דיני נטילת ידיים מכלי – כשרות הכלי, נקבים וסדקים, כוח נותן וכוונה במצווה

 

- - - לא מוגה! - - - 

למה אסור מן התורה? הרי כל שימוש ההדס הזה הוא סך הכל ליום אחד.

רק ביום הראשון יש מצווה מן התורה.

אתה רואה שגם תיקון כלי ליום אחד,

אתה משתמש בו, מרים אותו שנייה אחת, יצאת על ידי ידי חורה,

וידי הגבירה נפק בה,

תפיל אחי.

במציאות תיקנת את זה,

גם תיקון שהוא מיועד לשימוש חד-פעמי, אולי גם בזה ייחשב הדבר כתיקון על עיבדי הראש.

אז אם שם נחשב הדבר ככלי,

גם פה ייחשב הדבר הזה ככלי. זו הראייה שיש להביא מדברי הראש.

אבל מדברי ראשי, אולי אחרת.

לכן העצה היא כך.

אני בא לקחת את הכוס הזה,

שהוא מכונה בתואר חד-פעמי,

לפני שאני נוטל את הידיים אני מחליט,

אני לא זורק את זה.

את הכוס הזה, אני מעוניין להשתמש בו עוד כמה פעמים.

אני רוצה להשתמש בו גם לשימוש חוזר.

ואז כשאני בא לטול את הידיים,

הליבה דכולה עלמא יהיה מותר לי לכתחילה להשתמש בכוס הזה, ליטול בו את הידיים ולברך על נטילת ידיים.

זו העצה, הייעוצה, שראוי לעשות לכתחילה כשיש לאדם כוס כזה ואין לו כוסות אחרות.

בכל מקרה הוא יעשה בכוס,

אבל אם אין לו ברירה, יעשה את הדרך, את העצה שאמרנו.

אם הוא מייחד את זה לשימוש חוזר, וזה הלוואי לכולנו,

מועיל הדבר גם לכתחילה.

מרן ממשיך, ואם ניקב בכונס משקה,

דהיינו שאם ישימו אותה על משקים,

ייכנסו בתוכו דרך הנקב,

זה פסול.

צריך קודם כול שהכלי הזה יכיל בתוכו לפחות 87 גרם רביעית.

פחות מזה לא יועיל.

לכן גם בשעת הדחק, כשיש לאדם כוס של ערק והוא רוצה לשטוף, לעשות מזה נטילת ידיים,

אפילו ישפוך 100 פעם וכל היד שלו תהיה רטובה 100% זה לא כלי, זה לא מכין רביעית.

דבר שני, צריך שלא יהיה נקב בחור.

הרבה פעמים הכלי שקשור בשרשרת לכיור,

מרוב שונים בתחתיתו נעשה חלודה ונעשה שם חור.

אפילו אם זה לא חור גדול, בקושי אתה מבחין בחור הזה,

תשאיר לי אחי זה פסול גם בשעת הדחק לעשות מזה נטילת ידיים.

אם זה רק מוציא משקה ולא כונס משקה, עדיין זה טוב.

אבל אם זה חור גדול יותר,

שזה מטפטף טיפה אחר טיפה, מהר מהר מהר,

זה נקרא חור בכונס משקה. אם תשימו את זה בתוך קערה של מים,

אז דרך החור הזה יחדרו המים לתוך הכלי,

ולכן חור כזה פוסל את הכלי הזה משימוש.

לכן,

אדם שרוצה לאכול באותו מקום ואין לו כוס, אין לו שום כלי,

אלא הוא רוצה לטעון את הידיים מהכלי שקשור בשעשורת הזו בכלי של בית-הכנסת.

אז לפני שיבוא וייטול, קודם כול יסתכל בכלי, יראה מה באחריתו, מה בתחתיתו,

כדי שלא ייכשל וייסור ברכה לבקרה.

כי אם הכלי הזה היה מחורר ממלא,

ברכתו הייתה לבטלה,

ולכן ישיט ליבו, ישים לב, קודם כול לראות אם הכלי הזה שלום או לא.

וענני לו שנוטל דרך פיו למעלה,

שמה שממנו מן הנקר ולמעלה אינו חשוב כלי,

ונמצא שאין המים באים על ידי הכלי.

אבל אם נוטל דרך הנקב, שרת,

כמה שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.

אם נעשה לו חור גדול בתוך הכלי,

הוא לא יכול ליטול מהכלי בצורה רגילה,

כי מהמקום שנעשה חור עד למעלה,

המקום הזה לא נקרא כלי. כמלא מים, אף פעם פה לא יחזיק מים למעלה,

כי כל המים כמה כמה יישפכו מהחור הזה.

לכן, אם אתה נוטל דרך שפת הכלי,

אתה נוטל מחלק שאינו כלי, וזה פסול.

אבל אם יש פה חור גדול,

וכשאני בא לטוד את היעד,

כל המים נשפכים רק דרך החור הזה,

בזה הדבר מועיל גם לכתחילה.

לכן, אם יש לאדם קומקום,

ולא למעלה אלא באמצעיתו נמצא הנקב, הזרבוביץ שלו,

לכו לכתחילה, לבדי כול עמנה, לטול מהנקב שלמטה,

מועיל הדבר לכתחילה.

רק אם תטול מלמעלה זה לא טוב, אבל פה אפשר לטול מלמטה,

יהיה הדבר מותר, מועיל גם לכתחילה, אין בזה שום חשש.

כל זה לגבי דוגמה שיש בכלי חור.

אבל אם הכלי הזה נסדק,

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים להלכה,

כי הגמרא במסכת ראש השנה בדף כז כתבה שופר שנסדק פסול.

אבל אם זה לא נסדק כולו, זה נסדק מעט באורך.

האם דבר כזה פסול כי כל פעם שאתה בא לתקוע,

הסודק הולך ומתרחב, לאט לאט לאט לאט,

עד שבסופו יסדק כולו?

האם שייך לומר בזה כל העומד יסדק כסדוק דמה, ומי מי יודע כבר מהרגע זה פסול?

כמו שאמר רבנו יונתן,

או כדבר אשיב לתוספות שרק אם נסדק כולו בפועל פסול.

אבל אם עדיין לא נסדק כולו, אלא רק חלק בינתיים הוא בסדר.

לא מסתכלים מה יהיה בעתיד, אלא מסתכלים בהווה.

זו המחלוקת בראשונים.

להלכה מרן לקמאן בסימן תקפו סעיף ח'

פסק לנו מרן שלא אומרים כל העומד להיסדק כסדוק דמה,

אלא ביש אומרים האחרון פסק מרן שגם שופר שהתחיל להיסדק מעט,

מותר לכתחילה לתקוע באותו השופר ואף לברך,

כי המחלוקת היא במצווה ולא בברכה,

ולא אומרים בברך ספק ברכות להגן נגד מרן.

משם נשווה את העניין הוא הדין לפה.

ספר הטרומה והמרדכי שהתירו שם חזרו על הדין פה.

התירו גם פה לכתחילה שמותר לו לאדם הזה לקחת כוס

שהוא סדוק וזה מצוי הרבה באותן הכוסות שעשויים מפלסטיק, מניילון.

הכוסות ניילון האלה זה מצוי הרבה, כשהם נופלים מתחילים להיסדק.

לפי דבריהם יהיה הדבר מותר לכתחילה רק אם נעשה נקב ככונס משקה בפסל.

פה לא נעשה נקב ככונס משקה, ולפי דבריהם הדבר מותר.

