הענוה ומעלתה - חלק ד'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

תזה בת ססטה תזכה לבריאות שלמה ואיתנה בכל האיברים והגידים,

תשובה שלמה, שמחה,

אושר וכל מילי דמיטב מהרה, אמן.

אמן.

הענווה ומעלתה חלק ד'.

מהי הענווה?

מיהו ענוותן?

במבט שטחי,

מי שאינו מחשיב את עצמו לכלום

ויודע שהוא אינו שווה מאומה

הוא ענוותן.

זוהי הענווה.

זה במבט שטחי.

אבל זו טעות גמורה.

ענווה זה דבר אחר לגמרי.

ענוותן

זה לא מי שחושב על עצמו שהוא כלומניק,

בלי שום מעלות, בלי שום משגות.

אדם כזה שחושב כך הוא שותה.

במקרה הגרוע,

במקרה פחות גרוע הוא בעל דימוי עצמי נמוך.

אז מהי הענווה ומיהו הענווה?

הגאון רבי יהודה ליבחסמן באור יהל, פרשת שמיני,

מסביר

ענווה אינה נחיתות עצמית.

ענווה אינו מי שאינו מכיר במעלותיו ובתכונות נפשו

שהוא ניחן בהם מן השמיים.

ענו מכיר במעלותיו,

בדרגותיו,

בכוחות נפשו המופלאים שהעניק לו הבורא יתברך,

אלא שהוא לא מחזיק טובה לעצמו.

מחמתם.

הוא לא דורש כבוד לעצמו.

והוא אומר, כבדוני כי אני בעל מעלה.

לא ולא.

הוא יודע כל מה שיש בידו,

ניתן לו מהבורא יתברך.

פיקדון יקר ערך ואוצר רב חשיבות. פיקדון, אבל

מה תפקיד הוא להשתמש?

יש בפיקדון היקר שברשותו בזהירות וביעילות

לנצל אותו להשפיע טובה על הכלל ועל הפרט,

לזכות את נפשו ואת נפשות הרבים

ובשום פנים ואופן לא לעשות מזה עטרה לראשו.

המהות המופלאה של מידת הענווה מוגדרת בדברי התנא באבות.

אם למדת תורה הרבה,

אל תחזיק טובה לעצמך

כי לכך נוצרת.

זאת אומרת, בשביל האחרים.

אל תשמור את זה לעצמך.

מהדברים אמורים בספרו הגדול של רבנו בחייה בחובת הלבבות, שער שישי, שער הכניעה, פרק ט׳.

אך הגאווה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים.

אחד מהם מגונה והשני משובח.

המגונה,

שיתגאה האדם בחוכמתו והצדיק במעשהו וגורם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם.

זאת אומרת, הוא מסתפק בכל המעלות שהוא השיג ובכל המעשים שהוא כבר עשה ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם.

הוא אומר, אני מספיק, כולם מכבדים אותי, כבר יודעים שאני אצא וזה וזה.

וזהו, הוא לא ממשיך לעבוד את השם כמו שצריך והלאה והלאה והלאה. זהו, ועכשיו הוא כבר במעלה כזאת שהוא יכול לבזות בני אדם,

לגאול אותם, לספר בגנותם.

חכמי הדור וגדוליהם חוטים בעיניו,

מתפאר בקיצור חבריו וסכלותם.

זה נקרא אצל ריבותינו, זכרונם לברכה,

המתכבד בקלוד חברו,

אין לו חלק לעולם הבא.

וכזה,

אדם כזה לא יהיה נכנע ולא ענו.

זה בעל גאווה שרוחה שאין כדוגמתו.

והמשובח,

כשמתגאה החכם בחוכמתו והצדיק במעשהו ונותן הודאה

לגודל טובת ה...

הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם

ולהיכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם ולכסות סכלותם ולדבר בשבחם ולאהוב אותם

ולהליץ בעדם ולהיזהר בכבודם

וימחטו בעיניו כל מעשיו הטובים,

תמיד טורח להרבות בהם,

נכנע

בעבור חלישותו מהשיג מאווייו בהם,

זאת אומרת הוא רוצה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד,

לא מצליח להגיע לכל מה שהוא רוצה ומתאווה בעבודת השם יתברך לכן הוא מכניע את עצמו שהוא עדיין כמו שעמד החופץ חי מול הספרייה ואמר לעצמו ישראל מאיר כל הספרים האלה בראש שלך כבר

משפיל עצמו

למי שמכבד תוספת על ידיו

לא מתאמר על ה... מבקשים ממך איזה משהו,

אז הוא משפיל את עצמו למי שמכבד תוספת על ידיו.

מודה לאלוהים על מה שחננו מן המעלות

ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות את החמודות.

זאת הגאווה?

אינה מתנגדת לכניעה

ולא מרחקת אותה.

