הלכות סמיכת גאולה לתפילה וזמני תפילה – סדר תפילת שחרית וערבית, עדיפות תפילה בציבור מול סדר הברכות, ודיני ברכות קריאת שמע וזמן התפילה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בתהילים, פרק יט,

הפסוק שם מסיים את הפרק

השם צורי וגואלי.

המזמור שאחריו

הוסמיך ליענך השם ביום צרה.

זו הסמיכות של הפסוקים,

ומזה למדנו את ההלכה,

שאדם חייב לחבר בתפילה

ברוך אתה השם געל ישראל,

ומיד אחרי זה אנחנו מתחילים את תפילת העמידה.

מתחילים עם השם ספרתא היא תפתח.

לכל הפוסקים, לכל הדעות, אדם חייב להסמיך לחבר בין גאולה לתפילה בבוקר

בתפילת שחרני.

הגמרא דנה

לגבי תפילת ערבי.

האם גם בלילה יש את החובה או לא?

חובה את רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן.

זה היה נפקא מינה.

הרב מביא לנו דוגמה.

אדם שלא הרגיש טוב, היה חולה,

הגיע לבית הכנסת מאוחר.

זה המניין האחרון של ערבי.

הוא הגיע לבית הכנסת, הם נמצאים כבר

בסוף

השכבנו הבינו לשלום.

אם הוא ירצה להתפלל לפי הסדר,

כדי להקדים קודם גאולה,

ברוך אתה השם געל ישראל,

ואחרי זה תהיה התפילה,

תפילת השמונה עשרה,

עד שהוא יגיע לשם,

הם יגמרו כבר את תפילת העמידה,

ונמצא שהוא מתפלל ביחיד.

האם ילך לפי הסדר,

או שנאמר לא?

שיתפלל יחד איתם, יתחיל מיד את העמידה איתם,

ואחרי הערבית,

אחרי שיגמור עושה שלום,

אחר כך יחזור אחרנית לקטע עבור החום.

זה הדיון של מרן כאן בענייננו.

לגבי הבוקר,

לגבי שחרית, אין שאלה.

אם האדם הזה לא ירגיש טוב.

הוא יגיע מאוחר, זה המניין האחרון של תפילת שחרית.

הוא נכנס לבית הכנסת, הם כבר נמצאים.

עזרת אבותינו, אתה ומהעולם.

אם הוא יתחיל לפי הסדר,

עד שהוא יגיע לעמידה,

הם כבר יהיו בסוף שחרית,

שם ההלכה היא.

לכל הפוסקים, לכל הדעות,

יותר טוב שיתפלל ביחיד.

עדיף יותר שיתפלל תפילה בשחרית ביחיד,

וילך לפי הסדר, כי חייב להסמיך גאולה לתפילה.

השאלה היא, נדמה גם את הערבית לזה, או לא?

זה הדיון שמרן דם קם,

הביא לנו את המחלוקת הראשונים,

האם יש חובה להסמיך גאולה לתפילה בערבית, או לא?

האם ההלכה היא כרבי יוחנן, או כרבי יהושע בן-נבי?

על זה מרן מסיים.

גם אם נאמר

שההלכה היא כמו בעל הלכות גדולות,

הפספות, הרשב״א,

שצריך להסמיך גאולן לתפילה גם בלילה.

גאולו של דבר,

רגע, על ישראל,

או אחרי שאומר עמו ישראל לעד,

אסור לך לדבר דברים בטלים,

אלא צריך לחבר בין הדברים.

אבל כאן אצלנו, אתה שוקל,

יש לך שתי מצוות.

מצווה אחת,

ללכת לפי הסדר ולהסמיך גאולה לתפילה.

מצד שני, המצווה השנייה,

תפילה בציבור.

מה יותר חשוב?

זה או זה.

על זה מרן אומר,

שגם לדע על בעל הלכות גדולות,

יותר טוב שמיד יעמוד ויתפלל עמהם,

יתחיל נרשם בתפילת העמידה,

ולאחר מכן יחזור אחורני,

אחרי שיגמור עושה שלום,

אחר כך יחזור לדירור החום, יתחפר עבורנו.

אלה דברי מרן בבית יוסף,

ועל פי זה גם פה,

בשולחן ערוך, סימן רשתון לב, סעיף ג',

מרן כותב,

מצא ציבור שיקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפילה,

יתפלל עמהם, ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה.

אלה דברי מרן,

כך הסכימו גם רוב הפוסקים.

גם רבנו חיים פלצ'י בספרו,

כף החיים,

גם הוא אומר כך, והוא מסיים,

שגם על פי הקבלה כן הוא.

גם בספר שערי תפילה והון,

תלכו כדעת מראה.

אבל, זה לא מוזכר.

בספר מעט מים,

הוא מדייק מר...

רבנו ארי בשער הכוונות.

בדיוק כמו שבשחרית

צריך לחבר בין גאולה לתפילה, קודם גאה לישראל ואחר כך השם שפתי תפתח,

ואתה מורה לו, יותר טוב שיתפלל ביחיד לפי הסדר.

הוא אומר גם לגבי הלילה אותו דבר.

מוטב שילך לפי הסדר, יתחיל ויהו רכום ויתפר עוון,

ימשיך,

ואפילו שהמחיר יהיה שיפסיד את התפילה בציבור,

כך עדיף יותר על פי הקבלה.

כך העתיקו כי דבריו גם עוד מחכמי המקובלים,

רבנו יעקב חיים סופר

בספרו כף החיים,

כך כותב גם בספר תורת חיים של הגאון רבי חיים סופר,

אור לציון חלק ב' ועוד.

ולכן, אם האדם הזה כך עשה,

דעבד כאמור עבד, דעבד כאמור עבד,

אין לנו כאן פסיקה ברורה בנושא הזה,

כי אנחנו הספרדים,

בדרך כלל אנחנו מיישרים את הקו

עם חכמי המקובלים.

