גדלות האדם | הרב אמנון יצחק

בס"ד - 26/07/2017 - חומש דברים פרשת דברים - גדלות האדם,

נציב יום: לעילוי נשמת פנינה בת רחל להצלחת בניה לרפואתם לזיוגם מהרה!

אתמול למדנו את גודלה של התוכחת וחיובה, והיום נלמד באיזה אופן; "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל מעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פראן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב"

פירש כאן רש"י: שמנה פה את כל המקומות שהכעיסו בהן לפני המקום, והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. משה רבנו ימים ספורים לפני מותו בבואו להוכיח את ישראל על החטאים הידועים והמפורסמים לכל וביניהם חטא המרגלים שעליו נגזרה מיתה על דור המדבר, ולא זכו להיכנס לארץ וחטא העגל אשר עדיין רובץ עלינו שלא נפרע כולו ככתוב: "וביום פוקדי ופקדתי", שבכל פקידה ופקידה נפרע ממנו קצת, אף על פי כן נזהר משה רבינו שלא לפרט את החטאים בפירוש אלא ברמז כדי לא לביישן אף שהיה בזה משום מצוות תוכחה וזה מלמדנו מה גדולה מעלת כבוד הבריות וחיוב הזהירות בה.

אז זאת אומרת: לרמוז כן, לבייש לא, אין הדברים אמורים בכבודו של הכלל כולו אלא אפילו בכבודו של הפחות שבבריות. שכן מצינו בגיטין נז': אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

בר קמצא בויש על ידי המארח והוא סילק אותו מהסעודה שהוא הזמין את קמצא אוהבו בטעות, ועוד הזמינו את בר קמצא שונאו, והוא סילק אותו חכמים לא מחו ואז הוא הלך להלשין לקיסר והקב"ה עזר לו להחריב את בית המקדש ולשרוף את ההיכל, הנה בושה זו אינה בושה של כלל ישראל בושה של יחיד של בר קמצא שבה הוא התבייש ממה שעשה לו המארח שמשום בושתו הוא לא נמנע להיות רודף של ישראל ולמסור אותם למלך רומי גם בושה של אדם מושחת כזה בוקעת רקיעים והיא שהחריבה את בית המקדש.

כך מצינו בבלעם: מיד לאחר שאתונו הוכיחה אותו - מתה, שלא יאמרו 'זו שסילקה את בלעם בתוכחתה', ואז יהיה לו בושה בכל מקום יצביעו עליה ויגידו 'זאת! זאת סילקה אותו בתוכחת'. וחס המקום הקב"ה על כבוד הבריות. על מי? על בלעם אבי אבות כל הפחיתויות בעולם, ההגדרה של הקצה השני של אברהם אבינו זה בלעם הרשע, אף על פי כן מחשש בפגיעה בכבודו של הרשע המרושע הזה, המית הקב"ה את האתון, ואף על פי שאילו היתה האתון חיה היה קידוש השם, כי אומרים 'זאת האתון שפתח השם את פיה', היה קידוש השם, מכל מקום בגלל שיש בהישארותה קצת פגיעה קלה בפחות שבפחותים בלעם הרשע, חס הקב"ה על כבודו והמית את האתון. מה יגידו על זה העמותות לצער בעלי חיים?!

ובברכות כז' מובא: שבשעה שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו בגלל שפגע בכבודו של רבי יהושע, לא מינו את רבי יהושע במקומו משום שעל ידו היה המעשה, דהיינו בגללו זה קרה שסילקו את רבן גמליאל מהנשיאות.

אז כתב שם המאירי: שאף על פי שרבי יהושע ראוי להיות נשיא לא מינו אותו, מפני שיש לרבן גמליאל בזה חלישות הדעת יתרה, זאת אומרת: היה חלישות דעת מזה שהעבירו אותו על נשיאותו, אבל יהיה לו עוד יותר חלישות הדעת אם ישימו את זה שבגללו העבירו אותו. אז מבטלים את מי שראוי להיות נשיא בשביל לא לפגוע בכבודו של הנשיא המודח.

