הלכות שבת – מלאכת כותב, מוחק, תופר ומתקן: כתיבה על משטחים זמניים, צילום, מחשב, משחקי ילדים ותיקוני בגדים בשבת

 - - - לא מוגה! - - - 

אבל כיוון שהוא לא מתכוון, וזה נקרא פסיק רשי דלא נחלה ודה רבנן, לכן יש מקילים בדבר. המחמירים מה עושים? הם לא שוברים את הביסקווית ביד, אלא שוברים את זה בפה. זו החומרה. כי כל מה שהמשנה אסרה לנו בשבת קג, מתי אדם מתחייב סקילה כשאדם קוטע בידו? אם אדם יכתוב בפה או ימחק בפה, אז בוודאי שאין יישום מן התורה, זה יורד לידי רבנן. אז כך הוא הדין גם לענייננו, שזה ייקרא פסיק רשי דלא נחלה ביתר דה רבנן, ובחיי גוונה יש מקום להתיר. וכבוד הרב עלייה, אין לי דבר כזה בשביל מבחינתם בספר. כן. אז אם הוא למחוק כפיים, הוא התחיל את הדבר הזה ולכות על השולחן הזה ולכן אותו דבר, זה מה שאני הבנתי, זה אסור לך. רק בשינוי. נכון, רק בשינוי אמרנו. כן. במקום למחוק כפיים כדרכו, יעשה בשינוי, יהיה מותר. לא, גם מחכה על השולחן. גם יעשו, כן. הזכרנו אז את המעשה... זה בעיה, זאת לא בעיה, אתה יכול למחוק כפיים ושינוי להפוך. נכון. אז איך זה? הזכרנו אז את המעשה עם רבי מאיר ורבי יהודה הנשיא. המעשה שם שהוא צעק, רבותינו הותר השבת, היית אומר לו את המעשה שעל ירושלמי מספר. כן. הוא, אתה יודע... טוב. אני עובר לסעיף ד'. יש שייזהר שלא לכתוב באצבעו במשכין על השולחן או באפר, אבל מותר לרשום באוויר כמין אותיות. אמנם כל האיסור מן התורה שאדם כותב ומוחק דווקא בדבר המתקיים, אבל אם אדם כותב או מוחק דבר שלא מתקיים, אין בזה מלאכת, כותב או מוחק. כל זה כדי לומר שאין חיוב וסקילה, אבל אסור דה רבנן מה יש. בכל מקרה... יש איסור דה רבנן אם האדם הזה כותב או מוחק גם בדבר שלא מתקיים, כגון בזמנם האב מלאכה נלמד ממה שהיו כותבים על קרשי המשכן, ידע איזו בן זוגו אז לא רק אם האדם לוקח עט או לורד וכותב על קרש או על הנייר, אלא אפילו אם נשפך פה מים ואני באצבע הולך ומסרטט עם המים האלה, אני רושם אברהם, יצחק, יעקב, משה, גם זה אסור, למרות שזה לא מתקיים הרבה זמן. תחכה שלוש-ארבע שעות, המים מתאדים, המים לא נשארים, וכל מה שכתבת את השם, אברהם, יצחק ויעקב, כל זה ילך. אף על פי כן יש בזה איסור דה רבנן. מה עם האינפסטללי? כותבים ולא רואים רק אם אתה יעשה משהו, מה העבר? איסור דה רבנן ודאי שיש, אין בזה מחלוקת. המחלוקת בירושלמי, אולי יש בזה איסור דאורייתא. הירושלמי מביא את השאלה הזו כשאדם רוצה לכתוב לחברו מכתב והוא רוצה שאף אחד לא ידע מה כתוב שם. לפעמים יש שם ילדים, הילד שלוקח את המכתב מהתיבת דואר, לפעמים הילד חצוף, פותח את זה ורואה. הוא לא יודע שיש חרם דה רבנו גרשום, אז הוא פותח את זה, ואז הוא רואה את כל מה שכתוב שם, וזה לא נוח לי. מה היו עושים? היו כותבים בדיו בלי עפצים. ואז אתה פותח, אתה רואה נייר חלק. כשאני מקבל את המכתב, אני יודע מה הבעיה, אני שופך על זה את העפצים, ואז רואים כל מה שכתוב. השאלה היא, כשנעשה דבר כזה ביום שבת, האם חייב מן התורה, או שהיה אסור רק מידי רבנן? כולם יודעים שאסור מידי רבנן, הוויכוח הוא רק אם זה דאורייתא. למה כאילו מציש? זה לא מכיר בפרטיסט, זה כותב. זה הכתיבה, כן? על ידי השפיכה הזו, עכשיו כל המכתב כולו, אתה רואה את כולו, כן? ולכן יש מחלוקת אם חייב על זה סקילה, אבל כולם, כמו שאמרתי, כולם עוד... שאיסור דה רבנן מאה יש בזה. הוא הדין גם שאסור לכתוב על השמשה של החלון. בחורף כשהאוויר לח יורד גשם יש עדים על החלון. הילדים רגילים לרשום על זה שמות, מספרים. כל זה אסור מדה רבנן, אין יותר לעשות דבר כזה ביום שבת. כן. ניתן לתת ספר אם מקום למקום? אם יש עירוב, מותר, אבל אם העירוב לא טוב, יהיה אסור. איפה אתה גר? אני גם פה, אבל הייתי עורר... מבשרת צריך להחמיר. שמה צריך להחמיר? אני גם כן אמרתי את זה. כן. אני, ברשותך, אני אמרתי על פרדיט. אני אמרתי שבעבירות עומדים בית כנסת לבית כנסת. אני לא יודע, כי יש עירוב או אין לי גדולים. צריך להחמיר שם. לא, צריך להחמיר. לצערנו שם העירוב הוא חלש מאוד. לפעמים הוא נמצא, לפעמים הוא קרוע, לא תמיד הוא בסדר. אין לכן מספק, ספק דאורייתא לחומרה, כדאי להיזהר לא לטלטל שם. כן. אמרתי להם רק כדי שירות בדרך. כן. לא ענה. לא ענה, זהו. זה הרמז. זה הרמז, כן. אדם שיש לו אבק על החלון, או שהרכב, האוטו, מלא אבק. שוב, אסור לקחת באצבע או במזלג ולרשום, לכתוב. כך הוא הדין על קליפה של פירות או ירקות. אתה לוקח את הקליפה של האבטיח ורושם על זה אותיות. כל הדברים האלה אומנם לא נשארים הרבה זמן. זה לא מתקיים להרבה זמן. אפילו אחי, למעט, לכמה שעות זה כן מתקיים. אז לפחות איסור דה רבנן יש בכל אחד מאותם הדברים. הן לגבי איסור כותב והן לגבי איסור מחק. לפעמים הילדים רשמו ביום שישי. על זה כל מיני אותיות, כל מיני מילים והוא לא רוצה להשאיר את זה נניח ילד אחד כתב על החבר שלו שהוא טיפש אני לא רוצה שיהיה קנאה ושנאה ביניהם אז אתה רוצה למחוק את המילה טיפש לא יהיה יותר בדבר למרות שזה לא מתקיים, כל זה דבר שערי וזמני, אף על פי כן יש איסור דה רבנן הן בכתיבה והן במחיקת אותו דבר נרשום לו כך באוויר, מותר, מותר, זה מותר, כן, כאן הוא לא עושה שום דבר אבל שם יש מקום לגזור, סוף סוף יש צורה של אות, דבר שאינו מתקיים, אט הוא דבר המתקיים, רק שזה באוויר, כותב הרמה בצורה כזו יהיה מותר, כיוון שהשולחן שלך יבש, אין בעיה, כן, כן, כן. עכשיו יגידו את הסיפור שעכשיו אמרת, אסור לעבוד ספר בלי עניין, נכון, כן. זה מה שכחתי לשאול דבר העניין, אבל יש לו מוצאה בשמחה, אני יכול להגיד את זה, שספר בלי מקום ספר חייב להיות ראיין? כן, ודאי. כל זה אם הספר תורה גמור, אבל אם עדיין לא גמור, אין בעיה. ספר תורה שעדיין לא גמרו אותו, עדיין לא כתבו את האותיות האחרונות לעיני כל ישראל, או שיש בו איזו טעות, הוא פסול בינתיים. אם הוא פסול, אין בעיה. אתה יכול להעביר אותו לכל מקום. זה בפנסת