אבל הבאך החמיר בדבר,

הוא הלך בשיטת רבנו יונתן ואמר כל העומד להיסדק כסדוק דמה, ולכן אפילו אם נאמר כל הכוס בסדר ולא יוצא מזה מים, אלא רק לומר להתחיל להיסדק.

לפי דבריהם צריך להחמיר בדבר.

אבל אנחנו נדידן שקיבלנו הוראות מרן.

כמו שמרן הקל והתיר שם בדין השופר,

עליבא דמרן, גם פה יהיה לנו צעד להתיר ולהקל בדבר.

לא אומרים כל העומד להיסדק כסדוק דומה,

אלא בינתיים, בהווה, באשר הוא משם ובסדר,

ממלא הוא כשר לדין נטילת ידיים.

ועוד,

שם המצווה דאורייתא.

אתה חושש,

אולי ייסדק כולו, ואז יפסיד את המצווה מדאורייתא.

פה לגזור שמא ייסדק כולו בבת אחת,

זה גזירה לגזירה, כי כאן מצוות נטילת ידיים אדירה דנן.

דבר שני, שעל כל פעם שהוא בא ותוקע,

התקיעה, הדף האוויר הזה גורם שהסדק הולך ומתרחב.

אבל פה אני ממלא את הכוס הסדוק הזה מעט מים.

הלחץ של המים,

אתה חושב שגורם להרחיב את הסדוק? לא.

הסדק כמו שהיה נשאר,

ואין הסדק מתרחב כלל ועיקר.

ולכן,

מעיקר הדין, אם אני רוצה לקחת וליצול בזה את הידיים,

יש לי בזה ספק ספקה בידי רבנן כדי להתיר.

אפילו שם התארנו כי המחלוקת במצווה ולא בברכה,

אמרנו שלא אומרים בסוף ספק ברכות להקל נגד מרן.

קל וחומר כאן, בעניין זה,

שאתה פוסק בוודאות,

על-פי הספק ספקה בידי רבנן, להכשיר וליטול מכוס כזה את הידיים,

ממילא לא יהיה חשש של איסור כל דהוא של ברכה לבתנה.

הרי הנוגן אברהם לקמן כותב כך

אם יש לך ספק בעניין נטילת ידיים,

אם פסקת את ההלכה להתיר ספק בידי רבנן כולה,

אין מילה, מותר גם לברך.

לא אומרים, הרי יש מחלוקת, יש ספק, אם כן ספק ברכות להקל.

כי כאן אתה קודם כול ניגש לשאלה,

זה טוב למטילת ידיים או לא טוב?

אם אתה אומר כן, זה טוב, ספק דה רבנני כולה,

מיד אתה מתקדם,

שלב אחד בקדימה, ואתה אומר, אחרי שמותרת לעשות בפני נתינת מדיים,

יהיה מותר גם לבוא ולעשות כדת וכדין גם את הברכה.

עכשיו ראינו פעם דוגמה לדבר, ראיה לדברי מגן אברהם,

מסימן ת״ט סעיף ב׳ שמותר לכתחילה

לספור ספירת העומר בין השמשות, כך הוא המנהג.

למה?

ספירת העומר בזמן הזה דה רבנן.

לכן אתה בא ומחליט ופוסק שספק דה רבנן לכולם, מותר לספור ספירת העומר בין השמשות.

אחרי שפסקת כך לגבי דין מצוות ספירת העומר בין השמשות,

אתה מתקדם ואומר שגם לגבי הדרכה יהיה הדבר מותר.

כך גם אמרנו לגבי עשיית מצוות ערובי תבשילים בין השמשות,

אם שכח ולא עשה קודם לכן.

אומנם אברהם רבי שבתאי גרמיזן בספרו משפטי צדק חולק על זה,

אבל רוב הפוסקים, ארץ צבי,

אגרהם רבי צבי פומר ועוד מאחרונים הסכימו לשיטת המגן אברהם יותר.

כל שכן כאן,

כאן אפילו לפי משפטי צדק יהיה צעד להתיר.

שם הוא דובר בספק אחד.

אבל פרס דנו זה ספק ספיקה,

וגם ארץ שקיבלנו הוראותיו נקל בדבר הזה.

ולכן,

אם אין לאדם הזה כוס אחר וכלי אחר,

יהיה מותר מעיקר הדין לקחת את אותו הכלי מניילון,

שיתחיל להיסדק,

וליטול בו את הידיים. אין איסור מעיקר הדין.

אם יש לו ברירה,

או כלי כזה או ממייה, בוודאי שממייה יותר טובה.

הממייה,

אומנם הפה שלה הוא מעט צר,

אבל אם הוא נוטל בסבלנות,

זה יהיה קשה.

וכנראה נראה בשם הגן אברהם ואליה רבה שאין נטילה לחטפיים.

אני שופך, צריך שהשפיכה תהיה בבת אחת.

אבל אם אתה בא ונוטל את הידיים מהבקבוק,

הרי כשאתה שופך מים,

באמצע השפיכה, בגלל לחץ האוויר,

הוא נפסק לחצי שנייה, ועד הפעם מתחדש ונשפך.

וזה לא טוב.

לכן אין להתיר ליטול ידיים מבקבוק.

אבל כאן, בדוגמה הזו, בעניין המימייה,

שם הצבא הרבה יותר רחב.

ואם האדם הזה, לא יש פה כבודת אחת,

אלא יקן את ידו מעט ויכול לשפוך בצורה כבוהה שלא יהיה לו את הלחץ של הוואקום הזה שימנע את שפיכת המים,

אלא זה ימשיך להישפך בבת אחת,

אז יהיה צד להקן את זה הרבה יותר טוב מאשר הכוס הסודוק.

גם בבקבוק, אדם שיש לו סבלנות, מתון,

הוא מסוגל לעשות דבר כזה, אי לכן אמיר.

אבל שם הסיכון יותר גדול.

כי שם הצבא של הבקבוק הרבה יותר סר.

אבל הצבא של המימייה הרבה יותר רחב. ולכן שם אנחנו מעדיפים את זה על זה. בכל מקרה, הכוס הוא בוודאי הרבה יותר טוב.

לכן, אותם האנשים שמתארגנים למסיעה לטיול יכייצא בזה,

מן הראוי תמיד שיכינו לעצמם כוסות כדי שתהיה להם אפשרות לטעוד את הידיים בכל מקום שהם נמצאים.

יאמר לילדים שלו שבוע קודם שאת הכוסות של השמנת וההרשל והלבן לא יוברקו,

שיאספו את כולם, ישטפו אותם וישאירו בצד,

שיהיה להם מאגר גדול כדי שיוכלו לטעוד את הידיים בשפע. זה לא נשבר, יישאר ברכב, זה נוח מאוד,

וכן שכל אדם ירגיל את עצמו,

שלא יגיע למצב ביש,

שיתחיל לחפץ מים, איפה יש שם, ליד הכיור הזה, קולי.

במקום כל הצרה הזו, שיהיה לו תמיד איתו,

יהיה לו עמו את הקוץ, את הכלא הזה,

כדי שיוכל ליטול ידיים בברכה כדת וכדין.

אדם שיש לו כלא ממתכת

נעשה בחור,

לקח אותו לפחה והלחין את זה בגדיל.

השאלה אם זה טוב או לא,

הגאון רב אלעזר נחום, שהיה לפני 200 שנה פה בירושלים,

נסתפק בדבר הזה.

