ברכת האילנות וברכת החמה – זריזות במצוות, ספק ברכות להקל ודיני נשים לאור ההלכה והקבלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

עזב וברוך וברוך וברוך

ראינו בסימן רכט סעיף ב.

מרן מביא לנו את דברי הגמרא בברכות נט,

הרועה חנה בתקופתה והוא מכ״ח לכ״ח שנה והתקופה בליל ד',

שרואה אותה ביום ד' בבוקר אומר ברוך עשה מעשה בראשית.

לפני שנתיים וחצי,

י״ד בבין ניסן, ערב פסח תשסט זכינו לקיים את ברכת השבח,

בירכנו בשם מלכות עושה מעשה בראשית.

יש אומנם מחלוקת איך הסיבוב,

הרי כל הגרדונים מסתובבים כל הזמן,

אף אחד מהשמש, הריח, כוכבים, כדור הארץ, אף אחד לא עומד.

כולם כל הזמן נעים.

יש להם אבל מסלול קצר ומסלול ארוך.

המסלול הארוך פירושו,

אחרי 28 שנים,

השמש, אורח, כל מערכת הגלגלים,

חוזרים בדיוק לאותה נקודה שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, תלה אותם.

כמו שאמרנו, יש מחלוקת, אבל ההלכה כאל עבודה לא שייך במחלוקת הזו לומר סווג ברכות לעקב, כי המנהג,

עם ישראל נוהג לברר,

לא רק אנחנו בירכנו לפני שנתיים וחצי,

גם דורי דורות,

מאות בשנים, תמיד הפוסקים מעידים שהמנהג הוא, כמו שכתב מרן,

שאנחנו מברכים את הברכה האמורה.

יש מחלוקת אם השמיים מעוננים.

זאת אומרת,

אתה לא רואה את גלגל השמש,

אבל יש אור.

גם כשמזג האוויר מעונן יש אור.

במציאות השמש נמצאת באותו מקום שהקדוש ברוך הוא ברא אותה.

אתה רק לא רואה,

אבל במציאות השמש נמצאת שמה.

ולכן, הפנים מהירות אומר, אפשר לברך.

יש אור, אתה רואה, ברוך השם,

מאור השמש יש תאורה טובה,

גם אם אתה לא רואה ממש את גלגל השמש,

אפשר לברך.

אבל זרע אמת בדעת הרדב״ז חולק.

הוא אומר, לא,

צריך שיראה ממש את גלגל השמש.

למה הדבר דומה?

אנחנו מברכים בכל חודש ברכת הלבנה.

כשאתה רואה את הלבנה בהירה,

השמיים בהירים, אתה מברך.

אם יש עננים,

ככל שיש אור מהירח בין טו לחודש,

אפילו אם יהיה עננים,

אתה הולך, זה לא חושך הפי דם. יש אור, יש תאורה.

אפילו, אחי, צריך לראות ממש את גלגל הירח.

כך גם גלגל השמש.

כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה.

כלל גדול בידינו, אין ספק ברכות להקל.

ולכן, לא מברכים אלא אם כן יהיה בהיר.

בפעם האחרונה, לפני שנתיים וחצי,

כשברכנו את הברכה הזו,

ברוך השם היה בהיר. פעלנו בנץ החמה,

מיד אחרי התפילה בנץ, יצאנו, השמיים היו בהירים, ברכנו מיד.

אבל מי שזוכר,

לפני שלושים שנה,

תשמ״א.

גם אז בירכנו את ברכת החמה, אבל אז,

כשגמרנו את התפילה בנץ, היה עדיין מעונן.

לקח שעה,

כמעט שעה, עד שהשמיים התבהרו עוד.

מה עשינו? חיכנו.

אנחנו ידענו את המחלוקת,

ולכן פחדנו להיכנס לספק ברכה. חיכנו. רק אחרי שעה נהיה בהיר, ואז בירכנו עליווה לכל העלמה. זה מה שהיה צריך לעשות,

בין לך תחילה. אבל יש אנשים לא בקיאים בהלכה.

