הלכות ברכת הגומל; זמן החיוב, דיני העמידה, חיוב קטן, וברכות על ניסים כלליים בימינו

 

- - - לא מוגה! - - - 

רש י ט סעיף א.

ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה הולכי מדברות כשיגיעו ליישוב, מי שהיה חולה ונטרפה, מי שהיה חבוש בעת העשורים ויצא.

בכל אחד מהדברים האלה מרן מדגיש שאי-אפשר לברך את ברכת הגומל אחרי ימים טובות, אלא אם כן סיים את העניין.

יורדי הים כשעלו ממנה. אותו דבר גם הולכי מדברות

כשסיים את הנסיעה והגיע ליישוב,

או מי שהיה חולה ונטרפה.

אבל אם הוא עדיין לא התרפה

וחי גוונה, אסור לו לבוא ולברך את ברכת הגומל.

אנשים רבים,

כשיש להם שפעת הולכים לרופא,

הרופא נותן לו אנטיביוטיקה,

עובר עשרה ימים אתה לוקח את הכדורים,

אבל אחרי שלושה-ארבעה ימים הוא מרגיש הרבה יותר טוב,

ולכן הוא בא לבית-כנסת, בא ומתפלל במניין,

והוא חושב שהוא בריא.

אם אתה בריא, אם אין לו חיידקים בגוף,

למה הרופא נתן לו כדורים,

למה נתן לו אנטיביוטיקה עשרה ימים?

אם הרופא נתן, הוא נתן את זה לא בשביל שיש לו איזו שותפות בבית-חרושת לתרופות והוא רוצה למכור יותר. לא,

אלא פשוט.

כדי להדביר את אותם החיידקים שבגוף צריך עשרה ימים,

ולכן

רק אחרי שיגמור את הכדור האחרון,

רק אחרי זה הוא נחשב לבריא,

ורק לאחר מכן יוכל לברך הגומל.

כך גם בדוגמאות הקודמות.

אם האדם הזה נוסע לארצות-הברית, אירופה או מקום אחר,

לא יברך שם, בבית-הכנסת, את ברכת הגומל.

אני מקווה שדעתו לחזור מייד,

יברך רק פה,

אלא אם כן הוא מתנחל שם חודש,

נשאר שם חודש שלם,

אז כבר נחשב שהוא קבוע באופן זמני, יש לו שם קביעות,

ולכן יברך שם,

וכשיחזור לארץ יברך כאן עוד פעם.

וכן גם לגבי חבוש מבית-העשויים, וכן כל כיוצא בהם.

זו הדגשה לאחר שהכול ייגמר בכי טוב.

האחרונים שבדורנו,

ב-60 השנה האחרונות,

דנו בהרחבה בנושא שנקרא

תאריך שנאם באייר יום העצמאות, וכן יום כח באייר שנקרא יום ירושלים.

וחלק מהם אמרו,

צריך לשבח את השם על הניסים והנפלאות שעשה לנו,

כולל חלק מהם אמרו אפילו לברך שהחיינו,

או לברך על ההלל.

רוב רובם,

99% מהרבנים שחלקו עליהם,

אמרו שזו ברכה לבטלה.

במה תלויה המחלוקת?

זה תלוי בכמה סעיפים שלמדנו בשבוע האחרון.

תודה.

למדנו בסימן רש יח, סעיף ב',

מרן שם מביא לנו את דברי התלמוד הירושלמי שהובא בדברי רבנו יונה ושאר הפוסקים.

מתי אדם יכול לברך שעשה נסים לאבותינו?

נס שנעשה לכל ישראל,

או לפחות רובם.

אבל אם נעשה לשבט אחד או לקצת שבטים,

כמה שלא נעשה לרובם,

ממילא אסור לברר.

גם פה,

תיקח את הדוגמאות של המלחמות שהיו.

הייתה מלחמה ראשונה בשנת תש״ח, 1948. היו כאן בארץ 650,000. בשאר עם ישראל,

11 מיליון ויותר היו בגולה.

אז הנס נעשה רק לחלק.

ההמשך, מבצע סיני היה בשנת תש״ז, 1956. היו שם בתקופה ההיא מיליון וחצי תושבים.

עשר שנים אחרי זה,

תשכ״ז,

שנת 1967,

היו בארץ סך הכול 2 מיליון תושבים ויותר מ-10 מיליון בחוץ-לארץ.

כך גם ההמשך.

ולכן,

אם זה לא היה לכל עם ישראל,

אלא רק לחלק ממילא אינה ואמנה לבוא ולברך ברכה בשם המלכות.

זאת ועוד, מרן כתב לנו בסימן רש״ח סעיף ט',

מרן הביא להלכה את דברי הראש מילוניל ורבי דוד אבו דירם.

אז על איזה נס אתה יכול לברך?

ברכה בשם המלכות, אתה יכול לומר,

ואם הנס הזה היה מחוץ לגדר הטבע.

אין שום הסבר איך האדם הזה הצליח להתמודד עם האריה.

האריה, יש לו כוח עצום,

והאדם הזה שיסע את האריה כמו שמשון לנס מחוץ לגדר הטבע. אין לזה שום היגיון, שום הסבר.

אבל בנסים שיש בהם הסבר לפי דרך הטבע,

המסקנה, דעת מרן,

שאסור לברך את הברכה.

אמת נכון הדבר שהיו לנו נסים.

כשבן-גוריון הכריז על מדינת ישראל בה' באייר,

כמה טנקים היו לצבא-הגנה לישראל? אתם יודעים?

היו שני טנקים.

הם גנבו מהבריטים, הצליחו לגנוב שניים.

עם שני טנקים אתה יוצא נגד הצבאות של הערבים,

צבאות שהיו מסודרים עם הנשק הטוב ביותר שהיה אז.

היו נסים.

אבל כשאתה שואל,

תשאל פרשן צבאי,

תסביר לי איך היה, אז הוא מסביר לך, לפי הטבע היה להם סיעתא דשמיא, היה כך והיה כך,

זה היה נס, אבל בגדר הטבע.

כך גם שאר המלחמות.