אבל רוב הפוסקים התירו לכתחילה,

אם הוא מתקן את הכלא הזה, מלחים אותו,

כותב מאריקש שהכלא הזה חזר להיות כלא שלם וטוב, ומותר לכתחילה ליטול מזה את הידיים.

כך כותב אדמת קודש,

כך הסכימו גם שאר האחרונים,

שוב, רוב הפוסקים לא הלכו בשיסת

החזון החום,

ולכן לא חוששים אנחנו לזה, זה נקרא תיקון גמור,

כבר לא דודף מים, ולכן יהיה אפשר לכתחילה להתיר, ליטול מתוך זה את הידיים.

אבל אם האדם הזה בא ושוטף את ידיו מהברז,

אפילו אם יפתוח ויסגור את הברז שישה פעמים,

זה לא יעזור לו כלום.

יש עוד דין של כוח גברה,

אז פתיחת הברז וסגירתו,

אולי הוא יפתור את הבעיה השנייה של כוח גברה,

אבל את העיקר הוא לא עושה.

העיקר, צריך שיהיה כלי.

ופה, כשהוא שוטף את ידיו ישר מהברז,

אין כאן כלי,

ולכן הנטילה שלו אינה כלום,

ואם הוא יברך ברכה,

אסור לענות אחריו הנן, משום שברכתו לבטלה.

לא רק בכל רחבי הארץ,

אלא גם בירושלים הדין הוא כן,

למרות שבירושלים יש לנו חביות על הגג.

אז הוא אומר לך, האדם הזה יש למעלה חבית, אני אסתמך על החבית למעלה. תגיד לו, חבית חבית ולא ברכת.

הרי החבית הזו היא מחוברת לאדמה.

ב.

המים עוברים דרך הצינור.

וכי הצינור הזה הוא כלי?

כל דבר שמחובר לאדמה אין עליו שם כלי.

ברגע שהמים עוברים דרך הצינור,

הרי הצינור הזה, בעיקרו, עשו אותו כדי לחבר אותו לקיר,

לאדמה,

ולכן אפילו אילו הייתה שם חבית למעלה,

חבית מיטלטלת,

שאפשר היה לנייד אותה, אפילו אם היה כך,

המים עוברים דרך הצינור,

גמרנו בלי את חשיבותם.

כמו שאמרנו קודם,

אם נעשה פה חור,

אסור לך לטול את הידיים בשפיכה מלמעלה, כי החלק הזה אינו כלי.

תגיד אבל, פה זה היה בכלי? המים האלה מכאן עד למטה, מכין רביעית,

אם כן זה היה בכלי, מה אכפת לי? מה זה מפריע לי אם זה יעבור דרך כאן?

אתה רואה אם הוא עובר דרך כאן, אפילו סנטימטר אחד גמרנו, זה נפסל.

מה שפעם היה באיזה קבל, זה לא מסיר לי כלום.

קל וחומר בעניין זה.

יש הרבה אנשים מבדיוטות ועמי הארץ שאינם עולים בין אם אינם לסמאלם ורוצים לדבר על זה, מפקחים וסוגרים ולא יודעים שאין זה לא שווה ולא כלום,

אלא צריך האדם הזה לחפש לעצמו כלי טוב כדי ליטול את הידיים כדת וכדין.

אבל הדוד,

דוד שהוא מיטלטל,

החנפיה של שבת,

דבר כזה, בוודאי שהוא כשר לנטילת ידיים,

כמו שמרן כותב לכנן,

שדבר כזה, אין שום ספק שזה כלי גמור לכל דבר,

לכן הוא פותח את הברז,

זה מועיל ליד אחת,

יסגור, אחר כך יועיל גם ליד השנייה,

זה כשר לתחילה למהדרינה, לבעליקו לעלמא,

שם אין לך בעיה,

כי אותו הדוד,

החנפיה הזו,

היא לא מחוברת בצינורות לקיר,

לקירות ולרצפה.

לכן, שם אין לך כל כך בעיה.

עיקר הבעיה היא על החוויות של הגג, שעליהן אמרנו שאין להן דין כלא כדי להתיר את המים שיורדים מהברז למטה במטבח,

לכן גם בשעת הדחק אין היתר לעשות דבר כזה, ליטול ישר מהברז.

אני עובר לסעיף ה'.

כלא שתחילה תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלית צמיחה,

לאין משתמשים בו אלא על ידי צמיחה חשוב שפירא כלא,

לפיכך כלא שיהיו מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה,

וכשמניח הדם אצבעו עליו אין המים יוצאים,

וכשמסירו המהוב יוצאים מותר ליטול ממנו,

אף על-פי שאינו מחזיק כלום,

כיוון שעשוי לקבלה באמינה מזו בזמן היתר תשמישו נקרא כלא.

היה להם בזמנם אותם הרוכלים שמוכרים משקאות,

היה להם כמין צינור שהיה עשוי כמו כלא ובו היו מכרים,

אם זה ממונדה או סוס, כמו שאמרת.

היה שם את הכוס והיה רוצה למלוך,

היה משחרר את האצבע ואז לחץ האוויר היה מאפשר למשקה לגרום לכוס.

כשהכוס היה מתמלא,

היה מחזור את האצבעה ואז לחץ האוויר מונע שלא ימשיכו המשקיעים לרדת.

למרות שהכינוי הזה חלום,

כיוון שעשוי לקבלה בצורה כזו,

אם הוא עשוי לקבלת...

בכגון זה, הדבר מועיל גם לכתחילה, אין בזה חשש.

כך הוא ידון גם כוס מתקפל.

כוס כזה,

אתה יכול לקפל אותו,

כשהוא מקופל,

הוא לא יכול להאכיל רבועי מים.

והרי כאן נדל שצריך הכוס להאכיל לפחות רגעית.

שוב, גם בזמן שאתה פותח אותו,

הוא עומד בצורה רצובה מאוד,

הוא עשוי לקבלה בצורה כזו,

לכן שוב הדבר מועיל לכתחילה.

אין בזה חשש.

נסתיים בטור, כל שקרן כדי שיש בו ברזה במטה,

הואיל מתחילה ניירסה, נקבל, אבל זה כך.

יש לך את הדוד של מים חמים של שבת, החנפייה הזו,

אתה רוצה למלא מתוכה כדי לטון את הידיים,

יש היתר לכתחילה, ואין צורך לקחת חוץ מזה עוד קוס.

אתה פותח את הדרך, נוטל את הידיים מתוך זה,

כי הדוד עצמו, החנפייה עצמה,

היא עצמה נחשבת לכלא, ואי אפשר ליטול ממנה את הידיים.

אדם חייב לטוד את ידיו בכלא,

ואפילו ידיו של חברו ייקח מלוא חוסני עיניים וישפוך על חברו,

גם כאן הדבר לא יעיל.

יש כנראה כוח דבר רע,

אבל אין כאן כלא, ולכן גם בזו זה פסול.

לא ייתן מים לחברו וחוסניו שהם נוטלים אלא מן הכלא,

והוא אדם אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת דאם הוא כלום.

ורבנתם נטיר בזו כיוון שתחילת מטילה לידו אחת היה מן הכלי.

תוהו שהייתה ידו הראשונה טהורה,

כגון ששפך עליה רבעית בבת אחת.

אגב, ונהגו להקל כדברי רבנתם.

אבל,

התמורה הראשונה היא עיקר, ולכן יש להחמיר לך תחילה.

