הלכות קריאת התורה ושרטוט קווי הדין בכשרות ספרי תורה, תפילין ומזוזות: בין שימור המסורת בהיגוי למאבק ברשלנות הגבאים, הסופרים והרבנות הצבאית

 - - - לא מוגה! - - -

אין על מה לדבר, כמו שאומרים. כן, ולכן כדאי הדבר שכל אדם ישתדל. לפעמים אין ברירה, אנוס רחמנה פטרי, יש ימים, יש שעות, שהשעות לא בידו, צריך למהר למסוע. ואין לו מניין אחר, אלא רק המניין הזה, טוב, שיתפלל, יגמור. אבל כשאדם יכול, חול שבת וכיוצא, וזה יכול להשתדל, כדאי מאוד, ואז, בעזרת השם, התפילה תתקבל באהבה וברצון לפני בורא עולם. אלא אם אתה חושב שבמקום האף אומרים רק אני שמתי לב כמה פעמים שממש יוצאים לממשלה ואומרים מי שיוצא את עצמם מהירה בארץ כאילו בורא עולם. אנחנו לא יודעים לבין או לא יודעים? תענה. אם אדם אמר למען תזכרו, וכי שמה זה לא מסתלף את המשמעות, בוודאי שמסתלף, אפילו הכי רחמנה לי בבית. זהו, זה מה שאמרנו, את הכלל, שגם מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצטרפה למעשה, ומחשבתם, כוונתם לשם שמים. אגב, הבעיה היא שהמחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצטרפה למעשה, אבל אם הוא רוצה שמלאכי השרת יעזרו לו, מלאכי השרת לא מכירים, לא בלשון יידיש ולא בשפה אחרת, רק בעברית. אם זה לא עברית, אני לא יודע אם התפילה שלו תמריא לשמי אמרון. אתה יכול לענות אמן, אבל אם התפילה, אם הטיל הזה יעלה לרקיע השביעי, אני מסופק, אני לא יודע. אצל הספרדים זה בטוח שבעזרת השם התפילה, הטיל הזה, יעלה למקום שצריך. שערים, שערים. שערים, כן. את מה? את כל זה? מה פתאום? הם שומרים על המסורת שלהם, ואתה רואה שהם מקימים בכל מקום חדר ועובדים קשה בשביל זה, והם נזהרים כמו שהיה. אומרים לך כל מיני תירוצים דחוקים, והם שומרים בקנאות על המסורת שלהם. הלוואי ואנחנו היינו שומרים על המסורת שלנו, כמו שהם לוחמים על זה. ולכן, להתווכח אתם, לשנות אותם, קשה. אבל יש בודדים, יש בודדים מהם שלמדו טוב דקדוק, יודעים את האמת, והם שינו, הם שינו את הדברים ועשו כפי שצריך לעשות. לדוגמה, הגאון הרב אורבך, היית שומע אותו איך היה מתפלל? היה מתפלל נפלא. היית שומע בעלמא, היה אומר את העין, היה מצוין. כל דבר היה אומר את זה בהיגוי בריא, בהיגוי מצוין, למרות שהוא בא ממשפחה חסידית. הוא נין של תולדות יעקב יוסף, תלמידו של הבעל שם טוב, תלמיד חבר, תולדות יעקב יוסף. הוא היה ממייסדי החסידות והוא היה הנין שלו. הוא בא ממשפחה חסידית, אפילו אחי. הוא שינה קצת ושיפץ את הביטוי שלו. היה לו ביטוי והיגוי מעולה. יש בודדים, בני תורה, שיודעים את האמת ועושים כפי מה שצריך. אבל הרוב הגדול, עמך, מה שנקרא, אתה רואה, העסק לא עובד שם. ולכן, לפחות אנחנו, הספרדים, נשמור על עצמנו עד כמה שהדבר ניתן. האם אנחנו מתחליפים לבנייה ספרדית ולאשכנדית, הם כן רצים לבצע את הסדר? המבטא הליטאי עדיין, איך אומרים, יש על מה לדבר. אבל החסידים הם הבעייתיים בנושא הזה. אני עובר לסימן הבא, אין קוראים בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין. ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים. כמו קדיש קדושה, כך גם לגבי קריאת ספר תורה, צריך שיהיה לפחות מניין לנקדשתי בתוך בני ישראל. אי-אפשר לקרוא בתורה בפחות ממניין. כמו לגבי חזרה, אתה לא יכול לומר, אלא אם כן יש לך עשרה גדולים. ילד קטן לא מצטרף, הוא עדין גם פה. ולכן, גם במקום שיש להם תשעה גדולים ורק ילד קטן הוא העשירי, באותו מושב יקראו בתורה אבל ללא ברכה, הן בשבת והן בשני וחמישי. ברוך אדוני לעולם, אבינו אמנו. סימן קמ״ב. קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירים אותו. חזן או עולה שעולה לתורה וקורא. אם הטעות רק בטעמים, לא צריך לתקן אותו. אבל אם הטעות היא במילים, או שמדלג מילה, חצי מילה, או שמשנה את התוכן של המילה על-ידי שקורה מי לעיל, מי לרע וכיוצא בזה, חייבים לתקן אותו מייד. ולא רק אם נזכרו מייד, אפילו אם לא שמו לב והמשיכו כמה פסוקים, אפילו הכי חייבים להחזיר אותו. יותר מזה, אפילו גמרו את מוסף, יוציאו עוד פעם את ספר התורה ויקראו שוב את אותם הפסוקים. מחלוקת, האם צריך עוד הפעם לחזור ולברך? והרבה מהפוסקים הלכו בשיטת מרן, שצריך לקרוא את אותו הפסוק עם עוד שניים עמו בברכה, עד כדי כך. אנחנו חוששים, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, אבל מכאן תבין את חומרת הדבר, ולכן חייב החזן לשנן היטב לפני כן, כדי שלא יבוא כבלע את הקודש, שלא יבוא לידי טעויות ושיבושים, בפרט בדבר שמשתנה העניין. מקום שאין ברירה, שעת הדחק, אין להם חזן שיודע לקרוא בטעמים, אבל יש להם אדם שיודע לקרוא טוב, בלי טעמים, יכולים לברך. אבל אם הקריין הזה חלש, אפילו לקרוא טוב הוא לא יודע, הוא עלול גם כן לטעות טעויות שמשנות את התוכן והעניין, גם בזה תגיד להם שיקראו, אבל ללא ברכה. כך גם לגבי ההפטרה. אצל אחינו האשכנזים הליטאים הם לא קוראים את ההפטרה מהחומש, יש להם כעין ספר תורה נביא, והחזן קורא, והעולה, המפטיר, קורא יחד עם החזן. ואז החזן מכין יפה, כמו שהוא מכין את הפרשה, הוא מכין גם את הטעמים של ההפטרה, מכין טוב, והעולה אומר יחד אתו מילה במילה, ואז לא יבוא לידי טעות. אנחנו לא נוהגים ככה, אנחנו נותנים למפטיר עצמו, שיקרא, בתנאי, שהמפטיר עצמו ישנן לפני כן, הוא יודע שהשבוע יש אזכרה לאבא שלו, והוא מתכונן, בעזרת השם, לקנות את עליית מפטיר. אתה מתכונן? אז בבקשה, תכין את זה לפני כן, שיעבור על זה כמה פעמים, כדי שכשיקרא מאה חומה, שיקרא את זה טוב. יש הידור לקרוא מתוך תנ״ך. יש לנו פה את התנ״ך. ברגע שמסיימים מפטיר, שמואל הגבה ידידנו מביא לו את הספר. המעלה בזה, קודם כול, זה תנ״ך. ב׳, האותיות שם מאירות העיניים, אתה רואה את הטעמים, את הכול. בחומה שפעמים האותיות מטושטשות, ואז הוא עושה שגיאות שלא באשמתו. פה לא תהיה לו שום שגיאה, יקרא את הכול מתוך זה, יותר טוב ויותר מהודר. אין קוראים בתורה בפחות מעשרה, כמו כל דבר שבקדושה. אם יש לך מינימום עשרה אפשר להוציא ספר תורה בברכה, אין לך עשרה, לא. אפילו אם יש שם ילד קטן, לא מצטרף. היום למדו בדף היומי את הסוגיה הזאת. הגמרא דנה האם מצרפים ילד קטן או לא. מחלוקת גם בראשונים, איך המסקנה. ההלכה, אליבא דמרן, אנחנו אומרים, ספק ברכות להקל. לכן, אפילו במושב שיש להם תשעה גדולים וילד אחד קטן, גם שעת הדחק הזה יוציאו ספר תורה ולא יברכו. יקראו את כל הפרשה ללא ברכה, כך גם לגבי ההפטרה, הביאתניא. גם את ההפטרה יקראו ללא ברכה, לא לפני ולא אחרי. הדין הזה הוא לעיכובה, שצריך שיהיו עשרה גדולים. כך גם אם יש עשרה, אבל אחד מהם מחלל שבת בפרהסיה. למדנו למעלה את המחלוקת, אדם שמאמין במעשה בראשית אבל הוא מחלל שבת, האם דינו כגוי או לא? לפי הבניין ציון בדעת רשי בחולין נהי, אין דינו כגוי. המלאכת אלעזר חולק עליו. במחלוקת הזאת עולה פעמת האומר, שוב, סבל, ספק ברכות להקל. אני לא יכול להסתמך על הבניין ציון, אולי ההלכה כמנחת אלעזר, שמסתכלים על המעשה, תכל'ס, האדם הזה מחלל שבת, ולא רואים מה המחשבה שלו, מה זה מה עוזר לי, המחשבה שלו, כשהמעשים שלו הפוכים. ולכן, ספק ברכות להקל, יקראו ללא ברכה. זה דבר שיכול לקרות בצבא או בכל מקום אחר. יש מושבים קטנים שברוך השם יש התחזקות, יש בעלי תשובה, אבל עדיין אין להם מניין. הגרעין שלהם עדיין רק תשעה, עוד לא זכו לעשירי. אי-שתודלו לארח בשבתות איזה בחור, להביא לשם תגבורת, לפחות בשבת, שיהיה להם עניין. תודה. אבל אי-אפשר לצרף את אותו האדם מצד הכלל, כיוון שמברכים כאן 16 ברכות לפני ואחרי, אחר כך עוד חמישה ברכות של ההפטרה. יש לך הרבה ברכות שאולי הן לבטלה, ולכן מי ספק שו ואל תעשה. עדיף שיקראו את הכול, אבל ללא ברכה. זה ספק ספק ספקה משם אחד, וספק ספקה בברכות לא עבדנן, ולכן עדיין זה לא יועיל. לכן, כשאתה שואל עצה טובה, עדיף שלא יברכו. אם ברכו, אתה אומר, יש להם על מה לסמוך, אולי נמצא ספק ספקה כיוון שהוא מתבייש לחלל שבת לפני אדם גדול, או שהוא נקרא תינוק של משבע. יש כל מיני צירופים, אבל כל הצירופים האלה הם כדי ללמד זכות, אם הוציאו ספר תורה וברכו. אבל כששואלים אותך מראש מה הכי טוב, מה העצה, העצה לא לברך, כמו שאמרנו, ברכות לא מעכבות. אם קראת את כל הפרשה מתוך ספר תורה ולא ברכת, יצאת ידו חובת המצווה, מצוות קריאת התורה שתיקן עזרה, יצאת, ברכות לא מעכבות. אם היה לי כוח הייתי גם לברך, אבל אין לנו כוח להורות לברך במצב הזה, ולכן בהווה באשר הוא שם, יקראו בתורה, אבל ללא ברכה. יש הרבה נקודות בעולם שיש את הבעיה הזאת. אמרנו גם לגבי תפילת החזרה, גם שם יש את המחלוקת, וגם שם אינם רשאים להתפלל את תפילת החזרה, אלא גם בשחרית ומנחה, לעולם, כל השנה כולה, לרבות ראש השנה, כיפור ושבת, תפילה אחת בקול רם. זה מה שיעשו. שם אין לך פחד ברכה לבטלה. בסך הכול אתם עושים באמצע את הקדושה. אבל אתה אומר את אותן 18 ברכות, אין לך מה להוסיף, ולכן בזה רשאים לעשות כן. כך יעשו באותם המקומות שהולכים רבנים לחזק את המקום, מתחילים לאט-לאט להקים. יש הרבה קיבוצים שיש שם היום בעלי תשובה. זה לא מה שהיה פעם. פעם, לפני 60, 50 שנה, וריחו סוגרת ומסוגרת. היו כולם רשעים על טהרת הגזע, כמו שאומרים. היום גם שם הצלחנו לחדור. יש הרבה קיבוצים שכמו שאמרתי, יש כבר מניין. יש ליד כריית-יערים, יש שם קיבוץ שיש שם כבר בעלי תשובה, ומארגנים כל