חד שמפרלים, כותבי אנשים. כן. בפנסת חד קטן, שמפרלים איתך באפיס. מה המרחק בין שניהם? בן אדם. אה, זה אותו החצר, אותה חצר אתה... לא בחצר זה... אין בעיה. אם זה באותה חצר, אין בעיה. מותר להעביר מחדר לחדר באותה חצר, אין את ההגבלה. כל ההגבלה היא כשאני מעביר את זה דרך הרחוב. אני מעביר את זה דרך רשות הרבים, שם אנחנו צריכים את המניין. בזה אין בעיה. מותר לרשום בציפורן על הספר, כמו שרושמים נשימה, שאין זה דבר המתקיים. כשאדם לומד וראה איזה חידוש, ראה איזה הלכה, הוא רוצה במוצאי שבת להעתיק את זה. אבל הוא יכול לשכוח, יבוא במוצאי שבת, הוא לא זוכר איפה זה היה. מה הוא עושה? הוא לוקח ומקפל את הדף. מקפל את זה, יבוא במוצאי שבת, הנה הדף המקופל, מיד הוא מוצא איפה הוא ראה את החידוש. הכפל הזה אין בו שום צורה. זה לא א'-ב' ולא מספרים, לכן לקפל את הספר בצורה הזו, אפילו אם זה יישאר הרבה זמן, אין בדבר הזה שום איסור, כיוון שאין כאן צורת אותיות. כל האיסור כותב ומוחק, שזה בצורת אותיות, הלאה וכי אין חשש בכל זה. כמו שאסור לכתוב בעת, כך גם, קל וחומר שאסור לכתוב במחשב. כשאדם כותב על המכונת כתיבה או במחשב, גם שם הוא עובר על איסור דאורייתא. כשאדם כותב במדפסת במחשב, עובר על איסור כותב. אבל אם הוא לא מפעיל את המדפסת, רק את המחשב לבד, יש שם הבזק אורות. ההבזק אורות הזה, יש כאן איסור דאורייתא של מבעיר, מעמר, ולכן בכל מקרה הדבר אסור. רק במקרה של פיקוח נפש שיהיה מותר. אם אין עניין של פיקוח נפש, הדבר אסור. העניין של פיקוח נפש זה טוב יותר מפעילה? אם נגיע לזה בבית הולים, משהו, זה אותו דבר או זה יותר קולה? אם נניח הרופא אומר, אני יכול לכתוב בעט או שאני יכול לכתוב במכונת כתיבה. אני יכול לכתוב בעט או שאני כותב במחשב. מה יותר טוב? יותר טוב שיכתוב בעט. שלא יכתוב במכונה במחשב. והסיבה היא, כשהוא בא וכותב המחשב, שם הוא מתחייב על שני חילולי שבת. כיוון שהמחשב עובד על החשמל, יש כאן הבזק אורות. כשהוא בא וכותב, אז יש כאן גם מלאכת מבעיר וגם מהמר. כשהוא מצרף את הכל בדיסק, יש בזה גם הקבע פטיש, שם יש יותר מאיסור אחד. ואילו כשאתה כותב רק בעת, זה רק איסור אחד. ולכן גם כשיש פיקוח נפש, גם כשיש חולה שיש בו סכנה, אנחנו משתדלים כמה שאפשר לצמצם את האיסור. ולכן גם במקרה הזה יהיה מותר בלכתחילה לכתוב בעת לצורך החולה פיקוח נפש, אבל שיעשה את זה בעת ולא יעשה את זה במחשב. כל זה כשהדבר אפשרי. לפעמים אי אפשר. יש היום ניתוחים שצריך לרשום הכול. תוך כדי הניתוח יושב הרופא ורושם הכול. בעת הוא לא יכול להספיק. במחשב, כשהוא כותב, הוא יכול להספיק להכניס את הכול לתוך המחשב. זאת ועוד, כשהוא רוצה לתקן, אז אם הוא כתב וטעה, היה איזו טעות, צריך למחוק ועוד פעם לכתוב. לוקח טיפקס, מוחק, אבל משקן כשהוא עושה את זה במחשב זה הרבה יותר קל. הוא לוחץ על כפתור, מוחק את הכול, מכניס מייד מילים, מוסיף, שם האפשרויות לתקן הרבה יותר נוחות. ולכן, לא תמיד הדבר אפשרי מבחינה טכנית. ולכן, אם אי אפשר, טוב, אנו אסרחמנא פטרי. אבל כשהדבר אפשרי, אז עדיף יותר העט מאשר לכתוב במחשב. הרב דיבר לגבי עורץ בציפורן. כן. הוא מסמל שובות בהניתן, הוא ניתן בלתי תחת ישיבה. כן, אין איסור. הוא עושה פס, זה הכול. הוא לא עושה צורת אותיות, ולכן בזה אין איסור. כמו שאסור לחתום את השם בעת, כך גם אסור לחתום באצבע. יש אנשים שלא יודעים לקרוא ולכתוב. כשהוא צריך לאשר איזה דבר, הוא חותם על איזה מסמך, הוא מרטיב את האצבע בדיום וחותם. גם בזה הדבר אסור. מחלוקת בין הראשונים והאחרונים, האם זה מדאורייתא או מדרבנן. אבל מדרבנן כולם מודים שגם בזה הדבר אסור. אלף קמינה עוד לא יבוא ולא יהיה אם רואים איזה גופה של אדם. לא יודעים מי האדם הזה. איך אתה יכול לזהות את האדם הזה? מה המשטרה עושה? במכון הפתולוגי מרטיבים את האצבע שלא בדיו ולוקחים דגימה של טביעת אצבעות. היום במדינה שלנו רוב האנשים יש להם טביעת אצבעות או כשהיו בצבא או כשהם... כן, כל אלה שעברו בצבא או יש כאלה שבמשטרה, כשהיה לו איזה תיק במשטרה אז לקחו ממנו טביעת אצבעות ואז אתה בודק בכרטסת שם כדי לדעת לזהות מי האדם הזה. לא יהיה יותר לעשות דבר כזה ביום שבת. גם אם הכוונה שלך היא טובה, הכוונה רצויה, כדי לזהות את האדם הזה אולי נטיר את אשתו, את העגונה, אף על פי כן יהיה הדבר אסור. באיזה צורה כן יהיה מותר? אני קורא לגוי. על ידי גוי, הגוי הוא שייקח ממנו את טביעת האצבעות. יש היום הרבה פקידים, הרבה קצינים במשטרה שהם מהעולים החדשים מרוסיה שאינם יהודים, שאינם בני ברית, אז תביא רוסי כזה שהוא ייקח ממנו את טביעת האצבעות, זה עדיף יותר. כך הוא הדין גם לגבי צילום. היום כשרוצים לזהות אדם שהוא נעדר ושלא ידוע מיהו, אז הנעדר הזה שעדיין לא זוהה מצלמים אותו. שוב, לצלם ביום שבת זה דבר אסור, אין לך היתר. מה אתה אומר? אני רוצה לצלם כדי לפרסם את התמונה. במוצאי שבת, ולכן לא יהיה היתר. אם הגוי יעשה את זה, זה משהו אחר. אבל יהודי שיעשה דבר כזה, אין היתר בדבר. יש אנשים נמנעים, לא הולכים לכותל בימי שבת. ולמה? מדוע לא הולכים? בגלל המצלמה. מכאן ועד הכותל אתה הולך, אין לך בעיה. אבל בסמטאות שסמוך לכותל, יש שם למעלה מ-100 מצלמות. השוק, כל השוק בעולם. נכון. כדי לדעת מי אלה שזורקים אבנים, המשטרה הציבה מצלמות. במקום להציב כל שני מטר שוטר, במקום זה יש להם את המצלמה. ואז ברגע שיש מישהו שזורק אבנים, הכול מוסרט. הם תופסים אותו אחר כך, מביאים אותו לבית המשפט, הוא אומר, לא נכון, לא זרקתי אבנים, כולם שקרנים, הם משקרים. אתה מראה לו, הנה התמונה. אז כשאדם הולך לכותל, גם אם הוא לא רוצה, בעל כורחו הרי הוא מוסרט בתמונה, ולכן יש מחמירים שלא ללכת לכותל ביום שבא. אבל לפחות גם הרמזורים שמים מעצמם אותו, גם לא יוצאים מהביישים. ברמזור, שם זה רק על התמונות לרכבים, רק למכוניות. לא, לא. רק מכונית שעברה באדום, רק אז המצלמה