אם לא היה את הדיוק שאומר מעט מים,

שמדייק מדברי שאר הכוונות,

הרי לנו קל מאוד לפסוק כדעת מרק.

בגלל הדיוק הזה,

וכן אמרנו,

אם הוא ירצה להתחיל והוא רחום,

ירצה להתפלל לפי הסדר,

ויש לו על מה לסמוך,

יכול גם לעשות, לנמוג

בדרך הזו.

כאן בירושלים, כמעט ואין לנו את הבעיה הזו.

יש כאן הרבה מניינים, אחד אחרי השני.

אם הוא נכנס לבית הכנסת והם נמצאים בסוף אשכיבנו,

בשביל מה שיתחיל,

מה לך ולמניין הזה? הם כבר באמצע.

יותר טוב שימצא מניין אחר.

יש לנו בירושלים אלפי מניינים לתפילת ערבית, בהרבה בתי כנסת,

ילך לבית כנסת אחר, או באותו בית הכנסת, בשטיבלך,

יחכה למניין השני,

אחרי חמש דקות יהיה לו מניין אחר,

ישמע קודם כל את ברכות השם המבורך.

לפני ערבית, חייבים לשמוע את ברכו,

שהכול יהיה לפי הסדר. ולכן, במקומות האלה, מקום שיש הרבה מניינים, כמעט אנחנו לא זקוקים לכל המחלוקות.

אבל מחוץ לירושלים יש הרבה מושבים יש להם סך הכל רמיין אחד ואחד ואז תהיה הבעיה הנוראה, טוב, שעת הדחק שם אין לו ברירה ולכן אמרנו, הזכרנו את המחלוקת.

תמינה גם אם האדם הזה הגיע סמוך לחצות לאידך.

איך הוא לתמרן, להגיד אז אני לא אתפלל לערבית בשעה שש, אני אתפלל לערבית בשש ועשרה. יש לי זמן.

אין עוד לילה ארוך.

אבל אם האדם הזה הגיע בעשרה לאחד עשרה,

עוד כמה דקות מחצות

אחרי חצות לילה

לומר את קריאת שמעה וברכותיה או להתפלל ערבי, זה לא טוב.

אך עמנו חששו והרחיקו את האדם מן העבירה ולכן אמרו לנו מלכתחילה שצריך להקדים לפני חצות.

ואז תהיה הבעיה הנוראה, טוב, אין לו ברירה שינהג ויעשה כך, יש לו על מי לשמור.

אבל

מה שאין כן לגבי שחרית, שם, כמו שאמרנו, אין לנו מחלוקת,

בוודאי

ברור הדבר שחייב ללכת לפי הסדר.

פעמים קורה שהאדם לא מחליש טוב, קם מאוחר.

עד שהוא מתעורר, תשע ורבע בבוקר.

תשע ורבע,

את קריאת שמע הוא הפסיד, כבר עברו שלוש שעות.

אבל עדיין,

ברכות קריאת שמע, עדיין תפילה,

הוא יכול להספיק.

שוב, גם כאן.

לא יתחיל את תפילת העמידה,

אלא חייב ללכת לפי הסדר.

מה פירוש המילים לפי הסדר?

אני לא מתכוון שיתחיל ותתפלל חנה, קדישתי כל בכור, לאט לאט.

אם הוא יתפלל כך, עד שיגיע לעמידה יהיה אחרי עשר.

בימים האלה, מחר,

סוף זמן ברכות קריאת שמע ושחרית,

תשע וארבעים.

אם הוא יבוא אחרי תשע וארבעים, זה לא טוב.

ולכן, נאמר לאדם הזה שהיה אנוס, שהיה חולה,

אין לנו טענות למה הוא קם מאוחר,

שאין לו רפואה שלמה.

אבל הסדר שיעשה כך.

מיד ברכות השחר, ברכות ה...

תורה,

אחרי שיגמור ואני אברכם,

ידלג, יתחיל מיד ברוך שאמר.

אחרי ברוך שאמר ימשיך פרק אחד בלבד אשר יושב ביתך,

אחרי זה מיד ישתבח.

אחרי ישתבח,

ימשיך הלאה,

יאמר את יוצר אור ובורא חושך,

גמר קראת שמע וברכותיה,

ואחרי זה את התפילה, תפילת שחריה.

גמר עושה שלום עם רומם, נעשה תשע ארבעים,

אז הוא גמר את כל התפילה,

את עיקר התפילה, גמר בזמן,

ממילא הברכות שלו הן במאן דאמר, זה היה בסדר.

אבל אם הוא ירצה ללכת לפי הסדר,

עד שיגיע יוצר המאורות,

יהיה מאוחר מאוד,

עד שיגיע לעמידה יהיה אחר העשר,

ואז כל הברכות שהוא יאמר, שלושה ברכות של קריאת שמע,

הכל אולי ברכות לבטלה.

יש אנשים שלצערנו,

אין להם שעון על היד.

אולי שעון כמוני יש,

אבל אין להם את לוח הזמנים של השעות האלה

כדי לדייק בדברים האלה.

זו הבעיה עם הרבה אנשים.

תשים לב, תראה,

אנחנו חוזרים מהתפילה, אתה רואה אנשים הולכים להתפלל.

תשע, תשע ורבע, הוא הולך.

איפה אתה הולך? הוא אומר לך, אני הולך לבוסייף להתפלל.

הוא יגיע לשם,

רוצה להתפלל במניין, לא?

והחזן שלהם רוצה שיהיה להם עונג שבת.

מנגנים ביחד,

אבי שיר משה, שרועת העניים, אתה תשמע.

אלה העניים ברוחניות.

האנשים האלה, הפלחים האלה,

הם מסכנים, לא יודעים מהי הלכה,

והם מסלחים את עצמם.

יהיה הרבה יותר טוב.

שיהיה מהר, יתפלל בבית ביחיד מהר מהר,

כי יגמור תשע ארבעים, עושה שלום.