יום מנחה. שחרית, אנשים אין להם זמן לבוא, אבל מנחה, ברוך השם, אתה מוצא שם מניין בתוך קיבוץ שומר-הצעיר. זה דבר שהוא פלא. מי היה מאמין פעם שיהיה אחד כזה? היום אתה מוצא גם מניינים באותם המקומות, והם באים בדרישה למשרד הדת, אנחנו רוצים כסף, לבנות בית-כנסת. עד עכשיו לא היה דבר כזה, בין יראה ובין יימצא. אז הם מתפללים בינתיים במועדון, ובמועדון זה לא נוח. אז הם באים בתביעה צודקת ש, ברוך אתה יראה בן העולם, שהכול נהיה בדברו. אמן. כן. כן, זהו. זו התוצאה שברוך השם, יש החוזרים בתשובה, ירבו כמותם בישראל. אבל בינתיים, חלק מהמקומות אין להם עשרה בעלי תשובה ששומרים שבת, אלא בגלל שאני חבר שלך, אני בא לעשות לך טובה להשלים עניין, אני שם כיפה ואני בא. אבל הוא עדיין לא חזר בתשובה, עדיין הוא מחלל שבת, אז איך תצרף אותו? לכן תאמר להם שיגידו תפילה אחת בקול רם, כמו שאמרנו, לגבי קריאת התורה. אני אמרתי, היו רשעים גמורים. אני אמרתי, היו. את המילה היו, אתה לא שמעת טוב. אני אמרתי, היו. כן. המדינה, זה יכול להיות בעיה לפעמים, אדם נמצא מגילואים ויש איזה שבעה-שמונה, והוא הולך לוקח מהזה, אז איפה היה? אז יותר עדיף להתפלל לבד לעשות את זה. לא, לא עדיף. עדיף לאסוף את המניין, לזכות את הרבים, לארגן וכו', אבל תפילה בקול רם. ותגיד להם מראש, כשאתה בא לאסוף את המניין, תגיד להם, אנחנו לא מאריכים, אנחנו לא בר-סלבים, גומרים מהר את התפילה או תפילתם מהרה באהבה, והם יראו שבאמת עשית תפילה בקול רם. הם לא יבינו למה, הם לא יודעים שזה בגללם, אלה חשבו שאתה באמת מתחשב בהם. יותר מפחיד, כבר האיש מתפלל ואומר רחל. כן. אז אמרתי, אני, אין לי ניגוד לזה, אבל מאחור, תגיד, טובו, בראם, אני בלחש בזה. כן. כן. בסדר, אפשר גם כך. אבל אם האדם הזה מבין טוב, יש לו זמן במי החול, משונן את זה טוב, אז הכי טוב שמי שברך הוא גם שיקרא היטב. אם התחילו במניין, היה מניין טוב, התחילו, אבל אחרי כמה שניות אחד מהם ברח. מחלוקת בראשונים, האם יכולים להמשיך או לא. בזמנם, בזמן הגמרא עבדה, שהיו גומרים את כל הפרשה, משום שבזמנם רק העולה הראשון היה מברך ברכה ראשונה, הכהן היה מתכוון על כולם, האחרים היו עולים בלי ברכה, העולה האחרון מפטיר היה מברך ברכה אחרונה, מכוון לפתור את כולם. אז בסך הכול יש לך כאילו עלייה אחת, לכן התחילו, גומרים, כמו בעמידה גם פה. אבל המחלוקת בזמננו, שכל עולה מברך בפני עצמו, האם כל עלייה זה יחידה בפני עצמה, גמר זהו, אסור לשני להתחיל או לא. מרן פסק להקל. אף-על-פי-כן, אנחנו מחמירים. ספר האשכול לא היה לפני מרן בעניין זה, וספר האשכול אומר שאסור לעולה השני להתחיל לברך. אם מרן היה רואה את ספר האשכול, הוא לא היה חוזר בו, שערי ספק ברכות, להקל. ולכן, אתה אומר לו, אם אותו העולה שיגמור את כל הפרשה, גמר את הפרשה, אין ברכה אחרונה, לא מברכים כי אין מניען. אחרי זה ההפטרה, שוב, קוראים ללא ברכה, כי ההפטרה צמודה לקריאת התורה, וכשאתה לא יכול להעלות את העולים ולברך כי אין לך מניין, אז גם ההפטרה נחשבת כדבר חדש ואין לך מניין, וממילא אסור להם לברך את ברכות ההפטרה. כך גם לגבי אמירת הקדיש. גם זה דבר שלא ייתכן לעומרו פחות מעשרה, הגם שהיו עשרה בתחילת הפרשה, אף-על-פי-כן אינם רשאים לבוא ולומר את הקדיש כשיצאה העשירית, אלא גומרים את הפרשה, יעברו מייד להפטרה, ואחרי זה תפילת מוסף. גם בעמידה אותו דבר. התחלנו, אתה גיבור לעולם השם, והעשירי ברח. גם שם גומרים את הכול. אין ברירה, כמו שהתחלנו, היו מניין. כל זה כשנשארו הרוב. יש לך שישה. אם לא נשארו שישה, אז אין ברירה. מניין לנו החילוק הזה? הגמרא במסכת בבא מציעה פה, במעשה הידוע המפורסם של רבנו הקדוש, שרצה לקרב את קץ הגאולה ומינה את רבי חייא חזן, וממינו יהודה, משמאלו בנו חזקיה, וניסו להביא את המשיח. ואליהו הנביא קיבל את הפקודה להפריע להם, נכנס שם בדמות דוב של אש. כולם ברחו, ולכן התפילה הופסקה. התוספות, כל הראשונים שואלים שם, אבל הם התחילו במניין, שיגמרו. הרי הם אמרו את הברכה הראשונה, הגיעו למשה ברוח נוריד הגשם, נשב זיקה. תרצו, אם נשאר לך רוב מניין, שישה, כן, אבל שם גם רוב מניין לא נשאר. כל האנשים פחדו, הם לא ידעו שהדוב של אש זה אליהו הנביא שזה לא מזיק. הם לא ידעו, הם חשבו שזה באמת דוב של אש, ולכן אנשים ברחו. ממילא בחי גוונה אין לך רוב, לכן שווה אל תעשה. מקום שיש מניין, אבל אין לך עשרה מתפללים, חלק מהם כבר התפללו במניין הראשון של עיני צחמה. באים למניין השני, אז חלק מהמניין הראשון נשאר לקרוא חוק לישראל. אז באים ארבעה-חמישה, אומרים, אנחנו נתפלל, ואתם תענו אמן. בסדר? אז יכולים לומר קדיש, אין בעיה, יש לך מניין, אתה יכול לצרף חלק מאותם שהתפללו, אבל להוציא ספר תורה אתה לא יכול. רק אם יש לך שישה אנשים שעדיין לא שמעו קריאת התורה, אז אתה יכול להוציא ספר תורה. אבל אם יש ארבעה-חמישה, אין לך רוב, אתה לא יכול, לא רשאי להוציא ספר תורה כלל. אם יש שישה שלא שמעו קריאת התורה, אבל אנחנו רוצים לכבד כהן לוי ישראל, אחד מאותם שהתפללו בנץ, לתת לו עלייה, זה אפשרי. יש לך כבר את החיוב, שישה, רוב מניין שלא שמעו קריאת התורה, ואז, אחרי שיש חיוב, כבר לא חשוב למי תיתן עלייה, אתה יכול כתחילה לתת עלייה גם לאחד מאלה שהתפללו במניין הקודם, הן לגבי שני וחמישי, שבת, תעניות וכיוצא בהן, לכולם שייך את הכלל הזה. זה לא מוסכם, יש בזה מחלוקת, אבל ככה המסקנה להלכה. יש בזה תשובה ארוכה בספר שרידי אש להגאון הרב ויינברג, הוא מאריך בדבר הזה, וזו המסקנה שלו להלכה ולמעשהיה. כן. תאמינה, כשאנחנו מתארים למטרה, זה לא כולם, אנחנו רואים שזה ברכות לבטלה. ספק ברכות לבטלה, ולכן תפילה אחת בקול רם. אל תתפללו חזרה. מתי אפשר לומר חזרה כשיש לך מניין טוב? תשעה מכוונים. אפילו לא יהיו מכוונים בנחלת יצחק, יהיו מכוונים פשט בלבד, אבל מכוונים זה טוב. אבל ברגע שיש לך מניין צולע על ירכו, יש חלק מהם כוכבים שמרחפים, אתה לא יודע איפה הם, הם בשמים, בארץ, אולי פתאום באמצע יתחשק לו, ילך. אפילו אם לא ילך, הגוף שלו יישאר, אבל המוח שלו מתחיל לרחף, רוצה לשמוע איזה מועל, אני יודע מה הוא רוצה. לכן, אין לך ברירה, תפילה אחת בקול רם זה יותר טוב, יותר עדיף. אבל כשיש ציבור גדול, בוודאי שיש לך מינימום מתוכם עשרה אנשים, זה הטוב ביותר. לא עושים טוב, לא עושים טוב. באותו רגע הם לא מכוונים לחזרה, וזה לא טוב. מרן אמר שכל אדם יראה את עצמו כאילו אין במקומו עשרה, אולי הוא משלים את העשרה בדיוק בשעה שהוא מכוון, ולכן לא עושים טוב אלו שמנחים תפילין דרבנותם באמצע החזרה. סך הכול פירוש המילים, זה הכול. להבין מגן אברהם מחיי המתים, חונן הדעת, קל מאוד, פשוט מאוד. בחוץ-לארץ היה בעיה, אנשים לא הבינו עברית. כאן כולנו יודעים עברית, כולנו יודעים מה זה מחיי המתים, חונן הדעת, רק שישים לב, לא ישיח את דעתו לדברים אחרים, לשטויות, לדברים בטליים, זה הכול. אם כתבו כל חומש לבדו, אפילו בגלילה, כספר תורה, אין קוראים בו עד שיהיו כל החמישה חומשים תפורים ביחד. לפני כבוד הציבור הגמרא אומרת בגיטי נט קוראים בתורה, בספר תורה, אבל לא בחומש. לכן, אפילו חומש שהוא מצוין, מוגה, מתחילת בראשית עד סופו, זה לא שווה כלום. צריך כל חמישה חומשי תורה ביחד, הלאה וכי לא. ולא שייך לומר, טוב, אם אתה אומר כבוד ציבור, אז ציבור שמחל על כבודו, כבודו מחול. זה לא תלוי בהם. אלא, גם אם ירצו למחול, אסור להם להוציא חומש כזה ולקרוא בו, אלא אך ורק בספר תורה כשר, רק בו ניתן לקרוא בברכה כדת וכדית. אין להם דבר אחר, טוב, אחסן מבלש, תסמוך על מאן דאמר, שיוציאו את החומש הזה ויקראו בו. אבל לברך אינם רשאים אלא על ספר תורה כשר. אין הבדל בהלכה הזאת, אם זה בירושלים ער הקודש, במושבים, בכפרים, בחוץ-לארץ, בכל מקום בעולם, הדין הזה הוא שווה. כשאני הולך לבית-כנסת ואני לא יודע מה יש שם, מה אין שם, אני לא מכיר כלום, יש חזקה. ספרי התורה בדרך כלל כתבו אותם סופרים טובים, בדרך כלל ספרי התורה הם בחזקת כשרות. אבל ברור הדבר שאדם שיש לפניו כמה בתי-כנסת, ובית-כנסת אחד יש שם ספר תורה כשר, מהודר, מעולה, ושם אין בעיות. יש בתי-כנסת, תלך לשם להתפלל, כמעט כל שבת באמצע הפרשה מוצאים טעות, צריכים להחליף ספר תורה. ומי אומר לך שהשני יותר טוב מהראשון, לך תדע. מקום כזה, ספק על הברכות. ולכן עדיף יותר שאדם ילך להתפלל במקום שספרי התורה מוגהים טוב, מוחזקים במצב טוב. כשיש מגיח קבוע לספרי התורה, זה דבר שנוטל ערובה שהרמה של ספרי התורה יהיו במצב מצוין. לפני כמה שנים שלחנו את ספרי התורה שלנו להגעת מחשב. היה שם ארבעה ספרי תורה, שלושה מהם, התשובה הייתה, אפס טעויות. רק באחד הייתה טעות, שהיה שם חסר יוד. בצרעה היה צריך להיות יוד, ולא שם לב, הסופר, איך מגיעים למצב טוב כזה שאין בכלל טעויות? כי יש לך מגיעה. פה, ברוך השם, 40 שנה בית-הכנסת קיים, 40 שנה יש מגיע. אף פעם לא עזמנו את המקום הזה בלי מגיע. לכן, כל בית-כנסת היום רוצה לשכלל, לשים מזגן ושיש ולפאר בית אלוקינו. זה דבר נפלא. חייב כל אחד לתרום לזה, כל גבאי צריך לשאוף לזה. אבל לפני כל השכלולים, לפני השיש ברצפה ובקירות, קודם כול, שספר התורה יהיה ברמה טובה. ואיך עושים את זה? כמו שאמרת, על-ידי מגיע טוב. כי מה הקדושה של בית-כנסת? מחמת ספרי התורה שבהיכל. אם הם כשרים, אז המקום כולו מתקדש על-ידי זה. אבל אם חלילה