פרפראות וחדושים לפרשת צו תשפו - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

מציבי יום,

אביאור בן יוכבד,

הקדוש ברוך הוא יתמלא עליו ברחמים,

ישלח דברו הטוב ירפאהו ויצילהו מקורה,

יוציאו מבית האסורים לחיים טובים שלום,

ויזכה לבנות בית נאמן בישראל,

בניין עדי עד דורות ישרים מבורכים בתוך כלל ישראל מהרה, אמן.

אמן.

ועילוי נשמת יהודה צבי ברבי משה יצחק דויטש,

מנוחתו עדן.

פרשת צב,

פרפרות וחידושים, שנת תשפוג.

צב את אהרון.

אומר רש״י אין צב

אלא זירוז מיד ולדורות.

הגמרא בשבת כף יב׳

אם ראשונים כמלאכים אנו בני אנשים

ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים.

כוונתם

על אדם לזרז עצמו לקיים כל תג ותג של מצווה.

על מנת שבניו אחריו

יזדרזו אף הם לקיים הכול כתיקונו.

כשרואים את ההורים מדקדקים במצוות,

זה משתרש גם בילדים.

אבל אם האב אינו מקפיד

על דברים קלים,

הבן שלו יקל עוד יותר ויזלזל אפילו בחמורות.

וזו הכוונה.

אם הראשונים מתנהגים כמלאכים,

אז אנו מתנהגים לכל הפחות כבני אדם.

אחים ראשונים מתנהגים כבני אדם,

אנו כבר מתנהגים כחמורים.

אז לכן מזרז את הטורט אהרון לקיים הכול בדקדוק

כדי שגם בניו

ימשיכו את דרכו אחריו.

זה שאומר רש״י אין צו אלא זירוז

עד ולדורות.

כשאהרון יזדרז בקיום המצווה,

אז זה יהיה מיד וגם לדורות.

אז אם הראשונים זה האבא,

הוא מדקדק במצוות,

אז הבנים שלו, גם אם ירדו, יישארו עדיין כבני אדם.

אבל אם הוא יזלזל במצוות,

הוא יתנהל כמו בן אדם שמזלזל במצוות,

אז כבר הבנים שלו יהיו כחמורים.

זה אומר רבי אברהם צביבי זכר צדיק וברכה גיא ודנבי אחי עזב.

אין צו אלא לשון זירוז.

זירוז למה?

הדין הוא שעל תרומת הדשן לא היו מפייסים פיאס.

עושים פיאס כמו גורל,

מי יעלה?

אז בתרומת הדשן לא היו מפייסים,

אלא כל המזדרז ועולה בכבש

והקדים את חברו, זוכה בה.

זהו שאמרה התורה, צב, לשון זירוז,

להקדים ולעלות בכבש, להרים את הדשן ולשים אותו אצל המזבח.

זה אומר החתם סופר.

ועוד,

זירוז זה על שום מה?

הגמרא בקידושין, למד אלף,

גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

מפרשים שם בתוספות,

נראה,

דהיינו טעמה למי שמצווה ועושה עדיף.

למה?

לפי שהוא דואג ומצטער יותר פן יעבור

על המצווה יותר ממי שאינו מצווה.

וזה כיוון רש״י בדבריו. אין צו

אלא לשון זירוז.

דהיינו, אין צו. היכן שיש ציווי,

שם צריך זירוז מיוחד לכבוש את היצר הרע.

כי היצר פועל פעולתו להציב מכשולים בדרך האדם.

ואם לא יתחזק ויזדרז במעשיו,

לא יגבור על יצרו.

אז לכן צריך זירוז.

במקום שיש צו, שיש ציווי,

צריך זירוז.

זה אומר חנוכת התורה,

הרב אשל.

ועוד,

אומר רש״י, צו לשון זירוז מיד ולדורות ביותר.

צריך הכתוב לזרז במקום

שיש חסרון כיס.

אז הביאור הוא כך,

בשלמה,

בשלמים בחטאת,

ליכא למך שהכוהנים יפגלו את הקורבן.

כי על ידי כך הם יפסידו חלקם באכילה.