ואז,

אחרי זה ילך לחפש את המניין,

לשמוע קריאת התורה,

או להתפלל במניין נוסף.

עד שאתה הולך לבית כנסת,

הוא רוצה כאילו להרוויח תפילה בציבור,

אבל אחרי זה, מי אומר בכלל שזו תפילה?

אולי הברכות שלו לבטלה.

וגמר את הברכה, ברוך אתה השם, גאל ישראל,

בדיוק תשע ארבעים.

בימי החול עוד יש שם עצה כדי לחלץ אותו מהמחלוקת.

שיחשוב,

אם אני חייב

יהיה תפילתי לשם שחרי,

ואם עבר הזמן, יהיה תפילתי לנדבה.

בימי החול הוא יכול עדיין לתמרן בעצה הזאת.

בשבת אין קורבן לנדבה ואין תפילת נדבה.

אם הוא הגיע לתשע ארבעים,

מי יתיר לו לבוא ולהתחיל את תפילת העמידה?

שם הבעיה הרבה יותר קשה.

אולי ספק ברכות להגיד.

יש מחלוקת

בראשונים ובאחרונים, מחלוקת בדעת מרן.

יש שאומרים בדעת מרן שאם האדם הזה היה אנוס, היה חולה,

לאכול גם אחרי ארבעה שעות.

אם לא היה חולה, לא.

קשה לנו לדייק בכל הדברים האלה.

ולכן כל אדם בן תורה צריך להשתדל להזדרז.

אני אומר תשע ארבעים,

זו לדעה המקלה.

אם נלך לפי המגן אברהם ומזבח אדמה,

שמונים את השעות האלה מעמוד השחר,

כבר בשעה תשע אסור לומר ברכות קרן שמע וכו'.

אני לקחתי את הדעה של הלבוש,

הגרע, מנחת כהן, להקל.

הלכתי עם הכולה, אמרתי תשע ארבעים.

אבל יותר מזה?

יותר מתשע ארבעים?

בוודאי שלא ניתן להקל בשום אופן.

ולכן היה אומר מורנו ברבנו חמידה צדקא,

מי ייתן לי את המפתחות של בתי הכנסת?

אם היה לי את המפתח הייתי הולך וסוגר את בתי הכנסת בשעה תשע,

כדי שלא יבואו להתפלל מאוחר ולא ייכנסו בספק בלוחות דברות הללו.

אבל אף אחד לא נותן לו את המפתח.

הגבאים רוצים להרוויח את הכסף של העלייה או דבר אחר,

ולכן אף אחד לא תרם לו את המפתחות.

אבל עקרונית כל אדם בן תורה צריך

לדייק בדברים האלה, כדי שלא ייכנס חלילה בספק ברכות לבטלה.

ולשעת חירום אמרנו אפילו שידלה כל כך הרבה,

ובלבד שיסיים את התפילה,

יסיים בזמן.

אפשר לומר גם בשעה עשר, עשר ורבע,

לומר את כל הקטעים האלה שדילג,

ככל לעומרם לאחר מכן.

אבל כשאתה מדבר על ברכות

ברכות קרית שמע,

שם הדבר חמור יותר, קיבלנו הוראות מרן,

והרי מרן כותב בסימן נמחית שסוף זמן ברכות קרית שמע זה ארבע שעות.

גם אם תיקח את ארבע השעות האלה מהזריחה,

ברבע על עשר הוא כבר לא יכול,

רבע על עשר הוא כבר לא יכול לבוא ולהתחיל ליוצר אור ובורא חושך,

לא יהיה בו יותר.

יש כאן כבר חשש, ספק ברכה לבטלה,

ספק ברכות לעכב.

ולכן צריך כל אדם,

גם בשעת הדחק, להשתדל להזדרז.

לפעמים יש אדם

שהיה צריך לשמור בלילה,

היה ער כל הלילה.

עכשיו הוא הולך לישון,

מתי? ב-17.

מתי תקום?

הוא אומר לך, אני לא ישנתי כל הלילה.

והוא יקום ב-10, 10 וחצי,

ילך לזיכרון משה, להשתיב לך, ויש שם מניינים.

לא כדאי, לא טובו עושה, צריך לומר לו.

יש בשעה חמש בבית כנסת מסעייר מניין ראשון של פועלים.

אל תלך לישון.

קודם כל תתפלל, תתפלל מניין ראשון.

הוא אומר לך, אבל זה מניין ראשון, לפני הנץ.

איך קוראים לזה אנשים? מניין של קרח, לפני אברהם.

מיטב שיהיה המניין הזה,

בזה אליבדי כולעלמא, הברכות הן בסדר.

אין כאן חשש ברכה לבטלה,

בזה בוודאי הוא יוצא ידי חובה.

יגמור את כל התפילה.

גמר ב-18 ועשרה, ב-18 וחצי, אני הולך לישון.

ואז לא יהיה מוגבל,

יוכל לישון כמה שירצה.

כך צריך לומר לאותם אנשים,

שלא יכלו לישון במשך הלילה משום מה.

אם הם קרובים לזמן של עמוד השחר,

לא כדאי שילכו לישון.

עדיף יותר, תתפללו תפילה

במניין הראשון של הפועלים,

ולאחר מכן ילכו לישון.

זה לוח הזמנים שכל אדם בן תורה צריך לדעת.

יש אנשים, לא חלק להם השם בבינה,

והם מתפללים מתי שרוצים.

אתה רואה, מתפללים ב-12, באחת. תלך לשתי פלחים, תראה, כל מיני אנשים...

מרחפים, מרחפים, תרתי משמע,

הם מסבכים את עצמם באיסורים קשים, באיסורי ברכות לבטלה.

הרב מרם כתב, ברגע, סימן ש״ד.

אדם שאומר שהוא שמיים לבטלה, צריך לנדות אותו.

עד כדי כך, הדבר חמור.

