דיני נוסח ברכות חנוכה, ברכת שהחיינו, הדלקה כהלכתה ודין שליח, אורח ובחור ישיבה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הקורא הוא,

איפה לא ראו,

ופה עיניי מרחה, ואותי זמן של עוד חיים.

לפני שאנחנו מדליקים את הנרות אנחנו מברכים קודם את ברכת המצוות וציווינו להדליק נר חנוכה.

אצלנו בגמרא הגרסה להדליק נר של חנוכה,

וכך הגרסה אצל אחינו בני ישראל האשכנזים,

ככה הם נוהגים לברך.

אבל אנחנו נוהגים לברך

להדליק נר חנוכה בלי המילה של.

יש שתי גרסאות בגמרא,

זו הגרסה הנכונה, וכך צריך להיות גם על פי הקבלה.

ראשי תיבות של שם קדוש,

נחל, נחל, נוצר חסד לאלפים.

זה הראשי תיבות,

נפשנו חיכתה להשם, גם פה אותו דבר.

ולכן אנחנו אומרים,

מברכים בנוסח הזה בלכתחילה.

מי שאמר של, בדיעבד יצא.

אין כאן מחלוקת, חלילה,

שאולי הברכה לבטלה.

כולם מודים, בין אם תאמר כך או תאמר כך,

בכל מקרה זה בסדר.

אבל בלכתחילה,

יותר מיודר הנוסח הזה.

גם חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים,

גם הם נוהגים כך.

כך כותב הגאון הרב אלעזר שפירא, בעל מנחת אלעזר,

שכך הם היו נוהגים.

גם חסידי נדבורנה,

גם כן כך היו נוהגים כמונו,

כלומר להדליק נר חנוכה בלי המילה של.

אבל בנר שבת גם אנחנו אומרים להדליק נר של שבת.

השאלה היא, מה ההבדל? למה שם אתה אומר את המילה של, פה לא?

שם, ביום שבת, יש לנו כמה וכמה מצוות, זכור ושמור,

יש לך כמה דברים.

אחת מהמצוות של שבת,

זו העניין של נר.

ולכן אתה אומר להדליק נר של שבת, שהוא לצורך דברים האחרים גם.

כאן לא. כאן הדבר הוא מצווה בפני עצמה,

ולכן המילה של מיותרת.

וכמו שאמרנו, גם על פי הפשט, גם על פי הקבלה,

כך צריך להיות, לברך,

להדליק נר חנוכה.

מחלוקת בראשונים, כשאדם ממנה שליח.

האם השליח שמברך

יברך להדליק נר חנוכה,

או במקום זה על הדלקת נר חנוכה?

תודה.

לפי הרמב״ם צריך לשנות את נוסח הברכה ולומר במקום להדליק,

לומר על הדלקת נר חנוכה.

כך הרמב״ם לומד את הסוגיה בפסחים ז',

שם הגמרא עוסקת בנושא של ברית המילה.

ונוסח הברכה הוא,

מציוונו על המילה.

לפי הרמב״ם,

למה? בגלל שהמוהל הוא שליח של האבא.

כמו שהגמרא אומרת שמה, לא שגד אליו אי-מהיל.

אבל אם האבא בעצמו הוא המוהל,

במקום לומר על המילה, צריך לומר למון את הבן.

זה הנוסח שהרמב״ם כותב,

וכך פסק מרן ביורה דעה סימן רסע מחה.

אם כך, לפי זה גם פה יחול אותו כלל ואותו דין.

אם האדם הזה מדליק לעצמו,

יברך להדליק נר חנוכה.

אבל אם הוא שליח,

יברך במקום להדליק על הדלקת

נר חנוכה.

אבל יש חולקים בכל מהלך אותה הסוגיה,

ושוב, מחלוקת בפשטנים,

הקבלה תכריע. ולפי דברי המקובלים,

בכל מקרה צריך לומר,

ראשי תיבות נחל, כמו שאמרנו,

להדליק נר חנוכה.

ההסברה השנייה במהלך הסוגיה שם,

ההבדל בין אותן הברכות שאומרים ל-לא יתעטף בציצית, להניח תפילין,

לבין הברכות שאומרים בלשון על-על נטילת ידיים וכיוצא בזה,

ההבדל הוא אם זה לוקח זמן או שהמצווה נגמרת מהר.

אתה אומר על נטילת ידיים, על המילה,

זה לא לוקח הרבה זמן.

אפילו אם המהל הוא לא זריז כל כך,

אז זה לא ייקח לו רבע שעה או חצי שעה,

אלא לוקח לו,

במקום חמש או שש שניות ייקח לו עשר שניות.

אבל זה נגמר מהר, בדבר כזה צריך לומר על.

אבל מצווה שלוקחת

הרבה זמן.

אתה מתעטף בטלית, אתה מניח תפילין,

אתה לא מוביל את הטלית אחרי שתי דקות,

אתה נשאר עם זה הרבה זמן.

ולכן גם באותן המצוות אתה משנה את נוסח הברכה,

אתה אומר להתעטף בציצית.

אם כך, מה ההבדל אם אתה שליח או שאתה בעצמך מדליק את נרות החנוכה בבית שלך?

בכל מקרה אתה צריך להדליק חצי שעה,

אם כן צריך לומר להדליק נר חנוכה.

בין אם אתה שליח בין אם אתה לא שליח.

כך שגם המהלך של הסוגיה שם,

גם הוא לא מוסכם וגם הוא שנוי במחלוקת הראשוניים.

דווקא מינה גם וציוונו על אכילת מצה.