כל ספרי התורה פסולים שם, אז ממילא, על מה אתה בא לבית-הכנסת? כל הברכות בספר התורה הן ספק ברכות לבטלה, ולכן כדאי שהגבאי ידע איפה להשקיע את הכסף. הדבר החשוב ביותר, המעולה ביותר, זה, כמו שאמרתי, להשקיע בהגהה. אם כבר הם העבירו את זה אגרת מחשב, אז המשיך המגיח לבדוק את צורת האותיות, פירודים, דיבוקים וצורת האותיות מדי שבוע בשבוע, כדי שהכול יישאר בחזקת כשרות בצורה מושלמת. לפי הזוהר אסור להעביר ספר תורה אפילו מבית-כנסת לבית-כנסת, אלא אם כן בית-הכנסת השני באותו בניין. לדוגמה, אתה רוצה עכשיו לארגן עוד מניין בבית-מדרש. אתה מעביר את הספר תורה מכאן לחדר השני, זה מותר, זה מה שכותב הגאון רבי אברהם מבוצ'אץ' בספרו של אברהם בשם האחרונים. אבל כשאתה רוצה להעביר ממכון הרפי שלכאן או הפוך, זה לא, כי אתה מגלה את הספר תורה, סך הכול שעה-שעתיים ואתה מחזיר את זה, וזה לא טוב. ולכן, מן הראוי, כמו שאמרתי, הפתרון היסודי שיבוא, מגיח ויתקן. בירושלים עיר הקודש זה המקום הטוב ביותר בעולם. יש לנו כאן שפע גדול של אלפי סופרים ומגיהים מעולים. כל אחד ימצא לעצמו את המגיע הטוב. כן, כאן, ברוך השם, באה קבוצה של מאה סופרים בימי שני. אם אתה צריך אחד מהם, תבוא, תחפש, תמצא. יש, ברוך השם, בשפע, יגעת ומצאת, תאמן. כאן זה קל. יש מקומות בגולה וחוץ לארץ, הם ממש מסכנים. אם מוצאים טעות, אין מי שיתקן. אין שם, בכל המדינה כולה אין מגיע. מה הם עושים? הם מחכים לראש השנה. כשהם שוכרים חזן, הם מחפשים חזן שהוא גם סופר, שהוא יודע לתקן. ואז כל הטעויות שבמשך השנה גילו, אותו המגיע בא ומתקן להם את הכול. זה מה שהם עושים, כי אין להם דבר אחר. או לפעמים יש ברית-מילה, אז אבי הבן שלח כרטיס טיסה למוהל שיבוא מכאן לשם, אז מחפשים מוהל שהוא יודע גם למון וגם לכתוב, כדי שיבוא לשם ויתקן את ספרי התורה. והם מסכנים ממש, אומללים, אבל זו עובדה שהרבה מדינות בעולם הם היהודים במצב כזה. אבל פה בירושלים אנחנו בגן-עדן, פה אתה לא צריך לשלם כרטיס טיסה ולא לחכות למוהל, אלא תיקח, מגיע קבוע, אדם שהוא מקצועי, כדי שהאותיות תמיד יישארו בצורה מושלמת. אילו היינו זוכים, שגרירי ישראל היו צריכים להיות כולם שולטים במלאכת הכתיבה. אם היינו זוכים, כן. אבל לצערנו, לצערנו, השר שלהם מרחף. אין לו מילה בתוך המשרד. בקושי יש לו שליטה על הוולוו שלו. כן? נסו בספר תורה נייד, זה אווירים יותר גבוהים. לא טוב. זה על-פי מנהג האשכנזים, הם מקלים יותר בזה. אנחנו חוששים יותר לדברי הזוהר, לא כדאי. כן? אם יביאו לשם ספר תורה בדרך קבע, יבקשו מבית-כנסת אחר, תשאילו לנו, תעשו אתנו חסד. לכם יש חמישה. הרי אתם לא קוראים בכל החמישה. בית-כנסת צריך מקסימום שלושה. המקסימום שיש, שמחת תורה, זה שלושה. לא צריכים יותר. אז אחד מהם יעביר אליהם בשאלה, ואז זה יישאר שם קבע. יישאר קבע, אין בעיה, אתה יכול להעביר את זה, בתנאי שתיקח ממך מניין. כשאתה מעביר, תיקח אתך את המניין, שיעלבו את הספר תורה, זה טוב. ואם הם פוחדים שלא יחזירו, תחתים אותם. קח מהם שטר, שאתה מחתים אותם, שהאנשים האלה, לך שיהיו להם כמה ספרי תורה, יהיו להם שלושה, אז הם יחזירו לך את הספר תורה. ככה אנחנו עשינו. יש לנו פה כמה ספרי תורה, לנו יש חמישה. היו בקריית-מנחם, היו צריכים ספר תורה לפני 20 שנה, נתנו להם את זה בשאלה, לפני שנתיים הכול הסתדר, והחזירו את זה לנו. וכן, זה הדרך. יש, ברוך השם, הרבה מקומות שזקוקים, בתי-כנסת חדשים שזקוקים לספרי תורה כאלה. מצווה לגמול אתם חסן. כל בית-כנסת שיש לו יותר משלושה ספרים, כדאי שישאילו את ספרי התורה. לצערנו, יש גבאים עם טמעים. יש להם בארון הקודש 30 ו-40 בתי-כנסת עתיקים בני מאה שנה, וכל שלוש-ארבע שנים עוד מישהו תורם, עוד ספר תורה ועוד. יש להם בהכרח 50 ספרי תורה. הם מוציאים כל ספר תורה פעם, פעמיים בשנה, והשאר נשארים כמעט כמו גניזה. ואלה החדשים מתחננים שייתנו להם אחד, והם לא מוכנים לתת. הוא אומר לך, אסור להוציא ספר תורה. מי אמר את האיסור הזה? מאיפה הפסק הזה מתחיל? הוא ממציא, הגבאי הזה ממציא פסקים, מסלף את התורה, מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לא יווה השם שלא אך לו. אסור להגיד דברים כאלה. ולכן צריך לגמול חסד גם בספרי התורה, שיעבירו להם את זה. יכולים לדרוש ערבות בנקאית. מה שאתה רוצה, יכולים לדרוש מהם כדי לשריין, להבטיח את החזרת הספר תורה. אבל עקרונית, אסור להם להיות קמצנים בספרי התורה. מה קרה? יישאר שם. מה קרה? אתה עדיין כנראה לא גבאי. אני מצטער להגיד לך. אתה כנראה לא טעמת עדיין את הטעם. ארבעים ספרי תורה, גם אם ששבתה שלי פה. כן. ויסדי, כן. השאלה שלי חלישה. כן. כסף לתורה, בעלי, אני, אנחנו אומרים רק, הרב באומר, מה שהיא תגיד, אני אומר לו לעשות שאלה, זה רק מותר לקחת מה שהיא תחליט. טוב, יופי, יופי. יופי, סחטיין, יש לנו גם רבניות בישראל. הרב פועל, מה שהיא תחליט עכשיו? מה שהיא תחליט, אבל נראה לי שאלה, זו מטרה שאני תחליט אחריו. כן. טוב, מה לעשות. טוב. אצלנו עכשיו למעלה, למטה, למטה, אתה יכול. אין לך בעלה, אין לך שום בעיה. אתה יכול לעלות ולהוריד, אין שום בעיה. כן. הסופר לא חייב להיות חזן ולדעת קריאת התורה. יש הרבה סופרים שהם אלופים בכתיבה אבל לא זוכרים טוב את הטעמים, והם לא חזנים, לא בחול ולא בשבת. זה לא צמוד אחד לשני, כי החזן צריך לדעת לנגן גם. צריך שיהיה לו קול יפה, שידע להגיד אז דגריש. זה שתי מקצועות חופפים קצת, אבל זה לא בהכרח צמוד. העיקר, שידע היטב את ההלכות. יש לנו, גם בגמרא, גם בראשונים ובאחרונים, הרבה הלכות מיוחדות בנושא הזה, למקצוע הזה. הרב בעל כף החיים ריכז את ההלכות האלה בספר אחד, וקרא את שמו קול יעקב. כשהרב היה בן 30 שנה, חיבר את הספר הזה מלא וקדוש באותן ההלכות. הוא התחיל מסימן ל״ב עד ל״ו, אחר כך סימן מ״ב, את אותם הדברים ששייכים, ואחר כך עבר הלכות מגילת תרצ״א, כתב סימן אחד, ואחר כך עבר ליורא דעה, מסימן ר״ע הלכות כתיבת ספר תורה עד סוף הלכות מזוזה, וריכז את כל האחרונים. יש ספר מאסף לכל המחנות. עשה כמו הרב כף החיים, כמו קול יעקב, אבל הוסיף עוד הרבה תשובות מלא וקדוש, וכן על זה הדרך. יש עוד כמה ספרים טובים. המשנה ברורה, כותב יפה, מסביר את כל ההלכות האלה. הכול יש, רק צריך הסופר ללמוד, לשנן את הדברים האלה ולדעת אותם. לפעמים הסופר הזה למד, כשהוא קיבל את התעודה לפני 30 שנה, ברוך השם, הוא למד והוא נבחן, ויש לו תעודה, אבל מאז ועד היום הוא לא פתח ספר. אולי הוא יכול לקרוא, החרש היה לבם, במקום החודש הזה לכם, כמו שקרה לאותו החכם. ולכן צריך לשונן. טוב הדבר שברוך השם, פה, במקום הזה, יש לנו כל שבוע, פעם בשבוע, שיעור שהרב אומר יפה את כל ההלכות האלה, מביא את הכול ביסודיות, ראשונים, אחרונים. אז כל אחד כזה ישמע כדי שיישאר בעניינים, יזכור היטב את כל ההלכות האלה. פעם בשלוש שנים הוא גומר את כל ההלכות, את כל המחזור הרב גומר כאן, לוקח לו שלוש שנים בערך, אז כל שלוש שנים הוא שומע עוד פעם ועוד פעם, תמיד הוא יזכור את ההלכות האלה, ואז כשהוא נשאל, מגיעה ההלכה למעשה איזה בעיה, אז הוא ידע מייד איך ההלכה, ובחינם לא יפסול את הספר תורה. לדוגמה, היה ספר תורה שהיה כתוב בו ב', ה-ב', יש בו עקב מהצד. לא היה שם עקב, היה מרובע הכול, אבל לא היה עקב. אז אנשים חשבו, זה פסול, זה לא ב', זה כמו כ'. שאלו יתר, אבל הוא אמר להם, לא, זה קשה, אבל אין עקב. תודה. העקב לא מעכב. יש דברים שזה לעיכובה, יש דברים, ולכתחילה אנחנו עושים את זה, אבל זה לא מעכב. ולכן, כ', אפילו אם אין בה עקב, אבל היא מרובעת מלמטה, הכ' הזו פסולה, זה ב', ואת זה הפוך, אנשים גם לא יודעים. סופר מקצועי למד, יודע את ההלכות האלה, ואז הוא יכול לפסוק, לומר, זה כשר או לא כשר, וכיוצא בזה. הרמב״ם דן לגבי ספר תורה שיש בו טעות. אתה לא מקיים בו את מצוות ועתה כתבו לכם, אבל לקרוא בבתורה, האם מותר כשאין להם דבר אחר או לא? הרמב״ם אומר שכן. אתה לא מברך אשר בחר בתורה הזו, כמו שבירכו על ספר התורה של משה רבנו, אלא אתה אומר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. אתה מברך באופן כללי. ולכן, לפי הרמב״ם, אם אין להם דבר אחר, יכולים לברך על ספר תורה כזה. כך דעת חכמי נרבונה, האור זרוע ועוד. אבל הרשב״ם חולק, והרשב״ם מעיד שהרמב״ם חזר בו בסוף ימיו, והרמב״ם פסל. אמר, אסור לברך עליו, ולכן המסקנה היא דעת מרן שאסור להוציא ספר תורה פסול כזה. אין שום היתר לבוא ולקרוא לכתחילה בספר כזה, אלא חייבים לתקן אותו. אין לך ברירה, תקרא בו בלי ברכה, אסור לברך עליו. השאלה היא, אדם שקנה קל נדרה, קנה מפטיר, קנה דברים כאלה, ואחר כך מתברר למפרע שהשבוע הוצאנו את ספר התורה, והייתה שם מילה מיותרת או מילה חסרה. אז זה לא התחיל היום, זה היה למפרע. השאלה היא, הוא צריך לשלם 3,000 שקל קל נדרה, או שהוא פטור? אבל לפי אור זרוע יכול להיות שיהיהיה חייב. למה? כי גם ספר כזה כשר. אבל לפי דעת רוב הפוסקים שהלכו כדעת הרשב״א, הוא לא חייב לשלם, הוא מוחזק בידו, יכול לומר, קמלי. היה לפני כמה ימים, הייתה לי שאלה ממוסאיוף. עכשיו הוציאו ספר תורה והייתה בזה טעות. ואותו אדם שתרם, אחר כך מתברר, מה שהוא עלה, העלייה שלו, עליית שישי, זה הכול היה כמו שאמרתי, טעות. הוא שואל אותי, אני צריך לשלם את המאה שקל? אמרתי לו, לא, זה כל מה שקראת, הכול היה בטעות ולכן הוא