"וייראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". רש"י אומר: "היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים". זאת אומרת, שמשה ואהרון נדב ואביהו ושבעים הזקנים עלו להר הם ראו את "אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" וזה היה לפניו-אצל הקדוש ברוך הוא- בשעת השעבוד, כשעם ישראל היו משועבדים במצרים בלבנים, כדי לזכור את צרתן כביכול, הקדוש ברוך הוא שם לפניו לבנה לזכור את השעבוד. מה זה אומר? כל המידות הכתובות בתורה על הקב"ה אינם אלא ללמדנו אנו להיות מתדמים אליו יתברך ולהתבונן שאפילו בתכלית החסד כמו הקב"ה- היה כביכול צריך בעצמו לישא לבנה לזכור צרתן של ישראל. זה בא ללמד אותנו איך צריך להתנהג. אם הקדוש ברוך הוא כביכול שם לפניו לבנה לזכור צרתן של ישראל, גם אנחנו - לא די לו לאדם ואפילו לבעל חסד במדרגה הכי גדולה, להיות מסתפק בהתבוננות וציורי השכל בסבלו ובצרתו של חברו. זה לא מספיק שאדם רק יהיה מסתפק בהתבוננות וציורי השכל לראות עד כמה חברו מצטער וסובל. מדת 'נושא בעול עם חברו' היא שישא בסבלו ממש וזה בא דווקא כשיראה וירגיש את הצער בחושים גופניים והתבוננות רבה באופן פרטי במצבו של חברו.

עכשיו, רחמנא ליצלן מתו שתי בנות מהרעלה. עשו ריסוס בתוך בית והשאירו שמה את החומר.. סגרו עם סלוטייפ את החדר.. והאדים עלו.. והם נשמו את זה.. והורעלו.. היו בבית חולים ולא הבחינו בכלום, חשבו שזה קיבה.. בעיות.. אכלו משהו לא טוב.. גם הם לא הזכירו בכלל שהיה שמה ריסוס. ושתיים מתו אחת אחרי השנייה ועוד שני אחים במצב קשה מאד.. נו, זה אדם צריך לצייר את הדברים האלה לחוש מה מרגישים עכשיו ההורים.. מה מרגיש זה שריסס.. מה מרגישים כולם.. זה לא מספיק לדמיין, זאת אומרת אם אדם לא נכנס לתמונה עד שהוא מרגיש את זה בחושים גשמיים, אז בעצם הוא עדיין לא משתתף באופן של 'כמוך ממש'.

רש"י אומר: "וירא בסבלותם-  נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", לכאורה מה העניין של התבוננות בצער של השני? משה רבינו יצא וראה בסבלותם של ישראל, אז כתוב ש: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". אז קודם כל נתן עיניו- הלך לראות בעיניים כי האדם מושפע ממראה עיניו יותר ואחר כך להתבונן עד כמה הם כואבים וסובלים וכו'. מה ההתבוננות בצער של השני? אנחנו מכירים 'התבוננות בלימוד'- כשאדם לומד הוא מתבונן בלימוד, אבל מה יש להתבונן בצרות? להתבונן בצרה.. אבל האמת הוא שבכדי לחוש ולהרגיש בצערו של חברו צריך לתת לב להתבונן, ראיית הייסורים של האדם עדיין אינה ולא כלום. מה שאדם רואה שחברו מצטער וסובל זה עדיין כלום.  שקר הוא דובר ומרמה את עצמו, מי שחושב שבראיה בעלמא הוא חש בצער חברו עד שהוא עצמו סובל מזה וכדי להרגיש באמת במכאוביו של מאן דהוא צריך לתת 'עיניו ולבו' כמו שעשה משה. זוהי ההתחלה של כניסה במידת 'נושא בעול עם חברו'. ומצינו שאמרו על  משה רבנו עליו השלום, "וירא בסבלותם" נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד, שהרכין עצמו לשאת עולם אתם יחד ואין המכוון בזה שעשה כן בכדי לעזור במשאם, אלא כדי לחוש ולהרגיש יותר בסבלם. "תן לי... תן לי.. תן לי.." לוקח על עצמו.. "אוווו..."  עכשיו הוא מרגיש מה הוא מרגיש. לא בא לעזור רק בשביל לעזור, אתה מבין..כמה מטרים ואחר כך ללכת לשני לעזור לו כמה מטרים.. בשביל לחוש מה הם חשים.

