ברכות הריח בהלכה – דיני “הנותן ריח טוב”, בשמים ותערובות למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רטז סעיף ב'.

מרן מצטט לנו כאן את דברי הגמרא בברכות מ״ג.

יש לנו ארבעה סוגי ברכות הריח, עצה בשמים, עשבה בשמים, מיינה בשמים.

וברכת הנותן ריח טוב בפירות. כשאדם מריח גויאבה או לימון,

מילון וכיוצא בהם, נברך את הברכה האמורה.

אצלנו כאן מרן כותב לנו את הנוסח הנותן ריח טוב בפירות.

אבל יש נוסחה אחרת.

הגרסה בירושלמי לא כך.

ובראשונים יש כמה נוסחאות, שלושה נוסחאות.

במקום הנותן ריח טוב בפירות,

במקום זה הנוסח שלהם, אשר נתן.

ההבדל הוא, אשר נתן עבר,

וכאן הנותן לשון הווה.

מחלוקת,

איך הגרסה הנכונה.

בגלל המחלוקת הזו, רבנו יוסף חיים ברב פעלים אמר,

לא כדאי לברך את ברכת הריח על הפירות.

ועל-פי זה גם בבן-ישחי, שנה ראשונה, פרשת וית-חנן, גם כן הלך בדרך הזו, בשיטה הזו.

אבל,

האחרוני-אחרונים העירו.

א. יש לנו מנהג.

אנחנו נוהגים לברך הנותן ריח טוב בפירות.

אם יש לך מחלוקת ויש מנהג,

אתה הולך אחרי המנהג.

זאת ועוד.

ה. ההבדל בין הנסחאות הוא הבדל מלכתחילה, מה יותר טוב.

אבל אם אדם יגיד, הנותן ריח טוב בפירות או אשר נתן, בין כך ובין כך הברכה היא בסדר.

אין כאן מחלוקת לומר שחלילה אם תאמר כך זה טוב,

אחרת זה ברכה לבטלה או להיפך.

אלא בכל מקרה הברכה היא בסדר.

הוויכוח הוא רק יותר מהודר,

ולכן אין לנו צעד למנוע את הברכה הזו, כיוון שעם ישראל נוהג לברך. לכן המסקנה היא שאנחנו מברכים את הברכה הזו הנותן ריח טוב בפאות, אבל,

מרן מדגיש, כל זה כשהוא בא להריח.

אבל אם הוא בא לאכול,

לא שייך לברך.

אני לוקח את הגויאבה,

אני בא לברך בורא פרי העץ,

ואני רוצה לפני כן גם להריח.

האם הוא יכול לברך או לא יכול לברך,

הוא עושה שני דברים ביחד.

אז מרן כותב, ואני מילג שנטלו להריח בו,

או לאוכלו ולהריח בו.

יש לו כוונה גם להריח, שני הדברים ביחד.

אבל אם אותו האדם נטלו לאוכלו ולא נתכוון להריח,

אף על-פי שהוא מעלה ריח טוב, אינו מברך.

זאת אומרת,

הגבלנו את ברכת הריח על הפירות,

הגבלנו את זה לא מעט.

מרן נקל, אם הוא מתכוון לשני הדברים, גם להריח וגם לאכול, מרן נקל, אפשר לברך,

הנותן ריח טוב בפירות.

אבל המגן אברהם חולק.

הוא אומר, לא.

אפילו אם האדם הזה בא לאכול ולהריח, גם לא.

צריך להיות שהאדם הזה בא להריח ולא לאכול.

כך אומר המגן אברהם,

והכלל בידינו, כשיש לנו ויכוח, מחלוקת,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

אנחנו חוששים לדברי המגן אברהם.

תראו כאן, בביאור ההלכה, הדיבור המתחיל, או לאכולו.

כאן הוא מציין את דברי המגן אברהם,

מאריך במחלוקת האמורה.

אבל אנחנו יכולים לזכות בברכה הזו, הנותן ריח טוב בפירות, בדוגמה כזו.

אני לוקח את הפרי,

אני מברך עליו, הנותן ריח טוב בפירות.

אני לא מברך ולא אוכל מייד.

מחכה, חמש-עשר דקות.

בזה, כשאני לא אוכל מייד,

בזה הברכה היא טובה. כך משמע מדברי בעל הלכות גדולות,

ואת זה כותב אביר הלכה בסוף הדיבור,

שבזה באמת יוכל לזכות לברך.

ולכן,

אדם שיש לפניו כוז תה, והוא רוצה לטפטף גם לימון.

יש על הלימון ברכת הריח.

אל תטפטף עכשיו. קודם כול תברך הנותן ריח טוב בפירות וטרח.

אחרי עשר דקות התה נהיה פושר,

אז כשאתה בא לברך שהכול, אז תסחט.

אם מייד אתה שוחט ומייד אתה מברך שהכול ושותה,

זה לא הולך ביחד עם ברכת הריח,

כמו שאמרנו, הוא ייכנס למחלוקת, לוויכוח הזה.

אבל כשהוא עושה את הדברים לא בבת-אחת אלא בזה אחר זה, בדרך הזו,

הדבר טוב, הדבר יכול להועיל.

יש לנו בעיה עם התבלינים.

מרן הביא לנו דוגמאות של התבלינים גם בסעיף ב' וגם בסעיף ג'. מרן דיבר על הציפורן שבספרדית קוראים לה קלהו. מרן אמר, נותן ריח טוב בפירות.

אחר כך בהמשך מרן דיבר בסעיף ג' על הורד,

על הקינמון,

שהוא עוד הנדי,

על מי הורד,

על הלבונה,

המצדקי וכיוצא בהם,

בורא ארצה בסמים.

השאלה היא באופן כללי.

איך אנחנו מתייחסים לתבלינים?

מה ההדרכה שאנחנו מברכים עליהם כשאדם בא להריח?

המסקנה,

התשבץ והאלי הרבה לא הלכו בדרכו של מרן,

אלא

לעולם על התבלינים תברך בורא מיני בסמים.

בדיעבד, אם אמר על הפלפל,

אמר עליהם את הברכה, נותן ריח טוב בפירות, יצא.

בדיעבד,

אם אמר על הקינמון, בורא עשה בסמים, בדיעבד יצא.

מרן אומר גם מלכתחילה.

ברור שאנחנו נאמר, אם טעה ואמר כך, ודאי שיצא.

השאלה היא רק מלכתחילה.

מלכתחילה אנחנו חוששים לדברי החולקים,

ועדיף יותר לברך את הברכה, בורא מיני בסמים.

והטעם,

מדוע ולמה?

את התבלין אתה לא לוקח ואוכל כמו שהוא.

אתה לוקח את הגויאבה ואתה אוכל אותה כמו שהוא.

אתה לוקח את האתרוג,

אתה לוקח את אותם הפירות ואוכל אותם כמו שהם.

כאן לא. כאן מי אוכל קינמון כמו שהוא?

לוקחים את הקינמון, מערבבים את זה עם המאכלים.

ולכן, לפי דעתם,

כיוון שזה בא בצורת ההנאה מהריח על-ידי תערובת,

ולכן הברכה תהיה בורא מנבש סמים. אנחנו חוששים לדבריהם.

רוב האחרונים הלכו בדרך הזו, ולכן עדיף יותר שיברך עליהם בורא מנבש סמים. אבל אם אמר הנותן ריח טוב בפירות, כמו שאמרנו, בדיעבד בוודאי שיצא,

אבל יותר מהודר,

יותר טוב,

שיאמר את הברכה, בורא מנבש סמים. למה הקליפה של קילימונים היא שלמה?

את הקליפה אתה לוקח ואוכל כמו שהיא? אני רוצה רק לארח אותה.

שוב, איך אוכלים אותה? אם אתה רוצה לברך את הברכה,

הנותן ריח טוב בפירות,

זה הדמיון. כשאתה לוקח ואוכל מהגויאבה,

ממילא גם הברכה,

אותו דבר, אתה אוכל מהמילון.

אתה לוקח את המילון עצמו ואוכל.

אתה לא מערב אותו.

ולכן גם הברכה נותן ריח טוב בפירות.

היא מדויקת.

ברגע שאתה לא אוכל אותו לבד, תמיד אתה צריך, אתה נאלץ

לאכול את התבלין עם דברים אחרים,

אז המילה נותן ריח טוב בפירות לא מסתדרת.

