הלכות קריאת התורה וההפטרה: מדיני דילוג ומניין העולים, מסורת התרגום וקדושת הספר, וחומרת הבדיקה והכשרות של ספרי התורה לפרשיות דאורייתא
- - - לא מוגה! - - -
בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרוא אלא אחד יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ויברך לאחריהם וכן נעשה כמה פעמים כמספר העולים של אותו היום. מרן אוסר לאדם מעם הארץ שלא יודע לקרוא לעלות לספר תורה, משום שכל אדם שעולה צריך לקרוא ביחד עם החזן. אדם שלא קורא איתו, מרן דעתו שהברכות הן חלילה ברכות לבטלה. ולכן השאלה היא מה יעשה חזן, מה יעשו ציבור שאין להם שבעה אנשים שיודעים לקרוא? יש להם, ברוך השם, עניין, אנשים מראי השמים, אבל אותם האנשים לא יודעים לקרוא את האותיות שלנו, האלף-בית. והרי מרן כתב בקריאה א' סעיף ב' שמי שלא יודע, שלא יעלה. אם כן, איך הם יעלו שבעה עולים? מרן מסיים, העצה היא, אותו החזן יכול לעלות שבעה פעמים, יעלה עוד הפעם ועוד הפעם, הוא יברך את הברכות ואין כאן שום בעיה. הסיבה היא, גם אם נאמר שאותם האנשים לא יכולים, אבל הם מצטרפים למניין. עכשיו, אתה רוצה שיברא עולים, כשהוא מברך עוד הפעם את הברכות הוא נחשב לעוד עולה חדש. זה אותו איש, אבל ברגע שיש ברכה, ממילא זה נחשב לעוד עולה בפני עצמו. זה הדין וכך צריך לעשות. כל זה אליבא דה מרן. המנהג ברוב המקומות נגד מרן, ונותנים לעמי הארצות לעלות לספר תורה. אבל אם אותם עמי הארצות, אנשים שמעוניינים לשמור את ההלכה נטו, לא מחפשים לא כבוד ולא דברים אחרים, שואלים אותך, מה העצה הכי טובה? תגיד לו, העצה הכי טובה, אל תעלה לספר תורה. בשביל מה לך להיכנס לספק ברכה לבטלה? לפי דעת מרן, ספרך לבטלה? אז תגידו לך, אם כן אין שבעה עולים, אם כן מי יעלה? תגידו, אל תדאג, החזן שקורא, הוא יברך והוא ישלים את מניין העולים. כך יעשה גם החזן כשיש בעיה עם מחלל שבת. לפעמים בא איזה מבן, איזה מחלל שבת, והאדם הזה גבר על המים. הם פוחדים להתעסק איתו. יגידו לו, אל תעלה, תעשה מהומה, אז הם העלימו מים, גם במקרה הזה. אם הם פוחדים בשני וחמישי או בשבת שלא יהיה להם את המינימום, אז ההעצה היא פשוטה מאוד. החזן יאמר יחד אתו, יעשה את עצמו כשהוא בא להדריך אותו, ויברך את הברכות יחד אתו, אשר בחרבנו, יאמר את כל הברכה, ואנחנו נעמל עמל עליו, אז החזן, גם הוא עצמו, ייחשב חלק מהעולים. אפילו אם תאמר בלעמם החזן היה לו עלייה אחרת, זה לא נורא, יכול להיות כמספר העמים של אותו היום ולא פחות, ולכן נעשו בדרך הזו להשלים את המניין של שבעה עולים. בכל רב, למה? להגיד יחד איתו, יעשה את עצמו כשהוא בא ללמד אותו, ואז הוא לא יכעס אותו מחליל שבת, אבל הוא אמר בכל רב, ואין שום בעיה בדבר. מדלגים בנביא והם מדלגים בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת. כשקוראים בתורה חייבים לקרוא לפי הסדר, תורת השם טמינה כל הזמן לפי הסדר. גם אם יש איזו בעיה מסוימת, ורוצים לדלג, אין קיצורי דרך. חייבים תמיד לקרוא את הפרשה לפי הסדר, ואסור לדלג. יש רק יום אחד, יום התענית, שאנחנו מדלגים. קוראים פרשת ויחל משה. מתחיל הכהן, הלוי ישראל, שלושה עולים לא קוראים לפי הסדר לפרשת כי תישא, אלא יש להם רווח באמצע. הוא מתחיל ויחל משה, ואחר כך הוא מדלג. העונה השני והשלישי לא ממשיכים באותו סדר. כי התוכן הוא אותו דבר, ויפסול שני לוחות אבלים כראשונים וכו', כל זה כהמשך למה שנאמר בהתחלה. לכן זה אותו תוכן, אותו דבר, וזה לא אותו עולה, אלא עולה אחר. ברגע שזה עולה אחר, הלוי והשלישי, הם שממשיכים בקטע אחר, זה לא נורא. אבל באותו עולה עצמו אין להם רשות לדלג ממקום למקום. ולכן דנו גדולי הפוסקים על מה שנהגו חלק מהקהילות של ישראל בשבת חתן. רבנו סעדיה הערוך, אבו ידורחם ועוד, מספרים שאין להם מנהג כזה. היו מוצאים שני ספרי תורה בשבת חתן. קוראים לו קודם פרשת השבוע. אחרי שקוראים לפרשת השבוע את הקטע שלו, לא מברכים ברכה אחרונה, אלא קוראים לו קודם לאברהם זקן בב הימים, אחרי שגומר שם, עם התרגום, אחר כך נברך ברכה אחרונה. ורעננה רגע, שלא מדלגים בתורה ממקום למקום. ולכן דנו גדולי הראשונים, האם המנהג הזה הוא מנהג טוב, אפשר להמשיך עם זה או לא. הערוך מקיים את המנהג. יש עוד מהראשונים שקיימו, אבל המנהג שלנו לא כך. בספר תיקון יששכר היה לפני 400 שנה, הוא אומר, לא כדאי לעשות את הדבר הזה, אלא שיברך ברכה האחרונה ואחר כך יקראו לו את הקטע ואברהם זקן בב הימים. בטורקיה היה מנהג אחר. מספר הכנסת הגדולה, כשיש לך שבת חתן מוציאים שני ספרי תורה. ספר התורה הראשון, פרשת השבוע. ספר התורה השני ואברהם זקן, ואחר כך הוא בעצמו, החתן, היה גם מברך וקורא את ההפטרה. וההפטרה לא הייתה ההפטרה של פרשת השבוע אלא סוס אסיס, יש שם בהמשך, כחתן יכהן פאר, כקלעת עדי כליה. כל זה כדי לרמוז אקטואליה מעניינת יומה שיש להם חתן, כך היו רגילים. מי שיזדמן עד היום לטורקיה ייסע לשם, עד היום כך הם עושים להלכה ולמעשה. מקום שיש עד מטורקיה עד היום ימשיכו במנהג הזה, בוודאי. אנחנו לא רגילים בדבר הזה, אנחנו רגילים כמו שאומרים תיקון יששכר. לוקחים חומש בסך הכול, לא מוציאים ספר תורה שני, סך הכול לוקחים חומש וקוראים לאברהם זקן ומתרגם יחד. השבוע הזה, אם יהיה שבת חתן, זה הקל ביותר. תחפש לחתן ואברהם זקן, תן לו את העלייה הזו. במקום לקרוא שניים, נקרא לאחד תרגום. תקצר את הדרך, תן לו את אותה עלייה, נגמר. וזו עליבה לכול העלמא, לא צריך להוציא שני ספרי תורה ולא צריך לאטרח. אם אפשר שיעשו את הדבר הזה כשהגבאי והחזן חושבים מראש על הבעיה, אם לכן אמר, רצו שיעשו כן. בזמנם לא ידעו עברית ולכן היו מתרגמים. גם אם אנחנו הגברים ידענו עברית, הנשים לא ידעו עברית, כדי שגם חמותו של החתן, גם השוויגר, גם היא תשמע את כל הדברים האלה, לכן תקנו גם את התרגום על זה. קוראים פסוק אחד, ואברהם זקן, מיד על זה התרגום, ואברהם סיב. מרן ממשיך, מביא לנו עוד דוגמה, שגם בזה הדבר נוטען ללכתחילה, אם זה בנביא, כשיש לך שבת וראש חודש וגם למחרת יום ראש חודש. שבת וראשון. ההפטרה היא, כמו אמר השם, השמים כסאי. דומרים את ההפטרה. מיד אחרי זה אומרים את הפסוק הראשון שבספר שמואל, ואין אלוהינו נתן מאחר חודש, פסוק ראשון ופסוק אחרון. הרי אתה עובר מנביא לנביא, איך אתה מדלג, איך אתה קופץ? שבזמנם היה צריך לגלול, לעבור ממקום למקום, וזה תורח ציבור. כאן לא. כאן החומש מונח לפניך, אתה הופך שני דפים, זה מסומן מראש, ואין כאן שום טרחה. ואתה אומר את זה כזמר בעלמא, כמו שאמרנו על סוססיס, כך גם לגבי ויאמר לו נתן מאחר חודש, גם בזה הדבר אפשרי, מותר מלכתחילה לעשות כן. כך דווקא מינה גם לגבי עוד פרשיות אחרות, שנפגשים שני תאריכים, ואתה קורא את ההפטרה הנכומה, אבל נחוש לדעה השנייה, קוראים גם, פסוק ראשון ופסוק אחרון, עושים עליבה דכולי עלמא, ואין בדבר הזה חשש, כי בנביא אין איסור לדלג. כל האיסור לדלג, כל זה דווקא בתורה, שיש שם הלכה למעשה, תרי הג מצוות. אבל בנביא אין שם הלכה למעשה, ולכן נותר לדלג מפרק לפרק, וכמו שאמרנו, היום בזמן הזה אפילו מנביא לנביא, כיוון שאין לך בעיה של טורח ציבור, אתה עובר את הדפים האלו במהירות רבה, ולכן גם בזה רשאים אנחנו בלכתחילה לעשות כן. אתה שואל שאלה שביעית, שהשלימו את זה בעניין של הקוראים. כן. לא כדאי. אם עשו כן, יש להם על מה לסמוך, אנחנו לא נמחה בהם. אבל לפי המנהג שלנו, קודם כול תיתן לו שיברך ברכה אחרונה, ואחרי הברכה האחרונה יגידו קדיש, ואחר כך תגיד ואברהם זקן ואברהם שיא. זו העצה, זה הדבר הטוב ביותר, כך ראוי להנהיג מלכתחילה. בטורקיה היו נוהגים עוד דבר. היום הגיעה תחילת החורף, צריכים לעשות מגבית בשביל העניים. העניים, אין להם מועיל, אין להם את מה שצריך. היו עושים להם את המגבית כדי שכל אחד יתרום מעיל. היו קוראים לזה שבת הלבשה. מתי הרב היה דורש? לא היה דורש בלילה, בשעה שמונה וחצי, אלא היה עולה האחרון, מברך וקוראים לו בתורה, ולא היה מברך ברכה אחרונה. היה עולה הרב, דורש, גם זה דברי תורה, וחיה אלה נטה בתוכנו, זו תורה שבעל פה. אחרי שהרב גומר את הדרשה, אחר כך היה אומר את הברכה האחרונה. היו מחברים את הדרשה של הרב עם זה, ואז היו אנשים מעריכים את הדרשה, את הדברים החמים שהרב אמר, והיו טורמים בעין נפל. שוב, זה היה מנהגן שם, היה להם על מה לסמוך בוודאי, אבל אנחנו לא נהגנו בדברים הללו. ולכן, גם אם יש חתן בר-מצווה ובדיוק ביום שבת חל הבר-מצווה שלו, והוא רוצה לגרוש מבית-הכנסת לעייני קור העם, שוב, גם בזה יגידו רק אחרי הברכה האחרונה. הם גומרים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור, ואם אין להם אלא ספר תורה אחד והם צריכים לקרות בשני העניינים, גומרים ויידחה כבוד הציבור. בכל שבת שיש צורך לקרוא בשני נושאים חייבים להוציא