גם המלחמה שהייתה במבצע-סיני, אותו דבר.

גם מלחמת ששת הימים, גם כן היה אותו דבר.

הם השמידו להם בתוך שעתיים 450 מטוסים על הקרקע.

דבר שהוא פלא.

דבר שהוא נס.

אבל איך היה הנס הזה?

תשאל כל מומחה צבאי, יגיד לך.

המודיעין של חיל האוויר ידע,

יש להם מנהג לכל הטייסים,

שמונה בבוקר, כולם נוחתים,

יושבים לשתות כוס קפה ועוגה.

זה היה המנהג.

וכל המטוסים היו מסודרים, כולם היו על המסלול,

ובאו המטוסים שלנו, שעטו עליהם,

היה סיעתא דשמיא שהצליחו לדייק,

והשמידו להם בתוך זמן קצר.

אז היה נס. ודאי שזה היה סיעתא דשמיא,

אלמלא כן מי יודע כמה אבדות היו לנו.

כל מטוס כזה היה יכול לגרום אלפי הרוגים לעם ישראל. היו להם מטוסים טובים,

מיג-21, אז בזמנו הוא היה שיא השכלול המודרני שהיה לרוסים.

ולכן,

בכל הדברים האלה אנחנו כן אומרים תודה לבורא עולם.

אתה אומר, על נסיך שבכל יום עמנו, על נפניותיך וטובותיך שבכל עת,

יום שבת אנחנו עוברים נשמת, אבל לומר שהנסים האלה היו מחוץ לגדר הטבע אי-אפשר.

וממילא, מי שיבוא לברך,

יש כאן עוד הפעם, לפי דעת מרם, ספק.

ברכה לבטלה.

זאת ועוד,

הדגשנו הרגע, אדם שהיה חולה ונתרפא,

זאת אומרת הגיעו האנשים האלה לתחנה הסופית,

יורדי הים שעלו ממנה וכן הלאה.

פה אצלנו,

בוא ונאמר שהיתה מלחמה אחת,

תש״ח, ניצחנו וזהו,

נפל עליהם ממטה בפחד,

כולם הבינו שזהו זה, עם היהודים אין מה לעשות,

זו עובדה קיימת ונגמר.

אז אם הגענו לתחנה סופית,

תבוא, תקבע יום ותעשה מה שאתה אומר, אני מבין אותך.

אבל לצערנו אנחנו כל הזמן חיים במצב של מלחמה עם הפוגות באמצע.

הייתה עופרת יצוקה אחת ועכשיו צריך עוד הפעם מספר שתיים, וכן עושה הדרך.

כל הזמן אנחנו במצב של מלחמה.

הגויים הרשעים האלה לא משתימים עם המציאות הזאת.

אז אם חולה שעדיין לא התרפא ובאמצע האנטיביוטיקה לא מברך,

איך כאן נוכל לבוא ולברך?

אלה הטענות היסודיות שטענו כנגדם, כנגד הרב קול מבשר וסיעתו.

בזמנו, כשקמה המדינה, תש״ח באייר,

היו הרבה מאוד שהתלהבו מאוד,

היו להם הרבה חלומות נעימים.

בין היתר הרבנים הראשיים,

הגאון רבי בן-ציון מאיר חי יוזאל,

והגאון הרב יצחק לוי הרטוג.

שניהם הלכו לבית-הכנסת ישורון ובירכו,

אמרו את הברכה.

שנה שאחרי זה,

היה באייר תש״ט,

אותנו רבנים עצמם לא בירכו.

מה קרה?

למה שנה שעברה בירכת?

אם ההלכה היא, צריך לברך, תברך עוד פעם.

מה קרה?

כשהקימו את המדינה הם חשבו שהמדינה תהיה במאה אחוז על טהרת הקודש.

שהחינוך יהיה יהיה חינוך יהודי,

שהצבא שלנו יהיה צבא יהודי,

שהכול יהיה במאה אחוז על-פי דרך התורה.

איך יהיו פסקי-הדין,

לא כמו בית-המשפט שלנו, אלא הכול יהיה פסקי-דין על-פי

התורה הקדושה.

זה היה החלום שלהם, כך הם חשבו,

שעל דעת זה מקימים את המדינה היהודית.

עברה שנה, וברור שזה לא כך. המציאות אינה כן.

לצערנו, היום אתה רואה,

יש כמיליון ילדים ונערים שלומדים בבתי-הספר שלהם,

שאפילו שמע ישראל לא אומרים שם.

בית-המשפט התחתון, העליון, יש שם כל מיני חוקים משונים,

מעתיקים את החוק האנגלי, החוק האמריקני, החוק ההודי,

את כל החוקים הם יעתיקו לך,

חוץ מהחוק היהודי, חוץ מהמשפט העברי. וכן כל כעת, יוצא בזה.

אתה רואה את כל ההתנהלות שלהם,

שלא הקימו את המדינה כמדינה יהודית.

חוץ מהשפה העברית,

שזו השפת אם שלנו, חוץ מזה,

דברים האחרים,

כמה שהם יכולים הם יתרחקו ומתרחקים.

אז על מה אנחנו נבוא ונרקוד? על מה אנחנו נבוא ונזכיר שם שמים?

ולכן אותם הרבנים עצמם שנה שאחרי זה לא אמרו שם שמים.

וכן, כל כיוצא בזה, למתנגדים היו להם טענות קשות מאוד ולא היה לצד השני הרבה מה לענות,

ולכן זו הסיבה שרוב ככל חכמי ישראל היו בעצמם אומרים וידוי גם ביום ה' באייר וגם ביום כח' באייר.

מה הטענה שלהם על יום כח' באייר?

יום שחור בירושלים.

ממה נפשך?

אם אתה הולך תחילת המלחמה,

אז צריך לבוא ולחגוג ולומר תודה לבורא עולם,

לומר את ההלל,

יום כ' באייר.

אז השמידו להם את הרביעייה, את כל האווירייה.

כל המטוסים, כמו שאמרתי, גמרו אתם ביום כבר.

