הלכות ברכת הגומל לעומק: ארבעה צריכים להודות, גדרי סכנה, זמני הברכה והבדלי המנהגים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בתורה בחומש ויקרא פרשת צו,

שם התורה אומרת לנו את הנושא של הקרבת קורבן תודה.

אנחנו אומרים בכל בוקר וסוף הזה ומקומן התודה ואין נזיר קדשים קלים וכולי,

שם אנחנו אומרים בקצרה את הסדר של הקרבת קורבן תודה.

על מה מביאים קורבן תודה?

חכמינו הסבירו לנו את מה שאמרה התורה.

ראשי על המקום מביא לנו בקצרה שהמדובר הוא על אותם הארבעה

שדוד המלך הזכיר אותם בתאנים פרק קז.

מרן מסכם לנו בקצרה את דברי הגמרא והפוסקים בסימן רי' ט',

שהארבעה חייבים להודות,

צריכים לומר את ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

הארבעה הם אדם שנוסע הולכי מדברות או אדם שמפליג באונייה,

חולה שנתרפא או מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

בזמנם שבית-המקדש היה קיים היו צריכים להביא קורבן תודה.

היום, בעוונותיהם אין לנו בית-המקדש ולכן אין לנו בפועל הקרבת קורבן תודה,

אבל אדם יכול לקרוא,

יכול לקרוא את אותה הפרשה.

אם היה לו אחד מהארבעה דברים הללו,

יכול לקרוא בחומש ויקרא פרשת צב את הקטע של פרשת

קורבן תודה ונשלמה פרי שפתנו.

זאת התורה לעולה, למנחה. אדם שעוסק בפרשת עולה קורא את הפרשה כאילו הקריב קורבן עולה, כך גם לגבי קורבן תודה, ולכן הדבר הכי טוב שיקרא את אותם הפסוקים.

אבל נוסף לזה אנחנו גם מברכים בשם המלכות הגומה לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

כל ארבעה האלה,

כמו שאמרנו, הוזכרו,

בפרק קז, המזמור שקראנו לפני שבוע בחג הפסח, יאמרו גאולי השם.

שם נאמר,

טעו במדבר ושמעון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף

ויצעקו אל השם.

הקדוש-ברוך-הוא מקבל את התפילה שלהם, והדרכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב,

ואז יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

צריכים לומר תודה לבורא עולם.

אמירת התודה היא על-ידי שאומר את הברכה הגומה לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

זו הדוגמה הראשונה, הולכי מדברות.

הדוגמה השנייה,

של אדם שנעצר בבית-הסוהר.

גם כאן הפסוק מתאר את זה.

יושבי חושך ואצל מוות, אסירי עוני וברזל,

שוב,

ויזעקו אל השם.

יוציאם מחושך ואצל מוות ומוסרותיהם ינתק. גם בזה יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם, אומרים את הברכה,

כי שיבן דלתות נחושת וברכי ברזל גידע.

הדוגמה השלישית, אדם חולה.

יותר כך, כשאדם נעשה חולה, אין לו תיאבון לאכול.

כל אוכל תתעב נפשם, ויגיעו עד שערי מוות.

שוב, ויזעקו אל השם בצר להם,

ישלח דברו וירפאה וימלט משחיתותיו.

גם בזה ירדו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

הדבר האחרון,

יורדי הים.

גם על זה הפסוק מתאר.

יורדי הים באוניות עושה מלאכה במים רבים.

גם כאן,

ויאמר ויעמד רוח שערם ותרומם גליו, יענו שמים ירדו תהומות,

נפשם ברעה תתמוגג,

יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע.

שוב הדרך של עם ישראל,

כוחנו בפה,

וייצעקו אל השם בצר להם, מצוקותיהם יוצאיהם, יקל שערה לדממה ויחשו גליהם.

ואז

התגובה שלנו צריכה להיות תודה לבורא עולם, יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

על כל ארבעת הדברים האלה הפסוק מדגיש,

ויזבחו זבחי תודה וספרו בעזיו ברינה.

בזמנם בדורותם, כשהיה בית-המקדש קיים, בזמנו של דוד המלך היה בית-המקדש, ואז היו צריכים גם להביא קורבן תודה.

אבל היום אין לנו את קורבן התודה, כמו שאמרנו, שנאמר פרעיין שפתנו.

זאת ועוד, צריך לברך את ברכת הגומל.

היכן הוזכרה ברכת הגומל בפרק הזה?

הפסוק מסיים בסוף.

וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.

הגמרא שם, בברכות נד, הגמרא אומרת,

קהל הכוונה מניין שיהיה עשרה ומושב זקנים, הכוונה היא תלמידי חכמים.

בפני שיבה תקום והדרת פני זקן, הגמרא בקידושין נעמד יסבירה מה זה זקן?

זה קנה חוכמה.

אז גם פה, מושב זקנים, הכוונה שיהיו שני תלמידי חכמים.

הלשון הוא לשון רבים, זקנים, מיעוט רבים, שניים, ולכן אם יש שם מניין שיש שם גם שני תלמידי חכמים,

טוב להדר ולברך שם את ברכת הגומל.

אלה הדברים שנאמרו בפרק הזה,

וכך נוהגים כל עם ישראל, כולנו,

אם התחייבנו באחד מאותם ארבעה דברים,

לכולם אנחנו מברכים את ברכת הגומל.

רבי גאון מסביר,

אומר כל אחד מארבעה הדברים האלה דווקא אם היה לו כאם מה שכתוב בפסוק.

אם האדם הזה הפליג בים,

מדובר שהיתה שמה ויאמר ויעמד רוח שערה ותרומם גליו.