כפי שאמרנו, אפילו אם הוא ייקח מלוך אופניים וישפוך על חברו,

ויהיה כאן רבעית,

זה פסול.

לא רק אם את המים האלו אסף מהברג,

אפילו אם אספתי את המים האלו מכלא.

חברו שפכנו בכלא עם כמים,

הוא ידע ושופך את זה על-ידי חברו.

סוף-סוף כעת המים נמצאים בעודי היד שלי אינה כלא.

ולכן גם אם יהיה שם רבנתם, זה לא יהיה.

רבנתם חלק ומתיר,

אבל מרן בסתם דעתו לא גרדה בדברי רבנתם,

אלא מרן פוסק לחומרה בדבר הזה, וכך ההלכה,

כי באנו יראות מרן,

וההלכה היא כדברי המרדכי,

שגם בדוגמה כזו הנטילה לא מועילה כלום.

לכן אדם שהולך לטורן,

שידאג לקחת עמו כוס וספל ולא הסתמך על פתרונות כאלה, כי אינם נעלים כלום, לא נעלים מאומה.

צריך שיבואו על המים מכוח נותן.

לפיכך, צפינו שגורם מים מן האור ושופך בו, ונמשכים ממנו המים להשקות את סדרו,

אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם,

לפיכך שאינם באים מכוח אדם שכבר פסק כוח השופף,

ואם ניסים ידיו קרוב למקום השפיכה,

אף על-פי שאינם ניסים אותו תחת השפיכה ממש,

עלתה לו נטילה,

וכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה,

אדם מכוחו הם באים.

ואם נטביל ידיו לתוך הצינור הזה, אינן קרובות מכוח טבילה,

מפני שהם שאובים.

חוץ מהדבר הראשון שהבאנו קודם, נטילה מכלי,

יש עוד דין נוסף,

צריך שהמים יבואו מכוח נותן.

יש מחלוקת תנאים בין רבי יוסו לתנא קנא,

האם מספיק כוח נותן או צריך שיהיה גם כוח גברה.

מה נתקה מילה אם כוח נותן או כוח גברה?

הדוגמה של המשנה היא,

יש לי כוף מעולף שיכול לטול לי את הידיים,

הוא יודע את העבודה מצוין.

ואני מתעצן לקום לדרס, ליטול שם את הידיים בכלי,

הוא מביא את החנפיה, הוא מביא את הכול,

הוא משרת אותי,

שופך לי את הניים על ידיי.

האם צריך כוח גברה והכוף לא גבר, ממולע הזה פסום או כשר?

רבי יוסף פסול כנקמה מכשיר.

דעת רבי יהודי גאון הרשב״א והרמב״ם להכשיר גם נטילה על ידי כוף מעיקר רבים מתעוררות,

וכך פוסק מרן לקנא בצריף יב,

שבמעבד אם נטל הכוף את הידיים הדבר טוב ומהוי ויהיה רשאי לאכול מייד אחרי נטילה כזו.

לכן גם פה,

בשיאוף זה, שמרן מתחיל להדגיש את העניין שהניים לא יכולים להישפך מעליהם באופן עתונת,

גם אם הם באים מכן להוסיף שיהיה כוח,

מעלה אמר כוח גברה.

אילן נרן אמר, צריך שיביאו המים מכוח יוצאיהם.

ולכן,

אם יש צינור ארוך,

אחרי 30 מטר עומד אדם ושופך מים בקלי, שופך מים מהדלי,

ואני עומד בקצה השני של הצינור ומקל את ידיים,

זה לא שווה כלום.

כי הכוח של השופך נגמר.

מדוע המים ממשיכים לזון?

כי הצינור הוא בשיפוע והמים יורדים במקום המגרון,

ולכן המים מגיעים לידי.

אבל אין כאן כוח מוטל,

ולכן הנטילה הזו לא שווה כלום.

אלא אם כן יש לך צינור קטן מאוד,

בסך הכול מרחק של 30-40 סנטימטר.

אז בכוח השפיכה,

גם אם לא היה מגרון,

המים היו מיקזים ומגיעים לידי,

אז אם האדם הזה שופך מבלי או מכלי אחר,

אז באמת הדבר מועיל.

האדם הזה יכול לטהר את ידו בצורה כזו.

אבל אם המרחק הוא גדול,

האדם הזה שופך את המים לצינור ממרחק של 30-40 סנטימטר,

בין אם אני עוקר את ידיי לאחר צייתו מהצינור,

בין אם אני אכניס את ידיי לתוך הצינור העצמו.

יש צינור גדול ורחב,

גם בזו וגם בזו, הדבר לא יעיל גם בדיעבד.

כי טבילה, טבילת ידיים, צריכה להיות במקווה וכיוצא בו.

כאן המים שבאים לתוך הצינור הזה אלוהם מים שאובים,

ומים שאובים פסולים במקווה,

פסולים גם לטבילת ידיים,

גם בזה הדבר אסור. אלא אם כן,

מים שאובים שהמשיכו אותם,

זה עבר באדמה לפחות 30-40 סנטימטר,

אז שאובים שימשיכו הקשרות, מה שמראה לכנאי.

מרד מביא דוגמה פתרון לאדם שנמצא בספינה ואין לו שם מים.

אם האדם הזה ישאב מים מהים,

יש לו גלוי,

הוא שואב מים מהים,

הוא לא יכול ליטל את ידיו באותן המים,

משום שהמים של הים הם מלוחים ואינם ראויים אפילו לשתיית הכלב,

ולכן הם פסולים למטילת ידיים.

אבל אם יש לו גלו שאינו שלום,

יש לו גלו עם חור,

יש תקנה ופטנט כדי להטביל את ידיו ויוכל לאכול מיד אחריו בעוד לחם.

הכיצד?

אני לוקח את החבד עם הגלו,

והגלוי הזה שקע בניים,

ומיראתי אותו מים.

ברגע שאני מתחיל להרים את הגלוי יש חיבור בין מי הים לבין המים של הגלוי,

משום שהגלוי הזה באמצעותו יש בו חור והוא כל הזמן שותת מים,

ויש חיבור שנקרא בלשון רבותינו מי צוק.

אם כך,

כל המים האלה של הגלוי,

גם אם הרמתי אותם מעל פני הים,

כל הזמן הם עדיין מחודרים,

כמו שאתה יכול להטביל את ידיך בתוך מי הים,

כי אפילו טבילת אישה טובה מגאורה איתה בתוך מי הים,

קל וחומר טבילת ידיים בתוך מי הים גם כאילו טובה.

אם כך,

גם הגלוי הזה שהמים בתוכו מחודרים על ידי הנושא כזה למי הים,

אתה יכול להטביל את ידיך בתוך אותו הבלי.

נכון, אם לאדם הזה אין מים מקיום,

אין לו מים מתוקים כדי לקיים מצוות נטילת ידיים בתוך האונייה, בתוך הספירה הזאת,

שיוכל לעשות את הפתרון האמור.

אם יהיה לו בלש שיש בו חור,

אז הוא ממלא אותו,

ומייד מעלה אותו בחבל, וכל הזמן המים ששוטטים זה חיבור, לפי נקרא, נצפק למי הים,

יעלה אותו למעלה,

סתום אותו על המעקה,

נכניס את שתי הדיו,

מטבון את ידיו,

ובזה ידיו טהרות, יאכל מייד אחרי זה לגרוך על נתינת ידיים ולהתחיל לאכול לחם. דבר שני שאפשר לחבר מקווה טהרה ולרכשור אותו,

מה שעושים היום,

יש לכם מים שאובים במקווה אחד,

והמקווה השני, בו עוצר מי הגשמים,

אני בא עם...

