הלכות ברכות היין בסעודה – כוס של ברכת המזון, ספק ברכות, ועצת הכוונה לצאת ידי כל הדעות

 

- - - לא מוגה! - - - 

הוא גמר אמנם את כוס ברכת המזון,

אבל הוא לא מסוגל לראות שהבקבוק עדיין לא ריק.

זה מפריע לו, הוא מוכרח לגמור את זה.

טוב, אחת כזאת, השם ירחם עליו.

אבל אנחנו בדרך כלל לא נמשכים הרבה אחרי היין,

בפרט אם זה בסך הכל מיץ ענבים. מיץ ענבים תירוש מה יכול להזיק, אף אחד לא ישתכר מזה.

אז אדם שיכול, יש בידו יכולת,

ונמצאים שם שלושה ומעלה, כדאי מאוד להשתדל לזכות במצווה זו,

בין בחול, בין בשבת,

בין בסעודת מצווה, בסעודת רשות.

בכל מקרה, כדאי להשתדל לעשות כן,

אבל אין הדבר בגדר חובה.

אז כמילה נוספת במחלוקת הזו, אם כוס ברכת המזון

הוא חובה או לא,

מביא רבי עקיבא איגר דוגמה כזו.

למעלה למדנו,

אם אני רוצה להוציא אדם אחר ידי חובה בברכת המצוות,

אפילו אם אני יצאתי אני יכול להוציא אחרים ידי חובה.

יש אדם על הארץ, מסכן, לא יודע לקדש,

אני יכול לקדש בשבילו,

אפילו אם אני לא טועם מהיין.

פה אני מברך בורא פרי הגפן על כוס ברכת המזון,

אבל אני לא טועם כלום,

נותן לו שהוא יטעם.

אם תאמר, ברכת המזון טעונה כוס, זה חובה, כמו קידוש,

אז אפילו אם אני לא טועם, נותן לו שהוא יטעם, זה מותר.

אבל אם תאמר, לא, אין חובה, כוס ברכת המזון זה לא חיוב,

ממילא אתה חייב על עצמך לשתות, אתה לא יכול שאתה תברך והוא יטעם.

וכך ההלכה.

אומנם הביאור ההלכה פקפק על זה לכמן, ואמר שמצווה מהאיכה אפילו הכי להלכה, ספק ברכות להקהיל.

צריכים אנחנו לחשוש את דברי רבי עקיבא איגר, ולכן בכוס ברכת המזון מי שברך הגפן חייב לטעום.

לא יכול לטעום רביעית, לפחות שיטעם משהו,

אבל שהוא רק יברך והאחר יטעם,

זה לא בסדר,

זה הרבה יותר חמור לעניין זה מאשר הקידוש.

אני קורא סימן קעד סעיף ד'

אם קבע לשתות לפני המזון,

אין צריך לברך על היין שבתוך המזון.

ביין שלפני המזון פוטרו.

וכן, יין של קידוש

פוטר יין שבתוך המזון.

וכן, למבדיל על השולחן, פוטר היין שבתוך המזון.

ויש אומרים,

שאין ברכת יין ההבדלה פוטר, אלא אם כן נטל ידיו קודם הבדלה.

וילקח, המבדיל קודם נטילה,

יכוון שלא להוציא יין שבתוך הסעודה.

ובדיעבד, שלא כיוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה.

דספק ברכות דרבנן להקל.

אדם שבירך בורא פרי הגפן על יין ושתה לפני שנטל את ידיו,

היין הזה פוטר לא רק את הכוס ששתה,

אלא פוטר גם את כוסות היין שישתה באמצע הסעודה.

כפי שהמשנה אמרה בברכות מ',

בירך על היין שלפני המזון, פוטר גם את היין שבתוך המזון. מה שאוכל באמצע הסעודה זה כאילו המשך אחד.

בזמנם לא היו מתחילים מייד לאכול לחם,

אלא היו אוכלים ברצינות, היו אוכלים בצורה יסודית.

לפני שנוטלים ידיים,

כדי לפתוח את התיאבון,

שותים קצת יין, אוכלים איזה פרפרות,

ואחר כך מתחילים עם נטילת ידיים,

מרבצים סעודה כמו שצריך.

לכן, המשנה הביאה את הדוגמה המוחשית,

אם בירך על היין לפני נטילת ידיים,

פטר גם את היין שישתה באמצע סעודתו,

היין הזה בכלל.

כך גם בליל שבת או ביום שבת,

כשאדם מקדש על היין וברך עליו הגפן,

ודרכו בקודש לשתות יין גם באמצע סעודת שבת,

לא צריך לחזור ולברך שוב בורא פרי הגפן על אותו היין שישתה.

כי היין שבירך עליו הגפן בברכת הקידוש,

אותו היין הוא ההתחלה, אבל לא הסוף, אלא

פוטר גם את היין שישתה באמצע הסעודה.

וכן, גם בימות החוב יהיה אותו כלל ואותו דין.

אבל יש מחלוקת בראשונים לגבי יין של הבדלה.

האדם הזה מבדיל,

ומייד אחרי ההבדלה דעתו לאכול סעודה רביעית,

ובאמצע הסעודה הרביעית דעתו לשתות יין.

זה דבר שמצוי הרבה כשיש לך סעודת חתן וקלה. הזמינו את האנשים לסעודה רביעית,

בפרט בחורף,

הלילה ארוך מאוד,

אז יש תיאבון לאכול קצת,

ולפני כן עושים הבדלה.

האם אותו האיש שהבדיל וטעם מהיין,

האם פוטר גם את היין שישתה באמצע הסעודה הרביעית

זה המשך אחד?

או לומר,

אותו היין שהוא שתה,

הוא לא שתה אותו כדי לפתוח את התיאבון.

זה היה כוס של מצווה בלבד,

זה רק לשם מצווה.

ולכן אותו היין, אותה ברכת הגפן,

לא פוטרת את מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית,

ולכן התחייב לפי זה לברך שוב,

עוד הפעם,

בורא פרי הגפן.

כך דעת התוספות.

ההבדל בין הקידוש לבין ההבדלה הוא שהקידוש צמוד לסעודה.

אין לך אפשרות לעשות קידוש בלי סעודה משום שנאמר,

וקראת לשבת עונג.

במקום שקראת לשבת, שם יהיה העונג, שם חייב לסעוד.

זה צמוד, קומפלט אחד.

פה לא.

פה, מעיקר הדין, אתה יכול לעשות הבדלה במקום אחד,

ואחרי שעתיים שלוש לאכול סעודה רביעית במקום אחר, זה לא קשור אחד לשני.

כאן, במקרה, אצל האדם הזה,

הסעודה הרביעית וההבדלה הם צמודים,

אבל עיקרו של היין הזה בא בשביל מצווה,

ולכן יש ספק.

אותה הבעיה תהיה גם באדם שרוצה לשבת ולאכול סעודת מצווה,

מצוות

סעודת מילה.

לפני כן כיבדו אותו שיברך את הברכה

אשר קידש ידיד מבטן,

ברך,

שתה מהיין,

מייד אחרי זה נוטל את הידיים ואוכל מסעודת המצווה.

שם שוב הכוס הזה בא בשביל לפתוח את התיאבון?

הביאו את זה בשביל כוס המילה.

האם הכוס הזה יכול לפתור גם את מה שישתה בסעודה או לא? שוב, אותה הבעיה ואותה המחלוקת.

להלכה,

בכל מקום שיש לך מחלוקת בענייני ברכה בין התוספות והראש ושאר הפוסקים,

אתה אומר, ספק ורחות להקל.

לכן גם פה אומר מרן,

שלא יברך

על מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית.

בכל מקום,

למרות הדין, למרות הכלל, ספק ורחות להקל,

מרן אמר לנו העצה טובה מאוד כדי לפתור את הבעיה.

העצה היא כך,

לפני שיאמר סברי מרנן על כוס ההבדלה,

לפני כן יחשוב,

אני מברך בורא פרי הגפן רק על כוס היין הזה.