היה באמת רוח שערה, יעלו שמים, ירדו תאומות וכו',

יחוגו וינועו כשיכור.

כשקרה בפועל אחד מהדברים האלה,

אז הוא צריך להודות ולומר את הגומל.

אבל אם האדם הזה נסע ולא היתה רוח שערה,

נסע מאיטליה לארץ-ישראל,

ובקיץ הים רגוע או נהיה כאילו נוסעת על השמן,

הקול היה ישר,

לא הרגיש שום דבר.

לפי דברי רבי גאון,

אינו יכול לברך את ברכת הגומל.

אבל,

אמירי מביא את השיטה הזו וחולק. הוא אומר, לא, דיבר הכתוב בהווה.

הפסוק מתאר איזה סכנות עלולות להיות בכל אחד מאותם ארבעה דברים.

אבל לאו דווקא, אפילו אם האדם הזה נסע בים ולא היתה רוח שערה,

או הוא נסע במדבר.

כאן, איך הפסוק מתאר את אותם שהולכים במדבר?

טעו במדבר בשמעון דרך.

כלומר, שלאדם הזה לא היה שום טעות.

היה לו ה-GPS הכי טוב, מודל 2011,

יצא מהבית שלו, מדלת לדלת הגיע בדיוק.

לא טעו בדרך ולא היה שום דבר.

אפילו אחי.

אומר המאירי, צריך לברך, כל הדרכים בחזקת סכנה,

כיוון שהדבר מצוי להסתכן.

כדברי המאירי, כך כתבו גם כל האחרונים,

העידו הגאון חיזה ומאמר מרדכי שכך הוא המנהג,

ולכן המסקנה היא,

אין צורך שיגיע לכל אחד מהדברים האלה שיהיה בסכנה גדולה,

אלא גם אם הכול עבר, ברוך השם, וכי טוב,

גם בזה צריך לברך את ברכת הגומל.

הטוב, כדרכו, נותן לנו על כל דבר גמטרייה או ראשי תיבות.

כדי שנזכור את הדברים,

אז אומר לנו הטוב, מעתיק אותו מרן כאן,

ושימנך, וכל החיים ידעו חסר.

חיים ראשי תיבות, אלה הארבעה שדיברנו עליהם.

חבוש,

אדם שהיה בבית הסוהר, חבוש, יסורים, חולה, ים ודבר.

אלה הם הארבעה.

על כל אחד מהם צריך לברך את ברכת הגומה לחייבים טובות, שגם עליה ניקול טוב,

וזה מה שאנחנו עושים, כל עם ישראל עושה את אותם הדברים.

מרן מדגיש,

יורדי הים כשעלו ממנה.

זאת אומרת, אתה לא מברך באונייה אלא סיימת את כל העניין,

הגעת לחוף מבטחים, אתה מברך.

הולכים לדברות כשיגיעו ליישוב.

האדם הזה היה חולה וברוך השם התרפא, נעשה בריא,

רק אז הוא מברך את ברכת הגומל.

אבל אם האדם הזה עדיין לא בריא,

אסור לו לברך את ברכת הגומל.

דבר שהוא מצוי מאוד.

הרבה פעמים אדם נעשה חולה והרופא נותן לו כדורי אנטיביוטיקה

כדי להדביר את החיידקים.

אומנם אחרי יומיים-שלוש, ברוך השם, הכדורים הועילו מאוד והוא כבר לא שוכב במיטה. הולך, הולך ובא,

הולך לעבודה או הולך לישיבה כרגיל, הכול בסדר.

אבל הרופא אמר,

עשרה ימים תיקח את כדורי האנטיביוטיקה.

אם כן, מתי יברך הגומל?

הוא לא רשאי לברך את ברכת הגומל אחרי שלושה ימים ברגע שהוא התחיל להתהלך,

אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו,

אלא צריך להמתין עד שיגמור את הכדור האחרון של האנטיביוטיקה ורק אז יוכל לברך.

סתם הרופא נותן לך עשרה ימים אנטיביוטיקה?

אין להם מה לעשות עם האנטיביוטיקה?

מה זה, כדורי מציצה? זה סוכריות?

כל זמן שעדיין החיידקים קיימים,

אתה חייב להדביר אותם על-ידי האנטיביוטיקה.

אם לא היו יותר חיידקים,

אז הרופא היה אומר ששלושה ימים תיקח, ולא יותר.

אם הרופא אמר עשרה ימים, פירוש הדבר שעד עשרה ימים עדיין החיידקים קיימים,

עדיין האדם הזה אינו בריא,

ולכן אסור לו להתחילה להקדים ולברך את ברכת הגומל מייד,

אלא יחכה.

היום הוא לקח את הכדור האחרון,

את האנטיביוטיקה האחרונה.

מחר, ראש חודש,

יש לנו ספר תורה,

מחר אני יכול לברך את ברכת הגומל,

אבל לא לפני שייקח את הכדור האחרון.

הראשון שדייק את זה מדברי רשי, מהרנח.

הוא מדייק את זה מרשי בשני מקומות,

גם בברכות מ'-ד' וגם מרשי על התורה, דחונה שמות פרשת משפטים על הפסוק,

אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו.

שני המקומות, כך נשמע מדברי רשי,

וכך כתבו רוב ככל הפוסקים להלכה.

כלומר, רם אל-שייח, הוא שמדבר אולי נאמר אחרת, להלכה.

בוודאי שאין רשות לאדם הזה לבוא ולדרך את ברכת הגומל מייד,

אלא אחרי שיהיה בריא לחלוטין, זה מה שמרן אומר,

מי שהיה חולה ונתרפא.

