פרפראות וחדושים לפרשת ויקהל תשפו - חלק ג'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לעילוי נשמת כדוסן שרה בת מהרתה

וכל אלה שאין מי שיאמר עליהם קדיש

תהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל

ישובו מהרה בתחיית המתים אמן

פרפרות וחידושים

פרשת ויקל שנת תשפוך

ויבואו האנשים על הנשים

רש״י אומר על הנשים על הנשים זה עם הנשים

נו אז למה לא כתוב במפורש

ויבואו האנשים עם הנשים

למה לכתוב על בכוונה עם

תכתוב ישר על

בעל חידושי הרים

מבאר

חכמים זיכרונם לברכה

אמרו על הפסוק ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם

התנחומה אומר

אשר באוזני נשיהם לא נאמר

אלא אשר באוזניהם

להשמיענו

שאנשים לא חטאו בעגל

וידוע

בנדבת המשכן

היה מעשה התשובה של עם ישראל על מעשה העגל

בחכמים אמרו

במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים

אינם יכולים לעמוד

יוצא שהאנשים שחטאו בחטא העגל

ועכשיו חזרו בתשובה

הם במדרגה גבוהה יותר מאנשים

כי הם לא השתתפו במעשה העגל

לפיכך כתוב ויבואו האנשים על הנשים במדרגה למעלה מהם

אם היה כתוב עים לא היינו לומדים את זה

בכל איש אשר

נמצא איתו תכלת וארגמן הביאו.

כל מרים תרומת כסף

הביאו

את תרומת השם.

בכל אשר נמצא איתו עצי שיטים הביאו.

רואים שיש חלק נמצא איתו ויש כל מרים הביאו.

בלי נמצא איתו.

מה הולך פה, נמצא איתו, לא נמצא איתו?

מה שהיה לישראל בביזת הים היה שלהם לגמרי.

למה?

זו הייתה ביזה מן ההפקר

שלהם,

ממון שלהם.

מה שהם עשו, כסף וזהב והכול, מהים, מה שפלט הים,

מכל המסרים,

שנתן להם פיתוי.

פרעה.

בשביל שיצאו למלחמה אחרי כל המכות, עשר מכות,

בשביל לצאת, אתה מבין, עוד פעם לרדוף אחרי אלה שיש להם הקדוש ברוך הוא כזה גדול,

צריך היה לשלם הרבה הרבה הרבה, אז הוא מילא אותם בכסף זהב רק שיצאו.

אז זה פלט הים,

והעם בישראל אספו, וזה ההפקר, וזה שלהם, הכסף שלהם.

אז מה הם אספו?

כסף וזהב וכולי וכולי.

אבל שמלות,

זה חביבי משקל, ולסחוב, וזה נפח,

זה לא לקחו רק ביציאתם ממצרים, שהשם ציווה,

ושאלה אישה משכנתה ומגרד ביתה וכולי.

וגם עצי שיטים,

זה לא פלט הים עצי שיטים,

זה עוד מיעקב אבינו שהוריד למצרים, כי ידע שעתיד להיות משכן,

וכבר הכין את העצי שיטים.

אז היו חלק,

שהם

שמרו על העצי שיטים לקיים צוואת הזקן,

וכשיצאו ממצרים, הם לקחו את זה איתם. אז זה נמצא איתם, נמצא איתם.

ואלה ששאלו, זה גם היה נמצא איתם, כי הם לקחו את זה ממצרים,

לא מצאו את זה בביזת הים.

אבל כל אחד שהרים תרומה זה מהכסף שלו, מהכיס שלו, שלו פרטי, זה לא נמצא איתו, זה שלו פרטי.

נמצא איתו זה פיקדון.

למה השם ציווה לקחת שמלות?

זה בלשון שאלה,

כן? לא שלך,

זה שאול אצלך.

יש לזה מטרות.

אבל זה פיקדון, זה נמצא אצלך.

וגם עצי השתים זה לא שלך.

זה רק נמצא אצלך כפיקדון בשביל להעביר את זה, לבנות אחר כך את זה.