יעלה על הדעת שאדם ימנה שליח,

יגיד אני קשה לי לאכול את המצה,

אני אתן לך אלף דולר, תאכל אתה במקומי בליל הסדר, אי אפשר.

מצוות שבגופו אי אפשר לעשות, למנות, שליח ואפילו אכילתו מברך על אכילת מצה.

הסבירו לנו הרשב״א בשער הראשונים ששם בדרך כלל אדם לא יושב לבד בליל הסדר.

כל דכפין יטה ויאכול, כל דצריך יטה ויפסח, בדרך כלל כל המשפחה, בני הבית מרובים,

אז הוא, בעל הבית,

נעשה כשליח שלהם לברך בקול רם ולהוציא אותם לידי חובה מדין שומע כעונה.

כיוון שרגילים גם להוציא אחרים ולכן הוא אומר על.

האמת הוא שגם שם זה לא מוסכם.

רבנו משה גאון ועוד אומרים במקום על אכילת מצה,

הם אומרים שהנוסח המדויק הנכון יותר לברך לאכול מצה.

כך אומר רבנו משה גאון ועוד.

גם שם יש מחלוקת, אבל הכללים בנושא הזה, אתה רואה שלא כל הראשונים הלכו בדרך אחת.

יש לנו כמה וכמה הסברים.

גם הברכה על נטילת ידיים.

לפי הרמב״ם שאומר שיש הבדל בין אם זה דבר שיכול להיעשות על ידי שליח או לא,

אם יעלה על הדעת שאדם שרוצה לאכול לחם,

הוא יאמר לחברו, קשה לי לקום,

אני קצת עייף.

תקום אתה במקומי, תעשה נטילת ידיים והוא נותן לו דמי טרחה, משלם לו במזומן.

אין דבר כזה.

כי אינך אתה מברך על נטילת ידיים. שוב, גם שם הסבירו הפוסקים,

בדרך כלל כשאדם בא לטול את הידיים הוא לא מברך לפני ששופך את המים אלא קודם שופך את המים אחרי שהדם נטהרו לפני הניגוד הוא מברך.

כיוון שהתחיל אז הוא מברך על.

אותו דבר גם, וציוונו על נטילת לולב.

אתה יכול לעשות שליח, שמישהו אחר ייקח ממך את הלולב? לא.

כי למה אתה אומר על נטילת לולב?

גם שם הוא כבר התחיל במצווה.

תפס בידו כבר את הלולב.

עדיין לא לקח את האתרוג, אבל כיוון שהתחיל,

אז הוא אומר,

וציוונו על נטילת לולב.

וכהנה רבות.

ולכן גם פה אצלנו הנושא שנוי במחלוקת של אותם הפוסקים הפשטנים,

וכמו שאמרנו,

אליבא דה הרמב״ם ומרן,

פה צריך לומר,

השליח צריך לומר,

במקום להדליק על,

אבל אמרנו ש...

במחלוקת הפשטנים הכוונה תכריע ולכן המסקנה להלכה למעשה גם השליח יאמר להדליק נר חנוכה. במערכו זרוע מסביר עוד ואומר הרי השמן של מי?

השמן של בעל הבית.

שם אני עושה במקומו את המצווה ולכן במקום ל אני אומר על.

האבא לא עושה שום דבר.

המהל עושה לבדו את הכל ולכן אומר על המילה.

לא, לא. פה השמן שייך לבעל הבית ולפי מערכו זרוע צריך שיעמוד לידו לשעה שהוא מקיים את השליחות ולכן נוסח הברכה נשאר כשהיה אבל כמו שהדגשנו קודם כל הוויכוח כל מהלך הסוגיה שם מה צריך להיות לכתחילה

בדיעבד בין אם יאמר על ובין אם יאמר ל בין כך ובין כך יצא יד החובה בדיעבד

ולא חוזר אלא יצא ידי חובה אותו השליח והוציא ידי חובה את בעל הבית.

ההבדל רק כמו שאמרתי בלכתחילה מה יותר נכון האם אנחנו מברכים בשעת בדיקת חמץ לבער או וציוונו על ביאור חמץ זה הסוגיה שם שוב גם בשניהם יוצא ידי חובה השאלה היא רק מה הדין בלכתחילה וכמו שסיכמנו גם פה בדיעבד

יצא ידי חובה.

הברכה השנייה היא ברכת השבח

איננה ברכה על המצווה אלא שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה אנחנו מברכים בכל שמונה לילות לפני ההדלקה מברכים את הברכה הזו

גם בליל פורים וביום פורים לפני קריאת המגילה גם כן אנחנו אומרים את הברכה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

הגאון נביא אביעד שר שלום.

היה מרבני איטליה לפני כ-300 שנה בדורו של החידה,

והוא מסביר את הביטוי בימים ההם בזמן הזה.

הוא אומר שאותו שפע רוחני גדול שהיה בימים האלה,

שבזכותו ניצחו אותם המכבים החשמונאים,

שהיה השפע הזה גדול, עצום ורב,

שהיה נס בבית המקדש,

אותו השפע מתחדש מדי שנה בשנה בימים הללו.

ולכן אנחנו אומרים בימים ההם בזמן הזה. יש גורסים ובזמן הזה,

שוב לפי הנוסח שלנו מדלגים את הוו,

אלא יאמר שעשה ניסי מנהגותינו בימים ההם בזמן הזה.

רק בלילה הראשון מברך שהחיינו, בשאר הלילות כבר המצווה איננה חדשה ולא אומר עת שהחיינו.

אבל מרן מסיים,

מוביל לנו את דברי הראש,

אם לא ברך זמן בינינו ראשון,

מברך בליל שני רק שיזכור,

כמו לגבי מצוות אמירת שהחיינו בחג הסוכות.