שני ספרי תורה, כגון שבת בראש חודש. אתה קורא קודם כול פרשה לשבוע, ואחר כך, בספר התורה השני, בפרשת מנחס, ובראשי חודשכן אתה קורא עניין של ראש חודש. ולא אמור להוציא ספר תורה אחד ולגנן ממקום למקום. אין זה כבוד הציבור. הציבור יחכו עד שאתה תגנן ממקום למקום, יחכו כמה דקות, זה לא טוב. ולכן אנחנו מעדיפים תמיד להוציא ספר תורה שני, כך עושים בכל מקום. אבל כל זה כשיש להם שני ספרי תורה, אבל כשאין להם יש בתי כנסת חדשים בעולם, סך הכול יש להם ספר תורה אחד בלבד. אז כאן אין ברירה, הציבור בוודאי צריך למחון על כבודו כדי שיזכו במצוות קריאת התורה. אחרי שגוברים לפרשת השבוע, יגללו ממקום למקום. בעוד שלושה חודשים, שבת שלפני ראש חודש אדר, מוצאים שני ספרי תורה. ספר תורה אחד, פרשת השבוע, ספר התורה השני, פרשת כתישא שקלים. המרחק בין פרשת השבוע לשקלים זה סך הכול פרשה אחת או שתיים. אתה גולל את זה בתוך חצי דקת הנגיעה, מרחק קצר מאוד. אפילו שם מוציאים שני ספרי תורה. כאן נכון שבמקום שהמרחק הוא הרבה יותר גדול, שמן הראוי להוציא שני ספרי תורה. אין קוראים לאדם אחד בשני ספרי תורה משום פגמו של ראשון, פירוש שנראה כפוגם ומפיל דופי בספר התורה הראשון, אבל שלושה גברי בשלושה ספרים, כגון קושחון משתבט שחל להיות בשבת, לקה משום פגם. אדם שרוצה לעלות פעמיים, בספר תורה אחד אפשר, שני ספרי תורה אסור. מה ההבדל? למה בשני ספרי תורה אסור משום פגמו של ספר התורה הראשון? אנשים יגידו, למה הוא עלה מפטיר בספר תורה השני? כנראה חלילה מצאו איזו טעות, יש איזו בעיה בספר תורה הראשון, ולכן הוא עלה מייד לתקן בספר תורה השני, ולכן לא נרשים לו. זה דבר שיכול לקרות כשיש לכהן אזכרה. אחרי שהוא עלה על יד כהן, אחר כך הוא רוצה לעלות עוד פעם מפטיר. אם זה באותו ספר תורה, למה לא? אין סיבה למנוע בעדו. אבל אם זה בשני ספרי תורה, כשהוא יעלה לספר תורה השני על יד נפטיר, יש כאן חשש שמוציא פגם, מוציא לעזה לראשון, ולכן הדבר אסור. הגמרא מדברת לגבי יום הכיפורים שהכהן גדול קורא בפרשת אחרי מות. אחר כך מגיעה לקטע השני, פרשת פנחס, קורא בעשור לחודש השביעי, ואת זה הוא קורא בעל פה. הגמרא שואלת, למה לא נוציא עוד ספר תורה שני והכהן גדול יקרא בספר השני? אז הגמרא עולה משום פגמו של ראשון. זו הדוגמה של הכהן גדול, משם אנחנו לומדים לכאן. אז אפילו שם אתה מתיר לומר דברים שבתורה שבכתב, לומר אותם בעל פה, קל וחומר כאן שהדבר אסור, ולכן יביאו עולה אחר לספר תורה. מה יש לו, אזכרה? יאמר אחר כך את הקדיש, יגידו לו אשכבה, זה כן. אבל הוא בעצמו אינו רשאי לעלות פעמיים. תודה. אם עלייה אחת עלייה אפשר? כן, אפשר. הנה, אתה רואה, הכהן עולה פעמיים. בסדר, הכהן עולה פעמיים, אם אין לוי הוא עולה פעמיים, אין בעיה. כן. אם היו נותנים לבית מההתחלה ולומדים מהספר הראשון ויכול לעלות פעם שנייה בצורה הראשונה, ואם היינו לומדים עזה, ככה צריך להיות, מה היה אפשר להגיד משהו בביתוי לזמן כזה? תראה, אתה מדבר במקום שקוים בהם, ועמך כולם צדיקים. אנשים כולם חסידים, קדושים, מה שאתה אומר זה נכון. אבל יש אנשים שיש להם פה גדול, איך אומרים? מחכים בסיבוב לחבר. יש לו איזה חבר, יש לו איתו דין ודברים. מה הוא יעשה לו? יש לו ספר תורה בהיכל, לא? ברגע שיקרה דבר כזה, נגיד, הספר תורה שלא פסול, אתה רואה? אפילו הספר תורה שהוא עשה, זה לא שווה כלום. עד כדי כך. יש אנשים שמחכים לכל הזדמנות ולא פחדים להטיל דופי, להטיל מום בקודשים, בספר תורה או בדברים אחרים. ולכן הרבה כנראה חששו בדבר. בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם. אין הכוה רשאי לקרוא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הכוה רשאי לקרוא פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם, ואין הכוה רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם ולא המתרגם יותר מהקורא, ואין הכוה רשאי לסייע למתרגם שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. קטן מתרגם על-ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על-ידי קטן. הידנה לא נהגו לתרגם משום דמה טוענת בתרגום, כיוון שאין מבינים אותו. הגמרא במסכת מגילה כג, הגמרא מספרת שלפני אלפיים ארבע מאות שנה, בדורו של עזרא הסופר, תיקנו חכמים לתרגם. פירוש הדבר, כשיש חתן אתה קורא ואברהם זקן, ואחר כך, אחרי הפסוק, מיד מתרגמים ואברהם סיב. כל פסוק, מתרגמים את הפסוק שכנגדו, קוראים את התרגום אונקלוס. כך היו עושים בכל שבתות השנה, כל הפרשיות. מבראשית עד לעיני כל ישראל, כך היו עושים, כמו שאתה מתרגם, את הקטע הקטן הזה. וכך נוהגים עד היום אחינו התימנים. מה הסיבה? למה הם עושים את זה? בזמנם, כשעלו מהגולה אחרי 70 שנה, לא ידעו לדבר טוב עברית, לא הבינו טוב עברית, כמו שהפסוק שם מתאר, שהיו מדברים, חציון מדבר, אשדודית, כסדית וכו'. אז אם לא מבינים, מה התועלת בקריאת התורה? הרי בתורה יש תרייג מצוות. כשאתה קורא ואתה מבין, אתה עושה גם את אותן תרייג מצוות. אם אתה לא מבין, אולי אעשה כלום. ולכן, תקנו חכמים שיקראו יחד עם התרגום. ועל זה מרן מפרט לנו בקצרה. את אותם הדינים שנאמרו בגמרא, דיני התרגום. אבל, מסיימים על זה התוספות, עכשיו בזמן הזה אנחנו הפסקנו, לא מתרגמים. רק התימנים, כמו שאמרתי, מתרגמים, הבנדים. אבל אנחנו הספרדים וכן גם האשכנזים לא מתרגמים כלל. מה אומר? עדיין ממשיכים בזה. טוב. השאלה היא כך, ובכל מקום אתה מצטט את הגמרא, בטל הטעם לא בטלה התקנה. כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, ואין בית-דין יכול לבטל דברי בית-דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמניין. התקנה של יומיים ראש השנה, שמא התקלקלו הלוויים בשיר. היום אין בית-המקדש ואין שיר. אפילו אחי, התקנה ממשיכה. יום טוב שני של גלויות וחוץ-לארץ ממשיכים. חלב שחלבו גויין ואין ישראל רועהו. אתה לא מחלק אם יש שם באותו מקום חלב של חזירה או כלבה, יש חשש תערובת או לא. אתה גוזר בכל מקרה. גבינה של גויים, בכל מקרה אתה אוסר. לא משנה אם עשו את הגבינה הזו מחמיצות של קיבת נבלה או שעשו את זה מכדורי קלציום וכיוצא בהם. בכל מקרה אתה אוסר. אתה אומר, בטל הטעם לא בטלה התקנה, וכהנה רבות. למה דווקא כאן אנחנו יכולים להעיז ולומר, היה פעם, עכשיו אנחנו לא צריכים לתרגם? מה נשתנה? התירוץ הוא, בזמנם, כשבאו לתקן את התרגום, לא כל העולם עשו את התקנה הזו, אלא מקום שלא ידעו עברית, אז הם קראו את התרגום. מקום שהבינו עברית, נניח בארץ-ישראל, אם היה מקום שכולם ידעו את העברית, לשון הקודש, אז לא היה צורך לתרגם. לכן אנחנו דומים לאותו מקום, וגם אנחנו לא זקוקים לתרגם. פירוש הדבר, תקנת ראש השנה, יומיים, התקנה הייתה בבת-אחת לכל העולם. לא היה שום מקום בעולם שעשו יום אחד. כל העולם עשו יומיים. לכן, אפילו אם בטל הטעם, אתה צריך להמשיך עם זה. אבל כשהתקנה מעיקרה הייתה מפוצלת, חלק קראו תרגום, חלק לא. אנחנו דומים לאותה קבוצה שכן יודעים עברית, ולנו אין צורך בתרגום. זו הסיבה שבזה אנחנו אומרים, בטל הטעם, בטלה התקנה. דוגמה שנייה, הגמרא בברכות נ', הגמרא מספרת שבזמנם היה להם סגולה שחלילה וחס הייתה יכולה לגרום סכנה גדולה. אסור לאדם לשתות שתי כוסות, זוגות, וכן על זה הדרך. הגמרא מתארת שמה מה קורה. גם במסכת פסחים, כשהגמרא דנה על ארבע כוסות בליל הסדר, הגמרא שואלת, איך תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות? הרי יש בזה בעיה של זוגות, וזו סכנת חיים. היום, בזמן הזה, אף אחד לא פוחד מזה. אין זוגות. בטל הטעם, אתה אומר, בטלה התקנה. למה? כי גם בזמן העם, במקום שלא היו מצויים שדים ולא הייתה את הסכנה הזאת, לא חששו. גם אנחנו לא חוששים. או, הייתה בזמנם רוח רעה שהייתה חונקת את התינוק אם המאכיל לא היה נוטל ידיים. אפילו אם הידיים שלי נקיות, לפי הסגולה צריך להיות כך. קודם כול אני קם, נוטל את הידיים, אחר כך מאכיל את התינוק. ואם לא, חלילה הייתה הרוח הרעה הזאת שיבתה, חונקת את התינוק. זאת אומרת, אומרים היום בזמן הזה אנחנו לא חוששים, כך כתבו התוספות ביומה. תגיד, למה? בטל הטעם לא בטלה התקנה. שוב, גם בזמנם, מקום שלא הייתה מצויה הרוח הרעה הזאת, ולכן לא חוששים. אותו דבר גם פה. מאז ביורד יעס, סימן קטז, סעיף א', דן בדין שנאמר בגמרא ובפוסקים. דין גילוי. השארתי מים או כוס תה, שתי דקות, יצאתי החוצה וחזרתי. בזמן הגמרא היה חשש, אולי בא נחש ושתה מהיין או מהמים, ולכן אסור לך לשתות. קח את היין, תשפוך. השארת חבית יין פתוחה, אפילו חבית עם אלף ליטר. השארת את זה פתוח, יצאת שתי דקות וחזרת. אנחנו חוששים, אולי הנחש יצא מהחור, מהמחבוש שלו, הטיל את הארס וברח. לכן אתה שופך את כל היין. אומר מרן, העידנה, בזמן הזה לא מצויים בינינו נחשים, ולכן מותר לכתחילה