הלכות נטילת ידיים למעשה – חיוב, שיעורים, קביעות סעודה ודין דבר שטיבולו במשקה

 

- - - לא מוגה! - - - 

כשיבוא לאכול פת שמברכים עליו המוציא ייטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידיים

אבל לפת שאין לברכים עליו המוציא כגון לחמנויות או פת אבעה בכסלים

פירוש פת עצמיה עם סוכר שקדים ואיגודים ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידיים

יש לנו שבע מצוות דרבנן, אחת משבע המצוות דרבנן היא מצוות נטילת ידיים

מצווה זו קדומה מאוד,

שלמה המלך התחיל בתקנה זו,

שלמה תיקן נטילת ידיים לאותם הכוהנים שבאים לאכול תרומה וקודפים

אבל המשנה מספרת לנו במסכת שבת בסוף פרק ראשון שבעליית חזקיה בן חנניה בן גרון נמנו ורדו בשמיים ותילל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום יחד דבר

אחת הגזרות שגזרו שם בשמיים ותילל גזרו שאדם שבא לאכול תרומה

צריך ליטול את הידיים, אחר כך הוסיפו גם נטילת ידיים לחולין.

היינו אסור לאדם לבוא ולא אכול לחם אלא אם כן נטל קודם את ידם.

במשך הגמרא התרומה יכולה להיות טמאה אפילו במדרגה שלישית,

שני עושה שלישי בתרומה.

גזרו על הידיים שסתם ידיים נחשבות כשני ואז אם ניגע בתרומה שני עושה שלישי בתרומה.

הסתם ידיים הן שניות,

זו התקנה שאמרנו לחייב בנטילת ידיים כל אדם שאוכל.

אבל עיקר התקנה היא דווקא באכילת לחם כי התרומה היא בדרך כלל מהדוגן ולכן משום זה גם חיוב נטילת ידיים על הלחם.

הגמרא בברכות בדף מון אלף, הגמרא מביאה את הפסוק

והתקדשתם וייתם קדושים.

והתקדשתם אלו מים ראשונים, וייתם קדושים אלו מים אחרונים.

מכאן האסמכתה שכל אדם שבא לא לאכול חייב בפניכם ליטול את הידיים ולכן כל אדם יבהיר מאוד במצווה זו,

בקיום חובתו שלפני הכל ארוחה קודם כל ייטול את ידם.

אבל כל זהו דווקא על לחם וחיותיו.

אבל אם הוא אוכל פירות, ירקות, עוגה וכיוצא בה,

שם אין צורך לבוא וליטול את הידיים.

ברור שיש עוד טעם,

מה שהתוספות שם כתבו, נצטרך לשמוע בדרך החכמים,

שהנטילה היא משום נקיות.

אז האיבר רבה הביאו את שני הטעמים משום טומאה ונקיות,

ורוב ככל החוסקים הענפיקו גם את הטעם הזה להלקה, ששניהם באמת.

מה שאמרנו הוא משום טומאה, לא רק צירך טומאה שיקמא את התרומה,

אלא נחשף לזה גם משום נקיות.

ולכן אם האדם הזה בא לאכול תפוח ארץ,

אם ידם כולם משומנות, הוא נגע לפני כן בגריז או בדבר אחר,

איך הוא יאכל בצורה כזו? הוא ייהרוג את עצמו ומסכן את החיים שלו.

אז בוודאי שמן הראוי שישפשף וינקה יפה יפה את ידיו,

אבל בכנאי ראה בסימן קט שיש מצווה וחובה

לטור את הידיים בכלי.

מטילת ידיים בכלי היא חובה בהכרח כשאתה בא לאכול לחם.

אבל אם אתה בגלל לא אכול לחם, אתה אוכל תפוח ארץ.

תשטוף את הידיים בברז בצורה רגילה, תנקה את הידיים טוב, זה מספיק.

כי שמה יש רק עניין אחד בלבד, העניין של הנקיות.

פה יש מוסד לנקיות, לנקיון, גם עניין של טומאה וטהריה, ולכן כאן ההכרח הוא שיהיה גם כלי, שיהיה כוח גדולה וכולי,

כמו שנראה לקנון,

את כל פרטי ההלכות בעניין זה.

גם על העוגה אין צורך לבוא ולטול את הידיים. נכון שהעוגה גם עשויה מכין החיטה,

אבל לא רגילים האנשים לקבוע על זה את העוגה.

רבותינו דיברו, חייבו אותנו לטול את הידיים רק על דבר שהוא בגדר קבע. אתה אוכל את הלחם,

אדם שראה ורוצה לאכול,

לשבוע על רונות, אז בבקשה הוא לוקח את הלחם. ולכן על דבר מצוי וקבוע תקנו רבותינו נטילה ולא על העוגות.

אלא אם כן האדם הזה אוכל הרבה עוגות,

אוכל 230 גרם עוגות ובחייו בנטילת ידיים.

כך מרן בבית יוסף מדויק מדוברי הרשב״א,

גם הלשון של מרן בשולחן ערוך מדויקת כך.

מרן אמר, אם אוכל צבת הבאה בקסמים זה אינו קובע את תעודתו עליהם.

אה, אם האדם הזה קובע את תעודתו עליהם,

יש ביטה של האופים, אין רחם,

אז במקום לאכול רחם האדם הזה החליט לאכול ארוחת צהריים קעקים.

הוא לוקח את הכעכים העולה ושותה אותם עם המים ועם הכוס פה והוא רוצה לאכול ברצינות.

230 גרם,

בלשון הפוסקים זה עד גורם,

ולכן בחיי גוונה חייב נטילת ידיים.

שוב, יש מחלוקת בתוסקים אם צריך לטעון את הידיים או לברך על נטילת ידיים בזה,

זה ממש דומה לגמרי ללחם או לא.

כי מרן בבית יוסף,

כשהתחיל את הנושא הזה על עוגות 230 גרם,

מרן הסתפק. אולי נאמר,

לא תקנו על עוגה ולא תקנו לגמרי, לא תלוג,

ועשיתם לאכול הרבה, לא צריך.

אבל המסקנה של מרן, כמו שמדויק מדברי הרשב״א שצריך, כך מפורש גם מדברי הסתם, רק מלכן המסקנה היא לחייב.

לכן דעת המגן אברהם ושאר הפוסקים שאין מי שחזק בדבר ולא רק שחייב לטעון את הידיים אלא חייב גם לברך על נטילת ידיים.

כלל גדול לא ידענו כשהמחלוקת היא במצווה ולא בברכה,

לא אומרים ספק ברכות לאכול נגד מרן.

ולכן,

גם פה פוסקים לאדם זה שייטל ידיו וכן ייקדד בכדים,

יברך על נטילת ידיים,

אחר כך הוא מברך על הקעקע מורה לו הנוציא רחם מן הארץ,

ובסוף מים אחרונים חובה וברכת המזון.

אבל דבר אחד צריך להיות זהיר מאוד.

הרבה פעמים נדמה לאדם שהוא יכול לאכול הרבה.

הוא בא לחתונה,

היה גשם שוטף,

ראינו מוזממים, לא באו.

זכה, נוצר חלקו וחלק חד היום. אז הוא החליט, אמר, במקום לאכול לחם אני אוכל את העוגות, יש שם איזה שפע,

בכל שולחן יש שניים או שלושה אנשים בקושי והוא החליט לגמור, לחסד את העסק.

נדמה לאדם שהוא יכול, אבל הרבה פעמים עוגות מתוקות קשה מאוד לאכול את השיעור הזה. דבר שמצאת אכול ברכה, תן תצבענו להכיר אותו.