גמרו את התפילה, תודה. גמר את התפילה, ומיד עמד וברך.

שואל אותך, בדיעבד יצאתי או לא?

תגידו, כן.

סוף סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת.

אולי ההלכה, כדעת הפנים מהירות וסיעתן,

שלא צריך שיהיה ממש בהיר.

אם כן, אם הוא יחזור עוד הפעם לברך,

לפי הפנים מהירות תהיה ברכה לבטלה.

וכן, בדיעבד יצא. אבל עצה טובה,

אם אני עדיין לא בירכתי,

אני אברך והוציא אותו, את האדם הזה, כדי שייצא לידי חובה לבד לכולנו.

אבל אם אין מישהו שיברך בשבילו,

אין לו היתר לבוא ולברך בשם ומלכות עוד הפעם.

כמו שאמרנו, חזרנו לכלל של ספק ברכות להכר.

ממתי עד מתי אפשר לברך את הברכה הזאת?

גם בזה יש מחלוקת.

המחלוקת מתחילה איך לפרש את הרמב״ם.

הרמב״ם אומר,

בבוקר יום רביעי מברכים את ברכת החמרה.

מה זה בבוקר?

רבנו עובדיה מפרש בהרמב״ם אומר,

הכוונה היא רק בבוקר, עד שלוש שעות.

לשוכריך ולקומך.

מה זה נקרא בוקר? עד מתי אתה קורא קריאת שמע? עד שלוש שעות.

גם פה אותו דבר.

כך דעת רוב הפוסקים, יש יותר מ-30 אחרונים שהלכו בדרך הזאת, בשיטה הזאת.

יש חולקים.

החולקים, הדעה הראשונה שחולקת אומרת עד חצות,

הדעה האחרונה, כל היום.

הם לא חולקים על הרמב״ם, אלא הם מפרשים את הרמב״ם.

הם אומרים,

גם הרמב״ם מודה שזמנה כל היום.

זה היום שבו ניתנו המאורות כל היום כולו.

למה הרמב״ם אמר בבוקר זירוזים הקדומים למצוות? כמו שכתוב, ויש כן רמב״ם בבוקר.

זה כל הטעם, זה כל הסיבה.

אבל לא משום חלילה שרק בבוקר.

עוד פעם, יש לנו מחלוקת.

כמו בכל מקום, ספק ברכות להקל.

רובה לרובה של האחרונים הלכו, כמו שאמרתי,

על איבא דרבה.

העובדיה, יותר מ-30 החולים אמרו, עד שלוש שעות ולא יותר, ולכן ככה הלכה.

תודה.

אין שום עוון פעם אחת לעשרים ושמונה שנים לקום להתפלל בנץ החמה,

וחיה תפילה בנץ, ברוב העם, לברך.

לא ראיתי שיש איזה חלילה עוון.

אפילו אלה שקמים בשתים עשרה,

הולכים לשתיב לך,

הולכים לזכרונוישה להתפלל בשתים עשרה בצהריים,

פעם ב-28 שנים, אני חושב,

יהיה להם על מי לסמוך אם יקומו יותר מוקדם וביחד עם עם ישראל יברכו את ברכת החמה.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, לזרז את כולם זריזים ומקדימים למצוות בכל המצוות, קל וחומר במצווה נדירה כזאת שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו עוד פעם, עוד 26 שנים, יחד עם מלך המשיח, בעזרת השם,

לברך עוד פעם,

וגם אז נתפלל בעזרת השם בנצח אמר,

מיד אחרי זה נזכה ונברך את הברכה המובאה.

מחלוקת נוספת יש לגבי הנשים.

אישה שרוצה גם היא לברך עושה מעשה בראשית.

גם היא יכולה או לא.

דעת הרבה פוסקים לא, אסור לאנשים לברך.

למה?

כל מצווה שהזמן גרמה, יש לה זמן קבוע, לא מברכות. גם פה,

אתה יכול עכשיו לברך ברכת החמה? נו, יש זמן קבוע. פעם אחת ל-28 שנים מברכים.