נדלקת. אבל כשאתה עובר בירוק לא קורה שום דבר. אבל שם זה עובד 24 שעות, כל הזמן זה עובד. או כשאתה מגיע לכניסה לכותל, יש שם מכשיר שבודק אם יש לאדם נשק או לא. יש שם מכשיר שנקרא גליים מתכות. ושוב, כשאדם עובר דרך זה, אם יש לו באבזם של החגורה מתכת, אתה רואה, המכשיר מתחיל לצפצף. אמרו שפלטניקים את זה ראשון. איך? הם לא נכון, זה לא נכון. לא, הם מנתקים את זה ראשון. אני שמעתי שמישהו אמר לי שזה לא נכון, אמרו לי שזה מכובד. אז צפצף לא, כן. לא, אז זה לא מצפצף עכשיו. הם מנתקים את זה, הם אומרים. זה לא מצפצף, אבל זה לא, זה יש לך דיין. אני לא אשבר בפעם שאני לא שמעתי שהם מצפצפים. אני לא רואים כמו שם. זה עומד בשביל שבע דקות. כן. האמת הוא שכל זה חסידות. כל מה שהם עושים, אותם האנשים שלא הולכים לכותל, כל זה לא דין. מצד הדין מותר. מניין לנו? מאיפה אנחנו יודעים שמותר? כי כל מה שהתורה אסרה, מלאכה הצריכה לגופה. אבל כאן אני לא צריך לתכלית המלאכה. ואני לא מעוניין שיצלמו אותי. מה אתה אומר? זה מוכרח להיות? אז אין כאן איסור מן התורה, ומלאכה שאין הצריכה לגופה, זה יורד מדאורייתא לדרבנן. זאת ועוד. מרן כתב בסימן שכ שאסור מדרבנן לרסג את הקרח והברד. אבל אם ירד שלג, האם יעלה על הדעת שאסור לצאת מהבית ללכת לבית הכנסת ביום שבת? בוודאי שמותר. מרן כתב שכסעיף יג דורס שלג ברגליו ואינו חושש. אי אפשר לבוא ולגזור על האדם להגיד לו שלא יצא מהבית ביום שבת. לכן הוציאו חכמים דוגמה יוצאת מן הכלל שלמרות שבשעה שהוא דורס על זה הוא מרסק את השלג, אף על פי כן הדבר מותר לך תחילה. כך גם מרן כתב לגבי אדם שהולך בגשם. מרן אומר, הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כדי שלא יטלטל את המים שעל גופו ארבעה אמות. אבל, מרן מסיים, ההולך ברשות הרבים ומותר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא יקפידו בו. אז גם פה, הרחוב הוא שלי, הרחוב הוא שלנו. ואם יבוא המשטרה וישימו מצלמה או שישימו מתקן, גלי מתכות או דבר אחר, הם לא יכולים לאסור עלינו מללכת ביום שבת ולכן מעיקר הדין מותר לכתחילה מי שרוצה ללכת ברגל ביום שבת לכותל, רשאי שילך, יעלה ויבוא ויגיע, אין איסור אבל כמו שאמרתי, יש אנשים חסידים ואנשי מעשה שמתרחקים מזה אבל מעיקר הדין, כל זה מותר לגמרי הוא מפעיל, הוא מפעיל את המצפצוף כשהוא עובר ב... נכון, נכון גם כשאדם דורס על השלג, כשאתה יוצא ביום שבת לטייל ואתה דורך על השלג אתה מרסק את השלג, אתה עושה ייסוד הרבנן, הרי אסור לרסק שלג ביום שבת אתה עושה את זה בגופך, או יורד גשם שוטף ואתה הולך ברשות הרבים מקום שאין ערות, כל המיל שלך יתמלא מים, נכון? למה יהיה מותר? אתה מטלטל את המים 400 ברשות הרבים לבגד, המים האלה. בסדר, יתבטלו חלק מהם לבגד וחלק לא. כשאתה נכנס לנהר אתה אומר אסור לך לצאת עד שהמים יתייבשו, נכון? הגמרא בשבת קמ״א אומרת צריך להמתין, אז למה כשהוא נמצא בנהר החמירו? שמה זרה כרמלית. ואילו כשהוא הולך ברשות הרבים, למה? כי שם אי אפשר לגזור. אתה לא יכול להגיד לאנשים שכשיש גשם אל תלכו, אין דבר כזה, אי אפשר גם פה. גם אם הם ישימו לך מיליון מצלמות, ישימו לך לווין למעלה והלווין יצלם אותך מאה פעם ביום שבת, אף אחד לא יכול לאסור עיני לצאת מהבית. חכמים, כשגוזרים, גוזרים דבר שיש בו היגיון, יש בו אפשרות שנוכל לקיים את זה. כאן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, החכמים לא גזרו בזה מעיקרה, כלל ועיקר, ולכן הדבר מותר, אין כאן שום חשש. הפיקוח נפש? איך? הפיקוח נפש אולי לאותם השוטרים. למשטרה אולי זה פיקוח נפש. אבל לנו זה לא פיקוח נפש. תגיד... לנו אין שום בעיה, אנחנו יכולים בקלות רבה להימנע אני לא חייב ללכת לכותל ביום שבא בשבילי אם אני לא אלך זה יהיה פיקוח נפש, סכנה לא אז ההיתר הוא לא בגלל פיקוח נפש, אלא בגלל שהרחוב הוא שלי ואין אדם מוסר דבר שאינו שלו, אף אחד לא יכול לאסור עליי מללכת לכותל וכיוצא בהם מה אם הפיץ יש להם אור של גנבים שרק מתקרב ואולי נכון? אז יש להם, ואז הוא תמיד כמעט הרבה פעמים יש להם, אבל כפי שאתה יודע אתה ממרחק מה ההיסטוריה שלהם. כן. הוא שואל יש מנורות כשאדם מתקרב למנורה המנורה מיד מאירה מתחיל להבהב ומיד נדלק זה מיועד בעיקר כדי להרחיק את הגנבים ברגע שהאדם לא קרוב מתקרב אז אפשר לראות אותו מיד לזהות אותו מהחלון האם ביום שבת יהיה מותר להשאיר מנורה כזו מערב שבת דולקת או לא? שוב, מעיקר הדין יהיה מותר. אין איסור בדבר. אני מקווה שאף גנב לא יבוא והמנורה תישאר כבויה מהרגע הראשון עד הרגע האחרון. יכול לקרות שיהיה איזה אדם אורח לא קרוב, אבל כיוון שזה לא ודאי, לכן אין איסור אתה יכול להשאיר את המנורה הזו כמות שהיא. אבל, שאני אשאיר בתוך הבית מנורת לילה כזו אסור, יש מנורות לילה ביום זה כבוי. המנורה הזו עובדת על העיקרון כשיש אור זה כבוי, רק כשיש חושך אז ברגע שהשעון שבת נכבה נעשה חושך אז המנורה הזו נדלקת. דבר כזה אסור להשאירו מערב שבת. והסיבה היא, בדרך כלל ביום שבת כשאדם עובר בחדר ממקום למקום, על ידי המעבר שלו הוא עלול להדליק את המנורה הזו. אתה עובר, הסתרת את האור. קודם היה אור מהחלון ולכן המנורה הייתה כבויה ברגע שאתה עובר הסתרת את האור משם ואז המנורה הזאת, אתה רואה, מתחילה להבהב, מתחילה להידלק ולכן בתוך הבית צריך לנטרל את המנורת לילה הזו את המנורה הזו אי אפשר להשאיר דולקת ביום שבת אלא בערב שבת חייב לנתק לכבות את המנורה הזו לגמרי מכל וכול. אסור מדי רבנן לצלם ואסור מן התורה לפתח תמונה. פיתוח התמונה הוא עיקר המלאכה. כשאדם מצלם בפיל עדיין לא נראה הדבר בצורה ברורה. הדמויות שאתה רואה בפיל הן לא כל כך ברורות ולכן יש איסור דה רבנן לצלם ואין כאן מלאכה מן התורה. אבל כשאדם מפתח את התמונה יש בזה מלאכה דאורייתא. הנפקא מינה לאדם שזכה וחזר בתשובה. אבל הוא זוכר מה היה, הוא בא לחכם עם האלבום תמונות. אומרת חטאיי אני מזכיר