זו הטענה של התשווייץ,

העלי הרבה ורוב האחרונים.

אנחנו חוששים לזה. נכון שמרן לא כתב כך,

מרן לא חילק אם זה לבד או בתערובת,

אנחנו חוששים לזה. הנפקא מינה גם לגבי הנענה.

בלשון המשנה דמדנה.

רבנו עובדיהם ברטנורא מביא את הפירוש, הוא אומר שבספרדית קוראים לזה מנטה,

בערבית קוראים לזה נענה.

כך מסביר בכמה מקומות רבנו עובדיהם ברטנורא במסכת שביעית ועוד.

ושיגולי הלקט בסימן מ״ד הוא אומר,

על הנענה מברכים בורא עשבה בסמים.

וכך המנהג.

רוב האחרונים,

הלכות קטנות ושאר האחרונים מצטטים את הדברים,

וכך המנהג של עם ישראל.

היום, בהווה,

בנענה שלנו, יש ריח מצוין.

בזמנו של עגינת ורדים, לפני 350 שנה,

הוא מספר שבמצרים לא היה לזה ריח טוב.

הם מדברים האחרונים גם על הנענה וגם על הרודה,

ובשניהם הם אומרים שלא היה ריח טוב.

אבל היום לא כך. המציאות לא כך.

היום זה מעובד טוב, מתורבת.

מה שאנחנו זורעים,

גם ברודה, גם בנענה יש ריח מצוין,

ולכן אין כאן מחלוקת בהלכה שחלילה וחס תאמר ברכה לבטלה,

אלא כאן המציאות שלהם היתה. לא היה ריח,

אז מה שאומר בספר שדה-הארץ, חלק ג',

שאין ריח, אי-אפשר לברך, הוא צודק.

היום, בזמננו, על הנענה יש ריח, אין שום בעיה.

ולכן המנהג הוא,

אנחנו מברכים על הנענה,

בורא יסבה וסמים.

אבל

יש היום שני סוגי נענע.

אתה הולך לשוק, אתה קונה חבילת נענע בשקל אחד או שניים.

יש גם נענע של גוש-קטיף.

יש כל מיני פירמות, כל מיני חברות,

ושם אין תולעים.

למה מיועד הנענע הזה?

לאכילה.

אם אתה רוצה רק להריח,

מה אכפת לך לקחת את הנענע הפשוט?

יש בו תולעים?

מה,

התולעים ייכנסו דרך הנחיריים? מה יקרה לך? לא יקרה כלום.

אפשר לברך אסבה וסמים גם על נענע שיש בו תולעים. אין שום סכנה.

אסור לאכול תולעים,

אבל לא אסור להריח את הנענע שיש בו תולעים.

אלא מה?

הם רוצים לאפשר לאנשים שתהיה להם יכולת גם לאכול מאותו הנענע, ולכן הם מגדלים את זה בחממה.

בדרך כלל יש להם חממות טובות, מסודרות,

שחרקים לא חודרים לשם,

הם מרססים טוב,

עושים את הכול בצורה מושלמת.

ואז אתה יכול לקחת את הנענע הזה,

או לחתוך אותו, לערב אותו בסלט,

או להניח את הנענע בתוך הכוס תה.

וזה מה שאנחנו עושים.

שאלה היא,

כשהאדם הזה רוצה לאכול מהנענע,

או רוצה להריח,

אם הוא בא לעשות בבת אחת את שני הדברים,

אמרנו קודם שאנחנו לא מברכים.

אבל אם הוא לא בא לאכול כעת,

אלא הוא מערב את הנענע בסלט, או שם את הנענע בכוס תה.

בעוד עשר דקות, כשהתה יהיה פושר, הוא ישתה ויברך שהכול.

בינתיים הוא רוצה לברך על הריח.

מה יברך על הריח?

שוב, האם יברך הנוטל ריח טוב בפירות,

או אם תלך לפי השיטה של התשבץ והעילייה רבה,

לא אוכלים את הנענע כמו שהוא לבד.

אתה לוקח לערב אותו או בסלט או בתה.

עוד פעם, לפי דבריהם,

אז לא כדאי לברך הנוטן ריח טוב בפירות,

אלא גם בזה יברך עשביה ומיניה,

ולא כדאי יהיה לברך הנוטן ריח טוב בפירות.

אבל אם אתה שואל עליבא דמרן,

עליבא דמרן,

יהיה אפשר לברך על זה הנוטן ריח טוב בפירות, כיוון שהגידול הזה,

גידול מיוחד לאכילה,

ולכן אפשר יהיה לברך את הברכה האמורה. מי שיברך כך,

יש לו על מי לסמוך.

גם ברודה יש את הטענה, כמו שאמרתי קודם,

האם הרודה יש בה ריח טוב או לא. המסקנה היא, היום כמעט כל האנשים נהנים מאוד מהריח של הרודה.

מי שלא נהנה לא יברך.

על טעם וריח אין להתווכח.

גם במאכל אמרנו, מי שלא נהנה מהאוכל,

אוכל מסוים, משקה מסוים,

אתה אומר בשבילך זה לא טעים, אל תברך.

אותו דבר גם פה.

אבל מי שכן נהנה יברך על הרודה.

שוב, מחלוקת האם עצה בשמים או עשבה בשמים או מיני בשמים.

גם שם יש לנו מחלוקת.

לפי הרמב״ם וראשי הם מפרשים את המשנה, מסכת גיליים, שזה מין ירק.

זאת אומרת, לפי דברי הרמב״ם,

ראשי והברתנורא,

יוצא לנו שצריך לברך עליו על הרודה עשבה בשמים.

אבל האחרונים לא כתבו כך.

מים חיים ושאר האחרונים אמרו שצריך לברך על הרודה עצה בשמים.

מי שמכיר את הרודה,

זה נשאר הרבה שנים, אתה נוטע אותו,

זה רב שנתי ולא צריך לחזור ולזרוע את הרודה כל שנה.

ולכן, ברור הדבר שאם אדם יברך על הרודה עצה בשמים,

ודאי שיצא.

בספר פקודת אלעזר של הגאון רבי אלעזר בן טובו היה אב בית-הדין של עדת המערבים כאן בירושלים לפני מאה שנה.

הוא אומר שמנהג לברך על זה עצה.

אבל הבעיה היא,

זה לא מנהג קדמון,

זה מנהג מאוחר יותר. ולכן אם אדם רוצה,

יברך על זה מיני בשמים,

יוצא ידי חובה.

או פתרון יותר קל,

יש לך הדסים,

ההדסים האלה,

ברכתם ועצה, תיקח את זה ביחד,

תעטוף אותו עם, תברך על שניהם ביחד להתעצב בסביב,

ובזה תפתור את הבעיה לגמרי מכל וכול.

לא, רבינו, כשהולכים לשוק, רואים את הערים האלה של הנעם להריח,

זה לא שרק לוקחים להריח, זאת איזה איזה מגנציה להריח,

אבל בגרום הארץ זה לא,

מעדיפים את זה מאשר את הגוש-קטיף להכילה.

לא.

השאלה היא, אלה שזורעים,

פעם לא היתה גוש-קטיף, היית יכול לטעון את הטענה הזו בקול רם. אבל היום,

כשיש את הגוש-קטיף,

אז כל הדתיים היום, אם מישהו רוצה לאכול, הולך וקונה את הסוג השני.

ממילא,

הרוב הגדול של אלה שקונים את המין שאינו מגוש-קטיף, בדרך כלל זה לריח.

זה בדרך כלל, רוב האנשים, לא רק הדתיים פוחדים מהתולעים,

גם החילונים.

גם הם יודעים שזה עושה צרות לבטן, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, וכן, כן וכלל, לעולם הבא.

ולכן, אני משער, ההשערה שלי,

שרוב רובם של אלה שמביאים את הנענע,

אם זה לא גוש-קטיף,

הרוב הגדול מביאים את זה לריח ולא לאכילה.

זה מה שאני משער, אדרמה, תבדוק.

מותר לך לבדוק,

תתעניין, אנשי מקצוע,

הסיטונאים, הם שמתמצאים בדברים האלה,

תשאל סיטונאי ירקות,

תשאל אותו, הוא יגיד לך בערך מה קורה.