אם יש לה זמן קבוע, ממילא לא ניתן לברך.

אבל הרבה מגדולי הפוסקים חלקו על דברי החתם סופר, הכתב סופר,

חלקו עליהם.

הרבה מהם אמרו, אפשר לברך.

הם לא חולקים שיש תאריך קבוע.

אלא מה הם אומרים?

שלא הזמן גרמה,

אלא המציאות של עולם הגלגלים הוא שגורם את הברכה.

ולכן, דעת הרבה מהפוסקים,

שכן,

שהנשים יכולות לברך.

החלוקת מתחילה לא רק אם זה זמן גרמה או לא.

יש טענה שנייה,

אמרנו הרגע,

שמברכים כולנו ביחד ברוב העם הדרת מלך.

זה מתאים לנו, לגברים,

לנשים, כל כבודה בת מלך פנימה.

אנשים לא מתאים שיצאו החוצה.

ולכן, יש אומרים, מטעם זה שלא.

או טעם אמרו,

כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

איפה עם ישראל היה ניכר בגאונות,

בחוכמה הנפלאה שלו במשך כל הדורות?

הגמרא אומרת,

זה על חוכמת התכונה הזו לקבוע את התאריכים.

זה מה שעם ישראל היה מופנה בכל הדורות.

לא היה שום עם,

שום מקום בעולם לא היו אנשים חכמים שידעו את חוכמת התכונה הזו של לקבוע שנים,

חודשים וכולי, כמו עם ישראל.

לפני חמישים שנה היה איזה מדען שידע טוב אסטרונומיה והוא טען, הוא אמר שהחשבון שלנו לא מדויק. זה לא בדיוק עשרים ושמונה שנים.

הוא עשה חשבון במחשב, יצא לו שיש הבדל שנייה אחת.

טוב,

בא וישב עם החכם. החכם למד טוב את הרמב״ם,

אמר לו בוא נעשה עוד הפעם את החשבון.

הוא יצא עוד הפעם את החשבון והתברר לו שהוא טעה.

אין שום חלילה,

שום זיוף, אלא השנייה שהוא אמר, מה שהוא הוסיף זה היה מיותר.

אתה רואה כמה חכמינו בלי מחשב, בלי שום דבר,

ידעו לדייק בכל הדברים האלה ולכן נאמר עלינו כי יהיה חוכמתכם ובינתכם.

על מי זה נאמר? זה על הגברים.

הנשים אין חכמה לאישה אלא בפלך, ולכן ממלח הנשים מנועות.

זו הטענה הנוספת.

אבל נחזור לטענה הראשונה שזו מצווה של זמן גרמה.

החוקים אומרים לא, זה לא זמן גרמה אלא המציאות.

מביאים רעיין לדבר.

המשנה במסכת ביקורים, המשנה אומרת

הנשים מביאות ביקורים.

עכשיו שיש להן נחלי צדה וחרם,

ברוך השם,

יצאו הענבים, הענבים הראשונים יצאו, מביאה אותם גם היא לבית המקדש,

עושה את המצווה,

שואל בספר כתורי אבן במסכת מגילה כ'.

איך הנשים מביאות?

הרי יש זמן קבוע למצוות הביקורים.

עד חג השבועות לא מביאים.

מחג השבועות עד חג הסוכות מביאים וקוראים.

אחרי חג הסוכות מביא ואינו קורא.

עד חנוכה.

מחנוכה והלאה לא מביא ולא קורא. אם כן, יש זמן.

אם יהיה זמן,

תגיד מה שהזמן גרם ואנשים פטורות.

איך המשנה מחייבת את הנשים בהבאת הביקורים?

מתרץ את תורי אבן והתירוץ שלו הוא שלכל גב להמחיש לנו את ההיתר כאן.

הוא אומר,

מה שנאמר במשנה על לוח זמנים זה לא שיש איזו קדושה בחודש חשוון שצריך להביא ביקורים,

בחודש לבית לא.