היום, הנה האלבום, כך וכך עשיתי כשהייתי לא דתי. היה הולך לטייל, היה מצלם, מסריט, מצלם ביום שבת. הוא שואל, האם אני יכול להשאיר את זה או לא? אז אתה מנחה אותו ואומר לו כך, כל התמונות שהוא רק צילם בשבת, לא נורא, כיוון שזה איסור דה רבנן בשוגג, הוא לא ידע, לכן יכול להשאיר את התמונות, הוא לא חייב לקרוע ולהשמיד אותן. אבל אם היה לו גם את המכונה לפתח את התמונות, סטודיו, היה לו ממש את כל המערכת, והוא לא רק צילם אלא גם פיתח את התמונות ביום שבת, שם הדבר חמור יותר, צריך להשמיד את זה. כך גם מצלמת, היום מסריטים את האדם בטלוויזיה, וכל הסרט הזה נשאר, מהרגע שמצלמים נשאר משם והלאה הסרט שלהם, כל זה... איסור גמור מדאורייתא, ולכן היום כשהוא חזר בתשובה צריך לטשטש, למחוק את הכול חמש היום מצלמות, שאתה מצטער, וזה יקבל התמונה לשכנות. אז כל שכן, כל שכן שזה איסור גמור מדאורייתא ולכן היום כשהוא חזר בתשובה תאמר לו שהוא חייב לקרוע להשמיד את אותן התמונות כיוון שזו מלאכה גמורה מן התורה משהו שהוא שאול במים האלקטרני הזה עם המנורה נגד הגנבים אם עכשיו אני שומע בשבת, התקלתי אותו לפני שבת, ועכשיו אני שומע שיש איזה ברית יצטק או משהו כזה בלילה עכשיו אני יודע שאם אני אצא, אם אני אבוא, שיהיו בעיות, ואם זה ידע שאני לא קרע. אני רוצה ללכת לאיזה מצווה כזה, זה מייד יפגיע לנו את ה... אז יהיה אסור ללכת, יהיה אסור ללכת. אם אתה יודע מראש שאותו אדם, אבי הבן, הוא לא שומר מצוות והוא לא ניתק את המנורה, הוא לא ידע את ההלכה והוא לא ניתק את המנורה. כשאתה תתקרב לבית, איך שאתה מתקרב המנורה תתחיל להבהב ותדלק, אפילו כשאתה הולך לצורך מצווה, כוונתך רצויה. אף על פי כן יש איסור דה רבנן, אין היתר לבוא ולהתקרב. יכול להיות אולי שזה לא דה רבנן, אולי זה דה אורייתא, כי בלילה כשהמקום חשוך מאוד, אתה מתקרב וזה מאיר לך, אתה נהנה מהדבר הזה, זה פסיק ראשי דניחלה, כיוון שהאדם הזה נהנה מההדלקה הזו, אז ייתכן מאוד שהאיסור הוא כאן מדאורייתא. ולכן אפילו לצורך מצווה, אפילו שאתה רוצה ללכת לשם לצורך ברית יצחק וכיוצא בזה, אין היתר מן הראוי להיזהר. לא לעשות כן, ולכתחילה הרב דיבר על התמונות. כן. אתה מכיר אם אדם מעל חשבונות למשל במשך שנים באיזה מפעל והוא עשה את כל העבודות האלה בשבת? איך הוא יכול להשמיד את אותם מסמכים? בדרך כלל זה לא שלו. אם המפעל הזה לא שלו, אז אין מה לעשות, אדם לא יכול לאסור דבר שאינו שלו. אבל אם זה שלו באמת, צריך להשמיד את זה. עד כמה שניתן, השתדל לא להשאיר כל דבר שנעשה בו חילול שבת. אסור לו ליהנות ממה שעשה, כמו שלמדנו במאבק אמה ע״א, המבשל בשבת במזיד אסור לו לאכול מזה, כך הוא הדין גם פה בענייננו. צריך לחנך את הילדים לא רק בדברים שהם דאורייתא אלא גם בדברים שהם דרבנן, כמו שכתב מרן נקמה בסימן שמ״ג. ולכן, גם כתיבה על דבר שאינו מתקיים, גם כן אסורה. ואם הוא רואה את הילד שלקח את הקליפה של האבטיח, הוא לוקח ומסרטט על זה, כותב על זה, צריך להעיר לילד, להוכיח אותו, שלא יעשה כדבר הזה, כדי שלא יבוא לידי איסור דרבנן של כותב. כך הוא הדין גם לגבי מוחק. ואתה רואה את הילד שהוא בא למחוק את הכתב הזה, למרות שזה כתב שאינו מתקיים ואין כאן איסור מוחק מן התורה, אפילו אחי מדרבנן מאה יש כאן איסור. המשנה אומרת, אדם שכותב ביד ימין חייב. הדרך, הכוח של האדם הוא ביד ימין, ולכן רק ביד ימין אדם חייב מן התורה. אבל אם הוא כותב בשמאל, פתור. יש אדם שהוא יוצא מן הכלל, הוא כותב גם ביד ימין וגם ביד שמאל. שולט בשתי אדם. ועל זה המשנה אמרה בשבת קג, הכותב בין במינו בין בשמאלו חייב. רק לאדם כזה ששולט בשתי ידיו חייב מהתורה אבל אדם רגיל שולט רק ביד ימין מילא אם הוא כותב ביד שמאל האיסור הוא דה רבנן אדם שהוא איתר אצלו יהיה הדוגמה להפך אם הוא כותב ביד שמאל חייב מן התורה אם הוא כותב ביד ימין האיסור יורד מדאורייתא לדה רבנן אבל איסור דה רבנן מהא יש מאי דפקא מינה אם זה דה רבנן או דה רבנן אנחנו נזהרים, ברוך השם, גם דברים דרבנה אנחנו מקיימים. מהי נפקא מינא שאנחנו מפרטים את כל זה? הנפקא מינא, לא יבוא ולא יהיה, לפעמים יש ניתוח חירום, ניתוח דחוף, שהרופא אומר, אי אפשר להמתין עד מוצאי שבת, כבר בליל שבת הרופא רוצה לנתח. והם, הרופאים, רוצים לשריין את עצמם, להבטיח את עצמם שאם יקרה לו איזו טעות, שלא יתבעו ממנו פיצויים. מה הם עושים? לפני כן הוא בא אליך עם הגיליון, תחתום שאתה מסכים שנעשה ניתוח לילד. אתה אומר לו, לא, היום זה שבת, אני לא יכול לחתום. אם תגיד לו משפט כזה, אז הוא אומר לך, טוב, אני לא עושה ניתוח. וזה דחוף, אתה לא יודע, עד מוצאי שבת הילד יישאר בחיים, אי אפשר להציל אותו, אולי זה יהיה מאוחר. אז לכאורה זה פיקוח נפש. אבל העצה היא כך, במקרים כאלה הרי הרופא לא ידע אם אתה ימני או שמאלי. אל תחתום לו ביד ימין, תחתום ביד שמאל. קח את העט, תקשקש ביד שמאל, זו העצה, זו התקנה כדי לפתור את הבעיה לגמרי. לכן אל תתווכח עם הרופא, אנחנו יודעים שהם לא דתיים, הם רשעים, ולכן נעשה את העצה הזו. אבל כשהרופא הוא דתי, אתה רואה שהמנתח הוא אדם יראה שמיים, אז אתה יכול לומר לו בפירוש, אנחנו יראי שמיים, לא חותמים ליום שבת, אני אחתום לך במוצאי שבת, אני מתחייב לחתום. אבל ביום שבת, אפילו ביד שמאל, מן הראוי להימנע. למה? כי עצם החתימה היא לא קשורה עם הפיקוח נפש. כן. אמר קשקש, לא ביד שמאל. נכון. אז אם זה יהיה טרטל לטבעותה, זה גם יד שמאל וגם קשקוש. אתה לא עושה את החתימה כמו שזה באמת, אז זה עוד יותר קל. זה יהיה טרי דה רבנן. ולכן, אם אין ברירה, תעשה, תנהג, בדרך הזו. הפרופסור הזה לא מכיר את החתימה שלך, הוא לא ראה איך אתה חותם בבנק. הוא לא יעשה השוואה עם דוגמת החתימה שיש לך שם בבנק. ולכן, בכל הדברים האלה ישתדל האדם לצמצם עד כמה שאפשר, עד כמה שניתן. השאלה היא גדולה, אם החתימה שלך? כן, אפשר. במקרה כזה, שוב, בסדר, במקרה שעת חירום