה כזו מצויה הרבה בימים האלה אצל המאפיות,

שעובדים עבודת יד.

הרי אסור להם ללוש אלא רק במים שלנו. מים רגילים מהדרז יכולים לחמם את העיסה, העיסה כולה תחמיץ והכול יהיה אסור באכילה.

לכן הם באים יום קודם, נניח היום, הערב,

בשעה חמש, ממלאים חוויות מים.

חמש וחצי הוא סוגר את החווית, יותר לא נכנסים מים.

במים האלה הם עובדים מחר.

לפעמים יש להם שפע של מים. בדרך כלל ביום שישי לא חסר להם מים.

אבל...

יש ימים אחרים שלפעמים יש לחץ. באים הרבה אנשים,

זה בא עם הקמח,

זה בא בלי קמח, אבל רוצים לעבוד ואין מספיק מים.

מנהל העבודה רואה,

אם נעבוד לפי הקצב הזה,

עוד שעה ייגמרו המים.

אז הוא רוצה לעשות דבר כזה.

יש לו בחבית 80 ליטר מים שלנו.

הוא רוצה לפתוח את הדרז,

להוסיף עוד קצת מים מהדרז,

שיהיה עוד 20 ליטר מים מהדרז.

הוא אומר לך, תראה, לפי הרוב. מרן אמר בסימן תמ״ה סעיף ד׳,

שולחים לפי הרוב חד-מטרי בתים.

אבל השאלה היא אם יהיה מותר לא רק בדיעבד אם נעשה,

אלא אם יהיה מותר גם לכתחילה.

זה הספק שמסתפק שם, במגן אברהם.

וכל האחרונים הסכימו להתיר שגם לכתחילה יהיה מותר לארץ. למה?

כאן אין איסור פשוט מאוד.

המים הרגילים עלולים להחמיץ.

כשאני מערב אותם במים כאלו, במים שלנו,

אז זה מנוע שלא יחמיסו, אני מקדים רפואה למכה.

זה לא שאני החמצתי משהו וביטלתי איסור.

ולכן, כמו ששם, מגן אברהם עצמו דן להתיר. אולי גם פה יהיה צעד להתיר לכתחילה.

הזכרנו פעם את סברת הרב זיכרון יהודה,

שאומר שמותר לאישה בזמן טהרתה ללבוש בגדי צבעונים,

ואין בזה דין, אין מבטלים איסור לכתחילה. למה? כי אם נקדימה רפואה למכה,

כמו אדם שמגעיל קולי,

תאמר לו שהוא מבטל איסור?

הוא מבטל את הטעם הבלוע בתוך מי הגעלה? חלילה.

כותב הרב, כוונתו להוציא את האיסור.

ולכן, גם פה,

בכולן יהיה שייך את הכלל הפשוט הזה,

כך שמעיקר הדין אין סעד לאיסור.

אדם רוצה להחמיר על עצמו,

שלא ישתמש במים האלה שקיררו בהם דייסה, קודם כל לשפוך אותם, ואחר כך ימלא מים רגילים, טוב, הנה מה טוב.

אבל אם לא עשה כן, אלא הוסיף עליהם מים ונתן את ידיו,

בוודאי שהנטילה שלו טובה,

ואפשר לענות אחרי ברכתו, לענות אמן, אין לזה שום חשש כלל ועיקר.

הרב כתב דוגמה נוספת של עשיית מלאכה,

שפוסלת את המים לנטילת ידיים.

הדוגמה היא אם סינן יין במים פסולים.

בדוגמה הזו המים האלה נפסלו,

היות שהאדם הזה עשה בהם פעולת קירור.

הוא הדין גם הפוך.

אם האדם הזה חינן במים האלה,

גם כן המים האלה נפסלו,

כגון מי הסקה מרכזית.

קורה לפעמים כשאדם הזה יש לו לידו את הרדיאטור,

יש לו שם

את הגוג הזה,

מייד הוא שם את הכלי, פותח, מוציא מים,

בתחילת החורג הוא עדיין מלוכלך.

המים לא נקיים. אולי בסוף החורג לפעמים המים נקיים.

אפילו אם המים נקיים זה נקרא מים שעשה בהם מלאכה ופסולים בנטילת ידיים.

צריך להבין גם אותם האנשים הזקנים שבחורף קל להם כדי לחמם את המיטה לפני כן לוקח בקבוק מים,

שם שם במיטה, מחמם את המיטה שלו.

טוב, בדוף ירוקה מוציא את הבקבוק הזה,

חבל על המים,

רוצה להשתמש בהם גם בשביל נטילת ידיים.

שוב זה נקרא מים שעשה בהם מלאכה וגם בזה לא כדאי ליטול את הידיים כיוון שהתחמם.

עשייתם של המים החמים האלה הייתה כדי להתחמם ולכן מן הראוי שיימנע ולא ייטול בהם את ידם.

כותב חסד לאלפים הוא הדין גם מים שהיו בתוך בית שימוש,

בבית הכיסא.

חוצות אותם החוצה, המים האלה מאוסים.

אדם רגיל נגעה לשתות מהמים האלה ולכן אין היתר ליטול ידיים באותם המים.

הדבר הזה מצוי הרבה באירופה.

יש להם שם הרבה צרות עם הדבר הזה.

לנסוע ממקום למקום יש להם רכבות, נסיעה ברכבת שמונה, עשר שעות.

לפעמים זה הדבר, הפתרון הטוב ביותר.

הוא לוקח איתו ספונביץ' והוא נסיע ברכבת.