אז לכן חילק הכתוב ואמר,

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן,

זה נמצא איתו.

אחר כך כל מרים תרומת כסף הביאו, זה שלהם.

זה לא נמצא איתו, זה שלו פרטי.

וכל אשר נמצא איתו עצי שתים זה גם כן פיקדון וזה לא שלו.

זה אומר התפארת יהונתן.

רבי יהונתן, אי בשיץ.

זכר צדיקה.

כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת אדוני, וכל אשר נמצא איתו עצי שתים לכל מלאכת העבודה הביאו.

וספר קהילת יצחק מביא

שהמגיד משקוד.

הוא אומר כי היו שתי תרומות בפסוק.

ויש הפרש ביניהן.

בהתחלה הוא מספר

על מי שהביאו כסף ונחושת.

עליהם נאמר שהם הביאו תרומת אדוני.

אחרי זה הוא מדבר, מי שהביאו עצי שתים

לא הזכיר תרומת אדוני.

אז הוא מבאר.

מי שהביא כסף ונחושת,

אז הוא מביא את זה מהכיס,

מטבעות של כסף, זהב, חושת.

אז זה לא מבחינים כל כך שהוא נותן את זה, כן?

הם באים הרבה, וזה, ונותנים, ונותנים. זה לא מפורסם כל כך.

אז זה נעשה לשם שמיים, אין בזה גאווה כאילו בזה.

אבל מי שמביא עצי שתים, הוא הולך, כולם אומרים, וואו, וואו, תראה מה הוא מביא.

אז מתערבב בזה קצת גאווה וכבוד וזה, זה כבר לא לשם שמיים גמור, אז לא נאמר בו תרומה לשם.

אז זה החילוק.

למה פה נאמר ופה לא נאמר?

זה אומר הקהילת יצחק.

כתוב, וכל חכמת לב בידיה טבו.

מה החוכמה?

ומה זה בידיה?

יש דין בנזיר כד.

כל מה שקנתה אישה קנה בעלה.

זה הדין.

אישה מצאה מציאה זה של בעלה.

אישה עבדה

לבעלה.

כל מה שקנתה אישה קנה בעלה.

אבל גם כתוב שם בנזיר

שאם היא קמצה מעיסתה

או שנתן לאחר על מנת שאין לבעלה רשות בה,

אז זה שייך לה, לא לבעלה.

וגם הדין הוא בעצם שמעשי ידיה לעצמה.

באמת מה שהיא עושה בעצמה זה שלה.

אלא חכמים תיקנו שיהיה לבעל

מעשי ידיים של האישה תחת מזונות.

בגלל שהוא זן ומפרנס והוא נותן לה מזונות,

אז לכן כל מה שקנתה אישה, לבעלה.

אבל היא יכולה לומר לו, איני ניזונת ואיני עושה.

זאת אומרת, אני לא רוצה, אל תיתן לי מזונות,

אל תאכיל אותי, אל תדאג שום. אני דואגת לעצמי בשלום.

עכשיו במדבר היה מן.

מן.

אז הנשים לא היו צריכות את המזון מהבעלים.

כל אחד היה לו מן, עומר לגולגולת.

אז מעשי ידיה לעצמה,

כי היא לא ניזונת מהבעל.

זה שכתוב בכל חכמת לב,

כל אלה שהיו החכמות שידעו את הדין הזה,

שמה שקנתה אישה, קנה בעלה,

והייתה רוצה לנדב,

בידיה תבוא.

רצה לומר מה שעשתה בידיה,

שהוא לעצמה,

אז היא יכולה לנדב את זה.

אז לכן בידיה תבוא,

ואז מעשה עצמה שלה, והיא יכולה לנדב.

זה אומר הפרדס יוסף.

עוד פסוק

וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחוכמה,

טבעו את העזים.

כותב רשי,

היא הייתה אומנות יתרה,

שמעל גבי העזים טבעו אותם. זאת אומרת, לא עשו גז והוציאו את הצמר,

ואחר כך טבעו, כמו שעושים במפעלים בכל מקום.