מה תגיד, לא, לא מספיק חיל האוויר, העיקר מה שיש בקרקע.

את כל הערים הגבוהים של יהודה, שומרון,

ואת המבשר העיקרי שהיה בסיני ומכתף אבו עגלה,

וכל זה כבשו בליל כז באייר. אותו לילה היתה סייחתא דשמיא,

ובצורה מדהימה כבשו את כל המקומות האלה.

ברגע שכבשנו את הערים הגבוהים, את המקומות האלה,

כבר טבעת החנק,

הסכנה הנוראה שהיינו בה יום קודם,

הסכנה הזו כבר ירדה.

אז אם אתה רוצה ללכת לפי התחלה,

תאמר בכו' או בכז'.

אלא אם אתה אומר לא,

צריך להיות, היה חולה ונתרפא, תחנה סופית.

אם אתה הולך לפי תחנה סופית,

אז תאמר את ההלל ביום ב' בסיוון.

זה היה היום האחרון של מלחמת ששת הימים,

שבו גמרו לכבוש את רמת-הדולן.

ממה נפשך? מה התאריך הזה באמצע?

גם זה,

שוב, יש הרבה מגדולי הפוסקים שחלקו עליהם בדבר הזה. אני קראתי הרבה רבנים שהיו אומרים הלל דווקא ביום כז'.

היו אומרים תודה לבורא עולם,

היו אומרים הלל בלי ברכה,

אבל לא בכח אלא דווקא בכז',

כי אז באמת היה יותר ויותר הרבה ממה שהיה צריך להיות, ברוך השם, היה באותו היום.

ולכן קשה לנו לבוא ולהורות לאנשים שיברכו ברכה.

בדרך כלל אנחנו בענייני ברכות זהירים מאוד.

בכל מחלוקת אנחנו אומרים ספק ברכות להקל,

כך גם לגבי הדבר הזה,

ולכן עדיף יותר שאדם יהיה זהיר בדבר הזה.

אבל אנחנו אומרים, יהיה זהיר מצד אחד,

ובצד שני אנחנו גם רוצים להיות זהירים שלא נבוא לידי מחלוקת.

יש אנשים שאף יום במשך השנה לא באים למוסאיוף,

באים רק יום אחד בשנה,

והם מחכים לראות מה יעשה החזן.

והיה, אם הוא יגיד הלל הם יצעקו וידוי, יתחילו לדפוק על השולחנות,

יעשו מהומה וידוי.

ואם הוא יגיד וידוי, יגידו עליהם.

יש גם האנשים האלה, לא רק במוסאיוף,

תלכו לשתיב לך זיכרון משה.

יש כמה מקומות שיש אנשים שאוהבים אקשיין, משעמם להם, אין להם מה לעשות,

ובאים בכוונה,

האנשים האלה בוודאי לא יורי השם, זה לא אחלהם.

הגבאי שיש לו שכל בראשו, צריך לסלק אותם. יזמין מייד משטרה ויסלק את האנשים האלה.

האנשים האלה באים רק לחרחר ריב ומדון.

מתחילים האנשים להתווכח,

ולפעמים אפילו מגיעים, עד כדי כך, מגיעים גם למכות.

ולכן, אדם ירשמים, אדם בן תורה,

צריך להתרחק מכל הדברים האלה.

דעתך, כך וכך,

אתה יודע שבית-כנסת של חכם ראובן, של חכם שמעון,

הם הולכים לפי השיטה שלך.

תלך, תתפלל שם, תעשה את הכול לפי מה שאתה מבין.

אבל לבוא ולעשות מהדברים האלה מחלוקת,

בוודאי שאין רוח חכמים נוחה מהם.

אם כן אמר הלל או לא אמר הלל, זה מחלוקת בדרבנן.

המחלוקת לא תהיה ככורח מחד עתו, זה כבר דאורייתא.

ולכן צריך לנזוף באותם האנשים שבאים לעשות מהומות.

אתה רוצה לעשות אקשין, משעמם לך?

שילך ליער ירושלים. יש שם ביער הרבה אנשים עם מנגלים,

אולי יעשה שם קצת אקשין, יעשה שמח, שיתקוטטו שם, אני יודע, יצעקו.

מה, בבית השם לבוא ולעשות את הדברים האלה,

בוודאי שזה פשע לא יחופר שאותם האנשים באים ועושים את ההצגות האלה ביום או בה' באייר, או ביום ירושלים, או בשניהם ביחד.

וצריך הגבאי לתפוס אותם קצר.

עם האנשים האלה אין מה להתפשר.

רק אם שמברכים אומרים היי גבוהו מברכה,

מה אתם עושים? אתם לא אומרים על זה? לא, לא אני מאמן. בכלל? ממילא, אם אתה אומר שהברכה היא למטלה, ממילא, גם האמן,

גם כן, האמן יהיה האמן לאטומה, זו הבעיה.

אם הייתה רק נקודה אחת, היית אומר, נו, אולי, אולי אני טועה.

הסברנו שלושה וארבעה טעמים מדוע אין הווה אמנה לבוא ולברך.

מי מילא, אם אותו אדם הוא טועה.

טוב, יש לו בעיה שהוא טועה,

אבל אם הברכה היא למטלה, איך אני אענה אמן על אותה הברכה, האמן הזו היא אמן יתומה?

היו הרבה שהיו אומרים עד לפני שש שנים.

היו מברכים, היו אומרים מתעלל בברכה.

לפני שש שנים הם הפסיקו.

מה קרה לפני שש שנים?

עד אז הם לא הכירו עם מי יש להם עסק.

הם חשבו, מדינת ישראל,

זה התחלתא דגאולה, הנה עוד מעט, עוד כמה שניות יבוא המשיח. כך הם הבינו, זו הייתה המחשבה שלהם.

כשראו את הפרצוף האמיתי של המנהיגים,

איך שהם עשו בגוש-קטיף,

איך שגירשו את המסכנים האלה במכות,

אכל, לקה ושילם,

עד היום המסכנים האלה לא מסודרים,

אין להם בית, נעים ונדים.

על מה ולמה?