כך גם לגבי יולדת.

הגמרא אומרה לו שולחן ערוך בהלכות שבת, סימן ש״ל, שם כתבו לנו את הדילים של יולדת.

בשעת הלידה היא בוודאי חולה שיש לה סכנה,

ולכן מחללים להעלאת השבת גם על-ידי יהודי.

אבל אם עבר שבוע, עשרה ימים,

דינה כדין חולה שאין בה סכנה,

לנו, ליהודי, אסור לחלל להעלאת השבת,

אבל על-ידי גוי עד חודש מותר.

היא רוצה שידליקו בשבילה את המזגן,

או שהחשמל מפריע לה, היא רוצה לישון,

יכולים לקרוא לה גוי, שיכבה את החשמל, אלה דברי מרן.

אחרי חודש, גמרנו.

ברוך השם, הבריאה לחלוטין, דינה כדין כל אחד מאתנו. אז אתה רואה, עד חודש היא עדיין חולה.

ולכן גם שם, מן הראוי מלכתחילה,

עצה טובה שתחכה רק אחרי חודש, ותברך את ברכת הגומל.

אם היתה לה טעות, היא הקדימה.

באו עשרה אנשים לביתה בליל ברית יצחק.

אצלנו הספרדים נוהגים לילה לפני הברית. אם נניח מחר בבוקר הברית, אז הלילה באים עניין ולומדים את הלימוד,

את התיקון של ברית יצחק.

באו לשם, והיא כבר ברכה. טוב, בדיעבד יצאה ידי החובה.

אבל בלי ספק, יותר טוב,

יותר מהודר,

שתמתין עד חודש,

שאז היא תהיה בריאה לחלוטין.

וכן,

כל כיוצא בזה, כל אדם שהיה חולה,

לפעמים המחלה יותר כבדה והכדורים נמשכים לא עשרה ימים אלא עשרים יום. גם שם. ימתין בסבלנות.

האחרונים, אחרוני דורינו, דנו לגבי אדם שעבר ניתוח השתלת לב או ניתוח השתלת כבד, וכיוצא בזה.

שם צריך לחכות שנה.

למה שנה?

אומר לך האדם הזה אחרי חודשיים,

אני מרגיש טוב.

הוא עולה את העלייה, הולך ובא, יש לו כבר מנוע חדש.

יש לו כבר לב חדש, לב טהור ברדיו אלוהים,

ורוח נכון חדש בקרבי, אז הוא רוצה לברך.

אבל יש לנו כלל לגבי הלכות טרפות.

אדם שחלילה חתכו לו אחד מהאיברים הפנימיים,

אם זה בבהמה נעשה טרפה.

גם באדם, אדם הוא בבהמה תושיע השם.

וכאן עד שנה אי-אפשר לדעת.

יש בכל אדם באופן טבעי,

הקדוש-ברוך-הוא ברא לנו את הלב הטבעי שלנו,

וזה נקלט בגוף עד מאה-ועשרים.

אבל אם זה לב של אדם אחר,

יש גורם לדחייה.

יש היום כדורים שמתגברים על זה, יש היום תרופות.

אבל באופן טבעי יש בעיה.

ולכן, בגלל החשש שאולי הוא עדיין טרפה,

לכן מן הראוי שאותו אדם לא יאמר את ברכת הגומל מייד אלא אחרי שנה.

רוצה לעשות סעודת הודיה, שיעשה.

יגידו ביחד בסעודת ההודיה את כל נשמת כל חי, תברך את שמך.

יגידו את הכול. אין שום בעיה,

אבל בלי חתימה.

עד ומעולם ועד עולם אתה אל.

רוצה לקרוא את פרשת תודה,

יפתח חומש ויקרא, פרשת צו,

יקרא את פרשת תודה. אין לנו שום בעיה שאעשה את הדברים האלה.

זה רק רווח ואין מה להפסיד.

אבל לומר את הגומל, כדאי שיחכה.

צריך לומר לו שימתין עד שנה.

הרבה פעמים האנשים,

ויש להם הרבה שמחה, הרבה רגש,

כשהוא עושה סעודת הודיה,

ואז הוא קנה חליפה חדשה, אומר שהחיינו, ואחרי זה גם רוצה,

תעצור אותו, תגיד לו, הגומל, לא עכשיו.

תגיד לו שכדאי, עדיף יותר להמתין. כמו שאמרנו, היה חולה ונתרפא.

וכאן, לגבי האנברים הפנימיים האלה, שהשתילו לו לב או כבד,

מתי ייקרא האדם הזה שנתרפא?

רק אחרי יב חודש,

עד כדי כך זמן ההמתנה צריך להיות, כדי שנדע בוודאי שנעשה בריא.

כך גם לגבי הולכי מדבריות.

אדם שנוסע,

בין אם הוא נוסע מעיר לעיר או ממדינה למדינה,

לא יכול עדיין לברך את הגומל מייד,

אלא רק כשיגיע חזרה לביתו תחנה סופית.

כגון אדם שנוסע לאירופה או לארצות-הברית

והוא יישאר שם יומיים-שלוש,

אחרי שלושה ימים הוא חוזר לכאן.

באותם שלושה ימים,

או שני, או חמישי, או שבת, יש ספר תורה.

הוא רוצה לגשת ולברך את ברכת הגומל.

האם אפשר?

יכול גם שם לברך את ברכת הגומל או לא?

המסקנה היא שלא.