לא אמר בלילה הראשון בשעת הקידוש את שהחיינו,

הוא יכול לומר את זה גם בימים שאחרי,

כך הוא הדין גם פה, בדיעבד,

יכול לומר בשאר הימים.

כל זה כשהאדם הזה לא נפטר על ידי אדם אחר.

אבל אם נפטר על ידי אדם אחר,

לא יכול לברך ברכת שהחיינו. כגון,

האדם הזה היה מאושפז בבית חולים,

לילה הראשון לא בירך שהחיינו.

אבל יש לו אישה, יראת ה' את ה' את הלל, אשת חיל,

לקחה את הנר בזמן, בירכה את כל הברכות,

בירכה גם שהחיינו, הכל היה בסדר.

ביום השני, ברוך השם, הרגיש כבר יותר טוב,

שלחו אותו הביתה, מעש הלמת, הלך לחיים טובים ולשלום, הליכה בלי חזרה.

הוא הלך לבית שלו, עכשיו בלילה השני הוא בא להדליק נר חנוכה.

הוא אומר לך, שנה שלמה אני לא הדלקתי.

אני פעם ראשונה שהשנה הזו אני מדליק.

הוא רוצה לברך שהחיינו.

אומר המגן אברהם,

כשאשתו אתמול בלילה הדליקה,

היא לא רק הוציאה אותו ממצוות,

מחובת הדלקת נרות חנוכה,

היא הוציאה אותו גם ידי חובת ברכת שהחיינו.

היא ברכה שהחיינו לא רק לעצמה,

אלא לכל בני הבית, נר איש וביתו.

ולכן אסור לה בלילה השני לבוא ולברך את שהחיינו.

כך כתבו הכנסת הגדולה, מערן פרובינצל ועוד.

יש חולקים,

אבל כמו בכל מחלוקת הכלל בידינו ספק ברכות להקל.

גם פה ההלכה היא ספק ברכות להקל. אבל יש לנו פתרון קל.

אם האדם הזה אומר, אני שמח מאוד,

יכול להיות שהוא שמח יותר שהוא יצא מבית חולים.

אולי זה הרקע של השמחה,

ועל זה הוא מאושר מאוד, לא רק על ההדלקה.

בסדר? אז תביא לו או פרא חדש או בגד חדש, ותאמר לו שאעשה כך.

יברך בורת פרי העץ ושהחיינו ויטעם.

מי לא אמרו דברים?

מיד יברך את הלוחות להדליק נר חנוכה ושעשה ניסים. והיה.

אם אתה אומר שהוא צריך לברר שהחיינו,

הנה הוא אמר את שהחיינו.

מה ההבדל אם הוא יאמר את שהחיינו ברכה שלישית,

או שיאמר אותה לפני להדליק נר חנוכה?

גם זה וגם זה טוב,

זו העצה כדי לעקוף את המחלוקת.

אבל אם אין לו, אין לו לא בגד חדש ולא פרה חדש,

להלכה ולמעשה קשה לנו, אין לנו את האפשרות להתיר לו לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

נכון הדבר שלפי דעת בעל העיטור לא אומרים את הכלל ספק ברכות להקל בברכת שהחיינו.

לפי ההגדרה של בעל העיטור,

אם אדם שמח מרגיש שמחה יברך,

כך הוא מפרש את הגמרא בעירובין מ',

כך ההבנתו בפירוש הסוגיה.

אבל כל הראשונים והאחרונים לא פירשו כך את הסוגיה,

ומרן התייחס לזה במישרין בסימן תלב.

שם הדוגמה,

אדם שבא לקיים מצוות בדיקת חמץ,

שנה שלמה הוא לא בדק את החמץ.

השנה שתבוא,

זה יהיה שנה וחודש, כי השנה מעוברת.

אז הוא אומר לך, 13 חודשים לא זכיתי, עכשיו אני זוכה לקיים את המצווה.

לא, לא יכול לברך שהחיינו. לפי בעל העיטור כן,

אבל מרן מפרש את הסוגיה האחרת.

מרן מביא את כל דברי הראשונים והאחרונים, והמסקנה היא,

גם בברכת שבח והודאה,

גם בברכת שהחיינו, גם שם,

כשיש לנו מחלוקת, אנחנו אומרים את הכלל,

ספק ברכות להקל.

כך הוא הדין גם פה אצלנו, גם לגבי הנושא הזה.

גם כן לא נוכל להתיר לו לכתחילה, לברך שהחיינו,

אבל מצאנו דרך לעקוף כביש עוקף מחלוקת,

כדי שיוכל לברך את ברכת שהחיינו לכל הפוסקים, לכל הדעות,

אליבא דכולי עלמא.

הוא הדין גם תלמיד ישיבה שהאבא שלו בורח,

הוציא אותו ידי חובה,

ממילא אם הוא יצא ידי חובה גם הוא בלילה השני, אפילו אם נאמר בלילה השני הוא התחתן.

הוא כבר נשוי בלילה השני,

אפילו אחי הוא יצא ידי חובה.

האבא הוציא אותו לידי חובה, לא רק ידי חובת מצוות ההדלקה,

אלא האבא הוציא אותו לידי חובה גם בברכת שהחיינו.

אבל, אם האבא שלו עצמו לא ברך?

אלא, האבא שלו היה אורח.

אבא שלו הלך לסבא.

ושם הסבא הוא שהדליק נרות חנוכה והוא בירך,

והאבא שלו יצא ידי חובה מהסבא.