לא, אלא פשוט מאוד.

בחודש חשוון אתה יכול למצוא ביקורים.

חודש תבת, גמרנו.

העונה של הפירות נגמר, אין ביקורים. במציאות.

לו יצויר שהיית יכול לשנות את המציאות,

בחודש תבת היה ביקורים, היינו מביאים.

אז זה לא הזמן גרמה,

אלא המציאות,

אם יש ביקורים או לא.

כך מתערש יפה עטורי אבן.

על פי זה אומר הר צבי שגם הנשים יכולות לברך את ברכת האילנות.

כך כותב הר צבי בחלק א', סימן קייח.

הוא אומר, גם שם,

למה אתה מבאר בחודש ניסן?

זה לא גזירת הכתוב שחכמינו קבעו דווקא בניסן, אלא חודש ניסן כל עצי הפרי מוציאים פרחים.

אילו היו הפרחים במקום ניסן היה בחודש אב, היינו מברכים באב.

אז זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות של הפריחה גרמה.

מה פירוש המילים זמן גרמה?

גם כעת אני יכול לקחת שופר.

לתקוע, אבל כעת אין שום מצווה. התורה אמרה, באלף בתשרי, בעוד שנה, זהו.

יש קדושה באותו יום ורק באותו יום.

גם כעת אני יכול לקחת דולב, אתרוג, דנענע,

אבל כעת אין שום מצווה. למה? התורה אמרה,

ויקחתם לכם ביום הראשון טו בתשרי.

אז שם היה זמן גרמה, יש קדושה באותו יום.

פה אין קדושה בזמנים האלה,

בלוח הזמנים של הביקורים,

או של ברכת האילנות, אלא העונה, במקרה זה בחודש ניסן.

אילו היה באייר סיוון, היינו מארחים בסיוון.

לפי זה, גם פה,

במקרה פעם אחת לעשרים ושמונה שנים יצא לנו ביום י״ד בניסן.

מי שזוכר, פעם הקודמת, בתשמ״א, לפני שלושים שנה,

זה היה ביום ד' בניסן.

אז זה לא תמיד בד', לא תמיד בי״ד,

זה מתגלגל.

אז אין קדושה באותו יום משהו מיוחד.

אלא מאי?

הקדוש ברוך הוא מגלגל את כל עולם הגלגלים,

אז במקרה היום הזה הגיע הזמן,

ממילא גם האישה יכולה לברך, זה לא הזמן גרמה.

זו הטענה של חלק מהפוסקים,

ויש להם סיעתה חשובה לדברי הרמב״ן.

הרמב״ן לא מדבר פה, אלא

הרמב״ן אומר,

גם האישה מברכת מלך העולם אשר קדושה ממצוותיו וציוונו על ספירת העומר, היום אחד העומר.

כל הפוסקים, כולם, אבני נזר, כל האחרונים שואלים.

זו מצווה שהזמן גרמה, מתי אתה מברך על ספירת העומר?

מתחיל מיום טז עד ה בסיוון.

איך אפשר להגיד לאנשים שיברכו, איזה אהבה ממנו.

באמת שהרמב״ם וכל הפוסקים חולקים,

וההלכה היא שאסור לאנשים לברך.

אבל להבין את הרמב״ן,

מה חלילה הרמב״ם לא ידע שיש זמן?

איזה סברה זו?

תלמיד תלמידו, הגאון רבי יהודה חלווה.

תלמידו של הרמב״ם היה מארם חלווה,

יש לו ספר חיבור על מסכת קידושים.

בנו רבי יהודה יש לו ספר על התורה בפרשת ויחיד,

שם הוא מביא את הקשייה הזו.

הוא מתרץ יפה, הוא אומר,

בתורה לא כתוב לספור ספירת העומר ביום טז בניסן,

אלא כתוב,

ולקחתם לכם ביום הראשון,

ביום אביאכם את קורבן,

אחרי שהאדם מקריב ומקיים מצוות עשי דאורייתא הקרבה קרובה מנחת העומר,

אותו יום מתחילים, וספחתם לכם במחרת השבת,

ביום אביאכם את עומר הטנופה.

