ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו בלידת בן ובת – מחלוקת הפוסקים, מנהגי העדות והפתרונות להימנע מחשש ברכה לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

מפה אמרים מה קרה יום ערב ארץ חזור,

לשמור מפה עובד לתוך העולם לוקחים את זה.

אני קורא בסימן רכג.

הגמרא, במסכת ברכות נט, הגמרא אומרת לנו ההלכה,

אדם שילדה אשתו זכר מברך הטוב והאמיתיו וגם היא טירחה לברך כן.

אלה דברי מרן.

כל דבר שאדם מקבל דבר טוב מהקדוש-ברוך-הוא צריך לומר תודה.

איך אני מביע את התודה שנולד לי בן זכר?

הגמרא אומרת שצריך לברך הטוב והאמיתיו.

לא שהחיינו אלא הטוב והאמיתיו.

שהחיינו כשיש רק לי את ההנאה.

אני לובש חליפה חדשה, רק אני נהנה משך.

שם צריך לברך שהחיינו.

אבל כאן השמחה שנולד לו בן זכר,

לא רק הוא נהנה, לא רק האבא, גם האימא נהנית,

ולכן מברך באותו רגע שמבשרים אותו,

מברך הטוב והאמיתי.

אלה דברי הגמרא.

חלק מהפוסקים העתיקו להלכה את דברי הגמרא.

בעל הלכות גדולות,

רב סעדיה גאון,

הסמ״ק, הגאות מימוניות ומראיין השולחן הארוך.

אבל אביב והרמב״ם לא העתיקו את זה, דילגו על ההלכה הזאת.

השאלה, למה?

יש כמה הסברים והנפקא מינה להלכה ולמעשה נוגעת לכולנו.

ההסבר הראשון בספר בן-ימין כותב,

הרמב״ם כתב לנו את הכלל של הגמרא.

הגמרא אומרת כלל,

על בשורות טובות אומר הטוב והמתים,

בשורות רעות דעיין האמת.

הרמב״ם כתב כבר את הכלל הזה.

הוא לא צריך לחזור מאה ואחת פעם להביא לך עוד דוגמה ועוד דוגמה ועוד דוגמה, אלא כל זה כלול בתוך אותו הכלל.

אם נלך לפי הפרשנות הזאת,

אז כל אדם שנונד לו בן,

אחרי הלידה המיילדת יוצאת,

מביאה לו את העריסה.

אומרת לו, מזל טוב אבא,

זה שלך, זה התינוק שלך.

לפי ההסבר של ספר בן-ימין,

גם הרייף והרמב״ם מודים בדברי בעל הלכות גדולות,

ולכן נצטרך לברך באותו רגע הטוב והאמיתי.

אבל האחרונים האחרים לא מסבירים כך את דברי הרייף והרמב״ם.

ספר תורת חיים אומר,

מי אומר לך שהבן הזה יחיה?

תודה.

הרי אדם שנולד לו בן בכור, מתי עושים את הפדיון?

תשואת הפדיון רק אחרי חודש.

עד חודש ובגדר נפל.

גם פה, מי אומר שהוא יחיה?

איך אתה מברך עליו? אולי הברכה תהיה הברכה לבטלה.

ולכן לא יברך עליווה להעריף והרמב״ם.

טעם שני,

ערוך השולחן אומר שהגמרא מדברת בעדיו,

שהיה הרבה זמן מצפה לבן, שנים רבות.

סוף-סוף, ברוך השם, אשתה ילדה בהן.

יש כאן שמחה רבה, שמחה עצומה,

אבל כגון זה נאמר שיברך הטוב והאמיתי.

אבל אדם שברוך השם התחתן,

אחרי שנה יולד לו בן,

אחרי שנה עוד פעם הזמין את אילאו הנביא, עוד פעם הוא בא. כל שנה, ברוך השם, ירבו שמחות בישראל.

האדם הזה מרגיש שמחה, ולא מי יודע מה.

זה לא דבר מיוחד.

בזה מי אומר שיברך?

כך מסביר ערוך השולחן בדעת ארי והרמב״ם.

