קביעות בלימוד התורה – מעלת לימוד הלילה, סדרי הלימוד והעדפת ההלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רלח

צריך להיזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום,

כבר מבטלו עונשו מרובה.

אברהם מתייחס כאן למה שהקדוש ברוך הוא מצבר אותנו

ושימנתם לבניך ודיברתם בם.

אברהם הסביר לנו בהרחבה את דיני קריאה שמע,

שחררית ערבית,

אבל אנחנו לא גומרים את המצווה במה שאנחנו

קוראים את קריאת שמע,

אלא צריך להמשיך וללמוד את כל התורה כולה.

כשאדם מגיע לעולם האמת,

מתחילים עם השאלות דין וחשבון,

האם קבעת עיתים לתורה?

אם האדם הזה בשאלה הזו עונה כן,

הוא ברוך השם קבע עיתים לתורה.

יש סיכוי, בהתחלה טובה יהיה גם המשך טוב,

אבל אם בהתחלה האדם הזה נכשל,

לא קבע עיתים לתורה, חלילה וחס,

וראשו נגעו,

אם בשאלה הראשונה כך, מי יודע מה יהיה בהמשך.

לכל אדם,

כולנו מצווים לעמוד ספר התורה זה מפיך,

והגית בו יומם ולילה.

כך קראנו בספר יהושע,

כל אחד ואחד מצווה מדי יום ביומו לקבוע עיתים לתורה גם ביום וגם בלילה.

אלא שיש חלק מהאנשים,

שאין להם את התנאי במשך היום לעסוק בתורה.

אדם שהוא שכיר

אומר את התפילה,

בקושי טועם פת שחרית כמה דקות ורץ מיד לעבודה.

אין לו זמן במשך היום, ועל זה הגמרא אומרת

צריך להיזהר בלימוד הלילה.

יש לו ברוך השם את התשלומים,

אבל בלילה האחריות בלימוד התורה יותר מבשל יום והמבטלו עונשו מרודה.

הגמרא מסיימת שם בערבים מסמכי

בדברי רב חבר יעקב.

רב חבר יעקב מביא לנו כמשל

ענן אגירי יומה ענן,

יסווינן ביממה ופרעינן בליליה.

אדם שהוא שכיר צריך לעבוד.

עד ארבע.

אבל היום לא יכולתי לעבוד.

הייתי אנוס, הלכתי לכאן, לשם, שעתיים-שלוש, לא הייתי.

במקום להחתים את הכרטיס לתת בשעה ארבע,

אני מודיע לבעל הבית,

אני מודיע לא,

אני חותם כרטיס בשעה שבע, לא הספקתי לעבוד ביום,

אני משלים את מה שחסר בלילה.

כולנו שכירים של בורא עולם של הקדוש ברוך הוא.

כולנו שכירים שחייבים לעשות את המלאכה,

מלאכת הקודש, לימוד התורה.

לא הספקתי ביום,

צריך להשלות את הדברים בלילה, אלא דברי רב חבר יעקב,

ומרן ממשיך לסעיף ב' את הדברים האלה, אם יש לו חוק קבוע לדמות כך וכך ליום.

והיה טעות ביום ללא השלימו,

יש נימנו בלילה ענייה, וזו החובה

של כל יהודי ויהודי.

חורף קיץ לעולם, יש עלינו את החובה האמורה לשבת ולעסוק בתורה.

בזמנם ובדורותם היו להם שלושה עמודים שהעולם עומד עליהם,

תורה עבודה, גמילות חסדים.

אין לנו היום

את העבודה, עבודת הקורבנות,

אבל הגמרא אומרת בתלמיד למד מת,

שאדם שלומד תורה כאילו עוסק בעבודת הקורבנות, זאת התורה לעולה, למנחה,

כאילו הקריב עולם,

מנחה,

זה הכוח של התורה.

כך שהיום התורה היא שני עמודים, מתוך השלושה אנחנו ממלאים את החסר על ידי לימוד התורה.

ולכן,

לא מספיק שאדם ילמד כמה דקות בבוקר ויצא בזה ידי חובה,

אלא והגית בו יומם ולילה.

הגמרא במסכת מגילה ג', הגמרא שמה עוסקת

במצווה של עבודת הקורבנות,

והגמרא עושה את ההשוואה שמצוות תלמיד תורה היא לא פחות אלא עוד יותר חשובה.

שמה הפסוק אומר, ויהי ביוט יהושע בריחו,

וישא עיניו ויד בעיני איש עומד רגדו,

וחרבו שטיפה בידו.

וילך ויהושע אליו היום

הלו, הלנו עתה עם יצרנו?

הוא יאמר, לא,

כי אני שר צבא אדוני, עתה באתי.

אלה הדברים שהפיסוק אומר.

השאלה היא,

מה פירוש הלנו עתה עם יצרנו? מה פירוש המילים?

הדברה מסבירה,

הוכיח המלאך את יהושע על שני מחדלים שהיה להם.

דבר ראשון,

לא הקריבו קרבן תמיד.

דבר שני,

לא למדו תורה בלילה.

ביום, והיו עסוקים בלחימה.

בלילה אין לך מלחמה.

למה בלילה לא למדת עם עם ישראל תורה?

היום

יש לצבא את המכשירים לראיית לילה.

אטלקיסטים יכולים לעבוד בלילה אולי יותר טוב מהיום,

אבל אז כל הלחימה הייתה מלחמה פנים אל פנים עם החרבות,

שאפשר לעשות רק ביום ולא בלילה.

אלה שני הדברים שהוכיח המלאך את יהושע.

ועל זה שואל אותו יהושע,

האם באת בשביל עבודת הקורבנות,

או שבאת בעיקר על עניין של ביטול תורה?

דירוש המילה הלנו,

הכוונה היא על התורה.

תורה ציווה לנו.

אנחנו עם ישראל יכולים לעסוק בתורה, גוי שבונה תורה חייב מאיתה.

אבל אשר הן כן הקורבנות הן גם כנגד אומות העולם.

אנחנו מקריבים בחג הסוכות

שיהיו קורבנות כנגד אומות העולם.

זו השאלה, בעיקר על מה באת ומה ממה מנח עתה באתי.

בלילה אין קורבנות.

בלילה הכוונה היא על

עונש ביטול התורה שהוא חמור מאוד.

ולכן בהמשך מיד,

בהמשך

במצור על יריחו,

כפי שם,

וילן יהושע בלילה ההוא בעמק, הגמרא מסבירה שם,

שלן בעומקה של הלכה תוקן מיד את מה שהחסיר לפניכם.

זה מוסר השכל לכל אדם ואדם.

אם המלאך מתרכז בעיקר על הנושא העיקרי, היינו בלימוד התורה,

זה לא רק הערה על מה שהיה באותו יום.

אלא זה מלמד אותנו לדורות, תראה כמה מעלת התורה היא דבר חשוב מאוד,

ולא רק ביום, כמו שאמרנו, והגית בו יומם ולילה.

בדרך כלל אנחנו מתחילים את היממה מהלילה.

ביל שבת אתה מתחיל,

אחר כך אתה ממשיך, שיפור וכן הלאה.

או לא, הפסוק אומר, והגית בו יומם ולילה,

כדי ללמד.

לא הספקתי במשך היום ללמוד תורה, הייתי עסוק, הייתי עמוס מאוד.

יש לנו את התשלומים בלילה, ולכן הפסוק ממשיך,

הגית בו יומם ולילה.

כך גם לגבי ברכות התורה.

ברכות התורה אנחנו מזרחים בבוקר

עד עמוד השחר שלמחרת, יממה שלמה,

אתה מתחיל מהיום עד היום שאחריו.

זה לא אומר,

נתחיל מהלילה, צדק כוכבים בשעה חמש,

נתחיל כל לילה וחמש להגיד את ברכות התורה. לא,

כמו שאמרנו,

מכיוון שמצוות התלמוד תורה היא,

הלילה נמשך אחרי היום, ושם אתה יכול גם להשליט,

ולכן גם תיתנו לנו חכמינו את הסדר של ברכות התורה,

גם כן בתחילת היום, וזה יפתור גם את הלילה שאחריו.

ומרן ממשיך, המבטלו עונשו מרובה,

כאדם שהיה לו את האפשרות ללמוד ולא לומד,

עונשו חמור שבעתיים.

האדם מנוס רחמנה פטרה,

אבל בלילה

אין מי שיפריע לו,

אנשים הולכים לישון בלילה, ישפחות יורדות,

והיה לך בקלות את האפשרות ללכת ולעסוק בתורה.

אם האדם הזה, חלילה, לא עסק, עונשו מרובה.

הרמב״ם, הוא מרן משולחן ערוץ ויורד יעס סימן רש מו',

מדגישים לנו את ההלכה הזו ביתר שאת.

הרוצה לזכות בכתרה של תורה,

יזהר בכל לילותיו,

ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה,

אכילה ושתייה, שיחה,

וכיוצא ואין לו.

זאת אומרת,

אדם שרוצה באמת לדעת את התורה,

לא בצורה של אדם שחובב,

לפעמים הוא קורא איזה חצי פסוק שם, חצי,

לא זה, אלא הוא רוצה לדעת את התורה, להלכה למעשה,

את הדברים.

אדם צריך להיות קבוע בלימוד,

הוא הולך משיעור שקבוע באותו השיעור,

כדי שבאמת ידע את כל הדברים בצורה מסודרת, בצורה מדויקת,

ולא חלילה שאותו תהיה קרעים קרעים, ידיע, קצת פה, קצת שם, וזהו.