מעל גבי הבעל חי, כשהוא חי

הם טבעו.

למה עשו כן?

מה התועלת?

כתב בצופנת פעניה

עשיית

המשכן

זה מצוות עשה שהזמן גרמה.

למה?

כי אפשר לבנות את המשכן רק ביום

ולא בלילה.

וביום הקים את המשכן.

ונפסק בגיטין,

מ.ה.

אישה פסולה לכתוב סתם,

ספרי תורה מזוזות.

פסולה.

למה?

כל שישנו בקשירה,

ישנו בכתיבה. וקשרתם וכתבתם.

אתה לא יכול לקשור כי אתה לא מצווה בזה.

וזה מצווה שהזמן גרמה.

אז אתה לא יכול לכתוב.

אז נשים לא יכולות לכתוב.

וכל שאינו בקשירה, אינו בכתיבה.

כתבו התוספות,

הוא הדין בשאר מצוות שאישה פטורה,

אז היא פסולה.

פסולה לעשות אותם.

למשל, להגות תלו עליו בשביל הבעל.

למה היא לא חייבת במצוות לעולם?

ולעשות ציצית.

לא כמו היום שעושים במפעלים, גם פיליפיניות,

לא רק שיהודיות.

יוצא אפוא שעשיית יריעות המשכן,

שהן חלק מבניין המשכן,

התביעה הייתה בשביל היריעות.

אז עשיית היריעות של המשכן זה חלק מבניין המשכן.

זה נקרא מצווה של זמן גרמה.

נשים

פסולות

לעשות זאת.

אז איך הם תבעו את העיזים

ליריעות המשכן?

הרי התביעה היא חלק מעשיית היריעות, וזה מצווה של זמן גרמה.

אלא יש לומר,

לכן טבעו הנשים את הצמר על גבי העיזים

ובזה מכשירו את הטביעה.

למה? במסכת שבת ע'ד סבירה לי לרב כהנא

שטבע צמר בשבת

מעל גבי העיזים פטור.

טבעת העם אין זו דרך טביעה.

זה לא מלאכה.

ככה לא טבעים.

חומר פטור.

ומכיוון

שאין דרך לטבות

בצמר מחובר,

אלא בצמר גזוז,

מסתבר שאם כן טבעים אותו במחובר

וכשנעשה צמר לצמר

כבר טבוי הוא.

זה נחשב שהוא כבר טבוי.

זאת אומרת, אז כאילו נעשתה הטביעה מעליה.

לכן אף בטביעת הנשים את הצמר מעל גבי העיזים נחשב הדבר שנטבע הצמר מאליו

ולא על ידי הנשים,

ואז הוא כשר.

ונראה שכל העשייה במשכן

שנעשית מעליה הייתה כשרה.

מאיפה לומדים?

לדוגמה המנורה,

היא נעשתה מעליה.

וגם הקמת המשכן

לא יכול היה משה להקימו,

אלא הוקם המשכן גם מאליו.

וגם

בקיעת האבנים על ידי השמיר,

זה לא נעשה על ידי האדם.

תולעת השמיר עברה, ועם הלייזר שלה היא חתיכה את הכול.

אז זאת אומרת,

כל המצוות היו צריכות לעשות על ידי האדם כשר,

ואישה לא הייתה כשרה לעשות,

אבל באופן הזה שעושה מעל גבי העיזים,

זה נחשב טבוי כבר, וכאילו מלאכה נעשתה מעליה,

ולכן הן היו חכמות.

כי נשא ליבן אותנה בחכמה.

מה?

אנחנו לא נתרום, לא נעשה בשביל המשכן?

מה?

מה?

מה?

אז לכן הם עשו בחכמה.

בכל הנשים,

לא כולם,

אבל בכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה,

טבו את העיזים מעל גביהן.

בזה יכולה הייתה להתקבל עבודה,

זו תרומתן.

איזה חוכמה, יא חביבי.