מודים שהאבא שלו יהיה סמוך על שולחן הסבא באותו לילה

אבל גם אם תאמר הבן יצא בעקיפין אולי כיוונו עליו ואולי גם הוא יצא אבל כאן יכול להיות שיהיה הדבר הקל יותר בזה אולי גם הכנסת הגדולה יודעת שיוכל לברך את ברכת שהחיינו. ברכת נרות חנוכה

תודה רבה

פה הדוגמה האחרונה שהוא לא הביא

שהוא הולך לסבא והסבא מברך, הוא הוציא את האבא לידי חובה והנכד

למעשה בבית של אבא לא הדליקו, יברך לה הדליק ושעשה ניסים? כן,

גם לגבי חייל שהלך לצבא,

לילה הראשון הוא לא היה.

אשתו לא נשארה בבית.

בדרך כלל כשהאישה יש לה ילדים,

יש לה עשרה ילדים, היא נשארת בבית.

אבל אם אין לה עשרה ילדים, היא הולכת לאבא שלה.

אבא שלה מקבל אותה בשמחה.

אז בלילה הראשון היא יצאה ידי חובה מהאבא שלה.

הוא לא קיים את המצווה בפועל כשהיה שם בצבא.

לא היה לו בית. כדי לברך צריך שיהיה עוד בית.

לא, אין לו שם בית. הוא נמצא באיזה אוהל, באיזה מקום.

כשיגיע בלילה השני, הנה חנמה,

בלילה השני יוכל לברך,

יוכל לומר את ברכת שהיין. הוא הדין גם לגבי בעל תשובה.

אדם שבלילה הראשון עדיין לא היה דתי,

ולכן לא הדליק נר חנוכה.

הלילה הוא חזר בתשובה, יברך שהחיינו.

אלא שהזכרנו את דברי רוחות חיים בשמר בנו שלמה,

שיש הבדל בין אדם שהיה כופר,

אדם שהיה כופר, הפסיד, לא יוכל לומר את הברכות בכלל.

קל וחומר שהחיינו.

אלא רק שנה הבאה יוכל לברך.

אדם שמאמין, יש לך שמונה לילות, היה נס.

אבל אם הוא היה כופר בלילה הראשון או השני, עדיין הוא היה אי שם,

היה רחוק מהמציאות,

ולכן לא קיים את המצווה.

בחי גוונה, השנה הזו לא יוכל לברך.

רוב הראשונים חולקים, אבל אמרנו שהכלל ספק ברכות להקל,

ולכן לא יוכל לברך לא רק את ברכת שהחיינו, הוא מנוע מלברך,

אלא גם את הברכות הראשונות, להדליק נר חנוכה ושעשה ניסים,

גם אותן לא יוכל לברך.

אבל,

אדם שכן היה מאמין,

אתה שואל אותו, למה לא הודלקת בלילה הראשון?

פשוט הוא היה עצל,

לא הלך לחפש איפה יש חנוכיה, איפה יש שמן,

מתוך עצלות זה הכל.

אבל אם היית שואל אותו בלילה הראשון,

ודאי שהוא מודה שהיה ניסים ונפלאות למכבים,

היה נס מפלג בבית המידע, שהוא מודה לכל.

הוא לא היה מבין עד כמה הדבר הזה חשוב, שצריך לטרוח בשבילו.

אחר כך הוא הלך לסמינריון,

ושם החכם הודליק אותו, חזר בתשובה שלמה,

נהיה ברוך השם מקום שבעלי תשובה עומדים, ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

אז בחיי גוונה, בדבר הזה,

יוכל ברגע שחזר בתשובה,

יוכל לברך את כל הברכות,

ובהדלקה הראשונה יכול לומר גם את ברכת שהחיינו.

גם אדם שהיה אונן מר מינן בלילה הראשון לא יכל לקיים את המצווה,

כי היה מוטה מוטה לפניו, וגם כן בלילה השני יוכל לברך את ברכת שהחיינו.

לא ידע את הדין,

לא דרך בלילה השני והשלישי,

יכול לברך גם מחר.

יש לו תשלומים,

כמו שנראה נאמרנו, בליל שני, או כשיזכור,

עד הלילה האחרון, אם הוא מרגיש שמחה,

יכול לברך את ברכת שהחיינו.

גם אם אשתו ברכה והודליקה,

זה לא דומה לדוגמה של אותו שהיה בבית חולים.

שם אותו האדם שהיה בבית חולים היה חייב במצווה,

ולכן אשתו פטרה אותו.

כאן אותו האונן היה עוסק באותה השעה בהכנות ללוויה,

והעוסק במצווה פטור מהמצווה.

כמו שאמרה התורה, ובלכתך בדרך דרשו בסוכה כה, בלכת דידך הוא דמחייבת,

אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה.

ולכן כאן מעיקריו לא היה חייב.

אשתו ברכה והדליקה, היא הוציאה את עצמה ידי חובה או את שאר בני הבית, לא אותו.

הוא היה פטור באותו לילה, באותן השעות,

ולכן למחרת הוא כן צריך לברך שהחיינו.

או לומר, אדם שבר מינן היה בלי הכרה.

ביום הראשון של הדלקת נרות חנוכה,

רביעי בלילה בשבוע שעבר,

בין ארבע וחצי לחמש וחצי, היה בלי הכרה.

אשתו ברכה והדליקה שוב והוציאה את עצמה ואת כולם ידי חובה,

חוץ ממנו.

למה חוץ ממנו? הוא היה פטור.

אדם שהוא בלי הכרה, דינוק השוטה, פטור מהמצוות, לא היה חייב.

ברוך השם חזר להכרתו ומחר הוא רוצה לבוא ולהדליק נרות חנוכה.