יש לו כוונה נגדית שלא לפתור את שאר הכוסות.

ואז

גמר את ההבדלה,

אם הוא שתה רביעית,

אומר ברכה אתה על הגפן ועל פרי הגפן,

עליבדי כולי עלמא.

אחר כך,

לפני שירצה לשתות כוס שני, הוא בא לשאול אותך אם אני חוזר עוד פעם לברך או לא,

אתה אומר לו, בוודאי, עליבדי כולי עלמא, אתה חוזר לברך בורא פרי הגפן.

למה?

כי כאן הייתה לו כוונה נגדית,

בכוס הראשון הוא כיוון רק על הכוס הראשון ולא על הכוס השני.

הלאה, מה הדבר דומה?

אחינו האשכנזים בליל פסח

מברכים על כל ארבע הכוסות,

גם על הכוס השני והרביעי.

מסביר הפרי מגדים.

בקידוש הוא מתכוון בורא פרי הגפן, רק על הכוס הזה בלבד. יש לו כוונה נגדית שלא לפתור, לא להוציא ידי חמת הכוס השני.

ואז ברכת הכוס השני באה בהכרח, חייב לחזור ולברך שוב הגפן.

גם פה, מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית,

יחזור עוד הפעם ויברך הגפן,

כך הוא הדין לגבי כוס מילה,

יעשה את הכוונה תנאי נגדי, גם שם הדבר יועיל לו לחתחידה.

כותב הגאון רבי יצחק תיאר בערך השולחן,

דברי מרן כאן, עצה זו,

זה כלל יסודי בכל המקומות. אתה יכול למצוא עשרות מקומות, עשרות דינים,

שיש בהם בעיה ומחלוקת.

לפתור את הבעיה יש עצה, והעצה שאומר מרן כאן היא טובה בשביל כל המקומות. לדוגמה,

בסימן מ״ז יש לנו מחלוקת גדולה,

אדם שלא ישן בלילה,

האם כשיגיע עמוד השחר רשאי לברך ברכות התורה או לא.

זה דבר שמצוי מאוד לכל יהודי בהושענה רבה ובליל שבועות.

או גם בשאר עימות השנה קורה שאדם לא ישן, מאיזו סיבה,

האם יברך ברכות התורה או לא. מחלוקת גדולה בפוסקים, מחלוקת גם בדעת מרן.

המסקנה היא להתיר לו לברך, כך הוא המנהג,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות מהכן.

בכל זאת,

אם האדם הזה שואל אותך מראש,

מה כדאי לעשות? תן לי עצה.

תאמר לו כך,

ביום ה' בסיוון בבוקר,

כשאתה מברך את ברכות השחר,

יש לך עצה לצוא לידי חובה לכל הדעות.

תגיע לקטע אהובין שאינו בן ורית.

לפני שתתחיל את ברכות התורה,

תכוון כך.

אני מתכוון בברכות אלו, בברכות התורה, לפתור את היום ואת הלילה שאחריו עד עמוד השחר.

ואז,

מגיע עמוד השחר של יום חג השבועות,

הלבד הכול עלמא, אתה חייב כעת לברך ברכות התורה.

ישנת, לא ישנת, זה לא משנה.

הרי היה לך כוונה נגדית שלא לפתור אחרי עמוד השחר.

ואז פתרת את הבעיה לגמרי.

כך יעשה גם כן ביום כא תשרה, ערב או שנה רבה, בבוקר.

גם כן אותה עצה, אותו הפתרון, ואז אתה יוצא ידי חובה.

זה לא נקרא שהוא גורם ברכה מיותרת, גורם ברכה שאינה צריכה,

שעובר חלילה על לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כל הלאו הזה שייך

כשאדם מתכוון כאילו לצחוק, לזלזל.

למה הדבר דומה?

חברי לא נתן לי כלום, שום מתנה, שום דבר.

אני ניגש אליו, צוחק עליו ואומר לו תודה.

על מה תודה?

על מה אתה אומר? לא נתתי לך כלום, זה לועג לרש.

כך גם להבדיל, האדם הזה אין לו לא פרי עץ ולא אדמה. אומר, ברוך אתה השם, בורא פרי אדמה. על מה?

נראה כאילו חלילה צוחק, ולכן זה חמור מאוד, לא תישא על שם השם אלוהיך לשם.

פה דבר ידוע הוא שהאדם הזה אינו חלילה לועג ולא צוחק.

אדרבה,

כוונתו לשם שמים, כדי שיוכל האדם הזה לזכות לצאת את החובה אליבא דכולי העלמא, דעת כל החוזקים,

ולכן אומרים לו, תעשה כן, אדרבה, מן הראוי שיצא ידי חובה לכל הדעות.

גם נקמן בסעיף ז', מרן אמר עצה כעין זו בצורה הפוכה.

שם מרן מדבר לגבי שתיית מים באמצע הסעודה.

האם אפשר לברך או אסור לברך?

לפי דעת והלכות גדולות, צריך לברך.

דעת רבנותם שאסור לברך. מה יעשה?

מרן אומר עצה פשוטה,

תבוא לשולחן לפני נטילת ידיים,

תיקח כוס מים, תגיד שהכול נהיה בדברו,

ותשתה קצת.

ואז,

הליבה דכולי עלמא, פטרת את המים שבאמצע הסעודה,

גם הליבה דרבי רבנותיו, אין כאן חשש מברכה לבטלה.

אתה רואה שגם מרן משתמש בעצה הזו לא רק בענייננו אלא גם בדוגמה ההיא.

זה לא נקרא שהוא גורם ברכה מיותרת,

הרי בלאו הכי עוד מעט הוא אוכל,

וכן כל כיוצא בהם.

כמו שאמרנו,

יש עשרות דוגמאות שבכולן שייכה העצה הזו.

גם בהלכות ערובי תבשילים לבני חוץ-לארץ הדבר מצוי לעתים קרובות.

לפעמים קורה שהחג חל ביום חמישי,

גם יום שמחת תורה ביום חמישי.

אצלהם יום טוב שני של גלויות,

אם כן, החג הוא חמישי-שישי,

ואסור לבשל מיום שישי לשבת,

צריך ערובי תבשילים.

אז הוא עשה, בערב החג הראשון הוא עשה ערוב.

השאלה היא אם הביצה והמצה הזו נשארו לו עד היום האחרון.

צריך לעשות פעם שנייה ערוב או לא?

מרן בסימן תקכז,

תביא בזה מחלוקת.

נו, מה יעשה האדם הזה? הוא בא לשאול אותך ביום ערב חג שמחת תורה,

ביום הושענה רבה.

הערוב נשאר לי, מה אני אעשה?

תגיד לו את זה הפשוטה.

לך ותאכל את הביצה, תברך עליה שהכול,

גם את המצה תדאג שיאכלו,

ואז על בדי כולה עלמא אתה יכול עוד הפעם לחזור ולברך על מצוות ערוב ולעשות ערוב חדש.

אשאל אותך האדם הזה, למה אני אוכל? למה לי לעשות ערוב חדש ולגרום עוד הפעם ברכה מיותרת על מצוות ערוב?

שאני אשאיר את זה.

כיוון שיש מחלוקת, ואני רוצה כן לצאת את היחומה לבדי כולה עלמא,

לכן, כי טוב פתר,

כדאי הדבר שיעשה כדבר הזה, להקדים שקודם יאכל את זה, ואחר כך יאכל לעשות עירוב שני על היבא דכולי עלמא.

אני עובר לסעיף ה'

כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת,

אלא אם כן כשברך

לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס.

זה נמלך לשתות אחר.

עצה מעין זו שכתב מרן,

כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בהלכות בדיקת חמץ.

שם הוא דן, אדם שיש לו בית וחנות.

חובת בדיקת חמץ יש גם על הבית וגם על החנות.