לא חייב לשלם להם. אם זה היה, נניח, בקל-נדרה, דברים כאלה, גם כן, פטור, לא חייב לשלם. לכן, גבאי שלא רוצה להסתבך בדיני ממונות, כמו שאמרנו, ישקיע קצת כסף, ישלם 30 דולר למגיע, שיגיע לו את הכול, ואז לא יעמוד לפני תביעות, תחזיר לי את הכסף של קל-נדרה, תחזיר לי את הדברים האחרים. ככה הוא בטוח שהכול יהיה בחזקת כשרות, זה מה שרצוי לעשות מלכתחילה. השאלה היא אם קימלי נגד המנהג. הרי המנהג לא כדעת חכמי נרבונה ואור זרוע, המנהג הוא שאסור להוציא ספר כזה מלכתחילה. אז נפסקה ההלכה בדבר הזה, זו לא מחלוקת שנשארה ספק. נפסקה ההלכה. אז יש לך קימלי, קימלי נגד המנהג, זאת ועוד. מרן בבית-יוסף בחושן משפט סימן סז מביא מחלוקת אדם שהלווה לחברו לעשר שנים אם צריך פרוסבון, אם משמט או לא. ושם מרן אומר, כיוון שכל דין שמיטת כספים דה רבנן, ספק דה רבנן נקולה. שואל מרן, מה אתה אומר לי ספק דה רבנן? אבל אני הלווה, אני מוחזק, מה פתאום שהוא יוכל להוציא ממני? מרן אומר כך, לא מתחילים את השאלה בדיני ממונות. אתה מתחיל את השאלה האם יש מצוות שמיטת כספים או לא, בדיני איסור והיתר. אחרי שפסקת שם ספק דה רבנן נקולה זה מסתעף לממון, וגם בזה לא אומרים קימלי, עכשיו גם פה. איך אתה דן? אתה לא מתחיל עם הכסף של התרומה, קל נדרה. אתה מתחיל קודם כול שאלה, ספר תורה זה כשר או לא? מותר להוציא אותו ביום שבת לקרוא בתורה או לא? פסקת שלא, המנהג הוא שלו, אסור להוציא. אז ממן, האם זה פסול? אז מה פתאום שתוכל להוציא ממנו כסף? אתה לא יכול להוציא ממנו כסף. זו הבעיה המרכזית, שאפילו קימלי לא יוכל לומר, לכן אמרתי לאותו אדם שלא ישלם למושג. הוא אמר לי, אבל אני תרמתי, אז זה נהיה כמו נדר. אמרתי לו, הנדר הזה חל על מנת שתעלה לספר תורה. אתה לא סתם התנדבת 100 שקל, אלא אם אני אעלה על יד שישי, אם אני אעלה על יד שלישי אני אתרום כך וכך. אם היית מקבל עלייה, נתנו לך סחורה טובה, אז תשלם. אבל אם אתה הולך הביתה, אתה רואה, כל החלב שנתנו לך, הכול חמוץ. אז אתה אומר לו, תחזירי לי את הכסף, להבדיל, גם פה, אולי יצבע אותם פיצויים על הברכה גם, ספק ברכה לבטלה. ולכן אמרתי לו, שאין כאן, לא נדר, לא צריך התרת נדרים ולא דבר אחר. מה עם הפיצויים המנוקדים? המנוקדים שיש לחלק מהתימנים. יש בזה מחלוקת, דן בזה האיגרות משה, שקיל עבדי, הרבה מהאחרונים. עיקר סנא המחלוקת, איך לפרש את דברי הריבש. והמסקנה היא לפסול, ולכן צריך לתקן את אותם ספרי תורה. אפשר בקלות לתקן אותם, וחייבים תיקון. מעין זה יש את הבעיה הזו גם לגבי הצבא, הרבנות הצבאית. נדגשנו פעמים רבות שספרי התורה בצבא הם פסולים. פעם היה רק 90% היה פסול. היו קצת, היו כמה בודדים שהיו עדיין בחזקת קשרים. היום, ברוך השם, הצבא שלנו דאג שלא יהיה לנו ספק, שלא נחיה באשליה. היום זה 100% הכול, ברוך השם, נהיה פסול. איך הם הצליחו לעשות, להגיע ל-100%? מה הפטנט שלהם? פוחדים. פוחדים. שמא מישהו יבוא ויגנוב להם את הספר תורה הפסול הזה. אני לא יודע מי יבוא לגנוב, אבל ככה הם פוחדים. אז הם מחתימים את כל ספר התורה מההתחלה עד הסוף, מחתימים. לא בדיו יש חותמת מים, כמו שיש לך בתעודת זהות, אותיות בולטות, ככה הם עושים גם. שם הרכוש, הרבנות הצבאית, צה״ל, ומחתימים. זו הבעיה שפוסלת, בדיוק כמו שאמרת לגבי הניקוד הבולט הזה, החריצים האלה. גם שם אותה הבעיה, אותו דבר. ולכן, ספרי התורה בצבא כולם פסולים. לא משנה אם האדם הזה נמצא סדיר, מילואים, או שהוא אורח שם, לא חשוב מה. מי שנמצא שם בצבא ייזהר לא לעלות עלייה, כי הברכות הן לבטלה. גם אם הוא שומע מישהו אחר שמברך, יגיד, ברוך השם לעולם, אסור לו לענות אמן, כי אם הברכה היא לבטלה, מ' אלא האמן יתומה, כמו שהגמרא אומרת בברכות מ' ז' ואדם שעונה אמן יתומה, בר-מינן זה סכנה, יהיו בניו יתומים. אתה מדבר, פונה, אין עם מי לדבר שם. שם הרבנים הצבאיים לא מבינים בנושאים האלה כלל ועיקר, לא על ולא נפק, הם בחזקת עמי הארצות. יש להם אומנם ברזלים למעלה על הכתפיים, אני לא יודע כמה, לא ספרתי. אבל הברזלים האלה, לא עושים אותם תלמידי חכמים, ועובדה שהם ממשיכים בביצוע של המחדלים האלה. ולכן אסור לאדם מרשמים שם לקרוא בתורה, אלא, כמו שאמרנו, ידאג לעצמו. אם יש ליד הבסיס בית-כנסת, נניח בצריפין, הם לא נמצאים במדבר, יש לידם עיר ואם בישראל, הם יכולים לקפוץ שתי דקות נסיעה לרמלה, ללוד, ללכת לבית-כנסת טוב, לשמוע קריאת התורה, זה מה שיעשו לפחות בימים שני וחמישי. יש מחלוקת אם החותמת היא על גב הספר, אם זה מועיל או לא. לדוגמה, היריעה הראשונה של ספר התורה, כשמתחילים בראשית, לא מתחילים מייד בהתחלה, אלא צריך, לפי דין הגמרא, שיהיה 40-50 סנטימטר ריק, כדי שאפשר להקיף, לגלול את כל ספר התורה עם זה. אני בא ועושה את החותמת, אני מחטיא מכאן, וזה בולט בגב של ספר התורה. שם בולטות האותיות. האם דבר כזה כשר או לא? יש בזה מחלוקת. המסקנה להכשיר בזה. ולמה אנחנו מכשירים? כך דעת בנו של הרן, והוא עשה כך מעשה. ספר תורה העתיק ביותר שיש היום בעולם הוא ספר תורה של הרן. הוא נמצא כיום באוניברסיטה העברית. בספר תורה הזה יש לפני בראשית, ביריעה הראשונה, יש שם קינה שכתב בנו של הרן. הוא מתאר שם בקינה הזאת את האסון הגדול שקרה בגירוש ספרד. אז מזה הוכיחו, אתה רואה שהוא כתב על הגב של ספר התורה, והספר התורה לא נפסל. גם לגבי המזוזה כותבים למעלה ש״ד, י׳, ולמטה, הכוזו, יש כמה אותיות, וגם עליהן יש מחלוקת. המסקנה היא כיוון שזה בגב של המזוזה, אין בעיה, מותר. ושם אתה למד גם פה. אז אם היו שואלים אותנו, היו אומרים, אין להם דרך אחרת, אין שיטה אחרת, והם חייבים להחתים, היית אומר להם, לפחות תחתים בצורה הפוכה. אבל הם לא למדו, לא קראו ולא שנו, ועושים מה שלבם חפץ, פעם זה בולט מצד זה, פעם מצד אחר, וכל שני העמודים הם עושים את זה, לא מסתפקים בעמוד הראשון, אלא כל שני העמודים, רבי צמחות עמד, אולי יגנבו להם את הספר. מי יגנוב? ספר כזה פסול, צריך לשלוח את זה לגניזה, לבית-הקברות. מי בכלל יפרוט? מי יחשוב? אבל זה הראש שלהם, לצערנו, ולכן, בחיי גוונה אין על מה לדבר, אסור לקרוא באותם ספרי התורה. עבודתם מעל השוליים. גם כן אותה הבעיה, גם בשוליים, גם שם יש הבעיה, ואם זה בולט כלפי פנים, גם זה פוסל את ספרי התורה עד שתגזור. אם תגזור חלק מהשוליים, רק אז תוכל להכשיר. מי יושב ויגזור את הכול? גם זו עבודה, ולכן במציאות, בינתיים, בהווה, באשר הוא שם, הכול כמו שאמרנו בחזקת פסול, ואסור לקרוא עוד באותם ספרי התורה ולברך עליהם, אפילו בשני וחמישי ושבת. קל וחומר, שבת זכור, שבת פרה, שזה דאורייתא, אין על מה לדבר, פשיטא ודאי שזה פסול, ואסור להישאר שם באותן השבתות. הרב, בקשר ללא לאמן, אם ילד בן חמש מברך, אם אתה יודע שגופו נקי, אתה יכול לענות אמת. אם אתה מסופק, תגיד, ברוך ה' לעולם ואין לו אמין. אם מספק תגיד את הפסוק, זה הפתרון בדברים הללו. כן. הרב ילד, העור בסדר תורה, בסדר תורה אחר, כן. יש לנו מחלוקת, ולפי הרשב״א, לפי הטענה שכל מה שעשינו היה אפס, הברכות הן לבטלה, וכן לפי הרשב״א צריך לחזור עוד הפעם לתחילת הפרשה. אבל מרן מביא פשרה בדבר, שכאן אנחנו אומרים, ספק דה רבנן לכולה, קריאת התורה היא דה רבנן, סומכים בדיעבד על חכמי נרבונה האורזרוע ושאר הפוסקים, ולכן לא חוזרים לתחילת הפרשה. אם מצאו את הטעות בפסוק השני, סך הכול לחזור בפסוק אחד זה קל. אין בזה טורח ציבור, כדאי. אבל אם מצאו את הטעות בשישי, בשביעי, לחזור על כל הפרשה זה כבד עליהם, קשה עליהם, סומכים אנחנו על אותה הפשרה. זה מה שמרן כתב כאן בסימן קמ״ג, שלא חייבים לחזור. זאת ועוד. דבר שני, שבעה עולים זה המינימום שיש. אז אם מצאו את הטעות אצל הלוי, שני או שלישי, אז אתה יכול בקלות רבה להשלים שבעה עולים בספר התורה השני, תוסיף עוד אחד או שניים גם העולה, יהיה לך עוד שבעה עולים נטו בספר השני, יצאת ידי חולה לבדי כולה עלמא. אבל אם מצאו את הטעות בשישי, כמו שאמרתי, אתה לא יכול להוסיף כל כך הרבה גם העולה, זה טורח ציבור, אז ישמחו על מאן דאמר, ולכן מצרפים אנחנו למניין שבעה גם את הראשונים שקראו בספר התורה הראשון. עובדה, כשמוצאים את הטעות, אתה מביא ספר תורה שני, מתחילים לקרוא מייד. אתה לא אומר לאותו העולה, תחזור עוד הפעם לומר אשר בחרבנו. אם זה טעות ואם זה חלילה ברכה לבטלה, אם כן, הוא צריך עוד הפעם לומר על הספר השני אשר בחרבנו. שוב, לגבי אשר בחרבנו, אנחנו סומכים על מה שהוא בירך על הראשון, אולי ההלכה כחכמי נרבונה, ולפי דעתם הברכה היא בסדר, אז אם הוא יחזור לברך, יהיה ברכה לבטלה. אז אתה אומר, ספק ברכות להקל, אולי ההלכה כחכמי נרבונה, ולכן לא יחזור עוד הפעם את ברכת אשר בחרבנו. זו המסקנה להלכה ולמעשה בטעויות כאלה. אבל, ישים לב, לפעמים הוא הגיע לפסוק אחד לפני חמישי. אז בספר השני הוא קורא לו פסוק אחד עד חמישי ומברך ברכה אחרונה. אי-אפשר לברך ברכה אחרונה, לפחות שיהיו שלושה פסוקים. ולכן נמשיך עמו עוד שני פסוקים, כדי שיהיו לו לפחות שלושה, ואז יוכל לברך ברכה אחרונה. יש גם בזה מחלוקת, אבל מלכתחילה יעשה כמו שאמרנו. זה לא שייך לחשוש לאותו אחרי שבירך ובירך ובירך לשלם כסף. אמרתי, יש לחשוש. לגבי כסף, המוחזק אומר, קימלי. לגבי כסף פתרנו אותו. אבל לגבי הברכה אתה אומר, ספק ברכות להקל, אתה צריך לחשוש לכל צעד. אלא למה אנחנו בעזמנים האלה? האמת היא שיכול להיות בדברים