לשתות את היין או את המים הללו. תגיד, העם מותר, בטל הטעם לא בטלה התקנה. תראה, ספרי חדש, את התירוץ שאמרנו. גם בזמן רבותינו, שהייתה הגזרה של גילוי, כל זה דווקא במקום שהיו מצויים נחשים, מקום שלא היו מצויים נחשים, מרכז העיר, מקום שלא מצוי נחשים, מקום כזה מעיקרה חכמינו לא גזרו, גם בזמנם היה מותר, ואנחנו היום דומים לאותו מקום שהיה אז. זה התירוץ שכותב על פי חדש. ולכן, מעיקר הדין, אין חובה לשפוך את היין, אתה יכול לשתות מאותו יין. מלכתחילה, עצה טובה אם אדם שואל, תכסה, למה לך להיכנס לחשש כל דהוא, כמו שכתבו על ברכי יוסף בשאר האחרונים, שכדאי להחמיר, החסידים ואנשי מעשה יהיו מחמירים בזה. אבל כשהמדובר הוא לגבי דיעבד, אתה לא חייב לשפוך, כמו שהגמרא אומרת, למה? כי המציאות השתנתה, ובזה בטל הטעם בטלה התקנה. כבר דוגמה של תרגום, כך גם הדוגמה שם. בכולם הדבר שווה. גם היום, בזמן הזה, יש מקומות שצריכים בוודאי לחשוש לזה, ואם השאירו את המים או היין מגולים, צריכים לשפוך אותם. כגון במושבים, בצבא, הם לא נמצאים במרכז העיר, אלא במושבים או בבסיסי צהל, מקומות נידחים, בוודאי ששם מצויים מאוד נחשים. ולכן, שם צריכים לחשוש מאוד בדבר, שם הדין שהיה בגמרא נשאר. מה שמרן אומר, לא מצויים נחשים, פירוש הדבר פה, כאן, במרכז העיר, מקומות הללו, כאן לא מצויים נחשים, ופה אנחנו לא חששים בדבר. למה נעלם? כמו נוראים טובים, כמו שפה אתה אומר, מוסיה, מתקיים בזה כדי ספרים? לא. בגלל שהתרגום ניתן ברוח הקודש, ניתן בסיני, האונקלוס, זה לא סתם תרגום, זה גם תרגום וגם פירוש. תיקח קטעים בפרשת ויחי, פרשת וזאת הברכה. הוא לא רק מתרגם, אלא מוסיף דברים. הרבה דברים נאמרו בפוסקים, והפוסקים למדו את זה כמו שמתרגם אונקלוס, כך וכך. לכן, זה התרגום היוצא מן הכלל. אבל אם תהיה קהילה שלמה של דוברי צרפתית, אנגלית או דבר אחר, אפילו שכולם רוצים, אתה לא יכול לחייב לעשות תרגום. בבקשה, אחרי תפילת מוסר, מי שרוצה, שישב ויתרגם לעצמו, ישבו יחד וילמדו את התרגום של החומש מעברית, ויתרגמו להם לאנגלית. אבל כשיתרגמו פסוק-פסוק, כמו שהיה עם התרגום אונקלוס, אחד היה ופרסמו הכתוב, זה דווקא לגבי אונקלוס, דווקא התרגום הזה שניתן בסינאל, רק עליו היה את הוויכוח. אבל לחדש תקנה חדשה, דין חדש, וזה בוודאי שאין לנו את הכוח. כל התירוצים האלה לפי הפרי חדש מסיעתו. אבל אכן התימנים לא נוקטים כך. הם אומרים לא. גם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה, ולכן הם ממשיכים במסורת הזאת, לא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה. אתה רואה, כל בתי-הכנסת שלהם מתרגמים. ואבות תימני ישאל אותנו, יתייעץ אתנו, תאמר לו, כן, כדאי הדבר, רצוי לנהוג ולעשות כן, כדאי שיתרגם, כדאי שילך לבית-הכנסת תימני. אל תיטוש תורת אמך. כדאי שישמרו על המסורת של אבות-אבותיהם. הבעיה העיקרית בדברים האלה, בדרך כלל הנוער קשה לו. תראה, בבתי-הכנסת התימניים, לצערנו, אין להם צעירים. הנוער, אין לו סבלנות לשבת ולשמוע שניים מקרא ואחד תרגום. הם בורחים כולם למוסאיוב, כולם הולכים לשתיב לחים, הולכים לבית-כנס אחר, והם לא מוכנים לשבת שם. טוב, אין לנו שליטה על הנוער, אבל אדם רציני שיבוא וישאל, תאמר לו, יותר מהודר, שישמע את התרגום, כיוון שזו המסורת שלהם, כמו שאמרנו, אל תיטוש תורת אמך. אבל זה, יש לזה איזשהו החלטה? אדוני לא הולך לשמוע את זה. אתה תימני? יש בזה מצווה. כשאתה לא הולך, אתה מפסיד מצווה. אני לא רוצה לדבר, אבל אני לא עושה את זה. בסדר, שעת הדהק, שנה. אבל אם אתה מסוגל, תקום קצת יותר מוקדם, כמה דקות. ברוך השם, יש בסביבה כמה בתי-כנסת תימנים, ותלך לשם כדי לשמוע את התרגום. זיכרנו את הגאון הצדיק הרב אלשיך. הוא ידע לא רק את התנ״ך בעל-פה, הוא ידע גם את התרגום. אם המתרגם, הייתה לו איזו טעות, מייד הוא היה מתקן אותה. כל כך היה לו זיכרון עצום. שם, בתימן, כולם ידעו לא רק את התורה, כולם ידעו גם את התרגום, כי זה היה דבר קבוע אצל כולם. פה, לצערנו, נחלשנו בדבר. כן. מעילה בכלל, צריך לעשות פעם אחת מקרא. לא, הם קוראים פעם אחת מקרא. אני אומר לנו, לדידן, כל אדם ביום שישי קורא שניים מקרא ואחד תרגום. גם שם, מה התרגום? תרגום אונקלוס. לא קוראים, לא תרגום, לא אנגלית ולא דבר אחר, ולא משנה מה השפה שאותו האדם דובר. בכל מקרה, שניים מקרא ואחד תרגום, התרגום יהיה רק על-ידי אונקלוס. מה אתה מדבר על-ידי אונקלוס? איך? מה אתה מדבר על-ידי אונקלוס? כדי שכל אדם יהיה בקיא בתורה, שידע היטב את התורה. לכן צריך לפחות פעמיים כדי שהאדם ישנה נשימה בפיהם. אם יקרא את זה רק פעם אחת, בוודאי שלא יזכור שום דבר. הלוואי בפעמיים יזכור משהו. לפעמים אתה שואל, איפה כתוב הפסוק הזה? אנשים לא יודעים. ביקרא, במדבר, דברים, מחפשים ולא מוצאים. אתה רואה שאנשים, לא כולם זוכרים ולא כולם יודעים, למרות שקוראים שניים מקרא ואחד תרגום. אם לא היה את זה, לא היו יודעים כלום. אבל שכלום קטע שלם. אפשר לזכור, שקוראים פסוק, חמל, אחד לימודים, לא נכנסים. צורת הקריאה של שניים מקרא ואחד תרגום, לפי הפשט יכולה להיות כך, שאדם יקרא את כל הפרשה כולה פעם, עוד פעם את כל הפרשה, ועל זה את הכול בבת אחת, את כל התרגום. ככה זה יכול להיות על-פי הפשט. וממילא, בימי החול, אני רוצה לפצל את זה. יום ראשון אני קורא שניים מקרא ואחד תרגום, עד שני. וכן, על זה הדרך. אני בא ביום שבת, קורא משביעי עד הסוף. בצורה כזאת גמרתי, שוב, לפי הפשט, כל זה אפשרי. אבל, אליבא דרבנו ארי, לפי המקובלים, צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בצורה שאמרת. לקרוא כל פסוק פעמיים, ועל זה את התרגום. אדם שיש לו סובדנות יכול, כדאי שישתדל ויעשה כן, כך דעת המקובלים. אבל החזן יכול להסתכל רק בפעמיים בשני הדברים האלה. כן. שוב, החזן מכין הרי את הפרשה. לפני שהוא בא לקרוא בתורה, הוא חייב להכין. אז הוא הכין פעם אחת. קרא פעם אחת בתורה, אז זה כבר שניים מקרא. מגיע הביתה, קורא על זה את התרגום. לפי הפשט זה בסדר, זה מצוין. אבל, שוב, זה לפי הפשט. לפי הקבלה, ההידור יותר לקרוא את הפסוק פעמיים, ועל זה תרגום. מי שיכול לעשות כך, קדוש יאמר לו, המחמיר, תבוא עליו ברכה. אתה אומר, הוא רוצה להקים את ביתו לפי, השאלה, זה מה שהוא רוצה על הכיפור? זה תלוי בו או לא תלוי בו? זה מחלוקת. זה לא מוסכם בפוסקים. אם זה הדבר שהוא מוסכם בפוסקים, נו. אבל אתה רואה שיש בכל דבר מחלוקת, כולל גם בדבר הזה, ולכן גם בזה אנחנו ממליצים לו, המחמיר, תבוא עליו ברכה. כמו שהמלצנו לתימני אחרי שמתחתן, שאחרי מליחת הבשר יחלות, יעשה חליטה. וכן כיצד לזה אמרנו מלכתחילה שישתדל לשמור על אותם המנהגים היפים, על מסורת אבות-אבותיו, כן, עד כמה שהדבר אפשרי. שעת הדחק, שאין ברירה, אתה מצרף לסניף, אתה אומר, אולי ההלכה כאבקת רוחן, שהם לא חייבים להמשיך במנהגם פה. במקום צורך שעת הדחק, בסדר, אני שומע את הקולות שאתה אומר. אבל כשאין צורך לגבב קולות, כשהוא מסוגל להתפלל מבית-כנסת נורמלי של תימני, מהעדה שלו, למה שיפסיד את זה? אז לנוער אמרנו, אתה צריך לחפש פטנטים, דרכים, איך לקרב את הנוער. הגבאי ייתן להם אחרי התפילה איזה ממתקים, ייתן לכל אחד קרמבו, הם יבואו. נמצא להם את הדרכים איך לקרב את הנוער. יש בעיה, צריך להתמודד עם הבעיה. אבל לא בגלל שיש בעיה מסוימת אז אנחנו נדלג על העיקר ונימנע מלומר את האמת. אנחנו אומרים את האמת, יש מלכתחילה עצה, אל תיטוש תורת ימיך. מי שקורא בחוק לישראל כל יום, פרשה, פרשה, כן. למה עליו לחזור עצמו על גרשי שמיתוס של המארצות? מי שקרא שניים יקרא ואחד תרגום במשך השבוע לא חייב לחזור עוד הפעם ביום שישי. לא, לא חייב, מעיקר הדין. רק חומרה, על-פי הקבלה, כמו שאמרתי, על-פי המקובלים, שביום שישי יחזור ויקרא, שניים יקרא ואחד תרגום. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הפסיכולוגים תמיד מייעצים, כשאדם רוצה שדבר מסוים שהוא אומר, שאנשים יבינו אותו, יקלטו את זה, לא תאמר את זה רק פעם אחת, תחזור על המשפט הזה פעמיים. תראה, הפוליטיקאים, כשהם מדברים לפעמים, חוזרים על המשפט שלהם פעמיים ושלוש, חלק אומרים בגלל שאין להם מה לדבר. זה הכול מה שהם יודעים, ולכן הם חוזרים את זה כמה פעמים. אבל לפעמים הם חוזרים, משננים את זה כדי שאנשים יקלטו. אתה אומר את זה פעם אחת, אותיות פרחות באוויר. חוזרים, משננים את זה פעמיים כדי שאנשים יקלטו מה הם רוצים, הם הבינו את המסר שלהם. אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח אבל בין גברה לגברה שפיר דמה. הגמרא בברכות ח' מביאה את הפסוק עוזבי השם יכלו. מה זה ועוזבי השם יכלו? התרגום אומר ודשבק או רייתא דהשם ישתצום. חלילה וחס יש כאן עונש מוות. ולכן הסבירו לנו חכמינו כשנמצא ספר תורה על התיבה. החזן קורא ואתה יוצא באמצע הקריאה החוצה, חלילה וחס יש סכנה שאותו אדם ייעלם מן העולם. יש כאן שכינה, עשרה, יושבים ושומעים קריאת ספר תורה. איך האדם הזה מפנה גב לספר תורה והולך? ולכן אסור לו לצאת, חייב להישאר כל זמן שהספר תורה פתוח. לא רק אם כבר החזן התחיל ויהיו חיי שרה. אפילו אם נאמר עדיין החזן לא התחיל. פתחו את הספר תורה והחזן אומר כהן קרא וכהן, כהן יעמוד בכבוד. אפילו שהוא רק אמר את המשפט הזה ופתחו את הספר תורה, וגם בזה אין לו היתר לצאת החוצה. זה שמרן מדגיש, אסור לצאת, נניח, ספר תורה כשהוא פתוח. מרן לא אמר כשהחזן קורא, אלא אפילו אם החזן לא קורא, אם הספר תורה פתוח, בזה הדבר אסור. מתי יהיה לו היתר לצאת? אם גמר הכהן. עכשיו, בין כהן לנביא, בינתיים הוא קורא לו, אומר למי שברך. אז הוא מכסה את הספר תורה במפה. הספר תורה מכוסה או סגר אותו. אצל האשכנזים סוגרים את זה. אצלם קל מאוד לגלגל, אז הם סוגרים. אצלנו לא נוח כל רגע לסגור, אז זה מכוסה במטפחת. אם זה מכוסה במטפחת, על זה הגמרא מסיימת, בין גברה לגברה שפיר דמה יכול לצאת החוצה. הנפקא בינה, אותם האנשים גבאי צדקה שאוספים כסף. הרבה פעמים האדם הזה אסף כסף, התחיל להסתובב, עד שהגיע סמוך לפתח התרים את האנשים האחרונים, כבר התחיל הכהן אשר בחר בנו. אין לו יותר. לא יכול לצאת. יחכה. יגמור עליית כהן, הגיע, כמו שאמרתי, מי שברך, אז יוכל לצאת. אבל גם אז, מתי יהיה מותר לצאת? רק במקרה שהחזן הזה מכסה את הספר תורה. אבל לפעמים העולה לספר תורה והחזן הם עמי ארצות. לא מכסים את הספר תורה בין גברה לגברה, וזה פתוח. אם זה פתוח, אמרנו שאסור לו עדיין לצאת. ולכן אותו הגבאי, אותו השנורר, צריך קודם כול להסתכל. אם כיסו, אם כיסו את הספר תורה, אז בין גברה לגברה יכול לצאת. אפילו שאני כבר התפללתי בנצח חמה, שמעתי קריאת התורה, הכל היה בסדר, למרות שעשיתי את כל מה שאני חיה. אף על פי כן, עצם העובדה שאדם מפנה גב ויוצא החוצה בבית-הכנסת באמצע קריאת התורה, הדבר אסור, אלא רק, כמו שאמרנו, בין גברה לגברה, כשהספר תורה סגור או מכוסה במטפחת, רק אז מותר לו לצאת. איך? אני מסכים שהזמן יקר, ולפעמים המונית מחכה לו למטה, אין לו זמן הרבה להתעכב. אז זה יתכנן את הצעדים שלו שיצא לפני קריאת התורה. שיבוא שתי דקות קודם, יגמור את הסיבוב. כשאומר החזן, הם מייחדים שיבחה וחולים תמיד אומרים פעמיים באהבה, שכבר יצא החוצה הזו, הוא ישמע את הקדיש, אבל לא יתעכב ברגע שהוא נכנס ויהיו בקריאת התורה, אסור לו לצאת. זה דבר שמצוי הרבה גם בשתי בלכים. לפעמים אני צריך מניין. אני נכנס לבית-הכנסת לראות איפה הם נמצאים, אני רואה שהם באמצע קריאת התורה. טוב, אני רוצה לחפש את המניין שלי, אל תצא. תחכה בין גברה לגברה, אחר כך תצא, תחפש את המניין האחר. לכן כשאדם ביום שני וחמישי מחפש מניין בשתי בלכים, אז לפני שייכנס יכול להציץ. אם בדלת יש חלון שקוף, להסתכל. אם הוא רואה על התיבה ספר תורה, אז הוא מבין, הם בקריאת התורה, אין לי מה להיכנס כאן, אין לי מה לחפש כאן, אני צריך לחפש ולהתכנס את האחר, זה מה שיעשה. אבל אם לא שם לב, בחורף יש גשם והדלת סגורה, יש עדים על המשקפיים והוא לא רואה טוב, אז הוא נכנס לפנים כדי לראות איפה הם, ואז הוא רואה שהם באמצע קריאת התורה. אז אין מנוס, כמו שאמרנו, ימתין עד שיגיע למי שברך, ורק אז יוכל לצאת החוצה, יחפש את דרכו. כשגומר השלישי, מסתכל על המחוז שלך, יכול לעבוד שאתה לא צורך. כן, אפשר. אבל שוב. עדיף שילך לעזרת נשים. עדיף, כן, עדיף. כל היריעה עשתה, אפילו חלק מזה מספיק. אפילו אם לא כל היריעה, חלק מזה, יש היכר, אז גם זה עדיין יכול להקל ולצאת החוצה. ימתין קצת, ימתין חצי דקה, לא יקרה שום דבר. אלא אם כן הוא לא יכול להתאפק, זה משהו אחר. אבל אם הוא יכול להמתין עוד חצי דקה, יצא רק בין גברה לגברה. כאן יש בעיה, כמו שאמרתי, זו סכנה. יש כאן את הקללה, עוזבי השם יכלו. כיוון שזו סכנה, לכן צריך להיזהר מאוד בכל זה. כן, למה לא? אדם שנמצא באמצע השיעור, שומע דברי תורה, דברי אלוקים חיים, הלכה, גמרא וכיוצא בזה, באמצע הוא קם והולך. זה לא טוב. אלא אם כן הוא אנוס. לפעמים אנוס, רחמנה פטרי, לא מרגיש טוב וכיוצא בזה. אבל לקום באמצע זה לא טוב. לא אמרתי, לא אמרתי, עדיף לא לבוא. יבוא ויישאר עד הסוף. הנה פה יש ברוך השם תחנות. כאן לא לומדים רצוף מ-10.5. לבוא ודאי שיבוא. אבל ישתדל להישאר עד סוף השיעור. אתה רואה, בין שיעור לשיעור יש הפסקה, אומרים קדיש, ואז הוא יוכל ללכת לדרכו. נחזור לעניין, סעיף ב' כמובן שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו בדברי תורה ואפילו בין גברה לגברה, אפילו אם משלימה פרשה. הגמרא במסכת סוטה לט, הגמרא מביאה את הפסוק וכפתחו עמידו כל העם. מה זה עמידו, הגמרא דורשת, הכוונה היא שתיקה, עמידה מלשון שאדם עוצר את הדיבור שלו, עומד בדיבורו, לא מדבר. ברגע שהספר תורה הונח על התיבה והחזן מתחיל ויהיו חיי שרה, אין היתר לאדם לדבר, אסור לו לפטפט עם חברו. אפילו אם חברו כבר דיבור איתו, אז לא נעים. אתה לא יכול לענות לו שום מילה, תרמוז לו, יש כאן ספר תורה, אסור לדבר. לא רק אם אני עדיין לא התפללתי ואני חייב בקריאת התורה, אפילו אם נאמר, אני כבר התפללתי במניין ראשון עם הנץ החמה. ואני יושב כאן בבית הכנסת אחרי זה, אפילו אחי. ברגע שמתחילים לקרוא בתורה, אסור לאדם לדבר עם חברו. אני לא אדבר, אני אשיב בכל כך. הגמרא מספרת שרב ששת, לפני שהחזן היה מתחיל והיו חיי שרה, היה קצת מסובב את פניו, מהדר הפה וגריס. זה מה שהיה עושה רב ששת. מה הקולה שהייתה כאן? למה לרב ששת היה מותר לעשות כאן? יש לנו כמה פירושים, ויש נפקא מינה גדולה בין הפירושים. אחד הדברים על נפקא מינה זה מה ששאלת. הפירוש הראשון, מה שכתבו תלמידי רבנו יונה. הרב ששת לא היה רועה, היה שגה נהור. אחד כזה לא חייב בלימוד התורה שבכתב. לימוד התורה שבכתב, דברים שבכתב, אי אתה רשאי לעומרם בעל פה, הוא לא חייב. ממילא אותו האדם שלא חייב יכול קצת לסובב את הגב ולהמשיך הלאה לגרוס בעניינו כדי שלא יהיה לו ביטול תורה, וכך פוסקנה הלכה תורה לשמה לגאון רבי יוסף חיים. הוא ממשיך שם עוד דוגמה. הוא אומר, אם האדם הזה חירש בר מינה, לא שומע אותו, בלאו הכי הוא לא שומע מה שהחזן אומר, והיו חיי שרה. אז ממילא יכול לקרות. פירוש השני, מרן מביא כאן חלק מהפירושים. עריף הרמב״ם אומרים, רב ששת, היה תורתו אומנותו, ולכן היה מותר לו. לפי זה אנחנו, אין תורתנו אומנותנו, לנו אסור. מה פירוש המילים תורתו אומנותו? תשאל אדם ברחוב, הוא אומר לך, הבחור ישיבה, הוא חותם פעם בשנה, הוא חותם שתורתו אומנותו. הוא לא עובד לא בבנק ולא במכולת. אז הוא אומר לך, זה תורתו אומנותו. לא זה הפירוש הנכון. הפירוש האמיתי, תורתו אומנותו, האדם הזה שקוע כל היום בלימוד התורה. תגיד לו באמצע הלימוד, יש מישהו שרוצה אותך, יש לו איזה סחורה למכור לך. במכירה, בקנייה, הוא יכול להרוויח מיליון דולר בתוך כמה דקות. לא מעניין אותו. הגמרא מספרת על רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שתורתם אומנותם. לא מעניין אותו שום דבר מהעולם הזה. עכשיו אני, באמצע הלימוד, יהיה מה שיהיה, אותי זה לא מעניין. רבי שלמה מוסאיוב, שהקדיש את החצר שם, היה יהודי שהיה מתפרנס, נהנה מיגיע כפיו, אבל היה גם לומד תורה, היה קובע עתים לתורה. אבל כשהיה לומד, היה לומד ברצינות, בלי חכמות. לא היה בא עם הטלפון לבית-הכנסת וכו', כמו שהיום חלק מהאנשים עושים את לימודם ערי, אלא הוא היה כותב, שם על איזה קרטון שלט. אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו. השם שלו שלמה. אז הוא כותב, אפילו המלך שואל בשלמה, לא שלמה בו', הוא כתב בסוף, לומד, עכשיו אני לומד. אף אחד לא יבלבל לי את המוח, לא מעניין אותי משום אדם בעולם. וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות, אבל אנחנו לא עומדים בניסיון. רוב ככל האנשים, אחד היום פרסמו, כתוב, רבי שמעון בר יוחאי או רב ששת. אנחנו, תגיד לו, יש מיליון דולר? יגיד לך, ביטולה זו קויינה. יגיד לך, עת לעשות להשם, הפר לתוארתך. את כל הדרשות הוא יודע, ינשק את הספר וירוץ מייד, כדי שלא יפסיד מיליון דולר. זה דרך בני אדם, לא? נאמנים פצעי אוהב ונעטרות נשיקות שונא. אמרו בדרך רמז, לפעמים כשאדם מתווכח עם חברו, בלהט הוויכוח הוא מכה, נותן לפעמים אפילו מכה על הספר. נאמנים פצעי אוהב. אבל אותו אדם שמפסיק באמצע והלוח, מנשק את הספר ויוצא, נעטרות נשיקות שונא. לא צריכים את הנשיקות שלו. בכל מקום, במציאות אין לנו היום תורתו אומנותו. לפי זה, לפי דעת עריף הרמב״ם, המסקנה היא רב ששת היה לו היתר, לנו לא. בכל מקרה, לנו הדבר אסור. אפילו בין גברה לגברה הוא רוצה לדבר עם חברו, אין לו היתר. זה הפירוש