תסביר לי בהיגיון, מה הרווח?

מה מדינת ישראל הרוויחה מכל זה?

למה עשו את כל זה?

שום הסבר אין.

אותם האנשים שאוכלים את החזיר והשפן,

המוח שלהם נהיה מעפן כמו שפן,

ולכן עשו את הרשעות הנוראה הזאת.

זה עלה למדינת ישראל 10 מיליארד,

כל העסק הזה.

נו, מה הרווחת תמורת זה?

כלום.

רק להזיק,

רק להשחית,

אז הם נזרחו, אותם האנשים,

להכיר את הפרצוף של המנהיגים,

ולכן מאז אותם האנשים, התפלגתי אתם פעם והם לא אומרים בכלל, לא אומרים הלל, אומרים וידוי באותו יום.

הם נשארו ללבוש את הכיפה הסרוגה, לא שינו את המלבוש שלהם,

הם לא שינו את כל הצביון שלהם.

אבל בקטע הזה היה להם, לצערנו, את המשבר הזה,

שבאו לידי התפכחות וראו את האמת לאמיתה.

אנחנו לא חיכינו עד אותו הרגע.

ידענו מי אלה המנהיגים גם לפני כן, לא חיינו בהשנייה,

ואף פעם לא חשבנו שהאנשים האלה, תלית שכולה תכלת, אנשים שהם צדיקים וחסידים.

ולכן, בכל הדברים האלה,

איזהו חכם הרואה את הנולד,

ולכן כל אדם ילך למקום שהוא רוצה.

כמו שאמרנו, ברוך השם,

יש לנו באותו יום חופש,

אין עבודה, זו הזדמנות לשבת ולעסוק בתורה.

כאן הרבנים שלנו באים בבוקר, מ-0900 עד 2230. לרבנים שלנו אין חופש.

אף אחד מהם לא יוצא לחופשת חג ולא הולכים לצמות על המנגל.

ברוך השם, יש כאן אווירה של תורה.

ולא רק כאן, בן-קורת-יוסף יש מאות בתי-כנסת בארץ שמנצלים את היום הזה לקדושה, ללימוד תורה.

זה התפקיד שלנו,

זה מה שאנחנו יכולים לעשות וזה מה שכדאי באמת לנצל את אותו היום.

אני עובר לסימן רש יט סעיף ב'

מה מברך?

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,

הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

והשמים אומרים,

מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלע.

אדם שהתחיל בברכת הגומל,

כדאי שיתחיל הקדמה לפני כן,

יאמר את הפסוק הללויה אודה אדוני בכל הלבב, ביסוד אשרים ואדע.

זו ההקדמה שיאמר, ואחרי זה יברך את הברכה הגומל לחייבים טובות.

יש שתי גרסאות אבל הגרסה הנכונה בעריף הרמב״ם הגומל לחייבים טובות ולא טובים.

כותב רבי אליהו מאני בזיכרונות אליהו אם יאמר במקום המילה טובות יאמר טובים,

הרי זה משנה ממטבע שתבוא חכמים בברכות ואינו אלא טועה,

ולכן ישים לב לומר כהוגן,

הגומל לחייבים טובות

שגמלן יקולטו.

השומעים עונים לו.

כמו שאמרו בפסחים ז',

האלה של התינוק מברך לפני המילה,

להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

אנחנו,

האנשים האחרים, מה עונים לו?

כשב שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים.

כך הוא הדין גם פה. אחרי שהוא אומר את הברכה גם אנחנו מברכים אותו,

מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלע.

הבעיה הטכנית בדבר הזה,

הרבה אנשים מתחילים לומר את זה ושוכחים לומר אמן.

קודם כול תאמר על ברכת הגומל אמן,

ואחרי שענית את האמן אחר כך ימשיך ויאמר את הדבר הזה.

ואם אותו האדם בא להוציא רבים ידי חובה,

אז כשאנחנו עונים במקום לשון יחיד,

יאמר מי שגמלכם כל טוב הוא יגמלכם כל טוב סלע.

שוב תשנה מלשון יחיד ללשון רבים.

זו ההנהגה, זה מה שכדאי,

זה שכדאי לנהוג ולעשות.

לפי הרמב״ם צריך לעמוד,

כך כותב גם רבי אברהם בן הרמב״ם ועוד.

מרן חולק על זה, מרן לא סובר כך, ולכן מרן השמיט את דברי הרמב״ם כאן.

אבל כותב הבית חדש,

המנהג כדעת הרמב״ם,

שמי שמברך את הגומל צריך לעמוד.

כך העתיקו גם כל האחרונים, וכך המנהג.

ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולנו עומדים בשעה שמברכים את ברכת הגומל.

ולמה?

מדוע יש צורך לעמוד באותה הברכה?

כשאתה מברך ברכות אחרות,

עץ, אדמה, שהכול, אתה יכול לשבת.

אתה מברך ברכת המזון, אתה יכול לשבת. למה כאן צריך לעמוד?

יש כמה טעמים בדבר.

הטעם הראשון,

האדם הזה צריך לברך לפני מניין אנשים, לפני הציבור.

זה לא יפה, זה לא כבוד הציבור שהוא ישב.

לפני כבוד הציבור צריך לעמוד.

אדם שקורא את המגילה,

לפני כבוד הציבור צריך לעמוד. כך הוא עדין גם פה.

טעם שני,

אנחנו מברכים את ברכת הגומל במקום קורבן תודה.

כשבאים להקריב קורבן תודה בבית המקדש,

מה היו עושים? היו מקריבים את זה בישיבה, הכהן יושב?

הכהן צריך לעמוד. אותו דבר גם פה ב...

ברכת הגומל לחייבים טובות, גם כן צריך לעמוד.

הנפקא מינה בין הטעמים לגבי ברכת שכוחו גבורתו מלא עולם.

הגאון רב חיים קנייבסקי הוא מביא תלמוד ירושלמי שאומר שכל הברכות בעמידה.

ולכן, אם נלך לפי המהלך שלו,

אז לא רק פה לגבי ברכת הגומל, גם כשאדם שומע רעמים ורוצה לבאר שכוחו גבורתו מלא עולם, גם כן צריך לעמוד.