דבר מצוק, כשעומד לאדם בברם, רוב בני האדם לא מסוגלים לאכול הרבה. נדמה לו שהוא יאכל הרבה, ובחינם על הכיסח בו.

אבל במציאות זה לא יולך,

אלא אם כן האדם הזה בא ממשפחה מיוחסת, משפחת הבלעית, אז יכול להיות שיש לו סיכוי.

אבל אדם נרמלי, אדם רגיל,

אדם כזה צריך להיות ריאלי יותר,

לא יסכן, לא יעשה ברכה לבטלה שהולך לברך על נטילת אדם. מי אומר לך שתוכל לאכול מ-230 גרם? אתה בטוח? מי אומר, אכן יהיה מטון.

בדרך כלל הניציון נראה דאגות מבחרת יותר קל לאכול הרבה.

בקקים זה הולך יותר טוב, לכן הבאתי משל טוב, משל אמיתי.

הקקים האלה אדם שהוא רעב, מסוגל באמת לאכול מ-230 גרם, אז אם הוא בטוח בעצמו שהוא מסוגל לחסל כמות כזו,

הנה כאן אומר, שירד הבריאות בתנאי שיעצור נטילת ידיים,

המוציא הוא ברכת המזון.

כל האפליה בין בורא מיני מזונות על עוגה לבין המציא על לחם, משום הלחם הוא דבר כבוע, העוגה היא ערעי.

הרי הוא אוכל את הקעקים היום בקבע,

כמה שזה קבע, לכן צריך לברך על זה במקום מזונות,

המציא.

כך גם בסוף,

במקום על המחיה,

צריך לברך בסוף ברכת המזון והדין לגבי אדם שבא לאכול לקבוע סעודתו על עוגות.

הברכה זו על נטילת ידיים,

אומנם היא לא דוארתה כי כל מצוות נטילת ידיים לידי רבנן.

אפילו אחי אדמרה אמרה לנו בשבת כב,

קריאה של יומה ושמרת לעצוב ככל השאול ירוך.

לא תצור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל,

אז יש לכם מצווה לשמוע לדברי חתמים,

התורה תובצע אותנו על הדבר הזה.

לכן הביטוי והאמירה וצווה לנו על נטילת ידיים זהו מדויק לחלוטין, זו אמירה מדויקת ולכן מן הראוי שהאדם הזה ידקדק תמיד,

יברך את הברכה בצורה מושלמת.

אם האדם הזה ביום פורים קיבל מתנה מאחד החברים, עוגת גבינה,

אז הוא הכניס ביום פורים,

שבמקום לשבת לאכול לחם או בורים אחרים מחליט לשבת לחסל את העוגה הזו.

יכול להיות אולי שהעוגה בסך הכל אולי שקל את 200-300 גבים, ייתכן, עוגה גדולה, רצה,

אבל אם תזדמנו ותראה שיש שם כמות גדולה מאוד של גבינה.

יש למטה שכבה דקה של בצק, גם למעלה עוד שכבה,

אבל בפנים, באמצע,

הכול גבינה, 80-90 אחוז גבינה.

אז איך הוא יוכל האדם הזה לברך,

המוציא לחם מן הארץ,

ועושה את ברכת המזון. ממתי מברכים על גבינה, מוציא לחם מן הארץ,

וצומח מהארץ?

לכן, כאן אי-זעיר יודע שמסך הברכה הוא שונה.

אנחנו מדברים בדוגמה כמו קעקים.

קעקים, כמעט הכול שם, זה חומרים של הקמח וכיוצא בזה.

אם יש משהו מעט שמא או דבר אחר, זה מספג, נפגע בכוחות, אבל המוביל שמה, הרוב הגדול זה קמח.

אבל בעוגת גבינה, שם באמת יהיה הדין שונה.

לא אברח על יד אדם השמעה שצריך שיהיה הכול מתוכנן מראש. דווקא ממה?

נניח שבאתי, לא חשבתי לאכול 230 גרם. חשבתי בהתחלה לאכול 50 מאגרם.

איך אומרים, התאבון בעל אום האוכל? אחרי שאכלתי מאגרם, זה טעים מאוד, ארגור התנצחן בעיניו,

המשיך, החליט לגמור את העסק.

בזה הוא רשאי אומנם לקום וליטול את ידיו,

אבל אינו רשאי לדברך על נטירת ידיים ולא ברכת המזון.

אלא אם כן,

מאותו רגע שהחליט להמשיך,

החליט לאכול עוד 230 גרם.

טוב, בין מיוחד, סלם טוב.

אם לכן אומר בזה יוכל כעת לקום, ורעך על נטילת ידיים, ומוציא את גרישת המזון.

אז אני רואה שבני אדם לא מספגלים מזה, אנחנו יודעים לעשות את המציאות,

ולכן במקרה כזה שלא אומר מתוכנן הכל גורש,

אלא באמצע הוא מפקיע את עצמו ורוצה להחליף לגמול,

בזה נטילה בגלל ברכה, וימשיך לאכול, ולא יחזור לדרך עד הפעם המציא, אלא מזולת פותר את ההמשך,

ובסוף הוא יברך רק ברכה אחת מהן, שלוש,

ברכת על המחיה ועל הכלכלה,

למרות שבסוף הכול האדם מבוא הקהל מאדם שלושים רבים,

אבל זה לא היה מתוכנן,

זה לא היה קבוע.

צריך שיושב בקבע על בעת לא אכול כך וכך.

כותב מהרמרה גנאטי, כשאדם בא לטעול את הידיים, כדאי שקודם יד השמאל תשפוך המועד ימין,

כי נמימות בא למרות, תמיד הימין יהיה חשובה,

ואחר כך ימין על השמאל.

בכל נקידת הידיים הדבר הוא כך, כך אוהדין גם הדבר הזה.

יש מי שאומר שאם אין לה אוכל אלא פחות מקבצה ייתן לדם ולא יברך.

אם אוכל פחות מקבלות, יש מי שאומר שאין צריך בטנאה.

המקור לצעיפים אלה מדברי ספר הרוקח.

יש שני גרסאות בדבריו,

כך שלמעשה יש לנו שלושה דעות בפוסקים מאיזה שיעור חייבים לטול את הידיים.

דעה הראשונה,

שאפילו אם אני אוכל עשרה גרם לחם, אני חייב עם נטילת ידיים.

דעה השנייה,

כזית, 29 גרם, דעה השלישית, קבצה.

האמור, 58 גרם.

למה דווקא קבצה?

אם אתה אומר רקע לא מצווה וחוות נטילה בגלל טומאה וטערה,

הרי למדו רבותינו מהפיסוק, האוכל אשר הוא יאכל,

בית הבליעה מחזיק קבצה לפחות ולא יותר.

ולכן שיעור של אוכל שיכול לבואי טמא,

השיעור הזה עליו יש את הגבירה. פחות מזה, לא?

להלכה אנחנו קיבלנו הוראות מרעב כפי הגרסה שלפנינו.

ולכן אדם שאוכל לחם פחות מכזית,

פחות מעשרים ותשע גרם,

אלה חייב בנטילת ידיים.

מי קבצה עד קבצה יטול ידיים אבל לא יברך.

מי קבצה ונעלה נטול ידיים בברכה.

כותב בגול מרווחה, כאן הכוונה היא קבצה בלי קליפה.

כי כאן התבלן מגבה דולית טומאה וטערה.

הקליפה לא משנה, אלא הביצה עצמה.

השאלה היא, כמה זה קבצה בלי קליפה?

שתי דעות יש בחוסקים. דעה ראשונה, 43 דעות.

אבל הגאון רבי חיים נאה בספרו השאיר הקרא אומר שכאן הכוונה היא 55 גרם.

