ברכת האילנות – גדריה, ספיקותיה והנהגתה למעשה: מורכב, עורלה, שבת ונשים

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רכה סעיף י. הרואה אילנות טובות או בריאות נאות,

אפילו גוי או בהמה, אומר מלך העולם שככה לו בעולמו.

ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר.

לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן היו נאים מהם.

התלמוד ירושלמי אומר לנו שאדם שרואה אילן יפה,

אומרים לך, זה האילן הכי יפה בעולם.

צריך לומר, שבח לבורא עולם שברא את האילן הזה.

אומר בשם מלכות מלך העולם שככה לו בעולמו.

כך גם על בהמה יפה.

אומרים לך, הבהמה הזו, הפרה הזו, היא הכי יפה,

גם עליה צריך לברך בשם מלכות שככה לו בעולמו.

אנחנו אנשים מראי שמים, בני תורה,

יש לנו מה לעשות, אנחנו לומדים תורה.

החילונים, אין להם מה לעשות, משעמם להם.

מה הם עשו לפני חודשיים?

עשו את חרוש של מלכת היופי בפרות.

בבאר טוביה, שם הם בחרו את מלכת היופי,

היא הפרה הכי יפה בעולם. טוב, מי שרואה את הפרה הזו, אני לא מבין ביופי, אבל הם אומרים שהם מבינים,

יברך על הפרה הזו בשם מלכות שככה לו בעולמו.

כך גם על אדם שהוא יפה תואר ויפה מראה,

אם זה איש ואם זה אישה לא חשוב, גם כן יאמר את הברכה שככה לו בעולמו.

שער הציון על המקום.

דן, איך אתה קובע אם האדם הזה יפה או לא?

אני אומר שהאדם הזה יפה.

יבוא מישהו ויגיד, לא,

זה לא כל כך יפה, יש מישהו אחר יותר יפה.

הדבר של יופי הוא דבר שהוא נתון הרבה לשיקול הדעת,

ולא כל האנשים יחליטו כמוך.

אז איך לפי מה אנחנו מחליטים?

זה הספק של שער הציון,

גם באורח,

גם בספרים אחרים, גם כן דנו בנושא הזה. בכל מקום, כל זה שאתה מדבר על אדם שהוא בינוני ונאטא.

אבל אם אומרים לך, האדם הזה אין כמוהו בעולם,

אדם שהוא באמת משהו מיוחד ביופי שלו,

הנה כן אומר,

לברך עליו את הברכה בשם ומלכות שככה לא בעולמו.

נחלקו הראשונים,

האם גם על הגוי,

גם עליו אפשר לברך את הברכה או לא.

לפי דעת ספר הרוקח לא, אלא רק על יהודי.

לפי דעת הרעבייה, הראבד, הטור, ליד שולחן ערוך,

גם על גוי, גם כן ניתן לברך את הברכה הזו בשם המלכות.

שוב, יש לנו בדבר הזה מחלוקת בחוזקים.

הלכות קטנות אומר,

ספק ברכות להקל, ולא נוכל להתיר לברך על הגוי.

ולכן יש לנו פתרון קל, עצה פשוטה מאוד.

שיקדים ויברך דוד,

ויסיים שככה לא בעולמו,

או שיאמר, ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו.

כל שכן, קל וחומר, אם המדובר הוא על הכלאיים.

התורה בחומש ויקרא, בפרשת קדושים, התורה אמרה לנו,

את חוקותי תשמרו,

שדך לא תזרע כלאיים,

בעמתך לא תרביע כלאיים, רגל כלאיים שעפניאז לא יעלה עליך.

אז אם האילן שאומרים לך שהוא יפה מאוד,

אבל יש בו הרכבה, מין בשן ומינו.

תודה.

ההדס הזה אומנם הוא יפה,

העט נראה יפה,

אבל את ההגס הזה לא הביאו את האבא שלו והאמא שלו שהם הגסים, אלא הרכיבו את זה, היה תערובת.

האם יברך או לא? לפי דעת הלכות קטנות, לא, לא יברך.

כך דעת רב-פעלים מרוב הפסקים.

לפי דעת מור וקציעה, כן יברך.

שוב, גם לגבי בהמה.

הפרד,

נראה לך הפרד הזה הכי יפה בעולם,

אבל איך הפרד הזה הגיע?

אמא שלו עטון ואבא שלו סוס, ויצא העגל הזה.

שוב, גם כאן יש את המחלוקת וגם כאן ספק ברכות להקל.

כך גם לגבי בן-אדם. אדם שהוא יפה, אתה שואל מי האדם הזה ואתה מתעניין עליו,

וסופרים לך, אמא שלו בגדה, כך וכך היה,

ויצא הממזר הזה, זהו.

שוב, אם יצירתו בעבירה נגד רצון הבורא,

בוודאי ששב ואל תעשה,

אי-אפשר להתיר לברך בשם ומלכות,

אלא יאמר בלי שם או שיקדים את ויאמר יחד דוד,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

גם אם האדם הזה יהודי כשר,

שאתה מברך עליו את הברכה שככה לא בעולמו,

לא מברכים כל חודש. זה לא דומה לברכות שלמעלה,

אלא אתה מברך פעם ראשונה ואחרונה על האדם הזה.

אלא אם כן תראה אדם אחר, שהוא עוד יותר יפה מהאדם הזה,

ברקה על שוחה דברייך.

אומר הגמרא בעבודה זרה, בדף כ', הגמרא אומרת שאפילו על אישה יפה גם כן צריך לדרך את הברכה הזאת, ורק אם האישה היפה הזאת היא אחותו או אמא שלו, שנותר לו להסתכל עליה,

אלא גם באישה זרה, לפעמים אדם נתקל בה בקרן זווית.

התורה אסרה להסתכל על הנשים ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

אבל כל זה בהסתכלות.

ראייה בעלמא, בקרן זווית,

אין כאן שום הסתכלות, אלא רק ראייה בעלמא,

ולכן צריך לברך עליה גם את הברכה האמורה.

זה מה שיעשה להלכה למעשה, שוב, בתנאי שהוא יודע שהיא האישה הכי יפה.

אבל אדם שלא מבין הרבה ביופי, בשבילו כל אישה היא נאה.