זה לא צמוד בתאריך טז,

זה צמוד לקרובה מנחת העומר.

אילו קרובה מנחת העומר היה שבוע קודם או שבוע אחרי, היינו מדריכים בזמן אחר.

ולכן הרמב״ן סובר שזה לא מצווה שהזמן גרמה,

ולכן לפי דעתו גם הנשים יכולות לברך,

זה הסברה שם,

אז אם שם כן,

אף אנו נאמר גם פה.

זה המהלך שהאחרונים מנסים להסביר גם שם את הרמב״ן,

ממילא גם פה אצלנו יכולות הנשים לברך.

אבל מה נעשה? עוד פעם,

הרבה אחרונים חולקים, אמרנו גם מסיבות אחרות,

ולכן כותב בן איש חי בשם האחרונים,

כמו בכל מחלוקת, ספק ברכות לאכן,

הוא עדין גם פה, ספק ברכות לאכן,

ולא ניתן,

אי אפשר להתיר לאישה לכתחילה לברך עושה מעשה בראשית,

אלא שתשמע מבעלה או תשמע מהחזן,

ותצא בזה ידי החובה. זו ההנהגה הלכה למעשה,

ולא כדאי שייכנסו בספק ברכה למטלה.

נכון שגם הן שמחות מאוד בדבר הזה,

אף על פי כן שם ואל תעשה עדיף,

יותר טוב שלא יברקו.

הלילה

יורצייט של רבי משה מנטיפיורי

היה גדול, עצום ברב,

לא בתורה, בתורה הוא היה אדם רגיל,

אלא היה גדול, ענק, במעשה חסד.

היה מיליארדר,

יש הרבה יהודים שהם מיליארדרים בעולם,

אבל כמה שהם יותר עשירים, יותר טמאים, יותר קמצנים.

יש הרבה אנשים, אתה רואה,

שאפילו כשהוא בא לבית כנסת,

בקושי הוא ייתן לך עשרה עשרים אגורות,

שם בבית שלו יש שם את המיליארדים,

ואילו בית הכנסת,

הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעם.

אבל הוא היה גדול, כמו שאמרתי, גדול בכסף, היה לו הרבה,

וידע להשתמש בכסף שלו והציל את עם ישראל,

הציל אותם מהרבה צרות.

יש אנשים רק תורמים, בתולה.

וחוץ ממה שתרם,

הוא ידע גם להשתמש בעושר שלו גם בדברים אחרים.

הייתה אז, בזמנו, לפני 150 שנה,

הייתה עלילת דם בדמשק,

לקחו לבית הסוהר את הגאון רבי אברהם אלטבי,

והיה צפוי לגזר דין מוות.

מייד הוא נסע מייד לשם.

היום, מלונדון לדמשק,

זה כמה שעות טיסה.

חמש שעות אתה בדמשק. אז היה אונייה.

הוא לא התמהמה מייד.

אמר לאשתו, אנחנו נוסעים, והגיע לשם.

איך מבטאים את הגזרות הקשות?

יש שפה בינלאומית שדרכה אתה יכול לפתור את כל הבעיות.

אתה נכנס לאסד, אתה נותן לו את המעטפה.

זה עובד לא רק במדינת ישראל.

פה אתם יודעים, אתם כבר מכירים את הפטנט הזה. זה עובד בכל העולם.

הוא נכנס, מדבר איתו, לא יפה אתה לוקח את החכם שלנו וזה.

טוב, אחרי זה שחררו אותו, הכול נגמר. ככה עשה גם במקומות אחרים,

וכן כל כיוצא בזה.

היו לפעמים מדינות,

היו צריכים הלוואה.

לפתוח במלחמה או דבר אחר. היו צריכים המדינות הלוואות ממני.

ושוב, כשהיה נותן להם את ההלוואה,

לא רק שהיה מבקש ריבית,

אלא גם ריבית דריבית.