נכון לרגע הזה הברכה היא אסווה.

בחילה רבה,

לגבי ברכה שאם הוא לא נהנה ממנה,

הוא לא יכול לברך בכל מקרה?

לא.

אם אתה מביא לי עכשיו ערק,

אני לא אברק, זה מר, זה לא טעים.

אלא מאי?

אתה אומר, נולד לי נכד, אני רוצה שנגיד לחיים.

מה אני אגיד לך, אני לא אברק?

אני מוכרח, אין לי ברירה, אני לוקח, שותה טיפה,

אם אני שותה, אני לא מברך, נו, אין ברכה.

אני חוזר לרודה.

גם ברודה ייתכן שיש תולעים.

תדעו לכם כלל,

התולעים אוהבים את הצבע הירוק.

היה אדם שניסה לקח פלסטיק, בפלסטיק אין מה לאכול.

הוא שם כמה צבעים

ושם אגרטל אחד של צבע ירוק.

אחרי שבוע הבא לבדוק,

באותו אגרטל שהיה פרחים מפלסטיק צבע ירוק היה שורץ תולעים.

הם נמשכים לירוק,

ולכן אדם שרוצה לקחת שיבא, נענע או רודה,

מה שלא יהיה, הירוק, הירוק הזה,

עלול להיות שיש בו תולעים. ולכן, שיבדוק.

כל אדם בודק. מה שאתה קונה מגוש-קטיף,

אז הם בדקו בשבילך,

הם עשו לך חצי עבודה.

אבל מה שזה לא בא מגוש-קטיף צריך יהיה לבדוק עלה-עלה מהנענע.

מי שאין לו סבלנות לבדוק ככה,

אז שלא ישים בתה, שיימנע.

הוא עלול, עם הכוס-תה הזה, לשתות הרבה תולעים.

או,

פתרון יותר קל,

אין לך נענה של גוש-קטיף,

אתה יכול לקחת מסננת.

אני לא מדבר על המסננת של התה.

מה ששמים, תה גס,

ועל המסננת הזו שופכים את המים הרותחים לדברים בטלים.

התולעים הם קטנים, הם יכולים לרדת דרך המסננת.

יש שם חורים גסים.

אני מדבר על הבד.

תשים בד, תשפוך על זה, תהיה לך נמה,

עכשיו זה מסונן,

עכשיו אין כאן תולעים,

תוכל לשתות את הכוס תה,

יהיה לך תה עם נענע, תה עם שבע וכיוצא בזה.

היום הבתי-חרושת בשקיות נטלין, השקיות של התה,

מה אתה רוצה יש.

ושם אין חשש תולעים.

אפילו אם הם לא לקחו את הנענע מגוש-קטיף,

אבל הנייר שסוגר את הכול,

הנייר הזה הוא עצמו הופך להיות כמסנן טוב, כמו הבד,

ולכן אתה יכול לקחת מזה.

יש לך תה בטעם נענע, בטעם שבע ובדברים אחרים, יש ברוך השם הכול,

ואפשר יהיה, יש על זה, אתה רואה,

הכשר הבד״ץ,

אין בזה שום חשש, שום בעיה, כלל ועיקר.

הכלל נותן טעם לפגם, מותר.

ולכן אל תחפש אם יש פי-60 או אין פי-60 נגד התולעים.

ספק אם היה בכלל.

גם אם היה,

מרן כותב לנו שכל זה נותן טעם לפגם,

ולכן לא צריך כאן את החישוב פי-60,

ולכן אם יש לך שקיות תה כאלה מותר לקחת אותה, אין שום בעיה בדבר.

אלה שמשתמשים עם ערודה,

הם אומרים לך שלא רק שיש בזה ריח טוב,

הם מצטטים את דברי הגאון חידה בכיכר לאדם,

שאומר שיש בזה גם סגולה נגד עין הרע, סגולה בדוקה ומנוסעת. יש הרבה אנשים שמחבבים את ערודה גם בגלל הדבר השני. אדרבה, מי שפוחד מעין הרע, זה מוקצה משבת?

לא רק שזה לא מוקצה.

אם אתה הולך במקום שאין עירוב,

מרן כתב לנו את דברי המשנה בסימן שא, סעיף כה,

שכמע מומחה מותר ללכת עמו גם במקום שאין עירוב.

וכאן, על-פי דברי הגאון חידה בכיכר לאדם, למדנו שזה נקרא כמו כמע מומחה,

אתה יכול לשים בכיס וללכת,

ואז נולד לך נכד, אחד, שניים, שלוש, כל הבשורות הטובות,

אין לך מה לפחד,

יש לך בכיס,

אתה משוריין, הכול בסדר.

אלה שעושים גם לברך וגם לריח, מה הטעם שלהם?

שאתה מצטרף חבילות חבילות חבילות חבילות, לא, לא, לא מצטרף חבילות חבילות, אלא השאלה אם תקנו חכמים את ברכת הריח,

הרי זה דבר שאין בו ממש.

כאן בלא לכי אתה אומר תודה לבורא עולם, אתה מברך את הברכה, בורא פרי עץ על הגויאבה,

אז מה הטעם לבוא ולהוסיף עוד ברכה? זו הטענה של החולקים על מרן.

אמרתי שזה לא מוסכם, מרן לא סובר כך,

אפילו לכן אנחנו חוששים בעניינים של ברכות,

ספק ברכות להקל.

מינה,

על הורד, מרן אומר, מברך בורא עצב סמים.

גם הורד, אתה לא צריך לזרוע אותו כל שנה מחדש,

אלא אתה נוטע את הורד להרבה שנים, אתה יכול לנטוע וזה מתקיים,

ולכן הברכה שלו היא בורא עצב סמים.

על מי הורד,

מרן ממשיך, שגם על מי הורד מברך בורא עצב סמים.

כאן יש לנו ארבעה דעות.

כאן כבר יש מחלוקת מה הברכה על מי הורד.

דעה ראשונה, עצב סמים,

דעה שנייה,

עשב בשמים,

דעה שלישית,

הנותן ריח טוב בפירות או בורא שמן ערב.

עוד פעם אני חוזר,

עצב סמים,

מינה בשמים,

הנותן ריח טוב בפירות או בורא שמן ערב.

אלה הן הברכות שהראשונים דנו בהן. המסקנה,

אנחנו פוסקים, כדברי מרן, גם על מי הורד מברכים בורא עצב סמים.

יש מחלוקת למה כאן לא חששנו,

למה לא אמרנו שיברך בורא מיניה בשמים?

אומר הרדב״ז,

המנהג,

כדברי רב-הי גאון והרמב״ם,

שעל מי הורד מברך בורא עצב סמים.

כיוון שכך הוא המנהג,

ולכן אנחנו הולכים בדרך הזו. על המנהג הזה גם העידו רמבית,

מערימת, כנסת הגדולה,

שאר החונים, כולם העתיקו את זה,

ולכן אין לנו בעיה בדבר.

גם על מי הורד יכולים אנחנו לברך את הברכה בורא עצב סמים. וכך היה עד לפני חמישים שנה.

אדם שיש לו שמחה,

אבי החתן או אבי הבן,

היום הביא כאן בושם והיה מחלק לכולם.

אדם פושט את ידו, יש לך בתוך כף היד כמה גרמים של ריח טוב,

ואתה מריח כבר, אתה יודע מה זה.

אם זה מי ורד,

היינו מברכים את הברכה, עצב סמים.

אם זה מנטה,

אם זה נענע,

היינו מברכים בורא עיסבי בסמים.

זה היה המנהג,

דורי דורות, כך נהגו עם ישראל,

כדברי מרן וכך ההלכה למעשה.

אבל

בזמן הזה,

אם אבי הבן מביא לך מחלק בושם,

אל תברך על זה שום ברכה.

למה לא?

למה לא תברך הרעמנו במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל,

והמנהג הוא כמרן.

הסיבה לדבר, הגמרא אומרת לנו כלל,

אתה מברך על ריח על דבר שיש בו ממש,

אבל ריח שאין לו עיקר, לא מברכים עליו.