אם האדם הזה גזל שקל אחד,

הוא יכול לתקן,

הוא יכול אחר כך לשלם את השקל הזה, ושיב את הגזלה אשר גזל,

אף אחד לא ינדף על הדבר הזה.

אבל כאן, בשל שמיים, זה דבר חמור מאוד,

העולם מזדעזע כשנאמר עליו לא תישא את שם שם אלוהיך לשם.

לפעמים כל אדם ייקח לתשומת ליבו את חומרת הדברים האלה,

ויסביר גם לאותם הצעירים שמטיידים בלילה,

בלילה אין להם כוח ללכת לישון, מתעצבים ללכת לישון,

והתוצאה, לצערנו, של חלק מהצעירים, בהם להתפלל מאוחר מדי,

זה בוודאי גרוע מאוד.

אדם ששומע קדיש או קדושה

והוא באמצע הברכות כרשימה, יכול לענות.

והגעת עזרת אבותינו אתה ומעולם,

כששומע מהמניין השני,

אתה יכול להגיד קדוש קדוש, או יהיה שומר הבא.

אבל אם האדם הזה הגיע, ברוך אתה ה' בעל ישראל,

שם שום דבר.

לא רק אמן של ברכות, אלא גם קדיש, קדושה, ברכו,

שום דבר הוא לא יכול לענות שם. אמרנו,

שחייב להסמיך גאולה לתפילה.

כאן אצלנו, לגבי ערבית.

יותר קל הדבר,

ואם הוא שומע קדיש או קדישה,

יכול לענות.

לפעמים יש תיבלך, כמו מוסייף,

כאן הוא כבר נמצא, שומר המון ישראל עד.

במניין השני,

ועדיין לפני צד הכוכבים,

הם אומרים, נקדישך ונעריצך.

לכל העמות,

לכל אומה.

תגיד, אבל, הוא כבר נמצא בערבית.

מה בטח?

אין שום בעיה, זה לא נקרא תרתי דסתרי.

הקדושה יכולה להיאמר גם אחרי שומר המון ישראל עד, יעמוד, יאמר, יענה, קדיש קדושה, הכל כן.

מחלוקת בין גדולי האחרונים לגבי אמן של ברכו.

הקדמתי את החזרה.

אמרתי שומר עמו ישראל לעד

אחרי עשר שניות אני שומע את החזן שאומר שומר עמו ישראל לעד

האם אני עונה אמן אחרי החזן או לא?

ונשחי אומר שלא

ונשחי הולך באותה השיטה שאמרנו מה שאמרנו לשם מעט מים

אליבא דרבנו הרי לשאר הכוונות שגם בלילה יש חובה להסמיך גאולה לתפילה

אם כך עניית האמן אמן לברכות אולי זה יהיה כעת הפסק

כך כותב גם אור נציון מעתיק אותו אבל

מבין דברי החלקים ודברי רבנו חיים פלט שיבעון והמסקנה

העצה היא אם אדם יכול לעקוף את המחלוקת הרבה יותר טהור

איך אני עוקף

אכלתי השכיבנו ובינו לשלום

ואני שומע שהחזן עדיין ראו בנים את גבורתו

תתחיל לומר לאט

תנגן תאמר לאט לאט

תן לחזן שיעקוף אותך הוא אמר שומר עמו ישראל עד

אחריו אתה תאמר שומר עמו ישראל לעם

ואז לא הגעת לניסיון הזה לא הגעת לשאלה הזו אם צריך לענות אחריו אמן או לא הוא אומר לפניך זו העצה שנותן הרב אור נציון

וכך באמת רצוי לנהול ולעשות

בלכתחילה יותר טוב שאדם לא יגיע לזה

הגיע לזה טוב מה היא דאבה אהבה אין לו ברירה מותר לו לענות אמן כמו שזה מצווה עוברת בשעת הדחק יהיה צעד כולה בדבר

יהיה רשאי לענות אחריו אמן הגמרא כשדנה לגבי עמיית אמן אחר עצמו

אדם שמברך שהכל נהיה בדברו הוא בעצמו עונה אמן אחר עצמו

הגמרא אומרת הרי זה מגונה

ברכת המזון אתה חותם את הדרכה השלישית בונה ירושלים אמן אנחנו עונים אמן אחר עצמנו וזה הגמרא אומרת הרי זה משובח

והרמב״ם

מפרש את הגמרא

לא רק לגבי ברכת המזון הוא עדין גם ברכות אחרות ולכן

יש לנו חמישה דוגמאות שאדם עונה אמן אחר עצמו

אנחנו אומרים בכל בוקר ברוך שאמר

אחריה, בסוף פסוקה דזמרה, השתבח.

אסור לדבר בין ברוך שאמה להשתבח.

שניהם, הכל מחובר.

ולכן לברכה הסמוכה לחברתה,

השתבח אינה פותחת בבריאות.

אנחנו מסיימים את השתבח, אתה אומר,

מלך אל חי העולמים, אמן.

גם אנחנו עונים אמן, אחר עצמנו.

כך גם בעמידה.

אמרנו תשעה עשר ברכות,

אתה חותם, ומברך את עמו ישראל בשלום, אמן.

כמו שאמרנו כאן,

לגבי ערבית,

שומע עמו ישראל לעד, אמן.

ברכת ארבעה ברכות.

שתי ברכות, לפני קראת שמע,

ואמונה ואשכיבנו אחרי.

גם כאן יש לך ארבעה ברכות שהיה אסור לדבר באמצע ביניהן,

ולכן גם כאן עונה אמן, אחר עצמם.

והחודש,

בימי החנוכה, אנחנו בעזרת השם נקיים מצוות הלל.

גם שם יש לך שתי ברכות.

ברכה ראשונה,

וציוונו לגמור את הלב, הברכה השנייה היא על הילוכה.

תסעו לדבר ביניהן באמצע, כמו שלמדנו בגמרא, בברכות י״ד.

אם כך,

אתה חותם, בחתימה אתה אומר,

מלך מהולל בתשבחות, אמה.