אלא אדם צריך ללמוד ברצינות ולזכות להגיע לכתר, להגיע לכל הדברים האלה בצורה מושלמת.

יש אנשים, אתה שואל אותו, הוא בן 80 שנה,

נו, איך עברת את החיים?

הוא אומר לך, היו חיים יפים מאוד.

הוא מסביר לך, מספר לך איך היה.

תמיד היינו אנשים מכובדים, משפחה מכובדת,

כל יום הייתי מקבל שניים-שלושה הזמנות,

מתוכן הייתי בוחר,

הייתי הולך פעם לאכל דוד, פעם לאכל הפאר, פעם,

כל לילה היה אוכל רבע עוף

במקום אחר לכל סבילי התזמורת.

ספר לך, פה היה עוף, שם בעולם ההוא היו מביאים בשר יותר,

בעולם השלישי הסלטים שם היה משהו משובח וכן הלאה.

הוא נותן לך סקירה מה הוא אכל בכל החיים.

הוא הגיע לעולם האמת.

הוא יגיד להם, פה אכלתי רבע עוף, שם אכלתי סלטים, שם טעים.

מה זה מעניין? להבדיל, גם הבהמה, גם החמור והסוס, גם הם אוכלים.

בשביל זה אדם בא לעולם? בשביל האוכל?

אלא,

העיקר הוא שאדם

יושב ויעסוק בתורה.

ירבו שמחות בישראל.

אנשים אוהבים אותנו ודותים לנו הזמנות, אבל

הדבר העיקרי, החשוב יותר מהכול, זהו לימוד התורה,

שהגמרא מחשיבה אותו עוד יותר מעבודת הקורבנות.

ולכן,

אם אתה מחשיב את לימוד התורה יותר גם מאותם הקורבנות של בית המקדש, קל וחומר שזה יותר חשוב מאותן השמחות,

ולכן אדם לא ייבטל מתורתו גם אם הוא מזמן,

תכף אדגים אותך, נתנו לך הזמנה,

אבל לא כל הזמנה אתה חייב ללכת,

אלא יישב ויעסוק בתורה.

לפעמים אין ברירה, לפעמים חמותו מגיעה לו הזמנה.

בן אחי מתחתן, תבוא גם אתה.

אם הוא לא ילך,

תהיה לו עוד פעם מחלוקת,

אין לך על מי להתעסק,

לא מצאת רק עם השוויגר,

כך אומרים ביידיש,

שוויגר.

אין לו ברירה, שילך.

אבל,

מי אמר שהוא צריך ללכת להיות שם מעשרה ראשונים,

לשבת מההתחלה עד הסוף,

לשבת, לחכות עד שיעבירו לו את הגלידה, כוס קפה ועוגה?

מי אמר?

אפשר ללכת כמה דקות, לתת את הדחורה,

קודם כל בראש של הראשונה,

אני בא לשיעור, לומד את השיעור כרמי.

יגמר השיעור בתשע עשר, תלך לשם כמה דקות,

תגיד מזל טוב, העיקר, לא תשכח להגיד את המעטפה,

זו העיקר,

זו המטרה העיקרית של ההזמנה וכולי.

ואז, ברוך השם,

היית מעטפה טובה,

היית שמה שעתיים, או היית רבע שעה, אם אכלת רבע עוף, לא אכלת רבע עוף,

ולא הרבה מפריע להם, לא זה מה שיעכב,

העיקר באמת את המתנה הטובה, ברוך השם, הכל בסדר,

לא יהיה עליך שום טענות ומענות, לא יהיה מחלוקת.

אבל לבטל את השיעור, שאדם יעזוב את השיעור הכמוה שלו ללכת לשם,

נכון שיש מצווה לשמח, חתן וקלה,

אבל המצווה הזו, מצווה תלמוד תורה,

היא עוד יותר חשובה.

היימה במועד קטן ט' מביאה לנו את הפסוק

שיקרא אם מפנינים וכל חפציך לא ישבו בה.

הדיוק מהמילה האחרונה, חפציך משמע,

עניינים של העולם הזה הם לא חשובים כמו עניין של התורה.

משמע,

דווקא העניינים של העולם הזה לא חשובים,

אבל עניינים של העולם הבא כן חשובים כמו,

בדיוק כמו תלמוד תורה, אדם לומד כדי לעשות.

אבל הפסוק השני אומר, יקרה אם מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה.

לא כתוב פנינים, כתוב פנינים.

הגמרא דורשת שזה חשוב עוד יותר,

המצווה של תלמוד תורה חשובה יותר אפילו מהעבודה של הכהן גדול שהיה נכנס לפני ולפני.

המילים חפשים שאפילו חפשי שמיים אינם כמו...

לימוד התורה, כמו שהמשנה אומרת

בתחילת פאה, ותלמיד תורה כנגד כולם.

מה שעולה לספירה, בין שני הפסוקים והגמרא עונה.

לא קשייה כאן,

זה מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,

כאן זה מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

וכאן החתונות שיש לנו היום,

זה נקרא מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים.

ברוך השם יש הרבה אנשים שאוהבים לאכול רבע עוק לכל צלילי התזמון.

לא ראיתי שעומדים ברחוב ומחפשים את העשירי,

הצנטר,

להגיד, יש אוכלים רבע עוף למט למעלה יחד עם החתן.

יש ברוך השם 500 איש ועץ,

יש שם ברוך השם ושפע,

אתה תהיה, לא תהיה,

תאכל, לא תאכל, זה לא הרבה משנה את המציאות של השמחה שם.

לכן אמרנו שבוודאי

לימוד התורה הוא עדיף יותר מהקורה.

אבל

הבעיה שדנו והפוסקים,

במקום שאין אנשים משתדל להיות איש,

היינו במקום שאולי אני היחיד שמסוגל לבצע את המצווה.

כגון

בא אליך אדם,

יש הלילה מסיבת שבע ברחוב בבית של אבא של החתן,

אבל החתן הזה עני מרוץ, אין לו כסף.

אתה יודע למה לנגן על גיטרה,

על אוד, על כנון, תבוא, תנגן קצת.

זה נקרא מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

אין הרבה פראיירים שיבואו בחינם לבוא ולנגן, זה רק אני יכול.

עכשיו, האדם הזה בא ושואל,

האם אני אבטל את השיעור,

אלך נשם כדי לנגן? כמו שאמרנו, זה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

או שאני אלך ללמוד כרגע.

אלה הדברים שדנו בהם מבחינת עוסקים.

בעיקר נזכר הדבר ברדיה הסימן רסע סעיפוד א',

שם הרמה מצטטת מה שנאמר בפסחים קב',

שבעה מנדים לשמיים, ואחד מהם מי שמוזמן נשאולת מצווה ואינו הולך,

מסביב לזה דנו שם גדולי הפסקים.

והמסקנה,

רבנו זלמן, האדמו״ר הזקן, בג'ינטרס האחרון, כותב

על מה הגמרא מדברת מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים,

שיסגור את הגמרא ואלך לעשות את המצווה.

מדובר

זה אדם שיודע את כל ההלכות שצריך.

מאורח חיים, עד סוף ראש המשפט, כל הלכה אתה שואל איתו הוא יודע.

אלא מה הוא רוצה? לפלפל בחוכמה,

ללמוד זוהר, מעשה מרכבה, רוצה להשלים.

תגידו לו, לא.

אתה צריך הלילה ללכת עם האוד,

תלך תנגן למקרא המצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

אבל

אדם שעדיין לא יודע את כל ההלכות שהוא חייב בהן.

אדם כזה,

עד שאתה דואג להם,

קודם כל, תדאג לעצמך.

איך אמר שלמה המלך בשיר השירים?

שמו לי נותרה את הכרמים.

כרמי שלי לא נותרתי. קודם כל, תדאג לעצמי.

איך האדם הזה נוטש את לימוד ההלכה, נוטש את מה שהוא חייב,

והולך ועוסק בדברים אחרים? קודם כל, בראש ובראשונה,

גומל נפשו איש חסר.

הרי רבי יונתן הייציס, ביערת דבש אומר,

אדם שלא יודע טוב הלכות שבת,

בוודאי שהוא נכשל בחילולי שבת בשוגר.

את כל זה מצטט בעל המשנה ברורה בהקדמתו לחלק ג'.

ולא רק בהלכות שבת.

הדוגמה שם, הלכות שבת.

מועדים גם בכל התורה כולה.

אם הוא לא למד טוב הלכות מידה,

עלול להיכשל בהלכות מידה.

אם האדם הזה עצמאי, סוחר,

יכול להיכשל בקלות רבה בהלכות גזל,

הונאה,

ריבית וכן הלאה.

אתה שואל סוחר,

תגיד לי, אתה יודע טוב הלכות הונאה?

הוא עונה לך מיד בשאלה.

מה, יש הלכות הונאה?

הוא לא יודע בכלל שיש דבר כזה.

מימיו לא פותח חושן משפט, חלק האחרון,

סימנים, רכח והלאה.

החלה הרבה הדרך.

אם האדם לא למד, בוודאי שהוא לא יודע,

הוא חושב שהכל מותר.

איך הם אומרים? זה ביזנס, ככה זה, זה המשא ומתן,

מותר פעם לרמות את זה, פעם לרמות את השני, באים לזה עכבלים,

הוא סוחט אותם,

אדם לוקח מהם פי שניים, פי שלוש או יותר.

כל הדברים האלה, לפעמים

אדם עלול לחזור בגלגול על הדברים האלה.