אני מחבר את שתי הדרכות,

בזה גם הדרכה השנייה.

אפילו אם תחילתה מים שאובים,

היום יש לך מים שאובים במקווה אחד.

במקווה השני, בו אוצר 100 גשמים,

אני בא ומחבר את שתי הדרכות,

בזה גם הדרכה השנייה.

אפילו אם תחילתה מים שאובים, גם כן זה קשה.

גיטמאל שהצינור שמחדר בין שתי המקוואות,

החלל הזה יהיה רחב ביום,

בלשון רבותוני הוא רחב כשפופרת הנוד,

היום הוא לפחות חמישה סנטימטר,

אבל אם החור הזה לא כל כך רחב,

רחב סנטימטר וחצי או שניים,

זה אדם לא מספיק שם.

שם לגבי דין מקווה טהרה,

להפוך את המים שאוהבים מהר לבין מקווה ממש,

שם צריך את הרוחב הזה, כמו שאמרנו, שיהיה לפחות חיבור של רוחב חמישה סנטימטר.

אבל פה בדוגמה שלנו,

בסך הכול אתה רוצה להטביל ידם, אתה לא יודע כאן להטיר טבילה של אישה נודה.

בהרבה דוגמאות אנחנו מכירים יותר בעניין זה,

ולכן משום זה,

גם אם יהיה לך חור קטן בבלי הזה,

לא צריך שיהיה חור גדול של חמישה סנטימטר אלא אפילו אם יהיה חלקי סנטימטר זה חור שבקונס משקה גם הוא יכול לגרום לך חיבור וניצוק בין מי הים לבין המים שבדלין,

ואז אתה יכול להכניס את היד,

אתה מטביל את ידיך שם בתוך הבלי הזה, הידיים שלך נעשות טהרות בחיי גוונם.

אדם לא יכול ליטול את ידיו מהברז אפילו אם יהיה לו כוח גברה, יפתח ויסבור שישה פעמים.

הסיבה היא,

המים שבתוך הצינור הם באים ממקום שאינו כלי.

הצינור, כיוון שהוא מחובר לקיר, אין עליו חשיבות של כלי,

ולכן הברז, מה שאתה עושה בו,

השימוש הזה פותר לך בעיה אחת של כוח גברה,

אבל בואו נפתור לך את הבעיה הראשונה שאמרנו קודם, היום צריך שיהיה כלי.

פה אין לך כלי, ולכן זה לא מועיל.

גם החבית שעל הגג,

פה בירושלים, בדרך כלל יש לנו חבויות,

אף על פי כן גם זה לא רעים, כי החבית הזו מחוברת,

כמו שמרן כותב בכנרא,

שבזה, ובדליקולנא, הדבר לא מועיל.

לכן, אדם על הארץ שלא יודע את הדין,

לא לקח לכלא ולקוט,

אלא הלחץ את ידיו בברז,

אפילו אם האדם הזה פתח וסגר פעמיים משלוש,

ואחר כך בירך על נטילת ידיו,

אל תעמר המן אחרי ברכתו, משום שברכתו לבטלה.

אם הכניס ידיו לתוך כלי שולמן לשכשך ידיו בהון,

אם הכלי מחוזר לקרקע, לא עלתה לו נטילה,

ואם אינו מחובר לפרקע,

יש אומרים שעלתה לו נטילה ויש אומרים שלא עלתה לו נטילה.

ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים.

אם אחר כך מזדמן לו ליטול בדרך נטילה,

נטול בלא ברכה.

הזכרנו, אמש,

שיש שתי דרכים לקיים את מצוות נטילת ידיו.

הדרך הראשונה,

על-ידי נטילה מכלא.

כן, מה שנאמר,

נעים הם חיים אל כלא.

דרך שנייה,

אדם יכול להטביל את ידיו במעיין,

ים, מקווה, נהר וכיוצא,

ובזה,

וגם בזה הוא מטהר את ידיו.

אם האדם הזה רוצה להטביל את ידו בחביות שנמצאות על הגג,

אין לו כלא כדי לקחת ולשאוב מתוך החבית,

ולכן הוא רוצה להכניס את ידו לתוך החבית.

שאלה כזו מצויה הרבה במסתולת אירועים שעובדים על הגג,

ולפעמים אין להם כוס וכאלה,

לרדת למטה לוטל ידיים קשה להם,

הם רוצים לאכול את הסנדוויץ' שם למעלה על הגג.

הוא רוצה להכניס את ידו בתוך החבית של המים, בצורה כזו להטביל את ידו.

כל מה שמועיל טבילה דווקא במים טובים.

כאן אלו מים שאובים שנמצאים בתוך החבית,

ולכן אם הכלא הזה מחובר לאדמה,

אין על זה שם כלא.

מצד דין מקווה אין כאן, כי זה מים שאובים,

מצד דין כלא אין כאן, כי זה כלא שמחובר בצינור לאדמה,

ולכן טבילה עד בחבית כזו לא טועים כלל ועיקר.

אבל בחביות שאינם מחוברים לאדמה,

שם בשעת הדחק יש לצמוח על דברי המכירים.

דבר זה מצוי הרבה באתרי בנייה,

במקום שבונים,

ועדיין אין להם ברז מים.

אז באה המכלית וממלאים להם כמה וכמה חביות.

יש להם את החביות הגדולות של הספר,

בהן ממלאים את המים.

אם היה לאדם הזה כוס כלא הוא היה מוציא מתוך זה ונוטל את הידיים,

כיוון שהמים נקרים זה היה הפתרון הטוב ביותר.

אבל כשאין לו כלא ולא כוס,

הוא רוצה להכניס ולהטביל את ידו בתוך החבית הזו,

יש בזה מחלוקת בראשונים אם הדבר יועיל או לא.

לפי דעת הדעות נאומנויות, הסמאטריאטור, הדבר לא נועיל.

כי אתה יכול להטביל ידיים במקווה, כאן זה כלא,

כאן זה לא מקווה וכאן הדבר לא יועיל,

כאן זה לא טוב.

אבל לפי דעת הרמב״ן והרשב״א ומרן הדבר מועיל.

אלא שגם מרן לא התיר בזו לכתחילה,

אלא מרן כתב,

ובשעת הבחק יכול לסמוך על דברי המכירים.

אבל אם אחר כך הזדמן לו כלא והוא יכול לחזור ולטול את ידיו לטילה גמורה בכלא,

אז בוודאי שחייב לחזור ולעשות כן לחוש את דברי הגאות מרמוניות והסמאק שפסלו את הנטילה הראשונה.

אבל לעניין ברכה לא יחזור לברך שוב.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אולי ההלכה כהרמב״ן והרשב״א שהנטילה הראשונה הועילה לו.

אם כן, ספק ברכות להקל, שווה אל תעשה.

עדיף.

גם לגבי דין נטילת ידיים של הבוקר,

גם בזה מרן דובר למעלה בסימן דלת,

וגם שם מרן הביא מחלוקת בעניין.

גם שם המסקנה במעשה שאסור לכתחילה להכניס את ידו בתוך חבית של מים ולטול בצורה כזו.

כי כל אותם הדברים שאנחנו מקפידים עליהם בנטילת ידיים של האוכל,

אז מרן כתב שלכתחילה יחוש גם בנטילת ידיים שחרית.