וכמותה

הכתוב אומר על יהושפט ויגבה ליבו בדרכי אדוניי.

אך היא מסייעת אותה

ומוסיפה בה

ככתוב עקב ענווה יראת השם.

גאווה כזאת היא משובחת, שאדם מתגאה בחוכמתו

וצדיק במעשיהו,

אבל הוא יודע שהכול מעת השם,

וזה לא נותן לו להתגאות בחוזה על אנשים, הפוך הוא רק מצליק אותם, מכסה עליהם,

נותן להם, משפיע עליהם, עושה.

כל מה שאמרנו זה לא מונע את הכניעה אלא מוסיף ומסייע.

הוא מכיר בערך עצמו ופועל.

עם זה לטובת הכלל.

אז בקצרה אומר המשובח

כשמתגאה החכם בחוכמתו והצדיק במעשהו ונותן הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם, יש לו שמחה בשביל זה,

וזאת הגאווה אינה מתנגדת לכניעה ולא מרחקת אותה.

יש מילים יותר ברורות מאלה שאומר רבנו בכי בחובת הלבבות?

יש לך הוראה מוחלטת מזו?

עכשיו,

המידה הנגזרת באופן ישיר ממידת הענווה זו הייתה סבלנות.

איך אתה מזהה שבאדם יש לו ענווה?

שיש לו סבלנות לבני אדם.

בעל גאווה לא יכול לסבול שמעכבים אותו יותר מדי, מבלבלים לו את המוח, אומרים לו שטויות,

עוצרים אותו, מבקשים ממנו בקשות, כל מיני דברים.

בעל גאווה לא יכול לסבול את זה.

בעל ענווה,

יש לו סבלנות.

זה מראה על הענווה.

שכן האדם היודע,

כי כל מעלותיו הן בגדר פקדונות,

שהופקדו לטובת הכלל,

אז לא יהיה לו קוצר רוח כלפי הסובמים.

כי מה מטרתו בעולם?

לשרת את הכלל ולהיטיב עמם בסבלנות אין קץ ובאורך רוח.

סתם אני נותן דוגמה.

רואה חשבון.

הוא, יש לו מקצוע רואה חשבון.

ויש עמותה או חברה או לא עסק, לא משנה מה.

יש אחד מביא לו כל פעם כמה פתקאות כאלה חשבוניות וזה מה הוא עושה.

פתאום בא אליו בעל עסק, מביא לו ערימות, ערימות, ערימות של חשבונות ופעולות, בנקים, בלאגן.

מה הוא יכול להגיד לו? בואנה, הגזמת,

מה תמבלי את כל זה? זה התפקיד שלו. התפקיד שלו להיות רואה חשבון לכל כמות של חשבונות שתגיע.

אדרבה, כמה שהוא מקבל יותר חשבונות, הוא מרוויח יותר כסף.

לא יכול להיות רואה חשבון לא סבלן.

הוא חייב להיות סבלן לחשבונות שמגיעים. זה התפקיד שלו.

אותו דבר בן אדם שיודע שהפקידו אצלו פקדונות,

שכל, חוכמה, גבורה,

עשן, נדיבות, כל מיני דברים טובים שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו.

הוא צריך להיות סבלן לפחות כמו רואה חשמות,

שמה שמגיע צריך להקשיב, צריך לענות, צריך לתרץ.

סבלנות.

לא לדחות את האנשים.

לא, לא יודע, לא, זה, זה, תקצר, זה, זה, תבוא פעם אחרת, לא עכשיו, דם, דם, דם, דם, דם.

סבלנות, סבלנות.

זה מידה נגזרת מן הענבה, ובה מזהים מי יש לו ומי אין לו ענבה.

כי הכל פקדונות והמטרה בעולם לשרת את הכלל, להיטיב עימם בסבלנות אין קץ ובאורך רוח.

ומצינו בגמרא בגיטין נו על ההנהגה של רבי זכריה בן אבקוליס עם בר קמצא,

שבר קמצא הביא עגל שהוא פגום בשפתיו לקורבן

מאת הקיסר הרומי,

וכתוב עינוויתנותו של רבי זכריה בן אבקוליס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו.

רש״י מסביר, מה הייתה הענבה שלו שהחריבה?

הוא אומר, סבלנותו,

שסבל את זה ולא הרגו.

זאת אומרת, התברר שהוא הביא בכוונה קורבן בעלמום,

שלא יוכלו להקריב אותו,

ואז הוא יגיד לקיסר, אתה רואה?

היהודים מבזים אותך, לא מוכנים לקבל קורבן שלך,

וזה מה שגרם להחריב את בית המקדש ולשרוף אותו.

מי גרם?

חכמים אמרו לו

שצריך להרוג את הבן אדם הזה,

או שצריך להקריב את הקורבן כמות שהוא, כי אחרת תהיה סכנה על כלל ישראל.

