שמחת בר־מצווה והפרדה בשמחות – יסודות ההלכה וגודל מעלת מזכי הרבים

- - - לא מוגה! - - - 

כתר מזגי האיבה והאהבה אופן אופן ורחים כככה שדעיו יברעל אופן כפר בטוב ירוע רבו ימיך וסיפוריך שלא חיים

היינו בסימן רכה סעיף ב' בהגהה.

יש אומרים, מי שנעשה בנו בר-מצווה יברך שפטרני מעונשו של זה.

אדם שברוך השם והבן שלו הגיע לגיל מצוות,

הבן שלו נולד לפני 13 שנים, ג' בתמוז.

הלילה הזה הבן חוגג את הבר-מצווה.

יש מצווה לעשות סעודה.

אנחנו מפייטים, יומת הוועד לרבנן,

מצוות תפילין וכו'.

זאת אומרת, אנחנו גם עושים את מה שעשה רבי שמעון בר יוחאי.

הזוהר מספר,

כשנעשה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון נעשה בר-מצווה,

אותו יום עשה רבי שמעון יומת הוועד לרבנן, עשה להם סעודה,

גם אנחנו עורכים סעודה באותו ערב.

סעודה, הכוונה,

יהיה לך עשרה מניין,

אפילו אם תביא לכל אחד פיתה פלאפל, מספיק.

לא חייבים לעשות פירמידה של צלחות,

להביא צלם וצלמת וכל מה שעושים היום. זה, אין חובה, אף אחד לא חייב אותנו.

אבל יש אנשים אוהבים,

איך קוראים לזה היום? סיבה למסיבה.

בסדר,

שישמחו, שיעשו מה שרוצים.

מה שאנחנו רוצים,

שיהיה, כמו שאמרתי, מניין, זהו, זהו העיקר.

פעמים רבות התאריך שהנער הזה יהיה בר-מצווה,

יום שבת, ז' בתמוז.

ז' בתמוז אתה לא עושה, לא באולם ולא במקום אחר.

אפילו, אחי, טוב שיזמין באחת מהסעודות,

או בליל שבת או ביום שבת,

יזמין באחת מהסעודות שיהיו שם עשרה,

יאכלו אתן וישמחו אתן.

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

לא רק לגבי נער שנעשה בר-מצווה, גם בת,

גם אם בת נעשית בת-מצווה,

גם בה שייך את הכלל האמור.

תראו בספר בן-איש חי, שאר האחרונים,

כולם הדגישו את ההלכה הזו,

שגם בבת באותו היום, התאריך,

כשהגיע בדיוק הזמן,

אצל הבן, 13. אבל אצל הבת, ויהי ואנשם אלוהים את אצלה, בנה יתירה, אצלה כבר בגיל 12. היא מתחייבת בכל המצוות מדאורייתא.

גם שם יש את המצווה לחגוג ברוב פער והדר, כמובן בצניעות,

שלא תהיה תערובת של נשים ונשים,

אבל גם בבת שייך את הכלל הזה שגם בה אנחנו מחשיבים את זה לסעודת מצווה.

תודה.

הבקור השני שממנו אנחנו לומדים שיום הבר-מצווה הוא נחשב ליום טוב,

אומר המהרשל רבי שלמה אל-לומיה בספרו, ים של שלמה, בקידושין ל',

שם הוא כותב את ההלכה ומשם נלמד את המקור,

שגם עם מבט ייחשב הדבר כסעודת מצווה.

שם הגמרא מביאה מחלוקת.

האם סומך היה במצוות או לא? והמסקנה היא שכן.

רבי יוסף, כידוע, היה סגן נאור, לא היה רואה.

והוא אמר,

מי שיוכיח לי שסומך היה במצוות,

אני אעשה יום טוב לחכמים,

שהרי אני מצווה ועושה,

בלשון הגמרא,

דע המפקיד נא ועביד נא, שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

אלה דברי הגמרא.

אומר המהרשל, שם רבי יוסף היה חייב גם לפני כן.