המסקנה היא שלא כדאי לברך שם,

אלא רק כשיגיע לתחנה הסופית,

יגיע חזרה למקומו,

רק אז יוכל לברך את ברכיו הגומל.

הפוסקים כשדנו בזה, הגאון חידר,

במאמר מרדכי ועוד הביאו ראייה ממה שהיו נוהגים ועושים חכמי ארץ-ישראל.

היה מצוי אז בזמנם ודורותם,

חכמי ארץ-ישראל היו יוצאים למסע כדי להתרים את עם ישראל בשביל העניים של ירושלים. הייתה כאן עניות נוראה.

ושוב, מזה היו לומדים אם החכמים האלה היו מברכים, לא היו מברכים.

מזה הביאו ראייה לעניין שלנו.

אז אם אותו חכם שוהה שם הרבה זמן, חודש,

אז יברך שם הגומל, כשיחזור חזרה לכאן עוד פעם יברך הגומל.

אבל אם הוא לא נשאר שם חודש אז עדיף יותר להימנע שב ואל תעשה. יותר טוב שלא יברך שם אלא רק כשיחזור חזרה לכאן.

זה הכלל שמנחה אותנו בכל אחד מאותם הדברים.

בזמנם הנסיעות היו בדרך כלל באוניות.

אתה נוסע לאירופה, לאיתניה או למקומות אחרים, כל הנסיעות שלהם היו באוניות.

היום זה במטוסים.

גם במטוס, גם בזה אפשר להתיר ולברך את ברכת הגומל לחייבים תובעות.

זה לא מוסכם, יש בזה מחלוקת.

הגאון רבי יוסף רוז'ין,

הכינוי שלו, הרוגוצ'ובר,

יש לו ספר צפנת פענח.

הוא מסביר את הגמרא במסכת חולין בדף קלט,

הוא אומר שמשמעות הגמרא היא שרק אדם שנוסע על היבשה,

רק אדם כזה מברך הגומל.

כאן זה דבר חדש, אתה נוסע בשמים, על זה אין ברכה.

כמעט כל חכמי דורנו חלקו עליו בדבר הזה.

מי שהיה תלמיד חבר שלו היה האדמו״ר מחו״ד, הוא היה לומד אתו לפני 90 שנה. כשהוא היה צעיר מאוד הוא היה לומד במערכות שובר,

והוא כותב בספרו שגם על תישא, גם בזה,

דרך נשר בשמים, גם זה נקרא דרך,

וגם כך היום נוסעים. כמו שאתה נוסע ביבשה,

נוסעים לא פחות אלא יותר גם בשמים.

ולכן כמעט כל חכמי הדור,

הגאון הרב אוירבך בספרו על שולחן שלמה, תראו יביע עומר חלק ב'

שנה בסופות ובמילואים,

בסוף הוא מביא את דברי הגאון הרוגוצ'ובר וחולק עליו.

גם שאר חכמי הדור, האגרות משה ועוד,

כולם פסקו להלכה שגם על טיסה במטוס,

גם על זה ניתן לברך, וכך ההלכה למעשה שאפשר להתיר לברך גם על הטיסה.

אז יש לנו קודם כול תפילת הדרך.

דבר שני,

אחרי שיגמור את הכול יש לנו את ברכת הגומל.

קודם כול, תפילה, מתפללים מן הקדוש-ברוך-הוא שתוליכנו לשלום.

אז גם אדם שטס במטוס,

כמו אדם שנוסע ביבשה,

אומר את תפילת הדרך, גם שם מן הראוי שיאמר את תפילת הדרך. וכמו שאמרנו, בחזרה חזר לחיים טובים ולשלום, נחץ בשלום חזרה בארץ-ישראל,

אז יברך את הברכה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, כך כדאי להנהיג מלכתחילה.

הגאון הרב אויירבך מנסח את הדברים שהוא לא מאמין שהרוגוצ'ובר אמר את הדבר הזה,

שעל הטיסה לא מברכים. כך משמעות הדברים שלו, שכנראה זה לא ברור, מאה אחוז, שהוא אמר כך.

אז כל שכן שאין לנו כמעט מחלוקת, ולכן גם על טיסה,

גם על זה, גם כן להלכה למעשה,

אנחנו כן נברך את ברכת הגומל.

יש לנו כאן שרשרת של מחלוקות,

וכמו בכל דבר המנהג הוא שקובע לנו,

גם פה המנהג קובע לנו.

מרן מביא בסעיפים ז' וח',

שני סעיפים בזה אחר זה,

הבדלים,

מחלוקת בהלכה והבדל בין המנהגים של הספרדים והאשכנזים.

דבר ראשון,

האם ברכת הגומל נאמרת רק כשאדם נוסע ממדינה למדינה או גם כשנוסע מעיר לעיר?

מחלוקת, ולהלכה.

הראש, הטור על שולחן ערוך מספרים לנו,

מנהג האשכנזים רק כשהוא נוסע ממדינה למדינה.

נסע לאומן וכיוצא בזה, מכה זה ברך הגומל.

אבל המנהג שלנו גם מעיר לעיר.

מחלוקת שנייה, סעיף ח',

חולה שאמרנו שצריך לברך.

האם מדובר בחולה שיש בו סכנה,

אין בו סכנה,

או שיש לו אפילו כאב ראש?

שוב, שלוש דעות לפוסקים.

מנהג האשכנזים,

רק חולה שיש בו סכנה מברך הגומל,

אבל ינוהל לו רק שפעת,

חול איש שאין בו סכנה לא מברך.