אבל כתוב שעין מתנותו.

מסביר רש״י, מה הייתה פה הענבה?

הוא אומר, הסבלנות שלו.

הוא סבל את זה,

את בר קמצא, ולא הרגו.

אז לפעמים זה יכול להיות לא טוב.

אבל מה למדנו?

למדנו שענבה זה סבלנות. רש״י אומר, סבלנות.

הגאון הצדיק,

רבי אליהו לופיאן, זכר צדיק וברכה, בלב אליהו בראשית עמוד רסד,

מוסיף ומבאר,

ממידת הענבה נגזרת לא רק מידת הסבלנות,

אלא גם תחושת אחריות ופחד.

אחריות על הפיקדון היקר שהפקידו אצלו,

שזה מעלה טובה או מעלות טובות שהפקידו אצלו.

ופחד צריך שיהיה לעניו,

האם הוא באמת משכיל להשתמש בכל הכוחות שהוא קיבל?

אולי מישהו אחר שהיה מקבל את המעלות האלה, היה משתמש בהן יותר טוב ממך?

אולי אתה לא מנצל את הכוחות שנתנו לך?

אולי אתה יושב בשיעור ואתה שומע כולם מקשקשים ואתה יודע את הפתרון ואתה לא אומר כלום כי לא שאלו אותך?

אולי.

ומשל על זה,

המשיל הגאון רבי אליהו על היחס הנכון של אדם כלפי מעלותיו.

נדמיין לעצמנו סבל שהולך ברחוב העיר ועל הכתף שלו שק מלא אבנים טובות ומרגליות.

זה לא רכוש פרטי,

הוא צריך להעביר את זה מאלמוני לפלוני.

הוא סבל רק.

עכשיו, הוא הולך ברחוב

ומתרוצצות מחשבות במוחו.

על הגב שלו יש מיליונים.

מה הוא חושב, שמגיע לו עכשיו כבוד מכל בני העיר כי הוא מיליונר?

האם מגיע לו הדר בעיקר?

האם צריכים לעמוד בצידי הכביש ו...

או ללוות אותו ממש?

כי על הגב שלוש מיליונים.

אם אדם יש לו מחשבות כאלה שמגיע לו כבוד בגלל שהוא סוחב את הדבר הזה,

הוא אדם מעורער בנפשו.

מה שכן צריך שיהיה לו,

תחושת אחריות כבדה.

כי הוא חייב להגיע ליעד בביטחון שהכסף הזה יגיע מפלוני לאלמוני.

כל עניינו עכשיו זה רק לשמור את השק

בלי דמיונות של כבוד מלכים שמגיע לו בגלל שהוא נושא אוצר.

זה המשל, הנמשל.

אדם שהוא בעל מעלות,

וברוך של כישרונות, ברוך בכישרונות.

הוא דומה לסבל, הוא נושא מעלות

שהשווי שלהם הוא...

אדיר.

אבל הם הופקדו עליו והוא צריך להעביר אותם

מאצלו לאחרים.

זה לא קניין פרטי שלו,

זה ניתן לו בשביל

שהוא יעביר את זה לאחרים.

כמו שעשיר, לא ניתנה לו כל העשירות בשביל השניצל שלו, כי זה יש לו יותר משניצל,

וניתן לו את העני עימך, אתה צריך להעביר כסף לנזקקים וכולי.

סתם עמודך גם בית צדקה,

ואתה צריך להעביר אם לא תיענש, כי עושר שמור לבעליו לרעתו.

אז חכם צריך להשתמש בחוכמה, להעביר אותה לאחרים,

ללמד דעת לבריות.

התורה מצווה וכך תוכיח את עמיתיך,

מה פירוש אתה לא צריך, לא כתוב שאתה צריך להיות חכם בשביל להוכיח.

אם אתה יודע שהשני עושה מה שלא ראוי לעשות על פי התורה,

כל בן אדם, גם עם הארץ, צריך להוכיח, וגם אפילו אדם גדול.

כי הוכיח תוכיח את עמיתיך, זו מצווה שמוטלת על כל אחד.

אז זאת אומרת, אפילו ידיעה אחת פשוטה, שאתה יודע מה אחד אומר,

אתה צריך להוכיח אותו.

נגיד, יש אחד אומר, כל פעם יתגדל ויתקדש ויתגדל וכל פעם משהו אחר,

צריך להגיד לו מדי פעם,

יתגדל ויתקדש.

אי אפשר לשמוע כל פעם, אתה מבין, זה וזה וזה. צריך להעיר מדי פעם ככה,

שיהיה נסבל.

אבל אדם צריך לדעת,

מוטלת עלינו חובה, כל אחד מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו כישרונות,

יכולות,

להעביר אותם לכלל,

לחלק את מה שיש לו לכלל.