מחר הוא יכול לבוא ולברך את ברכת שהחיינו,

כי מה שאשתו ברכה שהחיינו,

בזה לא פטרה אותו.

כמו שאמרנו לגבי האונן, הוא הדין גם כאן, שניהם שווים בעניין זה.

האחרונים רצו לחלק בין אונן שהיה בזמנם,

שהוא היה בעצמו צריך לדאוג לכל ענייני הקבורה,

לבין מקום שיש שם חברה קדישה מסודרת,

שהם דואגים לכל הדברים שבזה הוא לא פטור מכל המצוות.

אבל גם זה היה,

עכשיו, בזמן הזה המציאות אינה כן,

אלא עדיין בפועל האונן פטור מכל המצוות.

והסיבה היא,

בזמנם לא היה להם את הטלפון ביד, לא היה להם את הטלפון בכיס.

ממולה כל הבעיה הייתה רק לקבור את המת. לקבור לא הוא קובר אלא חברה קדישה קוברת.

אבל היום כשיש את הטלפון,

כמעט כל דבר שחברה קדישה עושה, הם שואלים אותו.

האם אתם רוצים, תכריכים שיהיה מפשטן או מבד?

לפי הקבלה, עדיף יותר שיהיה מפשטן.

אבל הפשטן הוא יקר, צריך להוסיף עוד כסף.

אז הם שואלים אותו, והוא עונה.

לפעמים הם לא יודעים היכן להדביק את המודעות.

מי יודע איפה אבא שלו היה מתפלל?

היה מתפלל בחג'ה אדוניה, במוסאיוף,

במקום אחר.

אז הוא ילך וידביק שם את המודעות,

כדי שיבואו החברים שלו ויחלקו למנוח את הכבוד האחרון. וכן, זה הדרך.

הרבה דברים שהחברה קדישה לא מסוגלת,

הוא מסוגל לעשות או דרך הטלפון או בעצמו,

כך שקשה לומר שהחברה קדישה, היא תבצע, היא תעשה את הכול,

והוא פטור מכל המצוות. ולכן אמרנו שאם בלילה הראשון לא שמע את הברכה שהחיינו, היה פטור,

כמו שאמרנו בלילה השני והלאה,

יכול לברך גם את ברכת שהחיינו.

גם האבל בתוך שבעה חייב בכל המצוות, כולל גם את ברכת שהחיינו.

אם הוא רוצה לאכול פרי חדש בתוך שבעה ימי אבלות,

אין שום בעיה, הוא מברך על הפרי החדש שהחיינו.

הגמירה, כשאומרת לנו,

חייב אדם לברך על הרע כשמשי מברך על הטובה,

והגמירה מביאה דוגמה, הגמירה ממחישה את זה.

האדם הוא זה בן יחיד שאבא שלו נפטר.

הגמירה עומדת ומברך שתי ברכות.

ברכה הראשונה דיינה אמת על האבא שלו שמת.

אם האבא שלו היה עשיר והשאיר לו ירושה,

אז צריך לברך שהחיינו.

תגיד, מאיך זה? הוא האבל.

האבל עדיין בתוך שבעה, איך הוא יברך?

זה לא קשור אם האדם הזה בתוך שבעה או לא. גם אבלים בתוך שבעה,

חייבים לומר תודה לבורא עולם וכאן הוא קיבל באותו רגע ירושה של הרבה כסף ולכן צריך לומר את שהחיינו.

אם זה ירושה עם עוד אח,

עם עוד אדם אחר במקום שהחיינו,

צריך לומר הטוב והמטיב. כל זה מרן כתב למעלה בסימן רכג אבל תלוי מי זה האח הזה.

אם זה האח הזה נורמלי ישב איתו יחד בארבע עיניים,

ישבו עשר דקות, יחלקו את כל הרכוש בכבוד,

ימשיכו לאהוב אחד את השני. זה יהיה טוב, זה אני מסכים שיגיד הטוב והאמיתי.

צריך להגיד גם הטוב והאמיתי שהקדוש ברוך הוא נתן לאח כזה.

אבל לפעמים האח הזה אדם משונה שחושב שלו שלי ושלכה שלי.

אז צריך להגיד אולי פעמיים דיין האמת.

פעם אחת שאבא שלו מת,

פעם שנייה שהשאיר ירושה שהתקוטטו עליה,

שהוציא לו את הנשמה על זה.

תודה רבה.

חכמינו תקנו ברכת הראייה,

מה שאין בכל המצוות יש כאן משום פרסומות דניסא,

ולכן אדם עני ועליון לא הדליק נרות חנוכה,

לא עתיד להדליק וגם לא מדליקים עליו בבית,

כשיראה את נרות החנוכה יברך שתי ברכות שעשה ניסי ושחיין.

הברכה הראשונה להדליק היא ברכה על המצווה,

הוא לא עושה את המצווה, אין ברכה.

אבל את שתי הברכות,

ברכות השבח שעשה ניסי ושחיין, אותן צריך לומר,

ומהלילה השני ועדה יאמר רק שעשה ניסי.

ננו לא מצוי כאן בארץ, ברוך השם,

אפילו העני שבישראל הגבאי צדקה דואגים לו, וברוך השם, כולם מדליקים,

אבל אם יהיה אחד כזה, צריך לומר לו שיאמר לפחות

את ברכת שעשה ניסי כשיראה את נרות החנוכה.

לכה תחילה,

כל לילה, כן.

בלילה ראשון הוא אומר שתיים, בשאר הלילות הוא אומר ברכה אחת, אבל כל הלילות, כל שמונה הלילות.