מייד,

מנהג שלנו, של הספרדים, אינו כן,

אלא אנחנו נוהגים לברך את ברכת הגומל,

גם אפילו על חולה שאין בו סכנה,

גם כן צריך לברך את ברכת הגומל, וכל העדה עושה כמנהגיה בדבר הזה. מה נפקא מימה?

גם לגבי הדוגמה שמרן כותב לנו כאן,

לגבי אדם שהיה עצור בבית-הסוהר.

לא חשוב לנו מה הסיבה למה הוא נעצר.

אם היתה עלילת שוא, זה כן היה נכון, לא היה נכון, לא חשוב לנו.

ואם באותו בית-הסוהר תהיה סכנה,

הגיע למקום שיש שם סכנה,

בזה אין מחלוקת.

גם אם השואל אותך הוא אשכנזי,

תאמר לו שיברך את ברכת הגומל בשם ומלכות.

אבל יש בתי-סוהר שאין בהם שום סכנה ועליהם תהיה המחלוקת,

ולדידן הספרדי יברך,

האשכנזי לא יברר. לדוגמה,

כאן בירושלים מזמינים לפעמים אדם לחקירה.

החוקר לא נמצא.

אם החוקר לא נמצא, הם פוחדים שהוא יברח.

אז הם אומרים לו, תבוא, לוקחים אותו, מכניסים אותו לבית-המעצר ונועלים אותו בפנים.

אפילו אם אחרי חמש-עשר דקות החוקר הגיע,

פתחו לו ונכנס לחקירות ושלחו אותו אחרי זה.

אפילו, אחי,

הלבד ניקולה עלמא, גם אם האדם הזה היה אשכנזי,

חייב לברך את ברכת הגומל.

ולמה?

בבית-המעצר כאן יש יהודים וערבים,

עולם העליון ועולם התחתון.

יש שם בכול ומכל כול.

יש שם נרקומנים,

הומו, מכל הסוגים, מכל המינים.

ואדם שנמצא שם במחיצתם,

לך תדע, אולי מישהו מהם שם, מהמשוגעים שם, יקבל קריזה,

או שידקור אותו או שיהיה דבר אחר.

המקום הזה הוא בחזקת סכנה, לאו דווקא פה.

גם בתל-אביב יש להם את בית-המעצר באבו-קביל, גם שם אותו דבר.

ולכן, כאן לא יהיה הבדל אם הוא ספרדי, אם הוא אשכנזי,

אם זה היה שלושה ימים או אפילו כמה דקות.

בכל מקרה, חייב לברך את ברכת הגומל.

אבל במדינת ישראל לא כולנו אותו דבר.

הם אומרים לך, כולם שווים לפני החוק. לא בדיוק.

יש אנשים שנקראים צווארון הלבן.

אז את אולמרט לא לקחו למגרש הרוסים.

באים אליו,

באים ללשכה ושואלים אותו שאלות,

אפילו אם בסוף ימצאו אותו השם, איפה ישלחו אותו? למעשיהו.

מעשיהו, שם אין את התערובת הזו,

שם מנפים, שמים שם רק את העבריינים של צווארון הלבן.

אין שם לא רוצחים ולא ערבים ולא כיוצא בהם. שם מנפים את הכול. אדם שהיה נרקומן, אין לו כניסה.

כך גם באגף התורני.

מי שהולך למעשיהו, באגף התורני,

יש שם 70 או 80 עצורים באותו מקום.

מי שהיה פעם נרקומן, אין לו כניסה שם. רוצחים, אנסים, אין להם כניסה שם, אלא בדרך כלל העבירות יותר קלות.

אם האדם הזה העלים מס, לא שילם מזונות לאשתו,

דברים מעין זה, עוצרים אותם שם.

שם אין שום סכנה.

האדם הזה, אם יהיה שמה,

אז בחי גוונה אין שום סכנה.

האם כשיצא...

השתחרר,

האם יברך את ברכת הגומל או לא,

כאן כבר יהיה לך את הבדלי המנהגים האלה שאמרנו.

יש לנו שלושה דעות בפוסקים,

האם דווקא במקום מסוכן,

וזה מה שצריך לפסוק לאשכנזים,

כיוון שאין סכנה בדבר הם לא מברכים,

אבל אנחנו פוסקים כדעת רבנו יוסף אבן מגס,

היום היה יורציית שלו,

ל' בניסן, ראש חודש,

היה יורציית שלו,

היה רבו של הרמב״ם. הרמב״ם לא למד אצלו בפועל תורה כשהוא נפטר, הרמב״ם היה עדיין ילד,

אלא אביו של הרמב״ם, רבי מימון, למד אצל רבנו יוסף אבן מגס,

ואת כל התורה העביר גם בבנו לרמב״ם.

הוא כותב,

למה האדם שמשתחרר מבית-הסוהר מברך הגומל?

קודם, כשהוא היה בבית-הסוהר,

לא היה שולט בנפשו,

לא היה בן חורין.

הסוהר אומר לו מתי לקום,

מתי לישון, מתי לאכול.

יש לך פקודות שאתה חייב למלא שם.

ולכן, אם נלך לפי ההגדרה הזאת,

מדייקים מזה כל גדולי האחרונים,

שאפילו אם בית-הסוהר הזה אין בו שום סכנה,

אלא, כמו שאמרנו, כגון מעשיהו וכיוצא בזה,

אף על-פי כן מי שהיה שם ויצא, לדידן,

כמו שאתה מברך על חולה שאין בו סכנה,

גם כאן,

גם בדבר הזה,

צריך לברך את ברכת הגומל לחיילים טובות שגמלני כל טוב.

דווקא מינה עוד,

חייל שסיים היום את שירות הצבאי,

גמר שלוש שנים, נתנו לו פינקס מילואים.