זהו משקל קדוצה בלי קליפה.

כי בדרך כלל בממוצע הקליפה היא דירה הם 1 חלקי 18 מהביצה.

היינו 55 גרם, זהו משקל קדוצה בלי קליפה.

ואז אתה חייב ליטול את הידיים בברכה. דווקא נראה.

הרבה פעמים אדם יושב ולא יאכל ארוחת צהריים ואשתו הוכילה מטענון,

אז הוא התחיל עם הלחם,

בהמשך משך ידו מהלחם,

והוא המשיך לאכול את העוז והדברים האחרים,

כך שבסופו של דבר הוא לא אכל את הכמות הרצועה,

ואז עלול להיות שהאדם הזה מסתבך עם הברכה.

ולכן, ממראים לכתחילה שמראש האדם יהיה זהיר.

אם הוא לא בטוח שהוא יאכל 55 גרם לחם בארוחת הצהריים,

לא יוזרח על נקרית הידיים. ניתן יותר ידיים, אבל בלי ברכה.

הרי ברכות אינן מעכבות,

ולכן יעשו תמיד בארוחת צהריים.

בפרט מזה ביום שבת, אשתו עשתה חמים מסוים,

אז האדם הזה אוכל הרבה חמים ובקושי אוכל כזית.

אז על מה אתה אמרת וברכת ברכת עד נטילת ידיים?

הרי עדיין אין לך 55 גרם לחם ולכן ייטול ידיים ולברכה.

קורה לפעמים גם שהאדם הזה מתארח,

ואדם אורח לפעמים לא נעים לו לבקש,

תן לי עוד פרוסה.

אה, אתה נמצא בבית שלך?

הוא לא נראה לי.

ולכן הוא נראה שהוא יודע שהוא אולי אוכל כאן עצה, אולי לא, הוא לא יודע איפה הוא עומד,

אז בבקשה הוא ייטול את הידיים אבל יהיה זהיר,

ובכל מקרה לא לברך על נטילת ידיים.

רק אם הוא בטוח במאה אחוז,

אמר בעזרת השם אוכל לפחות 55 גרם נחם, אם לא יותר,

בזה שיברך על נטילת ידיים. לגבי שבת לא ראוי לאוכל כבוצה,

זו המצווה של ענק שבת וכל סעודה להשתדר לאכול כבוש כזו.

ולכן ממלץ מאוד שעקרת הבית לא מיד תביש את הצלחות עם החמיד.

תחכה כמה שניות, שקודם כל עם הסלט יאכלו קבוצה לוחם.

ואז הברכה מתחילת ידיים חלה,

בצוות עונג שבת ובסעודת שבת קיימו אותו,

אחר כך יתחילו גם עם החמיד,

זה הדבר הטוב ביותר, והוא ההנהגה הרצועה.

לא כל אישה עושה כדי, לפעמים הרגבוב שלה הוא אולי בקטן והריח את החמיד על העשם יפה,

הוא מזרח את האמא והוא מהר ואולי מעט יצאו.

תגיד לכם, אני אומר, אין הערה, טוב, תיתנו, לא קודם.

אבל לנו בגודם,

בוודאי שמן הראוי שישים לב קודם כל לאכול קבוצה, ורק לאחר מכן יתחיל בסעודתו, בחמים, בדברים האחרים.

אומנם הרעב והרצבע בחולים ק.ל.ל, אדם שברך את הברכה על נטילת ידיים ואחר כך נבלח לא רוצה לאכול לחם,

יש שם חמים טעים,

ולפי דעתם אין בו ברכה ובטלה למסריע,

כי בשעה שברכתי התכוונתי לאכול, אשר חדך נמלח ולא עוקר את הברכה למסריע.

אבל הגאון ראובן מרגלייה בספרי הנפש חייו מסביר שהרטבע מדבר רק בצום, ולא בזמנים אחרים. בזמנים אחרים הרטבע מודה שחייב לא יכול קבוצה לחם.

ועוד,

דבר נוסף,

אומר הסבכם עוד, אין דברי הרטבע מוסכמים על ידיו כול העלמא. שאר הפסקים לא נדין לו, וגם הרטבע נדבר, שלכתחילה חייב לאכול לחם.

ולכן,

ממראים שהאדם הזה משתדל להתאמץ עם דרך על נטילת ידיים,

משתדל לאכול לפחות קבוצה. בפרט אם יש לו פיתה חלבי,

נמצא לפניו לחם כזה, זה לא כל כך כשר, לא מסובך,

יוכל לאכול את השיעור הזה,

בפרט עם חלוצים וכיוצא וזה,

זה לא קשה,

יהיה לה נוח וקם,

לכן הם נראים, וכתחילה שלא יסתבך ולא ייכנס בחשש ברכות לבטלה.

השאלה היא כמה זה כזית.

ידוע הדבר שיש מחלוקת בפוסקים בדבר הזה.

הראשון שדן בעניין,

תלמידו של מהרם רודנבורג,

התשבית, רבנו שמשון דור צודק,

למד אצל מהרם במגדל,

ידוע שבסוף ימיו של מהרם, הם הלכו תפסו אותו ורצו תמורתו הון עתק.

הוא לא רצה שישלמו תמורתו כדי שלא יתפסו אלה פעם רבנים אחרים,

אין פדים את השבויים יותר נכבדים מהם לפני תיקון העולם,

ולכן הוא נשאר עד סוף יומו במגדל.

אז הם נתנו לו רשות שהתלמיד יבוא ויבוא וילמד יחד עמו.

והרבה מההלכות שלמד התשבית כתב אותם על ספר,

ואחד הדברים שהוא כותב שם, שהוא נדע דבירה שיש הבדל בין משכן הביצה שיש בגמרא לבין הביצים שבימינו.

הביצים התקתמו.

בעקר שאת כותב ביצה סויר חושב מחשבות של הגאון רבי מנואל חי ריקי.

גם הוא נדע וגם הוא מצא שיש פער בין מה שראה בזמן הגמרא לבין זמננו.

הרב הזה היה לפני כ-240 שנה.

את בית הכנסת אור החיים שיש בעיר העתיקה הוא הראשון שבנה אותו.

כשבא אור החיים לארץ,

אז היה רק במגרש הזה את המקור הזה ששם ישב ולמד ורביץ תורה.

אבל הראשון שבנה את זה, הרב הדיון הזה, יש לו כמה וכמה ספרים.

הוא היה עיקרא עובדי איטליה,

ולסוף ימיו זה היה בארץ ישראל. והוא נהרג בסוף על קידוש השם ועל ידי שדומי.

הוא הראה לזה גם כן לדע וגמירה שיש פער.

הגאון רבי יצחק בן-אלוד בספרו רמי יצחק גם הוא כותב את הדבר הזה.

המודע ביהודה שהראה בדולה גם כן כותב את הבעיה הזאת, ואחריו הרבה מגבלי רבני אשכנז עד האחרון, האחרון חביב, הגאון בעל חביש.

גם הוא נטה קו להחמיר.

הן בעניין זה,

בעניין המידה של כזה התכבצה וכיוצא בהם,

והן גם לגדול בעיות אחרות.

היום הסנטימטר שמגיע לעניין העמה.

מהי העמה, 48 או 58?

שם למעשה הבעיה מתחילה עם מחלוקת בראשונות.

כשהאדם הזה בא לטבול,

הגמרא אומרת, ישנה שלושה אמות.

שלושה אמות עד הכתף או עד סוף הראש.

אם תאמר עד הכתף,

בפי זה נוכל להבין יותר את עברי אדמה בחימנאי. אם תאמר חוץ מזה,

שוב, יהיה פער בין מה שאוה לבין מה שאוה.