וכן מצינו במחלוקת של קורח: גם במחלוקת קורח, "אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות", לא רצה משה רבנו והקב"ה לומר לאהרן עצמו כדי ללמד דרך ארץ בכך, זאת אומרת הם כל כך נפגעו כך שהמנצח הוא ירים אייייי. בדיוק הפוך מכל התחרויות שבכל התחרויות שכשאחד מפסיד מרימים עוד את היד של המנצח, בדיוק הפוך. זאת אומרת לפי זה היו צריכים לפצות לפחות מי שהיה מקום שלישי לשים אותו למעלה, ואת זה שהוא מקום ראשון לשים למטה, להקטין את הביזיון שההוא ניצח אותו וכו'.

והדברים מפליאים! בשלמא במעשה דרבן גמליאל נשיא ישראל קדוש השם, היה על חכמים זכרונם לברכה לשקול מעשיהם בפלס ולחשוש לכך, אבל אלה 250 איש מקריבי הקטורת אלה שהם חטאים בנפשותם, אלה שחלקו על כהונתו של אהרן, ועליהם אמר משה "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על השם", ואש השם אכלה אותם, מה מקום יש לחשוש לכבודם? ולצוות שלא בעל המחלוקת הכוונה אהרן הוא ירים את המחתות? למה שהבן שלו אלעזר בן אהרן?

לומדים מזה שלא רק יש לחוש לכבודו של רבן גמליאל נשיא ישראל אלא אפילו שהיו בני מות "הנועדים על השם", גם הם אין כבודם הפקר. והעונש נמדד בדקדוק נפלא, ולא ניתן להם אלא לפי מדוקדק, ואף שבמעשה זה הם נחרטו לדיראון עולם על מזבח השם, כי את המחתות שמו על מזבח השם, מכל מקום שאהרן עצמו ירים את המחתות? זה כבר יותר ממה שמגיע להם. ומנע הקב"ה את אהרן מזה שגם בזמן שעבר אדם אפילו בדבר חמור ונענש בעונש גדול לא הופקר כבודו לגמרי ואין לתת לו כמלוא נימה יותר ממה שמגיע לו.

מה יותר מזה שחכמים אומרים שהתורה ביקשה: "ברור לו מיתה יפה", אפילו מי שחייב מארבע מיתות בית דין אז כתוב 'ברור לו מיתה יפה', גם כשהוא חייב מיתה והוא רשע גדול והוא חייב סקלה והוא חייב שריפה, 'ברור לו מיתה יפה'. דע"ש שורפים בן אדם ככה, שופכים עליו נפט שורפים אותו. אבל בתורה כתוב מי שהתחייב שריפה לא עושים לו ככה, משכיבים אותו מרתיחים עופרת רותחת פותח את הפה מכניסים לו ונשמתו יוצאת תכף ומיד אבל הוא נשאר במחוץ שלם, לא מעוות ולא שחור מפויח ולא כלום! זה נקרא 'ברור לו מיתה יפה', גם כשהוא חייב מיתה - בגלל שהוא רשע גדול! והוא חוטא, והוא גורם במאזן של עם ישראל במשקל של ישראל; כתוב שמי שעושה חור באניה - הוא גם מטביע את כולם! אז כל אחד צריך לדעת שישראל נשקלים כל הזמן, ואם הוא עושה עבירות חמורות - אז הוא מטה את כף המאזניים והוא מסכן את ישראל!! למרות כל זאת אומרים 'ברור לו מיתה יפה', מה שלא צריך - לא צריך.

והנה אמרו חכמים זכרונם לברכה, "נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" אתם שומעים? לא להלבין פני חברו ברבים - אז נח לו לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ממש! כבשן האש 2000 מעלות להיכנס לבפנים ולא להלבין. מאיפה לומדים?

