הלכות ברכת הריח בספק – רוב ומיעוט, מחצה על מחצה | יום השנה להרב יעקב ישראל פישר

 

- - - לא מוגה! - - - 

תודה רבה, חברה וחברה.

היינו בסימן רייז,

סעיף ז.

היה הולך חוץ לכרך,

והריח ריח טוב אם רוב העיר עובדי עבודה זרה אינו מברך ואם רוב ישראל מברך.

יש לנו חובה לברך את ברכת הריח, הצא בסמים, הסבה בסמים, אבל

כל זה כשמותר להריח, אבל בסמים של ערווה אסור, בסמים של עבודה זרה אסור להריח וממילא גם אסור לברך.

הגמרא מביאה את הדוגמה הראשונה,

מה שמרן כתב בסעיף הקודם,

שאסור להריח את הבושם, את הבשמים של עבודה זרה,

ולכן כשיש לאדם גם יהודים וגם גויים,

והיו שם פרחים והוא לא יודע אם זה של היהודים ומותר או של הגויים ואסור,

הולכים אחריו,

כמו כל דבר, כך גם בהלכה הזאת,

אחרי רבים להטות,

אם הרוב הם יהודים,

מותר, תברך ותריח, אם הרוב הם גויים,

סתם מסיבתם לעבודה זרה, ולכן אסור להריח ואסור גם לברך.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא, על זה אין ויכוח אין חולק.

מחלוקת בפוסקים,

מה יהיה אם זה בדיוק חצי-חצי?

יש שם חמישה יהודים וחמישה גויים.

האם מותר להריח?

האם מותר לברך או לא? מחלוקת בראשונים.

רבנו אליהו מילונדריש אומר, אסור להריח, אסור לברך.

רוב הפוסקים חולקים.

הרעביה, הרוקח,

רוב הפוסקים אומרים שהדבר מותר.

מעיקר הדין יש מקום להקל.

רק בגלל ספק ברכות להקל,

מצד זה לא כדאי להריח כדי שלא יסתבך עם הברכה.

גם באחרונים, העלייה רבה ושאר האחרונים, גם כן דנו בהלכה הזו.

אומנם המשנה ברורה על המקום, הקל בדבר. הוא אמר שלא רק ברוב, אלא גם ממחצה על מחצה, גם כן הדבר מותר.

נכון שהרמב״ם כתב לנו שהאיסור להריח

קטורת של עבודה זרה,

משום שנאמר, לא ידבק בידך מאומה מן החרם,

אבל כתבו השושנים לדוד והביאור הלכה, שאין זה דאורייתא,

זה רק אסמכתא.

ממילא כל הוויכוח הזה הוא בדרבנן,

ואם כך, היה צריך לומר, ספק דרבנן נקודה.

אף על-פי כן,

כיוון שיש לנו כאן בעיה עם הברכה,

הבעיה לא רק אם מותר להריח, הבעיה היא גם מסתעפת

אם צריך לברך אם לאו, ולכן

עדיף שאדם לא יריח כדי שלא יצטרך לברך,

זה הדבר המומלץ.

אבל אדם שהריח,

אמר את הברכה כהוגן, והריח.

מעיקר הדין,

הברכה שלו טובה,

לא צריך להגיד לו אחר כך שיעשה תיקון על הברכה לבטלה. לא, מעיקר הדין

זה לא ברכה לבטלה.

והסיבה,

מדוע באמת גם במחצה על מחצה יש מקום להתיר,

אנחנו לומדים את זה מדברי המאירי,

מה שכתב בברכות בדף נג'.

תודה.

המאירי אומר כאן, לענייננו מותר,

אבל לא רק כאן, שם הוא הסביר בדף נג' למה מותר.

הוא הסביר ואומר,

שם מדובר לגבי נר,

נר שהודלק בהיתר במוצאי שבת על-ידי יהודי,

מברכים עליו בורא מאורע אש.

אבל נר אש של גויים שהדליקו ביום שבת,

נר שלא שבת ממלאכת העבירה,

אסור לברך עליו עם מוצאי שבת.

יש לך נר, אתה לא יודע מי הדליק, אתה הולך שוב אחרי הרוב. הרוב שם היהודים, תברך,

הרוב גויים, לא תברך.

מחצה על מחצה מאי?

מריי אומר, כן, אפשר.

למה?

יש לנו ספק ספקה, דהיינו רוב.