כך מרן כותב בסימן רייז סעיף ג', שם המקום העיקרי,

ומרן גם אומר את זה אצלנו כאן בסימן רטז סעיף ו. אני אסביר, כגון

תפסתי ביד עשבים, מיני בשמים ושעה שלמה היה ביד שלי אחרי זה אני עוזב אחרי שעזבתי

יש ביד ריח מצוין

אני מריח אני רוצה לברך לא אל תברך

כל הברכה עשה בשמים עשבה בשמים כל זה חידוש בגלל הפסוק

כל הנשמה תהלליה למרות שזה לא נכנס בתוך הגוף.

מתי אתה יכול לברך?

כשיש לך את הבשמים ממש.

אבל כאן, מה שיש ביד זה ריח אבל הריח הזה אין בו עיקר ולכן על זה לא מברכים.

למדו מזה אחרונים, הלכות קטנות, הגאון חידה במחזיק ברכה ועוד.

הוא הדין גם, אדם שלוקח טבק,

מטפטף כמה טיפות של ריח טוב בתוך הטבק,

גם זה ריח שאין לו עיקר וגם על זה לא מברכים.

אתה לוקח בקבוק מים לרוקח, ליטר פלוס,

אתה אומר לו, תטפטפני בזה בושם.

יש לו את הטרכיז בצנצנת בקבוקון הקטן,

תטפטף כמה טיפות,

כל המים האלה יש בהם ריח נפלא, ריח מצוין.

שוב, גם על זה לא יברך,

כמו שאמרנו, על הטבק או הדין גם בזה, זה ריח שאין לו עיקר.

מרן המשיך, מרן בסימן רטז, סעיף ו',

מרן נדבר,

לקחתי את הורדים,

שמתי מעט מים והרתחתי אותם.

אני מברך עליהם, אמרנו, בורא ארצי בשמים, אבל אם סינן הלך והוציא משם את הורדים, סינן,

מרן אומר,

אם סיננו והוציא ממנו הבשמים אינו מברך עליו כלל,

למה?

דאבה ריח שאין לו עיקר.

זו הדוגמה של מרן.

והיום, בדור שלנו,

היום בדור הזה, בדרך כלל,

רוב גדול של הבשמים,

רובם הגדול סינתטי, הרוב הגדול הוא בגדר ריח שאין לו עיקר,

ולכן אין עליו ברכה כלל ועיקר.

אתה רוצה בושם אמיתי?

שיהיה לך מי ורד או שושנים או דברים אחרים,

זה יעלה לך הרבה כסף.

זה לא יעלה לך בקבוקון ב-30-40 שקל,

אלא זה יעלה לך,

אולי תוסיף 0.1 או 2,

יעלה לך הרבה מאוד כסף.

היום הרוב הגדול,

כמו שאמרתי, יש שם 80-90% אלכוהול וכו'.

כיוון שהרוב הגדול זה לא הבושם האמיתי,

זה לא בני הוורד שמרן כתב,

ולכן על דבר כזה לא מברכים כלל ועיקר.

אלה דברי הפוסקים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

כך למדו הפוסקים מדברי מהרימאת, המביט

ושאר האחרונים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

גם אחרוני-אחרונים, אחרוני דורנו, גם כן דנו בנושא הזה.

תראו בספר שמירת שבת כהלכתה,

בשם הגאון הרב ווירבך.

הוא אומר שלא מברכים על הבושם.

ספר השיב משה אומר את זה בשם הרב אלישיב.

הלכה ברורה אומרת את זה בשם האבא. וכן על זה הדרך רוב גדול של האחרונים לא אומרים כך.

כשאתה בא ואומר את הדברים האלה לאדם שלא למד הלכות,

אתה בא ומספר לו, כך וכך ההלכה,

הוא לא מקבל.

הוא מקשה עליך קושייה שלכאורה קושייה צודקת.

יש לנו כלל, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות

להקל.

יש לנו מנהג.

אנחנו נוהגים,

תמיד שמים לנו בתוך כף היד כמה טיפות בושם ואנחנו מברכים על זה.

למה אתה אומר לי לא לברך?

כך הם מקשים עלינו.

תסביר לו בנחל.

מה שהיה זה לא מה שהווה.

מה שהיה היה בושם אמיתי,

היה מוורד, מיזהר או דבר אחר.

היום הכול, כמו שאמרתי, הכול מלאכותי,

הכול בגדר ריח שאין לו עיקר,

ולכן אין לנוד, אין להשוות בין מה שהיה.

מה שהיה, המנהג היה מצוין.

כמו שאמרנו, כך העידו על המנהג הרדב״ז, כנסת הגדולה ושאר האחרונים.

אבל ההווה זה כבר סוג אחר של בושם,

ובדרך כלל הרוב הגדול של הבושם,

מה שאנחנו קונים, צנצנת ב-30-40 שקל,

בדרך כלל הם בגדר ריח שאין לו עיקר,

ולכן אי-אפשר לברך על הברכה.

כמו שאדם שואף טבק,

גם אם על הטבק הזה יש ריח מצוין,

אתה לא יכול, אתה לא רשאי לבוא ולברך על הטבק, עצה בסמים או עזבה,

הוא הדין גם בדבר הזה.

הרב מול בר-גוריון,

מכינים שם פרקורת, אז מי שואף תודה על הרבה דברים האלה?

צריך לתפוס את הריח כתופס ביד ומברך.

אז אם הוא ירשה לך לרגע אחד לתפוס,

אין בעיה, תוכל לברך עליו. כן, מדיעבד, ולכתחילה צריך לתפוס. מה עם הציפור הזה?

למדנו בדברי מרן את הכלאו, שהוא הציפורן,

ולכתחילה הברכה היא עצה בסמים.

אם אמר הסבה בסמים,

מינה בסמים הנותן ריח טוב בפירות, וכל אחד מהן בדיעבד יצא. אבל מלכתחילה יברך על הציפורן בורא עצה בסמים.

בחזון עובדיה כתוב, כמו שאתה אומר, אתה לא טועה,

אתה מדייק,

אבל חזון עובדיה נתפס בשנת תשס.

הספר שאמרתי, הלכה ברורה,

נתפס בשנת תשס,ט, שנתיים אחרי,

ואבא חזר בו.

השאלה חזרת, לא הזכיר מקודם.

כן. יש לי ספק,

אז אני אומר אפילו ספק נגד דעת מרן. כן. ופעם למדנו בזמנו, לגבי מרשת המוציא,

שהברכה היותר מבוררת,

היותר בטוחה, זה ניקול העמד למוציא. נכון.

ולמה אנחנו אומרים המוציא?

למרות שאנחנו מכירים את ההלכה, ויודעים שההלכה היא ככה.

כן. ולמה שלא נגיד גם פה? ויש לי גם עדה על גמרן, למה אני צריך לעשות צבא נגד מרן?

שמה הגמרא, הגמרא אמרה לנו שזה הנוסח, והגמרא מסבירה גם למה הלכנו כך ולא כך.

פה לא, פה זה לא גמרא, פה זה דברי הפוסקים.

ולכן אנחנו קיבלנו הוראות מרן עד גבול מסוים. בעניינים של ברכות אנחנו יותר זהירים,

ולכן גם פה ההמלצה היא מלכתחילה,

יברך על זה, את הברכה מיניה וסמים,

זה עדיף יותר וטוב יותר.

בסידור רב סעדיה גאון כתוב על הנרקיס,

שברכתו בורא עשבה וסמים.

הוא לא אומר את המילה נרקיס

בעברית, מה שאני אומר, הוא אומר את זה בערבית,

הרב ככה בפירושו על הרמב״ם,

שם הוא מתרגם את המילים.

הרב ככה ידע טוב ערבית, לא את הערבית שלנו,

הערבית הבלעדי שלנו,

אלא את הערבית שהייתה אז לפני 800 שנים, 900 שנים, והוא מתרגם ואומר שהכוונה היא על הנרקיס שברכתו בורא עשבה וסמים.

ולמה?

הרי אתה לא צריך לזרוע כל שנה מחדש את הנרקיס,

אלא השורש, הבצל,

נשאר באדמה,

וכעת מתחיל זמן הפריחה בימים האלה,

כעת מתחיל הנרקיס לצמוח.

אז אם אתה לא זורע את זה כל שנה,

למה אתה מבורך עליו אסבל? למה לא תאמר עצה?