אבל שתדעו גם שהרמב״ם פוסק שנשים חייבות לבנות את המשכן, גם כן יש להן דין חיוב.

ובכסף מישנה מביא את המקור להרמב״ם מהפסוק הזה של המב״ם.

ועוד דבר,

בכל אישה חכמת לב בידיה תבוא,

זה בלשון יחיד אישה.

אחר כך הפסוק השני, בכל הנשים,

לשון רבים,

תבוא את העזים.

המשך חוכמה מסביר

מה בתכלת ובהרגמן כתוב בלשון יחיד אישה, וכאן כתוב בלשון רבים נשים.

זאת אומרת, משום שאת העיזים תבוא גם נידות.

שתבוא על העיזים.

וכמו שאומר בשבת, ומובא ברש״י,

כי בעלי חיים אינם מקבלים טומאה.

אבל בתכלת, כשהוא מקבל טומאה,

אז תבוא רק טהורות.

לכן נאמר בלשון יחיד, רק אישה טהורה יכולה לטבות תכלת וארגמן.

אבל נשים במצב כזה,

הן יכולות, אם הן טובות מבעלי חיים, כי הן לא מקבלים טומאה. אז ממילא אפשר יהיה להשתמש

בצמר הזה שנטבע.

‫כל איש ואישה

אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה,

אשר ציווה אדוני לעשות

ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לאדוני.

לא קלטתם את הפסוק, אז אני חוזר עוד פעם.

כל איש ואישה

אשר נדב

ליבם אותם להביא לכל המלאכה,

אשר ציווה אדוני לעשות

ביד משה,

הביאו

בני ישראל נדבה לשם. למה צוחק את בני ישראל? מדברים על כל איש ואישה, אז במי מדברים?

בגויים מדברים על ישראל.

למה הוסיף פה

הביאו בני ישראל נדבה לשם?

בשביל מה צריך את זה?

אז שוב,

יש פה דבר נסתר בתוך הפסוק הזה?

בעל פי מעשה נבין.

מסופר על המהרשע הקדוש,

היה לו בית מדרש קטן והיו תלמידים רבים ורצו בני הקהילה לבנות לו משהו גדול.

התאספו כולם

והם מוכרים את אבן הפינה.

זכות

כל הבניין יעמוד מאבן הפינה.

וניגש אדם

צדיק בעניו,

נחבע אל הכלים,

בא לשמש,

אמר לו, תשמע,

כל מה שיגידו תוסיף,

אני משלם.

העלו את זה ל-500 רובל כסף.

אנשים תמהים.

מי זה שיש לו כל כך הרבה כסף

שמעוסקים לשים סכומי עתק כאלה?

ניגש לגבאי,

שואל אותו את מי להזמין

להניח את אבן הפינה.

הוא אומר לו את המהרשעה.

וואי, וואי, וואי.

הוא מכבד אותו, אף אחד לא יודע, אבל מי קנה.

כולם הלכו הבית,

והמהרשעה אומר לו, אני רוצה לראות את האיש הזה שתרם את הסכים הנכבד הזה.

הלך, הביא אותו.

שאל אותו, איך, מאיפה, מה?

אמר לו, האמת,

אני לא אדם עשיר כלל,

אבל אין לי בנים,

ולכן אני נודב את כל הכסף הזה.

דרך אותו.

אמר שר שהשם יחון אותו בבן זכר,

ואכן נולד לו בן,

תכף ומייד אחרי הברכה.

‫גדל הנער,

‫נעשה בר מצווה.

‫לקח אותו לישיבה של המהרשה.

‫לא רצו הגבאים לקבל בגיל כזה את הנער.

‫אבא שלו נכנס למהרשה וסיפר לו,

‫כשאתה בירכת אותי, וזה הבן מהברכה שלך,

‫כשתרמתי את הזה,

‫וקיבלו את הנער לישיבה.

‫זה המעשה.

‫אז מניין היה לה מהרשה ביטחון ‫שהוא יזכה לבן, ‫אם שנים רבות לא היה לו?