חצי יהודים, הם הדליקו בהיתר במוצאי שבת.

אפילו אם תאמר לא הם הדליקו הגויים,

מי אמר לכאן שהגוי הדליק ביום שבת?

אולי הדליק במוצאי שבת?

יש לך, אם כן, רוב אפשרויות

שהדליק בהיתר.

אותה הטענה יש גם פה.

האם כל בשמים שיש אצל הגוי כולם עבודה זרה? לא.

אז לא רק החצי של היהודים זה ודאי מותר,

אלא גם החצי השני של הגויים,

גם הם לא מאה אחוז שזה עבודה זרה,

יש לנו, אם כן, רוב.

וברוב, במציאות, יש לנו דוגמאות רבות

שבזה לא רק שהדבר מותר, אלא מותר גם לברך,

ואין בזה איסור שם שמים לבטלה.

כך אומר המהר״ם,

הוא מוכיח את זה מהגמרא במסכת יבמות קכא,

שם מסופר,

יהודי בשם חסה נסע ולא חזר.

בא איזה גוי ומסיח לפי תומו.

הוא שואל,

מי הם בני הבית של חסה? מה נהיקה בחסה?

ואז בא וסיפר להם שחסה טבע באונייה,

אונייה שלא טבע.

שמע רב נחמן,

הוא נשבע ואמר כך,

האלוקים אכלו כברי לחסה.

אני אומר אלוקים בקוף, הוא אמר וה.

שמעה אשתו, הלכה התחתנה, והגמרא מעריכה שם לומר שגם אם נומע מדאורייתא היא מותרת מדרבנן, יש בעיה ולא הייתה צריכה להתחתן.

שואל המהרם,

איך רב נחמן אמר שם שמים?

הרי אונייה שטובעת,

האם כולם, כל נושאי האונייה, 100% כולם מתים? לא.

יש חלק שניצולים.

אומר המהרם, הרוב טובעים.

כיוון שהרוב טבעו ומתו, יכל גם להזכיר שם שמים.

אנחנו תמיד אומרים, ספק ברכות להקל, אפילו מיעוט נגד הרוב.

אבל כאן, במקרה הזה,

זה רוב במציאות.

כשיש לך רוב במציאות,

לומדים אנחנו מדברי המהרם שבזה לא נאמר הכלל של ספק ברכות להקל.

דוגמה לדבר.

בספר שמואל א' פרק כ' מסופר

שדוד המלך שלח את אנשיו

שיגבו את מה שחייב להם

נבל הכרמלי.

הם שמרו על הצאן שלו.

ממילא מגיע להם את שכר העבודה.

היה זמן שהוא גוזז את הצאן.

כשאדם גוזז יש לו למי למכור, יש לו מזומנים,

ולכן הוא תבע את מה שמגיע לו.

אבל אותו נבל,

כשמו כן הוא, נבל הוא ונבלה עמו,

לא רצה לשלם, ודיבר גם דברים קשים מאוד נגד דוד המלך.

דוד המלך שמע את הדברים,

מייד רצה להתארגן ולהרוג את נבל.

לא רק שהתכונן לביצוע, אלא הוא גם נשבע בשם השם,

שם השם אלוקים, אם ישאיר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר.

בסוף אביגיל, אשתו של נבל, באה, פיסה אותו,

הביאה לו מנחה על לחמו ואמרה לו, למה אתה תהרוג אותו?

תשאיר את זה לקדוש-ברוך-הוא.

וכך היה עשרה ימים עד יום הכיפורים. יום הכיפורים זמר הלך, מת.

אלה הדברים. שואל, בספר שואל ומשיב

איך דוד המלך נשבע, אמר שם שמים?

אתה רואה בסוף?

בסוף הוא לא הרג אותו.

אל יתעניין חוגר כמפתח.

אם כך,

דוד המלך היה צריך להיזהר. איך הוא אמר שם השם,

נשבע שכך וכך יעשה לנבל?

עונה ואומר השואל ומשיב על פי המארם.

דוד המלך, אולי הלבן, היה עמו ארבע מאות איש.

אותם הגיבורים היו רוצים לחסל את נבל לפי הטבע בתוך כמה שניות, והיו צריכים לעשות חיסול ממוקד עד שהמטוס יגיע, יעלה ויבוא.