כזה, איך? כמו שאתה אומר, אוקיי. זו השאלה אם הפרופסור יסכים לזה. אני מסכים, אבל השאלה אם הפרופסור יסכים לדבר הזה. כן. בחוץ לארץ הדואר עובד בשבת. כאן אין לנו את השאלה הזו, הדואר לא עובד בשבת. בקושי הם עובדים בחול. אבל בחוץ לארץ הדואר עובד בשבת, ולפעמים מגיע מכתב באחריות. אסור לי לחתום כדי לקבל את המכתב. אבל לפעמים יש לאדם בבית משרת גוי. והגוי המשרת את זה, לא אמרתי לו שום דבר. הוא מצד עצמו, ברגע שהדואר הגיע, הוא הלך וחתם ולקח, משך את המכתב. אין בעיה, אני לא צריך למחות בידו, כיוון שיש כאן מחלוקת עם המלאכה דאורייתא או דרבנן, כיוון שהוא חותם בלטינית, ולכן אם הוא עשה, עשה. אבל שאני אגיד לו שאלך לחתום כדי להביא את המכתב, בחיי גוונה הדבר אסור, לא יהיה יותר. גם יש לא טוב בשבת, אבל ישראל קיפנה לי ועושה דבר, הוא סתם את זה. כן. עד עשרה מלפני, בשבת מוצאי שבת. מותר, אין איסור. אין איסור, מותר בכל זה. אתה במוצאי שבת, תדע, מוצאי שבת מסרת לפני השבת. אפילו שהגויים משחקים ביום שבת, להם הדבר מותר. אין איסור בדבר, ולכן בזה חכמים לא גזרו. אין כאן שום מעשה שאתה עושה ביום שבת. אתה לא אמרת להם, תשחקו, כדי שאני אזכה או לא אזכה. אתה לא אמרת שום דבר. לכן אדם שקונה טוטו, לוטו, שם בחוץ לארץ, אין בעיה. כל האיסור הוא שאדם קונה את הטוטו כאן, בארץ. בארץ יש בעיה חמורה, הרי הוא מסייע על ידי עוברי עבירה, וכאן הדבר אסור. תודה רבה. גם בדרכים. כן. מה שערים, יש שואלים לא טובים, כן, לא טוב. כן, נכון. לא טוב. כן. כן, לפעמים הפיתיון הוא גדול. נגיע לעשר מיליון, אז כולם מתלהבים, הוא חושב שהוא בוודאי יזכה. וכל זה לא בסדר. אלה שעושים את זה כאן בארץ, אלה שעושים את זה, אין רוח חכמים, נוחמיהם עושים שלא כהוגן. אם נתנתם לך לוטו אסור לגודות כאלה, מה עם רוטו? אפילו בחול. אפילו בחול אסור, כן. אין היתר בכל זה. זה בלוטו, שניהם. זה בכדורגל, אתה יודע מה זה? שניהם. גם הלוטו וגם הטוטו. כן. הסיבה היא כך, בטוטו יש בעיה של חילולי שבת בכדורגל. זה דבר אחד. גם בלוטו יש בעיה אחרת. הכסף שהם לוקחים, אנשים הרי לא זוכים. הם רק, 20% מכל הכסף אנשים מרוויחים וזוכים, אבל הרוב הגדול אנשים לא זוכים. איפה הולך הכסף הזה? מה הם עושים בזה? הם בונים בזה בתי ספר. לצערנו, כל בתי ספר שאינם דתיים, איך בונים אותם מהכסף הזה? משרד החינוך אין לו כסף להשקיע לבנות כיתות חדשות, אלא הם פשוט הולכים ולוקחים מהכסף הזה. אז איך אני בכסף שלי, נכון שאני מתכוון להרוויח, אבל אני יודע שעל פי רוב אני אפסיד. ואם אני אפסיד, השתמשו בכסף שלי למולך להעביר את ילדי ישראל לשמד. איך אני אעשה דבר שכזה? ולכן מן הראוי להימנע לא לעשות דברים כאלה. נכון, נכון, אבל אתה מסתכל על הרוב. הרוב מה? נניח מתוך 100 מיליון שהיה השנה, איפה הלך רוב הכסף? מתוך ה-100 מיליון, 70-80 מיליון הם בנו בזה בתי ספר ברחבי הארץ. אם היו בונים תלמודי תורה הייתי שמח, אבל לצערנו מפעל הפיס הם לא דתיים, הם לא בונים בזה תלמודי תורה. עושים מזה כל מיני דברים, מעשים אשר לא יעשו. ולכן מן הראוי להימנע. בכל זה כדאי שהאדם מרשמים ימשוך את ידו. אם זה הגרלה של ישיבה וכיוצא בזה, למה לא? אבל אם זה דבר של חולין, כמו הדוגמה שהבאנו, מן הראוי להימנע. הילדים רגילים לשחק בפאזל. הם לוקחים את כל המשחק ופורסים את זה. החוכמה היא שהילד הקטן ידע לחבר חלק אל חלק ואז השטיח כולו שלם, אתה רואה את העץ או את הבניין כולו שלם. אסור לכתחילה להשתמש בדבר כזה ביום שבת. יש לי פעמים שבפאזל הזה יש גם אותיות, הוא יודע לחבר את האותיות ואז יוצא לו את כל המילים שהוא רוצה, שוב, החיבור הזה יש בו איסור דה רבנן. זה לא דה אורייתא כי זה לא מתקיים, כל זה זמני, ערי, אף על פי כן מדה רבנן מאה יש כאן איסור, יש כאן בעיה. ואין אותיות, יש רק את... גם כאן, עוד פעם? אפילו שאין אותיות, יש תמונה. גם אדם שמצלם תמונה, מצייר תמונה ביום שבת, גם בזה יש עדיין איסור. ולכן מן הראוי לכתחילה למנוע ממנו גם את זה. כדאי לקחת את הפאזל, להניח את זה במקום אחר, לא להניח את זה ביום שבת לילד, כדי שלא ייכנס במחלוקת הפוסקים. אבל יש פאזל ימין. איך? יש פאזל ימין. אבל היא מפורקת כעת. הכל מפורק. למעשה הכל מפורק. הכל נמצא בתוך הדלי והכל זה חלקים חלקים, ואין כאן עכשיו שום צורה. רק אחרי שאתה שונה... זה דרכו שלך. נכון שזה דרכו בכך, אבל הדרך לחבר את זה היא כרוכה ביום שבת באיסור דה רבנן של כותב. ולכן ולכתחילה ייזהר שלא יעשה כדבר הזה. אבל אם הילד הוא עדיין קטן, ילד בן שנתיים-שלוש עדיין לא הגיע לחינוך, עם ילד כזה אתה לא צריך להתעסק. עשה מה שליבו חפץ, כיוון שעדיין לא מבין מה זה שבת. אבל אם הילד הזה כבר מבין ילד בן שש-שבע, ילד בן שבע שהלך לתלמוד תורה, בוודאי שמבין ויודע מה זה שבת, מה זה חילול שבת, ולכן גם בזה מן הראוי למנוע בעדו שלא יעשה כדבר הזה ביום שבת. שוב, גם באבני פלא, אם הוא לא עושה צורה מיוחדת, סתם הוא מרכיב חלק אל חלק, לא יהיה איסור. אבל ברגע שהוא מרכיב... הוא בונה, לפעמים הילד הזה מוכשר מאוד, יודע לבנות את החלקים בצורה יפה מאוד. תודה. הוא לוקח את האבני לגו, אבני פלא, ובונה לך כמו צורת המזבח. איך המזבח היה בבית המקדש? בונה לך בדיוק אותו דבר. איך היה הכבש? כל הדברים. או שהוא בונה לך אוטו, טרקטור, אונייה, כל הדברים האלה שהוא בונה אותם, וזה נשאר כמה ימים. פעמים רבות, כשהוא מצליח, הוא לא מפרק את זה מייד, הוא משאיר את זה. ולכן איסור דרבנן מהא יש בכל הדברים האלה, ולכן מן הראוי למנוע בעד הילד שלא יעשה כדבר הזה. לפעמים הוא לוקח נייר, מקפל אותו, בקיפולים הוא יוצר צורת אונייה או צורה אחרת. שוב, גם הצורות האלה, למרות שזה דבר שאינו מתקיים, אין כאן איסור מן התורה. אבל איסור דרבנן מהא יש בכל הדברים האלה, ולכן מן הראוי למנוע את הילד שלא ישתמש בזה ביום שבת. באיזה מקום שהיה, אולי פעם הקודש, משהו