כך כותב מרן בסימן ד' סעיף ז' טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית,

וכל הדברים מעכבים בנטילת ידיים לצעודה.

נו, נו, אולי גם בדבר הזה גם כן יהיה אותו כלל ואותו דין.

לכן, מרן כתב שם סעיף ב' אם שכשך ידיו בתוך כלאי של מים עלתה לנטילה לקריאת שינה ולטפילה,

אבל לא לרוח רעה שעליהם,

אלא אם כן יש שלושה חוויות.

אם שכשך ידיו בשלושה מימות מחולפים,

אז יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהם.

נמצא ששם יש לך בעיה נוספת,

לא רק הבעיה שהזכרנו פה,

שסיכמנו שלכתחילה לא טוב שיעשה,

אלא נוסף לזה יש עוד בעיה של הרוח רעה,

ולכן לא טוב שיעשה כן.

עבר ועשה, נו,

מי דאב אהבה ודאבת מאה יוכל באמת להתחיל בברכות השחר אשר יצר משם והלאה על הסדר.

אם האדם הזה מצביל את ידו בתוך אותן החוויות,

נכון שמרן אמר שבשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המטורים אבל לא יברך.

לעניין ברכה, הכלל בידיוני, ספק ברכות להכה.

אני עובר לסעיף ט',

חבית שיש בה מים מניחה על ברכה ונוטל ממנה לידיים.

זאת אומרת,

יכול להצות אותה מעט,

ושעמיר הוא לא יכול להרים את כל החבית.

חבית כבודה מכילה 200 ליטר,

אבל הוא יכול לשפע אותה מעט,

אפשר לכתחילה ליטול ממנה את הידיים.

ואם הייתה נמותה בארץ, והעמיים מקלחים ממנה,

או שעומדת והעמיים יוצאים דרך נקף שבה ונתן ידיו

עכשיו לא עלתה לו טבילה,

משום שצריך בנטילה כוח נתון,

ופה המים נשפכים מעליהם,

שלא בנחמת השפיכה שלי,

אלא ומאליו נעשה כך, ולכן זה לא שווה.

הדוגמה הפשוטה היא כך,

יש לי חבית מלאה מים,

והיא עומדת במקום נתון.

האדמה שתחתיה בצד אחד היא רכה ולכן החבית הזו קיבלה שיפוע והתחילו המים להישפך.

זה לא שאני באתי ונענעתי את החבית וכתוצאה מכוחי המים זורמים ונשפכים,

אלא, פשוט מאוד, מעליה החבית הזו קיבלה שיפוע,

האדמה שתחתיה הוצאה רכה ולכן התחילו המים לזרום.

זה מרן אומר, אין כאן כוח מתן ולכן נפילה כזאת פסול.

גם לדעבד, לא יצא.

אם נטותה אתה בידיך, זה מצוין.

ואם עלתה ברזה בנקב ועצירה,

וכידון המים על ידיו חשיב שפיר כוח גברה,

שצריך להחזיה ולעצירה בכל שפיכה ושפיכה.

הסיום של הסעיף הזה נפקא מינה גדולה,

זה אדם שרוצה ליטול את ידיו מדוד מהם חמים,

מהמחם של שבת, מהחנפיה.

זה נחשב בפני עצמו לכלא,

והוא לא צריך להביא חוץ מזה עוד כוס או עוד כלא,

אלא הדוד הזה עצמו הוא כלא.

פותח את הבורז ונוטל את ידו,

בזה הוא מקיים את המצווה כי יבחתה.

אמנם הוא לא דוחס את המים,

אלא כשהוא פותח את הבורז הוא רק מסיר את הסתימה ומסיר את המונע.

כאן לעניין זה לא צריך כוח גברה שיזרים לי את המים,

אלא גם הסרת המונע כאין גרמה,

גם היא טובה וקשרה לכתחילה,

גם בה יוכל לקיים את מצוות נטילת ידיים.

לכן הוא פותח את הבורז ונוטל יד ימים,

יסגור, יחזור וייטול גם את יד השמאל,

וזו יוצא ידו חווה הליבה דקולה עלמא, ויוכל לכתחילה לברך.

בדיעבד, אם האדם הזה לא עשה כך, אלא פתח את הבורז ונטל גם את יד ימין וגם את יד השמאל.

לא סגר בינתיים בין שתי ידיו,

אלא הכול בפתיחה הראשונה.

בדיעבד, אביבד הרמב״ם, זה מועיל.

אבל אנחנו רוצים להחמיר או לצאת יד החובה גם על יד רבי יוסף,

ולכן משום זה אנחנו מחמירים את התחילה שאחרי שנטל את יד ימין,

יסגור לרגע את הברז,

ואחר כך עוד פעם יפתח וישפוך על יד השמאל, שיהיה כוח ניתן גם על יד השמאל בפעם השנייה, שיהיה דבר שני בפני עצמו.

אם היתה חבית מלאה מים והלך וישב לו,

והחבית שופכת מים כל היום מחמת הקייתו,

זה נטל ידיו ממני,

עלתה לו נפילה.

למעלה אמרנו שצריך מייד אחרי שפתח את הברז להניח את ידו,

וזה מועיל רק ליד הראשונה.

ליד השנייה עברו כמה שניות,

אתה מצליח אותו עוד הפעם לסגור ולפתוח.

ואי בסוף, אם אתה משפע את החבית,

וזה כל הזמן שופך מים, מזרים מים,

אפילו אם אתה בא אחרי חמיש דקות ושם את הידיים,

מרן אומר,

הדבר מועיל גם מלכתחילה.

מדוע ולמה?

שם אתה לא מזרים את זה,

אלא שם בסעיף כ' אתה רק הסרת את המונע.

הדבר היה סגור, היה מונע את המים מלצאת,

אתה פתחת את זה, והמים יוצאים.

אז בהסרת המונע, במעשה של גרמה, זה חלש.

לכן צריך שיהיה סמוך מייד.

אבל פה, בסעיף שלנו, מה שאמרה המשנה במסכת ידיים,

שאני הלכתי והטאתי את החבית, אז זה ממש מעשה כוח גברה,

זה הרבה יותר חזק.

ולכן אפילו אם באתי אחרי שעתיים,

ועדיין המים זרמים מהחבית הזו,

כל זה כתוצאה ממעשיי בכוח גברה.

ולכן אפילו אם לא יהיה סמוך זה טוב.

שאלת רציר, נשפע פעמיים.

פעם, ועוד פעם להחזיר. לא, אלא אתה שם את ידי הגונים, ואחר כך יד שמאל.

הכול אתה עושה בצורה חופשית.

הכול נחשב המשך של כוח גדרי הראשון,

וזה בסדר ומצוין וטוב.

הכול כשורים ליתן מים לידיים,

אפילו חירש, שוטה וקטן,

גוי ונידה.

הגאה, ואיכא מנדהמה, בקטן פחות מבין שוש דינו כקוף.

אם הקוף נותן מים לידיים,

יש פוסמים ויש מכשירים ונראים דבריהם.

הגאה, מכל מקום יש להחמיר.

המחלוקת במסכת ידיים בין רבי יוסף לבין תנקמה,

האם הקוף כשר ליטול את הידיים.

מאלפים את הקוף, והוא עושה ככל אשר אומרים לו.

הוא יודע לקחת את הכלי ושופך על ידי, הכול בצורה מסודרת.

השאלה היא, האם צריך כוח גברה,

והקוף, הלווה לכול ענמה, הוא לא גבר,

או מספיק כוח נותן.