הוא שואל אותך,

גמרתי, מה אני עושה עכשיו?

תגיד לו דבר ראשון, מחר בבוקר יש חודש ספר תורה,

תיגש ותאמר הגומל.

תגיד לך, מה קרה?

למה הגומל?

תגיד לו, קודם כשהוא היה בצבא הוא לא היה חופשי לעצמו.

היה לו קצין.

הקצין, המ״כ או האחרים,

אומרים לו מה לעשות,

מתי ללכת, מתי לבוא, לאיפה ללכת.

הוא היה כל הזמן תחת השלטון שלהם.

לא היה חופשי לעצמו להגיד, היום אני רוצה ללכת לטייל, אני רוצה ללכת למקום אחר.

אין דבר כזה, הקצין לא מאשר בך, אתה לא יכול ללכת.

אז לפי דעת רבנו יוסף בן-מיגס, לפי המנהג שלנו,

שגם כשאין סכנת חיים ממש,

גם בזה יוכל וצריך לברך את ברכת הגומל.

מה שאין כן לגבי אשכנזי,

אשכנזי לא יוכל לברך הגומל,

אלא אם כן אם הוא היה משרת במקום מסוכן.

אם היה נניח משרת מסביב לאזור של עוטף-עזה,

שם זורקים המחבלים, קסאמים וכיוצא בזה,

שם בוודאי,

לבד כולן, מה, יהיה סכנה, יברך.

אבל אם האדם הזה לא היה משרת שם,

הוא אומר לך, התפקיד שלי היה,

אני הייתי טבח, נוסע כל בוקר,

משרת שם, מטבח, מבשל להם, ואחר כך חוזר הביתה.

אף על-פי כן, לנו לא דידן, כמו שאמרתי, הספרדי, יברך הגומל.

האשכנזים לא יברכו הגומל בחי גוונה.

המשנה ברורה למקום מביא לנו את המחלוקת בין

המגן אברהם ושאר הפוסקים בעניין זה.

וכמו שאמרנו, כמו שסיכמנו,

הדבר תלוי בהבדל המנהגים.

הם לא מברכים כשאין סכנה,

אנחנו מברכים גם כשאין סכנה, כמו שאמרנו, אפילו אם הכניסו אותו רק למעשיהו,

אפילו אם הוא לא היה הרבה זמן שם, רק שלושה ימים.

מספיק שלושה ימים כדי לחייב אותו בברכת הגומל.

בנושא של חולה שאין בו סכנה, אמרנו שיש מחלוקת.

התורה זהב עושה פשרה.

הוא אומר, חולה שאין בו סכנה,

פחות משלושה ימים לא יברך הגומל, שלושה ימים יברך.

לפי הפשרה של הטז הבן אישחי ושאר האחרונים,

גם פה אצלנו אומר רבי אורלכה, גם כאן יהיה את אותו כלל.

אז אם הוא היה במעשיהו שלושה ימים, יברך הגומל.

אבל אם היה רק יום אחד,

הכניסו אותו לשם,

ואחרי יום יתברר שכל זה היה עלילת שווא,

אז בחי גוונה, אם זה היה רק יום אחד,

כיוון שלא היה שום סכנה, לא יברך.

אבל במקום שיש סכנה,

שם כבר אתה לא צריך להבדיל אם החולי הזה היה שלושה ימים או יום אחד.

נניח לא יבוא ולא יהיה אדם שנפל, התעלף ואיבד את ההכרה.

אפילו אם נאמר אובדן ההכרה לא היה כמה ימים, היה סך הכול כמה דקות.

זה נקרא סכנת חיים.

גם אם השואל אותנו האשכנזי, על ידי כל עלמא צריך לברך.

ולכן אמרנו גם על בית-המעצר כאן במגרש הרוסים,

שכאן זה בגדר סכנה,

ולכן בחי גוונה אין ספק בדבר שעל זה אין את המחלוקת, גם האשכנזים,

גם הם אמורים לברך.

אבל מקום שאין סכנה, כמו הדוגמה שהבאתי על מעשיהו,

שם מנפים, לא כל אחד מכניסים אותו שם,

אלא רק את המיוחסים שבהם.

מי שלא היה לו עבר אף פעם לא היה מעשן עשיש,

הלא היה אדם על זה רוצח וכו', יש להם את התנאים שלהם.

ממילא, מי שהולך לשם, אין שום סכנה בדבר. אומנם זה לא נעים, זה לא נוח,

אבל האשכנזים בחי גוונה לא יברכו את ברכת הגומל.

אנחנו גם בחי גוונה נברך, כיוון שהיה שם שלושה ימים,

לכן יברך את הגומל לחייבים טובות.

עוד מחלוקת יש לגבי נשים.

האשה הזו ילדה לחיים טובים ולשלום, או שהיתה לה נסיעה וכיוצא בזה.

האם גם הנשים יברכו את ברכת הגומל לחייבים טובות או לא?

רוב רובם של הפוסקים אמרו שכן, למה לא?

בזמנם, בזמן שהיה בית-המקדש קיים,

גם האשה היתה צריכה להביא קורבן תודה.

ילדה לחיים טובים ולשלום צריכה להביא כעת קורבן תודה,

אין שום סיבה לפתור אותה גם מברכת הגומל.

אבל ספר תורת חכם של הגאון, רבי יוסף ידיד,

מביא להלכה את דברי חלק מהאחרונים שאמרו שזה לא מכובד שהאשה תעמוד בפני הגברים ותברך הגומל.