יש להתעורר מכאן עוד, הנה נאמר: "וכעצם השמים לטוהר". רש"י אומר: "משנגאלו היה אור וחדוה לפניו". לכאורה בשעת הגאולה בעידן השמחה- מה כאן ללבנת הספיר? רואים מכאן כי צריכים לשניהם, דרך בני אדם שהם זוכרים ימי הרעה בזמן שמעיק להם, אבל שוכחים מהרה כשעובר מעליהם בעת הרווחה ובעת שיגדל שמחתם לא זוכרים מן הרעה, אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא כך מידתו ,אין לפניו שכחה. מחויב האדם לשאת אתו תמיד מזכרת, לשום עיניו ולבו בכל צרותיו שעברו עליו מלפנים, ויציירם לפניו בעת שמחותיו.

יש סיפור שמובא בספרים, הרבה מכירים אבל נחזור: שהיה רועה צאן שבמשך הזמן מצא תרופה לבת המלך, והמלך נתן לו תפקיד בזכות זה, ובסוף הוא נהיה גם שר האוצר של כל המלכות. ופעם אחת הלשינו עליו השונאים והמקנאים ואמרו שהוא גונב את המלך, והמלך לא האמין להם כי הוא ידע טבעו של האדם.. אבל אתם יודעים... חקירה ממשלתית.. אין מה לעשות.. הם פנו ליועץ הממשלה והפעילו לחצים.. ו... המלך החליט שהוא צריך לחקור, אז הוא בעצמו התחיל לעבור "בוא תראה לי.. תראה לי מה אתה עושה.. מה זה פה.. מה זה פה.. מה זה פה.." והם אמרו לו: "תשמע יש לו חדר סודי ששמה הוא מחביא את כל מה שהוא גונב". אז המלך הולך.. הולך.. הולך.. ואיך שהגיעו לחדר אז הוא ממשיך כאילו, לא עוצר.. ופה .. הוא מראה לו.. אומר לו: "רגע.. רגע.. רגע.. לאן אתה הולך..? מה עם החדר הזה..?" אומר לו: "לא המלך .. זה לא.. זה וזה.. אל תפתח.. זה משהו פרטי.. אישי שלי.." "תפתח!" "אני מבקש כבוד.. כבוד המלך.. זה.." "תפתח!".. פותח.. באמצע החדר יש כיסא, מקל נדודים, תרמיל וחליל.. ארבע קירות.. אין כלום.. "מה זה..?" שואל המלך.. אמרתי לך אדוני המלך.. אין פה כלום.. אין זה.. משהו פרטי שלי ו.. "לא, תסביר לי מה..?" אמרו: "תבדוק במקל אולי הוא מחביא מטבעות זהב שם.." נוקשים במקל.. אין שום דבר.. בתרמיל.. אין כלום. אומר לו: "אני יגיד לך אדוני המלך, אני הייתי רועה צאן.. והקדוש ברוך עזר שמצאתי תרופה לבת שלך ואתה נישאת אותי מעל כל השרים. אני כל יום נכנס לחדר הזה כדי לא לשכוח מאיפה באתי. אז כל יום אני נכנס לפה, יושב מס' דקות, לוקח את החליל.. ונזכר שאני בסך הכול רועה צאן ששמו אותו היום בתפקיד וזה מה שאני!". זאת אומרת הוא לא רוצה לשכוח גם את הימים שהיו בעבר הרחוק, ימים.. שהוא היה אדם פשוט.. דלפון.. לא בעל אמצעים. הוא לא רוצה לשכוח את זה! וזה חכמה לא לשכוח! הוא יוסף שהיה רועה הצאן- הוא יוסף שמלך במצרים, הוא אותו יוסף, הוא לא השתנה ! הוא יוסף ! שולט 80 שנה על כל העולם - והוא יוסף כמו רועה צאן. בדיוק אותו דבר.. בדיוק אותו ..הוא משה- הוא משה.. אותו דבר.. לא שוכחים את העבר!