האלה, במחלוקת הזאת לגבי הממון, יכול להיות שיש הבדל בין גבאי לגבאי. יש גבאי שמוסר נפשו על ספרי התורה, הכול הכול, וקרה לפעמים פשלה, אז זה בגדר אנוס. אבל בית-כנסת שאין שם בכלל מגיע, הכול אחד למעלה ושבע למטה, הם רשלנים, שם הם אשמים, בוודאי שלא חייבים לשלם להם. מניין אנחנו לוקחים את הסברה הזאת? מרן דן בחוז של משפט, אדם שהוא אומן, בעל מקצוע, שוחט, וקרה לו פשלה. אבל סוף-סוף הוא בעל מקצוע. כיוון שהוא בעל מקצוע מעולה וכו' וכו', הוא שחט ברישיון, בהיתר, קורה לו פשלה, אתה נותן לו, איך אומרים, פטור. לפעמים הוא לא חייב לשלם את המחיר של הבהמה שניבל. אבל מה שאין כאן עם האדם הזה, אין לו לא שמיכה לשחיטה ולא שמיכה אחרת. אולי יש לו בבית שמיכת פוך. אז האדם הזה לקח את הסכין ושחט, עשה אותה נובלה, חייב לשלם. להבדיל גם פה, כשהגבאים הם בסדר, שומרי משמרת הקודש, שיודעים את הערך של ספרי התורה, ושופכים כסף כדי שספרי התורה יהיו תמיד בחזקת 100% כשרים. קורה, זה מקרה, זה אונס גמור, אז יכול להיות אולי שנחייב את האדם הזה לשלם. אבל מה שאין כן מקום שהגבאים שלבלה אולי חשובים יותר על השייש, על הדברים האחרים, אומר לך, צריך שהלוסטרה, הכול יהיה בקו ישר. אצלנו זה לא בקו ישר. שם אומרת הגמרא שכמו שלכל דבר בקדושה צריך לעשות את זה. הפושעת, לכן באותם המקומות אמרנו את הכלל שהמוחזק יכול לטעון קימלי וממילא לא צריך לשלם לו את הכסף של הקל-נדרה וכיוצא בזה. אמרתי, לכן תכתב כל מחשב ולאדם תגיע לזה. גם וגם. היום עושים את שני הדברים. פעם היו מגיעים שלושה הגהות אחרי כתיבת הספר ושלושתם היו בידי אדם. היום עושים כך. שניים בידי אדם ואחד במחשב. זאת אומרת, עושים גם וגם, לא סומכים על המחשב לבד, אבל מתוך השלושה אתה מוריד אחד, על-ידי הגעת המחשב, ואתה מגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. המחשב עובד כבר למעלה מ-20 שנה, והתוצאות הן בממוצע 70% מספרי התורה שהגיעו למחשב, היו בהם טעויות. רק 30% היו דומים לספרי התורה שלנו, שהיו בהם אפס טעויות. אתה רואה, יש רוב גדול, 70% שיש בהם טעויות של מילים חסרות או מילים מיותרות. אני לא מדבר על דיבוקים או שיבושים אחרים. מכאן תבין מה חומר הבעיה בכל העולם כולו, ולכן כל גבאי ייקח את הדברים האלה לתשומת לבו וידע, בראש ובראשונה, הקופה של בית-כנסת בידי, זכיתי, ברוך השם. בשביל מה? קודם כול, בשביל הדבר הזה. יישאר העודף, ספרי התורה מצוינים, משוכללים, יישאר העודף, אחר כך תקנה שס ופוסקין, תשים גם שיש, תעשה הכול, למה לא? אנחנו רוצים שבית-הכנסת יהיה מהודר ויפה, תביא לנו עכשיו נדיב, ייתן מיליון דולר, נעשה הכול שיש, מגיע לנו, למה לא לפאר, לרומם בית אלוקינו? אבל לעשות את העיקר-עיקר והתפל תפל, ולא לשים את הראש שלו בעצים ובאבינים בלבד, וישכח ישראל עושהו ויבן החלות. זו לא מידה של בני תורה, ולכן אם הגבאי עד היום לא ידע, כדאי להעיר לו, להסביר לו את הדברים בטוב טעם. אתה אומר לו, מה הדבר הקדוש ביותר? ליד הוא עונה לך, ספר תורה. אז תסביר לו, ספר תורה, אם הוא כשר, אם הוא פסול, הוא לא שווה כלום. אז למה שיישאר בחזקת פסול? צריך שיהיה בחזקת טוב, וכן על זה הדרך. לכן, בכל הדברים האלה מן הראוי שישתדלו לשכלל עד כמה שאפשר, יעשו גם הגעת מחשב, גם הגעה רגילה, ואין ציבור עני. הדרך הפשוטה ביותר, הרי לכל ספר תורה יש תורם, ואם התורם עלה ושלום, יש לו יורשים. תשלח מכתבים ליורשים. אנחנו רוצים הגעת מחשב שווה 500 דולר, אנחנו רוצים שיהיה עילוי נשומה, עוד חודש היו-רצאית של המנוח, אנחנו רוצים שהספר יהיה 100%. אנחנו רוצים שתעזרו לנו. עם ישראל אשריהם ישראל נטבעים ונותנים. הוא ייתן לך את הצ'ק עוד לפני שתשלח לי את הקבלה, בצורה כזאת, בשיטה כזאת, רוב ספרי התורה, אתה תוכל להגיע אותם הגעת מחשב על חשבון הבעלים לשעבר, על הכיסח בו, כך שהקופה תישאר שלמה, בעזרת השם. בינתיים תוצאי מהקופה, לבו עלי, ואני פורע. האנשים ייתנו בעזרת השם, ואולי ייתן יותר גם. רבי חנן בן, בבקשה, אומר. אני קורא בסימן קמ״ג, סעיף ד'. קורה שלפעמים באמצע קריאת התורה רואים טעות. צריך להחליף מייד את ספר תורה. הדבר לא מוסכם, חכמי נרבון האורזרוע ועוד אומרים שלא צריך, אבל רוב הפוסקים הלכו כדעת הרשב״א, ולכן חייבים להחליף ספר תורה. אומר הפרי מגדים, כל זה כשיש לך טעות בוודאי, אבל אם יש לך ספק, טעות, בזה לא צריך להחליף ספר תורה משום פגמוה של ספר תורה. פירוש הדבר, יש לנו מחלוקות רבות בנושאים האלה, ולפעמים אנחנו מחמירים, אם זה במזוזה, אם זה בתפילין. כשקורה לך טעות כזו בספר תורה ויש מחלוקת בפוסקים ואין פסיקה חד-משמעית בנושא הזה, ממילא אתה מצרף את חכמי נרבונה והאורזרוע, ואתה אומר, יש לך ספק ספקה בדרבנן כדי להמשיך ולקרוא באותו ספר תורה, כך שאין צורך לבוא ולהחליף. לפעמים קורה שיש פירוד דק. אנחנו מסתכלים לפי הטבע, לפי מה שהאנשים רואים. אם יבוא אליהו הנביא ויגיד, יש כאן פירוד ואנחנו לא רואים, אתה שואל את כל בני-האדם, זה כלום. אפילו אם ניקח מיקרוסקופ, נראה במיקרוסקופ, אתה תראה את הפירוד. אנחנו לא מסתכלים לפי המיקרוסקופ, אלא לפי העין הרגילה שלנו, של ממוצע בני-האדם. יש אנשים, בלי עין הרע, יש להם עין טובה, ורואים מצוין, יש להם ראייה חדה מאוד. אז הוא רואה שיש שם פירוד. אנשים אחרים לא רואים. אתה קורא, כל המניין כולו אף אחד לא רואה, רק אחד רואה. אנחנו אומרים, בת לדעתו. זה כמו במגדלת שזה כלום. גם פה, הראייה של האדם הזה, הוא רואה משהו מיוחד במינו, כיוון שלרוב בני-האדם האות שלמה יכולים להמשיך לקרוא הלאה. אבל לפעמים קורה שיש ספק. חלק אומרים שיש פירוד, חלק אומרים שאין פירוד. קשה להם להחליט. שוב, גם בזה מי ספק? תמשיך הלאה. רק אם רוב ככל האנשים, רובם ככולם, מייד מבחינים שיש כאן פירוד, בזה צריך כבר להחליף ספר תורה. כך הוא הדין גם לגבי דיבוק וכיוצא בזה. לכן האשכנזים לא תמיד מוצאים ספר תורה כשיש דיבוק אם אין שינוי צורת האות. ועולה לספר תורה אצלהם, כשקרה לו דבר כזה, הספרדי הזה לא יכול לברך ברכה אחרונה. הם נוהגים שלא להחליף, אבל לנו, לדידם, זה פסול. כיוון שזה פסול ואנחנו נוהגים להחליף ספר תורה, הברכה האחרונה שהוא יאמר, אשר נטלנו תורתו, תהיה ברכה למטלה. לכן אין לו ברירה. הוא יכול להמשיך לקרוא עד איפה שהוא רוצה, אבל ברכה אחרונה אין, ולכן יעלו עוד עולה אשכנזי כדי שהעולה האשכנזי יעשה כמנהגיו. אבל אנחנו, הספרדים, לא יכולים להיכנס, כמו שאמרנו, בספק ברכה לבטלה בכגון זה. הוא הדין גם, הפוך. גם בזה אשכנזי שיבוא אצלנו. אנחנו מסתכלים, רוב הקהל הם ספרדים, לא מסתכלים מה הוא, הוא יכול להמשיך, הוא יכול לברך. אצלנו הקהל צריכים לצאת לידי חובה, והספר תורה הזה הוא לא טוב, ממילא לדידן מחליפים ספר תורה ולא מתחשבים במה שהעולה הזה במקרה היה אשכנזי, והוא נוהג אחרת, אלא הולכים לפי רוב הציבור, שגם בזה חייבים להחליף ספר תורה. כשאתה אמרת שזה ספר ספיטה זה רבנן, למה זה רבנן? זאת אומרת השם, זה אולי כבר, אתה מתחיל את השאלה כך, אני עכשיו בא לקיים מצווה דה רבנן, לקרוא בתורה מה שתיקן עזרא. ועל מצווה דה רבנן הזו יש ברכה. אם אתה אומר שעל מצווה דה רבנן הזו אפשר לקיים בספר הזה, אם אפשר לקיים בספר הזה, ממילא זה יכול למשוך אחריו גם את הברכה. ולכן אין כאן חשש ברכה לבטלה ממש, ולכן יכולים להמשיך. ברור הדבר שהמגיע חייב לשים לב, לתקן, כדי שלא נגיע לשאלות האלה, לבעיות האלה. אנחנו מצרפים את זה בדיעבד, משום פגמה של ספר תורה, ללא הוציא לעז, לכן אנחנו מסתמכים בדיעבד על הספק ספקה הזה. תודה. אבל ברור הדבר שבלכתחילה היה צריך שהמגיח יעשה את מלאכתו נאמנה, כדי שלא יגיע לכל זה. דווקא מינה עוד. יש ספר תורה שיש בו אות מיותרת, או מילה מיותרת. גם בזה יש מחלוקת הפוסקים. המסקנה היא, אנחנו מחליפים ספר תורה. הפרי מגדים דן בנושא הזה והוא מקל בדבר, אבל רוב ככל הפוסקים הלכו בזה כדעת הריבש, שאמר שגם אות מיותרת, גם בזה צריך להחליף ספר תורה, גם זה פוסל את ספר תורה, תפילין המזוזה. המקור לדבריהם יש לנו גם מהגמרא וגם מהזוהר. הגמרא, במסכת עירובין, יג', מספרת ששאל רבי עקיבא את רבי מאיר מה מלאכתך, אמר לו לבלר אני. אמר לו, תהיה זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים, שאם אתה מחסיר או מייתר אות אחת אתה מחרב את העולם. מה שהוא אומר לו, שמייתר, משמע, אם יש אותיות מיותרות, זה פוסל. אלה שכותבים צריכים לזכור תמיד את הגמרא הזאת, נכון. הזוהר מספר מעשה מעין זה. היה גזירה על עם ישראל, ולקחו ספר תורה לקבר הצדיקים כדי להתפלל שם. התפללו ולא נענו רבי ייסר, רבי עמיונה ועוד. למה? בפסוק, ושוסעת שסע, היה שם וו מיותר. שוסעת החולם שם בלי וו, ושם באותו ספר תורה היה וו. עדיין לא הייתה להם הגעת מחשבה הזאת, ולכן לא נענו. החליפו, רבי עמיונה הלך והביא ספר תורה כשר. אחרי שהביאו את ספר התורה הכשר, התפללו, ואז נענו. הכול, ברוך השם, נהיה בסדר. גם משם לומדים שאם יש אות מיותרת, זה יכול לפסול את ספר התורה. וזה לא משנה אם זה בדוגמה כזו שיש וו מיותרת, או שהחיריק הזה צריך להיות בלי וו, ויש שם חיריק עם וו, וכן כל כיוצא בהם. הפרי מגדים דוחה, הוא אומר, יש הבדל איפה כתובה הוו. אם הוו הזאת תהיה כתובה באמצע, בין האותיות, דבר בפני עצמו, תחשיב את זה כמנדלטה. שם, שוסעת בתוך המילה, דבוק, ולכן זה פוסל. אבל אם