לכה תחילה,

אחרי שיגמור את ברכת שעשה ניסים לאבותינו,

גומר את הברכה, אחר כך הוא מתחיל להדליק.

אבל יש כאלה ממהרים יותר,

גם לפני כן הוא כבר התחיל להדליק, בדיעבד זה לא נורא.

כך גם לגבי אמירת הנרות הללו.

אסור להתחיל לומר את הנרות הללו עד שידליק את הנר הראשון.

מרים מברונה אומר, צריך להדליק את הנר הראשון עד שתהיה שלהבת עולה מאליה.

זאת אומרת,

לפעמים הוא שם את הנר כדי להדליק את הנר הראשון,

הוא נתן וכבר קיבל ניצוץ.

הניצוץ הזה לאט לאט הולך ומתפשט על כל הנר שספוג שמן.

לא מספיק.

אתה אומר כאן, הלשון הוא להדליק.

להדליק משמעותו שצריך שיהיה השלהבת תהיה עולה מאליה,

כמו שהיה בהדלקת המנורה בבית המקדש, בעלותך את הנרות,

שלא כתוב בהדלקתך את הנרות, אלא בעלותך.

הגמרא דורשת שטויה שלהבת עולה מאליה, כך הוא הדין גם פה אצלנו, בנר חנוכה ובנר שבת.

אחרי שגמר להדליק את הנר הראשון,

אחר כך מתחיל ואומר הנרות הללו, הנוסח הזה נאמר במסכת סופרים שכתבו לנו הגאונים,

אחרי זה יתחיל ויאמר.

יש אנשים, אין להם סבלנות.

הוא מתחיל,

שם את הנר להדליק את הנר הראשון,

וכבר הוא ממשיך לשיר ולומר הנרות הללו.

בין הברכה לבין מעשה ההדלקה,

יהיה כאן הפסק באמירת הנרות הללו,

וזה לא טוב, לא בסדר.

ולכן צריך שיהיה לו קצת סבלנות,

ולא יתחיל מיד באמירת הנרות הללו.

גם בבית הכנסת,

גם שם שייך את כל הדיונים שאמרנו.

ולכן גם בבית הכנסת,

לא יתחיל מיד באמירת הנרות הללו.

לפעמים האנשים, הקהל שסביבו,

הם מתחילים לנגן.

הם יכולים לנגן, הם לא בירכו.

הוא, מי שברך,

יהיה זהיר, מתון,

קודם כל יראה שהנר הראשון דולק טוב,

רק אחרי שהנר הראשון בוער יפה, בוער טוב,

רק אז יתחיל ויאמר הנרות הללו.

צורת ההדלקה צריכה להיות משמאל לימין.

כך אנחנו לומדים ממה שנאמר,

שוויתי השם מנגדי תמיד, כי מימיני בא למות.

מה זה כי מימיני?

כל פינות שאתה פונה,

כשאתה בא לעשות מצווה, צריך לפנות לצד ימין.

מה זה לצד ימין?

אני מתחיל בשמאל וגומר בצד ימין.

כגון,

האדם הזה עומד עם הפנים להיכל,

וכאן זו החנוכיה של אותו האדם.

הוא מתחיל בצד הזה,

ובצד שמאל מתקדם עד שגומר בנר הקיצוני-ימני האחרון.

אז הוא סיים בימין.

מרן בבית יוסף מביא את דברי המרדכי תרומת הדשא ושאר הפוסקים שנחלקו בדבר.

גם במנהגים היה שני מנהגים,

בני ריינוס ובני אוסטרייך.

אבל המסקנה,

מרן אומר,

כמו שאמרנו להתחיל בשמאל,

העיקר הוא לגמר בצד ימין.

כמו שאתה כותב לטינית, אתה כותב אנגלית, צרפתית, ספרדית,

אתה כותב משמאל ימין, כך הוא הדין גם בזה.

זה על סדר של ההדלקה של נרות חנוכה.

גם הרמה, לא העיר כלום, גם הרמה סובר כך.

לא רק לגבי הדלקת נרות חנוכה, אלא הוא הדין גם לגבי שאר המצוות. כגון,

האדם הזה זכה במצוות פתיחת ההיכל.

אפשר לפתוח מצד ימין,

ומצד שמאל,

איך הוא מתחיל להזיז את הפרוכת?

תופס ביד ימין את הפרוכת מהצד ההוא,

ותופס בידו,

ועבור שוב,

הוא עבור עם הפרוכת, מתקדם משמאל,

מתקדם לצד ימין.

ואחר כך פותח את הדלת הימנית,

זה הסדר בפתיחת ההיכל.

זה טוב כשהנגר היה מראש שמיים,

תלמיד חכם שיודע הלכה,

הוא סידר להם את ההיכל בצורה נכונה.

אבל לפעמים אותו הנגר עם הארץ ולא ידע,

ואם אתה מנסה לפתוח משמאל לימין, זה לא הולך, זה לא נפתח.

מי שהיה פעם במערת שמעון הצדיק,

שם כנראה הנגר היה עם הארץ. אם אתה מנסה לפתוח בצורה הזו,

הפרוכת עוצרת את הדלת, זה לא ייפתח, זה לא ילך.

אין לך ברה, שם תזיז מימין לשמאל.

אותו דבר גם לגבי הדלתות.

לפעמים לאותו הנגר היה עכבל גדול ושם את הדלתות בצורה שהשמאל על הימין.

אתה מוכרח לפתוח קודם את השמאל.

אי אפשר לפתוח את הימין.

טוב, אין ברירה, תפתח קודם את השמאל.