אז כל אישה יברך עליה שככה לא בעולמו, וזה יהיה ברכות בבטלה.

ולכן, כמו שאמרנו, רק במקרה חריג,

שבאמת האנשים האלה הם יפים מאוד,

או שהבהימה הזו יפה מאוד, רק במקרה חריג יברך את הברכה האמורה.

הוא יודע שפלונית אלבונית הייתה מלכת היופי, האישה הכי יפה בעולם, ונתקע בה בקרן זווית.

אתה לא יכול לדמיין מציאות שאפשר שיהיה דבר כזה?

אני צריך לשכנע אותך שייתכן מציאות כזאת?

זה הגמרא.

הגמרא במסכת עבודה זוויה כ' אומרת שככה היה והיא בירכה.

היוצא בימי ניסן נראה אילנות שמוצאים פרח.

מברך מלך העולם שלא חיסא בעולמו כלום,

ברדו, בריאות טובות, אילנות טובות, להיענות בהן בני-אדם.

ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה.

ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות,

לא יברך עוד.

מרן עושה כאן בנושא ברכת האילנות, שאנחנו בעזרת השם נברך מדי שנה ושנה בחודש ניסן.

ברכנו ובעזרת השם נברך עוד.

המקור הוא דברי הגמרא בברכות מ״ג וזה מה שמרן מסכים.

הבאנו להלכה ולמעשה.

שוב, גם כאן המחלוקת שהבאנו קודם על פרי מורכב,

על עץ שהוא מורכב מן בשאינו מינו.

למעלה דיברנו, אם יברך עליו שהחיינו.

למעלה דיברנו בסעיף י,

אם האילן הזה יפה,

אם יברך עליו שככה לא בעולמו.

מחלוקת שלישית, כאן אצלנו.

יש לפניך שני העצים ושניהם מורכבים,

גם מהגס וגם מהאשקולית.

האם יברך עליהם את הברכה על ברכת האילנות וראה עליהם פרחים יפים?

האם שייך או לא שייך?

גם כאן יש את המחלוקת האמורה.

אנחנו לא יכולים לסמוך מלכתחילה על דברי מור וקציעה וסיעתו,

אלא אנחנו חוששים מדברי הלכות קטנות ורב-פעלים שלא לברך ברכת האילנות על עץ,

עץ כזה שהוא מורכב, מין בשאינו מינו,

שיצירתו בעבירה נגד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא,

ולכן לא יברך עליו אלא נחפש עצים אחרים. ברוך השם, כאן בארצנו הקדושה יש לנו מיליונים של עצי מאכל.

עץ הרימון, הוא לא מורכב, הרימון לא מקבל הרכבה.

אתה רואה בחודש ניסן את עץ הרימון, יש לו פרחים,

ולכן אתה יוצא בזה. תמיד האדם יכול למצוא שני עצים טובים שאין עליהם שום שאלה כדי שיברך ויצא ידי חומה לבד לכול העלמה.

אבל אם האדם הזה לא ידע,

הוא לא ידע את ההלכה וכבר ברך את ברכת האילנות על עצים שהם מורכבים.

בדיעבד יצא,

ואסור לו לחזור לברך עוד פעם על עץ אחר,

אולי ההלכה כמו רוקצהה,

הנה שאנחנו מזהירים מלכתחילה שלא יברך את ברכת האילנות על אותם העצים שהם מורכבים, שיצירתם בעבירה. לצערנו, בדור האחרון הרכיבו הרבה,

הרבה מהעצים מהם מורכבים. אלא מאי?

יכולים ללמד עליהם זכות, א.

לא הם עושים את זה אלא הגויים,

אלא יהודים שהולכים לעבוד בשדה ובחום הזה,

אלא בדרך כלל או שמביאים פועלים מתאילנד או ממקום אחר שהם עושים את זה.

זאת ועוד, ההרכבה היא בדרך כלל לא הרכבת עין,

או בהאבקה או על-ידי זריקה,

שגם זה לא דבר שהוא ברור.

ולכן לגבי דיעבד ודאי שיכולים לסמוך על הדברים האלה,

ולכן, מאי דיעבד אבד, בדיעבד לא יחזור עד הפעם לברך את ברכת האילנות אם כבר ברך על עצים מסוג זה.

אתה, לפחות הוא אומר, עצין או קווי,

לא,

גם שם הם מגולגלים על השאלות האלה. מי אמר?

מי אמר? מאיפה אתה יודע? מי אמר לך שמגולגלים גם שם ועל-ידי הברכה אתה מתקן? זאת אומרת, אם צריך לברך על-ידי הברכה, אנחנו מתקנים. אם חלילה אסור לברך,

ממילא הברכה היא לבטלה.

אם הברכה לבטלה, לא תיקנת כלום.

ולכן, משום זה אנחנו לא יכולים להקל במחלוקת הזו. בכל מחלוקת שיש לנו אנחנו אומרים את הכלל, ספק ברכות להקל,

כולל גם בדבר הזה.

אם נאמר לגבי שהחיינו,

אמרנו שמי שרוצה לברך על התפוזים כיוון שיש מנהג, לא אומרים בזה ספק ברכות להקל,

שם נהגו.

פה אצלנו, בברכת האילנות, אין מנהג.

והכלל אומר לנו הרם בפרק ראשית הגז,

במסכת חולין,

מהי דנהוג נהוג ומהי דלא נהוג לא נהוג.

ולכן, כאן אנחנו צריכים להיזהר ביתר שאין. בסך הכול, פעם בשנה אתה בא לברך שתוודא שהעצים האלה הם עצים טובים, כדי שלא ייכנס לשום ספק.

גזירת הכתוב,

התורה אמרה לנו, גם אם אסור לבצע, לעשות את הדבר הזה, להרכיב מין משענו מינו,

גזירת הכתוב, מותר לאכול את הפאות ולכן אתה גם מברך בכל פרי העץ.

על זה אין ספק.

אבל כאן זה לא ברכת הנהנים, כאן זה ברכת שבח.

אז מתאים לשבח את האדם על דבר טוב,

אבל על דבר שאינו טוב לא שייך לשבח,

ולכן אנחנו מפחידים בין ברכת האילנות לברכת הנהנים. הלשון של הגמרא,

הימן דנפיק,

גם ארען כתב, היוצא.