מתמר: כתוב "היא מוצאת ושלחה אל חמיה" היא מוצאת רצו להצית אותה, "הוציאוה ותישרף!" פסק יהודה, והוא עוד לא ידע שזאת היתה כלתו, אז היא שלחה "למי אלה"? הפתיל והמטה וכו',

וכתוב בכתובות סז': שמר עוקבא {למדנו את זה לפני שבועיים} מר עוקבא היה נותן צדקה לעני שלא היה רואהו כדי לא לבייש אותו, ויום אחד רדף אחריו העני לדעת מי נותן לו צדקה, ברח מר עוקבא לתנור הוא ואשתו, משום כל כך למה? משום שנח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, אבל הוא פה בכלל לא אשם, פה הוא רדף אחריו לראות מי נתן לו צדקה, הוא לא המבייש, אלא נח לו לאדם, דהיינו כדאי הדבר לעשות לו לעשות דבר זה להיכנס לכבשן האש ולא להלבין פניו.

עכשיו תקשיבו: והדבר מוכח שהרי מעשה תמר הוא היה המקור הראשון לזה, וזה היה המעשה של תמר לפני מתן תורה, עדיין לא נצטוו על המצוות,

וידועים דברי הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זכר צדיק לברכה בספרו: "נפש החיים", סוף שער א': בעניין יעקב, יעקב אבינו נשא שתי אחיות, זה היה לפני מתן תורה, משום שידע בהשגות עליונות שעל ידי כן יתוקנו ויהיו חידושים גדולים בכל העולמות, ועל ידן יבנה ויבנה את בית ישראל, גם האחים כתוב במדרש שהם נשאו את אחיותיהן התאומות, וכל זה היה אפשרי לפני מתן תורה, אבל אחרי מתן שקבלו ישראל את התורה, חס ושלום לעבור על איזה מצוה אפילו באופן שיגרום תיקון בעולמות העליונים.

לא כמו המלוכלכים של היום שעושים מעשים שלא ייעשו של עריות ואומרים שעושים 'תיקונים'.

ומצא שלפני מתן תורה לא עמד האדם לפני ההכרעה אם מותר או אסור, אלא היה עליו את התועלת שתצא מכל מעשיו ולהכריע מה כדאי, מהנכונות של תמר למסור את נפשה אנחנו למדים, לא היה לה ציווי כזה, זה היה נכונות שלה, שאפילו מבחינת התועלת שבדבר כדאי לאבד שלוש הנפשות היא ושני התאומים זרח ופרץ, ואף נפשות שתלויה בהם מלכות בית דוד ומלך המשיח כי מפרץ יוצא המשיח, ובלבד שלא להלבין פני חברו ברבים, זה היה שיקול דעתה של תמר: נח לו לאדם.

מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ואכן גם לאחר מתן תורה זה כבר לא נח לו זה כבר הפך להיות דין! דין: שיפיל עצמו לתוך כבשן האש שהרי מר עוקבא הפיל עצמו משום כך,

ותראו בתוספות בסוטה י', מקשים התוספות: למה לא נמנתה הלבנת פנים בין עבירות שנאמר בהם "ייהרג ואל יעבור"? משמע מזה שחיוב גמור הוא, חיוב גמור למסור את נפשו שלא להלבין פני חברו. ומהתוספות שואלים למה זה לא נמנה בשלוש של ייהרג ולא יעבור.

כתבו בתוספות סוטה שם טעם לדבר: לפי שאמרו כל היורדים לגיהינום עולין, חוץ משלושה: ואחד מהם המלבין מפני חברו ברבים, הוא נתקע למטה לעולמים, וכיון שחומר עבירה זו גדולה משאר עבירות - לא הותרה משום פיקוח נפש.

ובחולין עמוד ו' אמרו: על מה שאמר בחזקיה, "וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה" כי עד הימים ההמה היו ישראל מקטרים לו, אז כתוב שחזקיה המלך הוא כיתת את נחש הנחושת שעשה משה רבינו, שכל הנשוך מהנחשים שהיה במדבר היה מסתכל בנחש הנחושת שהתקין משה רבינו והיה נרפא, והמשיכו עד ימי חזקיה המלך לקטר לו,

שואלת הגמרא: אפשר בא אסא היה צדיק, ולא ביערו? בא יהושפט היה מלך צדיק ולא ביערו? והלו כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום, אז למה הם לא ביערו את נחש הנחושת?