גם אנחנו עונים אמה לאחר עצמנו.

כך גם לגבי המפטיר.

חותם הרעה בספרות פקודת הלווים.

המפטיר מברך שבע ברכות.

ברכה אחרונה,

חותם, ברוך אתה השם,

מקדש השבת, אמן.

גם הוא בעצמו עונה אמן אחר עצמו.

כל הדברים האלה דומים בברכת המזון.

זה המנהג שלנו, של הספרדים, התימנים והעומדים.

אשכנזים לא נוהגים ככה.

תראו, תשימו לב,

הרמ״ה כותב,

אחרי דברי מר״ם, עיין סימן ר״ש ת׳פוָר.

מה נעיין שם?

שם הרמ״ה מביא את דברי החוקים.

בברכת המזון אתה מפריד, אתה מגדיל,

בין הברכות דאורייתא עד בוני ירושלים,

וטוב האמיתיב דרבנן. ולכן אתה אומר את העמ״ם, בהפריד ביניהם,

שהפועלים נשמעו.

אבל מה שאין כן כאן, כאן כולם דרבנן.

כאן אין את החילוק הזה, ולכן...

האשכנזים לא אומרים מלך מהולל בתשבחות אמן,

לא אומרים לברך את עמו ישראל בשלום אמן, את המילה אמן הם לא עוני אמן אחר עצמם, אלא רק אם אחרים סיימו והוא עונה אמן על האחרים ולא אחרי עצמו.

אבל המנהג שלנו כדברי מרן ולכן אנחנו כן עונים אמן אחר עצמנו.

אם כך,

למה אחרי ברכות השחר אתה לא עונה אמן?

גם שם יש לך חי ברכות אחד אחרי השני.

שם

אין הברכות צמודות.

אם האדם הזה אמר הנותן לסכבי בינה,

ואחרי זה היה לשיחה טלפון או ענה.

זה לא הפסק בין הברכה הזו לברכה שאחריה, זה לא צמוד.

ושאין כן ברוך שאמר והשתבח,

השתבח אינה פותחת בברוך, כי היא סמוכה לחברתה ואסור לדבר באמצע.

תשע עשר ברכות.

האם אתה יכול לבוא ולהפסיק בדיבור בין

חוני לדעת להשיבנו, אסור לך להפסיק בדיבור.

שם הכל מחובך,

רק שם צריך לענות אמן אחר עצמו.

אבל ברכות שאין להן קשר,

כמו שבע ברכות של החתן וכיוצא בזה,

ממילא שם לא עונה אמן אחר עצמו.

זו המסקנה לנו לדידם.

אני עובר לסימן רש למזן.

מה נדבר על תפילת ערבי?

אין שליח ציבור חוזר תפילת ערבי.

זאת אומרת, יש חזרה.

לחש וחזרה בשחרית או בנמחא.

רעביתא שנורת לחש.

אין תפילת החזרה.

והסיבנו.

עמי ארצות, אלה שלא יודעים לקרוא ולכתוב,

איך הם יקיימו את מצוות התפילה?

בואו חכמינו ותקנו להם את תפילת החזרה.

אותו עם ארץ עומד כל הזמן, שומע מהחזן,

החזן מכוון עליו ומוציא אותו ידי חובה.

שחרית ומלחה שאין חובה,

תקנו חכמינו גם את תפילת החזרה.

ערבית ראשית.

ולכן, בתי גבנה, אותו אמר ארץ פטור.

מה תגיד לי אבל למדנו שעריף ומאיר שבזמן...

פעם הייתה רשות, אבל אנחנו קיבלנו על עצמנו את תפילת הערבית שתהיה כחובה?

מי זה קיבלנו?

אנחנו.

אני שיודע להתפלל ערבית,

כשהתפללתי ערבית, פעם ראשונה קיבלתי עליי כחובה.

אדם שהוא עם הארץ, מימיו לא התפלל ערבית, הוא לא יודע להתפלל.

ולכן הוא לא קיבל עליו אף פעם את תפילת הערבית כחובה,

אצלו זה נשאר רשות,

ולכן

הקדושים האלה אינם חייבים בתפילת ערבית,

אלא הוא שומע מהחזן מי והוא רחום עד שומר עמו ישראל ועד.

את קראת שמע, את הברכות,

שומע כעונה יוצא ממנו את החובה.

תשמע אחרי זה את הקדישים,

אבל אינו חייב בתפילת ערבית בעמידה,

ושם כמו שאמרנו חכמינו פטרו אותו ולא תקנו כלל ועיקר בקול זהב.

הנפקא מינה בכל הדברים האלה

גם לגבי ברכת מעין שבע בלב שבת.

גם שמה דנו הפוסקים בסוגיה הזו עם תפילת ערבית רשות או חובה.

דבר שני, האם

רשות רק בימי החול או גם בשבת?

כל זה דיון שגדולי הפוסקים דנו בהרחבה בסימן

רס״ח צע״ג.

הדוגמה שהה מכך.

האדם הזה אמר לחזן,

אתה אומר ברכת מעין שבע?

תכוון עלי, תוציא אותי ידי חובה.

והחזן כיוון עליו.

אומר רבנו משה גאון, ניצא, תוציא אותו ידי חובה.

עטור שואל על זה. האדם הזה חייב בליל שבת שבעה ברכות.

יש לך עד האל הכדור שאתה קידשת, והלאה.

איך ברכה אחת תוציא במקום שבעה?

ולכן עטור חובה.

מרן בביתוסף מיישב. מרן אומר,

כמה שתפילת ערבית רשות,

וכן לא חכמים שגם לברכה.

הלכה אחת מעין שבע,

גם זה פוטר אותו, גם בזה הוא יצא ידי חובה.

מה שמרן מסביר את דברי רבנו משה גאון,

מרן זכה לכוון למה שכותב בספר העתים. בספר העתים,

כשמעתיק מצטט להלכה את דברי רבנו משה גאון,

נסיים את המשפט האחרון כיוון שתפילת הערבים קשור.