ואין האמת כן. הפריא מגדים בהקדמה להלכות ברכות אומר שאפשר לשבת,

אלא עיקר הטעמים זה מה שאמרנו קודם,

בגלל שזה כנגד קורבן תודה.

פרקת הרעמים שכוחו גבורתו זה לא כנגד קורבן תודה,

ולכן לא שייך את הדבר הזה.

זאת ועוד,

כאן אתה צריך לברך לפני מניין,

לפני כבוד הציבור צריך לעמוד.

שם שכוחו גבורתו מלא עולם, אתה לא צריך מניין,

אתה מברך לבד.

ולכן, אלה הם הטעמים העיקריים להלכה,

ודברי התלמוד ירושלמי אינו להלכה.

עובדה,

כשאנחנו מחר בבוקר נברך וציוונו להניח תפילין, אנחנו יושבים.

האשכנזים עומדים, הם הולכים לפי הירושלמי, אנחנו לא.

ולכן אין ספק שגם פה, לכתחילה צריך לעמוד,

אבל בדיעבד, אם טעה ואמר את ברכת הגומל בישיבה, יצא.

או,

מאיפה ולא יהיה, אדם שהוא נכה על כיסא גלגלים לא יכול לעמוד, לא מסוגל לעמוד.

וכתחילה יכול לברך את הברכה הזו גם בישיבה. אבל מי שיכול, אנחנו, שברוך השם בריאים,

מן הראוי לעמוד, הרי הפסוק רומז,

וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יעללוהו.

אנחנו המניין, אנחנו יושבים, משמע שהוא עומד.

ולכן המנהג פשוט, כמו שאמרנו, שעד כמה שאפשר,

מן הראוי שעמדו.

כך הוא הדין, אדם שבא להוציא אחרים ידי חובה.

הוא אומר מראש,

כל מי שחייב היה גומל, אני מתכוון להוציא אותו.

כדאי שהוא יעמוד.

גם נשים, באזנת הנשים,

הרבה פעמים גם הן רוצות לצאת ידי חובה, כדאי שגם האישה תעמוד.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אפשר לדבר על עזרת הנשים. אפשר.

אפשר.

האחרונים דנו,

יש מחלוקת לגבי ילד קטן,

פחות מגיל בר-מצווה, אם נברך הגומל או לא.

וגם במחלוקת הזו אנחנו מסכמים.

הולכים לפי המנהג.

האשכנזים לא אומרים לילדים הקטנים לברך הגומל.

אנחנו הספרדים, אומר הגאון חידה ברכי יוסף,

אנחנו נוהגים לומר לילדים שגם הם יברכו את ברכת הגומל.

על מה הוויכוח?

באמת תלויה המחלוקת.

מסביר ואומר מהרה מינץ.

אתה מברך ואומר, הגומל לחייבים טובות.

אנחנו המבוגרים, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אנחנו עושים עוונות, אתה אומר, הגומל לחייבים טובות.

הילד הזה לא חייב שום דבר. עד גיל הבר-מצווה הוא לא חייב.

ממילא, איך שייך לבוא ולומר את המילה לחייבים?

מה, תגיד, טוב, נעשה צנזורה, נעשה סוגריים,

הילד יברך,

הגומל טובות שגמלן יקב טוב.

את המילה לחייבים נמחק.

אם הוא מוחק את זה, הוא משנה את התוכן של הברכה,

משנה ממטבע שתבעו חכמים בברכות,

אינו אלא טועה.

ולכן המהרם מינץ על-פי זה אמר שמנהג שלהם, של האשכנזים,

שהקטנים לא מברכים הגומל,

כך גם ילדה פחות מגיל 12, גם כן לא מברכת את ברכת הגומל.

המגן אברהם,

רבים מגדולי האחרונים האשכנזים,

כך העתיקו להלכה וכך המלאג אצל האשכנזים.

אבל אנחנו לא נוהגים כך.

מערי בסן בספר לחמי תודה,

מור וקציעה,

הגאון רבי עקיבא איגר,

רבים מגדולי הפוסקים אמרו שגם הילד הקטן צריך לברך,

האבא יבוא ויחנך אותו, ירגיל אותו גם בדרכה הזאת. אם הוא היה חולה ונתרפא,

הוא אחד בכל ארבעה הדברים.

ולמה?

מה אנחנו מתרצים?

מה אנחנו נענה על המלה הגומל לחייבים?

שני תירוצים לדבר. התירוץ הראשון,

המלה לחייבים, אין הכוונה שהוא חייב כשהוא עשה עבירות,

אלא

היינו חייבים להביא קורבן תודה.

במקום קורבן תודה אנחנו עוברים לגומל.

ואז גם בילד, לא אמרתי שהוא עשה עוונות ולא אמרתי שהוא חייב מיטה ולא דבר אחר,

אלא גם אצלו גם כן יהיה התוכן הזה,

כך שיכול הדבר להיות שווה גם לנו וגם לילדים. למה חייב קורבן?

יכול להביא, לא חובה.

גם לנו, גם למבוגרים, אין חובה להביא קורבן תודה.

קורבן תודה הוא לא חובה אלא רישום. אחר כך, בסוף בית ראשון, תיקנו שיהיה בגדר חובה.

חכמי ישראל תיקנו, אבל מדורתא, כל קורבן תודה הוא לא חובה.

טעם שני, הסבר שני, מדוע ולמה הילדים כן מברכים את ברכת הגומם,

גם אם תאמר שהמילה לחייבים הכוונה היא שהוא עשה עבירות,

יכול להיות שהילד הזה הוא גלגול ומהגלגול הקודם באמת היו לו חטאים ועבירות.

הנושא של הגלגול הוא לא דבר מוסכם.

הרבה מחכמי ישראל,

בפרט אלה שלמדו גם פילוסופיה,

לא האמינו באמונת הגלגול.

הרב סעדיה גאון, באמונות ודעות שלו,

שם בפרק ו',

לא האמין בדבר הזה.