זה תפקיד של כל אחד,

וכל אחד ברוך במשהו.

יש אחד רצף,

יש אחד מסגר,

יש אחד על הכיפאק, ויש אחד כמה, יש כל מיני.

זאת אומרת,

כל בן אדם צריך לחלוק את מה שהקדוש ברוך הוא חנן אותו ולעשות מה שצריך לעשות.

ככה הקדוש ברוך הוא רוצה עולם, חסד ייבנה.

טוב,

אז עכשיו ראינו שהסבל הזה צריך להבין שהוא בסך הכל צריך להעביר את זה,

ולא לחשוב מה מגיע לו על הכבוד שאם הוא נושא איזה סכום עתק על גבו.

אותו דבר, אדם שנושא מעלות,

הוא צריך ל...

לחלוק אותם מבלי לחשוב מה מגיע לו עבור זה.

עכשיו,

עלול אדם לטעות חלילה שמידת הענווה מחייבת אותו להחשיב את עצמו כאין וכאפס,

חסר יכולת ותוחלת,

ולבוא לידי חידלון מעש בכל הקשור ליראת השם ועבודתו.

ההפך הנכון.

אדם צריך להכיר בעצמו את הכוחות האדירים שהקדוש ברוך הוא העניק לו,

ויגבה ליבו בדרכי השם.

וזה מצרך מבוקש עד מאוד,

כי רק בעזרת זה יוכל להוציא את הכוחות הטמונים אל הפועל.

כל אשר אדוני דובר אעשה, ככה אמרו במדבר למשה רבנו,

כל אלה שהתנדבו למלאכת המשכן,

הם לא ידעו עדיין מה היכולות ומה הכוחות שלהם,

אבל הם אמרו כל אשר אדוני דובר אעשה.

אז כל שכן אם אתה יודע מה לעשות,

ודאי שאתה מחויב לעשות.

רבנו בשערי העבודה, ספר, שערי העבודה,

עומד על המשול המוצב לפתחו של מי שאינו מכיר במעלותיו ובערך עצמו.

וזה לשונו.

הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד את ערך עצמו,

ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו

וגדולתן וחשיבותן וחיבתן אצל הבורא יתברך,

וישתדל להתחזק תמיד, להעמיד את עצמו במעלה ההיא

ולהתנהג בה תמיד.

ואם חלילה וחס לא יכיר מעלתו ומעלת אבותיו,

נקה יהיה בעיניו ללכת בדרכיו הפריצים ולהיגלות נגלות כאחד הנבלים למלא את אבותיו בחיקוף,

כאשר אמר המשל,

כל מי שאינו מתבייש מנפשו,

אין לנפשו ערך בעיניו.

וכך גם כתב אורחות צדיקים

בשער החמישי.

תבחר לחבר, את מי תבחר לחבר?

מי שיכיר ערך עצמו.

ומי שאינו מכיר את עצמו,

אין טוב בחוכמתו.

גם אם יש לו חוכמה, אין טוב בחוכמתו.

אומרים לו, תגיד דבר תורה, אני? מי אני?

יש פה אנשים לא יודעים כלום, תגיד איזה דבר

אתה יודע משהו, למדת, לא? אתה אברך, אתה משהו.

לא, אני לא, לא.

תבחר לחבר.

מי שיכיר ערך עצמו ומי שאינו מכיר את עצמו אין טוב בחוכמתו.

לא רק גבהות הלב ועבודת הבורא היא מידה רצויה וראויה,

אלא גם עזות.

כשריבותינו הרחיקוה

היא רצויה ומקובלת עד מאוד בנוגע לעבודת הבורא.

עזות סתם היא מאוסה,

אבל לכבוד הבורא הביא אז כאן נמר לעשות רצון אביך שבשמיים. בשביל לעשות רצון הבורא צריך

פעמים להשתמש במידת העזות.

נגיד, הוכיח תוכיח.

לפעמים אדם מתבייש, הוא אומר, מה, יש פה אנשים, מה אני אגיד, וזה וזה וזה?

צריך עזות קדושה.

לתקנה צריך תיקון.

בהלכה הראשונה אל יבוש מן המלעיגים.

אז הגענו למסקנה הבאה.

הענווה אינה בשום פנים ואופן נחיתות ואפסיות.

זאת פשוט.

אדם שאינו מכיר במעלותיו הוא שותה גמור.

על האדם להכיר במעלותיו לדעת ולהבין שהן מתנות שמיים

ואין לו סיבה להחזיק טובה לעצמו בגין מעלותיו אלא אדרבה עליו להצדיק את עצמו יותר ויותר שהוא ראוי להחזיק בהן באותן מעלות

ולהיות כלי קדוש ומזוכח

להמשיך לקבל שפע עליון ולהעביר אותו הלאה לאחרים.