צריך לחלוקת בראשונות, ולכן קשה לנו להחליץ בצורה ודאית, לומר במאה אחוז,

מי שאומר ההפך הוא תהה בדבר.

בכל מקום, לנו לצבאים יש מנהג,

ובפרט שהגאון רבי יצחק אלחנן מעריך בעניין המביאה ואומר שרק לכל הפוסקים חולקים על התשבות.

התשבות עצמו לא אמר בוודאי, אלא חשש לחומרה בלבד.

ולכן, אם יש לנו מנהג,

אנחנו נוהגים לסמוך על המשקל שאמר העמדם.

העמדם הוא הראשון שפורט על-פי מה שניסה ואמר שהביצה היא 18 דורם והכזית שהיא שליש ממנה שישה דורם, וכאן זה הדרך.

והדורם מידה משקל שהיה ידוע בארצי התורה הללו, ארצות המזרח התיכון,

עד לפני שתי דורות,

כל זמן שהיו פה הטורקים,

היו משתמשים באוקייה ובולהום. יאללה, הקילו גרם נא לאדם כאן בארץ.

ולכן, אנחנו הספרדים הבנו יותר בצורה מוחשית את דברי הרמב״ם, ולכן גם נהגנו והנהגנו תמיד בדרך זו.

אז במקום נמהג לא אומרים שתפסק דרסות להכה. לכן,

גם אם תרצה ללכת לחומרה בגללון אחרים, אם תרצה להחמיר כדעת החזוריש ולומר שלא מספיק שתיזה שם את אותן המידות שאנחנו רגילים, אלא תוסיף ותאכל עוד.

אבל מערכת הדין עליך לדעת שחמישים וחמישה גרם זהו משקל קביצה בלי קליפתה,

כפי שהסברנו ממש,

ובן-אדם יש לך חיוב ומטילת ידיים עם ברכה.

אפשר לתת להחמיר במקומות אחרים, תחמיר, אבל פה הרי במקום לנהג לא אמורים להתספק דרסות להקל.

ולכן, למרות שבשיח הזה יש 55 גרם זה עדיין לא קביצה,

לפי דעתו מישהו וברכה לידת עולם.

אנחנו לא חוששים לדבר הזה,

אלא מניקרדים יכולים גם לברך. כמו שאנחנו מחמירים חומרה בעלמא,

חסידות בעלמא חומר יוצר.

מאין הבדל אם האדם הזה אכל פה בירושלים או שהאדם הזה ישב ואכל בגלו דרק, באמרה שלא חזור מישהו. זהו, אחי,

המנהג האורגנל שלנו לא משתנה איפה שהאדם יהיה, בכל מקום שהוא נהוג,

יכול לסמוך על המנהג באופן עקרוני.

הדם הבחנים נאו בספרו שורי התורה, גם כמועריך להוכיח ולבסס את שיטת חכמי הספרדים,

וכך נאמר הספרדים גילים לפתוק, רוב ככל חכמי האשכנבים בירושלים נגד שיטת החזמי, שרובם כחולן לא חוששים לו כלל ועיקר, אין להם חומרה וחסידות בעלמא,

אבל לא יותר מזה.

אפילו לגדול דיונים גאורלטה אכילת מצה ברול פוסח או ברול סוכות וכאלה ספרדים, גם שם מעיקר הדין המעיינים, הכזר, תשלום מתשעה גרם, ולא חוששים מעיקר הדין לחיוב יותר.

אדם רוצה להחמיר על עצמו לאכול עוד קצת,

למה לא? תבע עליו ברכה. אבל לפני פעמים קשה לאדם לאכול יותר מ-55 גרם, אין סביבה,

אז הקדמות ידעה שהוא יכול לברך את ברכת העל ונקידת ידיים.

הכלל הסיכוי, עד כזר אין חיוב נקידת ידיים.

יותר מכזר חייב לברכה, יותר מכבוצה, יותר מ-55 גרם,

לאכול ידיים וברכה.

גם לגבי הכזית,

אם היא שליש ביצה או חצי ביצה,

גם בזה יש מחלוקת בראשונים.

הזכרתי קודם את דברי הרמב״ם שאומר שהזית היא שליש ביצה.

הביצה 18 דירהם, הכזית 6 דירהם,

במשקל של ימינו 19 גרם.

לגבי כל הדינים הרמב״ם אומר כן, גם לגבי דין כזית נושא, מורר בלב פסח,

כזית בלב סוכות,

19 גרם אדם יוצא ובחור מקיים את המצב מדעי הרמב״ם של עבודה והרמב״ם.

או אדם שאחד 19 גרם לפי דעת הארמב״ם צריך לברך בסוף ברכת המזל,

אם זה עבודה או צורות אחרים,

שממין שבעה יברך ברכת מעון 3. אבל מהר לא הלך בשיטה זו,

אלא בשיטת התוספות והמרדכי וקרונת הדושן שהזית היא חצי ביצה.

האם הוא עשרים ותשעה גרם?

יכולים אנחנו לסמוך על דברי הרמב״ם אולי במחלוקת אחרת.

מסבירים הרבה יותר עקרים שעליהם אולי אפשר לא להסתמך. כגון.

אדם שהוא דחור הולך לאכול בעורם פסח אחרי סיום,

הופך להיות כעם משהו כמו טעם כזאת על עבודה הרמב״ם. 19 גרם מספיק.

או, קידוש במקום סעדה.

אחריה שעשו קידוש ביום שבת אחרון התפילה בבית הכנסת,

לא היה להרבות מסכימות לא יכול.

חלקו שם מעט מסכימות, ואחריה רק צ'ארל סגרם.

זה יכול לחשב ולענות לו כקידוש במקום למפרדה,

ולא נראה. הוא לא צריך עד הפעם לחזור חיובותו ולקדוש פעם נוספת. שם אתה יכול לסמוך על דברי הרמב״ם.

אבל פה ביום זה, כיוון שיש לנו דעת התוספות נפייתן,

מעוד בספר חמדת ימים שהמנהג הוא כדברי התוספות במרם.

אם המנהג הוא כך,

אז אין לנו מה לחשוש,

והרי הכלל ספק באדנם הוא כולה,

די נטילת אדם לא נדברה איתה אלא ביר אדנם,

ולכן אפילו אם לאדם הזה אוכל 19 גרם רוחם,

אדם אין הוא חייב מרכזים ונטילת אדם,

אלא אם כן עובד מזוהמות,

ודם במקמרת הזו מוצא נקיות,

אבל אין להעלב את כל דימו נטילת אדם,

גם אם כך שהוא לא חייב בדבר.

התשביץ כותב שהולכים בכל הדברים האלה לפי מידת הנוצח ולא לפי המשקל.

ככה הוציא להלכה מרם בספרו אבקת רוחם,

כך פוסק הפרי החדש,

הגאון ובערגל השמח ושמחי צדק ואולה דועה,

וככה מסקנה להלכה.

אין מושג בהלכה גרם, משקל,

אלא כמו שמשמעת עכשיו סוגיית הגמרא בצפחים ק.ח שהכול הולך לפי מידת הנפח,

ולכן אנחנו מתרגמים את כל זה לשפת הגורמים, את זה קל לנו מאוד לקנות ולהבין.

והאמת, שלפעמים יש פער בין מידת הנפח לבין המשקל,

והולכים במקרה זה לטובת מידת הנפח.

אני אסורק.

אדם שלוקח מצה שוקל מצת מכונה אחת,

היא שוקלת בממוצע 33 גרם.

אבל אם תמדוד מהו הנפח של אותה מצה,

הנפח של מצה שלמה 50 גרם.