זאת אומרת, לא צריך זירוז במקום

שאין להם חסרון כיס.

כי יש מתנות כהונה,

והם לוקחים את החלקים

שמגיע להם.

ממה?

משלמים, מחטאת.

שם לא צריך זירוז.

שם הם דואגים לא להפסיד.

אבל בעולה,

שכולה קליל,

כולה עולה לה שם קליל,

ואינם אוכלים כלום ממנה,

או פחי שינן,

שהם יפגלו.

זאת אומרת, הם לא ידקדקו כל כך בשחיטה ובכל מה שצריך,

ועלולים לפגל

את הקורבן.

לכן, במקום זה שיש להם חסרון כיס, הם לא מקבלים כלום.

אז שמה צריך זירוז.

שימו לב, שימו לב.

אבל יש להקשות.

הלוא בעולה יש להם בכל אופן משהו לאכול,

הם לא אוכלים,

אבל את העור הם מקבלים.

העור שווה משהו,

כן?

ואם הם יפגלו, יפסידו את העור.

אז למה צריך זירוז?

יש לומר,

על פי מה שנאמר בגמרא,

שבמדבר לא הפשיטו את העולה.

דהיינו, לא הפשיטו את העור,

אלא כל הבהמה, כולל העור, הייתה עור על המזבח.

ואם כן, העור אז לא היה לכהנים,

ולכן היה צריך זירוז.

משום שממילא הם לא מקבלים את העור ולא...

ואינם מפסידים אם הקורבן יתפגד, אז יתפגד.

מה זה? לא הפסדנו שום דבר.

אז זהו שכתב רש״י, אין צו אלא לשון זירוז, מייד,

מייד,

אבל לדורות לא צריך כל כך זירוז.

למה? כי גם בלי זירוז יש להם סיבה להיזהר מפיגול שלא יפסידו את העור.

אבל במדבר צריך צו.

זה מה שכתוב ביותר, יש לזרז על המייד,

כי יש חסרון כיס לכהנים, כי אין להם את העור.

זה אומר חנוכת התורה שוב פעם.

ופה זה דבר מדהים בשביל להבין

את מה שאנחנו מדברים כל הזמן

בעניין השחיתות

שהשם מרחם,

נביאי לסבי טרייפס.

שוחט, מקבל 19 אגורות על כל שחיטה של עוף.

אם הוא ידקדק יותר מדי לאט לאט לאט לאט לאט, הוא יפסיד.

כי כל רגע שהוא עושה, הוא עושה 19 אגורות, 19 אגורות, 19 אגורות, 19 אגורות.

אז אם הוא שוחט 30, 40,

50, עופות.

צ'יק צ'אק.

אז זה הרבה כסף.

הוא יביא הרבה פרנוץ הביתה.

ואם הוא יצטרך לדקדק כל הזמן,

יהיה לו פחות, אז זה חסרון כיס.

אז צריך

לזרז אותו.

ואם בן אדם יעשה לאט,

אז יהיה גם חסרון כיס

לבעל המשחטה,

ליבואן,

לסוחר.

בקיצור, יש שם בלאגן של חסרון כיס. או זה מפסיד, או זה מפסיד.

אז זה לא מדקדק וזה ממהר וזה ככה.

ובשביל זה כששוחטים מיליונים,

זו התוצאה.

אז אם התורה מזהירה את אהרון הכהן,

לא את מחמוד,

את אהרון הכהן

ואת בניו,

תראה,

לא יאומן כי יסופר.

אז מה יגידו כל השוחטים במשך כל הדורות? כבר אמר החתם סופר, שהעצר תופס את השוחטים

ומאכיל את כולם לבלות וטריפון וגמר את הסיפור.

אוי, אוי, אוי, אוי, קשה להאמין שאנשים ברמות כאלה יכולים

חלילה לפגל

בגלל

שזה לא יוצא לי מזה שום דבר, אז מה אכפת לי לשחוט ככה חפיף דליל, כאילו, מה זה?

איך אפשר לחשוב ככה על אהרון הכהן?

וזה ציווי לאהרון הכהן, מיד ולדורות.