‫תראו מה כתוב בפסוק.

‫כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם ‫להביא לכל המלאכה אשר ציווה

‫מה שהם לעשות ביד משה,

‫הביאו בני ישראל, ‫הם יביאו בנים לישראל.

‫אז מי שמשחרר כמו שצריך,

‫בשביל זה תקוע פה בני ישראל. ‫מדברים בהם, למה צריך? ‫גם בני יקבלו בנים.

‫איי, איי, איי.

‫אז זה מהרשה מביא.

‫ועכשיו תשמעו סיפור, סיפור ידוע,

‫אבל שוכחים לפעמים את הפרטים,

‫יש כאלה לא מכירים.

‫הפסוק, וימלא אותו רוח אלוהים בחוכמה, ‫בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ‫ולחשוב מה חשבות לעשות בזהב ובכס ובנחושת.

‫במילא אותם חוכמת לב ‫לעשות כל מלאכת חרש וחושב.

‫שוב, בספר קהילת יצחק,

‫הוא מביא על הפסוקים האלה,

‫שרבי חיים מוולוז'ין פירש אותם

לאיש כפרי שהפסיק לתת נדבה לישיבה.

‫כשהוא ייסד את הישיבה, ‫אם הישיבות, וולוז'ין,

‫שלח שליחים מכל קצווי ארץ

‫לאסוף כסף,

‫להקים את הישיבה.

‫היה לו רשימות והיה עובר עליהן ‫ובודק מי הביא, כמה הביא וכו'.

‫התברר שיש איזה כפול.

פי אחד

שנותן 50 רובל כסף

כל שנה.

עברו שנים,

והמשולח, הגבאי הזה שהיה הולך,

אמר לו, כבוד הרב, אני צריך סוס ועגלה.

אני לא יכול לחכות עד שיהיה עגלון, לפעמים תקוע, לפעמים הוא זה,

זה לא היה כמו שירות מוניות צ'יק צ'אק, אתה מזמין ובאים.

אתה יכול לחכות ימים עד שיהיה לך בכלל

בעל עגולה.

אז הוא אמר, למה אני צריך?

תן לי פרייבט שלי, סוס ועגלה שלי, ואני אגיע יותר מאלה מקומות, וככה יתרבוע.

נתן לו.

אבל אני גם צריך בגדי חליפות

להיות ככה זה יחשיב.

ואנשים יתרמו, לא באחד ככה מצ'וקמק וזה.

נתן לו.

טוב,

באחד הסיבובים הוא מגיע לכפרי,

מהכפרי הוא אמר אותו,

חביבי, הבן אדם מדושן, חליפות, עגלה עם סוס וזה.

לא נותן יותר.

אני נותן לסוס, אני נותן לעגלה, אני נותן לבן.

לא נותן יותר.

ובחיים מבולשים בודק.

כבר יש שם בן אדם השנה לא נותן.

שואל אותו, מה קרה?

אז הוא אמר לו.

הוא אמר לו, אתה יודע מה, מתי שאתה נוסע עוד פעם אליו,

אני בא איתך.

נסע איתו.

טוב,

שאל אותו, תגיד לי,

למה אתה כבר לא נותן?

אז הוא אמר לו,

אתה רואה, אני נותן לישיבה, אני לא נותן לסוסים ולעגלות ולזה.

אז הוא שאל אותו,

תגיד לי, למדת פעם גמרא?

אז הוא אמר לו, לא.

למדת תנ״ך?

הוא אמר לו, לא.

הוא אומר לו, אבל חומש למדתי.

טוב, תביא את החומש,

פתח לו פה את הפסוקים האלה שלמדנו,

אמר לו, תשמע, בואו נבין מה כתוב בפסוקים.

‫הוא אומר,

למשל,

‫נגיד שאדם היה גאון גדול,

‫הייתה לו שלמות במלאכה של תפירה,

‫מומחה בתפירה, ‫גאון גדול, מומחה בתפירה.