הרי ברכת הגומל לא נאמרת ביחיד,

אלא קראנו את הפסוק וירומנו בקהל עם ובמושב זקנים יעללו. צריך להיות מניין.

אז היא תיכנס לפני עשרה גברים ותברך, זה לא צנוע,

ולכן הם אמרו שאין צורך שאנשים יברכו את הברכה הזאת.

יש חלק מהאשכנזים, שכך נוהגים,

שנמנעים,

ואנשים לא מברכות, כך מנהג אצל החבדניקים וכיוצא בהם.

אבל האמת היא שדעת רוב ככל הפוסקים שגם הנשים יכולות לברך.

היא יכולה לברך בעזרת אנשים,

היא לא חייבת להיכנס לבית-הכנסת ולברך את ברכת הגומל,

אלא, יש לנו כאן מניין, היא יכולה לברך את ברכת הגומל שם,

כולם ישמעו, יענו להאמן, זהו עיקר הדין.

אבל בדרך כלל הנשים ביישניות,

בדרך כלל מתביישות,

אפילו בדרך הזאת רובן קשה להן.

ולכן הפתרון, העצה היא,

אחד מאתנו,

כשנתחייב בברכת הגומל,

לפני שיתחיל את הברכה, יאמר,

אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל הציבור, כל מי שרוצה,

כולל גם את הנשים.

ואז היא עומדת, באותו רגע שהוא מתחיל, גם היא עומדת,

מתכוונת לצאת ידי חובה, שומע כעונה.

איך אתה יוצא ידי חובת מצוות עשה דאורייתא, שזכור את יום השבת הקדושו?

אתה שומע מהאבא את הקידוש, שומע כעונה. אתה יוצא ידי חובה?

גם פה, אותו כלל, אותו דבר,

גם בעניין הזה,

מי ששמע את ברכת הגומל וכיוון לצאת, יצא ידי חובה, כולל גם לנשים.

המאירי לא אומר כך.

המאירי אומר שצריך אותו האדם בעצמו שקרה לו הנס שהיה חולה ונתרפא, שהוא בעצמו יאמר תודה לבורא עולם.

למה הדבר דומה?

הוא נתן לי סוכריה.

אני יכול להגיד לאדם אחר,

אבל תגיד לו תודה ואני שומע כעונה.

הוא נתן לי סוכריה, אני אומר לו תודה ישר.

כך גם הקדוש-ברוך-הוא עשה אתנו חן וחסד ורחמים,

אני בעצמי צריך לומר את ברכת הגומל.

זו הדעה של אמירי.

אבל דעת רוב הפוסקים,

כתוב בשולחן הארוך שלאו דווקא, אלא שומע כעונה, אני מקשיב היטב,

שמעתי את הברכה, עניתי עמי, נצאתי ידי חובה,

וזהו עיקר הדין, ולכן גם לגבי המחלוקת הזו,

האם הנשים יברכו או לא, פתרון קל מאוד.

הרבה פעמים קבוצה גדולה מתוך המתפללים נסעו,

היתה להם טיסה לאיזה מקום, לקבועות הקדושים וכיוצא בזה,

וחזרו.

עכשיו, כשיעמדו 50 איש מחר ויגידו הגומל, זה טורח ציבור.

יעמוד אחד אחרי השני,

זה עוד 5-6 דקות עד שיגמרו כולם.

ולכן הפתרון יותר קל,

כדי למנוע טורח ציבור,

גם שמה.

אם הרב נשא אתם, הרב יאמר, אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה.

רק הרב בעצמו יברך את הגומל,

יוציא את כולם בבת-אחת מיידים שומע כעונה,

יצאו כולם ידי חובה,

ולכתחילה כתוב, ובמושב זקנים יעללוהו.

הם יושבים מושב זקנים.

משמע שאותו אדם שמברך צריך לעבוד.

ולכן גם אותם שהם שומע כעונה,

וגם הם רוצים לנצל ידי חובה,

מן הראוי בלכתחילה,

שגם הם יעמדו, כך גם הנשים.

גם אותה אשה בעזרת הנשים, כדאי בלכתחילה שתעמוד.

אבל כל מה שאמרנו שצריך לעמוד, זה בלכתחילה.

זה לא מעכב.

אדם שלא עמד,

אדם שבירך את ברכת הגומל, והוא ישב,

ידי עבד יצא. ולכן גם פה, גם לגבי האשה,

היא לא עמדה אלא נשארה יושבת.

אבל המברך כיוון, וגם היא כיוונה לצאת ידי חובה.

שומע ומשמיע יחדיו מכוונים, אין שום בעיה בדבר.

ודאי שיצאה ידי חובה.

אפילו אם נאמר,

אני שמברך, למה אני מברך?

אני נסעתי למערת המכפלה.

היא, החיוב שלה היא אחרי לידה.

אז זה לא אותו דבר.

היא לא הייתה במערת המכפלה,

אלא החיוב שלה היא שהיא היתה חולה וברוך השם החלימה.

עבר חודש מהלידה.

אפילו, אחי, אני יכול להוציא אותה.

לא חייב להיות דווקא אותו דבר בדיוק ששנינו חולים או שנינו נסענו במטוס. לא, לאו דווקא.

העיקר הוא שאני חייב בברכת הגומל,

וגם האדם השני או האישה השנייה, גם היא חייבת באותה הברכה.

והכלל של שומע כעונן שנאמר בכל התורה כולה נאמר גם לגבי הדוגמה שלנו.