ואז אם האדם הזה יאכל לא רק מצה שלמה,

אלא יאכל שני שלישים ממצה,

יאכל בימים אלה לגורף על המחיה,

ואם זה בשבוע של חג הפסח,

ידרך ברכת המזון.

כי הולכים בזה לפי מידת הנפח, כמו שאמרנו קודם, בשם התשבית כמו רב, ואין חולק בדבר.

הפוסקים יודעים שאם תאמר לו נפח, הוא לא יבין מה אתה רוצה.

אבל משקל הוא קולק מייד.

אתה אומר לו שהלחמניה שלך, 75 גרם, הוא תופס מייד בזמן זה. תגיד, הנפח לא יבין.

ולכן, באותם הדברים המיובשים יש פער גדול, קרוב לשליש,

בין המשקל והנפח.

אבל בלחם הרגיל שלנו הפער הוא יותר קטן.

נניח לחם רגיל שיש בו 25 גרם משקל,

אז יכול להיות שהוא מתקרב ל-29 גרם בנפח.

אבל זה בסך הכל הגדול של 4-5 גרם ולא יותר.

אשר אם כן,

לגבי הבסקיבות מצות וכיוצה בהן,

תמורים,

באותם הדברים היבשים,

שם הפער הוא גדול והסיכון תמיד הולכים בעניינים הללו,

רק בשום מידת נפח.

אני אמחיש מה זה מידת נפח.

נניח יש לי כוס,

מילאתי במעט מלא, שקלתי,

יצא לי בדיוק 29 גרם מים.

29 גרם מים.

למה אני לוקח את המים?

כי הם ממלאים את הנפח במאה.

לקחתי מצה,

טחנתי אותה והסתקתי אותה טוב-טוב,

אני לוקח את זה ושם לתוך הכוס.

אילו היית הולך לפי המשקל,

היית אומר, משקל והנפח הם אותו דבר,

היית צריך למלא, בכוס הזה, שהיה לך 29 גרם מים,

היית צריך למלא כמעט מצה שלמה.

והאמת שלא היכנס שם מצה שלמה.

בקושי היא כנראה שני שלישים מהמצה.

למה?

כי הנפח של מצה שלמה זהו, כמו שאמרנו קודם,

50 גרם נפח.

אם האדם הזה התפיל לוקח לחם וחשב לאוכל רק 40 גרם לחם,

אכל חצי מנה פלאפל.

אבל המוכר שם לו שם הרבה חריף,

והתאזן גם עם האוכל.

אז אחרי שהוא גמר,

שאומר לבעל החם הוא תביא לי עוד חצי מנה.

אז המוכר אומר לו, תשמע, עכשיו יש לך 40 ארבעים, זה כנראה 80 גרם,

אם כן, כתוב שאסון נטילה זה די.

בסדר, אני מסכים שאסון נטילה.

אבל הוא זוהר שלא יברך על נטילת ידיים.

תגיד למה? יש לו כאן, ברוך השם, 80 גרם ויותר מקווצה.

מתי צריך לברך? כשהוא מתכנן מראש,

לפי התוכנית, אני רוצה בעזרת השם לאכול 55 גרם.

תראו, לא. אתה יודע, התחלנו על 40. כאן עוד 40. אם הוא היה אוכל עכשיו עוד 55 אז היה נטילת ידיים.

אחי, אם בעל החלוטה הוא ירצה בכל מחיר שהוא יברר על נטילת ידיים,

אז שייתן לו עוד קצת לחם בקשיש.

אבל, אללה וכי, לא.

אם אוכל דבר שתדלה באחד משבעה משקים שתמנה יד שחט דם, דהיינו, יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים ולא מתנגן, אפילו אין ידיים נוגעות במכור למשקה.

צריך נטילה בלא ברכה. הגמר, ואפילו לא לטבל רק ראש הירק או הפרי,

אפילו הכי ייטול בלא ברכה.

הגמרא בנוסכת פסחים דוגמת כוס וכבד, הגמרא אומרת,

שם הגמרא עוסקת על נל הסדר,

שעל דבר שתבולע במשקה צריך נטילת ידיים. לכן,

אנחנו לוקחים את הכרפס בולל הסדר,

מקבלים אותו במים והמלח.

לפני שבאים לברך בורא פרי האדמה על הכרפס אנחנו נוטלים קודם את הידיים.

לכן אתה אומר בקידוש, קדוש,

אחר כך אוחץ מיד אחרי הקידוש, נטילת ידיים,

אחרי זה כרפס יחד.

מדוע ולמה צריך ליטול את הידיים אז?

בגלל שבדעתך לקבל את הכרפס במשקה,

הדבשתי בולל המשקה צריך נטילת ידיים,

ולא רק בולל פסח,

אלא לפי דעת רב הפוסקים,

בכל השנה כולה צריך נטילת ידיים,

כך דעת רשי הראש ורב הפוסקים.

אומר על זה מטר יוסף,

אדם שלא נוטל את הידיים על דבשתי בולל המשקה,

עליו לומר מזלזל בנטילת ידיים, חייב נידול, בלדענות ונעקר מן העולם.

עד כדי כך הדבר חמור.

כי אם אתה מחייב בליל פסח,

למה בכל השנה כולה לא?

מה משתנה עליי לאזן עם כל הלילות?

הדוגמה של אכילת דבר שתבולע במשקה, כשאדם אוכל או בידו או אוכל בכף,

גם בזה יתחייב בנטילת ידיים.

בברכה, אלא אם כן שותה דבר חם, שותה מרק חם,

או שותה טהחם, מצבל במשקה מבושל,

אז יש כאן שתי מעלות, א' לדעת במה בארץ, יש לו כף, ב'

המשקה מבושל, ועל זה יש מחלוקת,

לכן אומר הכנסת הגדולה, צורך אומרי לעבדונם,

בזה יש צעד להתיר.

כך הוא מוכיח בדברי מרן, ולכן אם אני מקבל בסקווית בתוך מיץ זה נקרא דבר שטיבולה במשקה ואני חייב קודם נטילה.

למה הדבר דומה?

כמו שאתה לוקח את הכרטס ואתה מקבל אותו בתוך עיניים ומלח זה נקרא טיבולה במשקה, חייב נטילה.

כך גם אם אתה מקבל את הבסקווית שלך בתוך טמפל,

בתוך קואלה וכיוצא בהם,

למשל,

לפני כן אתה חייב קודם כול לקלינת ידיים. או,

אני מזמין אורחים לא דתי,

אני מכבד אותם בענבים.

הענבים רחוצים ושטופים יפה,

אבל הענבים האלה, התרי הזה הוא דבר שטיבולה במשקה.

לכן אל תיתן להם את הענבים באיסור,

אלא ביותר עבודה באיסור תאמר להם אני מכבד אתכם

לגשת לטעון את הידיים כדי שנוכל לאכול חלבים,

כי זה נקרא דבר שטיבולה במשקה חייב נטילת ידיים. דוגמה נוספת,

יש עצמו ערכים, ואני רוצה לכבוד אותם בעוגה טובה, בעליה.

מכירים את העוגה?

גם אם היא חייבת קודם נטילת ידיים.

אתה לוקח עוגה, העוגה אינה יבשה,

אלא היא רצובה.

אחרי שבמיון נשטוח את הבצק בתוך המגש,

לוקחים מים שהמיסו בתוכן סוכר,

לוקחים ושופכים על הכול.

ואתה נוגע, הידיים שלך מתרטבות,

ואפילו אם אתה לוקח בפית נייר, אתה לא לוקח בידיים ממש,

תראי לי אחי, זה עוור, מחלחל ועוור גם את הנייר.