מה הכוונה יוצא?

אומר רבנו חיים פלאצ'י שהכוונה היא יוצא מחוץ לעיר.

שם אתה רואה הרבה עצים, אתה רואה את הפריחה במלוא הודה ותפארתה.

אבל אם יש לאדם הזה שני עצים בגימה,

עליהם לא שייך לברר.

שאר האחרונים לא הסכימו עם הרב בדבר הזה. ולכן,

מעיקר הדין אפשר לברך גם על האילנות שנמצאות בתוך העיר.

חבל,

אדם שבלאו הכי נוסע,

אתה שואל אותו איפה אתה עובד, אומר לך אני עובד בבית-שמש.

בלאו הכי הוא יוצא את העיר,

אז בשביל מה לברך בראש חודש ניסן על האילנות שבירושלים?

עדיף יותר שיברך על האילנות שהן מחוץ לירושלים, כדי שיצא יד החובה,

אני באתי כול עלמא, זה יותר טוב ויותר מהודל.

תראו, ישיבת ברכת-יוסף הם עושים לתלמידים פעם בשנה טיול שנתי.

מתי הטיול הזה?

ראש חודש ניסן, נוסעים יחד עם הרבנים,

נוסעים לבית-שמש לברך ברכת האילנות. בסדר, שיעשו דבר כזה,

אז בלאו הכי צריכים קצת להינפש כמה שעות,

אז שיעשו גם את ההידור מצווה הזה, זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

ובפרט,

אם השואל אותנו אומר,

אני גר בעיר העתיקה בירושלים ויש לי בגינה שני אילנות, אילנות מאכל.

האם אני יכול לברך את ברכת האילנות עליהם או לא?

אם זה בירושלים העתיקה,

כדאי לומר לו שלא, שלא ימרך.

ולמה לא?

מה יש בירושלים העתיקה?

תפתחו את הגמרא במסכת בבא קמא בדף פה ב',

ושם כתוב שחכמינו תיקנו תקנה שלא לנטוע עצים בירושלים.

לא רק עצי מאכל, גם עצי סרק יש שם תקנה שלא לנטוע. והסיבה היא,

כהן לא רק שהוא נוגע במת, אעשה טמא,

אלא אפילו אם המת רחוק כמה מטרים,

אבל הוא נמצא באותו אוהל,

זאת התורה, אדם כעמוד באוהל, כל אשר באוהל יטמע.

בפירוש אוהל, לא רק אוהל תקרה כמו שיש לנו כאן,

אלא גם אם העצים יוצרים את האוהל,

את הסככה מלמעלה,

גם זה יכול לטמא.

הרי בירושלים עיר הקודש היו אוכלים הרבה בשר קודשים בכל העיר, בפנים מן הקלעים.

אוכלים את מעשר שני, אוכלים את נטע הרביעי, וכל זה חייב להיות בקדושה.

והכהנים כאן היו תמיד בחזקת, בקדושה ובטהרה.

ואתה עושה דבר שזה יכול לגרום חלילה טומאה.

ולכן החכמינו עשו תקנה פשוטה,

אל תיטע את העצים.

אמנם הרב בר זמיר שזה היה בזמנם בדורותם,

היום שאין בית-המקדש קיים, היום שאין בית-המקדש קיים זה לא שייך,

אבל התשבית בחלק ג' וכן רבי שלוריה פרחי בכפתון הפרח, שניהם אומרים שגם בזמן הזה יש את הבעיה האמורה,

וכך דעת הגריז.

ולכן אנחנו חוששים בדבר הזה מלכתחילה,

עדיף יותר,

טוב יותר,

שלא ייטע.

עבר ונטע.

שוב, לא כדאי לברך על זה ברכת האילנות.

אמר לי שבח את הקדוש-ברוך-הוא, במה?

במה שהוא עשה אולי שלא כדין?

עוד פעם, יש לנו כאן את הכלל של ספק ברכות להקל.

קל וחומר חיילים שנמצאים בתוך יריחו.

קל וחומר ששם בוודאי שאסור להם לברך.

קראנו בספר יהושע, פרק ו',

שם יהושע לא רק אמר שיהיה חרם על אותו דור בשעת הכיבוש,

אלא על כל הדורות.

הוא אמר, גם חרם וגם מי שיבנה את יריחו,

חלילה וחס ילך.

בבחורו ייסדנה ובצערו יציב דלתיה.

אותו הרשע, חיאל בית האלי, שהיה גיסו של אחיו,

הוא לא פחד,

היה גמר, כמו שאומרים.

אבל מסופר עליו שם, במלאכים ב'

באווירם בכורו ייסדה ובסגוב צעורו יציב דלתיה.

לא פחד, המשיך לבנות,

ועד שגמר, שילם את כל המחיר, כמו שאומרים, עד שהבן האחרון שלו הלך,

עד כדי כך היו רשעים שהיו רחוקים מהתורה ומהמצוות.

ולכן,

בחיי גוונה, כל שכן שאין מקום להתיר, יש ספק באחרונים אם בדיעבד הפירות שלה,

אם יבואו לכאן, אם מותר לאכול את הפירות שלה. עד כדי כך.

ולכן ינאוי שלא יברך על אותם העצים את ברכת האילנות,

גם בזה אשייך לומר שאל תעשה עדיף.

עוד דבר שעליו נחלקו הפוסקים לגבי פרי שהוא עדיין עורלה.

התורה אמרה לנו כי תבוא אל הארץ ונטעתם כל העץ מאכל, שלא שנים יהיה לכם ערלים לא יאפל. שלוש שנים עורלה.

העץ הזה,

אני בא בחודש ניסן,

אני רואה את עץ הרימון,

יש בו הרבה פרחים.

אומנם את הפירות שלו אני אשמיד, אסור לאכול, אסור גם ליהנות.

השאלה היא, אתה רואה את הפרחים?

האם הפרחים האלה שאתה רואה,

יש בזה איזה איסור לברך עליהם או לא?

חבר הכנסת עקיבאיגר מסופק בדבר. הספק הוא כך,

בדוגמה הקודמת שדיברנו על דבר שהוא מורכב, מין בשאינו מינו,

המעשה שהלכת ועשית,

כל זה היה נגד רצונו של הבורא.