נחלקו הראשונים אם ההליכה מהבית לחנות היא הפסק,

צריך לחזור ולברך פעם שנייה על ביאור חמץ או לא.

מרן כתב,

שם, בהלכות שישית, בסימן ח',

בסעיף יד,

את הבעיה, את המחלוקת הזאת.

הדף שבירך בבית

על הטלית,

ועוד פעם, כשהוא מגיע לבית-הכנסת, מתעטף בטלית גדול.

צריך לחזור ולברך פעם שנייה אם ההליכה מהבית לבית-הכנסת הפסקה או לא.

מרן כתב שם, בסעיף יד,

מרן אמר,

צריך לברך עליו,

דהליכה מביתו לבית-הכנסת, חשיבה הפסק.

אם כן, חייב לחזור לברך.

לפי דעת מרן,

יכול להיות שהוא הדין גם לגבי בדיקת חמץ. יהיה אותו דבר, צריך לחזור ולברך על החנות.

מה אני עושה לצאת ידי רחובה לבדי כולה עלמא?

לפני שאני מברך בבית על ביאור חמץ, אני עושה תנאי. הברכה תחול רק על הבית בלבד.

ואז הלכתי אחרי שעה לחנות ובדקתי את החנות על בדי כולה עלמא.

לפני כן אני חייב לברך שוב על ביאור חמץ,

כי היה לי כוונה נגדית שלא לפטור את החנות.

העתיק אותו להלכה בספר מקראי קודש של הרב פרנק. שוב, אותו יסוד, אותו רעיון.

בעיה נוספת יש בהלכות ציצית.

לגבי אדם שהולך למקווה,

אחרי חצי שעה מתנגב, לובש את הטלית.

יחזור ויברך על מצווה ציצית או לא?

האם זה הפסק או לא?

שוב הביאור הלכה אמר לנו העצה פשוטה.

בבוקר, כשאתה מברך, תכוון לברכת החון רק עד המקווה.

ואז, אחרי המקווה אתה לובש שוב את הטלית הקטן שיש בו שיעור.

תחזור ותברך עוד הפעם על מצוות ציציתא ולבדקו לעלמא.

למה? כי הייתה לך כוונה שלא לפטור,

לא להוציא ידי חובה את מה שיהיה לאחר מכן.

כך גם לגבי דברים אחרים.

לכולם אתה יכול לעשות את העצה הזאת, כוונה נגדית,

כדי להציל את המצב, כדי שיהיה אפשר לברך על הלבד כול העלמא.

העצה הזאת טובה אפילו בחול.

קל וחומר בשבת, כשצריך להספיק להגיע למספר מאה ברכות,

ולא כל כך קל הדבר, לכן יש מתירים לגרום ברכה,

אז קל וחומר שם שהעצה הזאת של מרן יכולה להועיל.

אומנם

לא כל הפוסקים פה-אחד הסכימו בוודאי כמרן.

מדברי המגן אברהם בסימן תחלט משמע נגד מרן.

לכן בספר תבואות שור וזיכרונות אליהו להגאון רבי אליהו מני פקפקו בדבר הזה.

אבל אנחנו יכולים לסמוך על דברי מרן.

לאחינו האשכנזים יש בעיה.

למה יש בעיה?

רבי עקיבא יגר בסימן כה אומר שהרמ״א לא סובר את הכלל הזה.

מניין לא?

שם יש מחלוקת גדולה בראשונים אם מברכים על תפילין של ראש או לא.

הרמ״א אמר שמנהגם לברך, למרות שרוב הפוסקים אמרו לא לברך.

אפילו אחיהם נהגו.

מהפחד אולי זו ברכה לבטלה.

אחרי שגמר להניח תפילין של ראש, גמר להדק את הרצועה,

אז נוהגים האשכנזים לומר מייד ברוך השם.

אדם שנכשל וברך ברכה לבטלה נראה לכמן,

בסימן ר״ו, שהתקנה שלו מייד לומר ברוך השם.

הוא שואל רבי עקיבא יגר, למה לא לעשות את הפטנט הזה?

שיעשה דבר אחר.

לפני שיברך להניח תפילין,

יכוון שזה רק על התפילין של יעד. תהיה לו כוונה נגדית

שלא לפטור את התפילין של ראש.

ואז הליבדיקו לעלמא חייב לברך על מצוות תפילין, ואין כאן חשש ברכה לבטלה.

ממה שהרמ״א לא אמר את העצה הזו שם, משמע שהוא לא סובר את העצה הזו.

אבל מהפרי מגדים בסימן תע״ד בעניין ארבע כוסות,

משמעה אחרת, משמע שגם הרמ״א סובר כן.

עובדה שהם עושים תנאי על כוס היין הראשון שלא לפטור את היין השני שאחרי ההגדה.

משמע שהרמ״א גם הולך בשיטה הזו.

קשה לדעת במאה אחוז את הדעה של הרמ״א,

אבל דעת מר״ן ברורה,

מר״ן השתמש בעצה הזו בכמה מקומות,

ולכן גם לגבי שוחט, גם שם יש בעיה כאין זו,

והפרי החדש השתמש בעצה הזו.

שם הבעיה היא, האדם הזה מתחיל לשחוט, מברך.

ברכה על השחיטה, התחיל לשחוט.

באמצע התעייף קצת,

הפסיק לשחוט, הלך, דיבר עם חברו,

אחרי רבע שעה חוזר,

כאן יש באמצע אולי הפסק, יסייח הדעת קצת.

אומנם בבוקר כשהוא גרח הוא ידע שהוא השחט הרבה שעות,

אבל היו דברים בטלים באמצע.

העצה היא כך, אומר, הפרי החדש, לפני שיברך על השחיטה, יכוון.

אני מתכוון בברכה הזו על כל מה שהשחט רצוף,

עד שיתחיל לדבר דברים בטלים, עד ההפסקה.

הלך בהפסקה עשר דקות, רבע שעה, וחזר,

אז הליבא דיקון עלמא יוכל לחזור עוד הפעם ולברך שוב על השחיטה,

הפרי החדש הולך בשיטת מרן כאן,

ולכן התיר שם לעשות לכתחילה את הפטנט הזה,

יעשה את העצה הזו כדי שלא יסתבך ולא ייכנס בחשש שעושה מצווה שוחט ולא מברך כדי להימלט מסלע המחלוקת.

יעשה את העצה הזו.

אכל בורא פרי העץ ואחר כך רוצה לאכול עוד בורא פרי העץ מסוג אחר,

אסור לו לעשות כוונה נגדית שלא לפתור את פרי העץ השני.

גם מרן יודע שאסור.

הסיבה היא פשוטה.

כאן אין מחלוקת. כולם מודים שבורא פרי העץ על התאונה פותר את התפוז ואת האגס.

הכל אותו דבר.

אז למה לגרום ברכות מיותרות?

כאן אין לך את האפשרות,

את ההיתר, לעשות תנאי נגדי.

כל ההיתר מצומצם אך ורק כשיש לך ספק,

כשיש מחלוקות לפוסקים,

ואז תעשה את הפתרון הזה.

ככה סתם, כשאין לך מה להסתפק, הלבדי כולה עלמא,

העץ הראשון פותר,

ממלא אתה יכול לכתחילה לברך פעם אחת בלבד העץ ולפתור את כל סוגי פירות העץ מןיהם,

וכן כל כיוצא בזה.

זה מה שמרן המשיך בסעיף ההם מייד.

אמר, אם האדם הזה שותה בסעודה כמה כוסות,

ארבעה-חמישה כוסות.

אפילו, אחי, מספיק ברכה אחת. הוא יודע בברכה הראשונה שדרכו לשתות כמה כוסות.

לא צריך לחזור ולברך על כל כוס יין,

אלא אם כן האדם הזה אף פעם לא רגיל לשתות הרבה יין. בקושי שותה כוס אחת.

הפעם נמלח, הפעם הוא צמא ורוצה לשתות עוד כוס,

אז יחזור עוד פעם ויברך.

או נאמר השמש, כמו שלמדנו למעלה.