ארבעים ושמונה קניינים מנעו ריבותינו שצריך לסגל לעצמנו לזכות בתורה הקדושה.

שניים מהם,

המתרחק מהכבוד

והמכיר את מקומו.

זה לא סתירה.

צריך את שניהם.

הם משלימים זה את זה.

אדם יתרחק מן הכבוד ולא יבקש גדולה לעצמו,

אבל הוא גם צריך להקים.

מכיר את מקומו

ולדעת

ככל שישיג עוד ועוד עדיין לא יגיע לשלמות.

מנגד,

הכרת המקום

זה לא רק על צד הקטנות, זאת אומרת מכיר את מקומו ושומר את עצמו מי אני, מה חיי,

אני לא אדם כזה גדול, לא כל כך חשוב, לא יודע כזה.

לא רק לעניין קטנות מכיר את מקומו,

אלא גם על צד הגדלות.

אדם צריך להכיר את מעלותיו ואת דרגותיו ותכונות נפשו שהטביע בו הקדוש ברוך הוא,

ובהיכרות עצמית כזו יוכל תמיד לעלות ולהתעלות.

אבל עם כל זה יתרחק מן הכבוד, לא יבקש בעבור שהשם חנן אותו במעלות מסוימות.

שלמו לי על זה בכבוד.

דרך אגב, כל כבוד שמקבלים פה בעולם הזה, מפסידים אותו לחיי העולם הבא.

אומרים כבר קיבלת, מה אתה רוצה? אין תשלום פעמיים,

אין מבצע פעמיים,

פעם אחת.

אז אם אתה לא מקבל כבוד, אתה מוגן.

אם אתה מקבל כבוד ואתה דורש אותו,

אם הביאו לך ואתה לא דורש אותו, בסדר,

ואתה מתעלם מזה, באמת לא מחשיב את זה וכולי,

כמו הצדיקים הגדולים.

פעם הרב היגר,

רבי עקיבא היגר, זכר צדיק ברכה, היה צריך להגיע לאיזו עיירה, וחיכו שם אלפים לראות את פנם.

אז הוא לא הבין, הוא לא הבין, הוא אמר,

אני לא מבין, מה, הם לא ראו בחיים שלהם אדם כפוף?

בשביל זה תעשו כולם לראות אדם כפוף?

זה לא מילים על מה סתם שטויות, כאילו, כמו מי אני מחיי.

זה המציאות, זה הכרת עצמו, הוא יודע, אתה מבין? בסדר, אז למדתי, מה עשיתי? למדתי, אני חייב ללמוד.

מה, אני עושה טובה?

כאילו, אדם צריך ללמוד.

יש רעיון מצוין שאנחנו מוצאים ביחזקאל הנביא,

בפרק ב', א',

מתחיל שם בן אדם,

ככה פונה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל הנביא, בן אדם.

רש״י מציין שני פירושים למילים הללו.

אחד מלשון שבח,

שבח גדול, שיחזקאל הוא בן אדם.

אדם

והוא זוכה לעסוק במעשה מרכבה והוא מתהלך בין מלאכים ושרפים בעולמות העליונים

זה שבח בן אדם

כמו שאומרים על משה רבנו איש האלוהים

זה שבח

אבל מצד שני אומר זה גם מלשון שפלות שהקדוש ברוך הוא ביקש להזכיר לו בוא הנה אתה רק בן אדם

תזכור אתה רק בן אדם

אל תתגאה ותתרחם דעתך כשאתה רואה מעשה מרכבה

הרב וולבן זכר צדיק וברכה בעלי שור בחלק ב' עמוד כא' כתב כי שני הפירושים שאמר רשי אמת לאמיתם

ואין ביניהם כל סתירה ומשלימים זה את זה

כן. המהות של אדם שלם ככל שהוא מגיע להשגות גבוהות ונעלות יותר ככה הוא מכניע את עצמו יותר ויותר

ככל שהוא מתעלה ומזדכך

כך נעשה ליבו חלל בקרבו

ומידת הענווה מתעצמת בו

הוא מבין שאין הוא אלא כלי להשפעה רוחנית

שהוריקו מלמעלה עליו והרי הוא משפיל את עצמו על מנת להכשיר את עצמו לקבל עוד שפע

זאת אומרת

אדם

ככל שהוא מרוקן את עצמו יש מקום למלא עוד

כשהוא מרגיש שהוא סתום מרוב שיש בו אין מה לעשות

ממילא מובן מדוע פנה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל בתואר בן אדם

להדגיש מצד אחד את מעלתו העצומה אבל גם להזכיר לו לא להתגאות משום כך

רבי נחמן מברסלב

מוכיח בפשטות את מהותה האמיתית של הענווה

והוא אומר בתפילות אנחנו מבקשים מהבורא יתברך

שיעניק לנו מוחין דגדלות

שירומם אותנו בעבודתו ובהשגתו

וממילא כיצד אפשר לומר שבאותה עת אנחנו מתבקשים להכניע את עצמנו בפשטות

ולראות את עצמנו כמי שאינם שווים מאומה

אלא שאנו מצווים להכיר בערך עצמנו ובד בבד לא להזיק טובה לעצמנו.