ולכן אל תכבד את הערכים בצורה פשוטה,

אלא קודם כול תאמר להם, נא לגשת לטול ידיים,

ואחר כך תכבד אותם לעוגה,

אלא אם כן, במוצאה שאמרת.

כמו אדם ששופה מרק בכף אינו חייב לנטילת ידיים,

כי הוא לא נוגע במרק אלא באמצעות הכף, וזה דבר מבושל, לכן פתור.

גם פה, אם אתה מגיש להם מזלגות,

אתה נותן למזלג שיתפוס את העוגה במזלג,

אתה רשאי לכתחילה לכבד אותם גם ללא נטילת ידיים,

משום ששם המים האלה ששפכת עליהם,

נכון שתאבדו ונשקה, אבל בשעת האפייה זה רתח, יתבשם.

לכן אם לא באמצעות המזלג יהיה צעד להתיר.

אבל אם אתה לוקח את הבעלה הזו ביד,

אתה קודם כול חייב ליטול את הידיים,

גם זה בכלל מצוות נטילת ידיים.

יש על זה רמז יפה.

הדברים שחייבים בנטילת ידיים רמוזים בפסוק,

ושיבמת שתפת מי.

שתפת מי, רשות עוברת, שום שונה אדם שבא לקיים מצוות קריאת שונה,

לפני כן חייב לטל את ידיו,

טס,

כבולד המשקה,

פס, פת,

תס, כפילה, מול מוד נטילת ידיים.

שנייה, רשות עוברת, שתפת מי.

כל הדברים האלה חייבים במצוות נטילת ידיים.

אלא שברכות יש רק על אכילת לחם.

אוכל לחם יותר מ-55 דאם מברך, פחות מזה לא,

שהיה אמורים שמע וקיבולנו במשקה וצפילה נטלו לו את הידיים ללא דרכה.

אבל בכולם יש חובת נטילת ידיים. כך הוא ידון על שאר פירות וירקות שאדם בא לאכול.

הפרי הזה רטוב, רחקנו אותו פירוב,

ממלא, יש חיוב בנטילת ידיים.

לפני שאתה בא לאכול, קודם כל תיקח קלו או כוס,

כמו שאדם אוכל לחם.

חייב ליטול את ידיו כדת וכדין על ידי קלו,

קח גם פה,

תשפך רבעית מים על כל יד,

אתה נותן נטילה גבורה,

ורק אחר כך אתה יושב ולא אכול מאותם הפירות הרטובים.

זהו הכלל בקצרה,

דבר שטיבולו במשקה חייב נטילת ידיים.

חומרה בדבר זה,

דבר שטיבולו במשקה, יותר חמור מאשר לחם.

שהרי לחם, רק אם אתה אוכל 29 גרם אתה חייב בנטילה.

אם אתה אוכל 10 גרם לחם אתה לא יכול לנטילת ידיים.

אבל בדבר שטיבולו במשקה, גם פחות מן הזית.

אני אוכל רק גרגיר אחד של ענבים,

רק ענב אחד אני לא יכול לאכול, עד שקודם אטול את הידיים.

בלי זה הדבר אסור.

אומנם התשבץ מתיר,

הוא אומר, כמו בלחם כך הוא הדין בענבים או בכל דבר שטיבולו במשקה,

רק אם אוכל כזיק חייב פחות מהם.

אבל מדברי הטור והשולחן הארוך נותן בסימן תעש עיני סעיף ומשמע שאפילו בפחות מכזיק חייב.

שם מרן כתב שבליל הסדר ייזהר ללא לאכול כזית מהכרפס.

אם הוא אוכל כזית הוא מסתבך אם הוא יורך בסוף בורא נפשות או לא.

לכן לאן אמר העצה שאוכל מהכרפס פחות מכזית?

ואחי לאחי, תסקו עצוב לשולחן ארוך לחייב.

לכן גם המשנה ברורה שבהתחלה כתב שרק בכזית חייב נטילת ידיים פחות לו,

ובוליין חזר בו וקטן שגם אם אוכל פחות מכזית חייב נטילת ידיים.

זו הדוגמה שאמרנו עתה, אוכל ענב אחד וכיוצא בו גם כן חייב נטילת ידיים,

כיוון שהענב הזה רטוב,

לא רק אם הוא רטוב הרבה,

אפילו אם זריח יש בו תפיח על מנת להצפיח,

גם בזה חייב במצוות נטילת ידיים.

כך נשמע מדברי מרן וכנן בסוף סעיף ה',

כך מוכיח הגאה בחידה בשאר האחרונים,

לא יודעים שכך הוא המונהג.

ולכן לא קוראים שיהיה הרבה מים על הענבים האלה,

אלא אם הענבים האלה היו במקרר,

בדרך כלל מקרר רגיל וניתן לחות על הענבים, וזה רטוב קצת,

יש בו תפיח על מנת להצליח, ולכן חייב ליטל את הידיים.

היום יש מקררים חדשים,

מקרר שיוצר קור יבש.

שם אין את הבעיה הזו.

אבל במקררים הישונים, בכולם יש את הבעיה,

ולכן אתם יוצאים משם ענבים,

ירקות וכיוצא בהם,

בכולם יש את המצווה והחומה,

קודם כל ליטל את הידיים ואחר כך לא אכול.

הרבה אנשים, בפרט בימות הקיץ,

מכשילים את האנשים בחנת חוסר ודיעה.

יש להם לאדם הזה אזכרה וכיוצאות הזו,

אז העלוי נשמת האבא שלו,

הוא מביא לכל הציבור ומחלק להם ברכות.

עץ, אדמה, שהכול מבונות,

טוב שיחלק, זה דבר טוב.

אבל מה הוא מביא? הוא מביא לאנשים בוראי פרי העץ,

ענבים וכיוצא בבוא.

והענבים בעבר הטובות, אתה רואה שלפני עשר דקות עלו מן הרחצה,

רחץ אותם ושטח אותם,

והאנשים לא מבינים את ההלכה,

לוקחים ומברכים בוראי פרי העץ ללא מטילת ידיים.

נמצא שהאדם מבואה עושה מצווה בעד העבירה, זה לא טוב.

מה ההוצאה?

כדי לא להטריח את הציבור יותר מדי,

אם תגיד לאנשים קודם ליטול את הידיים,

הם יעזמו את הענבים וילכו לטרוע על הענבים,

ולא יקומו ליטול את הידיים.

לכן ההוצאה היא שלא ישטוף את הענבים באותה השעה, אלא תשטף את הענבים בבוקר מוקדם כמה שאפשר,

בבוקר אתה שוטף את הענבים, בערב זה יהיה יבש,

אתה לוקח, נותן לאנשים ענבים יבשים, זה מצוין, זה טוב. או, דוגמה שנייה, אם האדם הזה יפים את זה ליד המועברר,

המועברר מאדה את המים שיש על הענבים,

בתוך חמש דקות זה יהיה יבש לחלוטין,

ואז הוא מביא לאנשים דבר שהוא יבש,

זה הפתרון היסודי לבעיה הזו, כדי לא להכשיל את האנשים.

אבל,

אדם שכן רוצה לאכול מהענבים וראה שהענבים האלה רטובות,

שהועיד בטובו, קודם כל,

שייקח, כן היא, ייטול את ידיו כדת וכדין,

ורק אחר כך יברך בלב פועי העץ.

אדם שלא יודע את ההלכה,

לוקח ענבים רחוצות כאלה, בלי מטילת ידיים לברך העץ,

אתה רשאי לענות אחריו אמן,

אין זה נחשד כי הוא אוכל דבר איסור כמו חבורי כיוצא באשורי העמים אחריו אמן.