אז מה, בגלגול הבא הוא עוד פעם ילך לחתונות, מה הסוף?

ולכן, בחיי גוונה.

אדם חכם ונבון, קודם כל אני צריך להשלים את מה שהקדוש ברוך הוא מחייב אותי לדעת ולבצע.

כמו שאמרנו, אדם צריך לדעת את כל מקצועות התורה,

לפחות בקצרה.

דין זה מותר, דין זה אסור,

יודע את הכול,

ואז אתה יכול אחרי זה גם להתפנות לעשיית המצוות.

אבל אדם שעדיין לא הושלם בזה,

גם אלה אינו חייב ללכת, תגיד להם,

שישיגו פראייר אחר שיבוא להם עם הקנון והאוד כדי לשמח את החתן והכלה.

אני, יש לי שיעור.

גמר את השיעור,

הכול נגמר, אחרי שהוא רוצה ללכת, טוב שילך,

אם הם עדיין לא גמרו את הסעודה, ילך עם הכלי לנגן להם.

אבל לא על חשבון לימוד ההלכה, לא על חשבון השיעור,

זו ההנחיה שאנחנו כולנו מצווים לנבוג ולעשות כל השנית.

טוב אבל, כן, גם לבריד אין את החובה האמורה, אלא תעשייה ולומד,

גם שמה נאמר את הכלל האמור.

הפרישה ביורידיה על סימן רמ״ו סעיף ד',

מתייחס למה שהגמרא אמרה בקידושים כ״ט.

ושמננתם, אל תקרא בשמננתם אלא בשירשתם.

האדם צריך לשלש את לימודו,

שליש בתורה שבכתב, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

תלמוד הכוונה לימוד ההלכה.

על זה הפרישה אומרת.

כל אדם ואדם שיש לו זמן,

לומד כל היום, יש לו הרבה שעות,

יכול לעשות את כל הדברים גם יחד, ילמד את כל מקצועות התורה.

אבל אדם שאין לו הרבה שעות ללימוד התורה,

המינימום, בכל יום אדם חייב ללמוד שלוש שעות הלכה

אל הדברים שכותרו בפרישה,

והעתיקו אותו להלכה כל האחרונות.

הרמב״ם, כשמחלק לנו את היממה, הוא אומר,

יש לך

שמונה שעות כדי לאכול ולשתות ולישון.

שמונה שעות לעסוק בתורה ובתפילה.

שמונה שעות,

כדי שאדם יהיה לו מה לאכול, שיהיה לו פרנסה.

שמונה שעות.

בשביל העבודה.

כך כל אדם ואדם מחלק את ההימנה.

ולכן,

אדם שברוך השם שמונה שעות הוא עוסק מסביב לתורה,

יכול להספיק ללמוד גם תורה שבכתב, גם תורה שבעל פה, ישמש את לימודו.

אבל אדם שלא זכה

ואין לו את כל הזמנים האלה,

וחי גוונה,

כמו שאמרנו, שלוש שעות מינימום,

זה מה שצריך כל אדם ואדם לנהוג ולעשות בלימוד ההלכה בלבד.

כל זה מה שהרמב״ם קטן רמוז למה שאמר

ביהושע בפרק א'.

מלא אבנו ספר התורה הזה מפיך, והגית בו ימן ולילה, מה אפשר לעשות בכל הכתוב בו,

כי אז תצליח את דרכיך,

אז, בגין פרייה שמונה,

שמונה שעות תצליח את דרכיך, עבודה,

ואז תשכיל עוד שמונה שעות ללימוד התורה,

עוד פסוק אחר, ישנתי אז, ינוח לי.

אז גם כן זה שמונה,

יש לך עוד שמונה שעות,

להשנה ואכילה בשתייה. אלה הם הדברים שכל אדם,

אם יש בידו יכולת.

לא כל אדם יש בידו יכולת לבוא ולעסוק בתורה כל כך הרבה שעות,

אדם שהוא אנוס,

אבל השעות שיש לו,

בראש ובראשונה שלוש שעות ללימוד ההלכה,

נשאר לך עוד, יש לך, ברוך השם, ארבע שעות,

ואז תוסיף, אתה רוצה ללמוד דף יומי, משנה יומי,

זוהר או כל דבר אחר, כן,

אבל לא כולם מגיעים

ללמוד את הפרישה ביורא לערש מו.

גם אלה שרוצים ללמוד הלכה,

מתחילים לפי הסדר.

זהו עדיין באורח חיים, סימן ב', סימן ג', עדיין לא הגיע לשער.

ואז באים אליו כל מיני אנשים,

זה רוצה לייסד שיעור בדף יומי, זה בחסידות,

זה בתניא או בדבר אחר.

הוא נמשך אחריהם, באים ואושפים אותו,

הולך לומד,

אתמול הוא הכיר את בוראו,

היום הוא כבר נהיה מסובל לעילקי,

הולך ללמד קבלה או דברים אחרים.

מה לך ולקבלה אתה עדיין?

הלכה למעשה, הלכות שבת אתה עדיין לא יודע.

הלכות גזל והונאה אתה לא יודע.

רק קפצת לראש הסביבה אם אתה רוצה לראות.

אנשים צריכים לדעת את האלף-ביית הזה,

אבל לא רבים יחכמו, ויש אנשים שלא שואלים חכם.

עושה מה שליגוחפץ,

זה מושך אותו, אז הוא נהנה מזה, יש שם דרשה יפה.

הרב הזה, בלי עין הרע, שולט בכל המדרשים,

אומר לך את פרשת תולדות ישר והפוך עם כל הסיפורים,

מה היה עם עשיו,

ואיזה שיא הוא גישל לו, יעקב אבינו, כל הדברים הוא אומר לך ישר והפוך.

אבל הלכה למעשה מכל הדברים האלה,

לא תמיד יש.

נכון שזה תענוג לשמוע עפה מפיק מרגליות,

זה טוב, זה יפה, זה נעים,

אבל לשמוע חצי שעה ביום שבת דבר כזה, זה נפלא.

אבל שאדם יעביר את כל זמן הלימוד התורה שלו.

רק בדרשות,

מוודא שאדם נבון לחכם לא יעשה את הדברים הללו,

אלא כשאנחנו מדברים לקבוע עיתים לתורה,

הכוונה היא שאדם יושב ברצינות וילמד תורה ברצינות.

החכם מלמד הלכה,

החכם אומר מתוך השולחן ערוץ,

תפתח יחד עימו את הספר, תלמד מתוך הספר כל דבר לדבר,

ואז האדם הזה בעזרת השם

אותיות מחכימות,

ואז הדבר הזה ייתן לו להבין טוב ולזכור את כל הדברים שהוא לומד

בשנים רבות לגורי דירות.

אבל אם האדם יכול לגזול קצת על חשבון העבודה,

זאת אומרת, אדם עצמאי יותר קל.

אחד יקצץ קצת משעות העבודה,

מי אמר שהוא צריך להיות בחנות משבע עד שבע?

מי אמר?

אף אחד לא גזר עליו את העונש הכבד הזה,

ייתן לעצמו חנינה.

יכול לקצץ קצת מהשעות, או בבוקר, או בערב,

ימצא את הזמן הנוח כדי שיוסיף על לימוד התורה, כדי שבאמת יחכים.

אלון ובעזרעתיה, זכר חוזיק בברכה,

יספר סיפור מה שהיה בארם טובה וחלב.

לומדים בשם חכם אהרון, היה יהלומן.

אבל היה מדקדק במצוות,

הוא אומר את התפילה אחרי הנס,

לא היה הולך הביתה מיד,

עם התפילין יושב, לומד תורה, חוק נכון.

ישראל, דברים אחרים,

עד שהם הגיע לבית שמונה,

אוכל פח שחרית,

וואלה וחצי, רבע לתשע, הולך לחנות.

הוא ידע את האמת, היה לו אמונה וביטחון בדורא עולם.

כל המזונות קצובים לאדם מתשרי עד תשרות.

אם כתוב לי שאני ארוויח השנה הזו מיליון, שני מיליון,

מה יהיה נפקא מינאי אם אני אעבוד בחנות כל כך הרבה שעות?

יש השתדלות, השתדלות אדם עושה מעט.

לא חייב לקיים את המצווה של בזיעת אפיך תאכל לחם

למהדרין מן המהדרין.

אין שום מקום שכתוב על המצווה, על העונש הזה שאדם צריך להדר בו.

אדרובר, כמה שאפשר לקצץ, ולכן הרב,

אותו החכם,

היה הולך מאוחר,

אשתו לא תמיד חיה באטמוספירה הזאת,

תמיד היה לאשתו קדונו.

תראה, כל החברים שלך פותחים את החנות בשבע הקדיינטים שלך, באים בשבע, החנות שלך סגורה.

איפה הלכו הקדיינטים? כולם הולכים לחברים שלך.

מתי תהיה לך פרנסה? מתי תעבוד?

כל החיים הייתה מקטרת.

הוא לא היה שומע עליו.

אחד הימים הוא יושב בחנות,

נכנס איזה אדם פגמוני,

והיה לבוש על הראש שלו כמה תרבושים.

אנחנו קונים כובע חדש, את הישן זורקים.

הוא היה טמח גדול,

והחבל לו לזרוק את התרבוש הישן, שהיה מלא זיעה,

והיה שם את התרבוש החדש על הישן.

ככה היה לו כמה.

כשהחכם אהרון הזה יסתכל עליו,

עכשיו, זה בטח הקבצן רוצה כסף,

בא להוציא כמה אגורות לתת לו.

הוא אומר לו, לא באתי בשביל זה.