השני. הפירוש השלישי, רב ששת היה קורא בלחש. כל מה שאמרנו שאסור לדבר בקול רם, כדי שלא יפריע לחזן. אפילו בדברי תורה אסור לו לקרוא בקול רם. אבל הפירוש השלישי היה קורא בדברי תורה היה קורא בלחש. אף אחד לא היה שומע. בזה לא היה מפריע לאף אחד. כך הסבירו ראשית תוספות הראש ועוד. שיבולי הלקט שואל על זה. הרי אני חייב לשמוע קריאת התורה. וכשאני קורא בלחש אתה קורא דבר אחר, אתה לומד דף יומי, משנה יומית או דבר אחר, הוא לא שומע קריאת התורה. אבל אמרנו פעמים רבות את דברי הרמב״ן במגילה ה', חובת קריאת התורה היא חובת הציבור. זו לא חובה אישית. אז יכול להיות שהם הולכים התוספות באותה השיטה, ולכן משום זה אפילו אם לא יצא ידי חובה, יהיה רשאי לגרוס בלחש. כך דעת רבנו ארי, כך דעת הגרא במעשה רב. ועוד. אבל שיבולי הלקט עצמו לא סובל כך, הוא מתרץ תירוץ אחר. זאת אומרת, לפי דברי שיבולי הלקט המדובר כאן באדם שכבר יצא ידי חובה, התפלל בנץ החמה. ועכשיו אצלו זה מניין שני, אז בזה מותר לו לגרוס בלחש. אבל הלאה וכי, לפי דעת שיבולי הלקט זו חובה אישית. כך משמע גם מהרבה ראשונים במגילה ה', שם הגמרא מספרת שבזמנם, לפני אלפיים שנה, היו קוראים את המגילה הרבה ראשונים. מכל מקום, אם נהלך לפי התירוץ הקודם, שרק תורתו אומנותו מותר, הנה וכי אסור, אז ממילא אליבה דמרן, גם לגרוס בלחש יהיה אסור. התירוץ הזה, יש אומרים, ונראה לא סובר כך. עוד תירוץ, יש אומרים, דיווי יש עשרה דצייתא בספר תורה, מותר לספר בדברי תורה. תירוץ נוסף שכתבו שם בעל הלכות גדולות ועוד, כל זה כשאין עשרה. יש בלב הכי מניין בשפע, בלעדיי אין לי יכול לגרוס. אצל רב ששת היה מניין חוץ ממנו. אבל, לפי דברי הרי והרמב״ם, בין אם יש עשרה, בין אם אין עשרה, כיוון שאני אין תורתי אומנותי, הם אלא יהיה הדבר הסיום. תירוץ נוסף, מרן נביא, ויש מתירים למי שתורתו אומנותו, ויש מתירים למי שקודם שנפתח על ספר תורה, מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה, אין אלא לקרות ומתחיל לקרות. זאת אומרת, רב ששת, הגמרא אומרת, נהדר אפה וגריס. לפני שמתחיל ויהיו בחיי שרה, מפנה קצת את הגב, ולכן בזה רק יהיה הדבר מותר. אבל, כמו שסיכמנו, כל האיש האומרים האלה אינם להלכה. יש אומרים אחד בלבד הוא להלכה, וזו דעת הרי והרמב״ם, שרק מי שתורתו אומנותו. ולכן, מדידן, אסור לדבר בדברים בטלים בין אם הוא נמצא באמצע קריאת הספר תורה, בין אם הוא נמצא בין גברה לגברה. גם בשעה שהחזן אומר אשכרה ומי שבירך, אסור לנו לדבר בדברים בטלים. ולמה? שמא יימשך. למעלה בסעיף הקודם אמרנו, אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח, בין גברה לגברה מותר. אז למה אתה נחמיר בזה לעניין דברים בטלים, שאפילו בשעה שאומר החזן מי שבירך אסור לדבר? הסיבה היא, כשאדם מתחיל לדבר עם חברו, הוא מתחיל בשעה שאומר החזן מי שבירך ואחר כך ממשיכים. הוא שואל את חברו, תהיה ממשלת אחדות? הוא אומר, ימשיכו להתקוטט או לא ימשיכו? אז חברו לא יישאר עליו. הוא רוצה להראות את עצמו שגם הוא, ברוך השם, קרא את העיתון חריף ובקיא, למד את זה ולמד את זה, וגם חברו עונה לו וכו'. זו הבעיה. אנשים טבעם, ברגע שאתה מתחיל אתה נותן מלה אחת, הכול מתגלגל, גל של אגוזים. ולכן, כאן הדבר חמור מאוד, שאפילו בין גברה לגברה אסור לדבר דברים בטלים. אפילו אם חברו מדבר אתו, תגיד לו, יאמר לו בפירוש, אסור לנו לדבר אפילו בין גברה לגברה. מחלוקת שנייה, אני רוצה לדבר בדברי תורה. המסקנה, אמרנו, אנחנו, אין תורתנו אומנות, אין לי אסור, אבל בין גברה לגברה, בשעה שהחזן אומר, השכבה הוא מי שברך. מי שהיה פעם בבתי-הכנסת של אחינו הבוחרים, שם ההשכבות לוקחות קצת זמן. יש לו רשימה ארוכה. גם אם אחר כך הוא עושה מי שברך, הוא לא גומר שהוא מתגדר לעשרה שכנים ונגמר. לא כך. הוא אומר איך לפי הסדר, לכבוד אובל עשרה שכנים, לכבוד שמעון, אחר כך הוא גומר את כל הסדרה, חמישים יושבי בית-הכנסת ומתחיל לפי הסדר בעזרת נשים, לכבוד הגברת רחל עשרה שכנים. לכבוד, טוב, בשביל הקופה של בית-כנסת זה משתל, זה טוב, אבל זה לוקח הרבה זמן, והאדם הזה בינתיים רוצה לקרוא, יכול להספיק בינתיים לגמור את הדף הימי. מותר לו מחלוקת גדולה בפוסקים, ואני בא דמרן, נשמע בדברי מרן. אפילו בדברי תורה בין גברה לגברה, גם בזה הדבר אסור. אבל רוב הפוסקים חונקים, ומעיד הגאון חידה בספרו לדוד אומרת שבדברי תורה בין גברה לגברה מותר, כך נהגו. אז כשיש לנו מנהג נגד מרן, יכולים אנחנו לסמוך להקל. ולכן כשאדם נמצא בבית-כנסת שאומרים שנה, מי שבירך בהשכבות ולוקח הרבה זמן בינתיים ורוצה ללמוד דברי תורה, יכולים להתיר ללמוד דברי תורה בין גברה לגברה. מה שמרן אסר, ואנחנו פוסקים את דברי מרן ההלכה, שעשו לבד דברי תורה. כשהחזן אומר, והיו חיי סרה, אסור לך למר, גם לנצח ולסמור ולמיד השניים מספרים. מה שהפסדת קודם, נתניהו יכול לומר כעת. אבל כשהוא אומר, מי שבירך, אשכבה, בזה רשאי לומר את זה בין גברה לגברה, יכול להספיק ולומר. קל וחומר, אני רוצה למנוע את חבריה מעבירה, אף הוא רושם מאיסורה. חבריה רוצה להדביק אש ביום טוב, רוצה לצאת להרשיין, או כל דבר אחר, אז הוא רוצה להעיר להם, להוכיח אותו, קל וחומר. או לפעמים באים לחכם, יש איזה דבר דחוף, והם באים לחכם ושואלים אותו שאלה. באמצע קריאת התורה לא ירשה להם, לא יעלה להם. אבל גמר העולה, ברוך אתה ה' נותן התורה, בין גברה לגברה, בשעה שאומרים מי שבירך, אז החכם שומע את השאלה, לא עונה לו תשובה, גם זה דברי תורה, ולכי גבר נא הדבר מוטה. לפעמים השאלה דחופה מאוד, אפילו באמצע קריאת התורה מחפשים את החכם, איפה הוא, כדי שידעו מה עליהם לעשות, אז בין גברה לגברה יהיה הדבר מוטה. אבל באמצע קריאת התורה החכם ירנס להם שישתקו, שלא ידברו בשום אופן. אילן, לא מובן לי, עוד אמר קודם, שאסור לדבר דברים בטילים בין גברה לגברה, כיוון שיימשק. אבל יש כאן זכות לצורך, יש לנו, נגיד שלא יימשק, לנו מוטה ועכשיו יש ספר תורה. אנחנו מדברים כשהספר תורה, או כמו אצל האשכנזים, נסגר בין גברה לגברה, או אצל הספרדים מכוסה במטפחת. אז כעת הוא מכוסה, האם מותר בין גברה לגברה? סיכמנו, סיכמנו שאסור. ולמה? מדוע חכמים גזרו אפילו בין גברה לגברה? הרי אמרנו קודם שלצאת החוצה בין גברה לגברה מותר. למה לגבר אסור? אמרנו, בדיבור הבעיה יותר חמורה, שום יימשך. אבל לגבי דברי תורה, באמצע קריאת התורה אסור, בין גברה לגברה חסר נאור. לפני כן הוא לא אמר, השמים מספרים כבוד האל, איחר קצת, וחלק מהזמירות קודם הוא לא אמר, מותר נא להשלים. איפה אתה עושה את זה? איפה אתה עושה את זה? דברים בטילים מותר לדבר? השאלים האחרונים שאלו עוד שאלה, הרי בלאו הכי אסור לדבר מלהתכנסת, כמו שמראה לנו בסימן קנא. התירוץ הוא, בואו ונאמר, אני עכשיו מארגן מניין לא בבית-הכנסת אלא בבית שלי. לא הקדשתי את הבית שלי. יש כעת ספר תורה בתוך הארון סגור, מותר לדבר בבית שלי, מה אסור? מותר. זה לא בית-כנסת. אבל יש מניין קבוע, באים כולנו מתפללים, שנה, שנתיים, זה לא בית-כנסת. לא הקדשתי את זה, בכל רגע אני יכול לומר, תיקחו את היחד והספר תורה. לא הקדשתי את זה. אפילו במקום כזה שמלוא הקדש ואינו בית-כנסת, ברגע שהתחילו ויהיו חיי שרה, אפילו בין גברה לגברה אסור לדבר דברים בטילים. אז ההדגשה, אפילו אם זה לא בית-כנסת. כל זה אם הספר תורה כשר. אבל בצבא אין בעיה. כן. אדם שנאדם. אדם שנורדן באמצע קריאת התורה. אז קודם כול, מרן כתב לכנ״ל בסימן קנ״א שאסור לישון בבית-הכנסת, זה האיסור הראשון. כאן וחבר כשנורדן באמצע קריאת התורה, לוודאי, הוא נראה לי ורומז לו בחג השבועות, או הושענה רבה, אנשים עייפים קצת, ולפעמים החזן, בא לו כיף לנגן. כשהוא אומר את האסדה גוריש זה כמו שיר ערש. בדיוק מבינה, אתה רואה אנשים כולה עוצבים את העיניים. מי שיש לו טבק יחנק לאנשים, בשביל זה נברא הטבק לעולם. בשביל זה ייתנו לאנשים כדי שיישארו ערים, ואם הוא לא יתעורר מהטבק, ידחף בידו קצת כדי שיתעורר ויקשיב היטב, וישמע את כל קריאת התורה כהוגן. אין מקום שיש ספר תורה, אבל עובדים שם, אין איסור, אין איסור. נניח שאתה תרמת חלק מהבית שלך, הרשית לאנשים שיבוא ללמוד. לא הקדשת את זה, לא אמרת שום דבר של הקדש. בינתיים השיעור שם. באים ולומדים שם מהבוקר עד הערב, לומדים שם הרבה שעות. אך על פי כן אין שום איסור לדבר שם, אנשים הלכו, עכשיו אף אחד לא נמצא שם. המקום לא קדוש. אין המקום הזה קדוש, כך גם שם, נכון. אסור, סיכמנו שאסור לו לעיין בספר אחר. אפילו בין גברה לגברה יש מחלוקת ואליבא דמרן אסור. שם הקלנו בין גברה לגברה נגד מרן. אבל כשהחזן אומר, והיו חיי שרה, אין לו יותר, גם אם יצאתי ידי חובה במניין הקודם. קל וחומר, לא יצאתי עדיין ידי חובה בקריאת התורה שאסור לי לבוא ולומר דברים