תיזהרו על היהודים שלנו.

אל תיגע בהם. אם תיגע בהם, לא ייתן לך הלוואה.

היה משתמש בהון שלו לטובת עם ישראל בכל העולם כולו.

רק פעם אחת ויחידה לא רצה לשמוע, לא רצה לעזור.

הייתה איזה עיר בפולמיה ששמה משה ל...

הגזירה, אסור ליהודים ללבוש שטריימל ביום שבת.

בואו נתמצאים למנטיפיורי, תראה, יש גזירה קשה.

תבוא, תעזור לנו.

אמר להם, תסבירו לי, אני לובש ביום שבת קסקט.

אתם מכירים את התמונה שלו?

אבל גם אם ילבשו כמוני קסקט.

מי אמר שבקיץ החם צריכים ללבוש כובע פרווה?

איפה כתוב את זה בתורה?

הוא לא קלט את הדבר הזה, אמר להם, תסתדרו לבד.

אבל חוץ מהדוגמה של השטריימל,

תמיד כשהיו פונים אליו, כל דבר היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה,

ובפרט שפך מהונו מכספו כאן בארץ ישראל.

עד שהיה מנטיפיורי,

כל היהודים היו רק בעיר העתיקה.

היה שם דוחק נורא,

אבל לא היה לאנשים כסף לבנות בניינים במקום אחר.

היו היהודים שם בעיר העתיקה, אני מרודי.

הוא בא ובנה שכונות,

לא בנה בניין אחד, אלא שכונות.

התחיל עם ימין משה.

אתם מכירים הרבה שכונות בירושלים,

ימין משה, מזכרת משה, קריית משה,

כל השכונות האלה, משה משה,

הוא בנה את השכונות האלה וחילק את הדירות חינם, אין כסף, לעניים.

המדינה נותנת משכנתה, כאילו עוזרת,

ועל המשכנתה הזו לוקחת רבי די רבי,

כך נוהגים אותם שהם עכברה דשכי בדינארל.

יש להם 60-70 מיליארד, יש להם שם בבנק ישראל, ורוצים עוד וחולבים אותנו.

הוא לא ביקש, לא משכנתה לו שום דבר, אלא היו שלושה רבנים, תלמידי חכמים,

יודעים שהמשפחה הזו, אנשים עניים,

היו מביאים אותם, משכנים אותם,

חילק את כל הדירות שהיו שם לאותם עניים. לבנות שכונה זה הרבה כסף,

זה לא חמש מיליון או עשר מיליון,

מאות מיליונים הוא שפך אז לטובת השכונות בירושלים,

גם לרבות קבר רחל,

מי שזוכר עוד את הבניין הישן, היום כבר בנו שם מעל זה בניין גדול,

חדש,

אבל הבניין הישן, הוא בנה את זה.

עד אז היה הכול פתוח, אנשים היו באים,

עומדים בגשם או בשמש, והיה קשה מאוד,

הוא בא ואמר לך מירושלים,

אני רוצה לבנות בניין, היה שם גם בור כדי שיהיה מים לשתות, אז לא היו מים זורמים,

הוא בנה גם ליד זה את הבור ובנה את הבניין.

אלא,

כשנחמי ירושלים אמרו לו,

אתה בא לבנות,

תשתדל שיהיה גם לכהנים אפשרות להיכנס.

כך היה.

הוא עשה פותח טפח כדי שגם אחינו בני ישראל, שבט הכהנים,

גם הם יוכלו להיכנס שם,

וכל זה היה תרומתו של משה מנטיפיורי,

הוא עשה את הדברים האלה,

לא זכה שיהיו לו בנים, בנים לא היה לו,

אבל כמו שאמרנו,

ידע לזכות את עם ישראל ונתן בעיקר ללומדי התורה.

הייתה לו אזכרה,

אז הוא אמר לרבי שמואל סלנט,

תאסוף עשרה חכמים שילמדו משניות ואחרי זה יגידו קדיש.