אבל מה שאין כן בעל-הבית שרגיל לשתות כמה וכמה כוסות,

כיוון שדרכו בכך היה דעתו מראש,

לכן לא יחזור לדרך שוב,

אלא הברכה הראשונה פטרה את הכול.

זה שמרן מסיים, אלא אם כן כשברך לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס,

הוא נמלח לשתות אחר. אגב, וכן מי שבא לסעודה ומושיטים לו הרבה כוסות,

הוא לא ידע.

גם שם, כיוון שיש כאן נסח הדעת בין כוס לכוס,

לכן מברך על כל אחד ואחד, דעוה נמלח. וכן, מי שברך על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך דמקרה נמלח.

זאת אומרת, החתן לא חייב לברך על הכוס.

הרב ברך הגפן, פטר את החתן.

אבל אני עומד שמה, והביאו גם לי.

יכול להיות שהרב לא כיוון עליך,

הוא כיוון על החתן והכלה,

הוא לא יודע לאן יגיע הכוס.

לכן אני צריך לחזור ולברך שוב הגפן.

בין אם זה כוס אירוסין, נישואין, כוס מילה וכיוצא בהם, וכולם,

כל מי שיוצא לטעום חייב להקדים ולברך הגפן.

אני עובר לסביבה.

וכן פוטרת יין שלפני המזון,

ואפילו לא היה לו יין בתוך המזון.

ועיין סימן רעב.

ולעניין יין של הבדלה שלפני המזון, עיין סימן רצט.

הגמרא מוסיפה עודין,

שאחרי היין שבסעודה אין לברך ברכה אחרונה, ברכת על הגפן.

למה? כי ברכת המזון היא ברכה אחרונה לא רק על הלחם אלא גם על כל מה שאכלת ושתית באמצע הסעודה.

ברכת על הגפן פותרת.

כך גם היין של הקידוש,

אפילו עם שתיתא רביעית בבת אחת,

או סתם יין שהאדם הזה שתה,

גם אז לא יברך על הגפן, כי ברכת המזון פותרת את הכול, כך שאינו חייב לחזור ולברך פעמיים שתי ברכות,

אלא ברכה אחת פותרת.

אני עובר לסעיף זין. אם אין לו יין ושתה מים או שאר נשקה,

אין לברך עליהם.

דחשיבי כבאים מחמת הסעודה,

כפי שאין דרך לאכול בלא שתייה.

ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו,

אלא מפני שהוא חשוב, קובע ברכה לעצמו.

אבל מה אם או שאר משקיעים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה.

ואפילו אם היה צומא קודם סעודה,

כיוון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים,

נמצא כי שתיית המים בסביבת הפת,

ופת פותרתה.

ויש אומרים לברך

על המים שבסעודה,

ויש מחמירים עוד לברך עליהם בכל פעם,

דמסתמא נמלחו בכל פעם,

והרוצה להסתלק מן הספק

ישב קודם נטילה במקום סעודתו,

יברך על דעת לשתות בתוך סעודתו,

הגב הבינה כדברה ראשונה.

נחלקו הראשונים,

האם מים באמצע הסעודה, באמצע האוכל, צריך לברך עליהם שהכול,

או לא.

לפי דעת בעל הלכות גדולות,

צריך לברך שהכול, כך דעת

רש״י בספר הפרדף,

כך דעת רב עמרם גאון,

כך דעת מחזור ויטרי,

אבל לעומת זה דעת רבנותיו,

שאין לברך על מים באמצע הסעודה,

וכך דעת בן-אחותו רי,

וכך פוסק מרן,

כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

כאדם שאוכל,

הלחם בדרך כלל מצמיא.

האוכל מצמיא,

וכל שהוא עיקר ועמו תפלה,

מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

המים גם כן חשובים כדבר תפל.

היין הוא דבר חשוב מאוד, קובע ברכה לעצמו.

היין לא תפל לפת,

ולכן צריך לברך על היין בורא פרי הגפן באמצע הסעודה.

אבל המים לא חשוב.

ממילא, כיוון שהוא לא חשוב, נפטר.

בכל מקום,

מרן נוקט לנו עצה פשוטה,

להחמיר, לצאת ידי חובה לכל הדעות.

לפני שאתה נוטל ידיים, תיגש לשולחן, תיקח כוס מים. אם אתה צמא,

תמרך שהכול נהיה בדברו,

תטעם מעט מהמים.

בזה הצלת את המצב,

בזה הלבד, כולי עלמא,

כשאתה מגיע לשתייה באמצע הסעודה,

אינך צריך לחזור ולברך שהכול,

כי שתית קודם וכיוונת בברכת שהכול גם על כוסות המים שתשתה באמצע הסעודה.

לא רק כשאדם נמצא בביתו,

גם כשנמצא בחתונה וכיוצא בזה, גם שם יעשה אותו דבר.

ואם אין לך שם מים כדי לברך שהכול, לפני נטילת ידיים,

יש לך שם קולה,

תברך על הקולה שהכול נהיה בדברו,

תטעם קצת,

ואחר כך תלך ליטול את הידיים,

ואז כל מה שתשתה באמצע הסעודה,

בזה תפתור את הבעיה. אין לך ספק, ודאי שאתה לא צריך לברך כלל ועיקר.

וחלוקת נוספת יש לגבי עוגה.

אני אוכל עוגה

ואחר כך רוצה לשתות.

מים, תה, קפה.

האם יברך על השתייה או לא?

המגן אברהם ורבנו זלמן אומרים שיברך.

הגאון רבי רפאל בחר מיוחס בספרו מזבח אדמה,

אומר שלא יברך.

האם זה דומה ללחם או לא דומה ללחם?

זו המחלוקת

שיש ביניהם.

אומנם דעת רוב הפוסקים, כדברי המגן אברהם, שיברך.

כך כותב הגאון רבי צביף. הוא אומר,

ועוד הרבה מהאחרונים הלכו בשיטה זו.

המעלה מרדכי אמר את הדוגמה הזו בקפה, עוגה בקפה. אמר שיברך על הקפה של הכול.

כי אינך האדם הזה יוכל להעיז,

לברך אם יש חולקים וכלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

גם שם יש עצה.

הגאון רבי יוסף מיוחס,

חברו של הגאון חידה, בספרו מעט מים,

הוא אומר שיעשה כך.

אל תקדים לברך מזונות, אז אתה מסתבך.

קודם כול, תיקח את המים או הקפה, תברך עליהם שהכול, ותטעם.

אחר כך

אתה לוקח את העוגה ומברך מזונות ואוכל.

נכון שיש סדר קדימה בברכות,

קודם מזונות, זה משבעת המינים.

אפילו אחי. פה, כדי להימלט מסלע המחלוקת,

על-פי מה שמרן אמר למעלה בסעיף ד',

כדאי לשנות.

ואז אני בדיקון עלמא, ברכת שהכול היא טובה, מצוינת, בזה אתה לא מסתבך.

זה טוב, ואדם ידען, אדם שיודע הלכות טוב,

ונזהר,

האימן דבעי למהווה חסידה, לקיים מילה דברכות,

הוא נזהר בכל צעד,

הוא מתוכנן מאוד, הולך לפי המחשב עד הסוף.

אבל אם האדם הזה לא חשב,

בלי הרבה מחשבות, לקח נהיה את העוגה, בירך שהכול. אחר כך הוא שואל, לברך או לא?

גאילו, לא, אתה לא יכול לברך.

אם יש מחלוקת, ספק ברכות לא יקל.

אומנם יש ספק ספקה להתיר,

אולי ההלכה כבהג שאפילו בלחם יברך שהכול.

אפילו אם תאמר בלחם לא, אולי בעוגה מברך, כמו שאמר מגן אברהם.

אבל כלל גדול בידינו,

ספק ספקה בברכות, לא עבדנן.

ועוד יש לך ספק ספקה לאידך גיסא.

מי אומר שהעוגה הזאת דינה כדין עוגה?