אומרת הגמרא: אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. זאת אומרת: מקום הניחו לו אבותיו אסף יהושפט לחזקיה להתגדר בו. רש"י אומר מקום הניחו שיבואו בנינו אחרינו ואם לא ימצאו מה לתקן - במה יגדל שמם? אז כדי שיוכל להתגדר שיהיה לו שם בעולם שהוא ביטל עבודה זרה מן העולם, אז הניחו לו, ולכן הם לא ביטלו.

ויעיין שם במהר"ם: שלרש"י הניחו האבות את זה מרצונם ומדעתם לבניהם אחריהם, לפי רש"י שלמדנו עכשיו הם ידעו והניחו בשביל שיבואו מבניהם והם יגדרו את הגדר, והם יבטלו את העבודה זרה ויתגדל שמם, זה לפי רש"י.

לפי התוספות: נתן הקב"ה מקום לטעות לאבותיו של חזקיה שהם לא ביערו כאילו לא היה עניין לבער את נחש הנחושת, זה לא היה ממש עבודה זרה והיה אפשר להשאיר, מקום לטעות, כדי שעל ידי סיבה זו יהי מקום לחזקיה להתגדר בו.

אז לפי רש"י הם הניחו את זה בכוונה, לפי התוספות הם טעו, אבל כל זה מאותה סיבה בשביל שיבוא חזקיה ויתגדר ויתהלל ויתכבד ויתגדל שמו. זאת אומרת לפי זה: כדאי היה הדבר שכמה דורות יעבדו בני ישראל עבודה זרה ויתחלל כבודו של מקום ובלבד שיתגדל שמו של חזקיה.

ואפילו לפי התוספות שהטעות היתה בידם כי חשבו שאסור לבערו, הרי שהקב"ה סיבב טעות כזו לפי התוספות, וטוב היה הדבר לפני המקום שיטעו בכך, כדי שיתגדל שמו של חזקיה.

על כורחנו מה אנחנו לומדים? שכבודו של בשר ודם גם הוא כבוד שמים, שהשם רוצה שכבוד היה לאדם מסוים זה כבודו של הקב"ה.

כמו שאמרו חכמים למה נקרא שמו "מלך הכבוד"?

שמכבד את יראיו! השם נקרא "מלך הכבוד" שהוא מכבד את היראים שלו, יש לו עניין שיתכבדו היראים שלו בעיני כל!

בברכות יט' אמר רבי יהודה אמר רב: "המוצא כלאיים בבגדיו פושטו ואפילו בשוק" אחד הלך ופתאום גילה שיש לו כלאיים בבגדים אז הוא צריך לפשוט את זה באמצע השוק, פששששש.

מה עם כבוד הבריות? איזה בושות לפני כולם? להתפשט ווי ווי ווי. אומרת הגמרא: מאי טעמא? מה הטעם? הרי אנחנו שבמקום שיש כבוד הבריות לפעמים מוותרים על איזה מצווה או משהו, "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם", זה ההסבר. הרי שמסברים לא היה צריך לפשוט כי גדול כבוד הבריות, שהרי שאלו על הדין הזה מאי טעמא? פשוט צריך הסבר למה לפשוט לכאורה לא צריך לפשוט, מה זה להתפשט לפני אנשים באמצע השוק? ומשום שמצד החוכמה והעצה והתבונה לא היה צריך לפשוט כי גדול כבוד הבריות להתיר כמה איסורים, אלא גזרת הכתוב, "אין חוכמה ואין עצה ואין תבונה נגד השם", מקום שיש איסור כמו זה של כלאיים - אתה גילית את זה באמצע השוק פששששששת תוריד את הבגדים, לא להתקדם. זאת אומרת: לולא הפסוק הזה גזירת הכתוב באמת לא היה צריך לפשוט, זאת אומרת אפילו שהיה פה מעשה איסור רק במקרה זה כתוב שאין מה לעשות פה זה גזירת הכתוב ולא מתחשבנים בחשבון הנכון שכבוד הבריות עדיף.