אדם צריך להכיר מה מעלותיו, מה הישגיו וכו',

אבל לא לבקש על זה שום טובה, שום כבוד, שום דבר.

אור החיים הקדוש מזהיר מפני מכשול הענווה,

ענווה יכולה להיות מכשול גם.

הוא מסביר על הפסוק במדבר בערבה,

מדבר מסמל ענווה.

הערבה מסמלת את התנאים של הענווה.

איך?

אדם צריך להשתלם במידת הענווה,

אבל בד בבד להיזהר שלא תביא אותו לחוסר מעש וחידלון.

אם הוא רואה אדם שעושה עבירות,

עליו לעמוד בפרץ ולהוכיחו.

מה אנחנו אומרים? אנשי אמונה עבדו,

באים בכוח מעשיהם,

דיבורים עמוד בפרץ.

כשיש פרץ,

צריך לסתום את הפרצה.

אז הענווה מסכנת את האדם אם הוא יגיד

שהוא כלום והוא גורנישט

והוא לא עושה כלום והוא לא יכול לפעול.

כי אם הוא רואה אדם עושה עבירות,

עליו להוכיחו, לעמוד בפרץ בתקיפות ובעוז,

ולא אמר לעצמו מי אני,

מי ביתי,

שאני אוכיח אנשים גדולים ממני.

על זה מרמזת המילה בערבה שיש לה שתי משמעויות בעניין הענווה.

ערבה מלשון ערבות ומתיקות.

ענווה גורמת לאדם למצוא חן

ושכל טוב בעיני סובביו,

משרה נעימות ורוגע בכל אורחותיו.

אדם ענו,

ערב להיות במחיצתו.

אנשים אוהבים.

אנשים סולדים מבעלי גאווה, כי הם כל הזמן טובעים, תן לי עוד, תן לי עוד כבוד, תן לי זה, תן.

לא מורגש, לא מבקש, הכל לא.

המשמעות השנייה זה גם ערבות הדדית,

להיות ערב.

למרות שעל האדם

לשים את עצמו כמדבר,

כמו המדבר, הוא אף פעם לא מתנגד שדורכים עליו, עושים עליו.

כמו שאנחנו אומרים, מנפשי כעפר לכל תהיה, זה ענווה.

אבל לא להימנע מלהוכיח את הסובבים, כי יש ערבות.

יש ערבות.

והערבות ההדדית היא הוכיח, תוכיח את עמיתיך.

אז נכון, אתה צריך להיות במדבר ענב,

אבל אתה צריך להיות גם בערבה.

שתהיה ערב על הסובבים,

שתהיה לך גם ערבות לסגור את הפרצות שאתה רואה בעם ישראל.

חתם סופר בפירושו לתורה

על הפסוק, ויקרא משה להושע בן נון יהושע.

מביא את הגמרא בשבת כד.

רבנן באו לרבי יהושע בן נביא ואמרו לו,

באו מלמדי תינוקות לבית המדרש,

ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם.

והגמרא מספרת שאותם מלמדי תינוקות

דרשו את האותיות א' ב',

או א' ב', כמו שאנחנו אומרים,

על דרך המוסר והמידות הטובות.

וכך הם אמרו,

א' ב',

א' בינה.

א' זה לאלף, ללמד.

א' בינה, תלמד בינה.

זאת אומרת,

תלמד תורה, תלמד תורה.

ג'ימל דול,

אנחנו לא אומרים ג' ד',

אומרים ג'ימל דול,

פירושו גמול דלים.

ד' עם דלים לא הולך.

אבל ג'ימל דול הולך.

נכון?

כי אתם עונים עמדה וגאונים.

גמול דלים.

ג'ימל ד' זה גמול דלים.

ועל זה הדרך הם דרשו,

ובסוף,

לא בסוף, באמצע הם הגיעו לנון.

אז כמו שאנחנו התימנים אומרים, כתוב בגמרא.

כמו שאנחנו, מה כתוב?

נון כפופו.

הוא נון פשוט או

כלומר נאמן כפוף ונאמן פשוט.

אומר רשי

אדם כשר צריך להיות כפוף וענו כאן בעולם הזה.

איך הנון? כפופה.

אבל סופו אם הוא יהיה כאן כפוף

סופו להיות זקוף נון פשוטו. איך הנון הארוכה פשוטה?

בסוף הוא יהיה בעולם הבא זקוף.

אז מי שהוא נון כפוף פה הוא יהיה נון פשוטו שם.

יפה עד פה זה רשם.