הרי יש שלושה דעות מה נקרא עוגה.

אולי ההלכה כבן דאמה שזה לא עוגה, אלא לחם.

יש לך, נניח, עוגת שמרים.

הרי לפי דעת רבנו חננאל,

מה זה עוגה? דבר שנכסס כמו מצע.

זה לא נכסס, עוגת שמרים זה רך.

אם כן, אולי הליבה דרבנו חננאל,

אולי הדרכה המוציא לחם מן הארץ על זה. אם כן, דינו ממש כמו לחם.

כמו הלחם פוטר את המים, גם זה יפטור את המים, כי גם זה מצמיא, אותו דבר.

לכן יש לך ספק גדול.

שוב, כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעכל,

גם שם תעשו אותה העצה.

בירך את המזונות על העוגה, ואחר כך אתה בא לשאול מה יהיה על המים?

תגיד לו, תיקח מעט סוכר, תברך שהכול נהיה בדברו,

ותפטור את המים או את הקפה,

וכן נשאר העיתון.

גם פה יהיו טובים,

יעילים מאוד.

אם יש לך ילד,

תינוק בן ארבע-חמש,

בין אם הילד הזה שלך או הילד של השכנים,

אין הבדל, יש לך מצווה לחנך גם את הילדים של השכנים.

תבוא ותגיד לו, אני אתן לך סוכר.

אני אלמד איתך איך מברכים ואז תצא ידי חובה על איבא דכולי עלמא.

אם האדם הזה שותה מים כדי לפתור את המים שבתוך הסעודה,

יהיה זהיר

לא לשתות הרבה מים.

שתי מעט.

אם האדם הזה שותה רביעית מים, שוב האדם הזה יסתבך.

האם צריך לברך ברכה אחרונה, בורא נפשות,

ואחר כך לברך על נטילת ידיים או לא?

ואם הוא מברך בורא נפשות, אז מה הועלנו?

שוב יהיה לו ספק אם הוא מברך עוד הפעם באמצע הסעודה או לא.

לפי דעת מרן רבנו הארי,

רבי יצחק הררי בספרו הזוכר ליצחק ובן איש חי,

צריך לברך קודם כול בורא נפשות.

בעיני איננו שדעת רבנו הארי כך.

רבנו הארי הסתכל במצח של תלמידו מארחו,

אמר לו,

כתוב במצח שאתה עשית עוון, איבדת מצווה דרבנן.

לא בירכת בורא נפשות.

הדוגמה הייתה כך, הוא בירך שהכול טעם רביעית מהמים ולא בירך בורא נפשות. עליבת הארי,

לא רק שזה עוון, זה עוון שנכתב גם במצח.

אבל שוב, יש הרבה פוסקים,

הרבה אחרונים שחלקו בדבר הזה.

אם אתם זוכרים, למדנו מחלוקת כאין זו לפני חודשיים בהלכות פסח.

לכתחילה אסור לאכול כזית מהכרפס.

טעה ואכל מהכרפס כזית.

האם יברך בורא נפשות או לא?

לפי דעת רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון,

יברך מייד בורא נפשות.

אכל כזית כרפס, אם כן, יברך בורא נפשות.

כך דעת הרמב״ם ורוב הראשונים.

אבל לעומת זה,

דעת הראב״ד,

הרב המגיד, הרשב״א, רוב הפוסקים אומרים שאסור לברך מייד אחרי זה ברכת

בורא נפשות.

שם יש עוד בעיה.

הרי בברכת בורא פירי האדמה של הכרפס אנחנו

מכוונים על המרור.

אם תגיד עכשיו בורא נפשות אתה חותך את זה באמצע, מה יהיה?

לכן הרשב״א אמר שיברך בורא נפשות אחרי המרור.

שע את שעד, שהרשב״א אמר.

אבל שוב, מרן לא כתב כן.

הראש עטור בשולחן ערוך בסימן תעג שו. מרן כתב

שלא יברך בורא נפשות גם אם אכל כזית מהכרפס.

כך הסבירו בדעת מרן, החוק יעקב פרה חדש, וכך המסקנה והלכה למעשה.

אמנם בן איש חי הלך בעקבות רבנו הארי.

קלל גדול שבן איש חי הולך בו,

ספק ברכות להקל נגד הארי, לא אומרים.

ולכן בבן איש חי אמר, אם אכל כרפס כזית, תברך נפשות.

אבל הרב עצמו, בספרו, עוד יוסף חי, הרגיש

שסוף-סוף יש ספק, יש מחלוקת,

ואין הדברים שווים.

אולי גם רבנו הארי, שאמר במים נברך בוראי נפשות,

אולי יודה בכרפס שלא יברך,

כי כיוון בו לפתור את המרור.

הרב עצמו, בספרו, עוד יוסף חי,

שכתב אותו בסוף ימיו,

פסק שאם אכל מהכרפס כזית, לא יברך בוראי נפשות, וכך ההלכה.

ספק ברכות להקל אומרים,

גם נגד מרן וגם נגד רבנו הארי,

אפילו שניים נגד מאה.

כך פוסק זרע יעקב לגאון רבי יעקב בן נעים, ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה.

הרב כפה חיים פה אמר שיברך, שם אמר שלא יברך.

אבל אנחנו נוקטים את שני הדברים,

גם פה בעניין המים,

וגם שם שלא יברך.

כך פוסק האבא גם בספרו,

חזון עובדיה, חלק א', סימן יח'.

גם ביין אותה הבעיה.

אם האדם הזה, לפני נטילת ידיים,

לקח כוס יין ושתה רביעית בבת-אחת,

האם יברך ברכה אחרונה או לא? כי משהו עדיין לא נטל את הידיים.

שוב, אותו הספק, אותה הבעיה. ולכן, אם אתה יושב ליהנות, לשתות מעט יין,

תברך הגפן, אבל תיזהר לשתות מעט.

אל תשתה רביעית. אם תשתה רביעית, תהיה לך שוב סיבוך.

אני בא דארי, אתה חייב עוד הפעם לברך הגפן.

אם לא תברך לפני זה הגפן, יהיה כתוב על המצח שלך שהפסדת מצווה דה רבנן, לא ברכת על הגפן.

אני קורא סימן קעי. סעיף א',

הביאו להם יין אחר, אינו מברך בורא פרי הגפן,

אבל מברך עליו הטובה המיטיב.

הגאה,

אף על גב, שאין לו עוד מן הראשון.

ולאו דווקא הביאו להם מחדש,

אלא הוא הדין אם היה להם מתחילה

שתי עינות

מברכים על השני הטוב והמטיב.

הגאה ודווקא שלא היו לפניו יחד כשבירך בורא פרי הגפן.

אבל אם היו ביחד,

אין צריך לברך אלא בורא פרי הגפן,

וכמו שהתבאר בסעיף ג'.

הגמרא בכמה מקומות מפרטת לנו שיש

ברכת הטוב והמטיב בברכות מ״ח, נ״ט ותענית ל״א.

הגמרא מסבירה

שברכה זו נתקנה בתקופה מאוחרת מאוד,

לפני 1,850 שנה,

כ-50 שנה אחרי חורבן בית-המקדש,

אז תיקנו את ברכת הטוב והמטיב.

כל זה היה כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה בטובי אב,

אז תיקנו את הברכה, הטוב והמטיב, הטוב שלא הצריחו והמטיב שניתנו לקבורה.

הרקע על העניין, הגמרא במסכת גיטין בדף נ״ז מספרת

שעם ישראל לאחר חורבן בית שני לא התייאש,

לא איבד את התקווה לשוב ולחדש את מלכות ישראל. ולכן

התחילו להתארגן למרד.

בראש המרד עמד בן כוזבה והתחיל לכבוש

את ארץ-ישראל מידי מלכות רומי הרשעה.