זה לא דבוק לשום מילה, דבר בפני עצמו, תחשוב את זה כאילו נמחק ולכן זה לא פוסל. המחלוקת שלהם היא אם לדמות את זה לדיני טרפות או לא. כל מי שלמד חולין זוכר, אם יש לבהמה הזו חמש רגליים, בלי עין הרע. אל תחשוב שלא יהיה לה עין הרע והיא תחיה עד מאה-ועשרים, כל יתר כנטול דמה, מסתמה, תוך כך וכך ימים תלך לעולמה. זה טוב בשביל גן-החיות, תעשה מזה, כולם יבואו לראות מוזיאו על כמה ימים עד שהפרה הזאת תלך לעולמה. למה? כמו שאמרנו, כל יתר כנטול. האם רק בחי אומרים את זה, אבל בדומם, מזוזה, תפילין, ספר תורה לא אומרים, או שאין הבדל? זה הוויכוח שיש בין הפוסקים. וכמו שאמרנו, רוב הפוסקים הלכו כדעת הריבש. אומנם הרעב' אומר אחרת, הסבירו הפוסקים שהרעב' מתכוון כך. טעיתי בתפילין וכתבתי פעמיים את המילה לא. אחרי שגמרנו את הכול אני מרגיש שיש כאן מילה מיותרת. מה שהרעב' אבד מכשיר, פירוש הדבר. אם אני אמחק את המילה המיותרת את הלא השני, אל תחשוב שעכשיו זה פסול, כיוון שאין כאן כסדרן, כמה שמעלן, עכשיו זה בסדר. למה? כי הלא הראשון נכתב בסדר והכל נכתב בסדר. הייתה כאן בעיה יבלת, הורדתי את היבלת, עכשיו זה בסדר. אבל אם עדיין לא תיקנו, עדיין האות המיותרת נמצאת שם במקומה, וזה בוודאי שגם הרעב' אבד וסיעתו ידעו שהכול פסול. זו הדעה של רוב ככל הפוסקים. ולכן, כשיש דבר כזה בספר תורה, מן הראוי להחליף, להוציא ספר תורה אחר, כדי לא להיכנס לספק ברכות לבטלה. אתה לא יכול לומר, אבל הפרי מגדים מתיר, כי רוב ככל הפוסקים אסרו. יש לנו כלל. שני מיעוטים של הפוסקים לא מצטרפים לספק ספקה. מתי אני יכול לעשות ספק ספקה? המהלך הוא כך. יש לי ספק אחד שקול, 50% 50%. אפילו אם הספק השני לא בדיוק שקול, אתה מצרף עם הספק הראשון, שהוא 50%. ביחד יש לך כבר יותר מ-51%. לכן, הספק ספקה יכול להועיל. אבל אם בספק הראשון יש לך שני פוסקים נגד 100, גם הספק השני, שניים נגד 100. זה לא יעזור לך. שני מיעוטים כאלה, מיעוט ועוד מיעוט, לא מצטרפים לספק ספקה. וזו הסיבה שגם פה, אם יש אות או תיבה מיותרת, בספר תורה, וזה ביום שבת, שאי-אפשר לגרד, אי-אפשר לעשות שום דבר, חייבים להחליף מייד ספר תורה, להוציא ספר תורה אחר. כמו הדין גם לגבי התגים. אחרי שגומרים לכתוב את הספר תורה, הסופר מתייג מה זה תגים. על האותיות בדק חיה הוא עושה כמו ו' קטנה, פס דק, ועל זה נקודה. יש כאלה שעושים לא ואף זין, אבל אנחנו נוהגים ו' קטנה. על האותיות שעטנז גץ עושים במקום אחד, עושים שלושה. קורה לפעמים שהתגים האלה לא מחוברים לאות. יש בזה מחלוקת גדולה בין הרמ״ם מפנו ושאר הפוסקים. האם זה פוסל אצל ספר תורה או לא? אילו לא היה בכלל תגים בספר תורה. ספר תורה כתוב 100%, אין בו תגים. ספר תורה כשר, אין שום בעיה בדבר הזה. כאן, כשיש לך את התגים שאינם מחוברים למילה, אז התגים האלה, אותיות קטנטנות, ו' קטנה, יש לך אותיות מיותרות, וזה יכול לפסול את ספר תורה. זו הטענה של הרבה מהפוסקים. אבל כאן זה לא אותו גודל של האותיות, כאן זה אותיות קטנטנות. ולכן עדיין יש מחלוקת בפוסקים. הגאון רבי חיים גגין, בספרו שמח נפש, יש לו תשובה ארוכה, הוא מצרף את דברי חכמי נרבונה ואוזרוע ואומר, בדיעבד לא מורידים ספר תורה בשביל זה. מה זה בדיעבד? מלכתחילה צריך המגיח לתקן לא רק את המילים, גם את התגין, לשים לב גם על זה. אבל קורה לפעמים, שגיאות מי יבין, כבר רואים מה שיש, בדיעבד מאי דאבה אהבה, ויכולים להמשיך הלאה בקריאת ספר תורה. אבל אם התגין מחברים את השורה שלמטה, נניח התגין שיש על הזין יתחברו עם הנון סופית למען ארוכה סופית, בזה אין מה לעשות, צריך להחליף מייד ספר תורה. אבל כשזה לא מחבר אלא, כמו שאמרתי, יש שם פירודים, אז בזה בדיעבד מאי דאבה אהבה יכולים להמשיך. הבעיה היא כך, יש היום דבר חדש שהרבה מהסופרים משתמשים בו. במקום לקחת קולמוס וכל רגע לטבל את הקולמוס בתיו, שלוקח להם הרבה זמן, והזמן של הסופרים שווה יותר מזהב, ולכן המציאו להם עט בפידוגרף. העט הזה יש בו דיו כשר, והם כותבים בעט הזה, בזה הם עושים את התגין, כי העט הזה הוא דק מאוד. במקום לקחת ולחדד את הקולמוס דק-דק, ולפעמים באמצע הקולמוס נשבר, כאן זה עשוי מתכת, ברזל, לא נשבר, והם עושים בזה את התגין. מה הבעיה? אין בזה דבק, בדיו הזה, ואז האותיות האלה במשך הזמן מקבלות פירודים. אם יהיה בזה הרבה דבק, אז הדיו לא ירד, לא ירד מהכדורית שם. לכן יש שם מעט מאוד דבק, ועדיין לא מצאו פתרון לבעיה האמורה. כל אלה שהשתמשו בעת הזאת, מה קרה? אחרי כמה שנים אתה רואה, התגים האלה כולם מקוצצים, יש בהם פירודים-פירודים. ואז הם מסתבכים את הציבור הזה כל פעם, מדי פעם, וזה תגים מבראשית עד לעיני כל ישראל. אז באותו רגע שהוא נותן להם את ספר תורה, הדיון בסדר, רק אחר כך הדיון נעלם, רק אחר כך קורה הבעיות האלה, אחרי שהוא קיבל את הכסף והלך לדרכו. ולכן, סופר ירא שמים לא יגרום לציבור תקלות כאלה. עדיף שלא ישתמש בעת הזאת, שייקח את הדיו הרגיל, יתייג בצורה טובה, ייקח לו יותר זמן, אבל יעשה מלאכת השם באמונה. ואם הוא אומר, זה לוקח לי יותר זמן, בבקשה, שיבקש יותר כסף ונשלם לו. מגיע לו, אין ציבור עני. אבל עקרונית בדברים האלה אין הווה אמנה לבוא ולעשות צחוק מהעבודה, לקחת דברים כאלה שעדיין לא עמדו בכור המבחן. כשיש לנו ספק באיזה אות, אנחנו לא יודעים אם האות הזאת היא ו' או ז', אתה קורא לילד הקטן. למה? אתה קורא את זה ז' בגלל שהתיבה צריכה להיות כך, לפי התוכן אתה מחבר. הילד אין לו חוכמות, הוא עדיין לא יודע לקרוא, לחבר מילים. הוא יודע רק את האלף-בית. אז המורה לימד אותו, הוא יודע, זה ו' זה ז', וכן, אז זה הדרך. הילד הקטן, בן ארבע, שעדיין לא יודע לקרוא, רק יודע אותיות, הוא לא משוחד. אנחנו יותר משוחדים. אתה יודע, צריך להיות מזוזות, אז זה ז', זה לא ו', ככה אתה חושב. אבל הילד לא יודע מה כתוב כאן, מזוזות או דבר אחר. הוא רואה זבב ואומר לך, זה ו', זהו. ואז המזוזה הזו פסולה. זו הסיבה שאנחנו קוראים לתינוק דלא חכים ולא טיפש. אבל זה לא חייב להיות תינוק. אני אביא לך דוגמה שנייה, שגם אם זה לא תינוק אפשר לשאול אותו, כגון יש לך עולה חדש שברוך השם התחיל ללמוד באולפן וכבר יודע את כל האלף-בית. עדיין לא יודע לקרוא. תן לו לקרוא קריאה את שמה, תפילה, עדיין לא. אבל אלף-בית הוא יודע. אז אחד כזה, בדיוק כמו התינוק, תעלה אותו, תראה לו. מה זה, זבב או ז', מה שהוא יגיד לך? נתעשה. יש לי יהודים. איך? נקווה כך. במזוזה הבעיה עוד יותר חמורה, כי המזוזה חשופה לשמש, לקור ולחום, ולפעמים נשפך שם מים. ואדרבה, המזוזה מתקלקלת. הניסיון מראה כמה אורך חיים של ספר תורה וכמה אורך חיים של מזוזה. המזוזה מתקלקלת הרבה יותר מהר. כששמים את המזוזה בתוך המבחנה, וזה שקוף, השמש חודרת, אבל אין יציאה, אין פתח אוורור, אין למטה איזה נקב כדי שהחום הזה יצא. כשזה חם מאוד בפנים, כמו דוד שמש, זה הורס את האותיות מהר מאוד. אז הדיו בקושי עומד. הרפידוגרף הזה בוודאי שלא יעמוד במבחן הזה. אותה הבעיה, אותה המחלוקת. האם כשיש לך על הזין שלושה תגים ושניים מהשלושה יתחברו למעלה, קורה לפעמים שהדיו קצת דהה והתפשט, האם זה פוסל או לא פוסל, אותה הבעיה. ולכן, הנ מגיע, כשבא להגיע בערב שבת, ישים לב, הן לתיבות והאותיות והן לתגין. א', שהתגים יהיו מחוברים היטב לאות, ב', שכל התגים יהיו נפרדים, כל אחד בפני עצמו. במקום שאין להם סופר מומחה, אלא הסופר שלהם צולע על ירכו, עדיף שהמזוזה תהיה בלי תגין. או, תפילין, הוא כותב, יותר טוב שיהיה בלי תגין, ואז זה יהיה בחזקת קשה. כשהוא בא לתייג, ברוב המקרים הוא עלול לקלקל, עלול לעשות חיבורים, דיבוקים וכיוצא בזה. רק כשיש לך מקצוען, כמו שאומרים, מגיע מומחה, אדם שיודע לתייג טוב, אותו המתייג, הוא יבוא ויעשה את הדברים האלה ביד טובה. צריך לראות מה יש למעלה. לפני שהוא מתחיל לתייג את הזין, הוא מסתכל, יש למעלה, בדיוק מעליו, קו סופית, פה סופית, דבר כזה. אם יש, אז הוא מייד מטה את עצמו, מטה את התגים קצת ימינה, קצת שמאלה, עושה את התגים קצרים מאוד. הוא לא עושה אותם ארוכים כמו כל התגים הרגילים, הוא עושה אותם יותר קצרים וכיוצא בזה. לפני שהוא מתחיל את העבודה הוא מסתכל מה יש לפניו. אבל יש כאלה שבכלל לא מסתכלים, אלא הוא מתייג, הולך לפי הסדר, וחבל לו על הזמן להחזיר את היד לתחילת השורה הבאה. אז אתה יודע איך הם עובדים המתייגים, באיזו שיטה. הם, כמו שהם הולכים ישר, הם מתחילים לתייג בצורה הפוכה. הם כבר מכירים את האותיות שצריך לתייג, בדק חיה שעת נס-גץ, והוא הולך ככה, הולך אחורנית קדימה ומתייג. אז אם הוא מתייג בשיטה הזאת, הוא יכול להיזהר בכל מה שאמרנו? לא תמיד הוא יכול להיזהר. ולכן, אדם ירא שמים, מן הראוי שישים לבו לכל הדברים האלה ולקחת מגיע מעולה כדי שיקדים רפואה למכה. יבואו, יקראו ביום שבת, אז ספר תורה יהיה בחזקת שלם, שהכול יהיה בסדר. זה לא צריך להיות כסדרן בתגים, נכון? לא, לא צריך להיות כסדרן. כמו שאמרתי, זה לא חלק ממעשה המזוזה או התפילין. ולכן, אם שם יש בעיה, אפשר לתחילה לתגן את זה, גם אם זה נעשה לא לפי הסדר, בזה הדבר קל יותר. אבל כמו שאמרתי, תנו את זה לאדם שלא יקלקל. הוא יבוא לתקן ונמצא מקלקל. הרבה פעמים הוא יעשה לך תגים, אבל התג הזה יפסול את כל המזוזה. הכיצד? צריך לעשות את התג דק מאוד וקטן. במקום זה, הוא יבוא ויעשה על הוו את ה... יעשה על