זה לא מוסכם,

יש מחלוקת.

נור וקציעה הוא שחולק על מרן,

הוא שואל כך,

הגמרא דיברה על ימי החול,

שם אתה אומר תפילת ערבי ידרשו,

אבל שבת,

תפילת ערבית בשבת היא חובה.

הגאון חידה בספרו מחזיק ברכה,

מביא סיעתה לגאוני מר וקציעה מפיקוני הזוהר.

יש חלק מאחרונים שהלכו בזה,

כך אומר רבנו יוסף חיים ברב כעמים, ברכת עשו ועוד,

ויש מחלוקת. הדבר שם לא מוסכם, ולכן

אדם שאין לו שום בעיה,

בוודאי שחיה בתפילת ערבית של ליל שבת.

בשביל מה לך לשמוע עליה חזק?

בשביל מה אתה נכנס למחדוקת?

עדיף יותר שאדם,

הוא בעצמו,

יתפלל בעד עצמו,

זה הדבר הפשוט והטוב ביותר.

אבל, לפעמים אין ברירה שעת תדח.

כגון

האדם הזה יתפלל ביום שישי,

שכח דומהר ברך עליהם.

מה הדין? צריך לחזור, לא חזר.

עד שנזכר, עד שהתעשת,

נעשה לילה.

נחלקו הראשונים והאחרונים.

האם יתפלל ערבית שתיים ויאמר פעם שנייה אתה קידשת,

או לא. זה הוויכוח שיש בין הפוסקים.

השאלה היא,

כשאדם לא אומר ברך עלינו, כאילו כל התפילה שלו אפס,

הכל ברכות ובטלה,

או שזה תפילה, אלא שחסר לו דבר חשוב,

והוא ברך עלינו, בגלל זה מטרחים אותו.

אם נאמר שהכול אפס,

אם כן, חסר לנו תפילת מלאכה.

מי שלא יתפלל מלאכה ביום שישי,

צריך להתפלל ערבית שתיים ולאמר פעם שנייה אתה קידשת.

אבל אם נאמר לא וכן היה תפילה,

רק חסר לו דבר חשוב ברך עלינו.

מה הטועמת שיחזור בפעם השנייה את ערבי,

יאמר אתה קידשת?

האם בפעם השנייה הזו הוא אומר ברך עלינו תן ומטר?

אין שם תן ומטר.

אם כן,

וחי גוונה לא יוכל לחזור.

זה הוויכוח שיש.

מדברי מרן בסימן קח, סעיף יד משווה שכל התפילה שלו היא אפס.

המחלוקת הזו היא המחלוקת הראשונית בין חכמי פרובינצה,

הריף, התוספות והעום.

אז אימא לבד במרן, צריך לומר פעמיים מתי קידשת?

אבל מה נעשה שהכנען בידינו תמיד?

ספק ברכות להקל, אפילו נגד מרן.

בחולים קורה דברים שכאלה,

אז יכול לעשות תנאי ננדבה.

אבל לגבי שבת אין קורבן ננדבה ואין תנאי ננדבה.

אין להם דרך אחרת, אין להם העצה, אלא

שיאמר לחזן,

תכוון עליי, תוציא אותי אל חולה בברכת מאי אל שבע.

זה הפתרון,

זה הדבר היחיד.

זה לא מוסכם,

אמרנו שיש מחלוקת, ולפי הטור לא יצא.

אין לך דרך אחרת,

בדיעבד, בשעת הדחק, זה מה שניתן לעשות.

כך יהיה גם,

יום שישי חל ראש חודש.

שבת זה לא ראש חודש, ליל ב'.

אותו אדם בתפילת המלאכה,

שכח ולא אמר יעלה ויעלה.

היה צריך לחזור, לא חזר.

שואל אותנו בלילה, מה לעשות?

שוב, הפתרון, המסקנה היא

לומר לחזן, תכוון עליי, תוציא אותי לכאורה בברכת מאי אל שבע.

זה מה שניתן, זה מה שצריך לעשות במקרה הזה.

זאת אומרת, אם נלך

לפי תיקוני הזוהר, לפי חלק מגדולי המקובלים,

יוצא לנו שתפילת ערבית חובה בשבת,

אם כך ברכת מאי אל שבע, היא כאין חזרה.

כמו שאתה אומר, בשחרית ונמחה, יש לך חזרה,

כך יהיה הדמיון גם פה.

הנפקא מינה, בעשרת אמת שאולי אנחנו אומרים,

המלך הקדוש אין כמוהו,

אם החזן טעה ולא תיקן,

יחזור אלו,

גם שם יש את המחלוקת האמורה,

גם המסקנה היא שם ספק ספיקה,

אמרנו שלא יחזור.

דווקא מינה עוד.

יש להם בבית של החתן,

באו הרבה אנשים לשמח אותו,

ובערב שבת יש להם עניין.

באו מקרובי החתן, קרובי הכלה, חברים,

לא רוצים ללכת בבית כנסת.

יש בחוץ גשם, קשה להם, רוצים להתפלל בבית.

מותר, אין עמון.

בל שבת אין ספר תורה,

בקלות רבה יכולים להתפלל בבית.

גמרו את העמידה של ערבי,

מתחילים ויחולו על השמיים והארץ.

סיימו אשר ברא אלוקים לעשות.

וגידו ברכת מעין שבע או לא?

אם תאמר זה כמו חזרה,

תפילת ערבית חובה בלב שבת,

אם אתה מתפלל בבית פרטי,

אתה לא אומר את החזרה של שחרית או את החזרה של מנחה, אתה אומר,

גם פה תגיד ברכת מעין שבע.

אבל אם תאמר לא,

כאן זה לא כמו חזרה,

אלא כמו שהמנרא הסבירה בשבת כד',

אז בתי הכנסת שלהם היו מחוץ לעיר.