הסיבה היא הגזע,

אותו העץ שממנו צומח הנרקיס,

אותו הגזע לא נשאר קיים,

אלא חלף הלך לו, מגיע הקור,

מגיע הימים האלה,

בדרך כלל הגזע הישן הולך.

אותו גזע שנתן לך נרקיס השנה לא ייתן לך בשנה הבאה, ולכן אין לזה גדר של עץ,

ולכן לא יברך עצה בשמים אלא אסבה בשמים,

כך כותב להלכה גם נתיב העם,

וכך המסקנה להלכה למעשה,

שעל הנרקיס מברכים בשם מלכות בורא אסבה בשמים.

אם אמר בורא מין הבשמים,

גם בזה בדיעבד יצא ידי חובה.

תיקחנו עכשיו לדוגמה, מה שמראה למעלה למעלה בסימן ראש ג',

על הבננה מברכים בורא פרי האדמה.

למה אדמה?

מישהו מכיר את עץ הבננה?

זה עץ גבוה, ארבעה מטר.

אז למה אתה מברך על איזה אדמה ולא העץ?

הסיבה היא פשוטה,

אותו עץ, אותו גזע שנתן לך אשכול בננות השנה,

לא ייתן לך בשנה הבאה.

אלא מהשורש יצמח לך עץ חדש ומהעץ החדש יהיה לך אשכול בננות חדש.

אז כמו ששם, למרות שהשורש נשאר,

לא מספיק לי השורש כדי לברך על עץ,

אלא צריך שגם הגזע יישאר ומהגזע ייתן פרי.

זה לא קיים בבננה ולכן יורד מהעץ לאדמה.

גם פה אותו כלל יחול גם לגבי עצה או עשבה,

ההגדרה גם כאן תהיה אותו דבר,

ולכן להלכה למעשה מלכתחילה צריך לברך על הנרכיס,

ברכתו בורא עשבה בשמים.

וכן, כל כיוצא בזה, כשמביאים לאדם בשמים,

הוא לא יודע מה זה,

יש לו, ברוך השם,

חוש ריח טוב, הוא מריח, הוא נהנה, אבל הוא לא יודע מה זה. אם יש לך שם במקום אגרנום,

האגרנום מסתכל ומזהה, הוא יגיד לך בדיוק מה הפרח הזה, מה הפרחים האלה, מה ברכתם,

ותוכל לדייק בברכה, תוכל לומר את הברכה בצורה נכונה, בצורה מדויקת, שלא חלילה יזייף ויגיע לידי ספק ברכה לבטלה.

תודה רבה. איך שלא לך,

הייתי במטרח,

ואני רואה שם כל השנה שלך,

אמרנו שיש עשרה סוגים בריחן.

חלק מהם לא שורדים בחורף, מגיע הקור, הולכים לאיבוד.

אבל הריחן הטוב הוא מכונה בשם הריחן התימני,

הוא בדרך כלל שורד הרבה שנים, לא צריך לחזור ולזרוע אותו מחדש.

מאיפה אני יודע אם הוא טוב או לא טוב?

כעת, בחודש אדר,

הריחן הרגיל לא קיים.

הריחן החלש,

זמר הלך כבר לעולמו. הלך, הלך לו.

אלא, מה שהיום אתה רואה, היום זה הריחן הטוב,

ולכן עליו הברכה היא בורא עצה וסמים.

זו הברכה על אותו הריחן.

אם אתה בא ורואה בחודש ניסן אייר,

זרעו מחדש את הריחן, הסוג השני,

והסוג השני,

הוא לא קיים בחורף,

אז הסוג השני, ברכתו,

בורא עשבה בסמים.

בספר המספיק לעובדי השם, רבי אברהם בן הרמב״ם, הוא אומר שעל הריחן מברכים עשבה.

גם בן-ישחי ושאר האחרונים אמרו גם כן את המילה הזו, עשבה,

שוב הם מדברים על הסוג ריחן הלא-טוב.

הסוג הטוב, וכעת, בחודש הזה,

הסוג שנמצא לפנינו הוא הסוג הטוב.

ולכן, ברכתו,

בורא עצה בסמים.

אם אתה נמצא בחודש תמוז,

אתה לא יודע בתמוז אם זה הטוב או לא טוב,

אם זה הסוג המעולה או לא,

תשאל אגרונום, יש לפניך אגרונום, תשאל אותו מה זה.

אין לך אגרונום, אין אף אחד שיעזור לך בזה,

תברך מספק, בורא מיני בסמים.

זו ההנחיה לגבי הריחן.

אבל אתה יודע,

בפתחים של בתי-הכנסת עומדים אנשים שרוצים לזכות את הרבים.

וכשאתה אומר לו, עצה, הוא צועק לך, עשבה.

אתה אומר לו עוד פעם, עצה,

הוא יגיד לך, עשבה. מי אנחנו שנחלוק על האנשים האלה?

הוא אומר לך, נתתי לחכם בן ציון, נתתי לגדולי הדור,

והם אמרו, עשבה. איך אתה חולק על כולם?

התורה של האדם הזה מתחילה בזה, נגמרת בזה,

והוא לא יודע שיש עשרה סוגים, הוא לא למד את הפרטי-פרטים של ההלכה,

ולכן הוא אומר מה שאומר, כבודו במקומו מונח.

מותר לחלוק על האנשים האלה, אין שום בעיה.

יתר, לא קיבלנו את ההוראות של אותם האנשים,

ולכן אתה יכול לברך בימים האלה את הברכה הראויה. כמו שאמרנו, הברכה היא עצב הסמים.

שאלת רק על הטרדיט ו...

יכול להיות שיש סימנים.

אני לא מומחה להגיד לך את הסימנים.

שאל את האגרונום, אם ייתן לך בהם סימנים, דצא חדש ואחיו, יגיד לך איך לזהות בין הטוב לפחות טוב.

אם הוא יגיד לך סימנים, תרשום,

תרשום ותדייק לפי זה. אבל עקרונית צריך לדעת שבאותו סוג שקוראים לו רחם,

יש, כמו שאמרנו, הרבה סוגים,

ויש הבדל ביניהם בברכה. זה מה שנוגע לענייננו,

כך שכל אדם צריך לשים לב כדי שלא ייכשל ויישאו ברכה לבטלה.

כי אם אדם אמר במקום ארצה ישבה,

לא יצאה ברכתו ברכה לבטלה,

עבר הלא תישא את שם ה' אלוהיך לשעל.

אתה חושב שאתה אומר, גם ארצה וגם ארצה אמרנו איך להגיד ולעצה.

נו.

עכשיו, אם הוא ישבה דווקא את הנען הזה, הוא אוהב יותר.

אם הוא אוהב יותר את הנענה,

הריח של הנענה יותר טוב, שיקדים קודם כול את ברכת עשבה בסמים. קודם כול נקדים את עשבה, ואחר כך יאמר,

אחר כך יריח מהמין השני ויברך את עצה.

אין הבדל.

כאן עצה ועשבה לא צמודים כמו בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה.

שם בורא פרי האדמה פוטר את פרי העץ, ולכן העץ קודם, כמו שמרן כתב בסימן רשת דל. אבל כאן אצלנו שלא פוטר,

ולכן אם הוא נהנה יותר מהעשבה, למה לא יכול? ולכתחילה הקדים קודם כול על הנענה עשבה,

ואחר כך יברך על הדברים האחרים. כל זה נראה נקרא בסעיף י.

בסעיף י מרן מדבר על הפרטים הללו.

על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב.

הגמרא בברכות מ״ג, הגמרא מביאה מחלוקת בין רב יהודה לרבי יוחנן.

רבי יוחנן אומר, מברך על שמן אפרסמון, בורא שמן ערב.

רבי יהודה אומר, מברך על זה, בורא שמן ארצנו.

מה זה אפרסמון?

הכוונה היא אחד מסממני הקטורת,

הצורי אינו אלא שרף הנוטף מעצה הקטף.

הצורי זה אפרסמון שהגמרא מדברת עליו.

הביאו פרי חדש שקוראים לו אפרסמון.

ולא ידעו איזה שם לתת לו.

אז ישבה ודנה האקדמיה ללשון והדביקו לה את התואר אפרסמון.

אין לו שום ריח.

יש לו אולי טעם טוב, יש אנשים שאוהבים את זה.