עושים את זה ובתוך שניות נכנסים לבית שלו וגומרים את העסק, או יעשו ממנו כפרה.

ולכן דוד המלך הלך לפי הטבע.

על-פי הרוב במציאות אפשר לעשות כך וכך,

ולכן היה רשאי דוד המלך גם להזכיר שם שמים,

כך מפרש השואל ומשיב את הפסוקים.

אומנם בעניינים של ברכות,

כשיש לנו ספק, מחלוקת בפוסקים,

אנחנו אומרים את הכלל,

ספק ברכות להקל אפילו מיעוט

נגד הרוב.

יש לך מאה פוסקים שאומרים לברך.

רק שניים אומרים לא לברך, מה אנחנו אומרים?

ספק ברכות להקל,

לא לברך.

אז שם אתה כל כך הולך לקצה האחרון, אתה אומר, לא לברך.

למה כאן אתה כל כך נדיב ואומר שאם יש לך רוב אתה כן מברך?

ההסבר לדברים האלה, על-פי מה שאומר בספר גט פשוט.

גט פשוט,

חיבר אותו רבנו משה בן חביב,

היה מרבני ירושלים כאן לפני 350 שנה,

חיבר ספר כפות מרים על מסכת סוכה,

גט פשוט על הלכות

גיטין, אבן-עזר, סימן, קייט והלאה.

יש לו שאלות ותשובות קול גדול ועוד.

שם הוא עומד על מה שאמרה התורה בחומי השמות

פרשת משפטים, אחרי רבים לעטות.

האם גם בפוסקים הוא כך בדיוק אותו דבר או לא?

הרב מחלק ואומר,

כשאנחנו יושבים בסנהדרין, יושבים כאן 71,

גם הרוב שמע את המיעוט, שמעו אותי,

שמעו את כל מה שהסברתי,

ולא השתכנעו, נשארו בדעתם,

ולכן. וזה רק הכתוב, אחרי רבים לעטות.

אבל

אם זה סך הכול רוב של פוסקים,

בפוסקים לא ראוי שתחיו.

האם חקרי הלב ראה את הגאון מווילנה? לא.

האם הגאון מווילנה ראה את חקרי הלב? לא.

זה היה בירושלים, זה היה בווילנה.

היום,

קל מאוד, היום, דרך האינטרנט,

אתה יושב כאן, רואים אותך בכל העולם.

כל מה שאתה אומר, דברי תורה, שומעים בכל העולם.

אתה מקפיא ספר במחשב, דרך המייל או דברים אחרים.

היום, בקלות, הכול עובר לכל המדינות שבעולם.

אבל אז לא היה כך, אז לא היה כמעט קשר.

ואם היה רואה הגאון מבין לה את הראיות של חקרי הלב,

מדוע הוא אמר מותר או אסור, הוא לא היה חוזר בו.

זה לא כמו הדוגמה של הסנהדרין.

ולכן אומר הגט פשוט,

אין כאן רוב דאורייתא, זה לא כמו הסנהדרין.

מה שאנחנו תמיד אומרים, אחרי רבים להטות, מי דרבנם, כך אנחנו מנהיגים.

אם כך,

מדאורייתא מה זה?

יש לך שני פוסקים שאומרים לא לברך.

מה היחס שלהם כלפי המאה מדאורייתא?

ספק שכול.

חכמים בדברים אחרים אומרים,

תלך לפי הרוב. כאן לא.

כאן זה ספק ברכה לבטלה.

אז אם זה ספק שכול,

תאמר ספק דרכות להקל.

זה החילוק בין הפוסקים לבין,

אם זה מציאות של רוב, מציאות של רוב כמו הדוגמה של המאירי,

כמו הדוגמה שאמר המהרן,

כמו הדוגמה שאמר השוען ומשיב במעשה של דוד ונבל.

נכון, הדברים האלה זה רוב המציאות. רוב המציאות אפשר לברך.

שהרי אדם שוחט את הפרה,

אחרי זה הרבה פעמים יש חור בריאה או במקום אחר, 18 טרפות.

לפני שאתה שוחט,

אתה אומר, מלך העולם, אשר קידישנו למצוותיו וציוונו על השחיטה.

מי יורשה לך לברך? איך אתה מברך?

תגיד,

יש לך 40% או 47% שזה טרף?

אולי זה טרף? ספק ברכות להקל.

איך אתה מעז לברך?

אתה אומר, לא.