אני באתי בשביל למכור לך מרגלית,

אבל אני פוחד, אולי באמצע אני אכנס איזה שודד,

לסגור קודם את החנות עלינו.

טוב, תיגר את החנות,

זה הפנדן הזה, הוציא את התרבושים מהראש,

התחיל להוציא אחד ועוד אחד,

עד שהגיע לאחרון,

פותח אותו, היה שם הנייר,

בתוך הנייר הייתה המרגלית.

פית המרגלית נהיה אור בחנות.

הוא אומר לו,

אני רוצה למכור את המרגלית הזו, אני צריך כסף.

ענה לו היזודי.

ראיתי, הסתכלתי במרגלית.

תמכור אותי עם הבית והחנות, אין לי חצי מהסכום לתדר.

לדעת זו מרגלית יקרה מאוד,

דיר בלק, תשים לב, שלא ירמנו אותך,

אבל אני לא יכול לקנות.

טוב, תודה רבה.

חזיר עוד פעם חזרה את הנייר, את התרבושים, אחד על השני,

שם על הראש ועל הארץ.

טוב, למחרת,

החכם הזה קם לנס, מתפלל, אחרי הנס יושב, לומד, לא עושה חשבון לאשתו, היא יכולה לדבר מה שהיא רוצה.

אחרי שגמר פת שחרית, שמונה וחצי הולך לחנות.

בדרך הוא עובר מיד בית המלון,

ויש שם התקהלות של הרבה אנשים.

מה קרה? הוא הולך לראות,

אמרו לו, תראה, היה איזה אדם ישן כאן במלון יומיים,

כמו בלילה מת,

ואין לו כסף,

בכיסים לא היה לו כסף כדי לשלם למלון על השינה, על מה שאכל שם.

לכן בית המשפט נתן צו למכור את כל החפצים שלו, את המכניסיים,

את החולציים, את הכול,

כדי לממן את ההוצאות.

הוא התקרב יותר,

הוא רואה שם לא רק את המכניסיים והחולציים,

גם את התרבושיים הוא לא היה.

נכנסנו מיד בלב ספק,

אולי זה אותו האדם.

לא, הוא חיכה,

מקחו את החולציים, מכרו את המכניסיים,

כל אחד,

אלה שקנו, כנראה יש להם איזה מוזיאון של עתיקות,

כל אחד קנה בכמה אגורות ובכמה שקלים.

טוב, הגיעו לתרבושים.

אותו המוכר

היה לו מקל ביד,

שם את התרבושים על המקל,

שכולם יראו מה הוא מוכר.

אולי מישהו יוסיף,

נו,

כמה זה?

אז הראשון אמר שקל אחד.

יהודי הזה אמר שניים.

נו, יש מישהו שמוסיף?

נו, קנה את התרבושים האלה, בנאי זיעה, מי צריך אותם?

טוב, אף אחד לא הוסיף, זכה.

אותו הליצן לקח את התרבושים,

זרק את הקול על הראש של היהודי הזה.

כולם צחקו, מחאו כפיים, נגמר העסקה.

טוב, היהודי הזה בלב כבד

שילם שני שקלים, אולי זה הלך לאיבוד.

מי יודע, הוא מכר בינתיים תמרנית.

הלך מיד לחנות, וכמו אתמול, סגר על עצמו קודם כל מבפנים והוציא את כל התרבושים אחד אחרי השני.

היה שם את המרגלית, ומזה התעשר עושה ולא.

כשחזר בלילה לאשתו, סיפר לה את המעשה, אמר לה,

אם הייתי שומע לך,

הייתי הולך לחנות בשעה שבע, בשבע לא הייתה מכירה פומבית, הייתי מפסיד.

אני הלכתי אחרי לימוד התורה,

קיימתי לקבוע עיתים לתורה גם בבוקר,

הקדוש ברוך הוא שילם נבבת אחת על הכל מכה.

זה המוסר השכל, דוגמה מוחשית.

אם הקדוש ברוך הוא רוצה,

האם יש מניעה לקדוש ברוך הוא להושיע ברב ובמעט?

יש הרבה דרכים למקום להעשיר אותנו, לתת לנו מלוך אופניים, שפע רוחני וגשמית.

ולכן כל אדם ואדם,

אם הוא עצמאי,

ישתדל קצת לצמצם כדי שהוא יוכל יותר לעשות את זה.

על פי הגמרא בברכות ו',

במגן אברהם למעלה בסימן נ' מחדש ואומר,

אדם שיושב ולומד תורה שבעלכם,

אם הוא מבין, יש לו על זה שכר.

אם הוא לא מבין כלום, על הגרסה בעלמא,

אין בזה כמעט פועלת.

שם הגמרא אומרת,

אדרא דפרקה ריהתה.

אדם יגיע לעולם האמת,

נותנים לו שכר על המצווה שעשה.

רצתי כדי לגמור תורה, על הריצה הזו אני אקבל.

ראשי מרגיש, נו, חוץ מהריצה אני גם למדתי כמה שעות.

מה עם הלימוד?

אומר ראשי, רוב האנשים לא מסוגלים להתרכז טוב ולהבין או לזכור,

ולכן על הלימוד עצמו לא יוכלו לקבל שכר,

אלא רק על הריצה

לעסוק בצורה.

זאת אומרת, המגן אברהם מדברי ראשי,

אדם שלומד ומבין,

זה נקרא לימוד.

אבל אם האדם הזה גורס ולא מדין,

ממילא אין בזה הרבה צבעים.

אבל עשי דברי כדי קמח מארים,

ורבנו זלמן, מי שרצו להבין שכל זה בתורה שבעל פה,

אבל בתורה שבכתב יש פועלת בדבר.

אבל בלי ספק

שבשניהם

שאדם מסוגל להבין, בוודאי שחייב להתאמץ

ולהפעיל את הכלי העיקרי, המחשבה,

כדי שיבין היטב את מה שלומד תורה, את מה שהוא עוסק

בלימוד התורה.

ברכו ברא לנו רמח איברים.

מה המוח,

איפה הוא בין מספר האיברים?

הוא לא עוד איבר, הוא הדבר העיקרי.

מוצר האדם מן הבהמה עין כהכל עוול לבד הנשמה, המוח הוא הדבר שמוביל, הוא הדבר העיקרי.

ולכן,

אם האדם הזה מבין,

זה נקרא לימוד תורה.

אם האדם הזה גורס ואינו מבין, המגן אברהם אומר,

שאין בדבר הזה כמעט פועל.

למה מוכרים לימוד השובבים בעוד חודש?

יש הרבה שחושבים לימוד השובבים זה חפרת עבנות,

מה זה נקרא שובבים?

אז הוא עוזב את השיעורים כאן,

פה לא למדים את כל התהילים פעמיים כפר,

אז הוא עוזב, הולך לבית כנסת,

שם למדים תהילים פעמיים כפר,

עם שבעה קורטלרית, וזהו.

כבר לך אני עושה תענית דיבור. למה לא באת?

אתמול הייתי בתענית דיבור.

אבל כשאדם לומד, הוא מייגע את המוח, הוא לומד גמרא, משנה, הלכה,

הוא לא יושב כמו איזה פיסטמה, כמו איזה בול עץ,

ושומע,

אלא ברוך השם,

עם הספר הוא יושב, הוא צמוד, הוא מתקדם.

אחר כך זה בוודאי ששכרו גדול שבעתיים. כך למדנו בגמרא רבם סיעה ל.ג.

העוסקים במקרא מידה ואינה מידה, במשנה מידה ומכבדים עליה שכר.

בתלמוד, היינו ההלכה,

אין לך מידה גדולה איננה, ולכן זה בוודאי

עוד יותר טוב ועוד יותר חשוב.

אלא מאי?

בזמנם, בדורות הקודמים,

לא תמיד זה היה אפשרי.

כשבאו העולים החדשים לפני מאה שנה,

או שלושים שנה,

לא ידוע עברית.

ולכן אותם הרבנים,

אדרון ומשחק אסייב וכיוצבו,

יקנו להם את סדר הלימוד של תעמיד דיבור,

שלפחות הם ידעו את זה.

לקרוא תהילים, הלמדו תהילים כל היום,

ומה שהיה מתאים להם.

אבל היום בדור שלנו,

ברוך השם, כולנו מבינים עברית,

והתורה שלנו כמעט כולה כתובה בעברית לשון הקודש.

אדם שרוצה יכול להבין.

פעם המשנה ברורה היה קצת קשה לקרוא אותו.

היום המשנה ברורה כולו מנוקד עם הנקודות, הרבה יותר קל לקרוא ולהגות בו.

וכן על זה הדרך, גם הספרים האחרים פעם היו קשים ללמודה.

אנשים רבים, היה להם קשה מאוד להבין את הגמרא.

הגמרא אומר לך, זה לא בשבילי, זה בארמי,

אני לא מבין שום דבר, מה קורה שם.

היום גם לגמרא יש את הפירושים, אם זה של הרב עדין,

או הפירוש חברותא, או דברים אחרים.

יש לך, ברוך השם, את הפירושים האלה,

וכל אדם רציני יכול לחדור גם לעומקה של הלכה, לגמוד את הסוגיות,

ללמוד גם את הגמרא. כך גם במשניות ואפילו בזוהר הקדוש.

תמיד אותם האנשים משעי עמלים וקוראים זוהר הקדוש אומרים לך,

נכון, אני לא מבין, הנשמה מבינה.

גם זה בזמנם בדורותם,

אי אפשר היה להבין את הזוהר, אנשים שאין להם רקע,

ולכן היו גורסים.