אין לו שום טעם ואין שום קשר בין האפרסמון שהאקדמיה ללשון הדביקה לו לבין האפרסמון שהגמרא מדברת. האפרסמון שהגמרא מדברת הוא כמו שאמרתי משובח מאוד, מעולה מאוד,

אבל הוא גם דליק.

הירושלמי מספר שהיה סכסוך בין כלה לחמותה והשוויגר רצתה להוליך את הכלה לגן-עדן.

איך היא תעשה בצורה עדינה?

אמרה לה, בעליך עשיר גדול,

מה את מדליקה בשמן זית?

תיקחי שמן אפרסמון, זה טוב, יש לו ריח טוב,

וזו התמימה שמעלה הדליקה ונשרפה עם זה.

אני חוזר לנושא.

רב יהודה אומר שהברכה שמברכים על ריח אפרסמון בורשת שמן ארצנו.

והגמרא אומרת לנו שאין הלכה כרב יהודה אלא כרבי יוחנן.

בר מיניה דרב יהודה, למה? מדוע לא נפסוק הלכה כמוהו?

תחביבה לארץ-ישראל.

מרוב אהבתו לארץ-ישראל לכן הוא חיבר את הברכה המיוחדת הזו,

אבל אנחנו לא אומרים את הברכה הזו, אלא בורא שמן ערב.

איך נקרא לו בצלנק שלנו?

הוא היה ציוני נלהב,

היה אוהב ציון,

ולכן הוא חיבר את הנוסח הזה, אבל אנחנו לא מברכים את הברכה הזו,

בורא שמן ארצנו, אלא בורא שמן ערב.

אלה הדברים להלכה ולמעשיהם.

עכשיו אומרים שזה רק לארץ-ישראל, אולי בגמרי?

האפרסמון היה גדל ביריחו,

בעיקר בארץ-ישראל, ולכן רב יהודה קבע את הנוסח הזה,

אבל כמו שאמרנו, הגמרא העדיפה את הנוסח בורא שמן ערב.

יש לנו

מימרה אחרת של רב יהודה.

אם אתה רוצה לראות את הגדלות של רב יהודה, מי היה האיש,

תראה את ההלכה השנייה שהגמרא מביאה במסכת כתובות, דף ק.י.

שם הגמרא עוסקת בהסבר דברי הנביא ירמיהו, שאמר בסוף הספר,

בנבואה הקשה על אחרובן,

שיבוא נבוכדנצר וייקח בגולה את הכול, ייקח גם את האנשים וגם את כלי המקדש,

והפסוק אומר, בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי ופקדתי.

על מה הפסוק מתכוון?

לפי רבי זירא הוא אומר שהכוונה היא על כלי המקדש.

אפילו אם הגיע לידך הכיור נחושת או דברים אחרים,

גזירה שזה יהיה שם.

אבל על אנשים לא נאמר הדבר הזה.

רב יהודה לא סבר כך.

רב יהודה סבר שאותה הקללה בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי עד שיבוא המשיח.

הקללה הזו היא על האנשים.

ולכן, לפי רב יהודה,

אם שואל אותך יהודי בבלי אני רוצה לעלות לארץ-ישראל,

אתה פותח לו את הנביא, לא, אסור לך.

אפילו התלמידים של רבי יהודה בדבר הזה לא פסקו כמוהו.

הם יותר נטו לפרשנות של רבי זירא,

שכל הפסוק הזה מדבר לא עלינו, לא על האנשים, אלא על כלי המקדש.

ולכן, כשהיו באים לנסוע,

בדרך כלל אדם בא להיפרד מרבו,

קודם כול מבקש רשות, אני נוסע לארץ-ישראל,

הם היו מתחבאים ממנו בגלל הבעיה הזו.

אם יגיד לו, אני נוסע,

יגיד לו, לא, אל תיסע, אסור לך לנסוע. יגיד לו את הפסוק, בבלה יובאו.

אלה דברי הגמרא.

אתה רואה את הגדלות העצומה של רב יהודה,

לא שהוא שנא את ארץ-ישראל,

לא שהוא שנא את ציון.

כאן אתה רואה עד כמה הוא חיבב את ארץ-ישראל,

שחיבר עליה ברכה, בורא שם אל ארצנו,

אף על-פי כן.

כשהוא בא לדון בפירוש הפסוק, הוא התעלה מעל הרגשות,

מעל הרגש.

לא זה מכתיב לנו את ההלכה,

אלא ההיגיון, השכל,

וההיגיון אומר, לפי דעתו, בבלה יובאו ושם יהיו,

גם על האנשים.

אתה רואה את הגדלות העצומה,

שידע להפריד בין זה לזה.

כשאתה בא לחבר ברכה,

אז במקום בורא שם אל ערב, נגיד בורא שם אל ארצנו.

כאן אתה יכול לנווט, לומר כך או כך, אבל שם אתה חייב לדייק.

ורבי יהודה דייק מאוד לפי דעתו, ואמר לנו את הסבר הפסוק.

הגמרא מספרת לנו את כל זה כדי שגם אנחנו נדע תמיד להלכה ולמעשה. כשאנחנו באים לפסוק הלכה לא פוסקים הלכות לא על-פי הרגש והרחמנות,

אלא כל דבר אתה בוחן אם על-פי הדין האדם הזה הוא ממזר או לא.

אתה יכול להגיד, מסכן האדם הזה,

אם נאמר שהוא ממזר, לא יוכל להתחתן עם יהודייה כשרה, מה יהיה עליו? לא יוכל להתחתן.

ואם תספר את זה לאיזה אישה,

אולי אישה הזו יש לה יותר מדי רחמנות,

תתחיל לבכות.

אחר כך היא תגיד לך, בוודאי הוא לא ממזר.

היא לא למדה,

היא לא יודעה,

אבל היא תגיד לך את זה בצורה ודאית,

היא פוסקת הלכה על-פי הרגש.

אנחנו לא פוסקים הלכות על-פי הרגש.

אם האדם הזה ממזר או שהוא גוי או שהוא גר,

כל הדברים האלה אתה צריך לבחון מה היה באמת כדי לוודא, כדי לומר כל דבר ודבר בצורה ברורה.

וענייננו, כמו שאמרתי, על שמן אפרסמון,

בורא שמן ערב, היום אין לנו את שמן האפרסמון,

אין לנו את הצורי,

ולכן הברכה הזו כמעט ולא מצויה בינינו.

בסופו של ברכת השם אומר,

דברים שדומים לזה גם הוא יוכל לברך בורא שמן ערב,

אבל אין לנו הרבה דברים שדומים לדבר הזה, כך שהברכה הזו נשארת ברכה חריגה שכמעט ולא מצויה לנו.

שמן זית שקטשו ותחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצב וסמים.

הדין הזה למדו הפוסקים מדברי הגמרא בברכות מ.ג.

כך פסקו להלכה,

הרייף, הרמב״ם ושאר הפוסקים, וכך ההלכה.

מה הוא עשה?

לקח זיתים,

סחט עשה מהם שמן זית,

אבל הוא ידע לעבד אותם בצורה טובה עד שחזר ריחו נודף,

ולכן מרן אומר, מברך עליו,

בורא עצב וסמים.

מזה נלמד עוד דבר.

אדם מגיע ביום שבת בבוקר,

גמר את התפילה, מגיע לבית.

עכשיו, בחורף, החלונות של הבית, הכול סגור.

בקיץ אתה לא מרגיש את הריח,

אבל בחורף הכול סגור.

איך שאתה נכנס,

יש לך בבית ריח גן-עדן, ריח של החמים.

תיקח מגבת,

תיקח את המגבת ישר לסיר,

אסור, אי-אפשר לנגוע בסיר, וחם מאוד.

תיקח מגבת, תתפוס ותירך. מלך העולם, בורא מיני בשמים.

צריך להודות להשם, נתן לנו ריח טוב בחמין.

איך הגמרא במסכת ביצה בדף שטז אומרת,

שאל אותו מה התבלין שאתם שמים בחמין, למה יש לו ריח טוב?

אז הוא אמר, תבלין, יש לנו בשבת שמה,

ולכן הריח של החמין נודף.

בפרט בחורף, כשהכול סגור, אתה מרגיש מייד את הריח.