ואמרנו שגם מלך

וכהן גדול

לא משתתפים בעיבור השנה

כי יש להם איזה או רווח או הפסד.

מלך שהקדוש ברוך הוא בוחר בו בעם ישראל, שיהיה מלך.

אדם

מיוחד שם במיוחדים.

עם כל זה,

הוא יכול לעשות שיקולים כאלה ואחרים שהוא צריך לפרנס את הצבא, לא לפרנס חודש יותר, חודש פחות.

כהן גדול,

אם יהיה עיבור,

אז יצא חודש תשרי כאילו בחשוון, ויהיה לו קר, הוא הולך יחף.

וכל חודש תשרי בא,

אז הוא עלול להגיד אחרת ממה שבאמת

אנשים הכי, הכי, הכי, הכי, הכי.

זאת אומרת, אי אפשר להאמין

ולהגיד מה, מה אתה אומר?

יכול להיות כזה דבר שכולם ככה ועוד ככה?

תראה לי פה אחד שהוא אהרן הכהן.

תראה לי אחד שהוא מלך ישראל.

תראה לי אחד שהוא כהן גדול.

תראה לי.

ואם על אלה יש לנו אזהרות, אז מה?

כאשר שבטבחים שותפו של עמלק.

אני אמרתי את זה?

זה הגמרא אומרת.

אין אדם רואה טריפה לעצמו? זה אני אומר, זה הגמרא אומרת.

אז איך אנשים צומחים?

אלוהיהם בטניהם.

זהו, הבטן אומרת, הכול בסדר.

צו את אהרון ואת בניו לאמור.

זו תורת החולה.

אין צו,

אלא לשון זירוז.

אמר, אם בשמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום

שיש בו חסרון כיס.

לשון רש״י.

על איזה חסרון כיס מדבר הכתוב?

דרשו חכמים, זיכרונם לברכה.

זו תורת העולה.

כל העוסק בתורת עולה,

כאילו הקריב קורבן עולה.

ככה כתוב במנחות קופיון.

נמצא שיכול אדם מישראל,

שאין ממון מצוי בידו לקנות בהמה לקורבן,

להשיג את אותה התועלת

של הקרבת קורבן,

שהתעסק בתורת הקורבן.

עכשיו, לכהנים,

בני אהרון,

יש רווח ותועלת מהקורבנות, כמו שלמדנו, מתנות כהונה.

וגם בקורבן עולה, יש להם את העור, כמו שאמרנו, לדורות.

וכיוון שכך היה מקום לחוש,

שיימנעו הכהנים מלפרסם

את המעלה להתעסק בתורת הקורבן עולה.

כי אז ישראל יעסקו בתורת העולה במקום להביא עולה.

ואז יהיה להם פחות בשר לאכול.

ונמצא שיימצא חסרון כיס לכהנים.

לפיכך הציווי הוא כך.

צב את אהרון ואת בניו לאמור.

מה לאמור?

זאת תורת העולה.

אפשר להגיד את תורת העולה?

זה ייחשב קורבן

למי שאין לו ממון.

ואז ילמדו ישראל,

ויחשב להם כאילו הקריבו ממש.

על זה כיוון רבי שמעון בדבריו,

ויותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.

חסרון כיס לכוהנים,

כי אם התחילו כולם ללמוד תורת חטאת,

תורת אשם, תורת, כל התורות האלה ייחשב להם, ואז הכוהנים לא יוכלו.

מזהיר אותם הכתוב, תזהרו צו, לאמור,

להגיד לכולם.

זה אומר בניין אריאל.

אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.

המשגיאה דפונוביץ',

רבי יחזקאל לוינשטיין, זכר צדיק וברכה,

היה אומר הכהן הגדול,

היה לא רק האדם הנעלה והמרומם שבדור,

אין למעלה ממנו.

הוא גם היה אחד מהעשירים הכי גדולים בישראל.

למה?

גדלהו משלחם.

צריך לתת לו, לתת לו, לתת לו, לתת לו.