אבל היום גם לזוהר כבר יש את הפירוש של הסולם, של האדמו״ר האשלג,

או הפירוש שלי, מתוך מדבש.

ולכן גם בזה אדם צריך לעשות את ההשתדלות,

היינו נשתדל להבין.

אפילו אם האדם הזה גורס כל יום עשרה דפי זוהר,

אני אומר לך, אני פעם בשנה עושה סיום בערב פסח,

אל תעמיד בכרות, אני עושה סיום בצורה הזו על הזוהר.

תגיד לו, במקום שאתה קורא עשרה דפים,

תלמד רק דף אחד עם פירוש הסולם,

עם הפירוש מתוך מדבש,

הפירוש הזה כשמו כן הוא, ממש מתוך מדבש, אדם מבין יפה את הזוהר.

מי אמר שצריך ללמוד על עשרה דפים?

מה אתה חושב, הקדוש ברוך הוא סופר את הדפים?

הקדוש ברוך הוא סופר את השעות.

ולכן,

מי סופר, טוב מעט בכוונה, מערבו שלא בכוונה.

כך גם לגבי לימוד חוק לישראל.

כולנו לומדים מדי יום ביומו, פרק אחד.

אחד שלם של משניות.

יש פרקים שהם לא כל כך קשים, אדם קורא אותם, החכם מסביר קצת, אתה רץ.

אבל כשאתה מגיע לימים רביעי, חמישי, שישי,

סדר,

חדשים, יזקים, חדשים, טהרות,

משניות שלנו קשים.

הוא לא יכול להבין את כל הפרק, אם הוא ירצה לשבת להבין, אולי כל היום לא יספיק לו.

גם בזה, העצה היא,

תלמד רק את המשנה הראשונה.

תלמד אותה לאט.

עם הפירוש של רבנו עובדיהו ברטנורא,

אם יש לך גם את הפירוש של הרב קיאתי,

על ידי זה תבין טוב את המשנה.

המשנה האחת הזו,

יש לה יותר מעלה, הרבה יותר ערך מאשר לימוד כל הפרק כולו.

זו ההנחיה שצריך לומר לאותם האנשים.

כמו שמרן תמצאת את ההלכה הזו בקצרה למעלה מסימן ב',

טוב מעט בכוונה,

מערבו שלא בכוונה, ולכן כל אדם

משתדל כל מה שהוא לומד תמיד בעזרת השם, משתדל להבין את הדברים,

לסכם אותם עליווה דנחתה.

זו ההנהגה שאיך כל אדם ואדם לנהוג ולעשות אך ורק בדרך הזו.

הגמרא במסכת ברכות ד'

מביאה את מה שנאמר לך את דוד המלך,

חצות לילה אקום להודות לך.

והמקובלים על פי הזוהר אומרים,

בעיקר לימוד התורה החשיבות היא שאדם ילמד אחרי חצות לילה.

עד חצות יש התגברות של הדינים,

אחרי חצות זה הזמן של הרחמים וזה הזמן שמביאים ללימוד התורה יותר.

וכך היו עושים עם ישראל עד לפני מאה שנה, כולם ככה היו עושים,

ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולם היו לומדים,

יושבים מוקדם,

חמש היו גומרים ערבית,

חמש ורבע טעמים ארוחת ערב, היו הולכים לישון,

היו קמים בחצות, אחת עשרה היו קמים,

מתחילים בברכות השחר,

ברכות התורה, תיקון חצות,

אחר כך היו יושבים עד הבוקר, זה היה סדר,

כך כולם...

היו נוהגים ועושים

בא החשמל וקלקל לנו את כל הדרכים האלה, את כל התוכניות

פעם אנשים היו יכולים לישון מוקדם

יהיה חושך אפלה

אתה רוצה לגמור צריך היה להדליק איזה נר קטן

הילדים לא ידליקו את הנר

מי ייתן להם את הגפורים והנר שישרחו את הבית?

ולכן גם הילדים חושך אפלה היו עולים לישון

היום מי יכול לישון בשעה חמש, חמש ורבע

גם אם תחליט שאתה יושן,

הילדים החליטו שלא.

ואיזה ילד הולך לישון בשעה חמש יגיד לך מני תרנגול?

הוא עולה ללכת לישון,

יפריעו לך ואין כמעט את האפשרות

לישון מוקדם ולקום מוקדם,

מבחינת הטכנית הדבר הזה כמעט ולא קיים.

לפני שבעים שנה,

כאן בבית כנסת צופיות,

מעל שוק הבוכרים, יש את בית הכנסת צופיות,

שם היה שיעור קבוע כל לילה של הגאון רבי יעקב עדוסקי.

אבא שלו, גדל החיים, חכם יהודה.

הוא היה מלמד שם כל לילה,

ושוב היית נכנס בחצות,

בית הכנסת היה מלא פה לפה,

היו כולם אומרים תיקון חצות,

ואחר כך הרב היה מלמד אותם גמרא,

הלכה או דברים אחרים,

בסוף מתפללים בנצח אמה, אחרת היו הולכים לעבודה.

אבל אותם האנשים שהיו באים ישנו עד חצות הלילה,

ולכן היו מסוגלים אחרי זה לשבת וללמוד.

אנחנו בקושי הולכים לישון סמוך לחצות.

אז מתי אנחנו משם?

לכן אין לנו ברירה, שינינו לפי המציאות של ימינו.

אם תרצה להקים כאן שיעור מחר בבוקר, בשעה שלוש בבוקר,

כמו שהיה אז,

אולי יבואו שני אנשים וחצי או שני אנשים ורבע, לא יודע כמה יבואו.

אין לנו ברירה, שינינו לפי המציאות.

אבל אדם שיכול לשנות את הסדר הוא עצמאי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה,

אם לכן אמה,

אם הוא מסוגל,

בוודאי שלימוד שאחרי חצות יש בו יותר פרנדוס.

דבר שני,

על פי הקבלה,

משה רבנו למד את התורה מסיני בארבעים יום.

במשך היום תורה שבכתב, בלילה תורה שבעל פה.

וזה לא רק למשה, אלא גם לנו.

ולכן,

לא טוב שאדם יעסוק בתורה שבכתב בשעות הלילה, אלא מתאים יותר לשעות היום.

אין שום מקום שכתוב אסור ללמוד תהילים או אסור ללמוד תנ״ך בלילה. חס ושלום, אין סגנון כזה.

אלא, יותר טוב שאדם יעסוק בתורה שבעל פה. ולכן,

אדם שיכול,

יש לו ברוך השם את היכולת,

וכאן בארץ ישראל,

שהשפה המדוברת היא על עברית,

יש לנו,

ברוך השם, אלפי תלמידי חכמים בארץ, אתה יכול ללכת ולעסוק בתורה,

אין ספק שהוא זה הכי טוב, ואתה תגיד על כולנו.

אבל, אדם שגר במקום שאין לו שם תורה שבעל פה,

הדבר היחיד,

או שיעביר את עצמו בשטויות,

יישב וישמע רדיו או דברים אחרים,

או שיקרא תהילים.

ובוודאי שלימוד התהילים,

גם בלילה, גם כן יש לו ערב,

איך תגיד לו איך שיקרא תהילים,

כמו שאמרנו.

כל זה, כשיש לאדם ברירה,

אתה מעדיף את לימוד התורה שבעל פה על התהילים.

אבל כשאין לאדם ברירה,

ודאי שגם לצי הקבלה,

ברור הדבר שמותר ואין בדבר הזה, חלילה,

שום סרח של איסור.

מה שאמרנו, שלא טוב שאדם יעסוק בתורה שבחקה בלילה, כנראה יעננה החול.

אבל שבתות וימים טובים,

אין הדבר כן, אלא

בשבת,

מה אינה כיום העיר, כחשיכה כעורה, אתה יכול לעסוק

גם לתורה שבכתב,

ואותו דבר גם לגבי ליל כיפור, ימים טובים, גם שמה שייך את הכלל האמון.

מחלוקת לגבי ראש חודש.

רבנו אל סוף חיים, גם ברב פענים וגם בין איש חי,

מביא את הרמז שהאנשים אומרים,

חודש ושבת קרון נקרא.

אז לא רק לגבי שבת, גם בראש חודש,

ולכן היו מתחילים את התפילה, תפילת ערבי,

לפני התפילה מתחילים לומר, ברכי נושאי את השם.

אבל דעתו של הרב לא נחמתו, דעת רמנו יוסף חיים.

יותר טוב שלא לומר את המקרא בלילה גם בלילי ראש חודש.

אבל חול המועד כן.

ולכן הושענה רבה, אנחנו רואים כל הלילה.

באותו לילה הושענה רבה אנחנו קוראים את כל ספר דברים.

הקצר,

כיוון שזה חול המועד, חול המועד דומה מבחינה זאת לימים תאומים ושבתות,

ושם אין לנו בעיה בדבר.

יותר מזה, המקובלים נוסיפו חמישי בלילה,

אותם שקוראים קודם חוק לישראל,

לומדים חוק לישראל בליל שישי,

מוסיפים 26 פסוקים.

אבל עדיין, גם אם נאמר שכן,

אבל המקובלים אומרים רק את המקרא ולא את התרגום.

לא בליל שישי ולא בליל שבת, תרגום לא אומרים בלילה,

אלא צריך להשתדל לומר את זה ביום.

לגבי שניים מקרא ואחד תרגום, לפי הקבלה,

יום שישי עם התפילין,

אדם יושב אחרי התפילה וקורא את כל השניים מקרא ואחד תרגום,

זה מה שרצוי לכל אדם שיכול,

שישתדל לנהוד ולעשות.