אחרים, לעיין באיזה ספר. לפעמים הוא מתווכח עם חברו, לפני התפילה הם יתווכחו, ועכשיו הוא מצא איזה ספר שמדבר בעניין הזה. הוא מעותק לספר, רוצה לראות מה הוא כותב, אחרי התפילה אני אגיד לו, אין יותר, חכה למי שבירך, ורק בשעה שאומרים מי שבירך אתה לא חייב לשמוע כמה הוא תורם, רק אז אתה רשאי לגרוס בלחש או להרהר. ברוך ה' לעולם, רמי אלוהליך, בסימן קמון וסוף סעיף ב'. הגמרא במסכת סוטה ל' אומרת שאסור לאדם לומר לדבר באמצע קריאת התורה ואפילו לדבר בדברי תורה אסור. מחלוקת למה רב ששת היה מותר לו. אמרנו שהתירוץ הוא בגלל שרב ששת תורתו אומנותו. מרן ממשיך. כל התירוצים האלה, אפילו אם תתרץ ותאמר תורתו אומנותו מותר, כל זה דווקא בכל השנה כולה זמן קריאת התורה שהוא רק מדי רבנן. וכל זה אינו עניין מפרשת זכור ופרשת פרה שהן בעשרה מדאירלתא שצריך לכוון ולשומען מפי הקוראה. שם אין שום תירוץ, שום דבר. גם מי שתורתו אומנותו, כולנו בלי יוצא מן הכלל חייבים להקשיב פרשת זכור וכן פרשת פרה לקיים את המצווה מן התורה. הדבר לא מוסכם. הוא שנו כמה מחלוקות בדבר. אז דחמד במערכת זכור מביא הרבה פוסקים שאומרים, זכור אשר עשה לך עמלק, פעם אחת בחיים מספיק לקרוא, לא צריך יותר. הלכה לא כך. מען הולך בשיטת התוספות בברכות י״ג מדי שנה בשנה אנחנו חייבים לשמוע את פרשת זכור. אומנם, מהתורה מספיק פעם בשנה. אתה רוצה עכשיו, ברצינות לספר תורה, מהתורה גם עכשיו מועיל. מדי רבנן אנחנו מסמיכים את זה שבת שלפני פורים. הימים האלה נזכרים לנעשים, אנחנו מסמיכים זכירה לעשייה. לא מספיק לדבר, צריך תכליס, לקחת ולשחוט, לברך ולגמור איתם. מתי עשו את זה? בימים י״ג י״ד אדר. עשו את זה בפרס, בשישה נבירה. אז להסמיר זה חייל העשייה, לכן שבת שלפני הפורים אנחנו מוציאים את ספר תורה, פרשת זכור. אבל אם האדם הזה היה אנוס, היה חולה, לא בא לבית הכנסת בשבת זכור, שומע בפרשת כי תצא, החזן מתכוון להוציא אותו לידי חובה. וגם הוא מתכוון, הרי צריך שומע ומשמיע יחדיו מכוונים. מצוות צריכות כוונה, זה דארייתא, שניהם מתכוונים, גם בזר יוצא ידי חובה. הוא הפסיד את ההידור, שזה לא היה סמוך לפורים, אבל עקרונית, כמו שאמרנו קודם, זכה וקיים את המצווה כהלכתה, גם אם שמע את זה בפרשת כי תצא וזכור, או בפרשת חוקת, שמע את פרשת פרה. זהו עיקר הדין, בזה יצא ידי חובה. כך יעשה אדם חולה, הוא אדם שלשאר תקוע בצבא, הבאנו לצערנו שהיה מספרי התורה לא טובים, נשאר תקוע ולא הצליח לקיים את המצווה. אז מילא, לך שיבוא כאן, יגיע בפרשת כי תצא, יזכור עמה לחזן, כבאנה עלי ויוצאני. אם הוא יכול לקנות על יד משלים ומפטיר בפרשת כי תצא, שהוא דעצמו יעלה. עוד יותר טוב, יותר מהודר, אבל לאו דווקא, אלא כמו שאמרנו, שומע כעונה יוצא. המנחת אלעזר אומר, צריך שיקרא ממש בפה. אבל רוב הפוסקים חלקו עליו בדבר הזה ואמרו, שומע כעונה, איך אתה שומע את הקידוש? האם אתה אומר יחד עם המקדוש מילה במילה, אתה שומע, יוצא ידי חובה, כאילו אתה אמרת את המילים אשר הקדישנו במצוותיה ורצה בנו. הגמרא במסכת סוכה, כשלומדת ממה שנאמר בספר מלכים ב', ששומע כעונה, אתה לומד משם לכל התורה כולה, וזה דאור איתה. אז כמו בקידוש הוא הדין גם. פה לא צריך לקנות יחד עם החזן, אלא שומע כעונה, יוצא ידי חובה בצורה מושלמת. מחלוקת שנייה. הוא לא מתכוון לסתם על הדבר הזה? הבעיה עם החזנים היא כך. רוב החזנים יודעים שכולנו קיימנו את מצוות העשה דאורייתא של זכור לפני פורים. כבר שבת זכור קיימנו. כשהוא מגיע לפרשת כי תצא, לא עולה בדעתו להוציא את חיי ידי חובה מן התורה. אינם קורא את זה כמו כל קריאת התורה, דרדנן. הוא לא יודע שאתה היית אנוס ואתה רוצה לצאת ידי חובה מן התורה. מה שהוא קורא להוציא אותנו ידי חובה מדרבנן, מצוות קריאת התורה, כמה עניין זה זה לא מספיק. ולכן אמרתי קודם, כי המוסר היה עכשיו להתכוון. לכן אמרתי שאותו אדם, לכן אותו אדם שהיה אנוס ולא יכול לשמוע לפני פורים, ילחש לחזן, כוון עלי להוציא אותי ידי חובה מן התורה. ואז החזן, שהוא המשמיע, מתכוון עליך, שומע ומשמיע יחדיו מכוונים, ואז אתה יוצא ידי חובה. אחרת, אם הוא התכוון רק למצווה דרבנן, הוא חשב שכולם יצאו, ואתה התכוונת עליו במצווה דאורייתא, ספק אם יצאת ידי חובה. יש בעיה. לכן אמרנו שעדיף שיאמרנו. כל שכן, כל שכן, כשהשנה, נניח, בעוד שנתיים תהיה השנה מעוברת. ואז בין שבת שלפני פורים הזה עד שבת שלפני פורים הבא, יעברו שלושה עשר חודשים, קצת יותר משנה. אז לכן, שים לב, נכוון גם בכי תצא. ולמה? ממילא ממנו שצריך כל שנה, הגמרא רומזת, נשכחתי כמת מלב והייתי ככלי עובד, וגזרה על המת שהשתכה אחרי שנים עשר חודש. אז כל שנה, כל שנים עשר חודש, אתה שומע את קריאת זכור לפני פורים. אבל אותה שנה שהיא מעוברת, זאת אומרת, אני מתכוון, לא שנה זו שנה פשוטה. אילו שנה הבאה תהיה מעוברת, אז מוזכור עד זכור יש לך שלושה עשרה חודש. לכן, בחודש אלי ומתחילתו כשנגיעים לפרשת כי תצא, כדאי שהחזן, לפני שיתחילו את המפטיר, יאמר לכל הציבור, רבותי, תכווני, יוצאו ידי חובה מן התורה וכו', ואז יצאו ידי חובה, אליבא דקולה על מה... כן. אבל כשאמרו לי בתורה איזה חוב רגיל, אז לא מתכוונים בכלל בגלל צורה כחוב? זה לא כל הסיפור. לך תעשה סקר ותראה מה קורה בשטח. הלוואי והיה, כמו שאתה אומר, שלא היינו אומרים כלום וכל העם היו מכוונים באופן הטובה. זה לא כך. לצערנו זה לא עובד כך. אפילו אם הם מגיעים את כפר, הם צריכים לפרסם את עצמכם ולא הולכים בארגנזון בגלל זה. זהו. אז אמרו אחי, לפעמים ברקביים. אמרו אחי נמצא. תודה. אפילו אחי. מה שבטוח בטוח חיימו, צריך אותו החזן לומר את הדברים בצורה מפורטת. בספר כף החיימו, סימן תרפה, יש לו שם נוסח מיוחד שלשם יחוד. אז אם הם רוצים, יקראו את הנוסח שם, לשם יחוד, וזה יזכיר לכל העם, לכוון היטב מההתחלה עד הסוף, מצוות צריכות כוונה, ויצור ידי חובה בצורה מהודרת, אני בעד לכולם. אומרים, עשרה דברים צריך אדם לזכור בכל זאת, ואחד מבחינתי למעשה עמליך. יש עשרה דברים שם. השאלה היא, כל אותם עשרה דברים צריך כל יום, חובה כל יום לזכור. על זה אני שואל. כן. מדיון, דיוננו, לא צריך. מספיק פעם בשנה, או פעם בחיים. זה הוויכוח שיש, לא רק פה, גם בשאר הדברים. או, יש לך זכור אשר הקצבת. צריך אדם לזכור את מעשה העגל. כך כתוב בחומש דברים. זכור, אל תשכח את אשר הקצבת. גם שם יש את הבעיה הזו. נוסף לבעיה שאמרנו, יש עוד בעיה נוספת. מי אומר שאנחנו צריכים לזכור? אולי הביטוי זכור אשר הקצבת נאמר רק על בור המדבר. הם עבדו את העגל, הם צריכים לזכור אשר הקצבת. אני לא עבדתי את העגל, אני לא עשיתי כלום. גם זה מחלוקת בחוזקים. תראה, יש ספר, יד סופר. הספר הראשון שהרב סופר חיבר לפני שלושים שנה, ספר קטן, יד סופר, יש לו שם מערכת שלמה על הדבר הזה. שם הוא מסביר בהרחבה על כל העשירה הזכירות שהבאת, אם בכלל וכמה, בכל אחד ואחד הוא נכנס לפירוט בכל אותם הדברים. יש גם באנציקלופדיה התלמודית ערך זכור, גם שם מפרט בקצרה, אבל הרב סופר כדרכו מעריך יותר בדברים האלה. שם הספר, יד סופר. יש לנו בפנים, בתוך הקולות. מצווה, מצווה כל יום לעשות את הדברים האלה, אבל קשה לומר שהדברים הם בגדר חובה. קשה. יש לנו בסוף אהבת עולם, וקרבתני מלכנו לזכור מעמד הר סיני. אחרי זה מחיית עמלק, ואחרי זה זוכר אשר עשה השם לאיכן למרייה. אתה רואה, גם שנה, עושים את זה מדיון ביומי. אבל שוב, זה לא בגדר חיוב אלא בגדר חומרה, ולכן אדם ששכח יום אחד מה נאמר, לא נראה. לא צריך לעשות על זה וידוי. נכון. קל וחומר כאן. מחלוקת גדולה בראשונים. האם מצוות עשה דאורייתא של זכור אני יכול לקיים ביחיד או צריך מניין? בואו נאמר, המפקד שלי בצבא הצליח להביא לי ספר תורה כשר. הצליח למצוא אש מאין והביא לי, הנה, מה אתה רוצה? אתה רוצה ספר תורה? הבאתי לך. זהו, ספר תורה ספרדי, מגורד, הכול בסדר. אז אני אומר לה, אבל תראה, במוצב שלנו יש עשרה אבל אחד מהם גשש וודוי, אחד מהם דרוזי, אחד מהם רוסי. אין לו מניין? הוא שואל אותי, מי עלה שצריך מניין? תפתח, תראה לו כאן. מחלוקת בראשונים. מרן פוסק, כדעת הראש ותרומת הדשא, שפרשת זכור היא פרשת פרה שהן בעשרה מדאורייתא. זאת אומרת, נאמר קדיש, מה שאתה מצריך, עשרה זה ברבנה. אבל פרשת זכור, לא מספיק שיהיה ביחיד רניא על הנומה, זה לא מספיק, אלא צריך מניין. ולמה? מסמין אלוה המערם שיק. הוא אומר כך, נניח שברוך השם הצלחנו לגלות כמה עמלקים. עכשיו אנחנו רוצים לחסון אותם. אדם אחד לא יכול ללכת לעשות את מה שעשה הקדוש גולדשטיין. שם המסכן הוא סיכן את החיים שלו. אנחנו רוצים לעשות את המצווה ולחזור לחיים טובים ולשלום. אז איך אדם יולך? זו מצווה שמוטלת על הציבור. הציבור צריכים לדאוג לארגן פלוגה, שילכו הלוחמים, יהרגו אותם, יעשו מה שצריך ויחזרו חזרה. כיוון