תלמוד תורה מול פרנסה – האם עדיף לעבוד ולהתפרנס או להקדיש את החיים ללימוד תורה? וכן הלכות תפילת מנחה, חזרת הש״ץ ומתי מתפללים תפילה אחת בקול רם

 

- - - לא מוגה! - - - 

בפרשה הקודמת קראנו

שכשם מלאך עבירה עוטות האבות.

ומילים עוטות האבות

הסביר ואומר לנו הרמב״ם,

שהכוונה היא

מה שאמר שלמה המלך

ככל פרסיך זה עין.

הגמרא בנוספת

ברכות המקדימה לגמרא המורת.

וזו פרשה קטנה שבסופו תורת נאום בה,

הגמרא מצוטט בכל פסוק בכל דרכיך להם,

כפי שאמר התנא באבות, פרק ב' תשמעי וכל מעציך יהיו לשם שמיים.

שלא רק כשאדם עושה מצרות, מעצים טובים,

לא רק הם יהיו לשמה אלא גם כשאדם עוסק באנינים הגשמיים שלו,

שגם בהם הוא מתכוון לשם שמיים,

ואני אוכל כדי שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא.

אני אשם כדי שיהיה לי כוח לשבת עם התורה, לעשות מצוות ומעצים טובים,

בראש קרוב.

אין ספק שהמטרה הנוספית שלנו,

שאמרנו עושים מצוות,

שהכל יהיה מהאחוז נטו לשם שמיים.

לא תמיד הדבר אפשרי

שיהיה כך,

ולא תמיד האדם יכול להגיע על המטרה.

ולכן אמרו חכמינו,

מתוך שלא ישמעי, יבואו ישמע.

אבל,

כבר עוסקים לחיובי עיניהם

לגבי אדם שעומד על פרשת דרכים.

איש שפתח לנו את המצא היה הגאון רבי שמואל אבו אהב,

וכוחות רבי שמואל.

הרב רואה מגדולי רבני תניא לפני שלוש מאות וחמישים שנה.

יש לו ספר הבחירה, ספר רבי שמואל ועוד.

והוא זן,

אדם שהתחתן, נשא אישה, הכל בסדר.

ויש לו כבר שתי דרכים.

ללכת ללמוד מקצוע.

במקום הזה הוא יכול ללמוד את המקצוע, להתפרנס בחמור.

מה יהיה עם התורה?

הוא עומד על בית כנסת ברוכו,

וילמד בעת,

ללמד יחד איתם כבר כמה שעות בערב.

או,

במסלול האחר

ילך הכל עד לגמוד כל העת.

ויש לך שיש לו חלקי כסף.

קיבל מומשם מהסבא שלו,

לא צריך לקבל פרוטה מהישיבה.

לא צריך ללמוד מאד רבע.

אחר כך תגידו קודם,

ולכן קודם שימעת תלך לגמוד מקצוע,

חבל לך על הזמן,

תתחיל בנושא הרוחני ובתורה,

תובלה את החיים שלך בזה, תקיים את מה שאמר דוד המלך,

שבטי בבית ה' כל לבי החיה.

אבל אין הרבה אנשים שטיפלו מבישה מהסבא.

כל האנשים אין להם.

אם כך, מה המחיר?

צריך לקבל מלגה מהכולל.

מהכולל.

אולי הכול לשבת עמון מנחות,

בי יתן לו פרנסה, בי יביא אוכל לבית, יש לו משפחה.

השאלה היא, האם זה כדאי?

הרי הגמרא משבחת מאוד את אותם האנשים שלא נהנים מהבריאות.

דהי עקר ככם כי תוכם.

אשריך מטוב לך, אשריך מעולם הזה וטוב לך מעולם הבא.

והגמרא משבחת את מי שנהנה ואת מי עקר כתותו.

תרשימי, אם הוא ילך לעבוד ביום מליאה קטן,

הוא ידלה את כלום היום בעבודה בוגרים ושמיעים.

מה זה?

זה או זה?

זו השאלה,

ועמי הדלים גם גדולי הפוסקים.

הרמב״ם,

שפתח לנו את הנושא בדברי המשנה באלוה,

תופיע תלמות תורה עם גורף ערת,

שידיעה שלהם משכחת עליו.

שם הוא כתב בפירוש המשנה,

והמשיך גם בהלכות תלמות תורה,

פרקים על התאיוב ועוד.

ואחריו, כל גדולי הפסקים קיבלנו בהרחבה כל הזמן.

התשוויץ,

אבי שמעון בר צמח,

היה מגדלי הדור,

היה תפינת ימה בספרד.

שהיה גדול עצוב ברב,

בתחילת ימיו לא רצה לראות מכיתה של תורה.

המקצוע שלו היה רופא.

הרופא היה מתפרנס מזה,

ואחרי זה,

אחרי שהיה גומר בקליניקה, היה יושב ועוסק מבנית בחורה.

כל זה היה עד גלות ספרד.

לצערנו היו שתי גלויות בספרד,

הגלות האחורה הייתה בריש ננברת שיותר לא חזרו לשם.

בגלות הראשונה, מאח שנים קודם,

לצערנו

הרשו אותה, רק עוד הפעם הזאת.

בגלות הראשונה,

יושבי רבי שמעון בבית תמח,

נאלץ לעזור לספרד, הגיע לאלג'ר.

הרי גבר אדוני אלג'ר,

שם יביאו אותו בשמחה וכבודו.

ואז הוא אמר לפני פרשה דעתה.

להמשיך לעבוד,

הוא עובד לרופא טוב,

וזה יכול להתכונן וחלק מהיום יעסוק בתורה או לנטוש את העבודה כל היום תורה נטו.

זה היה סימן שאלה שהרב עמד בפניו,

אז הוא התחיל בדברי החוסקים, תשובות הגאונים, הרמב״ם,

הוא הביא את הראיית של הרמב״ם והלכה אותה,

הוכיח מעשרות סוגיות

בשס במדרשים, תשובות הגאונים,

שכדאי שאדם ייהנה,

יקבל את המלגה מהישיבה,

בגלל שיעסוק כל היום כולו בצבא.