בחתם סופר מפרש על פי דרכו של אור החיים הקדוש

כי אדם ענו צריך להיות פשוט וכפוף בעת ובעונה אחת.

כאן בעולם הזה.

כשזה נוגע לכבוד עצמו עליו להיות כפוף וכנוע לא חלי ולא מרגיש.

כשהדבר נוגע לכבודו של מקום עליו להיות זקוף בעוז איתנים לעמוד על האמת.

נון כפופו לכבוד עצמו נון פשוטו לכבוד שמאי.

ועכשיו אנחנו נביא לכם מייסה שהתפרסם והגיע לאוזניו של החזון איש.

אחד הסיפורים שקנה לו שביתה

על הענווה המופלגת של רבי עקיבא איגר

כרוך בשעה שהחל לכהן כרבה של העיר פוזנא.

ביום מן הימים

הוא צריך לשגר הזמנה לדין תורה לאחד מן הקצבים שבעיר.

התיישב רבה של העיר וכתב רבי עקיבא איגר וכתב בראש הזמנה

תארים מופלגים ומופלאים לקצב כתב

לכבוד הגאון הגדול רבן של כל בני הגולה וכל מיני דברים כאלה.

שאלו אותו, איך אתה כותב לקצב דבר כזה?

אמר, מה אתם מתפלאים? גם עליי כותבים ככה.

זה אחד מהסיפורים שקנו להם שביתה אצל הציבור.

כשסיפרו את המעשה הזה לחזון איש,

הוא אמר, לא.

ולא נברו וזה מופרך מיסודו ומזויף מתוכו.

רבי עקיבא גיגל הסביר החזון איש.

הוא ידע גם ידע מה הסיבה לתארים המופלגים שמעטרים אותו רבני דורו.

הוא הכיר את זה במעלת עצמו אלא לא החזיק טוב על עצמו משום כך.

כמו שאמר תנא באמות אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טוב על עצמך

כי לכך נוצרת.

כי ראיה לדבריו

שרבי עקיבא הכיר במעלותיו ובכוחו סיפר מרן החזון איש

כשפרצה מחלוקת

בין שני בתי הדפוס החשובים באותו הדור

דפוס לביטה

ודפוס וילנה

בנוגע להדפסת השס צידד רבי עקיבא איגר בדפוס וילנה

וסבר שהדין עמם.

אבל כאשר היינו מצדדי דפוס לביטה

שהיו מיוחסים ומכובדים

לפגוע בכבודו של רבי עקיבא איגר

ולרנן אחריו

כאילו חלילה וחס הוא מושפע מדעותיהם של בני משפחתו שמקורבים לדפוס וילנה

כאילו אז בגלל זה הוא מצדד בדפוס וילנה

נעמד רבי עקיבא איגר וקרא בעוז.

כבוד הטיירה

אינדנדור

בנאיך

אמרתי בסדר

אני כבוד התורה בדור הזה וואי וואי וואי ככה אומר החלסון איש שהוא צעק ואמר להם

רבי עקיבא הכריז נחרצות כי הפגיעה בו היא הפגיעה בכבודה של התורה

הוא לא הסתפק באמירה נחרצת

ופרסם מיד איגרת חריפה בנדון וכתב

היא מופיעה במכתבי הגאון רבי עקיבא איגר ע״ב

מאוד הומה ליבי על העזות שיכולים לפתות אותי לעשות שלא כדין

בני משפחתי הם בגלל שמקורבים לדפוס וילנה הם השפיעו עליי שאני אגיד שהם ראויים וזה הדין עימם?

ועל פי דין התורה הקדושה,

הדין אם על פי סבילה.

ומה שרוצים ללך בחוזקה, כאילו הם עומדים כנגדי עכשיו,

איני מוחל להם הדבר כלל וכלל,

כי מצידי איני מקפיד,

אבל על ביזיון התורה לא ניתן למחול.

הרי לפנינו מסיים החזון איש.

רבי עקיבא איגר ידע והכיר במעלת עצמו,

והתבטא שהוא כבוד התורה בדור,

אלא שלא החזיק טוב על עצמו מכך,

וזוהי ענווה אמיתית.

אז הסיפור שהוא והקצב בדיוק אותם תארים,

זה בסדר, זה קנה לו שביתה.

אולי בואו נלמד זכות על דעת אלה שאמרו,

אולי הם אמרו שגם אם היה מקרה כזה,

אז הוא היה מסוגל להגיד כזה דבר, אולי ככה.

אה, אז זה מה שאמרתי לכם קודם, מופיע פה,

שהוא הגיע פעם משערי העיר ורשה, והייתה תכונה, קדמו לה קטונק הגדול, וכולם רצו לחלוק לו כבוד, אלפים צבעו על שערי העיר.

רבי עקיבא היה קטן, קומה וכפוף היה.