אותו אדם שבא מאוחר,

הוא יגמור לבד אחרון,

וכשהוא יחזור לבד, יזיקו אותו המזיקים.

ולכן הגמר אומרת שפיקנו חכמים את ברכת מעין שבע.

אם ככה, זה לא כמו חזרה,

בדין הוא שלא היה צריך את זה,

אלא כל זה בגלל המזיקים.

אז מי ייתן להם רשות לאותם האנשים בבית חתנים או בבית אבלין,

מי ירשה להם לבוא ולומר את ברכת מעין שבע.

מרן פסק בדבר הזה,

מרן אמר בסימן רסע מחה סעיף י,

בבית חתנים לא מברכים מעין שבע,

בבית אבלים לא מברכים מעין שבע.

ולכן,

מיד אחרי שהוא גומר אשר באה אלוקים מאסון,

יעבור מיד ויאמר קדיש דקבל.

לא כל החזנים למדו את מרן בסימן רסע מחה.

יש חלק מהחזנים עמי ארצות.

אולי הוא לומד בשולחן ארוך,

אבל הוא עדיין נמצא בסימן ג', סימן ד', עדיין לא הגיע לרסע מחה.

ולכן, העיסאי,

כשהוא התחיל והיכולות,

ניגש אליו לחזן, מהר,

נלחש לו באוזן.

אל תגיד מאה אם שבע, אתה גומר אשר ברי אלוקים לעשות,

תמשיך מיד, תתקדם. תלחש לו באוזן,

תעדכן אותו בהלכה כדי שלא יתחיל,

שלא יסבך את עצמו בספק ברכה לבטלה.

זה הדין שאנחנו עוברים בכל העולם,

חוץ

מעיר העתיקה.

ירושלים העתיקה אומר בספר מזבח אדמה,

שמה כן יגידו ברכת מאה אם שבע בבית אבלים או בבית חתמים.

הוא מביא את הכנסת הגדולה, שבית מלא ספרים דומה לבית כנסת,

הוא אומר, עיר העתיקה יש בה הרבה קדושה.

גם אם זה בית פרטי, לא גרע מבית מלא ספרים,

הוא אומר שהמנהג,

בכל מחלוקת שיש, תמיד אנחנו אומרים,

איך שנוהגים יעשו.

הוא מספר שהמנהג הקטרון מאות שנים,

שבירושלים, בעיר העתיקה,

היו אומרים את ברכת מאה אם שבע בבית חתנים או בבית האבלים,

למרות שאין שם ספר תורה, היו אומרים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה,

בין אם השואלים אותנו ספרדים או אשכנזים,

כך ינהגו ויעשו.

אבל,

כל מזה נכון אך ורק

ירושלים העתיקה,

אבל כאן,

בשכונות האלה,

אם יש כאן בית חתנים והם שואלים אותך,

נכון הדבר שאנחנו קוראים פה את המגילה בעזרת השם ביום ט״ו,

אבל זה לא ודאי שזה ירושלים.

לפי הרדב״ז, זה לא ירושלים.

שם, בדין פורים,

יש לך נוסף לירושלים מה שסמוך או נראה,

יכולים לקרוא את המגילה ביום ט״ו.

אז אנחנו סמוכים לירושלים,

אבל מי אמר לך שפה זה ירושלים שאתה יכול להגיד על ברכת מאה אם שבע?

מה אתה אומר לי, מנהג?

המנהג שמזבח אדמה מספר לפני 350 שנה,

זה היה בעיר העתיקה, לא פה,

בזמנם.

לא היו יהודים.

כל המקומות האלה היו הכל מדבר שממה.

כשהתחילו לבנות מחוץ לעיר העתיקה,

זה היה לפני 140 שנה,

השכונה הראשונה שבנו הייתה כיכר ציון, מחלה שבעה.

זו הייתה ההתחלה.

כל המקומות האלה, הכל מדבר שמרה.

אז עיר העתיקה יש בה קדושה רבה,

עיר העתיקה יש מנהג,

שם אתה אומר שיברתי.

אפשר להגיד גם במקומות האלה עדיף יותר להימנע. כך כותב הגאון הרב ערבך,

הובא בשמירת שבת כהלכתה חלק ב',

גם אבא בידי עומר ועוד עומרים כאלה.

זה לא מסתם.

הורינו חכם לנציון היה אומר,

ברכת מאין שבע בבית אבדים או בית חתנים,

גם בשכונות האלה הוא סבר שהקדושה לא עכשיו,

גם שכונת הבוכרים קדושה לא פחות מעיר העתיקה,

ולכן הוא כן היה אומר.

אבל שוב, עוד פעם, אנחנו חוזרים לאחורי,

זה תלוי צמוד למחלוקת הקודמת.

תפילת ערבית רשות גם בלב שבת,

או שנלך לפי תיקוני הזוהר,

שבת זה חמור יותר,

אם זה חובה,

אז לא נוכל לשחרר את האנשים האלה, מבלי דומה רק ברכת מאין שבע.

ולכן,

אמרתי מלכתחילה, ספק ברכות להקל,

אומרים גם נגד מורנו ורבנו חכם ממציון,

אם אתה אומר ספק ברכות להקל נגד מרע,

גם נגד מורנו חכם ממציון נגיד כך,

אבל לפעמים אף אחד לא אמר לחזן כלום,

והחזן כבר התחיל.

האל הגדול, הגיבור והנורא,

נו, ימשיך או לא?

כאן כבר התחיל, אין לו ברירה,

שימשיך.

אבל אני, כשהוא יגיע לסוף

מקדש שבת,

אני לא אגיד אמן,

אלא אני אגיד, ברוך ה' אל העולם ומנו יאמרו, להגיד את העצה הזו כדי לברוח מספק אמן יתומה, זה מחלוקת,

ולכן כך אני אנהג ואעשה את זה.

הנפקא נונה עוד,

אדם שמסופק.