אבל כל מה שעברו הם מקובלים כשאדם גורס את המקרא.

כשאדם לומד את המקרא עם ראשי,

לומד חומש עם ראשי,

עם המפרשים,

בזה אין בעיה.

זה מתובל מעורב עם התורה שבעל פה,

בזה אין לנו בעיה. רמז הדבר, שם הגמרא,

בברכות ה', הגמרא אומרת

למה חכמים גזרו שהאדם לא יאכל לפני התפילה?

שאם אדם, חלילה, יבוא מן השדה,

ייכנס ויאכל ויאשתה, אמא יאכל קמעה, יאשתה קמעה, יאשן קמעה,

עודפת או שינה, הוא בטל מקרא השמעה והתפילה.

אבל אחרי הגזרה,

הוא יודע שאם נלך לבית אסור לו לאכול,

מה הוא עושה?

חוזר מהשדה, נכנס לבית הכנסת.

אם רגיל לקרות קורא,

רגיל לשנות שונה,

מה שאומרים, רגיל לקרות מקרא קורא,

רגיל לשנות משנה שונה.

אתה רואה שגם בלילה לומדים מקרא.

הכיצד?

הכוונה היא שהאדם הזה לומד את המקרא,

לא לומד רק, גורס, ספר שמואל, ספר יהושע,

אלא לומד את זה עם המפרשים.

כשהוא לומד את זה היטב מהמדרשים והמפרשים,

גם בתורה שבכתב, בתאי גוונה הדבר נגמר.

ולכן,

שיעורים רבים יש

כדי לרתק את האנשים, לתת להם גם רקע בכל מקצועות התורה,

יש שם לא רק שיעור בהלכה,

יש שם גם שיעור בתנ״ך.

ושוב,

אותו החכם שמלמד את התנ״ך,

הוא לא רק גורס את הפסוקים וקורא להם מה היה עם אריה ושמשון או דברים אחרים.

הוא לא גם את כל המדרשים,

וזה אין להם את הבעיה גם לפי הקבלה.

זה טוב ובסדר, אין שום בעיה, יכול מלכתחילה לנהוג ולעשות כך. כל הבעיה היא שאדם גורס רק את המקרא בלבד, רק את הפסוקים שבתנ״ך,

וזה כמו שאמרנו,

סדר העדיפות שאמרו לנו המטובלים,

עדיף יותר שאדם ינצל בשעות הלילה את התורה שבעל פה,

זה בוודאי טוב יותר ועדיף יחדור לילה.

ראש חודש יחד ביום שישי,

אם גמר את התפילה,

רוצה לקרוא שניים יקרא ואחד תרגום, יקרא בלבד.

אחרי הקבלה, אחרי שהתפללנו מוסף, אסור לנו לחזור ולהניח תפילים.

בכל הימים הרגילים, אחרי חצות אפשר.

נניח ראש חודש יהיה לנו בשבוע הבא, יום ראשון,

אחרי הצהריים אפשר.

הרבה פעמים ברית המילה

היא בצהריים, בשעה 12,

להביא הבן או המועה והסנדק,

שבע שתיים יותר,

מלכתחילה להניח תפילים, אין בעיה בדרך.

יום שישי זה לא ככה.

יום שישי,

לפני הצהריים יש לך את ההערה של ראש חודש.

אחרי הצהריים כבר יש ההערה של שבת,

ושוב לפני הקבלה לא טוב להניח תפילים אחר הצהריים.

לכן שם במטה הזה אין לו דרך אחרת,

אלא לקרוא על שני מקרא ואחד ארגון בלי תפילים.

אבל חוץ מיום שישי שחל בראש חודש,

כל יום שישי רגילים,

אין שום בעיה,

אנחנו רואים את התפילים,

זה הדבר הטוב ביותר, ואת תעלית על כולנה זה הלימוד של השניים מקרא המעולה ביותר

כל דבר שאדם עושה, כל דבר טוב יאמר בלי סדר, שמח חלילה לא יוכל, ולכן אם האדם הזה יתחיל ימשיך, ימשיך במצווה הזאת,

נקרא השניים מקרא ואחד תחלום, אם הצילין ימשיך בדבר הזה אם אין לו שום בעיה,

אין לו אונס מיוחד.

אבל,

טוב שירגיל את עצמו לומר בלי נדר, כמו שאמרנו, לפעמים יהיה איזה אונס,

ואז יצטרך לחפש את החכמים שעשו להצהרה,

לא תמיד החכמים מצויים לפניך בהישג יד.

ולכן, תמיד ירגיל את עצמו לדבר בלי נדר, כולל גם למנהג הנפלא הזה, למנהג הטוב נפלא.

רחב נדרש של כיפור על הנשכחות מאיתנו זה עוזר.

כאן הוא שואל אותך, הוא לא שכח.

כאן הוא זוכר שברוך השם הוא נהג יותר משלושה פעמים, נהג ללא אמר בלי נדר.

על זה אנחנו לא סומכים, על הכאן נדרה בלכתחילה.

כל דבר, לא רק לגבי הדוגמה שהוא שאל, בכל דבר שאדם נוהג שלוש פעמים ולא אמר בלי נדר,

יש את הבעיה הזאת.

לפעמים אדם מתלהב.

גם הוא עשו סיום על שס,

מתחילים עכשיו מחדש, סילוב חדש.

בשנה יהיה הסיום,

בטו באב,

לעזרת השם,

נגמרו כל העולם ללמוד את השס.

התחילו למחרת, מסכת ברכות דף בעת.

אתה מביא להם, תראה, כל אלה למדו את השס, עכשיו אני גם.

הולך ללמוד דף יומי, טוב, בהתחלה,

זה יהיה אפשרי, זה קל.

הדפים הראשונים של השס, דברים מתוקים מדרש,

אבל אחר כך הוא מגיע, מסכת ערובים,

שם יש דפים קשים,

נפסיק לבוא.

אבל כשהתחלת, לא אמרת בלי נדר.

עשית את הנצרה שלושה פעמים ולא אמרת בלי נדר.

מי מרשה לך כעת להתנתק, להפסיק?

עוד פעם, יהיה לאדם הזה בעיה,

ולכן טוב שהאדם הזה, כשרוצה להתחיל,

יבין גם שבהמשך הוא...

אולי זה יהיה קשה,

ולכן יאמר נעיקרה בלי נדר.

מתי הוא יכול להפסיק גם אם לא אמר בלי נדר?

נניח האדם הזה יקבל על עצמו כל יום שעה אחת דף יומי.

במקום הדף היומי,

אותו אדם לא הולך לשבת בבית, להתבטל,

אלא הוא במקום שהוא הולך לשיעור הלכה.

בסדר, אין לך בעיה.

לימוד ההלכה, כמו שהסברנו קודם, הוא לא פחות מלימוד הגמרא, אלא עוד יותר.

ולכן אם הוא הולך לומד הלכה,

שאתה מחכם, פסקן, שאומר לו, מורה לו את הדרך אשר ילך בה,

בזה לא צריך

שום התרה.

התרה צריך שאדם מפסיק מהמנהל.

פה הוא מעלין בקודש, פה הוא עושה דבר עוד יותר טוב. אני לא מפסיק ממצוות לימוד תורה,

אדרבה, אני עולה בדרגה,

ולכן בזה, בכגון זה,

אינו צריך שיהיה לו התרה,

אלא יכול מיד לעבור בין לימוד ההלכה במקום אחר,

וימשיך הלאה.

העיקר שימצה את הזמן.

הזמן שהוא קבע לעצמו,

אותו הזמן לא יפסיד, לא יבטל אותו בשום אופן.

כל דבר שיש לאדם שאלה,

כמו בכל דבר אנחנו שואלים את הרב בהלכות הונאה, בהלכות שבת ובהלכות דת,

גם בהלכות תלמות תורה.

יש לנו שני סימנים.

בעברי דעה, ריש ממי ריש מנורא, בהלכות תלמות תורה.

לא כל אדם יכול לעשות מה שליבו חפץ.

כל דבר ודבר, גם בהלכות תלמות תורה כתוב לנו,

ראשונים, אחרונים, פירשו לנו בהרחבה. שיש לי ספק מה יותר זה כדאי או זה כדאי, אני הולך ושואל

שאלת רב.

במקצועות זה לא כך. אתה רוצה ללמוד היסטוריה? תלמד איך שאתה רוצה.

אתה יכול לגמות כך, אתה יכול לגמות כך,

תבחר מה אתה רוצה.

אתה רוצה להיות אינסטלטור, רוצה להיות נגר?

תבחר מה אתה רוצה, תתפרנס, אף אחד לא יגיד לך מה אתה עושה ומה אתה צריך לך.

התורה זה לא כך. התורה, לא יכול אדם להחליט.

אני, בא לי כיף, אני רוצה ללמוד תנ״ך.

הסיפורים של שיבשו, זה יפה, זה מרתק, הוא אוהב ללמוד את הסיפורים האלה, וכן הלאה.

לא כל דבר שאדם מתחשק לו, זהו זה,

וכך נלמד כל החיים.

אלא יש לנו גם הלכות על לימוד תורה,

ורבותינו הגבירו לנו כל דבר ודבר, ולכן כל אחד יכול לשאול את הרף שלו גם בנושא הזה.

אם יש לפניו שני שיעורים, ילך לכאן או לכאן.

לפעמים אולי השיעור השני יותר טוב,

אבל הוא לא מסוגל להבין את השיעור השני.