חלק מחכמי ישראל תמכו בו,

כמו שכותב הרמב״ם בהלכות מלכים,

שגם רבי עקיבא היה מנושאי כליו של בר-כוכבא,

וקרא עליו את הפסוק שאמר בלעם בנבואה,

הנבואה שלו, שם הוא דיבר על המשיח הראשון,

דוד המלך, והמשיח האחרון שיבוא.

הוא סבר שהוא המשיח, וקרא עליו את הפסוק,

דרך כוכב מיעקב,

ולכן כינה אותו בתואר בר-כוכבא.

כמעט הגיעו לשלטון מלא,

כבשו את רוב הארץ מידיהם.

אבל מלכות רומי הזעיקו תגבורות מכל העולם וכבשו מהם שוב חזרה את הארץ.

בהתחלה כבשו מידם את הגליל, אחר כך את יהודה,

עד שנשארה העיר האחרונה,

העיר ביתר,

שבה התבצרו שארית חיילותיו של בר-כוכבא יחד עמו.

שלוש שנים וחצי נמשך המצור והם לא יכלו לכבוש אותם.

עד שקרה אסון, בר-כוכבא זלזל ברבי אליעזר המודעי,

ולכן נענש, והעיר נפלה בידי האויב.

זה היה ביום המועד לפורענות, יום תשעה באב.

שחטו שם 600,000 יהודים באותו יום.

הגמרא אומרת שהיה נחל של דם שהגיע עד לים התיכון, עד לים הגדול.

כל זה נגרם, גרמה בנזיקין, בגלל הזלזול שאמרנו.

לאחר מכן האויב רצה להרתיע את עם ישראל שלא ימשיכו בחלומות שלהם,

כי הם גם סבלו מיליוני הרוגים, חללים.

גם להם זה עלה ביוקר עצום, הניצחון הזה.

כדי להרתיע שיותר ישראל לא יתארגנו למרד,

לא נתנו רשות לקבור את הגופות,

אלא

מהגופות הם עשו גדר לכרמים ומהדם זבלו את אותם הקרמים.

כך נמשך הדבר שבע שנים

עד שהתחלף הקיסר, ואז

הרשו לקבור אותם.

לפי הטבע, גופה של מת,

בקיץ,

בזמן שהוא תשעה באב,

החום, השמש, לוהטת.

תוך כמה שעות הגופה מתחילה להסריח, להירקב.

כאן היה נס, הגופות נשארו כולן,

זהו הלשון הטוב שלא הסריחו,

והמיטיב, הנס השני, שסוף-סוף

הגיעו לקבורה בצורה מכובדת.

זו התקנה שהייתה אז.

יש חלק מהברכות שהן קדומות מאוד.

משה רבנו תיקן את הברכה הראשונה של ברכת המזון, אזן את הכול.

וכן, על זה הדרך.

דוד המלך תיקן לומר בכל יום מאה ברכות.

נמצא שרוב הברכות, 90% מהן,

תיקנו אותן בתקופה קדומה מאוד.

אבל, ברכת בורא נפשות, הטוב האמיתי, ויש כמה ברכות שתיקנו אותן בתקופה מאוחרת,

או בסוף בית שני, או לאחר החורבן, וזו אחת מהן.

אנחנו אומרים את הברכה הזו בשתי צורות.

צורה אחת, ברכה ארוכה, ברכה רביעית של ברכת המזון.

כאן הברכה היא קצרה יותר.

שם אתה אומר, המלך הטוב והמיטיב לכל שבכל יום ויום וכו'.

פה, אם אדם הזה יש לו יין מסוג אחר, סוג משובח,

שמברך עליו הטוב והמיטיב, אז נוסח הברכה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הטוב והמיטיב.

זה הכול.

צריך להודות להשם ולהזכיר את אותו העניין, אותו המאורע.

מדוע ולמה דווקא כשיש לאדם שתי סוגי יין על הסוג השני, כשבא לשתות,

צריך לברך הטוב והמתיב.

למה לא נתקן הדבר על דברים אחרים?

ניקח דוגמה.

אכלתי לחם שחור,

הביאו לי פיתה, לחם יותר טעים, יותר טוב,

למה שם אין הטוב והמתיב?

או שאני אוכל שוקולד,

הביאו לי שוקולד מסוג מעולה יותר, וכן זה הדרך.

יש הרבה מאכלים שיש להם טעם שונה,

ולמה שם אתה לא צריך לומר על השינוי הטוב והמתיב?

למה רק על שני סוגי יין?

התוספות, בכמה מקומות, דנו בדבר והסבירו כמה תירוצים.

בתענית למיד-אלף הסבירו את הטעם הראשון,

הגופות היו כגדר מסביב לכרמים שעושים יין.

ולכן, כשאתה שותה יין משובח אתה מזכיר את אותו העניין,

להזכיר שהגופות נשארו מסביב לכרם. דבר שני, הרי הם בצרו את הכרם,

לא היו צריכים לזבל את הכרם שלהם, אלא בדם של ההרוגים הם השתמשו כשבע שנים.

דבר נוסף, התוספות אומרים,

יין ולחם הם לא שווים.

מהלחם האופה,

אם הוא טוב ומקצועי,

יכול לעשות לך כמה טעמים.

יכול לעשות פיתה, לחם שחור, לבן,

כל מה שאתה רוצה הוא יכול לעשות. הוא שולט יפה בעיסה ועושה כאהבת נפשו.

לעומת זה,

היין זה לא תלוי בידו של האדם.

יש כמה גורמים שמשפיעים על היין.

לפעמים זה שרצה לעשות את היין היה אדם מקצועי ממדרגה ראשונה,

הוא בצר את הענבים, סחט, עשה את הכול טוב.

אבל למזלו,

או שהענבים היו סוג גרוע או שמזג האוויר לא היה טוב או שהקנקנים לא היו טובים, מזג האוויר החם משפיע לרעה.

יש כמה וכמה דברים שמשנים את כללי הטעם וזה לא תלוי בידו של האדם.

לפעמים אותו סוג ענבים,

באותו יום עשינו יין, לאחד זה יצא מצוין, אלף אלף, לשני לא הצליח, לא יצא לא טוב.

לך תדע למה.

אתה מוסיף על זה מגריע.

קשה לדעת לדייק, זה יותר בידי שמים.

לכן על זה שייך לשבח את השם.

כשיש לי סוג יין יותר טוב,

ברוך אתה השם,

אני משבח אותו על הסוג המעולה,

אבל שם בלחם יותר טוב זה לא בידי שמים. לא שייך לומר, ברוך אתה השם.

הקדוש-ברוך-הוא נתן את זה בידי אדם, שהאדם יכול לעשות את הלחם הטוב יותר, זה יותר נתון בידי בני-אדם.

יש כמה וכמה תנאים כדי להתיר לברך את ברכת

הטוב והמיטיב.

לא תמיד אפשר לברך את הברכה הזו.

ומרן מפרט בהמשך

מתי מברכים ומתי לא.

דבר ראשון,

אם האדם הזה נמלך, אינו מברך הטוב והמיטיב, כמו שכותב רבי יהודה עייש בספרו בית-יהודה.

לכן מרן אומר,

הביאו להם יין אחר,

אינו מברך בורא פרי הגפן, ואז מברך את הטוב והמיטיב.

זאת אומרת,

אני נמצא אורח בבית בעל-הבית.

הביאו לי כוס ראשון כשברכתי בורא פרי הגפן,

ממילא פתחתי בזה את שאר הכוסות.

בין אם חשבתי ובין אם לא חשבתי,

הרי עתקה דבעל-הבית סמכנה,

ולכן אני לא צריך לברך בורא פרי הגפן,

ואז במקום זה יש את ברכת הטוב והמיטיב.

אבל אם אני נמצא בביתי, בירכתי על הכוס הראשון,

ולא חשבתי לשתות יותר.

התחרטתי, נמלכתי, ואחר כך

הלכתי לאינטרסול והבאתי משם בקבוק שני.

אתה חייב לברך עוד הפעם בורא פרי הגפן,

אם כן, אין לך את ברכת הטוב והמיטיב.