היוד, יעשה תג, זה יכול להיות כמו ל'. הוא מאריך את התג, וזה באותו עובי של היוד, הוא הופך את היוד כמו ל'. וכן, על זה הדרך. בדק חיה, אתה צריך על הדלת לתייג, נכון? אם הוא יעשה את התג בצורה לא נכונה, הוא יכול גם כן לגרום בעיה. הגג של הדלת צריך לעשות את התג באמצע, לא בשפיץ, בקצה, באמצע. ואז, אפילו אם זה יהיה קצת ארוך, עדיין הצורה של הדלת בסדר. אבל אם הוא עושה על הדלת בשפיץ כאן, וזה יצא לו קצת עבה, נשפך, דיור, זה נהיה הצורה של ל'. איך? כן. כן, אותו דבר. וכן, אז זה הדרך. כל מיני בעיות יכולות להיווצר על-ידי זה שהמגיע לא טוב. או בשם השם, הוא בא לתייג באות שם השם, ה', לפעמים נשפך קצת מהדיו, יורד, וזה סותם את ה', מחבר את הרגל של ה' לגג, נהיה כמו חטא, וזה פסול. פסול, ואתה לא יכול למחוק, אתה לא יכול לתקן. אפילו בספר תורה, לא תעשו כן להשם אלוהיכם, אסור למחוק שם שמים. הדרך היחידה לקלף, תביא סופר מיוחד, יש כמה סופרים מיוחדים בירושלים שיודעים לקלף שם השם, תביא אותו, יקבל 40 דולר, על קילוף שם הוויה אחד. כל זה בגלל שהמתייג הזה, הטיפש הזה, בא וכאשר יעלה המזלג צריך לקחת מעט מאוד דיו, לא לקחת הרבה דיו. מוטב שיכניס את ידו עשר פעמים לכסת עוד פעם ועוד פעם, אבל התגים יהיו דקים. אבל כשהוא ממלא את התולמוס, הרבה דיו, כדי לחסוך, שלא יצטרך כל רגע להכניס את ידו לכסף, אז הוא יכול לגרום בעיות מעין זה. אדם מקצועי יודע את כל הבעיות, יודע איך לנהוג. אבל אדם שעושה את זה רק בשביל בצע הכסף ולא אכפת לו, אחר כך אתה רואה, אחרי שהוא גומר את התיוג, כמה האדם הזה קלקל, כמה צריך לשבת ולתקן אחריו. אני אומר דוגמה על התגין, אבל זו לא הבעיה היחידה, יש עוד עשרות בעיות אחרות. ולכן, כשהמגיע שלהם, אדם מירי שמים, עושה מלאכתו באמונה, זה הפתרון היסודי לכל השאלות והתשובות הללו. יש לך ספקים, אני לא מסוגלים, זה משהו אחר. אין דוגמאים שעשו את זה עם העץ, הם לא משלמים להם יותר מזה. נכון. רוב הסוחרים היום, לצערנו, בעולם, עברו לעת הזאת. אבל את התוצאות מי יראה אחר כך? את התוצאות אנחנו נוכל. כשיביאו ספר תורה כזה לבית-הכנסת, אחר כך את התוצאות אנחנו נוכל, מה שנקרא. תרמו לא מזמן לבית-כנסת ברמת-אשכול, ספר תורה. היה כתב יפה, מהודר, הכול היה הפלא ופלא. אחרי 20 שנה, האותיות, במקום צבע שחור, הכול נהיה אדום. איך זה קורה? יש לך כמה סוגי דיו. הדיו שקונים בשביל ספר תורה אחד שלם, זה צריך לעלות 100 דולר. זו כמות הדיו. הסופר הזה רצה לחסוך. מה, 100 דולר זה הרבה כסף? מאיפה הוא יביא 100 דולר? אז הוא קנה ב-80 דולר דיו. חסך 20 דולר, נכון? עכשיו, בדיו הזה, הזול, יש יותר כמות עופרת. כמו שהעופרת והנחושת נהיים חלודה, נהיית צבע אדום החלודה, גם הדיו הזה החליד ונהיה כולו הפך להיות אדום. הפוסקים דנו, החתם סופר, והרבה מהאחרונים דנו בנושא הזה. רוב ככל הפוסקים פסלו את הספר תורה. אומנם יש אחד מהפוסקים שאמר סברה, הוא למד מהלכות נידה, שלא רק האדום טמא, גם השחור, אדום הוא אלא שלקה. אז הוא אומר גם פה, האדום הזה זה כמו שחור. הפוסקים דחו אותו בשתי ידיים, אין קשר בין הדם לבין הדיו. וכאן, כשזה מחליד ונהיה אדון, זה סימן שהדיו הזה היה מקולקל וכמות העופרת שהייתה בו, הייתה בו כמות גדולה מדי. זה גם לא בריא לסופר, הוא נושם כל הזמן ליד זה, הוא נושם חלק מהעופרת. גם לבריאות של הסופר זה לא טוב. כן, אבל בשביל הכסף לא אכפת לו על הבריאות שלו, לעזאזל החיים הם עיקר הכסף, כך הוא אומר לך. אבל השאלה היא אם הספר תורה הזה, אתה תשלם עליו או לא. ספר תורה שכתב הרן לפני 650 שנה, עד היום אתה רואה את הדיו, הדיו קיים, נמצא באוניברסיטה, לך תראה. הדיו שחור, ועדיין, איך זה החזיק מעמד 650 שנה, ולמה זה רק 20 שנה? שם זה היה דיו, וזה לא היה דיו. אתה רואה שזה היה למראית העין. הוא כבר קיבל את הכסף, אחרי 20 שנה לך תחפש אותו, ויגיד לך, אני כבר הוצאתי חשבונית, אני לא יכול לחזור, אי-אפשר להחזיר את הסוהרה, ויגיד לך כל מיני תירוצים, כל מיני שטויות. ולכן, מעיקרי, ייקחו סופר רציני כדי שלא יגיעו לבעיות האלה במוקדם או במאוחר. יש ספר נצר מטעי של הרב פרידמן, אחד מרבני בני-ברק, ושם יש לו תשובה ארוכה בנושא הזה. וכמו שאמרתי, המסקנה היא לאסור. הספר תורה הזה פסול, אפילו אם לא כל האותיות נהיו אדומות, רק חלק פסול. מה תגיד לי? גם פה יש דעה, נעשה ספק ספיקה, ונגיד, אולי הלכה כחכמי נרבונה, ונוכל להמשיך עם הספר תורה. שוב, כל ספק כאן, משני הצדדים האלה, הוא לא ספק שקול. רוב ככל הפוסקים הלכו כהר השבאה שאסור לקרוא בספר תורה, פסול. רוב ככל הפוסקים הלכו בשיטה שהאדום הזה, האדום-האדום הזה, זה לא דיו, זה פסול. יש לך, אם כן, שני מיעוטים, אתה לא יכול לעשות מזה ספק ספקה כדי להתקדם ולהמשיך הלאה. זו הבעיה. ולכן, מן הראוי, כמו שאמרנו, כשאדם רוצה לתרום, לקנות ספר תורה, הוא רוצה לשלם 30,000-40,000 דולר, לא יניח מעותיו על קרן הדיו האדום, אלא ישאלתם את חכם, מתייעץ עם אנשי מקצוע כדי שיקנה באמת דבר טוב למען יעמוד ימים רבים. טוב, אבל אין לי רוח הקודש לדעת מה יהיה בעוד 20 שנה, אם אליהו הלוויה מגלה לך טוב. לפחות מכאן ולהבא, לפחות את זה נעצור. זה דבר שקורה גם במזוזות, גם שם. אתה מוצא הרבה פעמים את המזוזה, שהדיו הזה נהיה במקום שחור-אדום. זה דבר שמצוי. דבר שמצוי מאוד אצל המגיעים, הם רואים את זה לעתים קרובות. וכל זה בגלל שהדיו הזה הוא סוג גרוע. הוא אומר שלא רק מכאן ולהבא, אלא 20 שנה קראו בספר תורה על זה. היה שחור. היה שחור, אבל אומר השחור הזה זה לא היה דיו, זה היה דיו מקולקל. הוא אומר לך, דיו מקולקל זה לא דיו, והוא רוצה לפסול במפרע. טוב, אין דווקא מינה בשאלה שלך, כמו שאמרתי. אף אחד אין לו רוח הקודש לדעת, בין אם אתה צודק בין אם לא. מה דווקא מינה? אתה מתווכח על מה? מה דווקא מינה? על מה הוויכוח? נו? לא יצטער על ה-20 שנה שעברו. לא יצטער על ה-20 שנה שעברו, אלא יבכה רק על השנים הבאות. אם יתבע אותו לדין תורה, יביא את הספר תורה ויראה, הנה הדיו נהיה אדום, יתבע אותו לדין תורה, אין ספק שבית-הדין יגידו לו, קיבלת 30,000 דולר, תחזיר מייד את ה-30,000 דולר, ותיקח חזרה את הספר הזה, תעשה בו מה שתרצה, גם אחרי 30 שנה. בוודאי, אדם קונה ספר תורה לא בשביל 20-30 שנה, ואם זה נהיה אדום, זה הוברר למפרע שהיה כאן בעיה. אלא אם כן לפעמים יש בעיה בהיכל. צריך גם לדעת איך לשמר את ההיכל. לפעמים הבעיה היא לא של הדיו, הדיו היה בסדר, הכול היה בסדר, אלא לפעמים ההיכל שלהם לא היה טוב, או שהייתה נזילה. בדיוק בתקרה מעל ארון הקודש הייתה נזילה. אז ירד מים וטפטף לתוך היריעות של הספר תורה. אז מה השם הסופר? מה אתה רוצה ממנו? הוא אומר לך, אתה נתת לנו אחריות, תתקן. אחריות היא מצדי הייתה בעיה, אבל כאן הם לא מתקנים את הגג, יורד גשם לתוך ההיכל שלהם, והוא יבוא לתקן להם כל יומיים-שלושה, יחליף להם יריעות. שותה, יעשה דבר כזה. ולכן, אם יש בעיה כזאת, קודם כול צריכים לפתור את הבעיה, טיפול שורש, שלא יהיה נזילה. דבר שני, אסור לבנות היכל אטום. כשההיכל סגור הרמטי, אותה הבעיה שיש במזוזה, שאמרנו קודם, שזה נמצא בתוך המבחנה והכול סתום, האותיות הדיון מתקלקל. אותו דבר גם לגבי ההיכל. יש שם שישה-שבעה ספרי תורה, וזה סתום, אתה פותח את זה ביום שני דקה אחת בשעה שפותחים וסוגרים, אבל כל הזמן בפנים אין אוויר. אם אין אוויר, שוב, הקלף, הכול מתקלקל, הכול מתעפש. ולכן, חייבים לקדוח חורים. או שיקדחו את החורים מלמעלה, מעל ההיכל, או מהצד או לצד החזית, בכל מקום מוצאים לו את הדרך, אבל יקדחו חורים כדי שיהיה אוויר. מצד שני, אם תעשה חורים, ייכנסו לשם, יתושים וכו'. לכן שמים גם רשת. עושים חור ושמים את הרשת בצורה כזאת כדי שיהיה עברות. בדרך כלל בספר תורה שנמצא בארון עץ אין את הבעיות האלה. העץ הוא לא סתום הרמטי, אבל היום העץ הזה מצופה פורמייקה. ברגע שהוא מצופה פורמייקה, שוב, הוא אוטם את זה כמעט לחלוטין. בפרט אם הנגר שלהם היה נגר טוב, עשה עבודה מדויקת. אז זה סוגר, ואין מקום אפילו לנשום מבפנים. ממילא צריך לקדוח איזה חורים מהצד, מלמטה, מלמעלה, כדי שיהיה מעט אווירור, ואז ספרי התורה יחזיקו מעמד עשרות שנים. כך צריך לומר לאחינו בני ישראל שבאים לצפות את ההיכל. נתן לוי ידידנו הולך ומצפה את ההיכל, או בבעד או בדברים כאלה, לפאר את ההיכל, דבר נפלא, סלם נידק. אבל לפעמים היה חור, הכול היה בסדר, אבל הוא עשה את הריפוד הזה וסתם את החורים. ולכן, צריך למצוא, גם אחרי שתגמור את העבודה, תמצא איפה היה החור הישן ותקדח. למה? צריך לדאוג לא רק ליופי, אלא שספרי התורה יישארו בצורה טובה, ינשמו, ימשיכו לנשום אוויר צח. מה היושב-ראש, רגע, לפחות למדנו שעשה עקום, ששם אותו, אם הוא מתייבש, אחר כך הוא מתחילה. למפרע, זה מפריע. אבל שם למפריע מדי רבנן, לא מדאורייתא. אז אדרבה, אם אתה רוצה ללמוד משם, אז כאן מהתורה זה היה בסדר. אם תפסול את הספר למפריע, רק מדי רבנן, ולא מדאורייתא. השאלה אם זה פסול מדאורייתא. יכול להיות, יכול להיות, צריך לעיין. כן. איזה תחילה אתה מסכים, זה דבר נכון. איך? גם בזה, מה שהוא אומר, איזה תורה מתעסקים. כן. הלאה. האותיות הדומות של ספר תורה כזה, שייך תעשה ללא מן העשוי, זאת אומרת, לצפות עליהם בחדש שחור? או זה יהיה, תעשה לנו את העשוי. הדיו האדום הזה, שהוא לא דיו, הוא יהיה