רוב במציאות אני יכול גם לברך,

ולכן חכמים תיקנו ברכה על השחיטה ולא חששו למיעוט.

מה שאין כן לגבי רוב ומיעוט של הפוסקים, שם העניין בנוי בצורה אחרת, ולכן שם אתה אומר שאנחנו חוששים מאוד וספק ברכות להקל.

לא עכשיו.

גם את הכלל, הלכה כדבריה מקל ואבל, גם כן הסבירו לפי המהלך הזה.

היינו,

בא אדם שהוא עוול בתוך שבעה,

שואל אותך שאלה, אתה פותח את השולחן ערוך, את המפרשים,

מה אתה רואה?

מאה פוסקים אומרים אסור,

שניים אומרים מותר. מה אתה עושה?

אתה אומר לו, הלכה כדבריה מקל ועוול.

הוא שואל אותך מייד, מה אתה עושה? צחוק.

כל מקום אתה הולך אחרי הרוב, אחרי רבים נאטות.

למה כאן אתה סומך על השניים נגד המאה?

שוב, גם כאן,

כיוון שלא ראוי שתחיף, זה לא רוב דאורייתא,

אז מעיקר דידי נשאר ספק שקול.

אם זה ספק שקול, זה נאללה הלכה כדברי המקל באבר.

כך גם לגבי דיני ממונות, גם שם אותו כלל.

הרי שהגמר, התובע, הנתבע, העדים,

גמרו את הכול,

עכשיו יושבים הבדין, יושבים הדיינים לדון מה הפסק-דין.

מה הם רואים?

אותו המוחזק,

הנתבע,

יש רק שני פוסקים שאומרים כמוהו.

אבל, צד השני, מאה פוסקים אומרים מההפך.

מה אתה פוסק?

אתה אומר,

המוחזק, היינו הנתבע, אומר, קימלי.

קימלי, כדעת אותם שני הפוסקים,

אלה הדברים שנאמרו שם בדיני ממונות.

יעמוד התובע ויצעק ויאמר.

אני למדתי חומש,

למדתי אצל המורה בכיתה אחרי רבים להטות.

איך אתם, הדיינים,

איך אתם עוברים על מה שאמרה התורה אחרי רבים להטות? מה זה קימלי? כך הוא ישאל, כך הוא יצעק.

תענה לו, מי דאורייתא?

כיוון שלא ראוי שטחים,

ולכן מהתורה זה נחשב ספק שקול.

אם זה ספק שקול,

עוקם עמונה בחזקת מראה,

הנתבע הוא המוחזק,

ועל-פי מה שאומר המוחזק בית-הדין פוסק את ההלכה.

גם אם הוא לא למד הנותה המוחזק, יהודי תמים גדול,

מימיו לא למד חושן משפט, הוא לא יודע.

אנחנו הבית-דין, אנחנו הדיינים,

תובעים בשבילו ואומרים בשבילו.

זה הכלל של קימלי, אתה רואה שיש דוגמאות יוצאות מן הכלל.

אבל כשיש לך רוב במציאות,

שם אין לך את החשש הזה.

מרם מינץ, הדוגמה שלו,

אדם שנולד לו בן בכור.

עכשיו הלילה הזה, ליל ה-31,

אתה רוצה לדעת מה שלומו של הבן שנמצא כעת בברוקלין?

אתה מרים טלפון, אתה שואל.

אמא אומרת לך, ברוך השם, בריא ושלם.

למרות שהתינוק לא נמצא כאן,

האבא נמצא כאן,

הוא בא מייד לידידנו שלמה הכהן ועושה את כל הטקס

בלי לתת לו.

תמיד נותנים את התינוק לכהן, הכהן לוקח אותו,

כמעט רוצה ללכת,

כאן אין את ההצגה הזו, אין את ה...

אבל מברך ונותן לכהן חמישה סלעיים.

היום זה קל מאוד, אתה מברר.

בזמנם לא היה את כל הדברים האלה, לא היה טלפון, לא פקס,

לא מברקים, שום דבר לא היה.

אז שואל המהרם מינץ, אולי נחשוש, אולי הילד הזה חלילה הלך לעולמו,

אולי הוא היה נפל.

אומר המהרם מינץ, רוב הילדים בעולם הם בני קיימא, ולכן יכול גם לברך.

תגיד, אבל יש מיעוט שהולכים לעולמם, שקוראים להם מקרים לא טובים.