כל השאר, אני אומר,

יש לי מצבה,

הצבא שלנו מורכב,

יש לך עשרות דיוויזיות שרובם הגדול חיילי מילואים.

יש גם קצת מייסדים,

אבל עמוד השידרה של הצבא אלה אנשי הקהילה.

החייל מחזיק אנשי קבע, וכך נקרא,

מסביב להם אתה בונה, למשל.

ברוחניות.

אנשי החבע שלנו, מבחינה רוחנית,

אלה הם אותם הרבונים,

שלא עוסקים במלאכת הקודש במשרה חלקית,

אלא ככל היום כולו שקועים בתורת השם,

ואז הם יכולים גם להתעלות ולהגיע גם לתחנה הסוכית,

לסוכת שמרטטה,

אביבה נאחדה.

בלי זה,

לא יהיה לך עוד המשך של תסכמות על שום

שמשכמם ומעלה יודעים את התורה כולה ויכולים לפסוק בכל מקצועות התורה,

ולא תוכל להגיע למצב הזה אם האדם הזה ילך לעבוד ואחר כך יבוא לבני.

שכחה בודק

ומבולע תנאים,

נפחדת מאוד,

שהיו עובדים במשחק להפחת,

או רבי חנמה סנדלן,

רבי יהושע, כמו היום הוא סופר לבעלה בברסות פרחות,

שהיה לו מקצוע והיה פחמי.

מה זה פחמי?

ואם אתה מרשר על גז, על החשמל,

אף בזמנם בגורותם,

וכאילו היו את זה שני מלא פחמים.

הוא היה קונה רצינים,

הוא מגניק אותם,

אחרי שזה הופך להיות פחם, היה נחמד. זה?

והיה יחידוד מהאנשים אתם עבורו.

והיו אין מקצוע כזה.

היו רק פעם אחת בשנה קונים פחמים,

לפני מימור העצמאות.

אז הולכים קונים פחמים,

ולפי יום אחד אף אחד לא ילך לעבוד.

אבל זה היה מקצוע שלו, מה שהגמרנו מסתכלת שם.

אתה רואה, טמאים, הגמורים,

כך הם נהגו ועשו,

הם היו גם בריאים וחזקים בגופה,

היו ענקי הלוח ונחשב.

יפנו גם לעסוק במלאכה,

כדי לזקן היה מסתכל פרק אחד,

חיפשו לו בחיים ושוטק,

כדי שאומר את המידע, כמו שהגמרה אמרה ביום הערב הזה,

יחדו גם וגם.

אבל היום בזמן הזה אין אפשרות לדבר ולעשות כן.

כך אומר מרן בכסף ישנה.

יותר בכלל, החינוך בכסף ישנה,

מרן כתב אותו כ...

להביא את כל המקורות שמאל שאב הרמב״ם את ההלכה.

אם יש איזה קושיות על הרמב״ם,

נראה תשתדל בזה.

כאן,

נראה לא נושא פנים.

כאן, את כל הראיות שהביאה תשווה,

נראה נזדקות אותן.

ובסוף הוא גומר, הוא אומר,

קודם אמר שהצד השני, החולקים עלינו צודקים.

אם היה אפשרי, תגיד ההלכה כמו שהם אמרו.

הרב אומר, אין אפשרות בהווה,

במובן הזה, לבחיר את הדברים האלה,

ולכן,

עת לעשות להשם,

הפל וקרמות.

וזה מה רמב״ם סיימן,

ולכן,

נדברות לא נראו כהרמב״ם.

הוא דובר אחד, אנחנו הספרדים כיוון להראות את הרמב״ם, כמו שהוא רק כותב,

באפשרות ותשובות, אז כאן, הלבוש כותב,

חכמי דורו של הרמב״ם לא הסכימו איתו.

ולכן המשאר החדימים,

ולכן המסקנה של הגאון רבי שמואל אבוהם,

שנוצר שהאדם הזה יבחר

בדרך השנייה,

שילך לכולל,

יושב ויעסוק כל היום בתורה,

למרות,

כמו שאמרתי קודם,

הוא חייב בכבוד הפמילה,

כבוד הפרמיס ובעצמו,

יש לך את ההסכם לסכר מסוימי.

אנחנו נכון לעם השבלזים, אני העצמנו שוב משלם,

ובאותו יצחן יושב אדומים,

תשמע שההסכם הזה סועם את ההלכה.

גם אבוהות רבי חיים בן הטש, של ספר ראשון לציון,

גם הוא בספרו אומר את הדברים האלה.

בני יהושע,

ואחרונים, כל גדולי האחרונים, גם אבוהו הלכה אצלנו,

מסימן ראש תלמיד אלוף

בדיבור המתחיל בכל גורחי אדעות,

ולכן הוא אומר את המסקנה הזו להתיר וצריך, להשתדל, לכבד את אותם האנשים שמוסגלים.

יש לו בין כוח יחס,

יש לו כישרון גדול,

יש לו גם סבלנות שיש אנשים, כישרון אש,

אבל אין לו סבלנות לשם.

איך אומרים האנשים, יש לו קוצים במבניים,

יש לו כפיסים,

הוא יושב עשרה דקות והוא הולך.

מה, אחר כך זה ששם לו, יהיה נגר, יהיה סטה, יהיה חישובי,

אדם שברוך השם יש לו את כל הכלים מבחינה רוחנית נפשית,

מסוגל לשבת וללמוד,

ודאי שחובתנו ועולה את האנשים האלה,

שלא יהיו רק במשרה חלקית,

אלא יהיו

במאה אחוז נוטו,

ישבו ועסקו בתורה,

ואנחנו נשתדל

לסייע באדם.

דרך המציאות של הדור שלנו,

המציאות מצערנו תפחד כאלה.

במשך השונים האלה,

הרבה אנשים התקדמו לאלימות של השמיים.

חלק נוהם על ידי אנשי האחים,

או על ידי הרב אמנון יצחק,

אחר כך יותר לזה.

כל הכבוד עשו חיים,

כמיליון בני אדם שהיו בצד השני,

אתה רואה גם כאן,

גם בכל הארץ,

גם בכל העולם, אנשים מתקרבים, מתחזרים לשורה.

אנחנו שמחים מאוד, דבר שאומרים.