ולפי זה אסור לברך. באותו רגע שבאה האחות ומבשרת אותו,

הוא יודע שהדבר הזה הוא דבר שגרתי,

בפרט היום.

היום יש אולטרסאנט.

המכשיר הזה מראה לך בערך מה יש.

אז הוא כבר ידע.

כבר כמה חודשים לפני כן הרופא אמר להם, יש לכם בעזרת השם בן.

הוא ידע. אז כשהמיילדת באה ואומרת לו, הוא לא כל כך שמח במיוחד, לא יוצא מגדרו,

הוא כבר ידע בערך את הדבר,

אפילו הוא כבר הכין את המוהל, אמר לו עוד מעט תכבד.

מכל מקום יש לנו ספק,

ספק, מחלוקת, מה אנחנו עושים.

מרן בבית-יוסף הביא דברי הרשב״א.

הרשב״א מספר שלא נהגו לברך, באותו רגע אף שמבשרים אותו לא נהגו לברך הטוב והמיתי.

הוא מספר שכך נהגו גדולי עולם.

מרן לא הסכים עם ההנחה הזו.

כנראה שמרן סבר כדעת הרב בנימין ולכן מרן, בשולחן ערוך, כן פסק להלכה,

כדברי בעל הלכות גדולות והרב סעדיה גאון,

שמילדי אשתו זכר, מברך הטוב והמתי.

למרות שמרן כתב כך, מרן פסק שכן,

אבל כמו שהרשב״א אמר שהמנהג שלא לברך,

כך העידו גם גדולי האחרונים.

בהגאות אליאל זוטא אומר שהמנהג לא לברך,

כך כתבו חסד לאלפים בנשחי.

הרבה מגדולי האחרונים הספרדים העידו,

נכון שמרן אמר לברך, אבל המנהג הוא שלא מברכים.

אז מה אנחנו עושים?

אולי כן צריך לברך?

אולי צריך לומר תודה לבורא עולם?

כדי לעקוף את המחלוקת,

לצאת מהספק, פתרון קל מאוד.

הפתרון הוא,

שבוע אחרי זה, בעזרת השם,

וביום השמיני ימול וסרו לתור.

אבי הבן בשעת המילה מבאר שהחיינו.

מייד אחרי שהנוהל גומר את הברכה וסיבנו על המילה, חותך,

מייד אבי הבן אומר שהחיינו.

תאמר לאבא,

כשאתה מברך שהחיינו, תכוון על שני דברים,

לא רק על המצווה החדשה, מצווה ברית מילה,

תכוון גם על התינוק החדש.

ולא רק הוא, אלא גם היא.

מרן מביא לה על החברי הסמך והגאות מיומניות,

גם האמא שמחה מאוד שהביאה הבן.

גם היא היתה צריכה לברך.

שוב, גם כאן,

יאמר לבעלה, עוד שעה יהיה הברית מילה.

את נמצאת בעזרת הנשים.

כשאני מברך שהחיינו, אני מתכוון גם עלייך.

גם היא תכוון או נאמן, וגם היא יוצאת בזה ידי חובה.

אלה הדברים שכתבו לנו גדולי האחרונים,

חסד לאלפים, בין אשחי, כפחים ושאר האחרונים.

ככה מנהג אצל הספרדים וככה מסקנה להלכה ולמעשה.

גם המרוקאים, כותב בספר תבואות שמש, הרב משאש,

גם הם נהגו לא לברך בשעת הבשורה אלא רק בשעת המילה.

גם התימנים,

בדרך כלל הברכות מסודרות בספר התכליל,

שם אין את הברכה הזו,

הטוב והמיטיב, מי שנולד לו בן.

בספר שולחן ערוך המקוצר מספר שגם התימנים נוהגים שלא לברך בשעה שמבשרים,

אלא גם הם,

בשעה שמברכים שהחיינו במילה,

מתכוונים לפטור גם את הילד החדר שנולד.

ככה מנהג אצלנו וככה המסקנה למעשיהם.

האשכנזים, רובם הגדול מברכים.

המיילדת יוצאת עם העריסה,

אומרת לו, מזל טוב, אבא, זה הבן שלך.

האשכנזים נוהגים מייד לברך הטוב והמתים.