כמה ייתן,

זה לא מתנה של כמה שקלים,

אלא 5,000 שקל לכל אחד, כמו משכורת שלמה.

אז הרבנים שמעו מזה, אלה שהיו צריכים לבוא, הבינו,

צריכים לבוא לשבת כל הלילה, ללמוד תורה בשביל לקבל 5,000 שקל.

אחרי שגמרו פרק אחד, עמדו אותו טוב, קדיש,

נתן להם, תלכו הביתה.

כולם הופתעו, מה, 5,000 שקל על שעה?

אמרו להם, אני לא באתי להתעמר בחכמים בגלל שיש לו אזכרה לאבא שלו.

אני באתי כדי לסייע לתוך אותם לומדי התורה,

יש לי את הזכות לסייע בעדם.

כך היה לו עין טובה גם עם החכמים,

גם עם כל עם ישראל.

הוא היה, הוא בעצמו מדקדק במצוות, היה זהיר,

קלה כבחמור העם.

פעם הייתה לו תקלה,

ומייד אחרי זה הוא תיקן, חזר בתשובה.

התקלה שלו הייתה,

היה סקרן לדעת מה יש בתוך הר הבית.

אבל אסור לנו להיכנס, אנחנו תמאי מתים. מה הוא עשה?

בנו ארגז גדול מזכוכית.

מכל הצדדים למטה, זכוכית משוריינת.

ביקש מכמה ישמעאלים,

מכמה חמורים על שניים, שירימו אותו, וכך היה.

ירימו אותו, הסתובב בכל הר הבית, ראה שם את המחיצות מזכוכית.

שמע מזה אחד החכמים בירושלים, הלך,

ועשה עליו חרם.

הוא תקע בשומר, איך הוא נכנס,

ומייד אחרי זה הלך לראשון לציון רבי מאיר חנישל.

אז הוא היה לראשון לציון, הרב הראשי כאן,

הלך אליו, אמר לו כך וככה.

היה?

אמר לו הרב, זה אסור, מה שעשית,

גם אם עשית ארגז מזכוכית,

עדיין אתה תממת,

וגם זה לא יעזור לנו, זה לא מבודד את הטומאה,

ולכן היה אסור.

אמר לו, אתה לא ידעתי.

מייד חלץ את הנעליים, כמו אדם שמנדים אותו,

מייד חלץ את הנעליים, נחשם על הקרקע,

וקיבל עליו נזיפה.

מייד הרב הביא עוד שניים, עשו לו במקום הטעה.

אדם אחר, שתורם כל כך הרבה, אולי היה מרגיש,

מה?

מי החצוף הזה שינדה אותי?

מי זה שיגיד עליו?

הוא קיבל עליו מייד את הדין, הבין שהוא טעה,

מייד נחשם על הקרקע, קיבל עליו את הנזיפה,

מייד עשו לו את העטרה ונשנח לכל העם בשגגיו.

באופן כללי, כמו שאמרתי,

היה אדם ירש שמים, מדקדק במצוות,

תרם מהונו מאודו עשרות בשנים,

עד גיל 60 הוא עבד.

אחרי גיל 60 המניות שלו תמיד היו למעלה.

היום יש לנו מפולת, זה עולה, זה יורד.

אצלו אף פעם לא היה מפולת. תמיד המניות שלו היו בגובה למעלה,

ולכן אחרי גיל 60 הוא הפסיק לעבוד.

זכה לאריכות ימים, נפטר בגיל 101. כשהיה בגיל 100 היו כאן הרבה חגיגות. עשו כאן חגיגת המאה לכבודו של רבי משה מנטיפיורי, שמחו כולם.

כל אלה שנהנו ממנו ידעו מי האיש הגדול הזה,

אבל שנה אחרי זה, אשר רק חיים לכל חי.

בכבוד, יעלה ויבוא וימכור לנו את הנר.

יחזקה נמצא?

כן, נמצא, נמצא, בכבוד.

בכבוד.

חגיגת המאה