זה לא בא מעילה במים, זה לא בא באופן הטומאט,

אלא מה שהקוף שופך, יש כאן כוח נותן.

זו המחלוקת התנאים בעניין זה.

גם ברשומים יש מחלוקת איך ההלכה,

האם ההלכה היא כדעת הנקמה,

או שההלכה היא כדעת רבי יוסף שפוסל.

לפי דעת התוספות והראש,

הלכה כרבי יוסף,

והקוף פסול לנתינת ידיים,

אלא צריך דווקא כוח גברה.

אבל לפי דעת רבי יהודאי גאון בעל הלכות גדולות,

הרמב״ן והראשד״ם לא צריך כוח גברה, אלא מספיק כוח נותן.

ולכן גם הכוף כשר לנטילת ידיים,

מרם מביא את המחלוקת ומסיים ונראים דבריהם.

זאת אומרת,

מעיקר הדין יש צד להתיר בדבר.

אבל מסוימת הרמה שבוודאי לכתחילה יש להחמיר.

כך מסביר גם הדגול מרמרה בדעת מרן,

שבוודאי שמרן חושש לכתחילה מדברי תוספת הראש בספר הריקח,

וגם מרן לא יתיר לך ללכת וליטול את העדר לכתחילה מאותו הקוף.

אלא כשאין לו ברירה, האדם הזה מסכן חולות,

ושם בבית-החולים יש שביתה של הרופאים והאחיות והוא בא ונותן לו את הידיים,

אין לכם אומר, יהיה מותר מעיקר הדין יהיה רשאי גם לברך על נטילת ידיים משום שהמחלוקת במצווה, עבודה וברכה,

ובזה לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן.

ולכן נטילה כזו חשובה כנטילה טובה.

דוגמה שנייה שגם קשורה במחלוקת הזו,

וזה מה שקראנו בסעיף הקודם,

לגבי גוי,

האם גוי יכול לטול לי את הידיים או לא?

ושוב, הדוגמה הזו מצויה הרבה בבתי-חולים.

אנחנו, ברוך השם, אנשים בריאים וצעירים,

אתה צריך לטול את הידיים, אתה כאן ליד הכיור, לוקח כלי ונוטל טוב.

אבל חולים ששוכבים על ערש דוואי,

חולים שמשותקים בחצי גוף או יותר מזה,

הוא מסכים זרוק בבית-החולים הצרפתי,

ושם אין אחות יהודייה או אח יהודי שעובר וייטול לו את הידיים, אלא יש עם נוצרי הצרפתי הזה, והוא שבא ליטול לו את הידיים.

האם זה טוב או לא טוב?

אם אתה פוסק ההלכה, כדעת רבי יהודי גאון, הרמב״ם והרשב״א, שהקוף קשור לנטילת ידיים,

אז הגוי לא פחות טוב מאשר הקוף,

גם אם הוא מאולף טוב,

ולכן גם הגוי יכול ליטול לי את הידיים.

אבל אם ממש הוא צריך כוח גברה, אולי הגוי הוא לא טוב.

שוב, להלכה, אם הם מאוהדים בשעת הדחק,

אומרים לו לחולה הזה, תיטול את הידיים מהגוי, אין לך ברירה, הדבר מותר.

לפעמים באים קרובי המשפחה לבקר,

אז הוא אמר לו לבן שלו,

שמע, לפני שאתה הולך, קודם כול תן לו מים ליטול את הידיים,

ואחר כך תלך לחיים טובים ולשלום. במקום שיסתמך על שעת הדחק שהגוי הגוי ייטול,

אז אם נמצא שם יהודי זה בוודאי הרבה יותר טוב שהוא ייטול לו את הידיים.

אבל אם אין לך ברירה,

כמו שאמרנו לפעמים, הוא נמצא שם נובדו, ורק הגוי יכול ליטול לו את הידיים,

לכן ייטל ידיים ויברך.

בשעת הדחק הזה מתירים לו לא רק את הנטילה,

מתירים לו גם את הברכה.

יהיה רשאי לכתחילה גם לברך.

או יש לי ילד בן חמש, עדיין לא הגיע לגיל חינוך,

אבל ילד זריז, מבן וחכם,

והוא יודע ליטול את הידיים.

הוא אומר, אל תקום, אני אעביר את המים.

הוא הולך, מביא את הכיוב, מביא את ה...

פערה, הוא נותן לי את האדם עם כדת וכדין.

להבדיל אלף אלפי הגדולות, הוא דומה במעשהו לקוף.

למה?

עדיין הוא קטן, עוד לא הגיע לגיל חינוך, כדי שיכוון עליך,

שתהיה לו מחשבה מסודרת.

שוב, אם אתה אומר מעיקר הדין,

הקוף מועיל, כל שכן,

הילד הזה שואל.

אבל, אם הוא אחרי גיל שש, הוא הגיע לחינוך,

בזה אין מחלקת.

גם הפוסמים את נטילת הקוף,

טוב, זו יהודית, זו ילד שהגיע לגיל חינוך,

בזה כנראה אין לך בעיה. לכן, אם יש לך שני בנים,

גם הגדול מוכן להתנבב, להביא לך מים,

אז תיקח את המים מהגדול, שהוא אחרי גיל שש,

הרבה יותר טוב, כדי לא להיכנס למחלוקת.

שוב, אותה הבעיה לגבי אדם שותה, אדם שאין לו דעת, מטורף,

אבל ביטאי לדעון הוא יודע.

הוא אדם שהוא חירש עילון.

כולם שווים במחלוקת האמורה,

ובכולם, כשאין לאדם ברירה,

מותר לכתחילה ליטול מהם את ידם.

לכתחילה יכוון הנוטל לנטילה הנחשרת לאכילה.

הגעה בכוונת נוטל למנועים אפילו לכתחילה,

או אפילו שלא כיוון הנוטל כלל.

יש מחלוקת בפוסקים האם מצוות צריכות כוונה, כולל גם בנטילת ידיים או לא.

לפי דעת הרשב״א,

לא רק במצוות דאורייתא, אלא גם במצוות נטילת ידיים,

כולך מלכתחילה לכוון.

הדמרה בראש שנה כ' ח', גם במקומות אחרים, דנה בנושא הזה,

מביאה מחלוקת בין רבה, רבי זוהר ושאר הפוסקים עם הערכה היא כחכמים או כרבי יוסף, בדין מצוות צריכות כוונה.

מרן,

בכמה מקומות פסק לנו למעשה שבמצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה.

למעלה בסימן לס' סעיף ד' בדין מצוות קריאת שמע, מרן פסק,

שלפני שקורא קריאת שמע חייב לכוון מצוות צריכות כוונה.

גם נתנן לסימן ת'קוס ת'ט' סעיף ח' במצוות קעשופר, גם כמרן פסק שצריך לכוון.

כאן, לעניין מצוות נטילת ידיים,

כאן זה מעשה שמטהר את הידיים.

השאלה היא אם נשווה זה למצוות טבולה.

שם אישה נדעה שטבלה,

אפילו בלי כוונה,

זה מועיל, הדבר תופס.

האם גם פה זה תופס, יהיה טוב לכתחילה או לא?

מרן, למרות שמעיקר הדין סובר שאין חיוב,

אבל חשש לדברי הרשב״א,

ולכן העתיק את דבריו ואמר,

שלכתחילה יכוון הנושא לנטילה המכשרת לאכילה,

שעכשיו, לפני שהוא בא לשפוך את המים על ידו,

שהוא בא לקיים מצוות נטילת ידיים.