והנה,

מצווה התורה על אהרון ובניו, על תורת העולם,

שזה קורבן, זה קורבן שכולו קליל,

ואין לכהן מתנות כהונה,

ויש לו בזה חסרון כיס.

מצווה התורה בלשון זרוז שלא יתעצל,

ולא ימנע עצמו מלקיים את ציווי ה'.

מפני שיש לו חסרון כיס, הוא לא מקבל כלום.

על מי מדברים?

הכהן הגדול,

המורם מהעם,

והעשיר המופלג,

עדיין צריך לצוות אותו על זירוז לקיים את רצון השם

במקום שיש בו חסרון כיס.

עד כדי כך מגיעים הדברים.

להבין

מה זה סוף דעתו ועומק תכונת הנפש של אדם,

רק התורה יודעת.

ביליונר.

כמה אתה יכול כבר לאכול?

יש לך קורבנות מלא שאתה אוכל מהם, אז יש קורבן עולם, בסדר.

נו,

אז יהיה לך פחות קילו, שני קילו, נו, נו.

לא יאומן כי יסופר. זה ראינו גם אצל הבנים

של עלי הכהן חופני ופנחס,

וישכבו את הנשים, חס ושלום,

לא שכבו,

אלא הלינו אותם לילה אחד, הם רוצות לחזור הביתה,

להביא את הקורבן,

שני תורים,

וללכת הביתה,

ואז המותרות לבעלים,

והם משהים אותם.

למה הם משהים אותם?

כי הם מעדיפים לטפל בקורבנות שיש בשר. מה יהיה לו גוזל קטן?

אז תחכי בצד, לא, לא עכשיו, לא עכשיו.

בשביל זה מת.

עלי בנה בעוד כעשרים אלף,

על שלא הוכיחו על המעשים שלהם, הנפשעים,

שהיו מלינים את הנשים וזה.

אז הנה רואים בפועל, תראו.

בשביל

חתיכת בשר.

יכול להיות.

הבנים של עלי, הנביא,

גדול הדור,

כהן גדול.

לא יאומן כי יסופר. זהו, זה המצב, חבר'ה. צריך לדעת.

זה המצב.

המצב הוא,

כשיש חסרון כיס,

בן אדם מתהפך וזה, וצריך לזרז.

לא אותו, אנשים זה שטויות.

דברים פשוטים שזה ככה.

גדולי עולם

של כל הדורות

הוזהרו בציווי

מן השמיים.

זאת תורת העולה.

היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה.

תורת העולה היא העולה.

למה צריך כפל לשון?

מדברים עליה.

אלא ניתן לפרש בדרך דרוש.

חכמים זיכרונם לברכה לימדו.

במנחות קופיות שאמרנו,

כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה.

ואומנם לימוד התורה לא רק

שנחשב כאילו הקריב קורבן,

אלא אף יש בו מעלה יתרה שאין בה קורבן.

ולימוד התורה שאתה לומד,

שהרי הקטרת העולה הוא זמנה כל הלילה.

ואילו ללימוד התורה אין שיעור זמן.

והזמן של לימוד התורה בין ביום בין בלילה.

וכך שנינו מצווה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.

זאת אומרת, כשאתה עוסק במצווה באותה שעה, היא מגינה ומצילה אותך.

ואילו תורה בין בעידנא דעסיק בה

ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא.

אז זאת אומרת,

מפורש

בשעה שעוסק ובשעה שלא עוסק.

אז נכון שההבנה היא שגם כשלא עוסק

היא מגינה ומצילה. מה אנחנו מבינים בשעה שלא עוסק?

לא עוסק.

הגאון מוילדה אומר, מה זה לא עסיק בה?

הכוונה שהוא לומד פרשת המצווה לא בזמן המצווה.

למשל, הוא לומד דיני פסח בסוכות.

זה נקרא לא עסיק בה.

כי עכשיו הזמן

של פסח.

מה אתה לומד לי? סוכות בפסח?

או פסח בסוכות.

זה נקרא לא עסיק בה.

לא שלא עוסק בכלל, זה אומר הגאון.

עכשיו, זאת אומרת, אין מצב לא לומד, כן?