אלא מאי? כשאדם בא לברך,

אתה לוקח בידך את הנענה, אתה תופס ומברך.

גם פה תתפוס, אלא מאי? אי אפשר לתפוס את עצמי ירוחם, רותח,

לכן אמרתי, תיקח קודם מגנת,

אבל עקרונית, גם על זה צריך לברך.

אני אומר למשל על שבת.

ברכת הריח לא רק על שבת, גם בחול.

אם האדם הזה לא מגיע לבית בצהריים, הוא בא לומד בברוכוף.

הוא מגיע לבית בשעה תשע וחצי אחרי השיעורים ואשתו מכינה לו כל לילה משהו דומה לחמין.

ושוב, יש ריח. כמו שאמרתי, החלונות סגורים בחורף.

הוא נכנס לבית, מריח את הריח הטוב, יאמר בורא מיני בשמים, הוא הדין גם, אם אשתו הכינה לו על האש,

אז שיתפוס ביד שיפוד אחד וימרח על זה בורא מיני בשמים.

גם כאן הוא נהנה, נהנה מהריח, ולכן אברך.

כאן זה לא דומה למה שלמדנו במחלוקת למעלה בסעיף ב',

שם הוא בא לאכול מייד.

כאן אתה לא בא לאכול מייד.

מרגע שאתה מברך בורא מיני בשמים, עד שתאכל את החמין,

לוקח עשר דקות, רבע שעה. צריך לומר קודם כול קידוש,

אחרי הקידוש נטילת ידיים, המוציא,

עד שיגמור משהו מהסלט, כזית,

ואחרי זה יבוא לאכול את החמין, עובר הרבה זמן.

ולכן בזה גם החולקים על מרן, גם הליבה דה המגן אברהם,

אפשר כאן לכתחילה לברך.

ברכת הריח, אלא מאי?

בחמין יש לך תערובת.

לא רק שועית, חומוס, תפוחי אדמה,

יש גם תבלין,

יש גם בשר עוף.

התבלין, אמרנו ברכתו, מנבי שמים.

הבשר והעוף זה לא מהצומח,

ולכן יותר קל לומר שהברכה תהיה בורא מיני בשמים.

זו הברכה, אלא מאי?

המהודר, הטוב יותר תמיד לתפוס.

לכן תיקח מגרת, תתפוס את הסיר ותברך בורא מיני בשמים. זה מה שכדאי בכל ימות השנה, כולל גם ביום שבת,

שאפשר לברך את ברכת הריח בורא מיני בשמים.

אתה שואל על לחם אנג'ל.

במאפייה, לחם של המאפייה, מרן כתב לנו סעיף מיוחד.

מרן כתב דקמא'ל ברשת ז',

מרן כתב לגבי אתרוג.

והרמה מצטט לנו את מה שמרן כתב בבית-יוסף.

בהתחלה מתחילה הרמה בשם רבי דוד אבו דיראה, ברוחות חיים,

המארם, התשבץ. הם אומרים,

אדם שמריח ריח טוב של לחם חן,

מברך עליו שנתן ריח טוב בפת.

יש חולקים.

התשבץ

היו שניים.

היה התשבץ הראשון תלמידו של מארם מרוטנבורג.

כשנאסר, נעצר, מארם היה בבית-הסוהר,

והם רצו תבורתו כופר גדול,

והוא לא הסכים.

מארם סירב,

כמו שהגמרא אמרה, אין פודים את השבויים ואותם לכדי דמעין מפני תיקון העולם. מארם כתב את כל זה ביוראי דעה על סימן רנב ולכן הוא לא רצה שישלמו עליו,

אבל נתנו רשות לתלמיד הזה, התשבץ,

ראשי תיבות, תשובות, שמשון בר-צדוק.

זה היה שמו של התשבץ הראשון, תלמיד מארם.

הוא אומר שמברכים על הלחם שנתן ריחתו בפת.

אבל התשבץ השני, שהיה הרב של אלג'יריה,

תשובות שמעון בר-צמח,

הוא אומר שלא.

יש לנו ארבעה ראשונים בעד,

יש לנו ארבעה ראשונים שאומרים שאי-אפשר לברך. ולמה לא?

מסביר מרן רביעי יוסף.

מרן מביא את תשובות הגאונים להוצאת גינזבורג בעמוד 50, שם כתוב בשם רבי יהודאי גאון.

אין לנו סמכות לבוא ולברך,

לומר ברכות חדשות,

מה שלא נאמר בשאס.

אפילו אם כל האקדמיה ללשון תהיה להם פה-אחד החלטה לברך על יום העצמאות או על יום החרס וברכה,

מה, גידעון משנה הבריאות?

אי-אפשר לברך שום ברכה מה שלא נאמר בשאס.

וכאן הטענה היא,

לא נאמר בשאס, לא נאמר בגמרא, את הברכה הזו,

הנותן ריח טוב בפעת.

הטענה של המהרן היא,

היה צריך לברך על הלחם בורא פרי האדומה.

במקום בורא פרי האדומה, כיוון שעל הלחם יחיה האדם,

מברכים על זה,

הנותן ריח טוב בפת, כמו שם, המוציא לחם מן הארץ.

שניהם אותו דבר,

בגלל שהוא חשוב מאוד,

לכן קבע הברכה לעצמו, המוציא לחם מן הארץ. גם פה, במקום לומר, הנותן ריח טוב בפירות, תאמר את המלה בפת.

אבל לא מצאנו בגמרא דבר כזה.

ולכן,

מדברי מרן נראה שלא מברכים את הברכה הזו.

זה לא מוסכם בדעת מרן שהשמיט את זה.

יש מחלוקת בין פרח שושן לשאר האחרונים, בדעת מרן.

אבל הרמב״ם כתב לנו את הפסק היפה בעניין זה,

לכך אין להריח בו.

כשאתה עובר ליד אנג'ל, אל תנשום מהאף, תנשום מהפה.

כדי לא להריח את הריח של העוגות והלחם,

לא להיכנס למחלוקת האמורה. אבל נחזור לענייננו.

שם אתה צריך לברך את הברכה,

אולי,

שנתן ריח טוב בפת.

ואת זה אמרנו אי-אפשר, כי לא כתוב בגמרא.

פה אני לא אומר לך לברך על החמין של שבת,

שנתן ריח טוב בחמין.

לא גבענו ברכה כזו.

אמרנו בורא מיני בשמים. בורא מיני בשמים, כתוב בגמרא.

ולכן, אם אתה בא לבית ואשתך הכינה לך על האש,

ואתה רוצה לתפוס מייד את השיפוד,

להריח,

אתה לא מייד אוכל.

קודם צריך נטילת ידיים, להכין את הפיתה וכו'. ולכן, בינתיים תברך על הלחם ואחר כך תברך גם ברכת הנהנים על המאכל שאתה אוכל,

כך שאין לנו ראיה מהדוגמה של סעיף יד בעניין ברכת הלחם לדוגמה שלנו,

ולכן,

מעיקר הדין אפשר.

יש לנו סברה יחידה של רבנו שמחה שאומר למה לא מברכים על האתרוג בשבעת ימי החג,

כי זה לא עשוי לריח אלא לשם המצווה.

והגרע, הגרם מבינה, גם בלחם, גם כן הוא הלך באותה השיטה.

הלחם נעשה בשביל לאכול, לא בשביל הריח.

כך הוא הכניס לנו גם את הסברה הזו.

לפי זה תגיד,

אתה מכין חמים ביום שבת בשביל להריח אותו, אתה עושה את החמים בשביל לאכול.

אבל כנראה שהסברה של רבנו שמחה היא דעה יחידה.

לא מצאם בשום אחד מהראשונים שאומר את הסברה הזו.

שמה מה שאמרו שאי-אפשר לברך עליו בגלל שבאותם ימי החג אנחנו מנועים מלאכול את האתרוג,

ולכן אנחנו נמנעים גם מלהריח כדי לא להיכנס לספק ברכה וכו'.

אבל בטעמים האלה, הטעמים האחרים לא שייכים אצלנו כאן לגבי החמים,

ולכן, מעיקר הדין,

מי שירצה לברך על החמין את הברכה, בורא מיני בשביל.