לא כולם,

חסידי צאנז, גליציה, הם לא מברכים.

כך מעיד על המנהג שלהם בספר דברי יציב.

הספר הזה חיבר אותו האדמון מכלוזימורג הקודם, היה גברה רבה.

הוא מספר שגם הם נהגו כמו הספרדים,

גם הם לא מברכים בשעת הבשורה אלא רק בשעת המילה. וכך המסקנה לנו, לדידן,

ודאי שהמנהג פשוט שלא מברכים, כמו שאמרנו,

שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב להימנע.

אדם שנולד לו,

נולדה לו בת,

יברך או לא יברך,

רבי יהודה בר יקב,

היה רבו של הרמב״ן.

הוא אומר שלא מברכים על הבת.

כך נשמע מדברי רשב״ם.

רשב״ם, נכדו של רש״י,

חיבר פירוש על התורה בחומש בראשית, פרשת ויצא יעקב, נאמר שם ואחר ילדה בת ותקרא שמע דינה.

על הפסוק הזה נשמע מדברי רשב״ם שעל בת לא מברכים.

כך כותב רבי דוד אבו דירם, כך הסכימו גם גדולי הפוסקים.

יש דעה יחידה,

הגאון הוא בלעזר שפירא ממונקאץ' שנולדה לו בת, ברך.

טוב, אחד היה הפרסמו הכתוב,

אבל בדרך כלל אנחנו,

גם הספרדים, גם האשכנזים,

לא נוהגים לברך על הבת.

אבל פעמים רבות האנשים האלה היו חסוכי בנים,

וסוף-סוף אחרי שנים רבות נולדה להם בת.

האח של האדמו״ר מתולדות אהרון,

ר' ברלך,

היה נשוי 30 שנה.

לא היה לו ילדים.

לפני חודשיים נולדו לו שתי בנות.

אדם שנולד לו בן,

תראה איך הוא שמח ותראה איך החכם הזה שמח. יש מה להשוות?

ודאי שהוא שמח על השתיים האלה כמוצא שלל רב,

הרבה יותר ממה שאנחנו שמחים על הבן.

נו, מה תגיד?

גם הוא לא יברך.

ואם כן, מתי כן ומתי לא?

תגיד, 30 שנה יברך, 20 שנה לא?

איך אתה מעמיד את הדברים האלה, נתת את דבריך לשיעורים?

יש לנו בעיה, יש לנו סימן שאלה גדול.

ולכן,

יש לנו פתרון קל מאוד, עצה פשוטה מאוד.

העצה הראשונה,

תביא פרי חדש, אשתו עומדת לידו, אשתו גם היא חייבת, גם היא שמחה,

יברך, בברכת פרי העץ ושהחיינו יכוון לפתור גם את הפרי החדש וגם את הפרי בטן החדש,

אותן התאומות,

גם אותן יכוון לפתור בברכת שהחיינו.

זה הפתרון, זו העצה, היעוצה,

כדי שלא ייכנס בשום ספק,

כדי שלא ייכנס לשום מחלוקת.

פעם היו עושים זה לדבת, היו עושים את זה מסיבה על הבית.

באים הג'מאע, באים החברים קצת, משפחה, וגומרים.

היום לא. אם אחרי 30 שנה נולדה לו בת,

היום עושים את זה באולם.

הייתי פעמיים-שלוש במקום כזה,

היתה שם תזמורת, שמחה, שירים, יותר מחתונה היה.

טוב, מגיע להם לשמוח, אין ספק, אבל צריך להדריך אותם.

קודם כול צריך לומר תודה לבורא העולם.

יגידו כולם ביחד, נשמת קול חי.

יש שם תזמורת,

התזמורת תלווה אותם, יגידו את זה בנעימה, במנגינה.

אם יש שם אחזן טוב,

שיגיד מקאם נהוואן, מקאם עג'ם,

יעשה את הכול יפה.

ואחרי זה,

כשאתה בא ומביא מתנה,

חוץ מהמתנה שאתה מביא,

תביא גם או פרי חדש או טלית חדשה, תביא לו בגד חדש או פרי חדש.