‫לא לפחיתו תהיה לו כי נכתוב עליו התואר,

‫הגאון הגדול,

‫פטיש החזק,

‫עמוד הימיני, צדיק יסוד עולם,

‫באחיית הטוב.

‫ולא ככה בפסוקים לפנינו.

‫הגמרא אומרת

על הפסוק,

‫וימלא אותו רוח אלוהים בחוכמה, ‫בתמונה ובדעת.

‫יודע היה בצלאל לצרף אותיות ‫שנבראו בהם שמיים וארץ.

‫אז איך ייתכן שכותבים עליו אחר כך ‫לעשות בזהב ובכסף

ובנחושת?

‫ועוד,

‫מילא אותם חוכמת לב ‫לעשות כל מלאכת חרש וחושב.

‫הרי זה דומה למה שאמרנו,

‫שנכתוב על הגאון,

‫חיה טוב.

‫אלא מה?

‫טמון פה משהו.

‫במשכן היו מקומות שונים.

‫קודש הקודשים היכל, עזרת כהנים, ‫עזרת ישראל, עזרת נשים,

‫וכל אחד מקודש מחברו.

‫עזרת ישראל מקודש מעזרת נשים, ‫וישראל קדושים הם, ודאי כל אחד ביקש,

‫כי יתנו נדבה בקודש הקודשים. ‫כל אחד רצה בטח

שהכסף שלו ילך לקודש הקודשים,

אבל זה אי אפשר שכל הכסף יהיה לך קודש הקודשים, אז איך יבנו את ההיכל ואיך יבנו את הזה ואיך זה, זה אי אפשר.

אז בחר הקדוש ברוך הוא בבצלאל שהוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ וגם יודע מחשבת

קול נודד ונודב.

מי שראה שהתכוון בנדבה לשם שמיים גמור נתן את הנדבה בקודש הקודשים.

מי שנתן אבל היה לו גם איזה פנייה קטנה.

זה שם כבוד.

אז הוא נתן את הנדבה שלו בהיכל

או בעזרת כהנים.

מי שנתן בשביל כבוד,

אז הוא שם את זה בעזרת נשים.

זה הכוונה של הפסוקים.

וימלא אותו רוח אלוהי בחוכמה, בתבונה ובדעת.

יודע לצרף שמיים בארץ באותיות,

לחשוב מה חשבות.

יודע מה חשב כל בן אדם.

לעשות בזהב ובכסף ובנחושת.

הוא ידע

איפה לשים את הנדבה של כל אחד ואחד

לפי מה שהוא ראה,

את הכוונה אם היא טהורה או לא טהורה.

ומילא אותם חוכמת לב לעשות כל מלאכת חרש,

אבל לא רק חרש,

העיקר חרש וחושב.

הוא יהיה יודע מה חושב כל אחד שנודד.

לכן,

אומר לו רב חיים לכפרי,

דע

שכל אלה

נדרש לעניין הזה,

זאת אומרת, המשולח

צריך

ללכת לבגדי פאר.

ולא רק זה,

גם צריך נער משרת שיהיה לו.

וכל דבר שאתה רואה,

כי בעבור זה יתרבו הנדבות.

עכשיו,

אם הכוונה שלך היא באמת רק לשם שמיים,

תדע שהמעות שלך

הם יהיו בשביל אלה שיהגו בתורה יומם ולילה.

אבל אם אתה נותן גם לשם כבוד,

אז זה כסף בשביל העגלון.

ומי שנותן רק לשם כבוד, זה בשביל הסוס.

בכל זאת,

גם זה למצווה יחשב.

אבל לא באותה רמה.

לכן לא טוב עשית, ידידי, שנמנעת מליתן נדבתך בעבור טענתך.

אז מה הוא אמר לו?

אם הכוונות שלך היו טובות,

מה אכפת לך שיהיה סוס ויהיה זה?

הרי גם במשכן היה אדנים.

והיה עתדות,

והיה יריעות,

והיה מזבח, והיה כל מיני.

אז איפה הולך כסף?

לא צריך עתדות?

לא צריך אדנים?