יש כאלה שבאים ואומרים לפניכם לשם ייחוד כדי שבוודאי יוכל לחדל.

הדברים האלה יעוררו את מחשבתו.

זה טוב בהתחלה, ביום הראשון באמת,

הלשם ייחוד עושה את שלו.

אבל אחרי שבועיים-שלוש הוא העמיד את זה כמו תקנית, כמו שור פזמון,

הוא בכלל לא חושב מה שהוא אומר,

כמו שאנחנו עושים עם הדרכה,

שוב,

מה עיקר הברכה אומר האדם במידה, כדי שנוכל להתרקם ולכוון לדעת מה אנחנו באים לעשות.

הרי גם על אורך העל נטילת ידיים, אתה זורק אותה ככה כלאחר יד ולא תלמיד חושבים על מה שאומרים,

אז אין הרבה תארת אם האדם הזה אומר לשם ייחוד מבלי לחשוב ולכוון.

עיקר התארת באמירה לשם ייחוד, שהאדם הזה יחשוב ולכוון מה הוא אומר,

רק בזה הדבר באמת יביא לו תועלת רבה.

גם במצווה דה רבנן יש מחלוקת דה פוסקים אם מצווה צריכות כוונה או לא.

הרבי בעז בא ועשתה לנו פשרה בעניין הזה.

יש מחלוקת דה ראיתא לחומרה, אם כן מצווה צריכות כוונה, אפילו בדיעבד אם לא כיוון לא יצא.

אבל במצווה דה רבנן ספק דה רבנן הוא כולה,

לכן בדיעבד אם האדם הזה לא כיוון, בדיעבד יצא.

גם בדיעבד אם לא ראם יש שרצו לומר את הפשרה הזו.

הפרי חדש הוא כותב שעליווה דה רבנן בסימן תפטט סעיף ד',

גם כן יש את החילוק הזה. במצווה דה ראיתא צריך לכבון,

אבל במצווה דה רבנן לא צריך לכבון,

שהמצוות לא צריכות כוונה.

הדוגמה של מרן שם בסימן תפטט,

אדם ששואל אותו חברו,

כמה היום לספירת העומר?

מרן אומר, ייזהר שלא יענה לו היום חמישה ימים לעומר.

אם יענה לו, לא יוכל אחר כך לברך ולספור.

אם תאמר שמצוות צריכות כוונה,

הרי בשעה שעניתי לו, היום חמישה ימים,

אני לא התכוונתי לקיים את המצווה לצאת לדחולת מצוות ספירת העומר. לא.

אני התכוונתי לעדכן את חברי,

למה אם כן אני צריך לעקם את לשוני ולומר לו, אתמול היה ארבעה ימים. מדוע ולמה?

אלא ודאי, אומר הרב פרי חדש,

מצוות ספירת העומר בזמן הזה דה רבנן, כמו שכותב הרן בשם רב המפרשים,

לכן גם אם לא כיוונת לקיים מצוות ספירת העומר,

שלאחי, יצאת בזה ידי חובה.

אבל יש הרבה אחרונים שחלקו עליו בדבר הזה והסבירו את דברי מרן, שמרן שם דן בעיקר לגבי הדרכה.

לא תוכל לחזור ולברך,

וציוונו על ספירת העומר, אולי יצאת ידי חובה, הרי יש מחלוקת.

אז לעניין הדרכה, מרן חשש כי כלל גדול בידו הוא ספק ורחוק להקים.

אבל לא לגבי עצם המצווה,

אולי לעצם המצווה הוא לא יצא כי הוא לא כיוון,

ויצטרך אחר כך לחזור ולסבר בכוונה כדי לקיים את המצווה.

כך בעיקר מסביר אדון הדוכי מבולעסיה בספרו, מקראי הקודש,

והוא מוכיח מדברי מרן במקום אחר,

כשמרן עצמו סובר שמצווה צריכות כוונה גם במצווה דה רבנן.

הראיה שלו היא,

מדברי מרן לקנן בהלכות מגילה בסימן תפרוס צדו,

סעיף יד.

מרן אומר שם,

אדם שישב ביום פירין וקריאה את המגילה,

עיקר הקריאה שלו הייתה כדי להגיח את המגילה, לראות אם היא טובה או לא.

אם כבני בו יצא,

אם לא, אם לא יצא.

למה אם לא כבני בו לא יצא?

הרי מצווה במקרא מגילה היא לא זו ראיתה.

והרי אתה אומר שדעת מרן,

מצוות דה רבנן לא צריכים כוונה.

למה אם כן אם לא כבני בו לא יצא?

אלא ודאי, וזה מוכיח מקראי הקודש,

שגם במצוות דה רבנן מצוות צריכות כוונה, ואם לא כבני בו לא יצא.

האמת שגם על ראיה זו יש רבים לוחמים,

הדהום שידע בכמה מקומות דן בנושא הזה,

בספרו כסר החמים ועוד, זה אומר,

דברי קבלה כדברי תורה, ולכן יש שם חומרה.

דבר נוסף, אולי הוא לא כיוון לידו שם,

ודומה למתעסק,

כי הוא עוסק בדבר אחר, עוסק בעניין הגהה.

ולכן, שוב, גם לשם אין הכרח גמור.

בכל מקום, כאן ויכוח, כלל הלשון של מרן היא חד-משמעית.

מרן אומר, לכתחילה לכוון הנוטל,

משמע שכל זה לכתחילה.

אבל זה לא מעכב בדיעבד.

אם לא עשה כן, תהיה מצוות נטילת ידיים, ולא צריך לחזור.

אומנם למעלה, בסימן קנח,

מרן העתיק את דברי התוספות בפסחים קטו,

התוספות שם היא דמי. אדם שנטל את ידיו לצורך גדולה שתבולע בנושקה ואחר כך התחרט החליט לאכול לחם,

התוספות אומרים, הנתינה הראשונה לא הועילה ללחם.

צריך האדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול עוד פעם את הידיים.

משמע,

כשמרן סובר לא רק לכתחילה, אלא גם בידי עבד, מטרחים אותו לחזור וליטול.

אבל שם הייתה כאילו כוונה נוגדית, כאילו בשביל דבר אחר,

ולכן שם זה יוצר חלש.

אבל כשנטלתי בשביל הלחם, אלא שלא חשבתי מספיק,

זה לא היה בדבר הפוך לדבר אחר,

אולי כאן יהיה יותר קל,

ולכן די דני להחמיר ולכתחילה.

בדאבד, אין חיוב להחמיר.

אפילו אם האדם הזה רוצה לחייב את עצמו לחוש ולהחמיר,

לחבור ונותן שוב את ידיו.

אז הוא חל, למה לא? בתנאי שלא יחזור לברך.

בפעם השנייה הוא יברך,

יש בזה חשש כל דבר וספק ורנחה לבטלה,

לכן ייזהר שלא יחזור לברך.

תבילת אישה דאוריתא גם שם בניעבד יצאה,

אבל גם שם בוודאי שמן הראוי לכתחילה,

לפני שהיא באה לטבול,

בוודאי מן הראוי שתחשוב טוב ותחזן למצוות התבילה. אם פה חייבנו לחתחילה, אז בוודאי שגם שם. בדיעבד, אם לא כיוונה עלינו שבדיעבד מאז התפלת,

אבל לחתחילה בוודאי שגם היא צריכה לכוון.