אבא יתפוס את התינוקת החדשה בזרועותיו,

יאמר לאשתו שגם היא צריכה לומר תודה לבורא עולם,

הוא מתכוון להוציא גם אותה ידי חובה, תדריך אותם,

שיברכו על הפרי החדש הזה בברכת שהחיינו,

זהו, בזה יפתרו את הבעיה,

יעקפו את המחלוקת. ואם האדם הזה פחדן, הוא אומר לך, אני פוחד מעין הרע,

הוא לא יעשה בריתה, הוא לא יעשה את כל זה,

שיעשה בבית, לא יעשה באולם,

יברך על הפרי החדש, גם בבית אפשר,

או אחרי שהוא אכל ושבע מהלחם צריך לברך ברכת המזון.

בסוף ברכת המזון, בברכה האחרונה, אנחנו אומרים,

הוא היטיב לנו, הוא מיטיב לנו, הוא ייטיב לנו.

יש שם את התוכן הטוב והמיטיב. אז יכול גם, כשאומר את המשפט הזה,

לכוון גם על הבת החדשה שנולדה לו,

גם בזה הוא יכול לעקוף את המחלוקת, זה הפתרון.

כך צריך להדריך את אותם האנשים ששמחים מאוד כשנולדה להם הבת או בגלל שהיו חסוכי בנים או סיבות אחרות.

במציאות יש להם שמחה אמיתית,

לא נוותר על ההודעה להשם, נגיד להם שיודו,

אבל לא שיגידו סתם ככה, בצורה רגילה, שהחיינו, הטוב והמתים.

אנחנו חוששים מכל מה שאמרנו קודם,

אין אף אחד שיש לו כוח לחלוק על הראשונים.

הראשונים,

רבי יהודה בר יקר,

אמרנו רשבן, רבי דוד אבו דירן, כולם אמרו שלא, אז לא. ולכן אנחנו לא יכולים לברך סתם כך את הברכה,

אבל על-ידי פרא חדש או בגל חדש,

בזה פותרים את הבעיה.

אמש דיברנו גם לגבי תשמישי קדושה.

אדם קונה תפילין, ספר תורה,

או בנוי בית-כנסת חדש, כל אחד תרם 5,000 דולר,

ובנוי בית-כנסת, בנוי לתלפיות, בית-כנסת או ישיבה.

יברכו או לא, אולי מצוות לאו ליהנות אתנו,

שוב, גם כאן יברך על פרח חדש ויחווה לפתור את כולם,

או תלמיד חכם ששוחה ומחבר ספר.

יש לו גם כן שמחה באותו רגע,

ספר, ברוך השם, יצא טוב, יצא משובח, כלי מפואר,

גם הכריכה, גם הספר, הכול עשוי בטוב טעם.

שוב, יברך, לא יברך, יש לנו את המחלוקת,

וגם כאן אולי נאמר מצוות לאו ליהנות מאתנו, זה סוף-סוף ספר קודש,

ולכן בחיי גוונה, הא עצה היא, תעקוף את כל המחלוקת,

תיקח פרח חדש ותברך.

יש אנשים שהפרנסה שלהם סופרים שכותבים סיפורים לילדים.

סיפורים, תמונות, מלווים תמונות.

ילדים בגיל 4-5 גומרים את הגן, גומרים את ה... אין להם מה לעשות. היום ארוך הסתובבו בשמש, בחום,

אז יש להם כל מיני ספרים יפים,

ויש אנשים שזו הפרנסה שלהם.

שם זה לא סיפורי קודש, סתם סיפורים,

אליבדי כול עלמא, הוא עושה מזה פרנסה טובה,

שם בוודאי יכול לברך על הספר הזה, ברכת שהחיינו.

כל הספק שיש לנו כשהאדם הזה כתב ספר בהלכה,

בהגדה, דברים שהם דברי קודש,

ועל זה אמרנו, אולי מצוות לאו ליהנות מאתנו,

שם יש לנו את הספק והמחלוקת,

ולכן שם אמרנו שאעשה את העצה האמורה,

שייקח פרק חדש ויכוון לפתור את זה.

זו העצה היעוצה בלכתחילה.