מרנין לתלם לראות את הבעלי תשובה האלו

ששומרים תורה מסוימת.

בכלל לא בהניח תיומים, זה ממש.

כולם לומדים בתוך כמה דקות איך להניח תיומים.

איפה הבעיה?

איפה תודה רבה כלי?

אין לאותם האנשים אלא מנהיגים.

דרשמים יש.

דרשמים שיתפסו סיפורים בכל מקום יש.

מה ההגרה,

והמלך כולם צריכים, יש, אבל

חסקנים שיפסיקו להם פסיקה הלכה למעשה.

בצורה מדויקת, על כל דבר ודבר.

אנחנו מבקשים, שחררים לנו רב,

רב שידריך אותנו, שיפסוק לנו.

יש דרישה בכל העולם,

אין לנו מניח.

הרב מלכיץ חרקנה את האינטרנטיה.

הוא ממשיך לעבוד.

אנחנו כאן יושבים, עומדים על הכל.

הוא ממשיך לגרם לעבוד משולם.

בואו נהיה בעוד עשר שנים.

עוד מיליון אנשים מחוזים כפולה, מעולה יותר.

יש לך פסקנים של אותם האנשים?

בלך מחר לסופר, תגיד,

והמנהל של הסופר, אני רוצה פסקנים.

יש לו על המזלח כמה פסקנים שהוא ימכור לך.

נמעט.

ולהצליח להכשיר את הדור החדש,

שאותם האברכים ילכו ויעצו בדברי תורה,

בדברי ההלכה,

ואנחנו מקווים שעצמנו יעשו חי בנמודה.

אותם האנשים באוהלם יהיו גם פסקנים שהם היוו,

שהדריכו את אותם האנשים.

בינתיים?

אנחנו, איך אומרים, באנשים לחוץ,

אין לנו את אותם האנשים שראיים לבד אותם.

פעמים אנשים שהם חצי חקם או רבע חקם,

צופטים על גבוד בגלל שאין מישהו אחר.

הרבה פעמים אתה שומע את הפסקים שהם אמורים בצורה לא נכונה,

זה כאמור בנשוגים,

בכל זה אולי אנחנו אשמים, אבל אשמים אנחנו.

אם היינו מכשירים את הדור,

כמו שאמרת, היינו מקדמים את פני,

היינו רואים מה עתיד להיות, מה צפוי,

אולי מה היה קורה הדבר הזה.

כבר יש בעיה,

הכל משתדל להתקדם קדימה,

מראה את הערכים ולעודד את אותם האברכים שמסוגלים להכשיר ולגדול בתורה,

גם אם המחיר הוא,

יצטרכו ליהנות מהבריות.

יצטרכו לקוון

מוצב שיהיה כך,

ובפרט שיהיה לך המשך לתורה,

שלא תשכח חלילה ללמוד בחרות.

אני אומר, זה נושא אחר,

לימן רשת המשוות,

הלכות

תפילת מונחה.

ויוצא יצחק פסוח בסודו.

שם למדנו,

יצחק אבינו תיקון את תפילת המלחמה.

התפילה עצמה,

גם ברמב״ם,

על שולחן ערוץ ולא רק הסכים שהתפילה היא מדברית.

כפי שנאמר, הוא לומדו בכל איבתכם,

זו העבודה שבלב זו התפילה.

רמב״ם דורשת לטענו ב',

אלא

שחכמינו בא ונתנו לנו,

סיגרו לנו שלושה תפילות.

מדברית, פעם אחר ביום אדם מתפלא מספיקו.

חכמינו נתנו לנו את התפילות,

אברהם אבינו תיקן שחריג,

יצחק רבחה ביעקב תפילה ערבית,

אלא מתפילות שאנחנו מתפללים מגבי יום ביום אדם.

אומנם שהתפלל כבר ערבית ושחריג.

סר לא עושה מתפילת המלחה,

וכל הדעות זה לא בורייתא,

אלא תוספת יקודתו היא

מצווה נידי רבי יום אדם.

בראשונו,

שידורי הלקו, תלמידים ואות, באנו.

למה קוראים לתפילה הזו בשם מלחה?

הרי קורבן התמיש של שחר,

שכנוגדו יש לנו את תפילת שחרים.

גם שם היו מובאים עם הקורבן,

והיו מובאים גם מבחר.

מדוע, אם כן, רק אם כן, אתה קורא בשם מבחר,

במקומות הראשון,

כל זה מתייחס לסיפור שהיה אצל אברהם אבינו בעקידת יצחק.

בהתחלה התוכנית הייתה

כבר קודם יצחק.

אברהם אברך אומר לו,

אל תשלח עודיך אל הנער ואל תעמתו ממומם.

ולכן,

והנה עיל אחר נאחז בהסכמת בקרניו,

ואיכף אברהם וייקח את העיל ויעלם אל עונה תחת דין.

ויד אחרי זה אברהם אבינו הצטער.

הוא לא צפה שיקרה הדבר הזה.

הוא אמר,

כל קורבן שמובאים,

תהיה בלבד יחד עימו את המלחה.

וייבד את המלחה.

אמר לו יצחק אבינו, אבינו אל תצטער.

אני את הכול תפילת המלחה במקום.

וזה אנחנו עושים

עד היום הזה.

אז הוא מרגיש שכל אדם צריך להיות זהים מאוד לצפילת המלחה.

נכון שכבר אמרנו שקוראים לו עלי את העיל הזה לבנם.

ולכן אדם צריך להיות זהים.

הוא התחל ללכת להתפלל מדי עמדו במנייר,

למרות שהוא טרוד בעסקים ובאמצע העסקים שלו,

אפשר להתאמץ

כדי לקיים את המצווה שהתפללו.

זה רואה,

אליהו הנביא,

היה לו את העימות הקשה עם אותם מביאי הבעל.

זאת אומרת, זה מסופר בספר מלכים ו',

היה לו קשה איתם שנים

שהוא היה נורדף

לפני לא רק אותם מביאי הבעל,

גם הממסד שהיה תחת הנהגתו של אחאב,

שהיה מלך רשע, שהעסקה אותו לגבי ולשתות,

רדפו אותו ואת כל מביאי המת,

הרבו את תמובם הגדול,

לצערנו רוב העם נטה אחרי עבודה זרה על ידי אותם מביאי הבעל.