אבל בני האדם בדרך כלל לא רוצים לזכור את הרעות.. כשיש להם שמחה מי זוכר בכלל את הרעות. אבל מידת הקדוש ברוך הוא- אין לפניו שכחה. מחויב האדם לשאת אתו תמיד מזכרת, לשום עיניו ולבו בכל צרותיו שעברו עליו מלפנים ויצייר אותם גם בעת השמחות.. ויצייר אותם גם בעת השמחות. פעם אחת ריגש אותי בן-אדם כשהוא אמר לי:" היום בערב אני מחתן את הבן שלי.." הוא הוריד דמעות, לא הבנתי על מה.. שאלתי אותו "מה קרה?" "לא חשוב.. לא חשוב.." אומר לו "מה אתה..? זה לא דמעות של שמחה, זה נראה דמעות של צער.." הוא אומר לי "כן.." אמרתי לו:" מה קרה"?.. הוא אומר:" אבא שלי היה בשואה.. מכל המשפחה הוא היחידי ששרד.. עשרות.. רק הוא שרד.. והוא הביא אותי ואת אחי לעולם.. והיום אני הולך להכניס את הבן שלי לחתונה, ואני חושב כמה הוא היה רוצה להיות במעמד הזה ולראות את הנכד ואת המשפחה שניצלה, לראות את הנקמה בנאצים יימח שמם וזכרם שרצו לעקור אותנו מן העולם והוא ניצל כאוד מוצל מאש, והעמיד משפחה לתפארה". אז הוא נזכר ש.. היה יכול לעמוד.. "אבל מן הסתם הוא רואה מלמעלה" הוא אומר.."ואני מצטער שהוא לא עומד לידי לראות את הנכד שלו.." נו.. לא כל אחד יכול לזכות. בנימין קרא לכל הילדים שלו על שם יוסף אחיו שלא הכיר, על כל הצרות שעבר יוסף הוא קרא לכל הילדים שלו.    

עוד למדין מכאן שכמו ש-'לשא בעול עם חברו' לא די בהתבוננות לבד, אלא צריך להיות מצטער אתו בחושיו הגופניים, אותו דבר ובמידה מרובה יותר. צריך האדם להיות בפועל משתתף בשמחתו של חבירו, כי כן מדת הקב"ה כי שם תחת רגליו כעצם השמים לטוהר להיות אור וחדוה לפניו, ואם כי אצילי בני ישראל נתחייבו אז מיתה, לא ערבב שמחת התורה ושמח עמהם יחד. אז הקדוש ברוך הוא משתתף בשמחה עם מי שצריכים לצאת להורג, כי כרגע מתן תורה ולא מפריעים ולא מערבבים בשמחה.

אתם יודעים יש מנהג טוב אצל התימנים ואפשר שזה גם בעדות אחרות.. אני לא מכיר את כולם. אבל כשיש בית-אבלים כולם באים לעזור: באים, מבשלים, רוחצים, מנקים.. ממש! שבוע ימים באים ועוזרים. גם בחתונות ושבע ברכות.. אותו דבר.. באים ועושים חסד בפועל, מעבר לזה שכל אחד בא ונותן משהו שיהיה בשביל האוכל, בשביל ההוצאות, בשביל הדברים האלה וכו'.. זה נקרא להשתתף ממש! לבוא לשמחה, לבית שמחה לבית-חתנות בשביל לעשות כלים, בשביל לעשות ספונג'ה, ולעשות זה... זה להשתתף בשמחה ממש! ולא באים רק לרקוד וזה.. ואוכלים פיצוחים והולכים. זה לבוא להשתתף! מרגישים שזה שלהם השמחה!! או הפוך רחמנא ליצלן.