על הבשורה לבד הוא אמר, אעשה יום טוב לחכמים.

כאן, בפועל,

הנער הזה אתמול לא היה חייב מהתורה בשום מצווה.

ברוך השם,

מהלילה הזה אצל הכוכבים שמונה ועשרה כבר התחייב בכל המצוות מדאורייתא.

בפועל הוא נכנס לעול המצוות והתחייב.

ודאי שגם על זה הוא צריך לשמוח מאוד,

לשמוח ולשמח גם אותנו.

אלה דברי המהרשל.

לפי זה, לא רק הנער שנעשה בר-מצווה,

גם אותה נערה שנעשית בת-מצווה נכנסה לעול המצוות,

גם בה שייך הכלל הזה,

גם בה שייך העניין של המצווה האמורה.

באמת, היום בדור שלנו מגילים הרבה בתים, הרבה משפחות,

עושים ברוב פאר והדר, שמחים גם בשמחת הבת-מצווה,

בתנאי שהכול יהיה בצניעות, שהכול יהיה בהפרדה.

אלה שעושים את השמחות שלהם,

ברית-מילה, בר-מצווה, בת-מצווה או חתונה,

עושים את זה בתערובת,

אין להם סיעתא דשמיא, לא תהיה להם הרגשה של שמחה,

גם ההמשך לא תמיד יהיה טוב.

אתה רוצה שהזוג הזה יתחילו את החיים ברגל ימין?

חייבים הפרדה.

כך למדנו מדברי ספר חסידים.

הוא אומר,

אם ישבו ביחד אנשים ונשים ולה היתה הפרדה,

אין אפשרות בזימון לבוא ולומר,

נברך אלוקינו שהשמחה במעונו.

אין שמחה במעונו של הקדוש-ברוך-הוא כשיושבים ביחד ויש תערובת לאנשים ונשים.

אלה דוברי הרב, וכך הסכימו גם שאר האחרונים.

הדברים האלה פורסמו לפני כמאה שנה על-ידי חכמי ירושלים, הדגישו את ההלכה הזו,

ועל הכרוז הזה חתמו כל גדולי הדור.

בראשם הגאון רבי חיים שאול דודק הכהן, הוא היה ראש המקובלים כאן,

בעל כף החיים,

גם חכמי הספרדים וגם חכמי האשכנזים.

הגאון רבי עזרא עטיה, אב בית-הדין רבי יהודה שעקו, רבי חיים זונפרד ועוד.

כולם הסכימו פה אחד לדבר הזה.

ואכן, ברוך השם, איכשור דרה והיום אנחנו הולכים לשמחות.

ברוך השם, יש הפרדה נולדה.

הבעיה היא, פעמים רבות אנחנו, משפחת החתן,

עורכים את השמחה, שבת חתן,

מזמינים גם את משפחת הכלה.

שם יצר רע רוקד באמצע.

הוא רוקד על המחיצה.

הוא אומר, זה שמחה משפחתית.

כולנו משפחה בשביל מה צריך את המחיצה הזו,

ולכן הרבה פעמים אתה ניגש לשם ואתה רואה יושבים בערבוביה,

וזה לא טוב.

גם זה אסור על-פי ההלכה.

ולמה? הדבר פשוט מאוד.

יושבים ביחד אנשים ונשים,

הבן-דוד של החתן עם הבת-דוד של הכלה.

יש איזה קשר ביניהם? לא. הם לא קרובי משפחה.

לפעמים היא יושבת ממולו.

סעודה של חתן וכלה זה לא שתי דקות שאתה יושב באוטובוס,

מגיע לתחנה ואתה יורד.

סעודת חתן וכלה של יום שבת כזה, אומרים את זה.

כל הבקשות מתחילים, אין מסתתר, עד הסוף, עד אברכת ה' בכל העת.

אם כך, הוא יושב כמה שעות.

תגיד לי, הוא יוסף הצדיק?

הוא יסגור את העיניים כל הזמן ויסתכל עליה?

בוודאי שעלולים להיכשל.

ובפרט אם אותה בחורה חצופה היא גם שרה אתם.