חברי הכנסת, בהסברה שאומרת שמעון ואלכס נטיאן שיש אישה של נפי,

אבל יש חזקה ביובה שאומרת שזה לא כל מיני חזקה הזאת.

נכון שיש חזקה, אבל יש מיעוט המצוי.

הפוסקים,

הפוסקים,

לקמ״ן בסימן רכ״ה דנו,

בדברי המדרש,

המדרש בראשית פרשת תולדות כותב,

אדם שהבן שלו הגיע לגיל בר-מצווה, צריך לומר,

ברוך שפתרני מהעונשו של זה.

אתה בירכת בשם מלכות?

למה לא בירכת?

הרי כתוב במדרש.

שוב הסבירו,

אולי עדיין לא הביא שתי שערות, אולי הוא עדיין קטן.

אותו דבר, אותו רעיון גם כאן, לעניינים של ברכות אנחנו חוששים אפילו למיעוט המצוי,

ולכן משום זה שו ואל תעשה עדיף,

עדיף יותר שלא יברך באותו רגע, אלא, כמו שאמרנו,

לאחר מכן היינו בשעת המילה, יש לנו בלאו הכי שהחיינו בשעת המילה,

וזה פוטר את עצמו,

יוצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות. למה לקרוא חובה בן לבד?

לכאורה בן-אדם שמח בבד שלא הוגשו לך אורח?

לכאורה. אתה בעצמך אמרת לכאורה, הוספת את המילה הנכונה.

תראה,

עד לפני עשרים שנה לא היה אולטרסנט.

אדם לוקח את אשתו ללדת, באופן טבעי, מה אדם מצפה?

כל אדם מצפה שיהיה לו בן,

והיא יהיה בבוקר והיא נעלאה.

בדרך כלל יש אכזבה מסוימת.

אני לא אומר שאתה לא מבטיח דיין האמת, חס ושלום,

אבל בדרך כלל, טבע העולם, כולם מצפים לבן.

הבן, אתה יכול לקיים בו מצוות ברית מילה.

אחרי זה, בעזרת השם, נגדל, תלמד אותו תורה.

והבן אומר עלינו גם קדיש.

מה, הבת אומרת קדיש? הבת לא אומרת קדיש.

כל הדברים, כל היסודות,

בנושא הרוחני אדם מצפה מהבן שבעזרת השם נהיה תאמין חכם, ירביץ תורה ברבים, ולכן, שמה ראינו בגמרא,

אתה רואה את המילים של מרן,

ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמתים.

אם לפי דבריך,

אם מרן לא סובר כמו רבי יהודה בר יקר,

מרן יכל לצנזר מלה אחת.

בגמרא ובפוסקים היה צריך לכתוב ילדה אשתו מברך הטוב והמתים. למה כתוב זכר?

נשמע דווקא זכר ולא נקבה.

ולכן, אם מקרה יוצא דופן, כמו שאמרנו, יש לפעמים שהאדם הזה באמת שש ושמח ולכן אמת.

לא שוללנו את הרעיון ואמרנו שלא,

אז בחיי גוונה אמרנו שייקח פרא חדש וזה יעקוף את הבעיה.

המשנה ברורה מביא דוגמה הפוכה.

אדם שיש לו, בן פורת יוסף,

חמישה בנים, שישה בנים,

רוצה בת כחפץ ובא עד יעקב, רוצה שתהיה לו בת כדי שיקיים פרייה ורבייה.

אז הוא לקח את אשתו ללדת, הוא בטוח שהפעם סוף-סוף תהיה בת.

יוצאת המיילדת ואומרת לו, יש לך עוד בן.

אני הכרתי אדם שאשתו עברה אולטרסנט,

ובאולטרסנט אמרו לו,

יש לך בת.

אז הוא שמח, סוף-סוף יקיים פרייה ורבייה.

אז המיילדת יוצאת עם ההריסה, אומרת לו, מזל טוב, יש לך בן.

אז הוא מקשה עליה קושייה,

אבל באולטרסנטר אמרו זה בת.

קשיה דמיה, אוהב את קשיה.

מכל מקום, ביאור הלכת דן.

האדם הזה קיבל בן, אבל הוא מאוכזב. אתה רואה?