היום רגילים בני אדם כשמגיעה אליהם איזה בשורה טובה מזולתם, כותבים תיכף אגרת 'מזל- טוב' להביע את ההשתתפות בשמחה של חברו, שולחים מברק, ואומר המחבר: "ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מרמה גדולה היא, כולו שקר וכזב ואם נשאל אותו ביננו וביננו היה מודה ואומר להיפך: הלוואי ויפסיד חברי! אבל אתה יודע מחויבות.. שמע זה.. " אז כותב מברק: אני מצטער לא יכולתי לבוא.. מאחל לך איחולים ו.. שלום! ככה התפטר ונגמר. עלה לו  64 שקל ונגמר הסיפור.

אמרי אינשי: "כי שלושה מיני מקרים באדם: מקרה ראשון-" תקשיבו טוב, "סוחר כשהוא לבדו מצליח במסחרו והחבר שלו הפסיד הכול- זה לפניו תכלית האושר". הוא הרוויח לבד, חבר שלו הפסיד- מבסוווט.. יא בא באיי... רק אני נשארתי.. איי.. מבסוט! "ציור שני- כששניהם שווים בריווח ובהפסד- זה לפניו צער רב". מה זה..? אני והוא שווים..? אותו דבר..? "ציור שלישי- כשהוא מפסיד וחברו מרוויח- זה הייסורים הכי מרים שיכולים להיות", הכי מרים שיכולים להיות. אתם יודעים שבעלי עסקים מתחרים מתנכלים לשני, שולחים אנשים לקלקל להם.. אתם זוכרים מה היה באבן גבירול, ניסו לפוצץ שמה חנות בגלל תחרות או כל מיני דברים.. מחסלים אנשים.. מחסלים אנשים בגלל תחרות! על מה כל העולם התחתון רב? על בקבוקים ועל זה, ועל שטחים ועל כל מיני דברים.. "זה השטח שלי! אל תכנס לשטח שלי.. פא! פא!" זהו.. נכנס.. מורידים אנשים.- על מה? כולם מיליונרים, אז יש לך 2 מיליון פחות 5 מיליון יותר.. מה הנפקא מינה.. כאילו כמה תאכל? מה תאכל..? מה תעשה עם זה? זה המצב! "שמחתו של אדם אינה כ"כ בהצלחתו שלו, שמחתו של אדם היא הרבה יותר גדולה בהפסד של חברו! אלה תולדות השחתתו של אדם". אומר המחבר: "לו הייתי דורש את  הדברים האלה לפני אנשים בעולם, לא היו זורקים עלי שושנים, אבל ברוך השם שאתם שומעים ושותקים" חה.. חה.. חה.. חה.. ככה הוא אומר. האדם בעצמו ע"פ רוב מרמה גם את עצמו, והוא בעצמו לא יודע שיש את כוונתו הרעה ושנאתו העצומה לחברו ה- "אהוב", זה מדובר על חברו ה- "אהוב".. להשתתף באמת בשמחת זולתו צריכים עבודה רבה, להשתתף באמת בשמחת זולתו צריכים עבודה רבה. ואלו לא נתנה לנו תורה רק לגלות לנו את היסוד הזה- דיינו!