נו, הייתכן?

ולכן לא צריך להתפתות לאמירות, אמירה שטותית כזו,

הן משפחה.

נכון שמשפחה רחוקה אבל המשפחה הזו יכולה להיות הנשים מעבר למחיצה והגברים בצד אחר ואז נוכל לזמן בשם ה' ולומר,

נברך ילוקנו שהשמחה דמעונו.

מרן הדגיש את ההלכות האלה בסימן תקכט בהלכות יום טוב שהבית-דין הוא מצווה, הוא אחראי,

להשיא מילות בדברים האלה בכל השנה,

קל וחומר בחגים או בשמחות.

ולכן כולנו צריכים לשים לב. לפעמים אדם מגיע,

האנשים האלה נמצאים על הגדר, מה שנקרא.

תאמר לו, תיגש לאבא של החתן,

תאמר לו בנעימה, בלשון יפה.

פעם היינו בשבת חתן כזו,

היתה שם מחיצה,

באה איזה חצופה אחת והסירה את זה. אמרה, כאן משפחה, לא צריך.

טוב, גמרנו, שלום עליכם מלאכי השרת.

הגיע הרב תופיק, היה צריך לקדש.

הגיע עכשיו למרנן, ואין קידוש, שביתה.

למה? תחזירו את המחיצה. אם לא, לא.

מייד החזירו את המחיצה,

הכול היה יפה,

יכולנו לשיר,

יכולנו לשמוח.

לא מעמידים אף אחד בניסיון, אתה עושה את הכול על צהרת הקודש.

זה מה שצריך, זה מה שראוי לדמוג ולעשות כל הימים.

כך עושים אנשים בני תורה.

וחתונה כזו, שמתחיל החתן את החיים ברגל ימין,

ובעזרת השם, יזכה לאריכות ימים ראשונים, באושר ועושר. אמן. כשמתחילים בצורה עקומה, לא יודע מה יהיה ההמשך,

לא יודע מה יהיה באחריתם.

ולכן צריך לדבר על לבם, שיקפידו בדברים האלה.

זה לא חסידות,

זה לא חומרה.

לפעמים אומרים עלינו מילים,

זה קיצוני, אתה רואה, הוא נהיה נטורי קרתא. כך הם מסתכלים עלינו.

מה זה שייך לקיצוני?

האם האיסור ולא תתורו אחרי מבבכם ואחרי עיניכם?

האם הדבר הזה הוא איסור קיצוני?

כולנו, כל עם ישראל, מוזהרים, כולנו מצווים בדבר הזה, וכולנו חייבים לשים לב שתהיה הפרדה.

אדם יושב בליל שבת, האשה והבנים,

כולם משפחה אחת,

מותר לבן להסתכל על האמא שלו,

אין שום בעיה, כאן הכול מותר, כאן לא צריך הלינה מחיצה.

אבל ברגע שיש לך שבת חתן באים גם המשפחה של הכלה וגם המשפחה של החתן.

אז כמו שאמרתי, הבן-דוד של החתן, אמא בת-הדוד של הכלה,

אין ביניהם קשר דם.

בוודאי שיש איסור בראייה ובהסתכלות.

ולכן צריך לשים לב לכל הדברים האלה כדי שלא תצא תקלה מתחת ידם אף פעם. ישיבה מהפרדה, אבל זה לא נמצא,

הם אמרו שאתה צריכה לקרונו?

כן, למה לא? אני אגיד לך איך.

אני אגיד לך איך, פשוט מאוד.

אתה רואה כאן את הספסלים עד המקום שאתה יושב,

עם הפנים למזרח.

את כל הספסלים בצד השני אתה סובב עם הפנים למערב, כאן הגברים, שם הנשים.

מה אכפת לי אם יש מחיצה בפועל או מחיצה טבעית?

אתה יושב, מסתכל עלי,

והנשים מסתכלות על הצד השני, אין שום קשר,

אין בעיה.

אבל אם יושבים בצורה אחרת,

אל תתפתה גם לדבר הזה.