וזה שכפלה התורה בלשונה,

זאת תורת העולה. כלומר,

לימוד התורה שהוא במקום העולה,

היא העולה.

זאת תורת העולה. כשאתה לומד את התורה של עולה,

היא העולה.

היא, יש לה מעלה יתרה מעצמה של הקורבן עולה.

ולמה?

על מוקדה על המזבח כל הלילה,

כי הכתרת העולה כל הלילה בלימוד התורה,

ביום ובלילה, אין לו שיעור.

לכן זאת תורת העולה, היא העולה.

יותר משובח.

מה שאדם לומד את התורה של עולה,

הכל לומד, לא קורא, לומד,

זה העולה יותר משובחת.

אז אתמול למדנו מה זה שכתוב לפעמים, כאילו,

כאילו,

כן?

הכאילו,

על זה אומר הגאון מווילנה, זה לא,

הרב דסלר,

זה לא כאילו וזה באמת לא,

זה באמת ככה.

מה זה, אז למה כתוב כאילו?

כי אצל הבן אדם זה כאילו,

כי הוא רואה שהוא לא עשה, הוא לא הביא את הקורבן.

הוא לא הביא את הקורבן,

הוא רק למד, זה נחשב אצלו כאילו הקרים קורבן.

באמת זה נחשב הקרבת קורבן. בשמיים זה נחשב 100%. רק אנחנו מסכנים, אצלנו זה כאילו,

כן?

זה לא כאילו כמו שחושבים כולם.

ועוד דוגמה אחת,

צו את אהרון, הגמרא בסנהדרין נ״ו אומרת אין צו אלא לשון עבודה זרה,

שנאמר,

הואיל הלך אחרי צו.

שבט אפרים, הלכו אחרי הצו של ירובעם להקריב להשתחוות לעגלים שהוא עשה.

אז צו, זה היה ציווי של עבודה זרה.

אומרת, אין צו אלא לשון עבודה זרה. זה אומרת הגמרא בסנהדרין נ״ו.

ומפני מה לא אמר הכתוב אמור אל אהרון ואל בניו,

כמו שמצינו הרבה פעמים בתורה,

למה צריך לשון של צו?

והרי שנינו שצו זה לשון עבודה זרה.

אז מן הראוי בכלל לא להשתמש

בלשון הזה, צו.

כאילו זה עניין של עבודה זרה, למה להגיד את זה? תגיד אמור,

דבר.

למה צו?

צו אמרנו שזה לשון...

של עבודה זרה,

אלא היא הנותנת.

כותב הרמב״ם,

כל כהן שעבד עבודה זרה,

בין במזיד,

בין בשוגג,

אף על פי שחזר בתשובה גמורה,

לא ישמש במקדש לעולם,

שנאמר ולא יגישו אליי לכהן.

זהו.

זה, בלכות ביאת המקדש, ט' יג'.

עכשיו אהרון,

היה לו חלק במעשה העגל,

והיה מקום לסבור שחס ושלום חל עליו דין כהן שעבד עבודה זרה,

ואז הוא יהיה פסול.

לפיכך אמרה התורה, צב את אהרון

ואת בניו לאמור,

זאת תורת העולה, דווקא בלשון של צב.

לרמוז לעבודה זרה ולומר,

אהרון לא היה לו חלק בנחלה במעשה העגל.

כל מה שהוא עשה, לא עשה,

אלא לקדש שם שמיים ולהציל את ישראל מרדת שחת.

אז לכן היא אומרת, דווקא אצלו את הלשון צב.

כן, כן,

צב.

ואני מצווה אותו בלשון צב.

נכון שצב זה לשון של עבודה זרה,

אבל הנה אני מצווה אותו מה כן לעשות ולהמשיך בעבודת הקורבנות,

כי אין לו שום חלק בנחלה בעניין העגל. כל מה שהוא עשה זה היה בשביל להציל.

אז עכשיו אפשר.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שם בדיקורת עונג שבא.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שם בדיקורת עונג שבא.

עם מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי

שביעי שבת עם מקדשי מקדשי מקדשי שביעי שבת