אבל כאן אדם שלקח ונטע עץ,

כל עץ בהתחלה יש בו עורלה,

יצירתו לא נגד רצון הבורא,

אלא רצון הבורא, שלוש שנים יהיה לכם ערים אם לא יהיה לכם, ואחר כך הכול יהיה מותר.

ואולי זה לא קובע לדוגמה הקודמת.

או שנאמר, בהווה, באשר הוא שם, אסור בהנאה, אז אפילו הפרחים, גם עליהם לא ניתן לברך.

דנו בזה עוד מאה אחרונים, מסגרת השולחן, רבנו יוסף חיים ועוד.

אומנם רב-פעלים רבנו יוסף חיים נוטה לומר שכן נברך,

אבל יש חלקים.

ולכן, מסכם בספר אור לציון,

תראו שם בחלק ג' הוא אומר, עדיף, שב ואל תעשה,

גם על עץ של עורלה לכתחילה לא כדאי לברך.

אבל, בדיעבד, אם האדם הזה לא שאל שאלות, הלך וברך,

ואחר כך יתברר לו שזה היה עץ של עורלה,

אל תגיד לו שיחזור לברך על עץ אחר.

חס ושלום, אולי מה שהוא ברך קודם,

אולי זה היה בסדר, כמו שאמר הרב-פעלים.

ולכן, בדיעבד, אם ברך,

נאי דאבה הבא, ולא יחזור עוד פעם לברך.

הברכה הזאת, ברכת האילנות, כותב הלכות קטנות,

רק דווקא על עצי מאכל.

אבל אם זה עץ שאינו נותן פירות אלא עצי סרק, גם אם יהיו לך מיליון עצים כאלה,

אל תברך עליהם.

אלא ההדגשה שאתה רואה את הפרחה,

אתה יודע שמהפרחים האלה ויוצא פרח ויוצא צית,

תחנה סופית, ויגמוד שקדים.

ואז האדם שמח מאוד בבריאה הנפלאה הזאת, בפריחה היפה הזאת. ולכן, רק על זה מברכים,

על דברים אחרים לא מברכים.

כך קדמו גם השאר האחרונים, הובא במשנה ברורה סעיף קדם ב',

וככה המסקנה להלכה ולמעשה שרק על עצי פרי. וכמו שאמרנו,

גם בעצי פרי יש לנו את המגבלה האמורה שעל דבר שהוא מין ושנו מינו לא,

ועל הנושא של הערלה, אין לנו ספק.

בירושלים חי ופעל כאן לפני 50 שנה הגאון מצ'ובין. הוא היה ראש ישיבת כוכב יעקב.

היה גדול שבגדולים, היה ענק בתורה ליראת שמים.

הבולשביקים לקחו אותו, הגילו אותו לסיבירה.

ושם כמובן אין ספרים.

אז הוא ישב וכתב על הניירות, כתב מתוך הזיכרון את הגמרא.

היו שם שקי מלט, כל מיני ניירות, הוא היה ישב וכתב כדי שהוא והחברים יוכלו ללמוד.

אחרי כמה שנים, נגמר, לקחו אתם את הדפים.

פתחו גמרא אחרת, ורציתי לראות, מה שלמדנו היה נכון,

היה הכול מדויק,

מלה במלה. כל כך היה גדול שבגדולים,

היה ענק בתורה.

אני זכיתי פעם לדבר אתו.

הוא נפטר תשכו לפני 45 שנים.

הרב הביא ראיין לנושא שלנו, של העורלה, מהגמרא במסכת בבא קמא בדף סט.

שם הגמרא עוסקת בדוגמה כזו.

יש לי פרדס, והתרדס הזה הוא העורלה.

אני יודע שבאים לשם גנבים וגונבים את הפירות,

אבל הגנבים האלה הם דתיים.

עכשיו, אני רוצה שהמסכנים האלה לא יכשלו, ידעו שזו העורלה.

מה עושים?

אסטנק אביב אומר כך,

תיקח חתיכות חרס.

חרס שנשבר, אין ממנו שום רווח, שום דבר.

טסים שם ליד העץ, יבוא הגנבים, יראו, יבינו מייד שזו העורלה,

אז הגנבים הדתיים האלה לא ייגעו באותן הפירות. זו הצבירה ראשונה.

אבל השב״ג חולק, הוא אומר, לא.

הלעיתהו לרשע וימות.

זו בעיה שלו, הוא גנב, שילך לכל הרוחות. אתה לא צריך לדאוג לו.

זו המחלוקת בגמרא.

שואל הרב שאלה יפה.

למה הוא אומר, הלעיתהו לרשע וימות?

וכי זו בעיה רק של הגנב?

זו גם בעיה שלנו.

שמא חלילה יגיע ראש חודש ניסן,

אולי נטעה ונברך על העץ עורלה ברכת האילנות.

אז כדי להציל אותנו, שישים את הרגבי חרס.

אלא ודאי, ממה שהוא אומר, על עיתו לרשע וימות,

משמע שזו דווקא בעיה עם הגנב עדותי. רק אתו.

אתנו אין בעיה. משמע שמותר לבוא ולבער את ברכת האילנות על עץ עורלה.

תראה איך הוא קישר בין שני הדברים, איזה גאונות.

האחרונים לא הסכימו איתו בדבר הזה,

גם אור לציון, גם חסן עובדיה, בכמה מקומות דנו בראייה הזו ודחו ואמרו,

אולי המדובר הוא בחודשים אחרים, שכבר אנשים,

כבר הרי הרגע שהפירות יוצאים זה לא בחודש ניסן, בחודש ניסן יש רק את הפריחה.

מתי הפירות יוצאים? בחודש תמוז ז.

אם כך, על זה מדובר,

על חודש תמוז שהגנבים הדתיים האלה לא יבואו לאכול מהעורלה. על זה מדובר, לא על ניסן.

ולכן אין לנו הוכחה מאה אחוז לכאן ולכאן,

ולכן עוד הפעם, סיכמנו שלא יברך מלכתחילה, אבל אם הוא טעה וברך על האילן של העורלה, ברך עליו בדיעבד,

מאי דיעבד בא בדיעבד יצא ידי חובה.