שהמצווה הזו היא המצווה שבציבור, לכן גם הזכירה, זכור אשר עשה לך עמלק, גם זה צריך להיות במניין, ה' באתליא. אתה אומר לרבים, זכור, אתה מזכיר להם את העניין, אז הרבים יתארגנו אחרי התפילה, לו תכלס, כמו שאומרים, יארגנו את הפלוגה, ישלחו אותם, כדי שיחסנו את אותם העמלקים. זו הסיבה שהראש בברכות מ״ז לוקט, שפרשת זכרון או פרשת מרן הן בעשרה מדאורייתא, כך דעת רומת הדשא למרן. יש חלקים, אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן. גם האשכנזים חיימים בזה, וכי הרמה כאן חלק, הרמה לא חלק. ולכן, ולכתחילה, צריכים ספר תורה כשר במניין כשר. הראש מדבר באותה הסוגיה. באותה הסוגיה, בברכות מ״ח. שם הגמרא מספרת שהבלעזר שחרר עבדו כדי להשלום על מניין. והראש דן שמה. למה הוא שחרר אותו? להשלים מניין קדוש קדושה או לזכור? על זה הראש אומר את הדברים שקראנו עתה. שם בדיוק באותה הסוגיה. אבל הרבה מאחרונים שואלים על השיטה הזו, שואלים מהגמרא באווה בתרא כא', קושה עצומה. מביא את זה גם שאר הציון לקמ״ן בסימן תרפ״ה סעיף ז׳ ועוד מהאחרונים. המעשה של הגמרא שם כך. דוד המלך נתן הוראה לבן אחותו שהיה שר הצבא, יואל בן צרויה, שילך וישמיד את העמלקים, את אדום. כך היה. מסופר בספר שמואל ב', שיואל בן צרויה הלך, וייך כל זכר באדום, שישה חודשים. היה כל כך הרבה, היה צריך להרוג הרבה. איך ידעתי את זה, בבקשה? כמובן עם הצבא שלו, מה כתוב לרד? אמרנו, זו מצווה של רבים, לא? רגע, אמרנו. טוב, חזר יואב, שאל אותו, למה הרגת רק את הזכרים? אך ייתם כל נקרה, הן הן היו וכו'. אמרנו, יואב, כתוב תמחה את זכר העמלק. אמרנו, לא, קוראים תמחה את זכר העמלק. אמרנו, אבל המורה שלי לימד אותי. הלך למורה שלו. אמרנו, איך קוראים? אמרנו, אמרנו, תמחה את זכר העמלק. אז למה ליבדת אותי, תמחה את זכר? קרא עליו את הפסוק, ארור עושה מלאכת השם רמייה. הוציא את החרב להרוג אותו. אז המורה התחנן על חייו. אמרנו, מספיק שיישאר באותה הקללה ארור עושה מלאכת השם רמייה. אמרנו, אבל כתוב, וארור מונע חרבו מדם. אי כדאד נראה קטליה, אי כדאמרה לא קטליה. זה המעשה שהובא שם בגמרא. אם נסביר שהחובה לקרוא בזכור בעשרה במניין, זה מידי רבנן, המעשה מובן טוב. למה? אמורים לראות אותו טענות, ואז בתקופה ההיא עדיין חכמינו לא תיקנו לקרוא במניין, ולכן עכשיו בשתה קרן דה-על-על, כל החיים המשיך לראה וקראת עם חירת זכר עמלק. איך המצווה מדוירייתא לקרוא זכור? אפילו לבד. אז כל אחד היה לו בבית ספר תורה, היה קורה בבית שלו מתוך הספר תורה, הוא היה מקיים כך את המצווה. אבל אם נאמר שהמצווה מדאורייתא לקרוא במליאן, אם כך, אפילו אם נאמר אמירה שלו, זה אומר לאותו שיבוש. אבל הוא לא בא אחרי זה לבית-כנסת. כל בתי-הכנסת היו משובשים, אפילו אם אחזן היה משובש, היה חברותא של יואב, אבל הציבור היה צועקים, היו אומרים לו, אתם חייב זכר עמלק ולא זכר עמלק. איך ייתכן? אם זה דאורייתא, אז יואב היה צריך לתקן את עצמו במשך הזמן. היום יש לך אנשים שקוראים להם שר ביטחון שלא באים להתפלל. אז היה דבר כזה. אז בעמך כולם צדיקים, כולם היו מראי שמים. ולכן, אם תראה שזה דאורייתא, לא היה מובן. אבל אם תראה דאורייתא, עדיין בתקופתו של יואב לא תיקנו כתוצאה מהמחדל שהיה דאורייהא, כנראה שאחרי זה תיקנו שיהיה במניין, חכמים תיקנו כנראה שלא יקרה דבר כזה. אבל עקרונית זה דאדונם. זו הטענה של הרבה מגדולי האחרונים. בכל מקום, אנחנו קיבלנו הוראות מרן, אין מה לעשות. כמו שאמרתי, לכל קושייה יש תירוץ, יש כמה תירוצים באחרונים על זה, ולמסקנה, קיבלנו הוראות מרן. מרן לוקט שזכור ופרה המצווה מן התורה בעשרה, צריך מניין, כדי שיקראו לספר תורה, אחרת הוא לא מקיים את המצווה כהלכתו. מה שהלך למערה? אנוס רחמנה פוטרין, מה אתה רוצה? סכנה. אבל היה סכנה, היה סכנה. אם היה בא, היו הבלשיביקים והשב״כ היה הרג אותו. אתה שכחת שיש שב״כ, יש בולשיביקים? מה אתה חושב שזה הפטנט של המאה ה-20? גם אז היה שב״כ. היה צריך שכל״ם להביא את זה בעצמו את אדוני יושב-ראש הישיבה. תודה רבה. כן. עכשיו אתה מבקש מהצליח ציבור של נסיעות שלו. פרשת כתבי את זה. איפה הוא צריך לבקש מההצהרה הזאת? ההצהרה הזאת, מי צריכים לבוא לבקש ממנו? לא. המניין קיים. המניין קיים. אם אנחנו רוצים שההצהרה יהיו מדאורייתא, שיצחו והכל, אז מה קורה עם כל הילד שם? אם הוא לבד, זה רק כאילו שניים עכשיו קורים. לא, לא. אחזן קורא לכל עשרה שומעים. אז כל אחד כדינו. זה חיה מדאורתא, זה חיה מדרננה. אבל יש לך מניין בעשרה שכנתה שריח. לא, אז זה כמו כאלה סיפורים בין שניהם. לא, זה לא רק בין שניהם. וכי הוא קורא בלחש? הוא קורא רק לך? הוא קורא לכל העשרה שומעים. אז מה שהם, אם הוא לא מתכוון להוציא אותנו, הם לא מתכוונים. מה שהם כבר יצאו ידי חוליים מהתורה לפני פורים, זה לא מגריר את העניין. סוף-סוף יש עשרה ששומעים עתה את קריאת זכור. אז אחד אצלו זה דוריו ואחד אצלו זה דורבנן, זה לא משנה את הנאות. הנאות שלנו עקרונית, יש עשרה ששומעים את זכור, ולכן מבחינה זו זה בסדר. זה המחלוקת, זה הוויכוח, ויכול להיות, היא גופה, יכול להיות שבזה נחלקו יואב ושאר הפוסקים, ואין ההלכה כיואב. יואב עשה לא במניין, ותראה מה קרה. פשוט יואב לא קרץ לשולחן הארוך, כנראה שהוא לא קיבל לראות מורן, והוא סדר כדברי החולקים, ולכן קרה מה שקרה. אם היה מקבל לראות מורן והיה קורה במניין, מה היה מגיע לכל זה? ולכן, כמו שאמרנו, כמו שסיכמנו בהלכה היא, חייבים דווקא שיהיה להם עניין כדי שישמעו את זכור מפרה ויצאו ידי חובה בצורה מושלמת. כן. הכלל הוא כך, מצוות עשה דאורייתא ונקדשתי לתוך בני ישראל, מה שהגמרא דרשה, הגזירה שווה. האם זו מצווה מן התורה? מצווה גמורה, קדיש וקדושה? אם תאמר שזו מצווה גמורה, אז בוודאי שגם בזמן בית ראשון, בוודאי שהיו שומעים, לא חשוב לי אם זה היה בבית-הכנסת, בבית-המדרש, פה או שם, אבל היו מתאספים עשרה כדי לומר קדיש וקדושה. התשבץ נוקט שזה דאורייתא, וכך דעת הזוהר הקדוש. אבל התוספות הראש ושאר הפוסקים נוקטים שזה רק מדרבנן. אם תאמר דרבנן, אז אולי כן, אולי לא. יכול להיות שבזמן בית ראשון עדיין לא תיקנו חכמים את החורה של קדיש וקדושה, אלא אנשי הכנסת הגדולה הם שתיקנו את זה לומר קדיש וקדושה. אבל אם תאמר שזו דאורייתא, כמו שאומר התשבץ וכמו שאמרנו, כך מפרש גם בזוהר, שבמקדשתי בתוך מלא ישראל רק למות על קדוש השם, אלא צריך גם לחיות על קדוש השם ולומר קדיש וקדושה, אם תאמר כך, ממילא גם בזמן בית ראשון קיימו את המצוות העשה מן התורה. מה היו אומרים? קדוש קדוש, אומרים מה שאתה אומר. היו אומרים כל התפילה של ארץ? אני לא יודע. אני לא יודע אם היו אומרים את כל התפילה, חצי תפילה, אבל הקטע העיקרי, קדושה וקדיש שיש מרבה, זה במובן היו אומרים גם בזמן בית ראשון. אבל זה היה לפני בית ראשון. נכון, כן. בזמנם, כמו שאמרתי, גם אם נאמר שיכלו כל אחד ואחד להתפלל לבבו אבל כדי לומר קדיש וקדושה, בוודאי שהיו מתאספים מניין כדי לומר ולשמוע קדיש או קדושה, לקיים את מצוות ולקדשתי ילמות. אני חוזר לדברי מראב. כן. נו, אם נאמר כדברי הזוהר והתשבץ, אז מי מלא הכל זה דאוריידא. אולי לא למדנו שהיו חלקים כשהגיע מניין בשביל שיגידו שאלו שגרים רחוב. זה בבני הכפרים, היו עמוסים. בבני הכפרים, מעלה מניין בכפר, אז הם היו באים לעיר שני וחמישי וכו'. טוב, זה היו עמוסים. זה היה אחרי בית ראשון, אחרי המורס של מרדכי ואסתר, ולכן מגילה נקראת ביהודה נפידבות וכו'. אני חוזר לנושא. כיוון שזכו ותרם דאוריידא, לכן כל הקולות שלמדנו בשבוע שעבר אמרנו קולות רבות לגבי דיני ספר תורה, כל הקולות האלה לא שייכים פה. כשאתה רוצה להוציא ספר תורה, לקרוא פרשת זכור, אתה צריך להוציא ספר תורה שאין עליו מחלוקת, אין עליו ספקות. למדנו בשבוע שעבר עשרת הלכות שאתה עושה ספק ספקה ואתה מוצא דרך להקל. ואתה אומר, בדיעבד שימשיכו לקרוא. אבל כדי להוציא ספר תורה לפני פורים, שבת זכור, שם לא יעשו את הקולות האלה. אלא המגיע או הגבאי, מי שאחראי על העניין, הוא מכיר את ספרי התורה שיש לו, ספר תורה מעולה ביותר, אותו יוציאו הן לזכור והן לתרה, כדי שיצאו ידי חובה. שמה קריאת התורה וכל השנה תיקל עזרה זה דרבנן, ספק דרבנן הוא כולה, וכל שכן אם אתה מוצא ספק ספקה. אבל כאן, אם יש לך ספק, ספק דאוריידא לחומרה. כאן חייב לקרוא מתוך ספר תורה כשר בעשרה, וכאן אתה לא יכול לומר את כל אותם שרשרת הקולות. ולכן, כל אדם בכל השנה, כולה אמרנו, יחשב את צעדיו, איפה הוא הולך להתפלל, שיהיה לו ספר תורה כשר שיקיים את מצוות קריאת התורה בצורה מושלמת. אם זה בכל השנה, קל וחומר שבת זכור ושבת פרה, שלא ילך לסתם בית כנסת. לך תדע מה ישן באותם ספרי התורה אם הם טובים, אם לאו. אומנם כל ספר תורה יש לו חזקה, חזקת