אבל הגבאי שהוא ירא שמיים וחכם,

כשהוא כותב הוראות לאותו הנגר,

הוא יודע אם יש לו עסק,

הוא יודע שהנגר הזה עכבל גדול, כנראה שהוא תלמוד מובהק של הוד מעלת שר הביטחון,

נותן לו אישרה מהודו עליו,

אז בחי גוונה, תכתוב בפירוש,

תיתן לו הוראות, תכתוב שורה אחרונה. אם הוא לא יבצע את ההוראות לפי זה, לא יקבל כסף.

אז הוא יפחד,

הוא יבצע את הדברים,

שהדלת ימין תהיה סוגרת על דלת שמאל,

ואחרי שיזיז את הפרוכת משמאל לימין,

יפתח קודם כל את הדלת בצד ימין.

זה מה שצריך,

זה מה שראוי ללמוד ולעשות בלכתחילה.

כך צריך להנהיג בכל בתי הכנסת, אבל לפעמים כבר נעשה הדבר,

בפרט אם זו דלת יקרה מאוד של פלדלת וכיוצא לזה,

קשה להם להחליף, טוב, בדיעבד מאי דאהבה הבא.

גם לגבי דברים אחרים, גם שמה שייך את הכלל משמאל לימין.

הכוהנים שמסתוממים לברך את עמו ישראל באהבה,

או כשאתה מוליך את הספר תורה מהערכה לתיבה,

גם שמה משמאל לימין. גם ההקפות שאנחנו עושים בשבעת ימי חג הסוכות עם ארבעת ימינים,

או בשמחת התורה, כל ההקפות גם הן בכולן בלכתחילה משמאל לימין.

בלילה הראשון, האדם הזה מדליק באיזה מקום? מתחיל מכאן או מכאן?

שוב, מעון הנר,

מתחיל להדליק את הנר הקיצוני ביותר.

לילה השני,

הנר שלידו,

ואז הוא מתחיל עם הנר החדש והולך משמאל לימין.

זאת אומרת, אם החנוקיה כאן,

הוא יעומד עם הפנים להיכל,

אז בלילה הראשון זה הנר שהוא מדליק.

לילה השני הוא מוסיף עוד נר,

ואז הוא מדליק את הנר השני קודם, הנר החדש,

ממנו הוא הולך, ומדליק אחר כך את הישן,

וכן הלאה.

עד שבלילה...

זה הנור השמיני החדש,

מתחיל בנור החדש השמיני, מדליק אותו,

הוא הולך משמאל לימין,

כך הוא מקיים את המצווה כהלכתה.

אך סנאי, שהם מדליקים עליו בביתו,

על הנורא צריך לתת פרוטה לבעל הבית.

אדם שמתארח לא נמצא בביתו,

אלא נמצא בבית אחר,

אוכל, שותה וישן בבית אחר,

ממילא הוא יכול לצאת ידי חובה בהדלקה שמדליקים שם באותו בית, באותה הדירה.

אבל כדי שגם הוא יהיה כלול,

לכן צריך לתת לו פרוטה,

ייתן לו עשרים אגורות, שגם הוא יהיה שותף באותו שמן או באותן הנוראות.

אדם שנמצא בבית מלון,

בעל המלון יהודי ראש המען,

ואתה רוצה להיות שותף יחד איתו.

אתה לא יכול להדליק בחדר שלך,

הרי בכל החדרים של המלון יש שם גלאי עשן.

אם ידליק,

הממטרה תתחיל להמטיר עליו מים. הוא לא יכול להדליק בחדר שלו.

אז הוא יכול לשלם עשרים אגורות לבעל המלון,

הוא אומר לו אני שותף איתך בשמן או בנרות,

ובזה יצא ידי חובה.

מחלוקת בין האחרונים,

האם צריך להיות אורח אצל האדם הזה כל שמונת ימי החנוכה,

או גם אורח לעשרים וארבעה שעות, גם ליום אחד מספיק.

דרנט הרב אלישיב,

הוא פוסק באותם האחרונים שצריך שיהיה אורח בכל הימים.

אבל הגאון הרב אורבך אמר,

גם אם האדם הזה אורח ליום אחד,

גם הוא בגדר רח סיני וגם בו יש את הכולה האמורה.

כותב גינת ורדים.

גינת ורדים חיבר הגאון אבי אברהם הלוי,

היה הרב של מצרים לפני 350 שנה.

הוא אומר, כל מה שאמרנו לתת פרוטה לבעל הבית, מדובר בבית מלון.

בבית מלון אתה לא מקבל שום דבר בחינם.

אתה רוצה ביצה מבושלת, אתה רוצה קולה, אתה רוצה דבר אחר.

כל דבר לכל מעשיך בספר נכתבים ובסוף הוא משלם על כל דבר ודבר.

ולכן גם בזה בעל הבית לא סתם יזכה לך מהשמן, אלא אם כן תיתן לו פרוטה.

אבל אדם שהולך להתארח אצל אבא שלו,

אבא שלו לא אומר לו, אכלת ביצה,

תשלם שלושה שקלים,

אלא הכל בחינם, על הכיסח בו הכל בחינם.

מלון, גם בשמן של נרות חנוכה הוא מזכה לו ואין צורך לשלם פרוטה.

אלא שהמשנה ברורה אומרת שצריך

אותו האורח לעשות קניין,

זה מה שמצריך הרב,

ולכן יותר מיודר שישלם לו עשרים אגורות.

שיבקש מאבא שלו שיעשה לטובה, שיקבל מיידו את העשרים אגורות, כדי שיהיה לו קניין עם חלמי חומרה יפה.

אבל מצד הדין אין צורך לשלם,

כמו שאבא נותן לו הכל בחינם,

הוא מזכה לו גם את השותפות של נר חנוכה.