וברמה גבוהה, אם הוא ילך לשם, הוא לא יבין,

אז חבל על הזמן.

אז הרב,

שמכיר את השיעורים, יודע גם את הרמה של אותו השואל,

יכול לענות לו תשובה מדויקת.

אבל בכל מקרה,

לימוד הקבלה לא שייך לנו, לא שייך לאנשים שעדיין לא למדו את הכול,

עדיין לא בקיאים בכל מצויות התורה,

אין הווה אמנה ללכת.

יש לנו כאן שכנים טובים,

תחום דוד 19,

חצות לילה 11, באים לכאן, אומרים פיתון חצות, אחרי זה לומדים קבלה.

למי זה מתאים?

הרמת דם בנושא הזה, יורד רע, סימן, רשמי וסעיף ד',

אדם שברוך השם נעילה כרסו בשר שפוסית.

יודע כל דבר ודבר, בקיא בכל מקצועות התורה על פי הפשט.

עכשיו הוא בא להוסיף עוד קומה

על הפירמידה שיש לו,

גם את לימוד הקבלה.

אבל אנשים שעדיין לא הגיעו למדרגה הזו,

בוודאי שזה לא מתאים להם.

ולצערנו, אני אומר מצד אחד, לצערנו,

מצד שני זה משמח.

יש להם הרבה בעלי תשובה, יש מאות אלפים,

ולא מעט מהם

נמשכים מאוד לתורת הקבלה.

חלק לחסידות, חלק לקבלה.

רק אתמול הוא חזר בתשובה, כבר היום אתה תראה אותו יושב ולומד בחשק,

או זוהר, או שאר הכוונות, תופס את הספר.

טוב שהוא תופס אותו בצורה נכונה, לא תופס אותו הפוך, וגם יפה.

מצד אחד זה משמח לראות את החשק הנורא,

החשק העצום של אותם האנשים שלפני זמן לא רב היו לגמרי רחוקים, ברוך השם נתקרבו.

אבל אם האנשים האלה, חכמים ונבונים,

שואלים תלמיד חכם

מה אני צריך ללמוד,

החכם יורד לו את הדרך אשר ילך בה,

שילמד היטב הלכות שבת, הלכות מידע,

חושן משפט ודברים אחרים,

כדי שידע ליישם את כל הדברים האלה להלכה למעלה.

תחנה סופית תלך גם ללמוד קבלה,

אבל לא לנסות לקפוץ לראש הסולם,

אנחנו אומרים פרדס ראשי תיבות,

שעת רמז דרש,

סוד, לקפוץ את זה באחרונה.

אבל יש כאלה שאומרים, לא, אבל אני ספרדי,

ספרד ראשי תיבות,

קודם מתחילים עם הסוף, כך הוא אומר לך,

אתה עושה בדיחה יפה, אבל זה לא להלכה,

זה לא למעשה.

ולכן כל אדם צריך להיות רציני בעבודת הבורא,

כולל ובעיקר גם בלימוד התורה, לימוד ההלכה,

שיהיה עקבי, ידע את הכול, ילמד את הכול,

ואז בעזרת השם ידע כל דבר ודבר, יוכל לקיים את מה שהגמר מסיימת שם,

בשימנתם

שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שנשאל לך אדם,

אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור ממיה שנאמר ושימנתם.

זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך לנהוג ולעשות.

כמו שאמרתי לפעמים,

או בגלל החברה שיש שם, הג'מאע,

מושכים אותו,

או בגלל סיבות אחרות.

אדם צריך לדעת את האמת,

לחפש את התוכן,

מה שמתאים לו, מה שנחוץ לו,

וכשיש לאדם ספקות,

הוא יכול לעשות שאלת חכם,

והחכם יורה לו איפה יותר טוב, איפה יהיה לו יותר פריון

בלימוד התורה.

אני עובר מסימן לרשת עמי ט',

הגמרא בברכות ד' אומרת

שכל לילה לפני שאדם ישן,

קורא על מיטתו פרשה ראשונה של שמע,

ומברך ומפיל חברי שינה על עיניים.

ולמה הגמרא מסבירה?

כשאדם הולך לישון, הוא חשוף

מהמזיקים, יכולים להזיק אותו,

כמו שאנחנו אומרים במזמורת שבסתר עליון,

יפול מצידך אלף ורבבה ממיניך.

יש הרבה מזיקים,

וכנגדם תקנו לנו חכמינו להגנה עצמית.

את קריאת שמע על המיתה שאנחנו אומרים מדי לילה ללילה.

אלה הדברים שהפיקו לנו כל הפוסקים, וככה המסקנה להלכה ולמעשה.

כל אדם יחנך גם את הילדים הקטנים,

שגם הם יתרגלו לומר קריאת שמע על המיתה.

כבר בגיל שלוש, הם הולכים לתלמוד תורה,

הם מודיעים מצוין את קריאת שמע.

ההבדל היחיד,

כשאנחנו רואים שמע ישראל,

תמים את היד ומכסים את העיניים.

הם הילדים לא מכסים את העיניים, הם משאירים את הידיים פתוחות ומוצאים ללעוד אותה.

בסדר, שישאיר את היד פתוחה,

אבל שגם הילד,

גם הוא יאמר קריאת שמע, וממילא יהיה גם עליו הגנה,

ולא יבהילו אותו החלומות רעים.

לא פעם כל הילדים האלה המסכימים נבהלים מאיזה חלום,

הוא קופץ מהמיתה, רץ למיתה של אבא שלו, בוכה, צועק,

מה קרה? ראיתי בחלום כך וכך.

צריך האבא לקום, להרגיע אותו,

במקום זה,

תקדים רפואה למכה,

יקרא יחד אמות, תאמר לו שיאמר את קריאת שמע על המיתה,

ואז הילד ישכב בנחל ושחררתה בארבע שנותיך,

זו הנהגה,

גם בלילה יארגן את הילדים לאמר את קריאת שמע על המיתה,

כדי לקיים את המצווה כהלכתה.

יש מחלוקת בראשונים אם מברכים על מצווה זו או לא.

גבירה המהליים גאון, כן, מברכים,

רוב הפוסקים אמרו שלא מברכים.

להטעם לדבר כתבו לנו התוספות בחולין ק.ה.

כאן זה בא להגן עלינו, ולכן העוזר לא שייך ברכה.

אתה לוקח לולב, נר חנוכה,

כל הנושא הזה הוא נושא רוחני.

כאן זה בא להגן על עצמנו שאני עומד ברמזור, רמזור אדום,

אני לא נוסע,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אני מקיים את מה שכתוב בתורה.

אז למה כשהרמזור ירוק אתה לא מברך ברכה?

תגיד, הנה, אני עוצר באדום,

נוסע בירוק.

שוב זה בא להגן עלי ונשברתם מאוד לנפשותיכם,

על כגון זה לא שייך ברכה, הוא הדין גם פה. התוספות ממשיכים, אומרים את זה גם על...

מים אחרונים חובה.

והגמרא שמה דרשה את הפסוקים

ויתקדשתם ויתם קדושים, ויתקדשתם אלה מים ראשונים.

סוף הפסוק, ויתם קדושים אלה מים אחרונים.

על המים הראשונים אנחנו מברכים, על נטילת ידיים.

למה על מים אחרונים אתה לא מברך?

גם זה בא להגן על האדם מבחינה פיזית.

כמו שהגמרא מסבירה,

היה מצוי להם בזמנם מלח סדומית,

אם יהיה בידו את המלח סדומית ויגע בטעות בעיניים,

הוא יכול חלילה להתעוור מהמלח סדומית.

ולכן, כמו ששם

לא מברכים, נועדים גם פה,

זו דעת או לא פוסקים, וככה ננהג.

אין ברכה לפני כן וציוונו לקרוא קריאה שמה.

נכון שזה משרד הרבנן, אבל כיוון שזה עיקרו בא להגן עלינו,

לכן לא שייך לברם.

בסדר, יכול להיות שנאמר גם את הטעם הזה, השם אלוה יישן, אבל אם האדם הזה עתירו כן ישן.

יש אנשים שאין להם בעיה עם ניגודי שינה,

עובדים קשה, הם עייפים,

ואפילו לא חילקו חכמינו בדבר בין זה לזה,

ואין ברכה על הדבר הזה.

יש כעין הרעיון הזה, כתוב בספר כד הקמח של רבנו בחייה,

כלל.

לחלק מהמצוות יש ברכה, לחלק מהמצוות אין ברכה.

ולמה?

אומר כד הקמח.

כל מצווה שניכח שאדם עושה אותה לשם פועלה,

אתה לוקח ואוכל מצה ולא חמץ בליל הסדר,

נברך מצוונו על אכילת מצה.

אתה מדליק נר חנוכה,

זה לא בשביל להאיר, אסור להינות מאותם הנרות.

בלי כך שאתה מדליק זכר לנס נר חנוכה,

נברך מצוונו להדליק נר חנוכה, וכן הלאה.

אבל יש מצוות שלא ניכרות.

אדם בא בבוקר, יום השבת, אוכל את החמים,

אוקיי? מצוות שלוש סעודות.

נו, למה לא תברך? מצוונו לאכול שלוש סעודות.

לא ניכר שהוא עושה לשם פועלה. אוכל טעים מאוד.

להבדיל, גם הגוי היה אוכל את האוכל הטעים הזה.

לא תקנו חכמינו, אור על אכילה בערב כיפור, וכי יצא בהם. אין דרכה.