כך גם אדם שמברך באמצע הסעודה על היין, שתה כוס אחד,

לאחר מכן,

מסוג אחר של יין אחר, לוקח כוס שני,

ומברך עליו, כוס ברכת המזון.

הרי ברכת המזון היא הפסק.

צריך לברך אחרי ברכת המזון עוד הפעם את ברכת

בורא פרי הגפן. אם כן, אין שם את ברכת הטוב והמיטיב. יש אומנם מחלוקת,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

לכן,

רק כשאין לך את ברכת הגפן,

בגלל שכיוון בברכה בכוס הראשון, או שהוא בבית בעל-הבית,

אז יש לו במקום זה, על הכוס השני,

על היין השני המשובח, מברך הטוב והמיטיב.

אבל כשמברך בורא פרי הגפן,

ממילא אין על הכוס השני הזה הטוב והמיטיב, אלא הוא מברך רק את ברכת בורא פרי הגפן.

בעיה שנייה,

אם היין בבקבוק הראשון נגמר, אזל,

ואז מביאים לו עוד יין בבקבוק שני,

סוג אחר, טעם אחר.

האם יברך הטוב והמיטיב או לא.

השאלה היא כאן,

האם האדם הזה, כשהביא את היין, בגלל שנגמר לו,

לא בגלל שהוא חיפש כאן טעם אחר לגוון את הטעם של היין, אלא פשוט נגמר לו, ולכן הוא הביא מסוג אחר.

זו הבעיה שדנו בה הנתיבות ושאר האחרונים.

המסקנה היא,

יש הבדל מהיכן הובא הבקבוק השני.

אם האדם הזה, בשעה שברך הגפן,

הוא כיוון גם על הבקבוק הזה וגם על היין שיש לו באינטרסול,

גם עליו הוא כיוון.

רק אין לו זמן לחכות עד שיורידו את זה, בינתיים הוא מברך על היין הזה.

הובא לפניו, אחרי חמש דקות היין השני,

והוא יותר טוב,

אז יברך הטוב והמתיב.

אבל אם נגמר הבקבוק הראשון,

שלח את הילד שלו, לך תקנה לי מהמכולת, תביא לי עוד בקבוק.

בזה לא יברך הטוב והמתיב,

אלא כאן אין לו אפשרות לברך. זו הפשרה שהסכימו עמה רוב האחרונים, וכך המסקנה להלכה ומעשה.

סעיף ב'

מברכים הטוב והמתיב על כל שינוי יין מן הסתם.

אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו.

אגב, אין חילוק בין שניהם חדשים או אחד חדש

ואחד ישן.

הראשונים דנו מתי מברכים הטוב והמתים, האם דווקא כשהיין השני בוודאי יותר טוב,

או גם אם לא ידוע לך אפשר לברך,

או אפילו אם הוא גרוע מהראשון.

סוף-סוף יש כאן טעם אחר, אתה מגוון את הטעם של היין.

זה הספק והמחלוקת שיש בראשונים.

מדברי רשי ורשבם משמע,

רק אם היין השני יותר טוב.

עליו אחי, אי-אפשר לברך.

מרן לא פסק בזה כרשי ורשבם, אלא כדברי התוספות,

שאפילו אם היין השני הוא לא בוודאי יין יותר טוב, יותר משובח,

אלא אולי היין השני יש לו טעם כעין, הטעם של היין הראשון, הוא מקביל ברמה לרמה של היין הראשון.

אבל לא תמיד הטעם הוא בדיוק אותו דבר, אלא כל אחד ברמה שונה,

בטעם אחר, אבל הוא לא יותר גרוע.

זה התנאי.

אם היין השני יותר גרוע,

בוודאי אי-אפשר לברך.

מתי אפשר לברך?

או שהוא כמוהו או יותר טוב ממנו.

זו דעת התוספות.

ומרן מעיד שכך הוא המנהג, סוגיין דה-עלמא,

שאפילו אם לא ידוע לנו בוודאי שהיין השני יותר טוב ויותר טעים,

אפשר לברך הטוב והמיטיב. כך כותב גם הגאון רבי יוסף ידיד בספרו,

ברכת יוסף, חלק א'.

הוא אומר, אפילו אם לא ידוע בוודאי שהיין השני יותר טוב,

גם כן אפשר לברך עליו את ברכת הטוב והמתים.

הרב הזה,

המוצא שלו היה מחלב,

היה שנים מספר בעיר צפת,

היה חברותה שנים רבות,

יחד עם הרדבז המפרש על הירושלמי,

ובסוף ימיו היה פה, בירושלים.

כיהן פאר בשכונה הזו, בשכונת הבוכרים,

כיהן כאב בית-דין לעדת הבוחרים.

והיה גאון עצום בתורה,

עמקן,

ונוסף לזה היה בקיא עצום באחרונים.

היה גם סופר פורה שכתב ספרים רבים.

יש לו שלושה כרכים על הלכות ברכות, ברכת יוסף.

אחד מהם, ברכת יוסף, חלק א',

50% מהספר עוסק

בהלכות האלה. מתי מברכים הטוב והמתים? מתי לא?

על סימן שלם כתב חצי ספר.

יש לו גם חצי ספר,

שאלה אם אדם אכל ביצה שאינה מבושלת,

שם אותה בתוך כוס

ושתה אותה בבת אחת.

אין כאן רביעית יברך בורא נפשות,

זה נחשב כאוכל וכזית מברך עליו בורא נפשות, או שזה משקה.

גם על זה הוא כתב חצי ספר. המסקנה שלו שכן, אלא שיש חולקים.

ספק ברכות להקל.

אבל הספרים שלו מלאים וקדושים, מלאים ברכת השם.

יש לו ספר תורת חכם.

הספר כולו עוסק

לגבי איזה דינים יש דין תלמיד חכם בזמן הזה ואיזה דינים לא.

יש לו ספר ימי יוסף, שארית יוסף, וכהנה.

אז הרב הזה, כמו שאמרתי, דן בנושא ואומר שלא אומרים בדוגמה הזו, בהלכה הזו, ספק ברכות להקל נגד מרן,

אלא

ההלכה היא כמו שכתב מרן.

ולכן,

לא רק על יין שהוא בוודאי יותר טוב אפשר לברך הטוב והמיטיב,

אלא אפילו אם היין הזה מסוג אחר, מטעם אחר, אבל לא פחות ברמה מהיין הראשון, אפשר לברך עליו הטוב והמיטיב.

התנאי הוא שתדע בוודאי שזה לא יותר גרוע ממנו. אבל אם אתה יודע שזה גרוע ממנו,

ממילא לא מברכים.

כותב הגאון רבי אברהם מבוצ'אץ'

בספרו אשל אברהם,

מתי אפשר לברך על יין הטוב והמיטיב אם הוא ברמה טובה מצד עצמו,

אבל אם היין השני מצד עצמו הוא גרוע מאוד, יין זיפת.

אלא מאי?

אני השבחתי אותו.

עירבתי בו דבש,

סוכר, תמרהינדי, תמציות,

יש הרבה דברים שיכולים לשבח את הטעם, ובאמת פנים חדשות באו לכאן, נהיה טעים מאוד.

אומר הרב, לא שייך לומר הטוב והמיטיב,

הרי באופן טבעי היין הראשון, הכוסית הראשונה,

הייתה הרבה יותר טובה מזה.

ובאופן טבעי הוא גרוע מאוד, רק אתה עירבת בו והשבחת אותו,

ובזה אין ברכה הטוב והמיטיב.

כפי הכלל שלמדנו כעת,

שאם הוא יודע שהיין השני גרוע מהראשון,

לא מברך על היין השני הטוב והמיטיב.

העתיקו אותו האורחות-חיים, דעת-תורה ושאר האחרונים להלכה,

וכך המסקנה להלכה ולמעשיה.