כאן הרי בדעת התשבות,

אז פחות מיקר זית לא חייב.

לכן, לגבי עמיית אמן יש יותר לענות אחריו.

אבל לכתחלה, כמו שאמרנו קודם,

ישימו לב כל אדם מראש המים וישכח את ההלכה הזו,

אלא בכל פעם שבא לאכול פירות או ירקות שטיבולם במושקה,

שקודם כל ייטל את ידיו, ייטלה טובה, בקדי, קדת וכדין.

השבעה מושקים שיכולים לגרום חיוב ונטילת ידיים,

לא רק אם אני מטבל את הכרפס במים עם מלח,

אלא גם אם אני אטבל את זה באחד משאר המשקים שדומים למים, גם כן אני אתחייב בנטילת ידיים.

הפסוק אומר שם בספר ויקרא כי אותן מים על זרע ונפל מנבנתם עליו, טמא הוא.

הפרי לא יכול להיות מוכשר לקבל טומאה,

גם אם ייגע באשרת לא יהיה טמא,

אלא אם כן רחצו אותו קודם במים.

כמו שיש לך גמר מלאכה בדיוני תרומות ומעשרות,

כך אוהבים פה.

ולכן אם נשפך על זה מים אחרי הקלישה,

הוא מוכשר לקבל טומאה. והתורת כהנים מרבה לא רק מים, אלא כל הדבר הדומה לו, שאין לו שם ניבוי.

לכן,

אוהבים גם ים אם אני מקבל את הביסקוויט בתוך קוף יין.

גם בזה אני חייב קודם כול לטול את הידיים.

זה דבר שמצוי הרבה בשבתות.

הרבה פעמים בין הכיבוש לבין נטילת הידיים הם מחכים כמה דקות עד שעוד מעלתה הגברת או עקרת הבית תכין להם את החנין בתוך הצלחות ורק אחר כך הם עושים נטילה.

יש משפחות כאלה.

אז בינתיים הוא לא מאבד את הזמן חס ושלם,

יש לו שם עוגה ודיסקוויט,

הוא טובם בתוך היין ואוכל את זה, זה יוצא טעים. בפרט עם היין קצת חריף,

שרואים וטובה קודם כול לטול את הידיים,

הוא נקרא דבר שתדולא במשקה, כי לא רק מים נחשב במשקה אלא הוא עדין גם יין. ולעניין זה גם יין של שור גם כן שווה. אין הבדל. מה אתה אומר? יש בו תערוגת מים? ממה נפש?

אם זה יין, אם זה מים, שניהם חיילים, ובזה אין אפליות,

לכן, בין אם זה יין בלתי, קיימן מובהחי, שור,

בכולם הבין שווה, קודם כל שיטול את הידיים, ואחר כך יקבל את העוגה או הביסקווית בתוך היין.

כך ראיתי אם יש לאדם הזה שם דבש דבורי,

הוא לוקח תפוח עץ, מקבל את התפוח בדבש ואוכל, כמו בראש השנה, רוצה לזכור את ראש השנה כל השנה.

אז בכלל, גם מה זה נקרא שוב דבר שטיבורו במשפה חייב נטילת ידיים.

או האדם הזה רוצה לקבל את הזעתר שלו עם שמן, שמן זית.

שוב, שמן זית הוא אחד משבעה משקים שיכולים לגרום חיוב נטילת ידיים.

אבל השמן הרגיל שלנו אינו שמן זית, זה שמן סיא.

שמן סיא זה דומה לשאר שבעה המשקים,

ובזה אינך חייב בנטילת ידיים.

הוא האדם גם,

אם לקחתי תפוזים,

סחטתי אותם,

יש לי מיץ תפוזים טבעי.

מיץ תפוזים הוא לא אחד משאר שבעה משקים העונה,

הוא לא דומה להם, יש לו שום לבן. אתה לא אומר מיץ, אתה אומר מיץ תפוזים.

ולכן,

במיץ תפוזים טבעי, אם אני לוקח ומטבל את הפיסקינית בתוכו,

אני רשאי לכתחילה גם ללא נטילת ידיים, משום שזה אינו מאחד משבעה משקים.

רעיון גמרים אמורים, כמו שהמחשתי, מיץ תפוזים טבעי.

אבל היום נפוץ בחנויות מיץ תפוזים רגיל,

שם בוודאי שחייב ליטול את ידיו קודם עם מטבל את הבסקיוווית בתוך המיץ תפוזים.

הסודאי,

היום המיץ תפוזים הזה מעורב,

יש שם תרכיז של מיץ תפוזים,

שלושה או ארבעה אחוז.

השאר, מים, סוכר וצבע מאכל.

זהו המיץ תפוזים שנוכחים לך.

כך גם מיץ אשכוליות,

כותבים על זה מיץ אשכוליות,

אולי גם יש שם תמונה יפה של איזה אשכולית,

אדם מדמיין שהוא טעם ואוכל מה שהוא דומה לאשכולית.

זה אולי דמיין, אולי יכול לדמיין ויטעם טעם אמיתי של אשכולית.

אבל שמה זה רק תרכיז,

לרובו ככולי זה מים,

ולכן אם אתה מצבל את הדיסקוויט בתוך המיץ אשכוליות והתפוזים האלה, אתה חייב קודם כול נטילת ידיים.

רק אם זה מיץ טבעי, מיץ אמיתי של אשכוליות או תפוזים,

שם אם אתה מצבל זה לא מחייב נטילת ידיים,

שם אתה יכול לאכול בצורה חופשית.

דבר נוסף שמחייב נטילת ידיים,

אם אני מצבל בחייב או צל,

טל זו הדוגמה שהבאנו קודם בענבים, שיוצאים מהמקרר,

יש בהם את הלכות התוגנית. לא?

דבר אחרון, דם מים.

מדובר כאן בדם של בואנה אחראי העוף.

באדם שיש לו סכנה ומאבד הרבה דם, והרופא אומר לו, אתה חייב גם לשתות דם ואוכל כבד.

אז זה פיקוח נפש, פיקוח נפש מותר לו.

אבל להתהלך הוא מסוגל שיקול וייטול קודם את ידם.

אבל דם דגים וחגבים או דם אדם,

שם אין צורך לטול את הידיים,

כי לא על זה מדובר כאן.

ראשי טובות של כל שבעה המשקים האלה, רבותי, נתנו להם ראשי טובות.

יד שחת דם,

יד ראשי טובות, יין גבש,

שחת ראשי טובות, שמן חלב טל,

דם ראשי טובות, דם מים.

אין להם שבעה משקים.

אז אם אני מקבל את הפרי או את הירק באחד משבעה המשקים הללו,

אני חייב בנצילת ידיים.

אבל אם זה משקה אחר, אינני חייב בנטילה.

הוא אדון אדם שנמצא בשוק ורוצה לקנות זיתים או מלפפון.

הרבה פעמים הוא חושש, אולי המלפפון הזה רקוב.

לכן, מה עושים מהאנשים? דרך האנשים לטען.

והמוכר מרשה. הוא אומר, אתה רוצה? בבקשה, תטען. תיקח זית אחד, תברך העץ, תטען, תראה, אלו זיתים סוג א'-א'.

יואיל בטובו לקחת מבלג,

לקחת, שלא ייגע בידיו,

ואז הוא מרח ארץ ויאכל.

והוא לא, אם למחניבה אדם אין מבלג,

אם בחיי גווני הוא לא יכול, אלא דווקא על ידי מגיעה ביד,

תגיד לו,

תן לי קודם מים, תיכנס לחנות שלו,

תעשה מטילת ידיים,

ואחר כך תיקח את הזית והמלפפון ותברך הארץ לאדונה.