הגמרא אומרת,

תמיד הכלל הוא ספק דרבנן נקולה,

תפילה לא. תפילה זה בבקשת החכמים,

ולכן מספק אדם שמסופק, עושה תנאי דין דבר,

וצריך מספק להתפלל.

ערבית, אומר הפנים מגדים לו,

מספק לא צריך להתפלל ערבית, תפילת הערבית רשות,

כך כותב גם דרך החיים ועוד,

וכך המסקנה למעשייהם.

אבל זה לא יהיה, אנשים בגיל זקנה,

לפעמים בגיל 90,

אדם הזה לא זוכר מה שקורה איתו.

אני, אם הוא יודע, אם נתפלל קבוע כאן,

אז הוא יכול לשאול את החברים.

אני התפללתי עם החייל בשעה שתיים או לא,

הם יזכירו לו.

אבל לפעמים האדם הזה לא מתפלל במקום קבוע, הולך להשתיבלף,

הוא לא יודע מה קרה.

האם הוא יתפלל היום או לא יתפלל?

מי ספק לחזור ולהתפלל על ידי תנאי ננדמה.

זה נכון שחררת המנחה.

אבל משווים כאן לגבי הערבית,

עדיף יותר שיימנע, כמו שאמרנו, תפילת ערבי קשה.

אלא אם כן, אם האדם הזה תמיד הוא מדייק ומכוון טוב.

יש לו ריכוז,

הוא מכוון מההתחלה עד הסוף בצורה נפלאה.

אם הוא ירצה לעשות תנאי לנדבה ויחזור אל הפעם, רשאי.

אבל אין את החובה, מה שנאמר בגמר בשולחן ערוך,

בסימן קז,

קוראים לזה לגבי שחרית ומנחה.

אבל לגבי הערבית,

שם אין את החומרה הזו. אתה רואה שגם פה אתה פוגש את הרעיון של תפילת ערבית רשות.

נכון שקיבלנו על עצמנו כחובה,

אבל זה לא נהיה חובה ממש כמו שחרית ומנחה,

אלא קצת פחות.

ולכן,

הנשים חייבות להתפלל.

תפילה רחמי,

האם רק אנחנו צריכים חוכמה בימה ודעת?

האם רק הגבר צריך רופא חומי עמו ישראל רפואה שלמה?

הנשים לא צריכות רפואה שלמה, בוודאי שכן.

ולכן, ההלכה היא אישה חייבת.

ומה היא חייבת?

היא תיקח לה או שחרית או ננחה, ערבית היא לא חייבת.

והאללה אומר לה, תתפללי.

אם היא רוצה, תתפללי.

אם אין לה חשק, היא אומרת, אין לי חשק עליה להתפלל.

לא יכול לכפות עליה, לא יכול לצעוק עליה צעקות.

אם היא רוצה, תבוא עליה ברכה, אבל

לצד הדין, כיוון שתפילת ערבית רשות, הן הנשים פטורות.

אני, הגבר, קיבלתי עליי כחובה.

הנשים לא קיבלו עליהן כחובה,

ולכן אין חובה לנשים לבוא ולומר את תפילת ערבית, תרצה, תאמר,

אבל עצה טובה שאם היא רוצה להתפלל,

כל הילדים ישנו, הכול בסדר, יש לה זמן,

כדאי שתגידי בלי נדר.

כי לפעמים היא כן תתפלל, לפעמים יש לה חתונה,

חברה ש...

התחתנה היא הולכת לשם ונשכח ממנה תפילת ערבית.

אז כדאי שמעיקרה תאמר בלי נדר, כדי שלא יחול עליה הדבר כנדר,

זו העצה היעוצה

וחי גוונה.

יש עוד דוגמאות רבות שהפוסקים דנו בכמה וכמה דברים מסביב להלכה הזו.

והסיכום,

הבנו על עצמנו כחובה,

אבל עדיין לא ממש חובה כמו שערית ומלחה, ולכן ייתכן יהיו הבדלים.

אדם שהתפלל מלחה, זה שכח.

פעם שנייה התחיל להתפלל.

זה קורה כשאדם קבוע,

יש לו מניין כל יום מנחה בארבע.

יום אחד הלך לברית מילה,

והתפללו שם מנחה בשתיים עשרה, מי שכח מזה? בארבע התחיל להתפלל, הגיע על הצדיקים ועל החסודים,

ואז הוא נזכר.

מה צריך לעשות?

להפסיק מייד בעינז.

הוא לא יכול להגיד מכאן והלאה, יהיה קורבן נדבה,

אין דבר כזה, חצי חובה, חצי נדבה.

מה שאין גם לגבי ערבית,

נכון שקיבלנו על עצמנו כחובה,

אבל זה עדיין,

אולי במידה מסוימת רשות,

זה קרוב יותר לנדבה,

שם יש הרבה פוסקים שאמרו,

מהקטע על הצדיקים ועל החסידים,

תעשה את התנאי לנדבה, יגמור איזה נדבה,

שוב אתה רואה את ההבדל בין התפילות.

וכהנה רבות,

ולכן כל אדם יבדוק את כל הדברים האלה, להלכה למעשה,

לפני שמתחיל להתפלל,

כדי שלא יבוא לכל זאת.

העציים,

אם התפללתי כבר מנחה,

12 ו-20 גמרתי,

אני כותב כאן על הזרוע, התפללתי,

כדי שלא אשכח

ולא אתפלל עוד פעם תפילת מנחה.

או אם זה קרה, הדבר בערבית.

כל לילה אני מתפלל ערבית בשבע.

אותו היום הייתי בסעודה חתן בקלה,

ב-17 כבר התפללתי ערבית.

אתה יודע שאחרי התפילה,

תכתוב לו על היד,

יעשה לו איזה סימן,

או שיקשור שרוך אדום.

יש כאלה שמחליפים את השעון במקום מיד שמאל,

מעבירים את השעון ליד ימין. העיקר שיזכור,

כדי שלא יסתבך

לספק ברכות, זו העצה הייעוצה בלך התחילה.