גם על עצי פרי של גויים אפשר לברך מלכתחילה.

כגון, תבוא לשמעון-הצדיק, שם יש שם הרבה עצי פרי, באים לשם אלפים ביום ראש חודש ניסן,

יש שם עצי פרי.

מאז ומתמיד,

גם כשירושלים היתה רק בעיר העתיקה,

היו באים אנשי ירושלים לאותו מקום, תמיד היה שם עצי פרי.

יש שם כמה מאות עצי פרי, קוראים לזה שכונה, אבל למעשה העיקר היה שם כפר,

ולכן יש שם עד היום עצי פרי.

אדרבה, אדם יבוא לשם,

זיריזים מקדימים למצוות,

טוב שאדם יברך ביום ראש חודש ניסן.

הסיבה היא,

כמו שדיברנו לפני שבוע, אדם שאכל פרי חדש ולא בירך שחיינו, שכח,

אחרי שבוע הוא בא לאכול.

עכשיו אני יכול לברך שחיינו או לא?

היתה בעיה גם פה. ראיתי את הפרחים, ראיתי אילנות שיש בהן פרחים,

ולא אמרתי את ברכת האילנות.

עכשיו אחרי שבוע אני רוצה לבוא לברך. אני יכול, עוד הפעם יש לנו מחלוקת בדבר,

ולכן, כדי לא להגיע למחלוקת, יותר טוב שהאדם יברך מייד ביום ראש חודש.

לגבי דאבל שאדם כבר ראה,

הגאון הוא בחיים דגין בספרו ישמח לב.

הוא אומר שהמנהג פשוט,

גם אם האדם הזה ראה,

יחזור עוד הפעם בפעם השנייה ויברך את ברכת האילנות.

מה שראה פעם ראשונה זה לא נורא.

הוא אומר, ועל המנהג הזה אין פוצה פה ומצפצף.

כך אומר הרב.

אבל פעמים רבות הזכרנו את דברי הכי קרא לב ונחדור רבי חיים פלס ושמיכה מחיים,

שניהם אומרים.

מנהג יש לו תוקף, איך אומרים, יש לו שיניים,

אם זה מנהג אדמון.

אבל, אשמח לב, לא היה בתקופת הראשונים או ראשוני האחרונים.

הוא היה סך הכול לפני 200 שנה.

ולכן קשה לנו להסתמך מלכתחילה על המנהג הזה כדי להתיר, לברך מלכתחילה ברכת האילנות בפעם השנייה או השלישית.

ולכן, עצה טובה,

תעקוף את כל המחלוקת,

אתה הולך מייד ביום הראשון, יום ראש חודש ניסן בבוקר, ברוב העם אתה בא לברך, זה הכי טוב.

לא כל האנשים יכולים לברך ביום ראש חודש בבוקר,

התפילה ארוכה וקשה.

אבל אלה שלא יכולים בבוקר, שיבואו אחר-הצהריים. במקום שיבואו למנחה בשבע,

יבואו בשש וחצי,

יבואו ברוב העם, יברכו את ברכת האילנות.

טוב יותר שיזדרזו.

דנו עוד גדולי הפוסקים אם מותר לברך ברכת האילנות ביום שבת.

על-פי הפשט, כמעט כל הפוסקים אמרו שמותר.

כך הוכיחו מהגמרא בסוכה נז, שם הגמרא אומרת,

אני רוצה להריח מהאתרוג או מהלימון שעדיין הוא על העץ,

אני רוצה להריח ביום שבת, אסור.

שמא יקטוף,

שמא יבוא לאכול מזה.

אבל אם אני רוצה להריח הדס,

יש שם מהדסים או עצי פרחים אחרים, מותר. למה? כדי להריח, אתה יכול להריח גם בלי לכתוב.

נמרן פסק את כל זה להלכה בסימן ש״לו״.

אם כך, גם פה ברכת האילנות,

אתה רוצה לבוא ביום שבת, אתה בסך הכול רואה את הפרחים, אתה לא צריך שום דבר יותר מזה.

ולכן רובה דרובה של הפוסקים, ותראו.

הבעיה העיקרית היא מה שכותב לנו הגאון חידה ושאר האחרונים,

שעל-פי הקבלה לא טוב.

כך אומר רבנו יוסף חיים.

הוא אומר בספרו שיש בזה איסור בורר.

בורר אוכל מתוך פסולת, לא לאלתר.

זאת אומרת, אתה מתקן את הנשמות, אתה בורר מפצצות הקדושה,

אבל זה לא לאלתר.

אם אתה מברך ביום שבת, אתה עושה תיקון,

אתה בורר, אבל אתה מייד, אחרי שהברכת שהכול, אתה טועם, אז זה נקרא לאלתר.

שם לא לאלתר, שם הפירות יצמחו אחרי כמה חודשים.

ולכן הרב אומר שעל-פי הקבלה לא טוב לברך בשבת.

שוב, אנחנו חוששים לזה.

למה לחכות עד שבת? אמרנו קודם, אנחנו מברכים מייד בראש חודש ולא מעכבים את הברכה עד שבת.

זה טוב לנו.

אבל יש אנשים שלא באים להתפלל באמצע ימי השבוע.

יש אנשים שקוראים לעצמם,

אני לא דתי, אני מסורתי.

יום שבת, הוא לוקח כיפה לבנה ובא ליהנות מהחיים ובא לבית-הכנסת.

אם תגיד לאנשים האלה, יום שבת אסור,

אז הבעיה היא לא רק השבת הזאת,

כל החודש כולו הוא בא רק בשבת.

אם כך, הוא יפסיד לגמרי את ברכת האילונות.

טוב, עכשיו אנחנו נצטרך לסמוך על עיקר הדין. עיקר הדין, אין איסור בשבת, הדבר לא מותר.

אבל,

כמו שאמרנו לנו,

אנחנו משתדלים לחוש להחמיר בדבר הזה, אנחנו משתדלים לא לברך ביום שבת, אלא להקדים.

כך גם לגבי נושא אחר, שגם הוא שנוי במחלוקת הפשטנים והמקובלים.