אז למה לא נחשוש למיעוט לעניין ברכות, ספק ברכות להקל?

תגיד לו שאעשה את הפדיון, אבל בלי ברכה.

אתה לא אומר דבר כזה. ולמה?

כאן זה רוב במציאות.

על-פי זה גם אומר מורנו החכם עין ציון,

באורך לציון, חלק א', סוף, יורדה.

ביום השמיני מביאים את הבכור החמור, פדיון פטר חמור,

מביאים אותו ורוצים לעשות את הטקס.

והכהן עומד לפני הברכה ושואל,

ילמדנו רבנו, אולי הפטר החמור הזה,

אולי הוא נפל, אולי הוא ימות, מי מבטיח לך שהוא יישאר בחיים, שהכול בסדר?

שוב, אתה הולך אחרי הרוב,

ולכן לא רק שהכהן יכול לקבל את הפדיון בשה,

אלא גם יכול לברך אותו בעל החמור,

ופטר חמור תפדי בשה וכו'.

אלה הדברים שנאמרו שם גם בנושא של הלכות ברכות,

גם בזה אנחנו מתחשבים במציאות.

אז אם נלך שם, גם פה יהיה לנו את הצד כולה להקל בדבר, גם בדוגמה של מחצה על מחצה.

אבל,

כמו שאמרתי,

זה לא מוסכם,

ולכן פתרון קל,

כאן אתה לא חייב להריח, מישהו מחייב אותך,

אל תריח ואל תברך,

אל תיכנס מעיקרה לסלע המחלוקת,

זה הדבר הכי קל, הפשוט ביותר.

אבל אם אדם בירך, כמו שאמרנו קודם,

יש לו על מי לסמוך.

הרמ״א כתב הלכה יותר חמורה מזו ביורד העם סימן ש״ט.

באו ואמרו לאישה,

ראינו את בעלך לפני חמישה ימים גוסס.

מה הלכה? רוב גוססים למיטה.

ואנחנו לא יודעים מה קרה מאז עד היום.

היום אתה יכול לברר איפה הוא היה גוסס ואיזה בית-חולים, מה קרה.

אבל אז אי-אפשר היה לדעת, ראינו וזהו.

רוב גוססים למיטה,

אתה פוסק לה לשבת שבעה.

תגיד, למה הלכה כדבריה מקל באבל?

אולי יעשו לו החייאה,

אולי אחרי החייאה, אולי הוא נשאר בחיים?

זה לא אומר כך.

אתה הולך אחרי הרוב, זה כאן רוב במציאות.

ולכן אפילו לגבי אבילות אתה אומר לה שתצטרך להתחיל לשבת שבעה.

קל וחומר גם בדברים אחרים שאנחנו הולכים בהם אחרי הרוב במציאות,

ולכן הוא הדין גם פה,

יש לנו את כל הצדדים שאמרנו,

ואם האדם הזה בירך,

יש לו בוודאי על מי לסמוך.

למול אדם להתפתח?

עקרונית כן.

היום, כמו שאמרתי, המציאות לא כך.

היום אתה יכול לברר,

כשאפשר לברר, בוודאי שיש חובה. בזמנם, בתיאוריה כן.

הלילה האזכרה של הגאון רבי יעקב ישראל פישר.

הרב היה אב בית-הדין של העדה החרדית,

נפטר לפני שמונה שנים.

הרבה מהחברים כאן שיושבים אתנו צריכו להכיר אותו או לשאול אותו שאלות.

הרב היה פסקן ממדרגה ראשונה,

היה מגדולי הדור, היה גדול, עצום ורב.

הוא היה במשך שעות הבוקר מגיד שיעור בישיבת עץ-חיים,

אבל בבד בבד היה הרב של בית-הכנסת הגדול זיכרון משה, אשכיב לך שם,

והיה מגדולי הפוסקים, יש לו ספרים, אבן ישראל ועוד.

שם אתה רואה את הגאונות שלו,

היו לו כתפיים רחבות.

היה יושב בבית-הדין,

דיין שנחית לעומקה דדינא.

וכל מי שהיה רוצה היה שואל אותו שאלה, היה מייד במקום עונה.

היום כל פיקידון קטן,

אתה רוצה ממנו משהו, הוא יאמר לך, תבוא למשרד, תקבע תור.