הוא ציטה לבת כדי לקיים פרייה ורבייה, ובסוף זה בן.

יברך, לא יברך.

אז הרב נותן לנו עצה. הרב מביא את מה שמרן כתב לקנון בסימן רכא,

בסימן רכה, סעיף א.

שם מרן מביא את דברי הגמרא בברכות נח.

אדם שיש לו חבר טוב, כמו דוד ויהונתן,

חודש שלם לא ראה אותו. עכשיו הוא רואה אותו, צריך לברך עליו שהחיינו.

אז אומר הרב,

פעם ראשונה אתה רואה את הבן הזה,

זה כמו שלא ראה את חברו חודש,

גם פה פעם ראשונה אתה רואה אותו. יברך,

שהחיינו.

בספר רביבות אפרים מקשה על זה.

אומר, מרן ממשיך בסעיף ב', מרן אומר,

אם האדם הזה לא ראה את הפנים של האדם הזה,

התכתב אתו במכתבים.

היו כותבים דברי תורה, ואהב אותו מאוד, אבל הכול דרך הכתב,

או, דרך הטלפון.

סוף-סוף האדם הזה בא לארץ והוא פוגש אותו ויברך שהחיינו אלו. מרן אומר, לא.

כשראיתי אותו, נפגשתי אתו, אני יכול לברך, עליו הכי לא.

ולכן מקשה רביבות אפרים,

אומר, איך המשנה ברורה אומר שפעם ראשונה רואה את התינוק הזה, יברך.

הרי אף פעם הוא לא רואה אותו, זו פעם ראשונה.

זאת ועוד,

כשמובן החכם בן-ציון אמר את ההלכה,

הוא אומר, אתה רואה את הפנים של האדם, אתה נהנה.

אבל כאן, פנים של ילד ביום הראשון,

אתה לא מזהה אותו.

אם אחרי שעתיים תביא לו בן אחר, אותו צבע, תגיד לו, זה הבן שלך.

הוא ידע אם זה שלא או לא? הוא לא יודע. מאיפה הוא ידע?

אין כאן נזיב פנים כדי שיהיה אפשר לברך על זה.

נכון שיש כאן ספק ספקה,

אבל ספק ספקה בברכות לא עבדנה,

ולכן עדיין אנחנו זקוקים לפתרון שאמרנו,

שייקח פרי חדש, זו העצה.

הגאון רבי אלעזר שפירא ממונקאץ' בא במיוחד מהונגריה לירושלים כדי לראות את הגאון מרשל פנדרי.

הוא ערץ אותו מאוד, הוא היה גדול הדור,

וכשהגיע וראה אותו אז הוא בירך עליו שהחיינו.

מרוב שהוא שמח, בירך.

אבל מרשל פנדרי לא נשאר חייו.

הוא היה בן 120, אבל הזיכרון שלו היה אדיר.

הוא אמר לו, זה נגד מרן,

אנחנו אף פעם לא נפגשנו.

הם כתבו הרבה מכתבים אחד לשני, אבל הוא לא ראה אותו, זו פעם ראשונה שהוא ראה אותו. אמר לו, מרן אמר שאי-אפשר לברך.

מייד, ביקשה עליו. טוב, מה זה, אהבה, אהבה.

אבל עקרונית כאן לגבי הבן או לגבי הבת. נכון שפעם ראשונה הוא רואה אותם,

אבל גם מצד זה עדיין לא נוכל להתיר לברך, ולכן רבו הפוסקים שאומרים שלא לברך.

ספר אחד ויחיד אומר שכן.

הגאון רבי משה הלוי בספרו, ברכת ה' הוא טוען כך.

כל מה שפלפלנו,

כל מה שדיברנו,

כל מה שהפוסקים אמרו,

האם לברך הטוב והאמיתי או לא?

על שיחיינו אף אחד לא דיבר.

הוא אומר, אפשר לברך שהחיינו. זו הטענה של החכם.

אבל גם זה עדיין בכלל המחלוקת.

הרעיון של הטוב והאמיתי ושהחיינו למעשה זה שניהם אותו יסוד, אותה הבעיה.