אם האדם הזה עובר ביום כח באדר,

מסתכל, רואה, השקדיה, ברוך השם, פורחת, יש שם אפרסקים, שזיפים, הכול פורח,

יכול לברך בכח באדר?

האם מה שהגמרא אמרה בימי ניסן, דווקא ניסן או לאו דווקא?

רבי יהודה בר יקר בכלל לא גרס את המילה הזו,

אבל רוב הפוסקים כן כתבו את המילה ניסן, גם הרן כתב לנו היוצא בימי ניסן.

האם יכול לברך בכח אדר או אדם שלא חזר בתשורה בחודש ניסן?

עד שהכיר את בוראו היה בית באייר.

הוא אומר לך,

אני לא בירכתי ברכת האילונות, הוא היה עדיין בחודש ניסן בעולם אחר.

עכשיו הוא יכול לברך? ניסן דווקא?

או תומר לאו דווקא. הנה עכשיו יש גם כן פרחים,

הוא יכול לראות אילנה דמלבלובה, אולי כן לברך.

לפי הפשטנים, רובה ברובה הלכו כדעת ספר האשכול וסיעתו,

ניסן לאו דווקא, אפשר להקדים, אפשר לאחר, דיבר הכתוב בהווה.

עוד הפעם יש לנו את הבעיה,

הגאון חידה, רבנו יוסף חיים ושאר המקובלים אמרו,

ניסן דווקא.

ולכן אנחנו, אין לנו בעיה,

אנחנו משתדלים לדייק, ראש חודש ניסן וכן הלאה.

אבל הבעיה האמיתית היא ארצות צפון אירופה.

בארצות צפון אירופה בחודש ניסן

אין שם פרחים, עדיין קר מאוד.

מתי הפריחה מתחילה?

רק באייר סיוון.

יותר מזה, תלך לחצי כדור הדרומי.

בארגנטינה הפוך ממה שיש כאן.

אצלנו עכשיו תמוז, אמצע הקיץ,

אצלם עכשיו זה חורף,

היה להם שלג לפני כמה ימים. עד כדי כך קר מאוד שם.

הם קרובים לקוטב הדרומי שם,

ולכן לפנייהם מזג האוויר הפוך.

מתי יצטרם הפריחה?

בסוף תשרה.

אז הוא אומר לך, תראה,

פריחה בניסן אין.

אז אנחנו רוצים לברך ברכת האילנות בחודש תשרה.

אפשר או לא?

לפי הפשטונים כאן, רובה דרובה של הפוסקים אומרים, ניסן לאו דווקא.

אבל מה נעשה עם גדולי המקובלים?

ספר שולחן הטהור של האדמו״ר מקומרנא,

שם הוא מעלה רעיון, יש עוד מהמקובלים של ימינו שאומרים את זה. הם אומרים כך,

מתי יש בעיה?

כשאתה עומד בחודש תשרה ואתה אומר את ברכת האילנות עם כוונות רבנו

הארי זה לא טוב אבל אם האדם הזה ייקח את הספר ויגיד את הברכה שלא חיסר בעולמו, בלי כוונות.

בלי כוונות מותר.

כך הוא מחדש,

זה החידוש שחלק מהמקובלים אומרים,

אז הם אומרים להם בפשטות שכן אבל,

אבל, יעשו את זה בלי כוונות.

דוגמה שנייה,

לפי המקובלים מצוות עשה דאורייתא,

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך,

שילוח הקל בכל השנה חוץ מספירת העומר.

בין טז בניסן לבין ה' בסביבה, לא לעשות את זה.

שוב,

השאלה היא באמת, נפסיד לגמרי את המצווה, האדם יזדמן לו, שוב, לפי דברי השולחן הטהור,

יכול לעשות, רק שלא יעשה כוונות הארי. ייקח את האמא, ישלח אותה, בלי כוונות.

זה מותר.

עוד דבר, לכיוון ברשת עמי ט' נלמד אדם שהתעכב עד חצות הלילה.

בין לישון ברבע לאחת, אומר קראת שמע על המיטה,

אחרי זה רוצה לומר ברכת המפיל.

יכול לברך ברכת המפיל של שמים או לא?

שוב, דעת המקובלים שאסור.

אבל הוא מחדש, הוא אומר, לא, יכול, אלא שלא יהיו אחרי כוונות.

יגיד ברכת המפיל כמו שאני ואתה אומרים בלי כוונות.

אבל שאר המקובלים לא אומרים כך. תראו בספר אור דציון חלק ג',

המקובלים הספרדים, חכמי הספרדים,

לא הלכו בדרך הזו, ולכן מורנו חכם בן ציון שם,

אמר,

ספק ברכות להקל, ולא כדאי שיברכו באותם המקומות בשם השם. אלא, יש לנו עצה פשוטה,

או שיגיד ברוך אתה ירהר השם ואלוקנו,

או שיקדימו ויברך דוד.

הרב שלהם צריך ללמד אותם להנחתם בדרך,

להגיד להם, אנחנו ברוב העם נברך, אחרי שיגמרו לשם ייחוד יהי רצון את הכול,

יגידו ויברך דוד עד סוף הפסוק, הבינו מעולם ועד עולם,

מלך העולם, שלוח ישראל בעולם או כלום,

יאמרו את ברכת האילנות בדרך הזו, הן לגבי הארצות של צפון אירופה לגבי החודשים מיר סיוון והן לגבי ארגנטינה, אורוגווי וכיוצא בהם,

שכן יכולים לומר אבל בצורה הזו. לומר את הברכה בצורה רגילה,

יש לנו עדיין ספק כל דברו ואנחנו חוששים הרבה בעניינים של ספק ברכות.

אנחנו פוחדים, אנחנו חוששים בדבר.

יום חודש קבל בשבת, כבר הלך בשביל... אז תבחר את זה ליום ראשון.

לפי הקבלה, במקום ראש חודש תתערך ביום ראשון. בלבכי יש בעיה שנייה עם הסידורים.

אנשים רוצים לומר, גם פתח אליהו, גם יהי רצון,

לא יודעים את זה בעל-פה.

אז אם יוציאו את הסידורים מבית-הכנסת לשם,

לא בכל מקום יש לך עירוב מסודר, לא בכל מקום מותר.

ולכן יותר מיודר, יותר טוב, לדחות את זה במקרה הזה ליום ראשון.