אליהו עשה את הגזרה שלא יהיה גשם וכו',

תחנה סופית.

הציע לאחאב

בין מלעשה בזבח אחד, ונראה

אם הקורבן שלכם מנצח או הקורבן שלי,

שהקדוש ברוך הוא ישלח אש מהשמיים.

וכך היה.

הם הביאו

את הקורבן שלהם,

היו שניים שגרדו יחד

באותה רפת,

והעגל לא רצה לזוז,

הוא יודע שלוקחים אותו לעבודה זרה.

עד שבא הגאו, הוא אמר לו,

כמו שמתקדש עם שמיים על ידי אחיך,

גם על ידך שהראו שאין אש ועבודה זרה על כל הבל ואין בה מועיל,

גם על ידך מתקדש עם שמיים.

הוא אמר לו,

לפני שאתה תמסור אותי וידע.

וכך היה ביניהו נצר אותו,

ואז הם לקחו

ושמו אותו על המזבח.

הם לא היו טפשים,

הם היו רשעים, אבל לא טפשים.

והם ידעו שהעבודה זרה,

הבל הן במועיל.

והם ידעו שבערב אש מהשמיים.

מה הם עשו?

גיסו של אחר

כאל בית האלי,

הוא יסתתר שם מבעוד יום,

וכשיצעקו לו הבעל ענינו,

ואז הוא ידליק להם בלמטה את האש.

כדוש ברכוש הלך מחר, שעקת אותו, ושם נשאר בגל.

הם צועקים הבעל ענינו, אין קום ואין עונה ואין אש.

שם יחשבו,

ואז הגיע תורה של אליהו הנביא,

שהתחיל להתפלג בפני הקדוש ברכות,

כדי שיהיה כיבוש השם,

ועתה התגובותה עם ביבה בחורנית וכו'.

ומתי אליהו הנביא נעלה בזמן המנחה.

הגיע אחר הצהריים,

הדמן של הקרבה,

טורבן תמיד של בן הערביים,

בזמן המנחה,

ואז ירדה אש משמיים ושרפה את הקורבן, את כל המים שהיה שם, הכל התגבש,

ואז כל העם ביחד אמרו,

השם הוא הערכים, השם הוא האלוקים.

כמו שליהו הנביא נעלה בזמן הזה,

יש לנו גם סיכוי שבעזרת השם גם אנחנו נענו

בתפילה ולכן כל אדם ואדם מתעמת

לא להמציא דף פעם את תפילת הנמחה,

אלא להתקלל מזה יום ביומו.

יש אנשים עסוקים בעבודה,

זאת אומרת, הוא בא יהיה על מלחה ואין זמן, ואני עסוק.

ערבית שתיים.

על זה אמרו?

ערבית שתיים, ארגון לא קיבלה עליהם. אין דבר כזה.

אדם לא יכול לבלבלבל בו נביא

לבוא ולעקוב את המזרח,

בוודאי שיש עליו אותה חובה,

ללכת ולהתקלל מדי יום ביומו,

ולא יפסיד את התפילה לא בחול ולא בשבע.

ספר התפילה אנחנו מתחילים משם אהוב,

במצח לגיטית, אחרי זה פרשת התמיד,

את הקבש שאולי תעשה במערביים,

פתאום הכתוב לקשרי שווה ביתך,

אחרי שאומר החזן קדיש,

אחרי זה אנחנו מתחילים מתפילת הנחש.

גמרנו עושר שלום,

ואז

החזן חוזר, כופל את תפילת החזרה.

מדוע?

למה צריך לומר את תפילת החזרה שחרית, נושא, חומחה

אותם לדבר?

אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב,

אינם יודעים מובטלו לבד,

ולכן

כדי לזכות גם אותם, שגם הם יוצאו ידי חוות התפילה,

וכמו חכמנו את תפילת החזרה, הם ישמעו יוצאו ידי חווה, שומע כמובן.

איום פחות, פעם היה הרמב״ם מת,

אבל גם היום יש עדיין אחוז אחד או שניים מהאנשים שאינם יודעים לקרוא, ולכן יש צורך בוודאי להמשיך בזה.

כתוב לזה הרמב״ם בתשובה נשאל,

כשכל הציבור כולו,

כולם יודעים להתפלל,

כולם יתפללו תפילת לחש,

האם צריכים לחזור ולומר את תפילת החזרה?

עונה הרמב״ם ואומר, כן,

צריכים, חייבים.

אפילו אם בטל הטעם לא בטלה תקנה,

דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירות,

מה שהגמרא אמרה בגמרא ד'.

והרמב״ם ממשיך, אומר לנו עוד שתי דוגמאות.

הגמרא במסכת שבת,

כך ד' הגמרא אומרת,

תקנו חכמינו בליל שבת,

אחרי שאומרים ויכולו השמיים והארץ,

אנחנו מוסיפים גם את ברכת מעל שבע.

בשביל מה צריך להשתמר אותנו?

הרי בכל ימי השבוע לא אומרים,

והגמרא מסבירה.

היו אנשים שהיו באים מאוחר,

אותם שמקחילים מאוחר,

גומרים מאוחר.

אנחנו סיימנו את הנפילה,

חוזרים מהבית הכנסת שהיה מחוץ לעיר, חוזרים.

אותו אדם יחזור מאותו מקום נובעד,

מחוץ לעיר,

הימים המזיקים.

בוא תרנס כל החיתו יער, שמאותם האנשים ינזקו,

ולכן תקנו חכמינו הוסיפו.

ברכת מעל שבע, בינתיים, עד שאנחנו גומרים את הדרכה הזו,

אותו אדם יגמור את התפילה וישוב ויחפה יחד איתנו.

אומר הרמב״ם,

עכשיו בזמן הזה,

בתי הכנסות שלנו אינם מחוץ לעיר,

בתי הכנסות במרכז העיר, בכל שכונה ובכל מקום.

אז למה היום אתה אומר את ברכת מעין שבע?