כזה, למרבה תמונות, שאם בורחים זה כמו שובר את ה... מותר. מותר, אתה שובר את קרני האור בסך הכל ונראה מה שיש. זה לא שאתה מצייר, הכל קיים, אלא שזה לא נראה. אלא על ידי שאתה פותח מעגל כזה או מעגל אחר, אז אתה שובר את קרני האור או להפך, ואז זה נראה. בזה אין בעיה, בזה הדבר מותר, ולכתחילה הצעצוע הזה אין בו מלאכה. הוא לא מצייר, אלא זה מצויר ועומד. אלא שעל ידי שבירת קרני האור, אז אני לא רואה את זה, וכעת כשאני מסיר, ואז אני כן רואה. אז כאן בחיי גוונה לא יהיה איסור, יהיה מותר לילד לשחק בדבר כזה. יש צעצוע. שנקרא חמש עשרה, יש שמה חמישה עשרה מספרים וחור אחד, והחוכמה היא שזה יהיה לפי הסדר. שוב הילד יושב ביום שבת והוא משחק, הוא מסדר את הכל שיהיה לפי הסדר. אין איסור, כי הכל נמצא שם, זה לא שהוא ממציא יש מאין. הכל נמצא, רק שהוא עושה את זה לפי סדר מסוים, לכן אין איסור. ושאין כאן בלגו, יש לך ערימה של אבני פלא של הלגו, אין כאן שום דבר. והוא צריך להמציא יש מאין להתחיל ליצור את הבית, את האונייה, את האטרקטור, ולכן שם הדבר חמור יותר. זה היה כמו ארם, כמו אור הקודש, והתמונה שם. הם לא רצו לבטוח את זה, זה כמו לצור את התמונה קצת. איך זה שונה מספר שיש חתימה על הצד של הספר, אבל דעתי איך זה משנה מזה, אם אני פותח את הדלת, יש לי רק קצי התמונה, אם אני סוגר אותה, זה עושה כל התמונה. כבר עכשיו הוא סבור בתורבנית, אם הוא זוהה, שובר בזה. כן, כתב, השם יש תמונה, ואני פותח, אני שובר את עצמו. האחרונים דנו, לפעמים אדם רוצה, אני כתוב ככה, וזה ימשיך. לא, כאן אצלנו לא. אבל יש מקומות. אז נראה. אז נראה כאילו שובר. כן. אני אסביר את מה שהוא שואל. יש גבאי בתי כנסת, כשרוצים למנוע שלא יגנבו את הספר, מחתימים חותמת, את החותמת של בית כנסת, על הספר. אבל לא רק על הכריכה, אלא מכל הצדדים, מכל ארבע הרוחות. גם פה, בשוליים, מחתימים. אז כתוב על זה בית הכנסת רבי מאיר בעל הנס. כשאני בא ופותח את זה, אז את המילה מאיר אני שברתי לשניים. עכשיו זה לא מאיר, לא רואים שום דבר, זה סתם טשטוש של דיו בעגליה. אז אתה פותח, אתה מוחק. כשאתה סוגר, עוד פעם אתה כותב, מתחברים המילים מעיר, וכן הלאה. האם יש בדבר הזה איסור או לא? יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים. אם נאמר שם יהיה אסור, אז גם פה, בדוגמה הזו ששאלת, אין לך למה יהיה אסור. אבל היא גופה. גם שם יש הרבה פוסקים שאומרים שאין איסור. היסוד להסברה למה מותר, על פי מה שכותב הטז. הטז חלק על דברי המרדכי והרמה שאסרו לאכול עוגה שיש עליה אותיות. והטז נימק, אמר למה מותר? בגלל שזה לאלתר. כיוון שהוא אוכל את העוגה לאלתר מותר? כמו שדרך אכילה בורר טוחן לאלתר מותר, כך אוהדים גם במוחק. לפי זה הסבירו גם פה האחרונים. הרי אני רוצה ללמוד בספר הזה. כשאני פותח, מה אתה אומר? אני מוחק, אבל אני רוצה ללמוד לאלתר. כיוון שאני לומד לאלתר, יהיה מותר. זו הטענה של רבים מגדולי הפוסקים שהלכו בשיטת הטז גם שם וגם פה. אבל יש חולקים. אין הבדל אם זה אכילה או לימוד. מה שאתה רוצה, להשתמש מיד לאלתר. שם את העוגה צריך לאכול, את הספר אני לא אוכל, אני לומד. בסדר, לאלתר בספר זה לימודו שאני לומד לאלתר. ולכן יש שרצוי להשוות את הדברים ויתירו. אבל האמת היא שיש הרבה פוסקים שחולקים על דברי התז, הם מביאים את הגמרא בשבת ע' ד', ושם הגמרא דנה לגבי מלאכת מבשל. והגמרא אומרת שאסור לבשל גם אם זה לצורך אכילה לאלתר. והגמרא שמה שואלת בתמיהה, וכי מותר לבשל לבוא ביום? רק במלאכת בורר. אפשר לכתוב, אין לי שום עניין, אדם רק מתעסק בעלמא כדי לפתוח את הספר. אז ממילא זה נקרא פסיק ראשי הודיעות. לא אכפת לבית רדה רבנן ולכן יש שרוצים להקל בדבר. המסקנה היא כך כשאני בא להחתים את הספר אני יודע שבספר הזה ילמדו ביום שבת לכן אל תכניס את האנשים למחלוקת אל תחתים את הספר בשוליים בגיליון מספיק חותמות תעשה משני הצדדים בפנים בחוץ בגיליון אל תעשה עבר ועשה יכול לטשטש את זה שילך ויטשטש את הכל, ייקח נייר זכוכית ויטשטש את זה או שיקשקש על זה, יטשטש את האותיות ואז יצא ידי חובה על הליבה לכולם. לפעמים יש את הבעיה ביד, האדם הזה עמד ודיבר בטלפון בחול, בימי החול. החבר שלו אומר לו תתקשר לפלוני, מה המספר שלו? הוא אומר לך את המספר אבל אין לי נייר, יש אנשים מסודרים. תמיד יש לו בכיס נייר, הוא מוציא ורושם יש פלחים, אף פעם אין לו נייר. אז מה הוא עושה? לוקח את העט, רושם על היד. טוב, הוא רשם על היד, להשתמש בזה. מגיע ליל שבת אחרי הקידוש, הוא בא לטון ידיים, כשהוא נוטל ידיים הוא עלול למחוק את המספרים. הוא לא מתכוון אבל זה פסיק רשם ולכן העצה היא כך אחרי שהוא נוטל את העדיים ינגב את כל היד חוץ מהפס הזה. במקום הזה שיש את המספרים שם לא ינגב. כשהוא מנגב זה מוכרח להיות. נכון שזה פסיק רשם דלא נחלה בדי רבנן אבל גם בזה אמרנו שיש מחמירים הסברנו אליבא דרבנו אריה אליבא דמרן שיש מחמירים ולכן כדאי להחמיר בכל זה. לא. לגבי דין חציצה בדין נטילת ידיים רק דבר סמיך שהוא עווה הוא יכול להוות חציצה כגון צבע אדם שצבע את הבית הצבע הוא סמיך יותר, שם זה יכול להראות חציצה, אבל הדיו שכתוב על העור, אתה ממשמש את העור, אתה לא מרגיש שזה עבה, אתה לא מרגיש שום דבר. כיוון שאין בזה ממשות, אכן אין בזה דין, אין בזה בעיה של חציצה. ולכן, מדין חציצה לא אסרנו, אבל יש כאן בעיה של חילול שבת. ולכן, אדם שהולך להתקלח ביום שישי, כשהוא שם לב על היד שלו, ישים מעט סבון עם אליפה, ישפשף את זה טוב, יטשטש וימחק את זה. גם הסופרים יש להם את הבעיה האמורה. אנשים שהמקצוע שלהם כותבים ספר תורה, תפילין ומזוזות, הרבה פעמים ראשי האצבעות שלהם מלוכלכות בדיו. לכן, לכבוד שבת, כשהוא הולך להתרחץ, לשים לב לנקות היטב את הכול, כדי שלא יהיה הווה אמנה, לא יהיה שום שאלה, אולי יש כאן איסור מוחק, אולי לא. אבל כבר נעשה הדבר, עבר ועשה, ולא ניקה את זה טוב ביום