הוא לא ידבר אתך באמצע הרחוב, זה לא מהכבוד.

אבל אז עם החכמים האלה היה להם ענווה אמיתית.

כל אדם שהיה שואל, הוא היה עונה.

היום בדור החדש

לא כל החכמים יודעים את מנהגי העדות.

לא כל החכמים בקיאים גם במרן, גם בהרמה.

אבל הוא החכם, ידע הכול.

אם היה בא אליו ספרדי, היה שואל שאלה,

והוא יודע שיש מחלוקת,

הוא לא היה אומר לו, הרמה אומר כך וכך והלכה כך וכך.

הוא היה מייד מצטט לו את דברי מרן או את המנהגים שלנו, ועל-פי זה היה חותך מייד ופוסק את ההלכה.

יש הרבה חכמים שיש להם, ואין פורת יוסף, זיכרון,

וזוכרים את מה שכתוב בלשון מרן על שולחן ארוך.

אבל לא כולם זוכרים לצטט מלה במלה.

כשלא הייתי שואל אותו,

היה עונה לי מלה במלה,

כך היה הזיכרון שלו חזק,

היה מצטט לא רק את התוכן אלא היה מצטט את דברי מרן,

היה אומר לי, אתם ספרדים, ההלכה היא כך וכך.

הוא היה עונה בצורה יסודית, בצורה טובה, קולע אל הסערה ולא יחטיא.

היום יש כל מיני אנשים, שועלים קטנים, מחבלים כרמים,

לא למדו הרבה,

ואם בא איזה ספרדי שואל,

הם עונים לו כמו המנהגים שלהם, הם לא בקיאים,

לא יודעים, ועונים לו,

אתה אומר לו, איך פסק תתף?

אז הוא אומר, כן, גם הספרדים צריכים לעשות כמו הרמה. כך הוא אומר לך,

ממציא מהראש שלו, כנראה חלם איזה חלום בלילה,

והוא מיישם את זה ביום.

אבל גדולי הדור, חכמי האשכנזים גדולי הדור,

לא כך פסקו.

ייבדל לחיים, הרב אלישיב.

אתה הולך לשאול אותו שאלה,

אם יש הבדל בין מרן להרמה, אם יש הבדל במנהגים,

הוא פוסק כמו שאנחנו פוסקים, הוא יודע גם את זה וגם את זה, וכך הוא פוסק,

וכך היה פוסק גם הגאון הרב פישר,

כשהיה רואה את האדם,

היה עונה לו,

לפעמים דרך הטלפון,

אתה לא מזהה, אתה לא יודע מי זה,

צפרדי, אשכנזי, אולי פנים אל פנים אתה מזהה,

אבל לפעמים דרך הטלפון אתה לא יודע, אולי הוא תימני, אולי הוא אשכנזי.

הוא היה שואל, מייד הוא היה שואל,

ואחרי שהיה מקבל תשובה, מי השואל?

היה פוסק והיה אומר לו,

צריך לעיין, תבוא עוד שבועיים, אני אבדוק.

לא, היה מייד חותך, היה קולע אל הסערה, ותמיד הפסקים שלו היו מדויקים מאוד.

חבל שאיבדנו את אותם גדולי החכמים.

חכם מן ציון תמיד אהב להשתעשע עמו,

ללמוד עמו דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

לפני 56 שנים לאבא היתה ישיבה,

הישיבה הייתה בבית-כנסת אוהל רחל,

קראו לישיבה ישיבת אור התורה.

האבא לא היה רגיל להזמין את חכמי האשכנזים. מי שהיו אומרים שם שהורים,

מורנו חכם מן ציון וחכמי הספרדים.

אבל חכם אשכנזי אחד ויחיד, האבא הזמין לומר שיעור שם,

זה היה הגאון רבי יעקב ישראל פישר.

האבא הזמין אותו. אז הוא היה צעיר מאוד לימים, הרב פישר.

אפילו אחי, אבא הכיר ידע עד גדלותו.

גם כשאבא כותב לו בענייני הלכה, תראו ביביע עומר חלק ג',

אבא כותב לו שם שבחים מופלגים.

למרות שהוא היה צעיר מאוד, היה לפני גיל 40,

אתה רואה שהיה כבר אז גדול, עצום ורב.

בכבוד ידידנו דוד,

דוד חיידון ונמצא.

יעקב, בכבוד. יעלה ויבוא וימכור.