עוד הפעם, אתה תם,

וכל הדבר שכאילו התם הזה לא שייך,

אבל גם אם בטל התם, לא בטל התכנך.

כך גם הקידוש, הוא מביא את הגברה בשטחים קא.

בזמנם ודורותם היו רק

אומרים את התפילה, אומרים,

אחרי זה היו כבר לוקחים כוסייים בלך שבדף והיו אומרים את

הקידוש כולו.

היה להם גם הופכים בבית הכנסת,

והיו אז בתי מלון,

האכסניה הייתה, כולם היו לבטאים באמתרת הנשי,

היה קידוש, ואחרי זה מיד תעודה.

שוב, רואים, אין לנו סעודה, כי אין הופכים.

אם כך,

אם אתה לא יכול לקיים וקראת על השבת עונג,

אין קידוש אלא במקום סעודה, אם אתה לא יכול לבצע את זה,

כן, למה תורמה את הקידוש?

מדוע אותן הקהילות ממשיכים לומר את הקידוש?

אומר הרב אב״ם, שהוא התפטר הפעם בלא דקלה תקנה.

הוא מביא את כל הדברים האלה גם יחד כדי להמחיש לנו

שאתם לא בוחים כל תקנה של חכמים או כל גזרה,

בכל דקה.

שייך את הטעם שאמרו החכמים או לא שייך,

ואם לא שייך, אני כן אמחק את זה. לא.

אין דבר כזה למחוק,

זה הכלל בכל התקנות, כך גם פה.

כל זה לפי עכשיו.

לפי הקבלה,

המעלה של תפילת החזרה יותר מתפילת הלחש.

ולכן כולנו מפיימים בכל ימות השנה,

ומתפלל תפילת לחש וחזרה,

וכך רוצים בדרך כלל

לרוב קהילות.

אבל כתבו

רבינו אפרים בשם רבי גאון שגולה על עקב השולחן ערוך,

לפעמים

צריך להתפלל תפילה אחת בכל רב במקום שתי תפילות,

אלא רק תפילה אחת.

הרב מוביל דוגמה אחת, אפשרות אחת, איך

עשו מזה,

אנחנו לא נעבוד בקר כדברי מראה, אלא

הביצוע של תפילה אחת בכל רב נעשה כך.

תניח

ריגמנו תיקון תפילה.

תפילתי כתוב בפניך, חצי קדיש.

מתחילים כל הציבור ליחד את התפילה אשר שפתיים.

הציבור יחד עם החזן.

החזן אומר לכל...

מגיע מחיי האנשים, אומרים יחד את הקדישה.

אחרי שגומר את ברכת התא קדוש, מגיע נא אתה חונה.

שם הוא מפסיק לומר בקול רם,

אלא ממשיך כמו כל הציבור,

ממשיך את כל התפילה בלחש.

זה נקרא תפילה אחת בכל התפילה.

התקנה הזאת, להתפלל בצורה הזאת, בסגנון הזה,

גיבה פתרון לשעת חן. לפעמים

אין לך אפשרות לומר גם לחש וגם חזרה,

אלא השעה תפוקה.

כשהשעה תפוקה, אז אנחנו נצטרך להתמודד במקום תפילת החזרה.

סוף סוף אנחנו נתקן את החיבור של שפירות הקדישה,

ולכן נגידו תפילה אחת בכל התפילה.

תמחיש דוגמה למי שמצוי לנו בימים האלה.

סוף זמן תפילה בימים האלה,

עשר וחצי בבוקר.

יש מחלוקת בשביל כמעט שעה קודם,

אני לוקח את השיטה של הנבוש והגרס.

הם מקימים ביותר, אומרים,

אתה חייב לסיים את התפילה,

אתה מברך את עמי ישראל בשלום,

בעשר וחצי.

האדם הזה החזן לא הרגיש טוב,

עד שקם, עד שהגיע לבית הכנסת, התחיל במאוחר.

הוא מגיע, ונאמר, גואלינו השם צבאות,

הוא רואה, השעה כבר

עשר עשרים וחמש.

אם יתפנינו תפילת לחש,

ואחרי זה ירצו את החזרה.

הוא לא הספיק,

כבר יעבור הזמן.

מה עושים במקרה הזה? שוב, גם כאן,

תפילה אחת בכל התפילה. הוא גומר גם, מסתכל,

וימשיך הלאה בכל רב.

אחריהם מחיי המוטים, הם הורידו את הכבשה,

המשיך את הקדוש,

חצך אונן והלאה,

ויאמר בלחש.

אותה בעיה נפגעת בתפילת המנחה. גם שם לפעמים

אנשים לא הגיעו בזמן, עד שהגיע המניין נעשה מאוחר מאוד,

ונשארו רק

חמש דקות בזמן התפילה.

פעמים רבות זה קורה בימי שישי.

עכשיו בימים האלה השפיעה

נסוגה אחרונית.

לפני חודש השפיעה הייתה עשרה לשמונה.

יש אנשים עדיין חיים בארץ ישראל, עדיין הם לא שמים לב שהשקיעה זנה. הם עדיין באים מאוחר.

אגביי, צריך להעיד להם,

מגיע להם, רבותיי,

השקיעה השבוע שבעה ורבע,

בתפילים מנחה רבע עד שבע, תשימו להם להקדים.

יש שם שום שום עמדות.

באים ומתבלמים, הכול בסדר.

החזן גמר המברך את עמון ישראל בשלום,

גמר את תפילת החזרה לפני שקיעת החמות.

זה בסדר.

אין שום פוסק שיאמר שחלילה הייתה כאן ברכה לבטלה,

הכול היה בסדר, גמרנו בפני השקיעה.

אבל,

אם עד שהעשירי הגיעה לקרן הגבייה על השעון,

שבע ועשרה,

עוד שש דקות, שקיעה.

עד שגמרו את הלחש,

אחרי זה כבר יהיה שקיעה ולא יוכלו אולי

להתפלל תפילת החזרה, אולי הדרכות הן לבטלה.

כך דעת הרמב״ם, שאסור להתפלל אחרי השקיעה ותפילת מלחש.

בא המשיח,

אומרים לך, אתה כהן,

בוא תקריב קורבן.