ואם הריב והרמב״ם היו סוברים שבמקום הטוב והאמיתי צריך לברך שהחיינו,

אז הם היו מעתיקים את הגמרא ואומרים, לברך שהחיינו.

פשוט הפוסקים משמע שלא מברכים כלום באותו רגע,

אלא כמו שאמרנו קודם,

אך ורק בשעת המעילה,

ולכן עדיף יותר להדריך את האנשים האלה כדי שלא יבואו לידי סופי כל דעות של חשש ברכה לבטלה,

ולכן יברכו בשעת המעילה ובזה יצאו ידי חובה.

ואם זו בת, כמו שאמרנו, הפתרון השני הוא שיביאו פרא חדש ובזה יצאו ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

הרמת דן אם האישה, חלילה, נפטרה בלידה.

לפי שיטתם, שמברכים הטוב והאמיתי,

אבל כאן אין שניים, הטוב לא והאמיתי לה, היא כבר הלכה.

האם יברך שהחיינו או לא?

הרמות אומרות שיברכו, שיברך רק שהחיינו, יש חולקים.

אבל כל זה שוב, הנפקא מינה להם,

לנו ידידם, ולמה הכי לא מברכים.

אבל אם אשכנזי ישאל אותנו,

שוב, כדאי לבוא לו את העצה, או פרי חדש או שבברכת המזון יכוון, הוא יטיב לנו, הוא מטיב לנו, הוא יטיב לנו,

ובזה יפטור את עצמו,

כדי לחמוק מהמחלוקת האמורה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

האישה נפטרה, יש עוד שותפים, מה, יחיד, אחיות. אנחנו מדברים על שותף,

לא סתם שותף, שותף,

הבן חייב בכבוד האבא ובכבוד האמא.

לא יבוא ולא יהיה אנשים חסוכי בנים.

הבעיה היא ממנו, הוא עקר, היא בסדר.

היא באה לבקש גט אחרי עשר שנים,

בית-הדין נותן לה. הוא אומר לה, נכון, את צודקת, מאלצים אותו לתת גט.

תגיד, למה? אבל היא לא חייבת בפרייה ורבייה.

הגמרא עונה,

כל אמא רוצה שיהיה לה בן,

שתהיה זקנה,

יהיה לה בן שיעזור לה.

כמו אדם בגיל זיקנה לוקח מקל להישען על הבן, הוא יהיה המשענת שלה מבחינה גשמית ורוחנית.

מי יגיד עליה קדיש? בעלה? כמה בעלה יהיה?

ולכן בכל הדברים האלה ודאי שגם לאמא יש שמחה רבה,

מה שאין כן סתם השכנים.

גם אנחנו השכנים שמחים בשמחתו, גם החברים שמחים.

אין לדבר סוף. תגיד שכולם יברכו? ודאי שלא.

אלא על האבא והאמא, זה מה שהגמרא דיברה,

רק על זה יש סימני שאלה ומחלוקת.

אבל האחים?

בוודאי שהאחים, כל הכבוד שגם הם שמחים,

גם הם שרים לכבוד האח החדש,

אף על-פי כן,

אבל ברכה בוודאי שאינם יכולים לברך.

הרמט דן לגבי ברכת שהחיינו, ואומר הרמט שיש מפרשים את הגמרא בעירובין מ' שהברכה הזו איננה בגדר חובה אלא בגדר רשות,

ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות,

ומזה נתפשט שרבים מקלים באלו הברכות.

יש מחלוקת בהסבר הגמרא שם.

הרממה הביא פירוש אחד,

אבל יש מפרשים אחרת.

בעל העיטור מפרש את הגמרא אחרת,

ולפי דבריו גם שהחיינו היא דבר שבחובה.

כשאדם צריך לברך שהחיינו, חייב לברר.

שם הגמרא מתחילה,

אנחנו מברכים שהחיינו על ראש השנה,

כיפור, פסח, שבועות, סוכות.

זה דבר שבחובה.

יש לך זמן קבוע,

ולכן בשבוע שעבר, בקידוש בלין חג השבועות, בירכנו גם שהחיינו.

אבל לגבי דלת חדשה, אין לה זמן קבוע.

על זה הסימן קבוע, על זה המחלוקת.