גם ספר העיקרים של רבי יוסף אלבו,

עוד פילוסופים כיוצא בהם,

לא האמינו בזה.

אבל הדברים מפורשים בספר הזוהר,

גם בפרשת פנחס, גם במקומות אחרים,

והזוהר לומד את זה מהפסוק.

אדם שמייבם את אשת אחיו,

נאמר שם בחומש דברים, פרשת כתסה,

והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת.

אין הכוונה שאם קראו לו יוסי, גם לתינוק יקראו יוסי. לא.

אלא הכוונה, גלגול של הנשמה.

זאת אומרת,

אדם שלא זכה לעשות את רצון אבינו שבשמים,

שהכול יהיה במאה אחוז להשלים את כל התרי״ג מצוות,

בא עוד הפעם, סיבוב שני, כדי להשלים.

זה המושג גלגול.

זאת אומרת, נשמה אחת שבאה בגוף פעם שני או שלישי,

זה מה שקורה במשך הדורות האלה.

בזמנם, לפני אלפי שנים, רוב הנשמות שהיו יורדות לעולם היו נשמות חדשות.

היום זה להיפך. היום, רובה דרובה,

כמעט כל הנשמות שבאות,

באות לתקן את מה שלא השלימו בגלגול הכולל.

אומרים אליו, גם הילד הזה,

גם הוא אותו דבר,

ויכול להיות שבגלגול הקודם הוא היה אדם שלא זכה להשלים את הכול.

אם בגלגול הקודם היה צדיק יסוד העולם,

בשביל מה החזיר אותו בגלגול?

אלא ודאי שהיה משהו,

ולכן הביטוי לחייבים, גם אם נפרש אחרת,

הוא עדיין יכול להיות

להסתדר טוב אצל הילד.

אנחנו אומרים בווידוי, מדי יום,

אבל חטאנו, עבינו, פשענו,

אנחנו ועבותינו ואנשי ביתנו.

יעמוד איזה אדם וישאל אותך שאלה.

טוב, אתה אומר שאתה חטאתי, עביתי, פשעתי, אני מבין, מאמין לך.

אבל תגיד לי, אתה לא מתבייש לבזות את האבא שלך?

אבא שלך, אשמנו, בגדנו, גזלנו,

כל הדברים האלה, איך אתה מדבר על אבא שלך ככה?

אני אתן לך שתי סטירות אם תחזור על המילים האלה.

כך יגיד לך אדם עם ארץ שיודע רק לקרוא עם נקודות.

מה האמת?

האמת, זה לא חוזר על האבא שהביא אותי לאוויר העולם.

זה חוזר על הגלגול הקודם,

שאותו אנחנו מכנים בשם אבא,

שגם על זה אנחנו מתוודים וגם על זה החזרה בתשובה והתיקון יכול להועיל מאוד בדבר הזה.

המפרשים על ספר איוב,

שם הם דיברו יותר בהרחבה על הנושא של הגלגול.

יש שם ויכוח שלם,

איוב, יחד עם החברים שלו,

על מה ולמה נעשה לו כך.

הרי איוב היה, כמו שהפסוק הראשון מכתיר אותו,

איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע.

אם כך, למה כל כך הרבה איסורים?

אשתו אמרה לו, ברך אלוקים ומות וכולי, דברים קשים יש שם.

התירוץ הוא,

חלק מהמפרשים, הרמב״ן ועוד,

שוב מוליכים אותנו לנושא של הגלגול.

איוב היה גלגול של טרח.

טרח לא היה מן המדווב צדיקים.

לא רק שהוא בעצמו היה עובד עבודה זרה,

הוא היה גם מוכר את הפסילים ורצה לשרוף את אברהם אבינו בגבשן האש.

הוא היה גלגול שלו, ולכן סבל כל כך הרבה איסורים כדי לכפר את כל זה.

אבל כל הדברים האלה שאני אומר, על-פי הזוהר רבנו אריה, בהקדמה לספר שער הגלגולים,

כל הדברים האלה לא שכנעו את כל חכמי ישראל אלא רק את רובם.

90% וכמה מהם האמינו באמונת הגלגול,

אבל היו עדיין בודדים,

בעיקר אותם הרבנים שלמדו פילוסופיה,

שלא האמינו בזה.

כגון,

היה הגאון רבי יהודה אריה דה מודנה,

מרבני איטליה, הוא לא האמין בזה.

הגאון חידאב, יש לו ספר שמא גדולים,

ושם הוא מספר מדוע בסוף ימיו הגאון רבי יהודה אריה דה מודנה כן האמין בגלגול.

מעשה שהיה,

השכנה שלו ילדה ילד,

אבל הילד הזה היה חולה מאוד.

מהיום הראשון מלא ייסורים.

כל פעם הייתה נכנסת לחכם,

תתפלל עליו שיהיה בריא, תתפלל עליו שיחיה.

כשהילד הזה היה בן שישה חודשים,

נכנסה לבית של החכם,

כבוד הרב, הילד כבר גוסס.

תיכנס כמה דקות לומר אתו קריאת שמה.

הרב הסכים מייד, נכנס לחדר והתחיל לומר שמע ישראל.

לתדהמתו הילד אמר אמו מלה במלה בקול רם,

אחרי זה נפל ומת.

תינוק בן שישה חודשים לא יודע לומר שמע ישראל.

קל וחומר, תינוק כזה,

שכל הימים, מיום שנולד,

היה מלא ייסורים.

הייתכן,

אלא ודאי, הוא היה גלגול של אדם קודם, אדם שידע לומר קריאת שמה, ולכן הוא ידע לומר יחד עם הרב.

כמו שאמרתי, היום כמעט כל חכמי ישראל מודים לדברים האלה.

הליטאים, חכמי הליטאים, פחות מתלהבים מכל הפרשנות, מכל העיסוק בדברים האלה.

ואף על-פי כן, הרב של הליטאים, לפני מאה שנה,

בירושלים, היה המהריל דיסקין.

ותראה מה הוא מספר. הוא מספר סיפור מזעזע.