שישי. אין איסור, כמו שאמרנו, מותר לו ליטול ידיים, רק שלא ינגב במקום שיש דיו, ישתדל לא לנגב באותו מקום, זו כל ההגבלה. שם זה ממש קצת גיבה, אבל כאן זה לא רק סתם... נכון, כאן זה יותר כאן. אצל הסופר הבעיה היא, כמו שאמרת, זה רק לחלוף הרבה יותר קל. אבל מה שאין כן לגבי המספרים של הטלפון, שם הבעיה יותר חמורה. מכל מקום, גם שם זה לא מוחק על מנת לכתוב. זאת ועוד, אדם שכותב או מוחק על נייר, הנייר הוא מיועד לכתיבה. היד שלנו, הקדוש ברוך הוא לא ברא אותה בשביל לכתוב על זה. היד שלנו, כדי שאדם יתפוס בזה חפצים, ייקח וכולי, היא לא מיועדת לכתיבה, ולכן אין הווה אמנה שהיד הזו, כשאדם מוחק על זה, יהיה כאן איסור מוחק מדאורייתא? זה מוחק על מנת לכתוב? בוודאי שלא, זה לא מיועד בשביל כתיבה. בכל מקום, גם בפסיק ראשי דלון יחנב דרבנן עדיין יש לנו בעיה, ולכן אמרנו, מומלץ שימחק את זה מערב שבת. דוגמה נוספת שדנו הפוסקים לגבי אדם שהולך ביום שבת על החול. בסוליה של הנעל יש ציור את הפירמה של בית החרושת. בית החרושת רוצה פרסומת, מה הוא עושה? הפירמה שלו, צורה של אריה, נשר, או דבר אחר, עם השם. כשהוא הולך כאן במקום מרוצף, אז לא נראה שום דבר, אבל כשהוא הולך על אדמת חול, כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך, אתה רואה את הפירמה של בית החרושת. האם הוא מצייר ביום שבת? האם הוא עובר על איזה איסור? שוב, זה מסתעף למחלוקת שאמרנו קודם. אין כאן חשש איסור דאורייתא, כי זה לא דבר המתקיים. אחרי שהוא הלך, האם זה יישאר לעולם? אחרי שעה-שעתיים הרוח עם האבק יטשטש את הכל. כל זה, אין בו חשש דאורייתא. זאת ועוד, האם האדם הזה כותב בידו? הרי למדנו בדברי המשנה בשבת קג, רק אדם שכותב ביד חיה, כאן זה ברגל. אז זה נקרא השינוי, אין לך שינוי גדול מזה. זה כל זה רק דרבנן. זה פסיק רשת דלא נחלה בתרא דרבנן, ולדעת המקלים, גם פה יהיה הדבר מותר בלכתחילה. אבל אמרנו שגם שם יש חולקים, ולכן המסקנה היא, העצה בלכתחילה, כדאי ורצוי לטשטש את זה. ביום שישי או לפני כן תיקח סכין ותטשטש את אותה הצורה. לפעמים הסוליה, הגומי הזה חזק מאוד, וקשה לקרוע מזה אפילו משהו. במקום זה, תמרח על זה קצת זפת. תיקח זפת, תמרח על זה כדי לטשטש את הצורה. זה הדבר, מה שמומלץ ורצוי לעשות בלכתחילה. איך? זפת? כן. אתה לא רואה, אבל שיהיה סימנים. תלוי כמה ספט. אתה שם הרבה, אז אני שם משהו כדי לטשטש את הצורה. יש שם צורה של נשר. אתה שם טיפה אחת או שתיים כדי שלא ייראה צורה, כן, לטשטש את הצורה של הנשר, ואז בדבר הזה אתה נמלט מסלע המחלוקת, זה מה שמומלץ לעשות בלכתחילה. כן. ציפי ילד, חוץ מרצינים, גויים שהמזקקים שלהם, היו הרבה אנשים בשביל הקבוצה הזו, והם היו לוקחים כמו כרכיס, כרכיס צד אחד זה צבע אחד, צד שני זה צבע שני, ויש להם אלף אנשים חיפשים שם. הם רוצים לעשות דברים בשביל המזקקים. עם הכרטיסים וכזה, ויש צורות שבאים, ברגע שהם מנתים את זה, אין צור, אבל הם יכולים לכתוב דברים כזה, הם זזים עם הכרטיסים, מישהו שמרחוק הוא ייראה הרבה כתיבה. אז יהיה בזה איסור דה רבנן, איסור דה רבנן מהכן יהיה, ולכן לא יהיה צד היתר וכל זה. אני עובר לסעיף ו' חוט של תפירה שנפתח, אסור למותחו משום תופר. אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו, אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול. אנחנו עוברים למלאכה אחרת. יש לנו באבות המלאכות, בשבת ע' ג', שתי מלאכות, תופר וקורע. אדם שתופר חייב מן התורה. ביום שבת, או קורע המדינה תתפור, כך היה להם במשכן אותה היריעה שנפל בה תולעת, היו קורעים כדי שאחר כך יתפור והכל יהיה ישר, מתוקן. שתי המלאכות האלה נכתבו במשנה, ומי שעושה אחת מהן מתחייב סקילה במזיד, בשוגג, צריך להביא קורבן הדת. ולכן, לפעמים הכפתור מתחיל להיפרם. זה קצת רפוי. מה אני עושה? אני מכניס את היד מבפנים ומושך את החוט. כשאתה מושך את החוט טוב, אתה מהדק את הכפתור, אחר כך לוקח וכורך את זה סביב הכפתור, כדי שהכפתור יישאר חזק ולא ייפול. כשהוא עושה דבר כזה, למדנו בגמרא בשבת ע' ה', שיש בזה איסור תופר. לא רק שהוא מתחיל את התפירה, לוקח את החוט והמחט, משחיל ותופר, לא רק בזה יש איסור מן התורה, אלא אפילו בדוגמה של הכפתור, שזה היד תפור, אבל ברגע שזה נעשה רפוי ואני מהדק אותו, הדבר איסור מן התורה. ניקח משל אחר, השרוול של הפיג'מה או של החולצה התחיל להיפרם. שוב אני מכניס את היד מבפנים, אני מושך את החוט, ועל ידי זה השרוול מתהדק לבגד. גם בזה יש איסור גמור מדאורייתא משום תופר. אבל יש דובונים, לכובע יש שרוך. כאן בארץ לא משתמשים בזה כל כך הרבה, אבל מי שהיה בצפון אמריקה, בצפון אירופה, שמה הקור בחורף, עשרים מעלות מתחת לאפס. אם אדם הולך בלי כובע, האוזן שלו יכולה לקפוא, יכול להיות האדם הזה חירש, נאבד את האוזן. אז הם מכניסים את הדובון וקושרים, יש שם שרוך, כדי להדג שלא ייכנס רוח. גם בשרוולים יש להם מותר לכתחילה לקשור את הסוך הזה, אין בזה יסום ההבדל הוא כך, כאן אתה לא יכול לדמות את זה לדוגמה של הגברה לדוגמה הראשונה, למה? כאן דרכו בכך הדרך הוא לפתוח, כשאתה מגיע לבית אתה פותח את זה, פותח את הקשר בחוץ ברחוב אתה מהדק את זה כיוון שכך דרך שימושו, כמו שמותר לרכוס את הרוכסן או את הכפתורים, כך גם מותר לקשור את הסוך הזה ואין בזה שום חשש איסור, יהיה הדבר מותר מלכתחילה. מה איסור? מרן מדבר כמו שאמרתי על השרוול. מה שמרן התחיל בסעיף הקודם זה על החוט. עכשיו, בסעיף ז' מרן אומר שאסור למותחו, אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת. אז בדובון הנקבים רחבים. הדוגמה של הדובונים האלה, תמיד לעולם הלולאה הזו יש שם נקב רחב וזה מתוקן בתפירה בעיגול, זה מיוחד, הלולאה הזו מיוחדת לזה ולכן יהיה מותר מלכתחילה לבוא ולקשור ביום שבת את הכובע, כדי שיהיה הכול מהודק ולא ירגיש את הקור. אין בדבר הזה חשש