אתן לכם דוגמא- מאז שהתחלנו לבנות את בית הכנסת כאן בית המדרש 'בית מקדש מעט קהילות פז', בסייעתא דשמיא נכנסו פה אלפי אנשים, רובה דרובה של כולם עוברים,בודקים, נוגעים והולכים כ'מוכי רעם' לא אומרים "יישר כוח", "חזק וברוך" "כל הכבוד" "אשריכם" "זכות הרבים".. כלום! כאילו מומיה נכנס.. מסתובב.. זה כמו מזל"ט.. עבר.. צילם.. והלך.. זהו!! רובה דרובה!! ויש כאלה נכנסים "פששש... פששש..." "פהההה.. ""מאיפה זה?" .."איך זה?".. יאווו.. פששש... כל הכבוד.. כל הכבוד.. יעני שיחקת אותה אהה?.. כל הכבוד..- והולכים!! יש כאלה נכנסים, אומר "באת לעזור, לא?".. "לא, לא אני ממהר.." ..טררר.. חוזר בחזרה.. לא זכה לעשות סיבוב.. פחד, הוא יצטרך לעזור .. אוי ואבוי, צריך לעזור, מה פתאום לעזור?! מה הוא משה רבנו? חה.. חה.. "וירא בסבלותם".. אי.. אי.. אי.. אי.. אי.. אי.. איי... אבל יש כמה שזכו, לא לאורך כל הדרך חה.. חה.. חה.. הרבה התייאשו, אין כוח סיבולת, זה פרויקט לא פשוט, לא גומרים פה.. לא גומרים .. אבל בכל אופן יש בודדים שנשארו... יש כמה בודדים שנשארו.. שחוזרים.. חוזרים מדי פעם איי.. איי.. איי. איי.. איי.. אז באדם פרטי שיש לו שמחה פרטית, אומרים לנו שאנחנו צריכים להשתתף אתו בשמחה הפרטית שלו! ו- 'לשאת בעול' אתו! או חלילה בצרתו. כשאדם עושה משהו לציבור- הציבור שעומד ליהנות איך לא בא לעזור?!!!  אז יש כאלה באים "תגיד לי יהיה פה כולל? אתם תקבלו אברכים? תגיד לי יהיה פה קפה, יהיה נס קפה? יהיה פה תה?".. "תגיד לי.." רק מה אפשר עוד לקבל, כאילו כל מה שיש פה זה עוד לא מספיק.. "ומה עם הקפה? ומה עם הזה? ויהיה פה ספרים? איזה ספרים? מה אתם..? מתי אתם מכניסים? מתי זה..?" וחקירות וחופרים.. וחופרים.. וחופרים.. במקום שהיו באים לחפור בהתחלה.. היינו גומרים יותר מוקדם.. חופרים אחרי שגמרנו! אבל אשריהם ישראל שיבואו רק ללמוד זה הכול חה.. חה.. חה.. שיבואו ללמוד.. אנחנו נחפור ושהם ילמדו חה.. חה.. חה.. חה.. חה..

בכל אופן, בואו וראו עד כמה מגיע ענין 'נושא בעול עם חברו'- אמרו במדרש ומביא את זה 'בעל הטורים' בתחילת סדר תרומה, "דבר אל בני ישראל" בלשון פיוס כמו "דברו על לב ירושלים", בשביל שהיה בו חסרון כיס. אתם שומעים?! הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו "דבר אל בני ישראל" מה זה לשון "דבר"- אומר 'בעל התורים' זה כמו "דברו על לב ירושלים", מה זה דברו על לב ירושלים? חרב הבית, בית המקדש חרב, מיליונים מתו, הלכו לגלות, צריך לעודד את העם אחרי המשבר העמוק אז כתוב שמה "דברו על לב ירושלים", "דברו" לדבר על ליבם. פה הולכים לבנות משכן, בית מקדש בשביל העם שיהיה כפרה על העגל, שזה שכינה תהיה שם והם יזכו בזכות זה לכל הטובות, וצריכים להוציא מהם חצי שקל, מחצית השקל, אז ה' אומר למשה רבנו "דבר אל בני ישראל" כמו "דברו על לב ירושלים"- צריך לפייס את עם ישראל שיסכימו לתת מחצית השקל כי יש בזה חסרון כיס. חה.. חה.. מחצית השקל זה חסרון כיס! כולם עשירים, כל אחד יצא עם 90 חמורים מלאים כסף וזהב, וצריך לפייס אותם לתת 'מחצית השקל'. התפללנו מנחה כתוב: "בצדק אחזה פניך"- שאדם הולך להתפלל יעשה צדקה "בצדק אחזה פניך". אתה בא לחזות פני ה' פני שכינה תיתן צדקה, "צדקה תציל ממוות". כמה אנשים נגשו לקופה הקטנה לשים שמה שקלון אחד? אולי שתיים? צריך אומץ להוציא שתיים.. זה לא פשוט.. צריך סיבה מיוחדת.. שלוש 'מאן דכר שמיה' .. אז "דבר אל בני ישראל".. דבר.. דבר.. לשכנע אותם כמו.. כאילו זה חורבן!! להוציא מחצית השקל זה כמו- חורבן! לשחרר מחצית השקל! לא יאומן כי יסופר.. אה.. הכסף היחידי שתיקח לעולם הבא זה מה ששמת בקופות ונתת תרומות ועשית צדקות, זה הכסף היחידי שתיקח לעולם הבא, כל כסף שנשאר פה- יהיה לאחרים, כל כסף שהשתמשת- הלך כבר, כל מה שאכלת- יצא כבר, מה נשאר לך? שום דבר! רק מה ששמת בקופת הצדקה או נתת תרומה זה הדבר היחידי שנשאר לך! אתה לא נותן לאף אחד, רק לך.. במקרה הזה זה רק לך!! עם השקל שלך לא בונים בית כנסת, שיהיה לך ברור, אבל לך יהיה מזה צדקה- "בצדק אחזה פניך".