כי גם פה המים האלה שאינם נמצאים על הצפון זה מים למלח.

אז כמו הקרפץ בליל פסח, מים למלח, אתה קודם כאן, נוטב את הידיים,

אז גם פה, מה ההבדל?

בגלל שזה לא סדר, זה מחניבה, זה הלכות אחרות.

אין הלכות אחרות במחניבה, גם שם אותו של חנא ערוך נשאר פה ושם.

לכן הם מגבי מנטפון, פלפל, בכל החמוצים שייך את הכלל הזה,

או שייקחו ידיים,

או יותר נוצר, כיוון שזה עבר בישול,

יכולים להתיר אם להתפס במזלג.

אני מדבר בסוג חמוצים שעוברים בישול.

לא כל החמוצים עוברים בישול. היום יש תהליך שונה,

תהליך אחר,

שלא מחייב לבשל.

יכול להיות שזה נשאר עם המלח היום תקופה של כמה ימים,

כתוצאה מזה המלחפון עושה כבוש.

אבל זה לא בושל,

ואז גם אם אתה לוקח מזלג,

עדיין אתה חייב בנטילת ידיים.

לכן מוכר החמוצים הזה אין לו ברירה אלא להזמין את הקוויאנטים שלו לחנות,

שכל יום ייכנסו, יעשו נטילת ידיים.

ובהלכות האלה אין התליות בין איש לאישה.

גם האישה, כשבאה לאכול לחם וכיוצא בזה,

נותנת את הידיים כדד וכדין.

בליל פסח, מה אנחנו עושים?

משאירים את האנשים בחוץ.

גם היום לעשות את כל הסדר,

לטלות את הידיים, לדלרשתי בלילה למשקעות, אז כך יודעים גם פה.

לכן אם באה איזה גברת לקנות ומוכר החמוצים הזה זיתי,

שהוא אמר לה, קודם כול, נטילת ידיים,

ורק אחר כך, אם את רוצה לטעון, בבקשה. אפשר לנגב את הפרי, כגון, יש לי כפרי אחרי קצת עטוב וקשה לי לקום לטעון את הידיים, קרני.

יש לי מגבת נקייה, גדולה,

אני לוקח, מייבש את התפוח הארץ, אם זה מייבש אין צורך לטעון את הידיים, בזה מותר לך לאכול בצורה חופשית.

כל הבעיה, כל החיוב זה מצוות נטילת ידיים,

אם הפרי עדיין רטוב ולח, רק אז אתה חייב בנטילת ידיים.

אדם שידור נקייה לוקח,

מטבל אצבעו בדבש, מברך ומוצץ,

אינו חייב בנטילת ידיים.

כל החיוב, כשאדם מטבל בתוך הדבש פרי,

אבל אדם שמוצץ את הדבש בצורה כזו, אינו חייב.

כך ראיתי אדם ששותה מים,

הוא לא חייב קודם ליטול את ידיו. למה?

אני נוגע באמצעות הכוס, וידיי נקיות ואינן מתרטבות,

ולכן אין חיוב ליטול את הידיים.

כך גם אם הפרי יבוא ואין צורך ליטול את הידיים,

הנוטל ידיו לפה זה מגסה הרוח.

זאת אומרת, אם הוא רוצה להחמיר על עצמו,

גם כשהוא אוכל פרי יבוש, הוא קודם כול עושה נטודת ידיים, הוא רוצה להיות חסידה קדישה, אין זה חומרה,

אלא הגמירה דחמין שתאזא ואומרת שחתיו,

הרי זה מגסה הרוח, הוא דבר כזה. אלא אם כן,

אם האדם אוהב רואה שידיו אינן נקיות,

הוא פשוט רוצה קודם כול לנקות את הידיים,

דובר בוודאי מרחוץ את הידיים. אנחנו מדברים באיזה דוגמה חבר על דברי רבותינו ועל איזה מגסה הרוח.

כשאדם נקיות הוא לוקח קמי ונוטל את ידיו כדד וכדומה בקמי לשום מצווה וחובה,

הוא מגסה הרוח.

כך חתיכת בשר צלוי ואוכל, לפעמים אדם מקרח אצל חברו ואין לו זמן לשבת ולסעוד איתם.

אז בעל אדם מכבד אותו, לפחות ייקח חתיכת בשר,

שמים לתוכל.

הבשר הזה אומנם הוא מלוכלך,

התובעות זה מהשומן והמוהק,

אין כאן אחד משבעה משקיעים.

השומן לא מבין ומיותר בין השבעה משקיעים ולכן מותר לו לקחת מהבשר ולא יכול גם ל... אבל אם הם יושבים לא יכול שם,

אז בעל הבית אומר לו לפחות ייקח כדור אחד צלפון, תטבל בו טחינה ותאכל משהו ותטעם.

אם הוא רוצה לעשות כך,

הוא חייב קודם כול נטילת ידיים.

הסובה היא שהטחינה הזו מעורבת במים.

הולכים אנחנו אחרי הרוב והרוב שבה זה מים.

אם כן,

הוא מטבל את הצלפון בתוך הטחינה.

מה אם הוא לוקח כרצף בתוך המים והמלח או כדור פלאפל בתוך מי הטחינה?

גם זה נקרא דבר שציבונו במשקה ולכן גם בזה חייב קודם כול נטילת ידיים קדש וכדוד,

ורק אחר כך יהיה רשאי לאכול מכדורי הפלאפל.

לכן אם אתה רוצה לכבד את החבר,

קודם כול יש פרוצדורה,

קודם כול שיטול את הידיים ורק אחר כך ייקח מכדורי הפלאפל. אדם ששותה מים ללא כוס, דעת הרדב״ז לא יקל בדבר, למרות שמרן מחמיר קצת, אסור להכניס,

אינו חייב בנטילת ידיים.

השוטה אינו צריך לטול אפילו ידו אחת, בין אם הוא שותה מהכוס,

בין אם הוא שותה באמצעות כף היד,

מקרב את צד הברז ושופה בצורה כזו,

בין בזה ובין בזה, אינו חייב מעיקר הדין בנטילת ידיים. העידו האחרונים, הגאון חידה ושאר האחרונים, שהמנהג להקל בדבר, ולכן בזה אין חיוב נטילת ידיים מעיקר הדין,

אלא רק לגבי שאר הפירות והירקות שאמרנו,

שתיבולן במשקה, שרק בהן יש חיוב נטילת ידיים.

אם האדם הזה לוקח עוגות,

יש אצל העיראקים סוג עוגה שנקראת בערבית זנגולה.

יש דבר כזה גם אצל אחינו המרוקאים,

אבל הם מטבילים את זה בתוך מים חמים עם סוכר.

אחרי שמציעים את זה מהתנור אפוי,

מטבילים את זה בתוך מים חמים.

שוב, אם יהיה הדבר הזה נגיעה ביד,

חייב נטילת ידיים.

אבל אם הוא לוקח מזלג ולוקח ואוכל את הזנגולה הזו באמצעות מזלג,

הוא לא חייב במטילת ידיים.

אבל אם הוא לא לוקח מזלג,

קודם כול שייטול את הידיים.

רגילים לעשות הרבה מהעוגות האלה, בפרט ביום פירום.

והאדם הזה לוקח קצת ואוכל, אחרי שהביאו במשלח מנות,

והוא ישיב ידו מבלע, לוקח ואוכל,

קודם כול חייב לטילת ידיים. אם הוא תפוס את זה בידיו ללא מזלג בחיי גוונה,

גם בזה יש חייב גמור של מצוות נטילת ידיים.