מגיע הזמן, רוצה לאכול. איפה המים שלהם ברכבת?

יש להם שם שירותים ושם נמצאים הברזים של המים.

זה לא טוב.

ולכן אם הוא הולך לשם,

שייקח איתו גם ג'ריקן של מים כדי ליטול את האיליים.

הוא לא יכול לסמוך על אותם המים שבשירותים.

הוא הדין גם אדם שעובד וליד החנות שלו יש שם בית כיסו ציבורי.

אז הוא אומר, אני אקח איתי סונדוויץ'

וכשאני אצטרך לטול ידיים יש שם מים,

אבל אתה לא יכול להוציא ממקום כזה.

אלא אם כן יש היום חלק מהשירותים הציבוריים

שהמקום של הכיור הוא לא נמצא ממש ליד האסלות, ליד המקום המלוכלך,

אלא יש כמין קיר מחיצה ומעבר לקיר נמצאות הקערות.

בזה אין בעיה. ייטול את הידיים, יצא מיד החוצה, יתרחק מהריח, מקום שאין ריח,

יברך וינגב את הידיים.

בזה יהיה צד להתיר.

אבל לפעמים יש שירותים, בפרט השירותים הישנים,

אלה שבנו אותם עדיין משנת 1800, מודל 800,

אז הם עדיין מחוברים, הכול בחדר אחד.

שנה אתה לא יכול לטעול את הידיים.

גם בבתי מלון קיימת בעיה זו.

היום כל בתי המלון בעולם בונים אותם בשיטה שאין כיור בחדר,

אלא הכיור נעשה בחדר השירותים.

שוב אותה בעיה של דן, חסד לאלפים,

הוא פסל, כך גם כתבו הבן איש חי, כף החיים ועוד.

אבל יכול להיות שכאן יהיה קל יותר.

בזמנו של הרב חסד לאלפים,

בית הכיסא היה מזוהם, מטונף, אל בדיקו לעלמא,

לא היה צעד להסס,

בוודאי שהיה הדבר הסור.

אולי גם השירותים הציבוריים שלנו גם כן דומה בזער אנפי למה שהיה,

אבל השירותים בבתי מלון, בפרט בתי מלון של חמישה כוכבים,

אתה נכנס לשם,

שירותים נקיים,

אין שום בעיה.

זו עובדה,

המציאות היא שאנשים לא נגעלים לשתות מאותם המים.

מה עושה הוד מעלתו, סנדי התייר, שרוצה לשתות מים?

הוא נכנס לאותו מקום,

מוציא מים מהקערה, מהכיור, מוציא מים, נכנס לחדר ושותה.

עובדה שהוא לא נגעל.

למה?

כי המקום שם נקי לחלוטין.

אולי זה דומה לבית כיסא של פרסים, שהגמרא בברכות הגדירה שאין זה כבית כיסא,

והחזונאיש אומר, כן, זה דומה.

אז לא אומר לה, לפי דברי החזונאיש,

אפילו לשתות בפנים יהיה מותר, כאן לחומר בחוץ.

אם כן, אליבא דא החזונאיש יהיה צעד להקל מאוד בעניין זה של נפילת ידיים.

מה תאמר, זה היה שם,

ושרתה על זה רוח רעה? זה לא נכון.

אמר שם בפירוש כותב שגם אם היה שם,

רק הידיים שלי נטמאים ברוח רעה כשאני נכנס לשירותים.

אבל אין הרוח רעה נתפסת לא בכלים, לא בגדים וגם לא במים.

ככה העתיקו גם שאר האחרונים, מטס, מגן אברהם, בית מנוחה ושאר האחרונים, ולכן גם פה אדם שנמצא בבית מלון יכול להוציא מים בכלא,

מהמקום שם, מהכיור,

לצאת החוצה, ייכנס לחדר, ושם יטול את ידיו בתוך קערה.

מרן ממשיך, אדם שלקח מים והטביל את ידיו כדי למרוח על הבצק לפני שאכניס את זה לתנור, כדי להחליק את זה.

מרן אומר שבחיי גוונה כשר.

אבל אם הכניס את ידו כדי שידיו תהיינה נקיות,

בזה המים נפסלו לנטילת ידיים.

גם זה בכלל מים שעשה בהם מלאכה, וגם הם נפסלו.

אמנם יש מחלוקת בזה בין מרן להרמה, ואנחנו קיבלנו ראות מרן,

ולכן אנחנו לא יכולים לשנות כהוא זה.

אני עובר לסעיף ג', מים שלפני הנפח,

אף על-פי שלא נשתנו מרעיהם פסולים,

מפני שידוע שנעשה בהם מלאכה.

ראינו שקיבה בהם הברזל,

ושלפני הצפר, אם נשתנו מרעיהם פסולים, ימלאו כשרים.

הגמרא דנה בעוד דוגמה של מים שעשה בהם מלאכה.

הדוגמה הזו כמעט ללא מצויה היום.

היינו ילדים, היינו רואים את זה הרבה.

היינו, אדם נפח

או פחח שצריך לתקן סיר.

יש לו סיר שיש בו חור,

לוקח את הבדיל, מטיח את זה וסותם בזה את החור.

כדי שההלחמה תהיה טובה,

מיד הוא שופך על זה מים קרום.

אז היום יש לך לכל בעל חנות, יש מים זורמים בחנות, יש לו כיור,

פותח את הברז על זה וההלחמה נעשית טובה.

אבל אז בזמנם לא היה להם בחנות מים זורמים.