גם פה, כיוון שהדבר הזה, כמו שאמרתי, הגנה לנו,

לגוף,

ולכן,

כיוון שזה לא כולו רוחני, לא שייך לבוא ולתקן על הדבר הזה דרכה.

כשהמשיכו את הרעיון הזה,

גם למצוות מעכה, עושה מעכה לגגיך,

הרעבה, זה בעל העיתור, אומרים שלא מברכים מהטעם הזה, כיוון שזה בא להגן עליהם.

שם זה לא מוסכם.

הרמב״ם חולק.

אבל עקרונית, פה אצלנו, ודאי,

רובה דרובה של הפוסקים חלקו על דברי רב עמרם,

ולכן המסקנה היא, כמו שאמרו הרמב״ם ושאר הפוסקים,

שעל קראת שמע, על המיטה,

אנחנו לא מברכים.

מחלוקת בפוסקים לגבי אדם שרוצה לישון ביום,

אם צריך לומר קראת שמע על המיטה או לא, והמסקנה היא שכן.

שאומר, אבל לא חייב לומר את הכול עד והיה עם שמוע מספיק.

ששינקן לגבי ברכת המפיל,

בוודאי שאסור לו לברך ביום,

גם אם הוא לא ישן כל הלילה.

יש אדם שהמקצוע שלו הוא שומר, כל הלילה הוא ער,

והוא בתמיד ישון ביום.

תראו אחי,

כשהשמע על המיטה אתה יכול להכיר לו,

מספק הוא יכול לומר אין מה להפסיד.

אבל המפיל,

על מנהגו של עולם מברכים, וממילא,

גם כבר יש חשש ברכה לבטלה,

בוודאי שאסור לומר לו שהיא אומרת ברכת המפיל ביום,

אלא רק בלילה.

לא חשוב לי איזה שעה משעות היום הוא מגיע.

נניח הוא מגיע בשעה חמש.

נכון שזה עדיין לילה,

עוד כמה דקות, עוד שלוש-ארבע דקות יהיה עמוד השחר.

ממילא, גם שם לא יוכל לבוא ולברך את ברכת המפיל, אין הווה עמנה שידרך אז. גם זה נקרא אמירה ביום,

ואין הווה עמנה לבוא ולברך אז.

אז מה, פסקת המפיל?

אתה רוצה להגיד בלי ברכה? בוודאי שלא. בוודאי שאפשר.

אין שום בעיה בכל היממה אתה יכול להגיד. הוא שאל על ברכה.

להזכיר שם שמיים, בוודאי שלא.

יותר מזה,

אפילו אם האדם הזה רוצה לישון ב-11 בלילה אחרי חצות,

גם על זה יש מחלוקים.

רובה דרובה של הפוסקים הפשטנים אמרו שאפשר לברך גם אחרי חצות, אבל

דברי שלום,

שאומר שאחרי חצות אי אפשר,

כך כותב בסטיל העבדי,

בדעת רבנו שלום שרעדי הרשש,

כך כתבו להלכה,

רבנו שחי,

החבר שלו היה הרב של חברון,

רבי אליהו מני בזיכרונות אליהו, ועוד רבים מגדולי המקובלים,

וכך המסקנה הלכה למעשה,

שספק ברכות להכן. יש לנו מחלוקת בדבר,

ולא כדאי שעדיין ניכנס למחלוקת הזו,

שב ואל תעשה עדיף,

יותר טוב שלא יגיד שם שמיים, אלא

יאמר ברוך,

יזכיר ברוך אתה,

יהרהר שם השם,

שם לאלוקנו, ימשיך מלך העולם,

להטיל חברי שינה,

גם לחתימה אותו לדבר.

מתי זה חצות בימים האלה?

בלוח כתוב 1123,

אבל להלכה בענייננו כבר ב-11 אסור

לברך למר של שמיים וברכת המזליח.

והסיבה היא כך.

איך מודדים את חצות הלילה?

לפי דעת חלק מהפוסקים,

הלבור, שגרה ועוד,

אתה מודד מהשקיעה עד הזריחה,

חצי בדיוק,

וזהו בדיוק 1123. אבל יש הרבה שחומקים.

הרבה חוסקים אמרו כי המגן אברהם הוא מזבח אדמה,

שמונים את זה מצד הכוכבים עד עמוד השחר.

אם אתה מודד מצד הכוכבים בעניינים האלה,

חמישה לחמש,

עמוד השחר חמש וחמישה,

חמש וארבע דקות.

אם כך,

יש לך חצות באמצע בדיוק, מתי זה?

11 זה כבר חסום.

וכאן אצלנו לעניינים ומחלוקת לעניין ברכה.

עוד פעם חזרנו לקרב של ספק ברכות לאנפה.

זה לכם.

אדם שהולך לישון,

הוא יודע שהוא עייף מאוד, הוא ירדם תוך דקה שתיים.

זאת אומרת, קראת שמע על המיטה ואחרי המפיל נשען מיד,

אסור לדבר אחרי זה, כמו שכותב הרמה, אין אוכלים ושוטים ולא מדברים אחרי קראת שמע על המיטה או אחרי המפיל.

אבל,

אם האדם הזה הולך לישון מאוחר,

אמנם את הפיג'מה הוא לבש בעשרה וחצי,

אבל עד שיירדם הוא יודע שזה יהיה אחרי 11,

לא כדאי שאדם ייכנס

בספק ברכה, לא כדאי להמר, גם בזה נאמר הכלל שב אל תעשה,

כמו שמענו, יאמר ברוך אתה,

יהרהר שם באלוקנו ועדיף יותר.

אתה הולך לחומרה, אתה הולך לחומרה, ספק ברכות להקל,

גם שם וגם כאן.

אם היה לך פסיקה, מרן היה אומר בצורה ברורה,

והיה מנהג כמרן,

היינו הולכים עד הסוף והיינו חוששים לספק ברכה.

אבל הדבר שנוי במחלוקת.

עכשיו אתה אומר,

אני לא יכול להתחיל להתפלל תפילת מנחה ברבע עד 12,

למה אולי לא הגיע הזמן,

ואז הברכה, מגן אברהם מחייו יטיב, הברכה היא לבטלה.

לכן אתה מחכה עד 12. כאן הפוך,

כאן אולי כבר הגיע חצור,

ואז ממילא הברכה, ברכת המפיל, אולי תהיה לבטלה.

אנחנו הולכים לשתי הכתבות, גם לכאן וגם לכאן,

ולכן אמרנו, שאל תעשה עדיף,

יהיה הרהר.

רק אדם שיודע בוודאי שיירדם לפני חצות לילה,

בזה אין לנו בעיה.

שוב, גם זה בתנאי שלא ידבר.

אבל אם האדם הזה פצפטן,

שתי דקות לא יכול לשכב על המיטה בלי שידבר עם אשתו, עם הבן, היום יש גם את הנייד,

הוא לוקח את הנייד גם למיטה,

וגם לשם הוא ללכתך בדרך וכולי.

טוב, האדם הזה, אם הוא פצפטן,

אתה יודע שהוא ידבר אחרי המפעיל,

שהוא יכול להסתבך,

וגם זה לא טוב.

יותר מזה, חלק מהפוסקים אמרו,

לא כדאי שיברך, שמא ידבר.

שיודע את עצמו, אומר לאשתו, אחרי המפיל תעני דיבור. זהו.

הוא יודע שברוך השם הוא עומד בזה,

אף מילה הוא לא ידבר אחרי,

נשאיר את הנייד, יש שם תא קולי,

ולכן אומר אחד כזה,

להיות בטוח בדבר שיש שם מוקדם, כן.

אבל אדם שלא בטוח, אדם שמכיר את עצמו שהוא עלול לדבר,

אז גם בזה תגיד לו את ההמלצה שיהרהר את שם השם של ברכת המפיל,

כך רצוי לנהוג ולעשות ולכתחילה.

יש מחלוקת, יש כמה דעות, ואבא עצמו היה כמה פעמים,

יש לו כמה מקומות בספרים שהוא אמר, פעם כך, פעם כך,

תראה דרך אבי דעת ועוד.

מרן כתב, כרשימה על המיטה,

פרשה ראשונה. גם זה שומע במחלוקת, ושוב,

נכון שמרן אמר את הפרשה הראשונה,

אבל

אנחנו הולכים גם בזה לפי רבנו ארי, ורבנו ארי היה אומר את כל שלושה פרשיות.

ולא רק היה מתחיל שמע ישראל כולל פרשת ביאמר,

אלא בסוף היה מסיים,

אני השם מנועיכם אמת,

עוזר ואומר השם מנועיכם אמת, כדי להשתין את רמח תיבות,

שהם כנגד רבח איברים שבגור.

אומנם בפוסקים זה לא מוסכם, יש מחלוקת, יש שרצו לומר,

במקום זה שיקדים, אין מלך נאמן.

אבל גם בזה אנחנו קיבלנו הוראות רבנו ארי,

יותר מהודר שיחזור עוד הפעם על המשפט,

השם אלוהיכם אמת להשלים את הרמח,

ואין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה,

כמו שהפוסקים הדגישו.

אנחנו רוצים להגן על עצמנו מפני אותם המזיקים, ולכך אנחנו קוראים כרשימה על המיטה.

דברי בעיה חיי נשה לא בעיה חיי, והיא לא צריכה להיות ממוגנת מפני אותם המזיקים,

בוודאי שגם היא צריכה להשים לב לדבר שגם היא תאמר את כל מיני התרשימה על המיטה,

כמו שכתוב בסידורים.

רבי חנניה בן, בבקשה.