אתה מסתכל על השעון,

שעון רבע, המחסק רע, תספק יום, תספק לילה.

אתה לא יכול להקריב את הקורבן.

תספק דורנטה לחומרה, אולי אם הקורבן הזה אולי פסול.

אני ספק, אתה מוזהר לא להקריב.

גם תפילת המנחש היא כנגד קורבן תמיד של בין הערביים,

גם את זה אי אפשר להתפלל

לבין השמשות שהוא שזק יום ושזק לילה.

זו הדעת של הרמב״ם, יש חולקים.

אבל בין שתי הכתובות יש לנו את השיטה של הרמב״ם.

בסופר השוואה, אברהי גאון אומר

היום אם הייתה לך תקנה כזו, לא נורא. אתה יכול להתפלל תפילת מנחה גם אחרי השקיעה.

ביום שישי לא, מה ההבדל?

הסביר ואומר אברהי גאון.

היום, גם ביום רביעי

אמרנו אתה חונן,

וגם בלילה.

ביום חמישי גם כן אתה חונן.

אבל כשהמגודר הוא ביום שישי זה לא כך.

ביום שישי מנחה אתה חונן,

אבל אם זה כבר לילה,

אתה קידשת.

אז מי אמר לך שבשעה שבע מעשרים שאתה אומר את תפילת החזרה, מי אומר לך שזה עדיין יום?

אולי זה לילה, ואולי צריך לומר, אתה קידשת.

ולכן, לפי אברהי גאון, אסור לנו לבוא ולהתפלל תפילת מנחה

ביום השמשות של יום שישי או ביום השמשות של שבת.

זאת אומרת,

הקואליציה של הרמב״ן וסיעתו, שעשו לו אחרי השקיעה,

שישי שבת מתחזקת הרבה יותר.

ולכן,

לפי זה,

אותם האנשים שהגיעו מאוחר, שבע ועשרה,

מה הם יעשו כדי להקדים רפואה למכה, לא להסתבך במחלוקת הזאת,

אם השעה מאוחרת,

עד שהגיע העשירים לאמצע חמש דקות לפני השמיעה,

לא יאמר החזן תפילת לחש,

ואחרי זה חזרה.

אלא, גם במקרה הזה,

תפילה אחת

בקול רם,

כדי שיספיקו לומר גם את הקדישה,

אבל אין לנו רשות ולכתחילה לומר את תפילת החזרה הזאת.

אני יודע שלא כל האנשים מודיעים הלכה,

ויש כת עציהם.

ככה גמלה קורה להם במחקורת פסחים,

בפרק תמיד נשחט,

ויש אנשים שלא מסוגלים לבוא בזמן.

הוא בוודאי יכול להודיע,

עושים גם מודעה על נוח המודעות,

הוא יכול לקשקש.

הם באים מתי שהם רוצים.

מי שרוצה לראות את הדברים,

יש לי מושג.

תיקח איתך מצלמת וידאו,

תראה, מי מתפלל בחצר במניין האחרון כל יום אחרי השקיעה?

זה לא אנשים, קריאנטים חדשים.

לא, זה אתה אומר לאנשים.

חורף, תגיד, מסכימים, לא יכולים לבוא מוקדם.

השקיעה כל כך מוקדמת,

4.40, הם לא יכולים להגיע אליכם.

טוב,

נסלח להם.

אבל כעת השקיעה שעות, שעתיים,

שעתיים וחצי, נו, תקדים, עשר דקות קודם.

יש סוג אנשים,

ואולי הפסיכיאטר המחוזי, אולי יעזור, אולי לא, לא בדקתי אותו,

הוא מצליח בבנים האלה.

אנחנו שקרים, אין לנו מה לעשות עם האנשים האלה. אבל

אם ישמעו לנו,

וכמו שאמרתי, 5 דקות לפני השקיעה

הגיע המיליארד,

לפחות נציל אותם מספק ברשות ובנתנ״ך,

יש לה ספק 19 בתחום,

ולא ברכה, אז הרבה ברכות,

שיגידו בשבע ועשרה תפילה אחת בכל העם.

אני מדבר על השבוע הזה, שבע מהעשרה.

בשבוע הבא, שבע ועשרה כבר יהיה השקיעה.

כל שבוע השקיעה הולכת לאחרונים 6-7 דקות.

אדם צריך להתאים את עצמו בהתאם לכך,

ולשים לב להיות מהעשרה ראשונית,

להיות זריז ונפקד, להגיע המוזר.

ואם לא,

אז אתה הגבאי שאתה אחראי

על הבית הכנסת, צריך לדעת את ההלכה ולכוון אותם שיגידו

תפילה אחת

מכל עולם.

לא רק בזה.

לפעמים יש מקרה אחר שהבעיה,

הלחץ הוא לא בגלל שאתה סמוך בסוף הזמן,

אלא בגלל שיש שם במקום פועלים.

יש שם בשבוע הבא הימים שלישי-רביעי, ימי ראש חודש.

תפילה ארוכה,

יש לך שארית,

נוסף, הלנץ, את התורה.

אנחנו יכולים להתאחר.

לפי הכנסת ברוקו לא מחייבים את כל החברים לבוא בשבע לחתום על השעון,

אלא יום ראש חודש.

אם היו יותר מאוחר,

מרשים להם, הנהלת חסון יעקב מרשים להם, אין כאן בעיה.

אבל יש מקומות שהכוהנים חייבים להגיע לעבודה של שבע וחצי, שבע,

אם הוא יהיה אחר,

חלילה יכול להיות שהפטרו.

ולכן אותם האנשים לפעמים פוללים מניין ראשון,

לפעמים זה פותר את הבעיה.

מתחילים מיד עם עמוד השחר ברוך שם.

ולפעמים גם זה במועד.

שאין לך ברירה, תאמר לנותיו הכוהנים.

שלא יגידו תפילת לחש וחזרה,

אלא יגידו הן בתפילת שחרית,

תפילה אחת בקול רם,

והן בתפילת שם, שאין ברירה,

כך מנהגות ואפסית.

וכן כל כזה, זה גם כן מנהגות בדרך האמורה.

הרמב״ן,

שאמרתי קודם לשמוע את ההלכה,

מה שהוא כותב,

למה ומדוע יש חובה לומר תפילת החזרה?