אליבא דה מרן, כמו שהבאנו את ההשוואה,

מה שלמדנו, רשתת זין סעיפי לגבי שמן זין שקטשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף,

כמו שכאן בסעיף הזה מרן הביא לנו את דברי הגמרא, ריפה הרמב״ם, שמברך,

גם לגבי המאכלים,

גם שם שייך לברך.

הוא יסויר שהיה במאכלים האלה רק דברים שהם בורא פרי האדמה.

הוא לא שם תבלין,

לא שם בשר, לא שום דבר,

והיינו מרחים בורא עשווה בשמים.

יש שם גם תבלין, גם בשר,

ולכן בגלל הדברים האחרים אנחנו אומרים, כוללים,

אומרים את הברכה בלשון בורא מיני בשמים.

הלבוש שואל מדוע ולמה לא יברך על השמן הזית הזה,

למה לא יברך עליו הנותן ריח טוב בפירות?

מתרץ הלבוש ואומר.

הזית אין בו ריח.

אתה לוקח זיתים, אין בהם ריח.

רק אחר כך, אחרי שהוא עשה מזה שמן זית,

קטש וטחן עד שחזר ריחו נודף,

ולכן אז הברכה, במקום הנותן ריח טוב בפירות, בורר עצב הסמים.

גם פה תפוח האדמה אין בו ריח.

כל הדברים האחרים שאתה שם,

הבשר, תיקח בשר לא מבושר, אין בו ריח.

אחר כך, בבישול וכו', עשיתי שיהיה ממנו גם ריח,

ולכן כאן לא שייך להגיד את הברכה הנותן ריח טוב בפירות, אלא יותר מתאים לומר את הברכה בורא מיני בשמים.

כי הלחם הוא לא בשמים, הוא לא בושם.

מה שאין כן התבלין,

התבלינים שיש בתוך הקדרה, בוודאי שהוא גם בושם,

ולכן, שוב,

האחרונים שאלו שם את השאלה למה לא לברך על הלחם מספק, בורא מיני בשמים, אמרו שהלחם הוא לא בושם.

אבל כאן, אצלנו, כמו שאמרתי, יש לנו גם את התבלינים.

בגלל שיש לנו את התבלינים כאן,

והתבלינים מובילים אותנו עם הדברים האחרים,

זה יהיה דומה לדברי מרן כאן,

ולכן אפשר יהיה לברך על זה את הברכה בורא מיני בשמים.

אם נשאל אותך יהודי אשכנזי שהולך בעקבות הגרע,

כל הפסקים בעקבות הגרע,

יכול להיות שהליבה על ההגרע בדין ברכת הלחם,

כיוון שלא עשוי להריח, אולי גם פה לא יברך על החמים.

אבל אנחנו, שפוסקים בכל דבר כדברי מרן,

רובה דרובה של הפוסקים לא ערכו כדעת רבנו שמחה והגרע,

ולכן מעיקר הדין, אם ירצה לברך על זה בורא מיני בשמים,

רשאי, מעיקר הדין, לברך את הברכה האמורה.

הקפה, גם עליו יש לנו את המחלוקות,

האם יברך עצה בשמים, הנותן ריח טוב בפירות, או מיני בשמים.

ושוב המסקנה,

אף אחד לא לוקח קפה ואוכל אותו כמו שהוא,

אלא מערבבים אותו. אתה לוקח, מערב אותו במים, יש לך כוס קפה,

ולכן, כיוון שהוא בא על-ידי תערובת,

שוב, גם כאן,

מה שיותר טוב, יותר מהודר, לברך על הריח הטוב של הקפה,

בורא מיני בשמים.

ומצוי הרבה,

אלה שיש להם בבית מטחנה קטנה,

הם קולים בעצמם, לוקחים ושמים את זה על המחוות,

קולים וטוחנים, ואז יש לזה ריח נפלא.

או,

יש אנשים שלוקחים את הקפה ומרתיחים אותו, קפה טורכי,

גם כי זה נותן ריח טוב,

תברך על זה את הברכה,

בורא מיני בשמים.

כשאדם גוזר, לוקח את הקפה שמביאים בשוק,

אתה גוזר את זה, באותו רגע יש ריח.

אבל אם זה נשאר פתוח בארון, מלפני שבוע פתחת את זה, משבת שעברה,

אחרי שבוע כבר אין ריח, חלף הלך לו.

אבל אם אתה מרגיש שיש ריח טוב בקפה,

אין בעיה,

אפשר לברך עליו, בורא מיני בשמים. שוב ההדגשה תהיה, במה דברים אמורים,

כשהאדם הזה רק בא להריח.

אבל אם האדם הזה בא לשתות את הקפה,

ודרך אגב הוא גם הריח, אין שני דברים ביחד.

אנחנו פוסקים כדעת המגן אברהם וסיעתו, לא יברך.

אבל כשאני מרתיח את הקפה, באותו רגע אף אחד לא שותה, זה רותח, זה חם,

ולכן יש לך ריח טוב,

תברך על זה את הברכה,

בורא מיני בשמים. תראו כאן,

בבארת טבע למקום,

בסעיף קטן ז', הוא מביא כאן את הדינים של הקפה.

הוא אומר, קפה קטושה,

יהיה חמה אשר ריחה נודה, ואדם נעלם מאותו ריח, צריך לברך וכו'.

אלה הדברים שהבעייר הטבע ושאר האחרונים דנו.

אבל,

קף החיים אומר לא לברך.

ולמה לא? הוא מדמה את זה ללחם. הוא אומר, כמו שעל הלחם יש לנו מחלוקת,

ולכן מי ספק, הרמאי אומר, אל תריח ואל תברך גם פה.

אבל האמת שזה לא דומה.

שם,

מדוע ולמה לא אמרנו הנותן ריח טוב בפק?

כי זה לא כתוב בגמרא,

ולכן אנחנו מנועים מלהריח ומלברך.

פה אף אחד לא אומר לך שאתה צריך לברך הנותן ריח טוב בקפה.

פה אין ברכה כזו. מה אתה אומר? בורא מיני בשמים.

זה נוסח שכתוב בגמרא,

ולכן זה לא דומה זה לזה. אחרוני-אחרונים לא הסכימו עם דברי כף החיים,

ולכן המסקנה היא שמעיקר הדין אפשר לברך על הריח הטוב של הקפה את ברכת בורא מנעה בשמים.

למה לא משווים את המאבדים האלה שמוכרים אותם?

להם או עיקר? כמה תבלינים יש שם? הוא בטל ברוב, הוא בטל שם כלום.

בסדר, אם היה רק התבלינים, אם אתה צודק. אני לוקח גם את המאבדים האחרים, גם בהם,

הכול ביחד, יש ריח טוב.

הרי הזיתים אין להם שום ריח.

אפילו אחי, למרות שהזית אין בו,

כשאתה קוטש וטוחן ומעבד אותו בצורה נכונה,

חזר ריחו נודף,

מרן אומר שמברכים עליו.

אז אם שם מברכים, גם פה.

מה ההבדל בין הזית לבין תפוחי האדמה, שועית, תבלינים, בשר,

הכול ביחד, נותן לך ריח מצוין,

אתה מגיע לבית ביום שבת,

אתה מרגיש ריח מצוין.

בסדר, אבל שם אולי זה נקרא ריח שאין לו עיקר.

כאן יש לו עיקר.

כאן הבסיס של הדברים האלה שנותנים לך את הריח, הריח הזה בא מתוך סיר החמים. הנה, יש כאן עיקר, אתה רואה את הכול.

שם הדבר המינימלי שאתה שם,

הבושם האמיתי, חלף הלך לו להתבטל בשישים בתוך הצנצנת הזו.

כאן לא. כאן הדברים שנותנים את הריח, יש בהם הרבה מאוד ריח, ולכן בגלל הגיוון אמרנו שלא שייך לברך עשבה, אלא תברך

בורא מיני בשמים. אינך נאמה, אם לא שמת לא תבלין, לא בשר ולא עוף, האדם הזה צמחוני,

שם רק תפוחי אדמה, שועית וכולי, ויש בזה ריח,

אינך נאמה, יברך על זה בורא עשבה בשמים.

לא, לא, לא. תגיד, בורא עשבה בשמים.

אבל כמו שאמרתי, צריך לתפוס ביד,

ולכן תקנה ממנו קצת, תתפוס ביד ותברך.

רבי חנינם בן אגבי האומור.