כל שכן,

אם האדם הזה מסופק,

אם בכלל הדבר הזה הוא יין,

כל שכן שצריך להיזהר ולברך עליו הטוב והאמיתי. ולכן,

נתן לך בעל-הבית כוס ראשון,

יין ביתי.

שתית, ברכת, הכול היה בסדר.

מזגו לו כוס שני, יין קונדיטון.

לא קונדיטון האמיתי, שהגמרא אומרת,

שם יש לפחות שליש יין,

נוסף לזה,

שליש דבש ושליש פלפלין.

אבל הקונדיטון של ימינו, כולם יודעים שיש בו סך הכול 6% יין.

יש בו תערובת גדולה של תמציות,

תמר הינדי, דבש, וכל מה שאתה רוצה, רק היין שבו הוא מעט מאוד.

צריך לברך הטוב והאמיתי על יין, ולא על פטל שהוא חיקוי של יין. לא יודע אם הוא חיקוי מוצלח.

ולכן, בחיי גוונה,

בוודאי שצריך להיזהר לא לברך על זה הטוב והאמיתי כלל ועיקר.

אלא אם כן אתה יודע בוודאי שזה יין,

אז תוכל לברך עליו את ברכת הטוב והאמיתי.

אז אם ברכת הגפן ושתית מיץ ענבים תירוש,

זה יין.

אחר כך אתה לוקח יין הוק ורוצה לשתות.

כיוונת על שניהם.

בשעה שברכת הגפן על המיץ ענבים, חשבת שיביאו לך עוד מעט גם הוק.

יש לך באינטרסטוד ארגז שלם.

אמרת לילד, תביאו, בינתיים אמרת, בורא פרי הגפן.

כשיביאו לך את היין השני הוק, תאמר עליו הטוב והאמיתי.

אפילו ששתה מהיין הזה לפני שלושה-ארבעה ימים,

גם כן אברך על סוג היין השני, הטוב והאמיתי.

אומנם יש בזה מחלוקת,

אבל מרן רבי יוסף מעיד שהמנהג,

שלא רק באדם שלא שתה חודש מהיין הזה יכול לברך,

אלא גם אדם ששתה מהיין השני לפני כמה ימים.

אפילו אחי יכול לברך על סוג היין השני את ברכת הטוב והמתיב.

אני קורא סימן קעה, סעיף ג'

הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד,

יברך מיד בורא פרי הגפן על הטוב ופוטר את הרע,

ולא יברך על הרע התחילה בורא פרי הגפן כדי לברך אחריו הטוב והמתיב,

כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחילה.

דיני קדימה בברכות מרן כתב לכמן בסימן רי' א'.

כלל יסודי הוא,

כשאדם בא לברך, לשבח את הקדוש ברוך הוא,

תמיד צריך לברך על הטוב.

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,

כך גם כשאדם מברך, מן הראוי שיברך

על הטוב ביותר.

ולכן,

כשיש לאדם שתי סוגי יין על השולחן,

האדם הזה אומנם רוצה להרוויח ברכה,

ולכן הוא חפץ לקחת קודם את היין הפחות-טוב,

את היין הגרוע, ולברך עליו הגפן.

ואחר כך,

כשיגיע ליין הטוב הוא יוכל להרוויח את הברכה, הטוב והמתיב.

אבל בזה הוא עובר על הדין שצריך לברך על הטוב, ולכן אינו רשאי לעשות כן,

אלא שייקח מייד את היין הטוב ויברך עליו הגפן,

ובחיי גוונה יפסיד את ברכת הטוב והמתיב.

נחלקו האחרונים,

מה יהיה הדין אם האדם הזה לא עשה כן, עבר על הדין,

וברך קודם על היין הרע, בורא פרי הגפן.

האם כשיבוא לשתות את היין הטוב,

האם יברך הטוב והמתיב, או לא?

המסקנה היא, כיוון שהדבר לא יצא מידי מחלוקת,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל. ולכן,

גם אם האדם הזה עבר על הדין וברך בורא פרי הגפן על היין הגרוע,

אף על-פי כן לא יברך הטוב והמתיב על היין הטוב, וחיי גוונה אין לו ברכה כלל ועיקר.

אלא אם כן

בשעה שבירך

בורא פרי הגפן על היין הגרוע,

הוא התחכם והוריד מעל השולחן את היין הטוב.

באותו רגע, כאילו זה לא היה.

אז כשיגיע ליין הטוב,

אז באמת יהיה רשאי לברך עליו את ברכת הטוב והמתיב.

אני עובר לסעיף ד'

אין לברך הטוב והמתיב, אלא אם כן יש אחר עמו.

להכין משמע,

הטוב לו והמתיב לחברו,

והוא הדין אם אשתו ובניו עמו,

אבל אם הוא יחידי, לא.

כתבו התוספות והרשב״א,

המהות של ברכת הטוב והמתיב היא כשיש לאדם שותף בהנאה.

הברכה הזו באה גם בדוגמאות אחרות,

כגון אשתו ילדה בן זכר, מברך שהחיינו,

ונמילא אם אין לו שותף בהנאה, כגון שאשתו מתה בשעת הלידה.

אבל אם אשתו, ברוך השם, בחיים,

מברך הטוב והמתיב,

כי גם אשתו שמחה באותו בן,

הטוב לו והמתיב לה.

כך גם אדם שקונה בית חדש,

כלים חדשים, מכונית וכיוצא בזה.

מרן נקמן בסימן רכג העתיק את הכלל הזה להלכה,

שבכל דבר שאינו נהנה לבדו אלא יש לו שותפים באותה השמחה וההנאה,

מברך הטוב והמתיב.

לפי זה גם פה.

אין לך רשות לברך הטוב והמתיב אם אתה יושב

לשתות את היין לבד.

אין כאן הרגשת שמחה מושלמת.

אדם יושב עם ארבעת הקירות ושותה לבד,

זה עלוב מאוד.

כשיש לך שותף, אתה יושב יחד עם אדם אחר ושותה יחד עמו ונהנה עם עוד אדם,

אז הברכה הטוב והמתיב יכולה לבוא בצורה נכונה ומושלמת.

הטוב לי ואמיתי ולחברי,

שנינו יחד, יושבים יחד ושותים יחד.

אז הברכה הטוב והמתיב יכולה להיות בסדר.

לאו דווקא עם האדם הזה זר, אלא אפילו עם אשתו ובניו אמו,

כיוון שהם שותים יחד עמו,

שוב ברכת הטוב והמתיב יכולה לחול בצורה נכונה, בצורה טובה.

אלא שיש מחלוקת לגבי אדם זר.

האם דווקא כשהיין הזה שייך לשניהם בשותפות,

או גם אם אני בעל-הבית והוא אורח,

אפשר לברך

הטוב והמתיב.

אומנם המנהג לברך הטוב והמתיב,

גם אם היין אינו שייך לשנינו בשותפות,

אלא היין הוא רק שלי,

אני בעל-הבית והוא האורח,

גם בזה אפשר לברך הטוב והמתיב, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות והקל.

אבל יש לך עצה פשוטה לשאת ידי חובה את כל הפוסקים,

והיא,

לפני שתיתנו לברך את ברכת הטוב והמתיב,

תיתן לו את היין במתנה גמורה.

לא כמו אדם אורח שמקבל את זה בידו ומתחיל לשתות

סמוך על שולחנך,

אלא נתת לו את זה קודם במתנה,

כאילו הוא לוקח משלו ושותה,

בזה יהיה הדבר הלבדיקו לעלמא טוב ויעיל, ויוכל לברך את ברכת הטוב והמתי.

אבל מעיקר הדין, גם אם לא עשה את הפטנט הזה,

הרי אין לנו מה לחשוש,

כיוון ששם חדש מעיד שהמנהג הוא לברך,

לכן בכל מקרה,

גם אדם שנמצא אורח אצל בעל הבית,

בעל הבית נותן לך כוסית לברך,

כיוון שהיין השני הוא סוג יין טוב יותר,

אתה מברך עליו את ברכת הטוב והמתיב.