גם כאן האחד מברך,

מוציא את כולם ידי חוריו, וכמו שאמרנו, כדאי,

רצוי לעשות כדבר הזה כדי למנוע טורח ציבור. כמו שאמרתי, כשנוסעים כל הציבור ביחד,

לפעמים שוכרים אוטובוס או נוסעים במטוס, כולם נסעו ביחד לאיזה מקום, עשו זיארה, הלכו לקברות הצדיקים וחזרו,

ושכולם יבואו אחד אחרי השני לברך את ברכת הגומל, זה קשה.

ולכן עדיף יותר למנוע מטורח ציבור,

יעשו את הדבר הזה.

הנוסח שלנו,

מה נברך?

הנוסח בגרסת רוב הפוסקים הוא מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

השומעים, אנחנו, הקהל, עונים קודם כול אמן.

אחרי עניית אמן אומרים לו גם, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלע.

אלה הדברים שכתב מרן, וכך נוהגים הספרדים והאשכנזים. זה הנוסח שלנו.

אבל התימנים הבלעדים יש להם נוסח קצת שונה.

הם אומרים, הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב.

טוב.

את המילה כל,

את המילה הזו הם מורידים.

הגאון, הרב אוייבאק, הוא דן בהבדל בין שתי הנוסחאות.

הוא אומר,

אני לא אומר את המילה כל.

הרב אוייבאק, מהי הבלעדי?

גם לא היה שמי, היה אשכנזי.

אף-על-פי-כן הוא אמר שהנוסח הזה נראה לו יותר מדויק.

הטענה של הרב היתה כך,

נניח אדם שיש לו בעיה עם הכבד.

אמרו לו, אפשר לעשות טיפולים בחוץ-לארץ.

אז הוא נוסע לשם ועשו לו את הטיפולים,

אבל עדיין הוא לא מאה אחוז.

חזר לארץ.

על הטיסה, אתה אומר, צריך לברך, נכון?

איך הוא יכול לנסח ולומר שגמלני כל טוב?

עדיין זה לא הכול. עדיין הכבד, עדיין חולה. עדיין יש בעיה.

ולכן המילה כל לא תמיד יכולה להיאמר.

כשאתה אומר שגמלני טוב, זה בסדר. גמל אותי טוב כשחזרתי בטיסה,

הטיסה היתה בסדר.

זו הטענה של הרב,

ולכן הוא קיבל בסבר פנים יפות את הנוסח של התימנים.

טוב, מי שירצה להיות בלאדי, אני לא מתנגד,

אבל אנחנו רגילים, המנהג שלנו, לברך גמלני כל טוב, כי אנחנו מדברים באופן כללי. באופן כללי, בדרך כלל אדם שעבר אחד מארבעת הדברים האלה, הגיע למחוץ חפצו וחיים טובים מול שלום,

ולכן יברך את הברכה בשם ומלכות.

כל דבר שיש לו ספק לא ימהר לברך, ישאל קודם חכם.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל, ויש לנו שרשרת של מחלוקות.

הבאתי כמה דברים כדוגמאות, אבל יש עוד כמה דברים שנראה בהמשך הסיבה, ולכן כדאי שישאל חכם.

יש דברים שיש לנו מנהג.

ברגע שיש מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, כמו שאמרו תרומת הדשן, מרן ושאר הפוסקים,

על-פי דברי הירושלמי.

אבל כשאין לך מנהג,

אז בדברים כאלה כדאי שאדם יהיה זהיר,

לא יברך אלא ישמע את ברכת הגומל מאדם אחר, וטוב שכל אדם שבא לברך את ברכת הגומל,

תמיד יש אנשים שיש להם ספקות,

ולכן טוב יעשה אם יאמר בפירוש. אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה,

זה מנהג טוב והדבר הטוב ביותר.

בנוסח הזה, כשהוא בא להוציא רבים ידי חובה, החתם סופר אומר שישנה מלה אחת,

יאמר לחייבים טובות שגמלה נו במקום שגמלה מי,

יאמר לשון רבים.

עוד מאחרוני אחרונים העתיקו אותו.

אבל כנראה שלפי הקבלה אין הדברים כן.

כנראה שלפי המקובלים הנוסח צריך להיות הגומל,

החייבים טובות שגמלה מכל טוב, גם כשהוא אומר את זה לרבים.

תיקח דוגמה.

בתפילת הדרך הגמרא אומרת, להשתתף אין איש בעדי ציבורה.

אל תאמר לשון יחיד אלא תאמר שתוליכנו לשלום, תצעידנו לשלום.

לעומת זה,

בברכות השער אתה אומר מחר בבוקר,

המעביר חבלי שינה מעיני.

את כל הנוסח בהמשך שם אתה אומר לשון יחיד.

למה לא תאמר לשון רבים?

אנחנו צמודים לדברי המקובלים,

ולפי הקבלה צריך להיות שם לשון יחיד. כנראה שגם פה הדברים הם כך,

ולכן לא כדאי לשנות, עדיף יותר להישאר עם הנוסח.

אם שמעת אדם שאמר שגמלאנו,

אז כנראה שהוא למד את החתן סופר, בסדר, יש לו על מי לסמוך.

אבל מלכתחילה עדיף יותר שלא לשנות.

הרבה פעמים יש אנשים שיש להם סעודת הודיה,

ומרוב ההתלהבות יש להם רצון לברך את הגומל. תשאל אותם מה היה העניין, אם הם חייבים בהגומל או לא חייבים בהגומל, לא תמיד הם חייבים,

וזהיר אותם כדי שלא יבואו לידי ספק ברכה למטלה.

ובעזרת השם,

הברכה שאנחנו עונים לו, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלע, שיתקיים בכולנו. אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיח אומר.

תודה רבה.