מצאנו למדים: עד כמה גדול כבוד הבריות מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים, וגופי תורה נדחים מפניו. וכל כך למה? למה זה? נראה שיסוד חומר, חומרה של כבוד הבריות וגדלותו הוא, משום שהאדם עצמו גדול מאוד ולכן כבודו חמור כל כך. אתם יודעים שהאדם עצמו הנשמה נקראת כבוד, "למען יזמרך כבוד ולא ידום", מי זה כבוד? זה הנשמה, מי מזמר לפני השם? הנשמה! "למען יזמרך כבוד", רק לנו אין השגה בגדלות האדם לכן אנחנו תמהים על כך.

וכבר בארנו במקום אחר מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה כתוב בפסוק: "קדושים תהיו", והמדרש שואל: "יכול כמוני"? כשאומרים קדושים תהיו, יכול כמוני? עולה שאלה, האם "קדושים תהיו" האם קדושים כמו הקב"ה ממש?

תלמוד לומר "כי קדוש אני", קדושתי למעלה מקדושתכם,

איך משווים בכלל בין אדם קרוץ מחומר לאלוקים, ששואלים שאלה "יכול כמוני"? איך בהווא אמינה? איך זה מתחיל בכלל לשאול שאלה כזאת?

אבל רואים ששאלו! ומה היתה תשובה? "קדושתי גדולה מקדושתכם, למעלה מקדושתכם". וגם כתוב: "והית רק למעלה", אומרים חכמים "יכול כמוני"? תלמוד לומר: רק גדולתי למעלה מגדולתכם. והנה הווא אמינה כזאת שיכול כמוני מפליאה אותנו אבל אלמלא המדרש כותב זאת אי אפשר לומר זאת, וזאת משום שאנחנו לא יודעים מה זה גדלות האדם.

האדם הוא "חלק אלוק ממעל"!!! אדם הראשון הגוף שלו היה יותר מהנשמות שלנוף, הגוף שלו החומר, הוא היה בעקב, העקב שזה החלק הפחות בגופו של האדם, העקב, העקב שלו היה מכהה אור חמה באורו הגדול. זה היה החומר שלו, אז הנשמה שלו מה? עד שטעו בו המלאכים ואמרו לו "קדוש!" חשבו שזה הוא, חשבו זה השם, אתם מבינים אנחנו לא מבינים מה זה גדלות האדם. וזה משום שאין אנו מבינים בגדלות האדם, אבל חכמים זכרונם לברכה שידעו והכירו ראו מקום לשאול: "יכול כמוני"? והיו צריכים פסוק מיוחד למעט זו ואפילו המיעוט הזה ש"קדושתי למעלה מקדושתכם וגדולתי למעלה מגדולתכם" לא בא למעט את קדושת וגדלות האדם, אלא באה להגדיל את קדושת הקב"ה וגדלותו למעלה מזה.

אז מפה רואים מה היא גדלות האדם וכמה צריך להיזהר בכבודו של אדם, וגם אם אתה מוכיח אותו זה צריך להיות המידה במשורה וצריך לדעת היטב היטב כיצד מבצעים זאת ולא להוסיף גרמים גרמים למה שלא צריך, לכן להשתדל גם כשמוכיחים גם ברמז בלשון רכה וכו',

כל זה נאמר גם בהרמב"ם בהתחלה אם אדם על עבירות שבין אדם לחברו אז אומר לו בשקט בינו לבינו, אבל אם זה בין אדם למקום - אז מוכיחים אותה פעם ושתיים ושלוש ואם לא רוצה לחזור בו וממשיך לעבור העבירות האסורות בתורה - אז מתחיל הסיפור שמבזים וכו' וכו', מפרסמים אותו וכו'

אבל זה בלית ברירה כדי להזהיר אחרים ממנו ו'מפרסמים את החנפים מפני חילול השם' זה כבר דינים אחרים, אבל כל זמן שאין מקום, ובפרט אם זה בין אדם לחברו או בדברים כאלה - אז אי אפשר כבר לעלות על בריקדות וכבר להוציא אותו להורג וכו' וכו' וכו',

צריך לנסות את כל הדרכים, ומי שלמד הלכות לשון הרע יודע פחות או יותר מה הכיוון ואיך ומה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.