שם, כשהוא היה בחוץ-לארץ, היה הסיפור הזה.

הוא אומר, בא אליו איזה יהודי עני,

מספר לו, אומר, אתמו בלילה בא אבא שלי אלי בחלום ואמר לי שהוא מגולגל בגלגול של שור.

לך תקנה את השור הזה, תשחט,

תיתן את הבשר לתלמידי חכמים צנועים,

שיברכו על זה שהכול, יתקנו את הנשמה שלו.

בא לשאול את הרב, מה לעשות?

הרב אמר לו, יש לך כסף לקנות את השור? זה עולה 5,000 דולר.

הוא אומר, לא, לא, אין לי, אני עלי.

אמר לו, זה שטויות, חלומות שהם ידברו, תרד מזה, תשכח מזה.

לילה אחרי זה, עוד פעם אבא שלום הגיע אליו החלום.

אמרתי לך, אני מבקש,

כמה הייתי מסור לך, כמה עשיתי לך טובות כשהייתי אבא, עכשיו אתה מתעלם ממני.

הוא דיבר אתו דברים קשים.

עוד פעם ניגש לחכם, מספר לו את הכול.

הרב אומר לו, תשכח מזה, חלומות שווי ידברו.

יום שני היה קריאת התורה.

אחרי קריאת התורה האדם הזה נפל, התעלף.

מייד הביאו לו מים, החיו אותו.

מה קרה? שאלו אותו.

הוא אמר להם, קודם היה בחלום,

עכשיו אבא שלו בא בהקיץ והתחיל לצעוק עליו. למה הוא לא הולך לקנות את השור הזה?

למה הוא לא מתקן את נפשו?

עוד פעם, הרב היה נוכח שם,

הרב אמר, תראו, אין לו כסף.

מאיפה הוא יביא 5,000 דולר לקנות את השור?

אנשים ככה נשארו בתדהמה.

הגיע יום חמישי.

עוד פעם אחרי קריאת התורה הבן-אדם הזה נפל, מתעלף.

הקימו אותו, העירו אותו, אומר, אבא שלו צועק עליו צעקות,

מה יהיה, אני לא יודע.

מייד עשו מגבית חירום,

השיגו לו 5,000 דולר, לך תביא את השור.

הלך לאותו הכפר,

שאל, של מי זה השור? אמרו לו, זה שייך לפריץ.

הלך לפריץ, אמר לו, יש לך שור, אני רוצה לקנות.

הפריץ היה הגון.

אמר לו, תשמע, השור הזה נגחן,

אי-אפשר לעבוד אתו.

אז היו חורשים עם השברים.

אמר לו, מי שמתקרב אליו,

נותן לו בעיטות, נוגח,

כמה אנשים נפצעו בגללו.

לא כדאי לך, בשביל מה לך להתעסק עם זה?

אמר לו, אני רוצה לקנות.

כמה אתה רוצה,

אחרי משא-ומתן, נתן לו.

הפריץ

רצה לראות מה יהיה.

הלך יחד אתו לרפת לראות מה יהיה.

אותו השור היה כבול באזיקים של ברזל.

גם כשהיו באים לתת לו אוכל, היו פוחדים שינגח אותם.

הוא כל הזמן היה קשור באזיקי ברזל.

ונכנס היהודי הזה, להפתעת כולם,

פתח לו את האזיקים, פתח לו את הכול,

והשור הזה התחיל ללכת אחריו כמו כסה לטבח יובל.

הוא הולך אחריו בשקט.

כל הכפר כולו היו מסתכלים, משתאים,

איך קרה הדבר הזה.

הלך עם השור הזה, הגיע למושב שלו,

זה היה כבר יום חמישי,

חמישי בערב,

ביקש מהשוחט

שיביא את הסכין וימערך על השחיטה.

שור שרוצים לשחוט אותו, הוא מתפרע.

היום אצל הגויים לא רק שהם יורים בו,

יש להם גם מכת חשמל, הם נותנים לו כדי שלא יתפרע.

פה לא.

הוא משתטח, פשט את הצוואר שלו ושחטו אותו.

יצא הבשר חלק, הכול היה חלק ומחר את זה נתן גם לתלמידי...

החכמים, אמר ריב דיסקין עצמו אומר שהוא בעצמו אכל מאותו השור.

באותו לילה בא אבא שלו בחלום אליו,

חזק ברוך, תנוח דעתך שהנחת את דעתי,

ברוך השם, בירכו על הבשר הזה שהכל נהיה בדברו,

עכשיו יהיה לחכמים בשר לכבוד שבת.

אתה רואה את הדברים בצורה מוחשית,

ואל ישנות החלום אל פרעה פעמיים,

כי נכון הדבר מעם האלוהים,

וכאן לא היה רק בחלום, היה גם בהקיץ.

אתה רואה את הדברים האלה,

דברים שאין להם שום הסבר,

אלא רק הנושא של הגלגול, אמונת הגלגול,

היא שפותרת לנו את העניין.

היום זה לא רק אצלנו, אצל עם ישראל,

גם אצל אומות העולם. יש להם הרבה מחקרים בנושא הזה, ויש להם הרבה הוכחות לדברים הללו.

לא פעם קורה.

ילד שנולד, נניח פה, בירושלים,

מימיו לא היה באיטליה, מימיו לא יודע מה זה,

הוא התחיל לספר לך,

באיטליה, ברחוב זה וזה, יש כך וכך,

כאילו הוא נולד באיטליה, וכאילו,

איך זה, הייתכן,

אם הגלגול הקודם הוא היה איטלקי,

ממילא הוא יודע,

יש לו המשך למה שהיה בזיכרונות.

כל הדברים האלה, דברים שגם למדענים, גם הם מאשרים את הדברים האלה.

ולכן, אם אנחנו הולכים לפי הפרשנות הזו,

אין לנו פחד לבוא ולומר לילדים,

שיברכו את ברכת הגומל.

זאת ועוד,

הזכרנו פעמים רבות את דברי התוספות בעירובין צדיק ו',

גם הראם בהסברו לדברי הסמ״ג בתחילת הלכות מגילה.