אמר רבי אבהו: "גם לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל, אמר לשון "דבר אל בני ישראל" לשון פיוס". אמרו חז"ל: "אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו, אומות העולם הרוויחו מזה שהיה בית המקדש כל כך הרבה, שאם הם היו יודעים את ערכו היו מקיפים אותו ושומרים אותו מחנות מחנות. והיו מלווים כל יהודי שניים"- "שב ללמוד!" כי אתה מחזיק את העולם, אוי ואבוי יתמוטט העולם. מאיפה יש את כל  הצרות בכל העולם? קרה וסופה והוריקן ואש רעידות אדמה ומפולות ועשנים וכל הדברים.. מאיפה זה..? הכול בשביל ישראל. אם היו יודעים, אבל כיון שהיה בו חסרון כל שהוא, כבר היו צריכים להרגיש את הצער שיש ליהודי להתפטר מ-'מחצית השקל' ולדבר על לבו דברי פיוסים . אי... אי.. איי.. מה עמקו הדברים ומי יעריכם אם לא התורה הקדושה מן השמים.

אתמול למדנו, אם אתם זוכרים, קין היה עשיר הכי גדול בעולם, חצי עולם היה לו.. חצי עולם והוא עמד על סוד הקרבן והוא החליט להקריב קרבן, ומה הביא? מן הגרוע- זירעוני פשתן. עולם!!! מה תעשה אתו?! מה תעשה? מה תאכל? מה תאכל? קח- עץ שלם של מנגו תגמור היום, אחר כך תגמור את הגויאבות ואחר כך... חה... חצי עולם! אז אתה נותן קרבן מן הגרוע? אז גם כשהוא רוצה לתת צדקה אז הוא נותן מן הפחות ביותר. אמרנו אתמול כשאנשים רוצים להשתחרר מכסף בכיס.. מהמשקל הם מחפשים את המטבעות של ה- 10 אגורות שמים בקופת צדקה. תביא.. תביא.. תביא.. פותח ככה חבילה.. שם ככה.. עשר ועוד עשר ועוד עשר ועוד עשר ועוד עשר ועוד עשר, הגיע לחצי שקל.. עושה רעש הרבה.. פרם.. פרפמפם.. פרמפם.. פרמפם.. פשש.. איזה נדיב.. איזה נדיב.. חה.. חה.. חה.. אם לא היה לו עשיריות שקלים הוא לא היה שם, מה שקלים שלמים, מה הוא יפרוט? זה לא יפה להגיד שהוא רוצה לפרוט, אז הוא לא תורם!

בקיצור צריך 'לשאת בעול עם חברו', להרגיש בשמחתו ממש, להשתתף בצערו ממש. זה הפתח אחד מ-מ"ח קניינים שבהם נקנית התורה. וזה קצת חסר אצלנו, ורואים את זה מאצל הקדוש ברוך הוא לומדים את זה: כשהיה לפניו לבנת הספיר, שהקדוש ברוך הוא כביכול שם לפניו בעת צרתם ושעבודם של ישראל לבנה- לזכור שהם עובדים בחומר ובלבנים וגם בעת גאולתם היה לפניו, כי הוא זוכר עדיין את צרתם שהייתה בעבר. כל זה בא ללמד אותנו שאלה מידות שאנו צריכים לאמץ לעצמנו ולהתבונן בהם היטב וללכת בדרכי ה'- "מה הוא.. אף אתה...".

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"