כדאי לחוש את דברי רבנו יוסף חיים, מה שכתב בספרו, אורח חיים.

כדאי מלכתחילה לחוש לזה.

אנחנו, הספרדים, בדרך כלל חוששים מדברי המקובלים.

אשכנזים הליטאים לא. אצלם לימוד הקבלה זה כמו שאתה לומד להבדיל אסטרונומיה, זה משהו בתיאוריה,

אבל לא למעשה.

אנחנו הספרדים משתדלים, הלימוד הוא גם להלכה ולמעשה. ולכן, אם שואלים, עצה טובה לא לברך ביום שבת. כמובן, בדאבד אם האדם הזה בירך,

בוודאי שיצא ידי חובה, לא נגיד לו חלילה שחזור עוד פעם לברך.

אלא כל מה שאמרנו חששנו בלכתחילה המחמיר, תבוא עליו ברכה.

נכון, ולכן עצה טובה כשאתה עובר ביום כח באדר.

אל תלך עם העיניים למעלה,

אני רואה. תוריד את העיניים קצת למטה כדי שלא תראה,

כדי שתצא ידי חובה למהדרין מן המהדרין, שתוכל לברך בלי שום בעיה,

או תשים משקפי שמש וקצת יקהה לך שלא תראה את הפרחים, אחת מהשניים,

אבל תשתדל לא להגיע לבעיה האמורה.

כל הדברים האלה מובילים אותנו לשאלה הבאה,

האם הנשים יכולות לברך ברכת האילנות או לא?

זו השאלה שדנו בה גדולי האחרונים.

הראשון שדן בזה היה הגאון רבי שלמה קלוגר בחוכמת שלמה,

אחריו היה עובר אורח הגאון האדרת ושאר האחרונים.

אם תאמר,

ניסן לאו דווקא, אלא מתי שהפרחים יוצאים,

אז ממילא יש לנו היתר גדול גם לנשים לברך,

זה לא זמן גרמה.

אבל אם תלך לפי המקובלים, ניסן דווקא,

ממילא אולי זו מצווה של זמן גרמה,

אולי אנשים לא יכולות לברך.

לפי דבר אחי,

האדרת כתב שיש יותר לברך,

הביא לנו ראייה יפה מדברי עטורי אבן.

עטורי אבן, חיבר אותו,

זה חיבור על השס, חיבר אותו בעל השאגת ראיה.

הוא דן בדברי המשנה.

המשנה במסכת ביקורים אומרת,

גם האישה מקיימת מצוות ביקורים.

יש לה נחלת שדה וחרם, האישה הזו, ברוך השם,

קיבלה ירושה מהסבא שלה הפרדס,

אז גם היא תביא ביקורים.

שואל עטורי אבן, למה?

הרי לביקורים יש תאריך, יש זמן.

עד חג הסוכות מביא וקורא,

אחרי חג הסוכות מביא ואינו קורא,

אחרי החנוכה לא מביא בכלל.

אם כן אתה רואה שיש זמן. אם יש זמן קבוע,

הכלל, המשנה אמרה לנו בקידושין כט,

כל מצוות של זמן גרמה, אנשים פטורות.

את רעץ הצורי אבן, הסבר נפלא, הוא אומר,

למה אחרי חנוכה אין מצוות ביקורים?

בגלל שאין, תלך לכל העצים, אין ביקורים עכשיו. הביקורים היו לפני כמה חודשים.

אילו היה שינוי במעשה הבריאה ויהיו לך ביקורים בחודש טבת שבט,

אז מצוות הביקורים תהיה בשבט ואדם.

זה לא גזירת הכתוב, בגלל שיש בתאריכים האלה איזו קדושה מסוימת.

מתי נקרא זמן גרמה?

תקיעה על שופר.

אני יכול גם כעת לתקוע בשופר, אבל זה אפס.

התורה אמרה א' בתשרי, לא לפני ולא אחרי.

כך גם מצוות ארבעת המינים.

אני לוקח לולה ואתרוג.

אני יכול עכשיו לקחת? לא.

עכשיו זה לא מצווה, אלא התורה אמרה רק בט״ו בתשרי.

זה נקרא זמן גרמה, אם האשה הזאת תברך וציוונו על נטילת לולה היא עוברת עליו, ברכה לבטלה. מי ציווה אותה? זה שקר.

אבל כאן אצלנו, כמו שאמרנו, הזמן של הפריחה הוא במקרה חודש ניסן.

אבל אם יהיה במקומות אחרים, כמו שאמרנו בזמנים אחרים,

יכול להיות שלאו דווקא ניסן.

זה המהלך שהאדרת למד מדברי הטורי אבן,

כמו שם לגבי הביקורים, אף אנו נאמר לגבי ברכת האילנות.

זה לא מוסכם, יש חולקים.

אבל האומרים כן מביאים ראייה יפה ממה שכתב בנו של מהרם חלאווה,

בנו היה שמו רבי יהודה חלאווה,

הוא כותב שם בחיבורו על פרשת ויחיד,

הוא כותב הסבר נפלא לדברי הרמב״ן בנושא אחר.

ומשם נלמד לכאן.

הרמב״ן לא מדבר כאן על ברכת האילנות, אלא, הרמב״ן אומר,

גם הנשים צריכות לברך על ספירת העומר.

הרמב״ם חולק. הרמב״ם אומר, לא,

יש זמן קבוע לספירת העומר. אתה מתחיל טז בניסן, אתה גומר ב-היה בסיוון,

ולכן אסור לנשים לברך על ספירת העומר לפי הרמב״ם.

השאלה היא, נקשה.

מה, הרמב״ן לא יודע את זה, שיש זמן קבוע? מה, הוא חולק על המשנה,

מצווה שהזמן גרמה לנשים פתורות?

תלבידו היה מארם חלאווה. בנו, כמו שאמרתי, רבי יהודה חלאווה,

הוא שכותב בספרו אמרי שפר, פרשת מייחיד,

הוא כותב את ההסבר. הוא אומר כך,

בתורה לא כתוב לספור ספירת העומר בטז בניסן. לא כתוב תאריך, אלא התורה אמרה כך,

וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום אביאכם את עומר התנופה שבע שבתות.