על מה תעמיד ארצי שיטים?

צריך את הכל.

אבל הנדבה שלך הולכת לפי הלב שלך.

אז מה אכפת לך שיש סוס בעגלה?

זה לא התרומה שלך הולכת לסוס.

יש מישהו אחר שמתכוון לקוות זה ילך לסוס.

אבל אתה, אם התכוונת טוב, אז הכסף שלך הלכנו.

לא היית צריך לבטל את התרומה.

כמובן שהוא החזיר את התרומה וכו' וכו'.

אבל מפה לומדים

שאדם צריך לדעת

שלפי הנדבה,

ככה

היא הולכת למקום שראוי לו.

החפץ חיים מגלה לנו

מה שכתוב בפסוק.

ויקרא משה אל בצלאל ואל ההוליאה ואל כל איש חכם לב,

אשר נתן אדוני חוכמה בלבו,

כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה.

מי שהלב שלו נדב אותו ונשא אותו לעשות דברים,

השם מסייע לו ונותן לו חוכמה ומסייע לו להשלים את המשימה.

יסוד גדול בעבודת השם, אם אדם נושא ליבו למשימה בענייני תורה ומצוות,

אפילו אם המטרה היא כבר הרבה מכפי כוחו,

השם משלים את החסר,

כדי שיושלם העניין.

אבל יש תנאי לסייעתא דשמיא הזאת,

שהוא באמת מבין

שהשם נתן לו חוכמה לעשות, ולא חוכמה שלו שהוא גוין,

או שהוא מבריק,

או שהוא מומחה.

אל תתלה. אם אתה תולה שזה חוכמתך,

אין סיוע משמיים.

אבל אם אתה יודע שכל מה שאתה עושה זה מחוכמת השם שנותן בלבך,

תקבל סייעתא דשמיא.

אז זה מה שכתוב פה.

בכל איש,

ואל כל איש חכם לב אשר נתן השם חוכמה בליבו. מי נותן את החוכמה?

השם נותן את החוכמה הזאת.

מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר ציווה השם לעשות אותה.

למה מעריך הפסוק לפרש?

שהשם ציווה לעשות את אותה מלאכה.

את זה אנחנו כבר יודעים שהשם ציווה, אחרת למה הם עושים? בלי ציווי, מה פתאום שיעשו?

אז למה כתוב מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר ציווה השם לעשות אותה?

מרבים העם להביא.

כשהביאו בני ישראל נדבות למלאכת המשכן,

מי שראה יכול היה להבין,

שזה לא בגלל ציווי של השם,

אלא הם רצו פשוט שתהיה להם תשובת המשקל על מה שהביאו זהב וכסף לעגל.

ועכשיו רצו לכפר.

מתי נודע שזה רק לצורך קיום מצווה,

הם מביאים את הנדבה, ולא לכפר על חטא העגל?

כאשר הרבו העם

והגדילו את התרומות

יותר ממה שהוציאו על העגל.

אז הוכח והוברר שרק מפני ציווי הם עושים.

כי אם זה לתשובת

המשקל

על ההוצאות לעגל, היה מספיק שיבואו בדיוק את אותו סכום.

אבל מרבים העם,

זה מראה שהם עשו את זה מפני ציווי השם,

לכן כתוב במפורש

למלאכה וכו'.

ויצב משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש.

מהפסוק הזה

למדו חכמים זיכרונם לברכה על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

וידוע שאדם אינו מתחייב בהוצאה

אלא כשהוא עוקר חפץ

שהיה מונח על מקום שרכב לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים

וגם הניח אותו על מקום.

ארבעה טפחים על ארבעת טפחים.

והגאון מווילנה אומר,

זה רמוז בטעמים של הפסוק.

לקמין דלא רמיזה בו רייתא.

הוא אומר, הטעמים של הפסוק הזה הם ככה.

מונח

רביעי,

מה שאנחנו קוראים רביע,

זרקה,

ואחר כך שוב פעם מונח רביעי.