הם אומרים,

אנחנו המבוגרים יש לנו לאו לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

ילד קטן, אין לו את הלאו הזה, הוא לא מצווה.

אנחנו ההורים מצווים לחנך את הילד בכל התרייג מצוות, חוץ

מעליו לא תישא.

למה אנחנו מזהרים כשיש מחלוקת בענייני ברכה?

הסיבה היא,

אולי אתה נכשל באיסור לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא,

ולכן אתה אומר,

ספק ברכות לא אקל.

אם בילד לא שייך את הדבר הזה, מה אכפת לך שהוא יברך?

ולכן,

בגלל כל השיקולים הללו,

הנהיגו חכמינו, חכמי הספרדים,

שיברך גם הילד את ברכת הגומל.

אומנם הרב כף החיים כותב שהשתנה המנהג, וכעת הילדים לא מברכים.

כנראה שבדורו של הרב כף החיים הילדים היו ביישני מאוד, נא היה להם אומץ לגשת ולברך את הגומל,

ואין ראייה ממה שקרה בדור אחד.

עקרונית, מה שאמר אדון חידא וסיעתו,

לחמי תודה ועוד,

ודאי שזו המסקנה להלכה ולמעשה,

ולכן גם ילד שנסע וכיוצא בזה,

אין שום בעיה יכול מלכתחילה לבוא ולברך את ברכת הגומל,

אלא שהוא לא יכול להוציא אותנו.

אצל הילד זה טרד רבנן, אצלנו זה חד רבנן,

ולכן הילד לא יכול להוציא אותנו, יחסית לנו הוא קצת פטור.

אבל להוציא את החברים שלו,

אם נניח נשאו כמה ילדים,

אז במקום שכל אחד מהם יברך,

הוא יכול לומר, אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל הילדים,

ויעשה את הפתרון הזה כדי למנוע טורח ציבור. אם נצבתי לתל-אביב, מקום של, אני לא בטוח שלך, אני אברך עד רבנן,

אז אספק.

גם אם יתראה ממני, זה טרד רבנן,

ואת הילד יכול להוציא אותי, כי הוא יוטראו לי רבנן, ואני תטרד רבנן.

שם הספק אם בכלל אתה חייב.

ספק אם בכלל אתה חייב,

עדיף שתשמע מאדם שבוודאי חייב, ותצא ידי חובה. לבד לי כולם. יש הרבה אנשים שמתחייבים מכוח ודאי,

יותר טוב שתשמע מגדול. אם אין,

אין שום אחד בעולם ולא נראה באופק שיהיה מישהו טוב, אתה צודק.

אבל אם יש, עדיף יותר שאדם ישמע מאדם גדול כמוני, שחייב כמוני,

ומילא הוא יוציא אותי ידי חובה,

זה עדיף יותר, טוב יותר מלכתחילה.

צריך לברך את הברכה הזו, ברכת הגומל,

בפני עשרה.

ותראה מיניהו רבנן, תכתיב,

וירוממו בקהל עם ובמושב זקנים יהללו.

ואם לא שכיחי רבנן,

לא יניח מלברך.

ונהגונו לברך אחרי קריאת התורה,

לפי שיש שם עשרה.

מהפסוק אנחנו לומדים את ההלכה הזו.

הפסוק הזה נאמר בתהילים פרק קז,

אחרי כל הסדרה של ארבעה שצריכים להודות,

יודו להשם חסדו ולפניותיו ולבני אדם.

איך צורת ההודאה?

הפסוק אומר, וירוממו בקהל עם, קהל הכוונה היא מניין,

ובמושב זקנים יעללו.

זקנים הכוונה, זקנה חוכמה, כמו שכתוב,

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, דרשו בקדושין ל״א זקן,

הכוונה זה קנה חוכמה.

ולכן,

אם יש שם תלמידי חכמים,

טוב יותר שיברך לפניהם את ברכת הגומל.

אלא שהתוספות המודכי כתבו,

כל זה במקום שיש.

הלווא שגם במושב, שאין שם חכמים,

האם יפסיד בגלל זה את ברכת הגומל? לא.

ויהיו לא שריחי רבנן, לא יניח מי לברך,

אלא גם כשאין שני תלמידי חכמים,

יכול לברך, העיקר שיש לו מניין של אנשים מבוגרים,

יכול לברך.

יש שלושה דעות בפוסקים בדבר הזה,

וחיי אדם הוא שהחמיר יותר מכולם. הוא אומר,

צריכים להיות 13 בני-אדם, קודם כול עשרה, מניין,

אחר כך עוד שני תלמידי חכמים, שני זקנים,

וגם המברך, באחד 13. טוב, הפוסקים חולקים.

נאמר שם,

ויקח בועז עשרה זקנים.

כשאתה רוצה לעשות את המצווה, חוקה וקידושין,

לא צריך שיהיה עשרה נטו, עשרה ברוטו. גם החתן הוא העשירי. גם פה אותו דבר. זה עיקר הדין.

אפילו, אחי, אם יכול בקלות רבה לעשות את הדבר הזה, שיהיו 13,

זה עדיף. ולכן,

כל מה שמרן אומר, נהגו לברך אחרי קריאת התורה,

לפי שיש שם עשרה,

כל זה מנהג מלכתחילה, אבל זה לא מעכב.

והנפקא מינה.

אם האדם הזה,

במקום ללכת וללכת אחרי קריאת התורה,

הוא גר ליד ישיבה. יש שם בישיבה תלמידי חכמים.

הם גומרים את תפילת המנחה,

ומייד אחרי שאומרים עליהם לשבח, הוא ידפוק. אני רוצה לומר הגומל.

באותו רגע אין ביטול זורה.

אחרי המנחה הולכים לאכול.

ולכן, יאמר אז את ברכת הגומל.

אז קודם כול יש שם שני תלמידי חכמים.

דבר שני, שם יהיה לו מניין ברווח,

שלושה עשר,

יצא ידי חובה לבד דיקון עלמא.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, אבל אין הדברים לעיכובה.

רבי חיינא ולעקשי ארוך.