זאת אומרת, זה צמוד לקורבן מנחת העומר.

זה לא הזמן גרמה, זה הקורבן גרמה.

בואו ונאמר, משיח יבוא מחר,

משיח יאמר מחר, אנחנו צריכים להקריא קורבן מנחת העומר, אז נספר בספירת העומר, מעכשיו.

כך הוא מחדש,

מסביר את דברי רבו של אביו,

הרמב״ן.

אז גם שם אתה רואה שהמילים, הזמן גרמה,

זה לא רק,

אלא בדווקא אם יש לזה זמן קבוע, זמן לא לפני ולא אחרי.

אבל בדברים האלה יכול להיות שאולי גם אצלנו, אולי גם ברכת האילנות, אולי כן אפשר לברך.

יש לנו נפקא מינה בדבר הזה בעוד תשעה חודשים, ביום כ'

בניסן תשע״ב.

מה יהיה לנו בעוד תשעה חודשים? אתם יכולים לזכור?

בעזרת השם נגזור השם בחיים ונקיים אז, בכ' בניסן,

מצוות ביעור מעשר.

יום שביעי של פסח בכא נקיים מצוות וידוי מעשר. פירושו של דבר.

אנחנו עכשיו נמצאים בשנתון מעשר ראשון ומעשר עני.

שלוש שנים זה כל מחזור.

אחרי שאתה גומר את המחזור,

יום כט אלון אתה גומר את המחזור.

לך, אורי, היית צריך לשלם כבר ללוי מעשר ראשון,

לעני, מעשר עני.

הקדוש-ברוך-הוא לא דוחק אותנו.

יש לך זמן.

אתה יכול לשלם בתשלומים עד כ'

לחודש ניסן.

זה הזמן שצריך לעשות את ביעור המעשר.

ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי, מעשר ראשון, לגר, לעיתון ולאלמנה, מעשר עני.

את הפרוטה שעליה מחללים מעשר שני, את הפרוטה אנחנו שוברים.

כל זה נעשה, נזכה ונחיה ביום כ' בניסן.

יום שביעי של פסח נוציא עוד ספר תורה,

ואנחנו נקרא שם בפרשת כי תבוא, כי תכלל העשר וכו'. זה בידוי עם העשר.

שוב, האישה הזו אומרת לך,

אני קיבלתי מהסבא שלי ירושה פרדס,

ואני, ברוך השם, קיימתי את כל המצוות.

הפרשתי תרומות ומעשרות, הכול כדת וכדת.

יש עליה חובה ביעור מעשר גם או לא?

או היא תשאל אותך יותר, היא גם יכולה לקיים מצוות וידוי מעשר?

החינוך אומר שלא.

שם אתה אומר, וגם האדמה שנתת לנו, אנשים לא קיבלו חלק בארץ.

משמע, אה, אם היו מקבלים חלק בארץ, כן היה שייך.

למה שייך? תגיד את המשרד שהזמן גרמה.

אלא ודאי, כמו המהלך הקודם שאמרנו,

שאין כאן עניין בתאריך אלא הקדוש-ברוך-הוא נתן לך רווח זמן,

אבל אין קדושה באותו יום בתאריך הזה,

ולכן אין הדברים האלה אמורים.

זה לא נחשב למצווה שהזמן גרמה, ואם האישה רוצה, היא יכולה.

דוגמה נוספת,

המאירי בחידושיו למסכת סנהדרין בדף מ״ב.

מסביר את הגמרא, הגמרא שם אומרת,

הנוסח של ברכת הלבנה, ברוך אתה ה' מחדש חודשים.

והגמרא אומרת, דבר על זה גם נשי דידן מברכה.

מסביר את המילים כפשוטו,

שגם הנשים מברכות ברכת הלבנה.

תגיד, למה? אבל זו מצווה שהזמן גרמה.

עד מתי אתה יכול להגיד ברכת הלבנה? עטטווה.

אם תבוא ביום יז-יוח אתה יכול להגיד ברכת הלבנה? לא.

אז אם זו מצווה שהזמן גרמה,

איך ייתכן שאנשים יברכו את הברכה הזו?

האמת היא שיש מחלוקת בברכות כ', בין ראשי לתוספות,

במצווה שהזמן גרמה בדרבנן, אם כן, אם לא.

אבל דמנדא אמר שגם בדרבנן לא, לפי דברי התוספות.

אם כך, מה השאלה?

איזה אהבה אמנה להגיד שהאשה תברך.

שוב, מאירי מסביר.

זה לא הזמן, אלא המציאות של הירח.

אם היתה לי עכשיו מנואלה ביום כ' לחודש,

עם המנואלה הייתי מסובב את הירח,

ועוד הפעם היה הרבה אור, כמו בט׳ו, והייתי מברך.

אז עוד הפעם, לא הזמן גרמה, אלא המציאות.

ולכן דעתו של המאירי והקל שיכולות לברכות.

המסקנה לא כך.

המקובלים אומרים שאסור לנשים לברך ברכת הלבנה,

כיוון שחווה אכלה מעץ אדאט, היא גרמה את הפגימה בלבנה ולכן הם לא מברכות. עוד דווקא מינו נראה לי כמה בסימן רכ״ח.

בירכנו שנה שעברה בי״ד בניסן, ברכת החמה, אחת לעשרים ושמונה שנים.

גם הנשים יכולות לברך?

שוב דנו בזה עשרות מגדולי אחרונים, השואל ומשיב ועוד. והמסקנה, גם שם, זה לא הזמן גרמה.

פעם זה יוצא בד' בניסן, פעם זה יוצא בי״ד, זה לא זמן קבוע.

אלא מאי?

השמש, הירח, הם כעת ברגע הזה במקום שבו הקדוש-ברוך-הוא מרא אותם.

אז אם היה לי איזה מנואל עוד הפעם להחזיר את כולם לאותו מקום, היינו מברכים גם עכשיו.

זה לא איזה זמן, זה אין קדושה באותו יום.

ולכן, לפי המהלך הזה,

כל זה ייאמר גם פה אצלנו לעניין ברכת האילנות,

אבל כנראה שגם בזה המקובלים חולקים,

אין לי עסק ונסתרות.

תודי חנניה ולכן, שיהיה אומי.