דרמוז.

כי אין אדם חיה בהוצאה שהזריקה היא גם כן מכלל ההוצאה, גם אם אתה זורק זה נחשב הוצאה.

אלא אם כן החפץ מונח לפני העקירה,

ואחרי כן בהנחה על ארבעה טפחים,

על ארבעה טפחים.

אז הטעמים זה מונח קודם כל רביעי, על ארבעה על ארבעה,

אחר כך יש זרקת הזריקה,

ואחר כך שוב פעם מונח רביעי,

ורמוז לך פה כל הדין הזה של ההוצאה,

שמפה למדו ויעבירו כל במחנה לאמור איש וישר יעשו וכדומה.

שזה עניין עוד איסור הוצאה מרשות לרשות.

מדהים.

אז פורנו אומר, במראות הצובעות

אשר פתח אוהל מועד.

ברש״י, טעינו, יש שם אריכות

שמשה רבנו מאס,

כיוון שהן עשויות המראות לייפוי וזה,

זה לא כל כך יכולים לעשות עבירות עם זה.

אז הוא לא רצה להשתמש בהן, והשם אמר לו,

אדרבה, שייקח אותן, חשובות בעיניו מאוד,

ויעשו את הכיור מהן.

עכשיו, אספורנו כותב,

במראות הצובעות,

הוא אומר, אשר צבאו פתח אוהל מועד,

לשמוע דברי אלוהים חיים.

הנשים צבאו,

צבאות,

כמויות של נשים באו לשמוע דברי אלוהים חיים,

ככתוב היה, כל מבקש השם יצא אל אוהל מועד.

משה רבנו העביר את האוהל שלו מחוץ ל...

‫מחנה אחרי העגל,

וכל מבקש השם היה הולך לשמוע ‫דברי אלוהים חיים ממשה רבנו.

‫והיו הנשים צובעות שמה.

‫ואותן הנשים מעשו ענייני תכשיטיהן ‫והקדישו מראותיהן

‫להורות שאינן צריכות עוד להן.

‫זאת אומרת, עם זה, עם המראות האלה, ‫הם הקימו צבאות-צבאות.

‫למה היו מותשים הבעלים, עבודת פרך,

‫ולא היו יכולים להוליד, ולא היו מתרבים.

‫מה עשו הנשים? ‫היו לוקחות את המראות, מתייפות,

‫והולכות לבעלים שמה לתת להם ‫קצת לאכול לשתות ככה.

‫הוא אומר לו, תראה, ‫אני יותר יפה ממך, אבל זה, זה, זה, וככה,

‫תחת התפוח, עוררתיך.

‫אז מדברי משה רבנו,

‫הם הבינו שלא צריך את כל זה וכו'.

‫יש יהודייה צדקנית בשם לאה דרעי,

‫שהיא עושה ממש מאמצים,

‫שנשים לא יתאפרו בצאתה לרשות הרבים.

‫ויש הרבה נשים שנשמעות לה, וברוך השם,

‫בזכות צניעות כזאת, ‫תראו, תראו מה זה. ‫תראו, תראו, מראות הצובעות, ‫לקחו אותם את המראות האלה שהם לאיפוי, ‫ונתנו אותם, והשם שם אותם

‫על הכיור איפה שמקדשים.

‫הכהנים, ידיהם ורגליהם לפני העבודה.

‫אז זאת אומרת, כשמואסים בענייני ‫התכשיטים והקישוטים והקור,

‫ולא מושכים את העיניים לאנשים ‫וחלילה מחטיאים אותם,

‫אצל הקדוש ברוך הוא זה דבר חשוב מאוד, ‫חשוב מאוד מאוד מאוד.

‫ואנחנו עדיין

‫בחודש הדף.

‫משם משם משם משם משם משם משם ‫מי שנכנס אדם.

‫משם משם משם משם ‫מי שנכנס אדם.

איי-איי-איי, מי שנכנס, נכנס אדר, מרבים בשמחה.

מי שנכנס ואפילו יצא, מרבים בשמחה.