צריך, כמו שאמרנו, לדאוג שחלילה אנשים לא ייקשטו בלאו החמור הזה ונשמרת מכל דבר רע.

הלילה הזה יורצאי את האזכרה של האדמו״ר מחב״ד האחרון,

הגאון עולמי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ.

הוא היה האדמו״ר שעשה את הדברים ששום רב אחר או אדמו״ר אחר לא עשה.

גדולים מעשי חייה. זו הגדרה על אותו האדם.

האדמו״ר הזה היה שונה מכל האדמו״רים.

קודם כול, גדולות בתורה, היה ענק בתורה,

היה ענק ביראת שניים.

היו עוד אדמו״רים שהיו גדולים בתורה ויראת שניים,

אבל הוא היה המחדש הגדול של דורנו וקירוב רחוקים.

אחרי השואה הוא הגיע לאמריקה,

אז היה חי עדיין חמיו,

האדמו״ר הררייץ הקודם.

כולם היו עסוקים לשקם את ההריסות.

אף אחד לא חשב להתחיל לקרב,

להחזיר בתשובה. זה היה מושג רחוק מאוד מהשכל.

הרב הוא שפרץ את החומה שלהם,

אתה רואה, ברוך השם,

עשרות אלפים מתקרבים לאבינו שבשמים.

היום יש לך מאות ארגונים בכל העולם שעושים את זה.

מי היה הנחשון הראשון?

מי פרץ את החומה שלהם? הוא.

הוא הראשון, ואתה רואה שכל החסידים שלו ממשיכים את דרכו.

יש למעלה מ-4,000 בתי חב״ד בעולם שהמשימה העיקרית שלהם היא לקרב את ישראל לאבינו שבשמים,

ואתה רואה את התוצאות,

מדי יום ביומו עוד ועוד אנשים מתקרבים לאבינו שבשמים.

אחרי שהוא התחיל בזה, לפני 60 שנה,

אחרי זה העתיקו את השיטה הזו,

גם אחרים, וברוך השם גם האחרים עושים חיל.

אבל לא נשכח מי היה הנחשון הראשון. תמיד אנחנו נותנים את הקרדיט לראשון,

האחרים הם מעתיקים, מותר להעתיק.

אין בזה כל הזכויות שמורות.

כל אחד ואחד מאתנו, לא רק רשאי, חייב להעתיק.

אתה רוצה לדעת מנין לנו? תיקח את הזוהר.

הזוהר אומר,

אם היו האנשים מונעים את המעלה הזו של מזכי חייוויה,

היו יוצאים אחרי הדבר הזה כאדם שרץ אחרי החיים.

אם היו אומרים לך, יש רופא,

הפרופסור עזרא יכול לתת לי כדורים, כל כדור אני אחיה עוד עשר שנים.

הייתי בוחר את הבית שלי והייתי רץ לתת לו כסף,

שהביא לי את הכדורים האלה. ככה אנשים היו רוצים אחרי החיים.

תדע לך, החיים, חיי הנצח, הם מי שמרכז את כל כוחותיו,

את כל משימותיו,

לקרם את אותם האנשים.

היום במדינה שלנו יש שני מיליון דתיים, שני מיליון חילונים.

באמצע, בתווך,

יש מיליון יהודים שומרי מסורת.

צמים בכיפור, עורכים את ליל הסדר,

אבל לא שומרים שבת כמו שצריך.

את המיליון האלה לא קשה לקרב.

קל באופן יחסי לקרב אותם, להביא אותם ביום שני, שישמעו את דברי מורינו ורבינו הגאון הרב סופר וכיוצא בזה.

ואז כשהמיליון הזה יצטרף אלינו, נהיה מעצמה, נהיה חזקים יותר,

ובכוח זה יהיה לנו קל מאוד גם לקרב את המיליונים האחרים,

לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.

זכותו של הרב יגן על כל עם ישראל כדי שיחיש מלך המשיח לגאולנו גאולה קרובה במהרה.

בכבוד דוד יעלה ויבוא וימכור.