הוא בזמנו אמר לאנשים תפילה אחת בקול רם, אין חזרה.

הוא אמר למה, הרי הוא קוצץ בתפילה עקוף.

הוא אמר להם, אתם לא מקשיבים

למה שאומר החזר,

היו מדובלים באמצע,

ולמדנו בדברי הרוע שטוב והשפחה לאור בסימן קכד',

אם אין תשעה מכבלים בברכותיו של החזר,

קרוב להיות ברכותיו למטלה.

ולכן,

הרמב״ם אמר להם, מספיק תפילה אחת בקול רם.

אחרי זמן מה?

האנשים התקרמו, התחזקו,

ואז,

ברוך השם, חזרו בצורה שלווה,

הרמב״ם החזיר עקרה לאושנה,

ועוד הפעם אמרו לחש וחצרה.

לצערנו,

מה שהיה בדברו של הרמב״ם,

זה לא רק היה,

לפעמים גם,

רק לפני עשר שנים

היינו באים לבית כנסת,

אדם היה מתנתק בכל העולם הזה, מכל הגשמות.

אדם בא, היו שומעים את התפילה, הכל היה בסדר.

היום

מביאים את היצר הרע בכיס.

הטלפון.

ולפעמים אתה רואה באמצע החזרה מישהו עונה לטלפון.

יש כאלה

שרוצים להודיע לחברו משהו.

יש מה שנקרא אס.אם.אס.

אז הוא

מוכן לשמוע מה שהחזן אומר על הצדיקים ועל החסינים.

מה עושה הצדיק הזה? עושה אס.אם.אס. הוא לא מקשיב.

אם לא מקשיבים,

עוד הפעם.

אולי כל התפילה שהחזן אומר, הכל לבטלה.

ולכן,

אותו הרב של הקהילה או הגבאי,

יודע הצדיק נפש רוער

אם יש לה עסק,

אם אין תשעה נטו שמכוונים לברכותיו של החזן,

מה שעשה הרמב״ם בגולו,

ניאלץ לעשות גם לאותם האנשים,

אין עובדי אין בעיהם.

יש שם בארץ

מאות תלמודי תורה, בתי ספר,

שיש להם מנהג נפלא.

לא מגיעים לתלמוד תורה בשמונה, אלא באים שעה קודם,

מתפללים כל יום לתלמוד תורה.

דבר נפלא.

באים המורים, המנהל,

בדרך כלל כיסוי ז' ח',

יש רק חלק מהתלמידים שהגיעו כבר לגיל רב מצווה,

והמפללים שם בדבר ארגן טוב,

להתחיל את היום ברגל יומי,

שנמצאים שם ומתפללים שם ברוב העם.

אבל,

לפעמים המנהל שואל,

אני אומר תפילת לחש וחזרה,

או תפילה אחת בקור רב?

התשובה היא לא תשובה כללית ותגובת אותו דבר.

זה לבחון אם יש לו עסק.

לפעמים הילדים שלומדים שם,

הילדים האלה מתועדתים מבחינה רוחנית.

כולם שומעים, כולם מקשיבים לחזן,

הכל עובר בצורה מושלמת, למה לא תגיד לחש וחזרה?

ולפעמים חלק מהנערים האלה,

יש להם ביד את המכשיר,

וזה עושה לשני אס.אם.אס ודברים אחרים,

אלא אימא שלו וכן הלאה.

עוד פעם,

אם הוא לא רואה תשעה מכוונים לבורכותיה של החזן,

כלומר לאותו מנהל

שיחזל מתפילת הלחש והחזרה,

אלא שתהיה תפילה אחת מכל העולם. לפעמים יש שם הרבה תושבים בסביבה.

זה יכול להדביק מודעות

ולהביא תגדורת שיעבור לשם, חוץ מהתלמידים,

יעבור עוד עשרים איש מהסביבה, אנשים רצוניים, בני צבא,

ואז יהיה לו עשרה נטו ששומעים את כל החזרה,

שומעים מהחזן טוב, מצוין.

ואם לא,

בינתיים הוא עושה סקר אחרי התפילה,

הוא שואל,

פעמים אומרים גוגלי, לא מתביישים.

הוא אומר לך אני מתבייש.

יותר מגוגל,

פעמים אחד המורים

בא לו חישק לבנות תורה.

באמצע תפילת החזרה פותח הרמב״ם,

תמעיר לו,

מתעמם מוכן.

תעשו, אין פרק באמצע תפילת החזרה לגונות תורה.

צריך להקשיב לחזן.

אבל במציאות, אם הוא לא שומע, לא ענה לך,

ממילא אתה לא סופר אותו.

עוד פעם, יש לך אולי אפקט ברכב אל התנא.

ברכות רמב״ם, הגמרא אומר,

אדם שבאים עליו יסורים, מפשפש במעציו.

פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.

אז כששואלים, אם האדם הזה, חלילה, עשה עוון ביטול תורה,

עוון כל כך חמור שהוא חילג את כל העבירות,

איך אתה אומר כל אם פשפש ולא מצא?

הנה יש.

התשובה היא,

האדם הזה שלם בכל ובכל כך.

הוא לא מבטל מהתורה.

גם תורה הוא לומד.

אלא מהי?

בשעת החזרה היה צריך לבטל מהתורה,

ואותו אדם לקח יום פעם לתמות באותה שעה,

יתלה בביטול תורה, שהיה צריך לבטל מהתורה ולא ביטל,

ולכן באים עליו יסורים.

טוב, אנחנו עכשיו לא נמצאים בבית דין של מעלה לדון למה באים היסורים על האדם,

אבל לענייננו.

יש לך אנשים שמכוונים?

כן,

אם אין לך עניין שמכוונים,

אז מה אכפת לי אם הוא בגלל שהוא מתעסק עם הטלפון אס.אם.אס או שהוא לומד רמפה או דברים אחרים?

במציאות, אם הוא לא עוסק

במה שצריך לעשות, היינו בכוונת התפילה שהחזן אומר,

הכל יהיו גרפות המטרה. כדי למנוע את זה נתקן לאותו ציבור, באותו מקום,

שיגידו תפילה אחת בכוונת העם.