וכשירד ממרכבה ונכנס לשערי העיר,

כל האלפים הריעו בכבוד ובהתרגשות גדולה.

אז הוא שאל את המלווה, תגיד לי, האם לא ראו אנשי ורשה מימיהם אדם קפוף?

מה קרה להם? פתאום כולם באו לשערי העיר.

הביקור הזה בעיר ורשה והכבוד שזכה הגאון בבואו בשערי העיר,

השפיעו עליו כל כך,

והותירו בו חששות כבדים שהוא עלול לכשל כתוצאה מכך בחטא הגאווה.

אז הוא כתב לחתנו, מי היה חתנו?

אך שם סופר,

חתם סופר.

אז הוא כתב לו, לרוב הכבוד וההדר שעשו לי בני ורשה,

יראתי

פן ירע לי

אחודות להשם.

נושא אנוכי לביתי ומשנה לא זזה ממקומה.

מאוד מאוד הביש פלוח.

לא פגעה בי מידת אגבה, ברוך השם, בחנתי את עצמי, בדקתי הכל, במשנה לא זזה ממקומה.

מאוד מאוד הביש פלוח.

אמרתי לכם שהרב שפירא, זכר צדיק וברכה,

אחרי שהייתי באצטדיון הראשון,

אז הוא שאל אותי,

כשנכנסת, איזה פסוקים אמרת?

לא הבנתי מה הוא אומר.

אז הוא אומר, בשביל לא ליפול בגיא ו...

רבי עקיבא איגר היה מודע למעלותיו ולגדלותו בתורה,

אך ידיעת המעלה אינה מהווה סתירה לענווה.

אדרבה,

המכיר במעלות עצמו ולא מחזיק טוב על עצמו,

לעניו ייחשב.

בפרשת עקב נאמר,

ישמר לך פן תשכח את אדוני אלוהיך.

הסמ״ג,

זכר צדיק וברכה במניין המצוות,

מזכיר את הפסוק הזה לגבי איסור גאווה.

ישמר לך פן תשכח את השם.

ושם מוזכרת מידת הגאווה לגנות.

מישהו בעל גאווה הוא שוכח,

ושוכח גם את התורה שנאמר ורם לבבך ושכחת את אדוני אלוהיך.

רבנו סמאג הוא היחידי שמביא שיש מצווה כזאת

והוא אומר שמן השמיים יתגלו לו והודיעו לו למנות אותה במניין המצוות.

אז הוא מביא את זה בחלק לא תעשה מצווה, סייחתא דשמיא,

סמך דנא.

מן השמיים סייעו לו ואמרו לו תכתוב את זה במניין המצוות.

על פי היסוד האמור,

מובן היטב הקשר בין הגאווה

לבין איסור שכחת הבורא.

כאשר אדם אינו שוכח את הבורא

והוא יודע ומכיר

במעלות שקיבל,

שניתנו לו במתנם את הבורא,

הרי הוא מסגל לעצמו את מידת הענווה ואז כולם ששים ושמחים בו.

אבל כשאדם שוכח את הקדוש ברוך הוא ובטוח שכל המעלות והסגולות הן שלו,

הן קניין פרטי שלו,

הוא הופך להיות בעל גאווה,

לבבו רם ונפשו גבוהה ב...

ועליו נאמר תועבת השם קורק ואלה.

קיבל מתנות,

קשר אותם לעצמו בלבד ולא לקדוש ברוך הוא,

והפך להיות בעל גאווה, הוא ישכח את התורה.

כתוב בחוכמה מאין תמציא

ואיזה הוא מקור בינה.

הכל זה מעת השם.

אתה אין, אתה אפס, אין בך כלום.

כל מה שיש בך זה מעת השם.

קיבלת,

תשתמש.

אל יתהלל חכם חוכמתו, אל יתהלל גיבור בגבורתו,

אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל,

השכל בידו אותי.

הכל ידוך, והכל יש שם פוחה.

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשן.

הכל ידוך, והכל יש שם פוחה.

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשן.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל

‫שאמרו, אין קדוש כה, ‫ישמחו במלאכותך,

‫שומרי, שומרי, שומרי שבת וקורא, ‫עונג שבת,

‫ישמחו במלאכותך, ‫שומרי, שומרי, שומרי שבת, ‫בדקורא, עונג שבת,

‫מקדושה, מקדושה, מקדושה, מקדושה, ‫מקדושה, מקדושה, מקדושה, מקדושה, ‫שומרי, שבת.

‫היום אנחנו באילת, בעזרת השם, בלי נדר.

‫היה רצון שיהיה לתועלת.

‫ברוכים תהיו, הרי אני מכוון ‫קיים אצל חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, ‫גומי נפשי שעשו דאורייתא, ‫כבד את אביך ותיבך.

‫לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא, ‫לעשות נחת רועה, תנא הקדוש, יהיו שפתות תבדות.