הגמרא הביאה בסוף דוגמה שאם יש פתח פתוח לעצמו,

צריך להדליק בפתחון משום מראית העין.

אבל למדנו למעלה את דברי הטוב והרמה בסימן תרעא סעיף ח',

שהיום בזמן הזה אין לנו את העניין של חשד ומראית העין, כיוון שבלאו הכי כולנו מדליקים בפנים,

כך שהסוף,

סוף הסעיף, מה שהגמרא אמרה,

אינו שייך לנו להלכה ולמעשה.

נחלקו גדולי הפוסקים, המהרשל והתז.

כשיש לאדם שני חדרו,

האם הוא מדליק בחדר שישן או בחדר שאוכל?

נניח לשניהם יש חלון שפונה לרשות הרבים,

אותו פרסום הנס שיהיה בצד הזה,

אותו פרסום הנס יהיה גם בחלון השני.

השאלה היא, שם הוא אוכל, פה הוא ישן.

איפה יותר טוב להדליק? יש מחלוקת בדבר.

מעיקר הדין, במקום שהוא נמצא רוב הזמן,

עיקר הבית שלו שם, זה המקום שהוא צריך לברך ולהדליק. הנפקא מינה לגבי בחור ישיבה.

בחור ישיבה שאבא שלו גר באמריקה.

אצלנו כאן שעה חמש,

שם באמריקה,

ארצות הברית,

זה עשר בבוקר, עדיין לא הגיע הזמן.

אז אותו בחור ישיבה שנמצא כאן בארץ ישראל יכול לברך ולהדליק.

יכול להדליק.

האם בחדר השינה או בחדר האוכל זה הוויכוח, זה הנפקא מינה.

בין ההלכה היה צריך להיות, לפסוק לו שיברך בחדר השינה.

הסיבה היא,

זה לא דומה למחלוקת שהבאתי לפני רגע בין המארשן והתז.

כי כאן חדר האוכל לא מושאל, לא מוזכר מתלמידי הישיבה כל היום,

אלא רק חצי שעה-שעה בזמן הארוכה.

אם הוא יבוא בשעה ארבע אחרי הצהריים,

ירצה להיכנס לחדר האוכל.

הם יגרשו אותו, העובדים שם, אנחנו רוצים לנקות, מה אתה בעל עכשיו? עכשיו בו זמן ארוחה.

הוא לא יכול להיכנס מתי שהוא רוצה.

חדר השינה, יש לו את המפתח,

ושם החדר הזה הוא חדר פרטי שלו,

שבלי ספק זה נקרא יותר ביתו מאשר חדר האוכל.

כך שיכול להיות אליבא דקולא עלמא,

נחייב אותו להדליק בחדר שהוא ישן בחדר השינה.

על צד לא יותר טוב אפשר לעשות תקנה פשוטה מאוד.

באותו יום,

יום רביעי, כ״ד בכסלווה הלאה,

לא יאכל בחדר האוכל.

יעלה את האוכל שלו למעלה ויאכל בחדר השינה. זה יהיה גם חדר שינה וגם חדר אוכל.

יהיו את שני הדברים גם יחד.

אבל אף ישיבה לא תרשה לו לנהוג ולעשות כן.

למה לא? מה אכפת לך אם הוא ידליק פה או שם?

יש לישיבות ניסיון.

היו כמה תלמידי ישיבה שהחמירו והודליקו בחדר השינה ושרפו את הישיבה.

עשו נורות חנוכה במקום נר, עשו.

הרבה פעמים הבחור הזה אדם נקי, מצוחצח,

כדי שלא תתלכלך הרצפה מהגפרור.

הגפרור יש בו פחם.

מה הוא עושה? יש שם הסלסילה, הוא זורק שם את הגפרור.

לא תמיד הגפרור היה כבוי. היה נדמה לו שהגפרור היה כבוי.

סרק את זה בסלסילה,

גמר להדליק, יצא החוצה והלך.

הסלסילה הזו לאט לאט בוערת,

לאט לאט שורפת את הוילונות,

ואחרי זה את כל הישיבה.

לכן אין להם את האפשרות להתיר להם מבחינה טכנית לבוא ולהדליק שם,

גם אם אין שם הגלאי עשן,

אבל אתה יודע מה יהיה עוד מעט עם העשן,

ולכן אין ברירה אלא לתת להם להדליק בחדר האוכל.

בחדר האוכל יש עוד חיסרון,

שם מדליקים כל תלמידי הישיבה.

אתה נכנס לחדר אוכל של ישיבה בשעה חמש,

אתה רואה שם על השולחן 300 חנוכיות,

ואתה לא יודע של מי החנוכיה הזו, של מי החנוכיה הזו,

לא כתוב על זה שם, וגם אם תכתוב אתה לא יכול לזהות,

כך שחסר כאן מאוד בפרסומי דניסה.

אז רובה דרובה של הפוסקים אמרו שצריך

היה להדליק בחדר השינה,

שם יהיה יותר ניכר שזה שלו.

אבל כמו שאמרתי, מבחינה טכנית,

אם לך תהיה ישיבה ואתה תהיה אחראי,

האם אתה תרשה לתלמידים שידליקו בחדר השינה?

מה, תקנה כל שנה בניין חדש,

תשרוף את הישיבה כל שנה, תעשה נאור חמץ בחנוכה?

ולכן אין אפשרות, אנחנו מקלים להם שידליקו בחדר האוכל.

לגבי הברכה, עדיף שישמע את הברכה מאדם אחר.

שאדם אחר, אם האשכנזי שלעדו מברך,

עדיף שהוא יברך ויפתור אותו.