כשרות, אבל כבר הגאון רבי חיים פנאצ'י לפני 150 שנה מעורר, שלצערנו יש ירידת הדורות, והסופרים שלנו לא מרוכזים היטב, ועובדה שאנחנו מוצאים הרבה טעויות. מדגיש הרב, גם אותם ספרי התורה שהיו מהודרים, היו בחזקת מהודרים ורק שורים, גם בהם אנחנו מוצאים מדי פעם טעויות, טעויות לא קטנות. ואם אנחנו צריכים חיזוק וראייה, היום, כשברוך השם יש מחשב, המחשב מראה לך עד כאן הפרצה הגדולה. יש כבר תריסר שנים שהמחשב עובד, וכמה אלפי ספרי תורה, קרוב לעשרת אלפים, הם בדקו. ספרי תורה מכל העולם. יש מחשב אחד בירושלים, יש מחשב אחד בבני ברק, והם עובדים כל השנה כולה. מה יצא להם? מה התוצאה? סך הכול. הם רושמים. כל ספר תורה שבא, הם לא נותנים את זה חזרה ונגמר. יש להם רישום, סטטיסטיקה, מה שנקרא. הרישום הוא למעלה מ-70% מספרי התורה שבאו לידם פסולים. השאר ה-30% אולי כשרים. למה אולי? המחשב לא יכול לבדוק את צורת האותיות, אם זה בדיוק ב' או כ', אם זה ז' או ו'. המחשב בודק רק דבר אחד, חסר י' יתר י', וכן על זה הדרך. עכשיו, ה-70% מה היה שם? היה שם חסר אותיות וכיוצא בזה. אז זה בוודאי פסול. ה-30% שהאותיות היו בסדר, אולי יש שם דיבוקים, פירודים, אולי הזין דומה לבעל. זה המחשב לא אמר לך. אז אולי יש סיכוי שה-30% האלה הם כשרים. אז אם אתה רואה רוב, לא של 51% רוב של למעלה מ-70, אתה כבר מבין את הרמז מה קורה בעולם הרחב, מה קורה, לצערנו, בספרי התורה. רק מקום שיש עליו נגיח טוב מדי שבת בשבתו הכול 100% זה מקום שיש סיכוי שהכול על טהרת הקודש. אצלנו כאן, בבית-הכנסת, שלחנו את ספרי התורה להדעת מחשב. היה, חלק מהם מספרי התורה, קיבלנו תשובה, אפס טעויות. היה אחד שהיה בו חסר י' זה הכול. אבל שאר ספרי התורה היה אפס טעויות. יהודה, כשקיבל את המכתב חזרה, שמח מאוד, תלה את זה כאן כדי שהציבור ישמח, יראה, ברוך השם, ספרי התורה שלנו הם בחזקת מודרים. אני לא הופתעתי מכל זה. למה? כאן היו תמיד מגיעים מעולים. היה כאן חכם משה תוהיל, היה כאן כמה שנים, היה מגיע. אחריו היה הגאון הרב דוד בצרי, ראש ישיבת השלם, היה מגיע. עשרות שנים היו כאן מגיעים טובים. אז אחרי שיש מגיעים טובים, ספר התורה הולך ומשתחדל, אז אתה נותן להם מחשב, אז התוצאה היא טובה. אבל יש מקומות, יש בתי כנסיות, שהגבאי אומר, בשביל מה ניתן למגיע? כל חודש 20 דולר זה הרבה כסף. מה עושה למגיע? אני לא מבין. בשביל מה צריך? אנחנו קוראים לספר תורה, לא צריך מגיעה. כשלא צריך מגיעה, התוצאות הן 70% ויותר. זה מה שקורה ברוב בתי-הכנסת בעולם. ולכן, אדם שזכה, ברוך השם, בחרו אותו גבאי. היה בחירות חדשות, בחרו אותו גבאי. אומר לך, עכשיו הקופה בידי. אני חותם על הצ'קים. מה אני עושה? דבר ראשון, הנה, הדבר הראשון, תשאל את המגיע, איזה ספר תורה הטוב ביותר, המשוכלל ביותר? תן אותו מייד להגעת מחשב, כדי שאותו המהודר, נדע שהוא מהודר בוודאי, ואותו ספר תורה נוציא אותו שבת זוכר ושבת פרה, כדי שיהיה לנו לפחות ספר תורה אחד, מאה אחוז כמעט, כדי שנוכל לקיים את המצווה כהלכתה. בזמנו, כשהיה שר הדת שקי, הוא היה מספסד. היה נותן 60-70% מההרצאות של הגעת מחשב, והיה נותן על חשבון משרד הדת. אחר כך בא איש אחד שעונה לשם שטרית, הוא השתלט על המשרד, אז הוא היה צריך לשלם כסף לבנות כנסיות, מסגדים. לא היה כסף בקופה, אז הוא מייד ביטר את הדבר הזה, ולקח את הכסף. כך עשו את שלטון הבלשביקים בקדנציה הקודמת. אבל אם הטעות במילה האחרונה של ספר תורה, גם כן רצית ספר תורה? כן, כך למדנו בשורה שעברה. המילהק בירושלים, אפילו לעיני כל ישראל, אפילו במילה האחרונה יהיה טעות בלמד, גם בזה עדיין צריך להחליף ספר תורה, אפילו בכל השנה, כאן וחומר לגבי עניין של זכור ופרה. גם לגבי הקלף יש בעיה, נכון? גם לגבי זה צריך לבדוק ולדקדק גם בזה. בדרך כלל, ספרי תורה הישנים, אין את הבעיה. אז היו מקלפים ביד, הכול היה בסדר. הבעיה התחילה ב-20 השנה האחרונות, כשהתחילו לעבוד עם המכונה, ואז המכונה, לצערנו, מזייפת, לא מקלפת טוב. ספרי תורה המשוחים מקולפים טוב. הם מקלפים את זה הרבה כדי שעם המשיחה זה לא יהיה כבד מדי. לכן אם הם משוחים, אין לך בעיה. אבל אם זה ספר תורה גבי, לא משוח, דווקא שם יש בעיה, והרבה מתוך ספרי התורה אינם מקולפים היתר. אם זה לא מקולח, אולי הם לא כתבו את זה על הקלף, אולי זה נקרא שכתבו הדוכטוסטוס. נו, נו, ספר תורה הזה, חלילה, אולי הוא פסול. שוב, כאן אצלנו, אתה יודע, הכנסנו ספר תורה חדש לפני שנתיים, אז ספר תורה זה מגורד, הכול 100%. אתה קורא בו פרשת זכור, מההתחלה עד הסוף אתה יודע, הכול מקולף, הכול בסדר, אין בו שום בעיה, הוא כשר ומהדרך. אבל שוב, בתי כנסת אחרים שקיבלו ספר תורה חדש, לפעמים שילמו עליו 30,000 דולר. הוא לא מגורד טוב, יש כל מיני מקומות שעדיין אתה רואה שהגוויל הוא שלם ולא קילפו אותו. ממילא יש בעיה. הגמרא במסכת שבת ע״ט, הגמרא אומרת כך אפשר לקיים את מצוות ספר תורה או בגוויל או בקלף. מה זה גוויל? כשהאור שלם קלף, אני פותח אותו לשניים. אבל אם אני אעשה חלק קלף, חלק גוויל, חלק אני אקלף, חלק לא, זה לא שווה. גמרא מעתיק את דברי הגמרא ביורי דעה, סימן רע״א. בספרי תורה החדשים שלנו יש חלק מהיריעות שהם חלקם מגורדים וחלק לא מקולף. ולמה, איך זה קורה? ניקח משל, נניח שהאור של השור הזה, האור מתחיל ליד העורף, הוא עבה. כשהוא מגיע ליד הזנב הוא דק. נניח שליד העורף העובי של האור הוא חמישה מילימטר. למטה ליד הזנב הוא ארבעה מילימטר. המכונה עושה את זה בצורה אחידה. מי שהיה בנגריות, יש להם שם מכונה שמיישרת את כל הביקטים או את כל העצים. גם שם אתה נכניס את האור מצד אחד, יוצא לך מהצד השני מגורד. אבל נניח במקום חלוש, שהוא עבור בצד ההוא, הוא רוצה שהכול יהיה עובי אחיד, כמו ליד הזנב ארבע, שכל העור כולו יהיה ארבעה. אז ליד העורף זה מקולף טוב. מגיע ליד הזנב, שנה, המכונה לא גירדה, שנה זה בלאו הכי היה ארבע, נשאר ארבע. עד כדי כך זה לא מגורד. לפעמים אנחנו מוצאים אפילו איזה שערות של יש ערו, עד כדי כך. אז אם כן, נמצא. החלק התחתון של היריעה גביל, זה לא מקולף. החלק העליין, קלף, נמצא שהיריעה הזו פסולה. אין בזה ויכוח. זה דין שכתוב בגמרא, פסק את זה מרן, ולצערנו הסוחרים לא נזהרים בזה. הסופרים, אם הם לא למדו טוב את הגמרא והשולחן ערוך ולא שמים לב לזה, גם הם לא זהירים בדבר. רק סופר תמיד חכם ירושלים יודע מה שעליו לעשות. היום הקלף שקונים, הגביל שהם קונים מהסוחרים, שווה 4,000 דולר, היריעות של כל ספר התורה. אם אתה אומר, אני רוצה שיהיה מגורד, צריך עוד 800 דולר, זה עולה עוד כסף, צריך לשלם עוד 700-800 דולר. אז אדם שהוא בון תורה יודע, בלי זה הכול יהיה פסול, אין דרך אחרת, אז חייבים לקלף. אבל אדם שהוא עם הארץ, בשביל מה צריך לקלף? חבל על הזמן. תביא לי את זה כמו שהוא, בשביל מה לא יוריד מזה? אדרנא, אם זה מגורד, אז זה יהיה דק, זה יהיה פסול, יתבלם מהר, כך הוא חושב. כמה שיותר עבור זה מין יותר טוב. הוא חושב שזה בעיל פרזה, הוא קורא, אני יודע. לכן, בכל הדברים הללו, לפני שאדם רוצה להקדיש, לקנות ספר תורה, עשה לך רע ויסתנק בני ספק. שלך, יתייעץ, ישאל. יש ברוך השם כמה בתי חרשת, אתה מפנה אותו לבית חרשת, שייתנו לו את הגביל הזה, שהוא מדורד, הוא וכיוצאנו, ואז הכול יבוא על מקומו בשלום. שוב, הגבאים או מקומות אחרים, שלא יודעים בין ימידם משמאלם, תורמים מהם ספר תורה חדש. הוא מקבל את הספר תורה, שמחים וטובי לב. מי הולך לבדוק איך היו היריעות, איך היו הגבילים שם? אף אחד לא יודע, לא על ולא נפק. ולכן, כשאדם רוצה לשמוע פרשת זכור, ישים לב גם לבעיה האמורה. מחלוקת, מחלוקת גדולה בראשונים, התוספות הרמב״ם, באיזה צד כותבים. היום בעולם כולו, כולם, כל הסופרים בעולם, כותבים לצד הבשר. הצד של השיער הוא קצת שחור. זה לא מאה אחוז חלק, ויש בו עדיין את הנקבים של השערות. גם הורדת את השיער, אבל זה לא לגמרי משאר הגומות של השיער, ולכן הם לא כותבים בצד השחור. בצד של הבשר זה הרבה יותר לבן. שם זה חלק ולבן. אז את זה כולם כותבים בצד שהיה צמוד לבשר. השאלה היא, אם הגביל כולו שלם כמו שהוא, לא גירדת כלום, אז מה שנקרא צמוד לבשר זה נקרא דוכטוסטוס. מי שכותב בצד הזה שצמוד לבשר בצורה כזו, פסול. רק אם גירדת אתה מגרד, רק אז אחרי הגירוד, אז החצי האחד שגירדת ייקרא קלף ולא דוכטוסטוס. המחלוקת בראשונים נקלפים לצד השיער או לצד הבשר. אלוהד אמרן צריך להיכלף לצד הבשר. יש חולקים. בספר פקודת אל-עזה יש תשובה ארוכה בדבר, והוא אומר שהמנהג נגד מרן. ולכן היום בזמן הזה מקלפים לצד השיער. מורידים כ-50% מורידים מצד השיער, זה מה שעושים היום בזמן הזה. ולכן כל אדם שבא לקנות תפילין, ספר תורה וכיוצא בזה, ישים לב להלכות האלה שאנחנו אומרים, יהיה מודע לחומרת הבעיה.