איסור. מוחין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחילה בכסת. הגמרא בשבת מ״ח מזכירה את הדוגמה הזו. לפעמים יש חור בקר והילד הקטן, היד הקטלה שלו נכנסת לתוך החור, מתחיל להוציא את כל הנוצות. יש לך קר מיפוך, מוציא ומוציא, ואתה לא מרגיש. אתה מרגיש שקט. גממה בבית, אתה לא יודע למה הוא כל כך שקט. אתה מתקרב לחדר, אתה רואה, הוא הוציא לך ערבה גדולה של נוצות, הוציא את הכל מהקר. אתה רוצה להחזיר את זה חזרה למקום כדי שלא יתפזר, הדבר מותר מלכתחילה, אין בדבר הזה איסור. הגמרא מסבירה ואומרת, קר חדש, אף פעם לא היה כאן נוצות בתוך הציפית הזו, דבר חדש כזה, הרי זה כעושה כלא. אבל מה שאין כן כאן, בדוגמה של הקר, כיוון שזה היה, אלא שזה עוד הפעם יצא, אותה נכרה להכניס את זה חזרה. יש אנשים, כשבאים עליהם אורחים, אין לי חמישים כרים לתת לכל האורחים. מה הוא עושה? הוא לוקח את כל הציפות, ממלא את זה סמרטוטים. יש לו סמרטוטים, מכניס בתוך זה, ועל זה הם ישנים. אין איסור, כיוון שהציפית הזו זה לא דבר חדש. היה בזה פעם בתוכו קר, אז מותר לי גם למלא את זה על סמרטוטים, ואין בדבר הזה חשש איסור. מזה הפוסקים גם דנו בהרחבה לגבי אב מלאכה אחר, לגבי מכה בפטיש, שגם שם יחול אותו כלל ואותו היתר. יש לי בלון, אני רוצה לנפח את הבלון ביום שבת, מותר, אין איסור, דרכו בכך. אבל אם הבלון הזה חדש, יצא מבית חרושת ועדיין אף פעם לא ניפחו אותו, אין היתר לנפח את הבלון ביום שבת. כך הוא הדין גם לגבי גלגל ים. הגלגל ים, אתה לוקח את המשאבה הידנית ומנפח ממלא אותו אוויר. שוב, אם זה ישן, הוציאו ממנו את האוויר, אתה רוצה עוד הפעם לנפח אותו, אפילו אם לגדול מותר, קל וחומר לנו, לילדים. אבל אם זה חדש, הגלגל ים הזה שקנית אף פעם עדיין לא ניפחו את זה, זה עדיין חדש, וכרגע יהיה באמת צריך להימנע, לא לנפח אותו פעם ראשונה ביום שבת. היה ברור שמישהו נתק אותו פעם אחת, זה לא פעם אחת, אבל זה בטח כדי לקשור אותו יהיה אסור. נכון, נכון. יש לנו את הבעיה הזו גם במוצאי ראש השנה בעוד ארבעים יום. ראש השנה יחול ביום שבת וראשון. אלה שרגילים להדליק את הנרות בפמוטים, הוא לוקח בערב שבת, שם נרות שעווה, מדליק את הנרות על הפמוטים. מוצאי שבת, ליל שני של ראש השנה, צריך עוד פעם להדליק נר לכבוד יום טוב. אנחנו חוזרים מבית הכנסת, ובה בשעה שבע האישה מברכת להדליק נר של יום טוב. והשאלה היא, לפעמים הפמוט נסתם. זה לא דלק עד הסוף, נסתם. ואתה רוצה להניח את הנר החדש, אין אפשרות. מותר לכתחילה לקחת סכין או מזלג ולנקר את השארית השעווה שנשארה. הדבר מותר בלכתחילה. אין בדבר הזה חשש יש. מתי יהיה אסור? כשהאדם הזה לוקח את הפמוט, מכניס את זה לתוך מים רותחים, אז יש בזה בעיה של ממחק, הוא ממיס חלק מזה, בזה יהיה אסור. אבל כשהוא משחית את זה, מנקר את הכול ומוציא, מה אתה אומר? הוא מתקן את הפמוט? הפמוט הזה זה לא חדש. זה דבר שכבר היה כלי. כמו בקר מותר להחזירם, דבר שהיה. אותו דבר, האחרונים דימו גם לגבי הפמוטים, שגם בהם יהיה הדבר מותר בלכתחילה. כשאתה מכניס את השעווה, את הנר. אתה מתחיל לסובב ולסדר אותו, אז אתה מתקן את הנר עכשיו. מיאסור, נכון, נכון. הרב מאיר, בהחלט, הרב מאיר, כל זה במה דברים אמורים? כשיש לך נר שמתאים בדיוק לחור של הפמות. זה נכנס, עומד בדיוק, אבל לפעמים החור הוא קטן, וכדי שהנר יעמוד הוא מסובב אותו, מסובב וחותך בתחתית, קצת עד שייכנס. יש בזה גם את הבעיה של ממחק, וחי גווני יד עבר עשו. ולכן העצה היא, בערב שבת, ערב ראש השנה, ערב שבת, שיתאים גם את הנרות, יכין את הנרות של מוצאי שבת. יכין אותם, יכניס אותם, אם צריך לשפשף, לרחק חלק מזה, להוריד, יכין את הכול מערב שבת. זו העצה, כך ראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. אם לא עשה את זה, אז תגיד לו שלא ייגע בפמות. יש היום נרות, כמו נרות נשמה, יש נירונית, הקטן הזה, הקטן הזה לא דולק הרבה שעות, רק ארבע שעות, אבל אתה יכול לברך עליו לכתחילה, להדליק נר של יום טוב, זה הדבר הקל והטוב ביותר להשתמש בו בליל החג. הגאון רבי אברהם הלוי היה אב בית הדין בקהיר. יש לו ספר, גינת ורדים. בסוף הספר יש כאינטרס גן המלך. הוא אומר, אדם שקשר ציציות ביום שישי. אבל תוך כדי קשרת הציציות הכל הסתבך שם. הוא בא בשבת והוא רוצה להתיר שכל הציציות ייראו יפה, הוא בא ומפריד אותן בצורה יפה. הרמז לזה, ציצית ראשי תיבות, צדיק יפריד ציציותיו תמיד. מהרב כאן, בזה הדבר אסור. יש כאן חילול שבת. הסביר בספר באמר ברדכי, דווקא כשהוא חדש, בפעם הראשונה שהוא עושה מזה בגד יפה ומהודר, בזה יש איסור. אבל אם זה היה מתוקן, הכל היה מאה אחוז, אלא מה? בכביסה כשכיבסתי, אז הציציות הסתבכו, בזה יש לנו צד היתר לבוא ולהפריד אותם. אלא שאעשה את זה בנחת, לפעמים תוך כדי שהוא מפריד נקרעים חלק מהחוטאים, בזה הדבר אסור. אבל אם הוא עושה את הדברים בעדינות, אין איסור, יהיה הדבר מוטל לכתחילה. כך מסביר מאמר מרדכי בדעת גן המלך. יש חוקים. יש מסבירים בדעת הבן איש חי להחמיר ולאסור בדבר, אבל גם בדברי הבן איש חי זה לא ברור שהדבר אסור. שהרי בן איש חי עצמו העתיק להלכה את דברי המרשל במקום אחר. שמה בן איש חי מדבר בגזירה המפורסמת של חכמים אסור לקרוא לאור הנר. לא רק לקרוא אלא גם לתקן ולהפריד את החוטים שמי יבוא לאתון, גם זה אסור. מה משמע? דווקא בלילה לאור הנר אסור. הביום שבת יהיה מותר. ולמה? תגיד, בלאו הכי יש כאן מתקן מנה? אלא ודאי, כיוון שזה ישן ולא חדש, אז כמו שהגברה אמרה במוחין שנפלו מן הכסת, כיוון שזה ישן מותר להחזירם ואין כאן מתקן מנה, אז כך הוא הדין גם פה. זו ההשוואה שהפוסקים מנסים להשוות בדעת הבן איש חי. ולכן, מעיקר הדין אין איסור בדבר. אדם רוצה להחמיר על עצמו, ישתדל להקדים רפואה למכה, יעשה את כל זה, יפריד את הכל מערב שבת עדיף יותר. ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. רבי חנניה בן עקרשיא אומר, בצר הקדוש ברוך הוא