כך אוהבים גם ביום קוראים.

בדרך כלל, ביום תוריל יש מניינים,

כבר

מזמן מנחה גדולה.

יום תוריל זה שעון חורף,

נקרא ב-12 לרבע, 12 ל-20, ויש כבר מניינים,

נשמע אז בצהריים, בדרך כלל,

עדיין לא מספיק לשתות,

כאילו באים,

יושבים

בצורה יפה, בצורה מרוכזת,

כולם מכוונים,

הכל בסדר. חבל.

אדם שלא התכונן מוקדם,

בא בשעה חמש וחצי,

במחא קטנה.

שוב,

הוא שואל אותך בבית,

במחא

לחש וחזרה או תפילה אחת בכל רם?

תגיד לו, תפילה אחת בכל רם. איזה חלמה?

יש כאן עשרים איש, יש לנו מניין גדול.

אבל אם תעשה סקר עם האנשים,

לא צריך להביא את המשאיף של המשטרה לדעת מי שתה, כמה שתה,

רק להתקרן בתוך ארבעה עמות של האדם הזה,

אתה לפי הריח יודע, מי שתה קוניאק, ערק, ויסקי, וודקה.

זה היום, נו, יום ששותים בו,

כולם מקיימים עד דולי ידע.

לא, אז אתה חושד בכשורים,

שאותם השיכורים,

הם כולם יקדמו על הצדיקים ועל החסידים וכו'.

לצערנו, אדם שהוא שתוי מאבד את קשר הרוקניסט. גם אם הוא רוצה, הוא לא מרוקד.

ולכן שוב,

אין הרבה סיכויים שיהיה לך תשעה שיכנו לדרכותיו של ההחזה.

עדיף יותר, גם במקרה הזה,

ליעץ להם ביום הפורים.

אני מדבר על יום הפורים לכל העולם בי״ד.

לנו הפורים ביום תזרה, כל אחד שותה ואוכל לפי התעריך שלו.

לא כדאי להתכונן לחש וחזרה שמחליל היו כל ברכותיו בבטלה,

אלא יתפללו תפילה אחת בקול רם,

גם שם אנחנו נצטרף מאלץ לעשות את הדבר הזה.

אנחנו יודעים את ההלכה

ומבהרים מאוד בשבתות,

גם כשיש חתה,

לא לעשות את הקידוש מוקדם.

אומרים ספר תורה, מוסף, רק אחרי מוסף

הולכים לעולם פנימה עם קידוש, קמים, שותים, עושים סעודת שבת.

אבל יש אנשים, אין להם סבלנות.

אפילו מפחיר עדיין לא אדם,

ואחד מהם לוקח כוסייים, צועק קצת מברנן, עושה קידוש,

ומתחילים לאכול ולשתות.

אגב, לפעמים

אין לו שליטה עליהם. אם הוא מאבד שליטה,

הרבה פעמים אתה רואה שהם לא רק אוכלים עוגה,

אלא יש שם גם שתייה כדת אין לו נס,

קוניאק, וודקה, כל הסוגים, כל המינים.

עכשיו עוד פעם הגיעו לתפילת מוסף,

האם יהיו תשעה שיקדנו לבירכותיו של החזן?

זאת אומרת שהם כבר הספיקו לשתות,

נכון שהם עשו שינו כהוגן, אבל במציאות אפשר.

בגלל שבלי שאכל שוד וריחו נודף אוכל עוד שום, הם עשו גם ברכותיו בטלה.

במקרה הזה אין ברירה.

ניאלף

וצריך לומר להם, תפילת המוסף,

עוד פעם, זה יהיה תפילה אחת בכל הקו.

אבל,

כשהאנשים האלה בני תורה, ברוך השם, אף אחד לא אכל ולא שתה,

גם תפילת המוסף צריכה להיות תפילה ראשונה בלחץ,

תפילה שנייה,

תפילת החזרה.

אין הבדל בין מוסף בכל התפילות. גם תפילת מוסף של שבת חייבת להיות בדרך האמורה בשיטה הזו ולא לשבת.

בסוף של ראש השנה יש עליו מחלוקת בין הבטחה לברוגיית או לא,

ולכן התימנים

לא נוהגים לעשות לחש וחזרה,

ותבין תפילת מוסף של ראש השנה, תפילה אחת בכל רע.

אבל חוץ מאותה התפילה,

בכל תפילות המוסף של כל השנה אין מחלוקת.

ולכן גם מנוסף צריך להיות מוסף מלכתחילה.

לחש וחזרה.

רק אם הגבה היא בית שליטה, יש שמה שתיינים,

ועם השתיינים קשה לנו לבוא ולהכתיב להם מה לעשות. אז בולמוס של השתייה גמר והם ניצחו אותנו. טוב, אם אין לך תשעה שיענו אמן,

שיהיו מרוכזים אחרי הברכות של החזן,

בשעת הדחף שלה נאלץ לומר תפילה אחת בכל רע.

ולכתחילה, תמיד כשאפשר, צריך לומר את שתייהם.

את הגמרא בתענית ח',

שואלת מבוא אם יש לפעמים,

יש את הגדרה שאין גשם.

על מה היא מסבירה בכלל לא חשה לחישות, אז כשהיא אומרת,

שובה ומישהו תפילת החזרה היא רק תפילה אחת בגובה.

בגלל זה חלילה

יש את הגדרה של הגדרה של הגדרה של הגשמים.

אנחנו רוצים שיהיה הרבה גשם, יהיה הרבה שפע לעם ישראל,

שהקב״ה יזכר אותנו, ותמיד הוא כן יתפלל את התפילות בצורה מושלמת כהוגן, כדת וכדין, לחש וחזרה.

החל מיום ראשון הבא אנחנו משנים קצת בסדר התפילות. כמו שאמרתי, השפיעה הוקדמה.

ולכן,

מיום ראשון והלאה, תפילת המלאכה בשעה 18,

הרבנים התחילו ב-1820 והלאה.

ערבית תשאר אותו דבר, ערבית תהיה בשעה 18,

כמו שאנחנו רגילים,

כך יהיה בעזרת השם, עם כל המצוות.