חציצה בין הקלף לבין הדיו השחור. אז צריך לקלף, להוריד את זה, ואחר כך לכתוב. חבל על העבודה. לכן, קח את הכול ישר לגניזה להר-הזיתים. זה מה יש לעשות. איך? איך קוראים באחד, לא בים? אני עושה את זה לטובת ספרי התורה. כל האיסור לא תעשו, כן, כשאני בא דרך השחטה. אבל אדרבא, כאן אני לא בא דרך השחטה. אדרבא, כל כוונתי אך ורק כדי שספרי התורה יישארו שלמים. אני עושה מדפים, גם יש ארבע. אין לך לממותר. אם אדם רוצה לעשות מדפים והוא קודח קצת בקיר של בית-כנסת כדי שהמדף יוכל לעמוד טוב ויניח עליו את הספרים, גם זה מותר מעיקר הדין. אף אחד לא אסר לעשות דבר כזה. רק שלא יגזים, לא יעשה יותר מדי. אין בעיה, יכול לך תחילה לעשות את זה. רק לא טוב לעשות את זה באמצע השאיש כאן, זה יהיה מכוער. אתה עושה את זה למעלה, למעלה זה לא ניכר. מלמעלה אתה עושה את החורים שם, מהצדדים, אם בנית את זה מעיקרה כך, כשבאים לתכנן את ההיכל. אבל היום אם אתה עושה את החורים מהצדדים כאן, אז הכול יהיה מכוער. השיש יישבר, חלק מזה יישבר. כשבונים את זה מעיקרה יודעים לתכנן את זה, לבנות את זה בצורה כזו שיישאר חלל מה שהוא אוויר, יכולים לתכנן את זה בצורה טובה מעיקרה כשבנו את זה. אבל לפעמים מי שבנה את ההיכל לא היה מקצוען, סתם בנה שבא ובנה ולא ידע כלום. לפעמים בתקרה של ההיכל, לפעמים שם זה לא יהיה מכוער, ואתה יכול לקדוח שם את החורים, לשים רשת, וזה יעמוד ימים רבים, ויהיה שם אוויר טוב בתוך ההיכל. ונטה, ונטה. אה, ונטה, לפשוט עבודה. ונטה, כן. אם אין לך מקום לעשות הרבה חורים, תעשה חור קטן עם ונטה. זה חור גדול. אין ונטה קטנה. אפילו, אחי, צריך להוציא ספר תורה אחר. כמו שאמרנו, אפילו שיש לך חיריק, והחיריק שם בלי יוד, והוא כתב חיריק עם יוד, זה משנה את המשמעות? או מה שאמרנו עכשיו, המעשה של הזוהר, כשהוסיף שם את הוו, האם זה שינה את המשמעות? החולם הזה היה בליבה, והוא שם וו עם החולם. אז אדרבה, שוסעת, גם אם היה איזה עם ארץ שלא ידע קודם לקרוא, עכשיו הוא יודע, יש שם הוו לחולם. אז זה לא שינת המשמעות. אדרבה, הוא חיזק את המשמעות. אפילו, אחי, לפי המסורת אין שם הוו. ברגע שיש וו מיותרת, זה יכול לפסול את ספר התורה, כמו שכתב הריבש. הפוסקים דנו בזה ביורד לעל סימן רפב, כאן אצלנו, ועוד. כמה מקומות הפוסקים דנו בנושא הזה, וכמו שאמרנו, הסיכום להלכה. יש מקום להחמיר ולאסור בזה. הגאון רבי חיים פלט שיש לו ספר שנקרא ספר החיים. יש מהלכות קריאת ספר תורה, הוא מעריך הרבה בדברים האלה. הוא מספר בשם הסבא שלו. מי היה הסבא של רבי חיים פלט שאתם זוכרים? הגאון רבי יוסף חזן, בעל חקרי לב. היה פה בסוף ימיו, היה רב ראשי, היה ראשון לציון. הוא אומר כך, ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא חנן אותי בזיכרון טוב. בכל מקצועות התורה שואלים אותי שאלות, ברוך השם, אני עונה, יש איסי עתא דשמיא ואני עונה טוב. איזה מקצוע היה הכי קשה לו, הכי כבד עליו, הנושא הזה? הוא אומר, באים, שואלים אותי, הוא אומר, ולא תמיד יש זמן לבדוק בפוסקים. מביאים לך מזוזה, אתה יכול לעיין. תגיד לו, תבוא מחר, תשאיר את המזוזה, אני אעיין בפוסקים. הוא אומר, אבל כאן לפעמים מזעקים אותי בשטיבלך, הוא אומר, אני באמצע הקריאת שמע, מזעיקים אותי למניין השני, שאני אפסוק להם, ואני לא יכול אפילו להגיד מילה, הוא אומר, רק ברמז אני אגיד להם, להחליף או לא להחליף. אני צריך לזכור את כל הפוסקים ולהחליט על רגל אחת, כמו שאומרים, לפסוק להם. אז ספר תורה הזה פסול, כשר, וכייצא בזה. זה המקצוע שהיה הכי קשה לו, צריך להחליט כהרף עין. אין לך זמן לעיין בפוסקים, צריך לדעת. לכן הפתרון הזה, תבואו לכאן כל יום שני בשעה שש, תעשו חזרות על ההלכות האלה. חכם יוסף כהן אומר בבקיאות עצומה, בצורה עמוקה ויפה את כל ההלכות האלה, אז כל אחד ישונן, ואז כשיזדמן איזו בעיה, אולי יזכור את מה שאמר החכם וידע מה עליהם לעשות. עם חקרי הלב, היה לו קצת קשה מה אנחנו נגיד. לכן כדאי שכל אחד ישתדל לא רק לבוא, לבוא ולשמוע. אני רואה הרבה אנשים באים, יש כאן יותר ממאה איש, אבל חלק יושבים רחוק ומדברים, מפריעים לו ולנו, שישבו קרוב מאוד, ישמעו, יסתכלו. יש לו גם לוח, הוא מסביר יפה כל דבר ודבר על הלוח, ממחיש אותיות מחכימות. זה רק לסופרים. רק לסופרים? ואם אני אהיה ביום שני וחמישי, אני לא סופר, אהיה ביום שני וחמישי וישאלו אותי או אותך, אתה הכהן, בעלייה שלך קרה בעיה, ואין שם באותו המקום לא סופר ולא חכם. אני אעשה את דעת המחמירים. מה המחמירים? ספר אחר? אז חלילה אתה פוגע בספר הראשון. כאן אי-אפשר להחמיר. אתה חייב לדייק את קו הדין. אם אתה חלילה מוציא ספר אחר, אתה קורא לזה חומרה, פגמת, פגעת בכבוד של הספר תורה. אני אפחד עם תורה מוקדשת. מי אני שאני אסביר את זה? מי אני? אז במקום שאין אנשים, במקום שאין אנשים, משתדל להיות איש. כשאני אשמע טוב את ההלכה, ואני זוכר איך שלמדנו יחד, הרב אמר לנו כך, והסכימו אתו כל החכמים, בדבר זה וזה כשר, זה וזה פסול. אני זוכר את הכול, אז למה לא? אנחנו לומדים הלכה למעשה. מה זה מי אני שאני אפסוק? מקום שאין אנשים, מקום שאין אנשים, השתדל להיות איש גם לפסוק. יש מצוות עשה מן התורה, אומר הסמאק, אחת מהתרייג מצוות, ולהורות את בני ישראל. כל שתיב לך, כל בית-כנסת שמתפללים, ובכל מקום יש רב שיפסוק להם בזה. לפעמים אין ברירה, רס מנענו. אני הכרתי איזה ראש ישיבה אחת, שסיכמו, ההנהלה, ראש חודש אלול, פותחים את הישיבה. הם בנו בניין ענק, ישיבה מפוארת. ברגע שהחליטו, הוא קלט את הבעיה שלו. הוא לא ידע טוב את ההלכות האלה. טוב, בראש חודש אלול יפתחו את הישיבה, ותהיה בעיה עם הספר תורה, מה יהיה? הוא ישב ולמד. מאותו רגע שהנהלה החליטה, לקח את הנושא, עד ראש חודש אלול, למד טוב את הנושא. כך צריך להיות. בונים בית-כנסת, בית-כנסת מפואר, יפה, אבל מה העיקר? העיקר זה הספר תורה, זה התכל'ס, כמו שאומרים. לכן, מי שמייעדים אותו להיות שם או החכם או החז'ל, אז גם כן. אני בערבית. בסדר, אבל הוא למד, עד ראש חודש אלול. בדרך כלל, האם ישבת לו מקום ומייעדים לו על איזה טעות? כן? טוב, שגיאות, מי יבין. הבעיה היא שבישיבות לא כל הישיבות לומדים את הנושא הזה. פעם, לפנים בישראל, נניח ישיבת פורת-יוסף, לפני 60-70 שנה, למדו בישיבה, במסגרת הישיבה, את הנושא, את המקצוע. היום הוציאו את זה מחוץ לתחום. יש ישיבות בודדות, ישיבות לבעלי תשובה וכיוצא בהן, שלומדים את זה במסגרת הישיבה. אבל רוב הישיבות למעשה הוציאו את זה מחוץ לתחום הישיבה. לומדים סדר נשים, סדר נזיקים, את המקצוע הזה הוציאו משום מה. ולכן יש ירידת הדורות בנושא הזה. אפילו אלה שלמדו הרבה שנים בישיבה לא תמיד בקיאים בנושא הזה. לכן, דווקא בגלל זה עשינו את השיעור הזה פה ביום שני, שברוך השם שכולנו נדע ונשנן את הדברים האלה, אנחנו נשלים את החסר. אולי, אם הצעד הזה יש להם סכין, אנחנו יודעים שאם יש איזו בעיה במפוצה או בגבילים, אני צריך לתקן. אמרנו שכן. סיכמנו שאפשר לתקן. אם זה בשני וחמישי ויש שם סכין, הסופר שבקיא בהלכה יודע שאפשר לתקן ואין בזה חקתוחות, לפעמים במקום להטריח ולהוציא ספר תורה אחר, לפעמים ספר התורה האחר לא נמצא בחומש בראשית, נמצא במדבר או דברים. עד שתגלול לזה עשר דקות זמן, הוא יכול לקחת את הסכין ולתקן מייד, להפריד את התגים שהתחברו וכיוצא בזה. למה לא? בשני וחמישי או בראש חודש יכול לעשות את זה במקום. אין בזה שום בעיה. מה עם הבעיה שעולה לתקן? מה עם הבעיה לאחרונה, ועדה ראשונה, ועדה אחרונה? יקראו לו עוד שלושה פסוקים, ואחרי זה ילך ברכה אחרונה. אפילו ביום שני, והטעות הייתה בפסוק האחרון, כאן החזן במקרה זה יודע מה שהיה, או שימשיך הלאה או שיחזור לו, אבל חייב להיות שלושה פסוקים נטו אחרי שתיקנו את ספר התורה. הן לגבי הדוגמה הזו שגירד, עוד הדוגמה שהיה לו דיו, היה שם איזה פירוד. מה הבעיה? חסר משהו דיו? מייד הוא הוציא דיו, יש לו בארון הקודש, מייד הוא הוסיף. אז גם בזה, רק ברכה אחרונה. אחרי שהקראנו שלושה פסוקים, יאמר אשר נתן לנו. ברכה אחרונה. סומכים על חכמי נרבונה, זה מה שאמרנו קודם. לזה אומרים סבל, אולי הם צודקים, וכאן אומרים ספג ברכותי הקל, אולי אשר בחרבנו, אולי בסדר. לכן אתה לא מחזיר אותו אחריות על אשר בחרבנו, אלא יאמר רק את אשר נתן לנו. כן, גם על תגים דבוקים זה בזה, גם כן לכתחילה יפריד אותם. אם יש לו שכין במקום, יפריד אותם. אבל אם אין, ימשיכו הלאה. בשבת אי-אפשר לתקן, ימשיך הלאה. בדיעבד לא מחליפים ספר תורה על הבעיה הזאת. אני שורס מטרי השקוליסי, ורחקתי בצר חסר, מה לעשות? יגיד להם בפירוש. אני לא יכול לברך על זה ברכה אחרונה. אתם לא מחליפים ספר תורה, תענו עונה אחר במקומי, הוא ירד מייד. כן, זהו, אין מה לעשות. איך הוא יכול לברך ברכה אחרונה אשר נתן לנו? הם? אז שהם יברכו. מה זה הם? אם אדם בא ביום ראש חודש בציבור של אשכנזים, האם יכול לברך על העלן? הוא החזן שלהם. אתה זוכר את הסוגיה בפסחים קז, אתה זוכר מה שהגאון חידה חקר וחיים שאל, עברנו מחלוקת בין רשב״ם לספר המכתב, וההלכה היא ספק ברכות לעכל. אפילו אם אתה החזן שלהם בטורקיה, במרוקו, והם נהגו דורי דורות, בטורקיה דורי דורות יש להם מנהג, שהם יברכו, אתה החזן אסור לך אז מה נפקא מינא אם אתה חזן או שעלית לתורה אם זה על יד כהן או על יד מפטיר, אין הבדל ולכן גם בזה צריך להיזהר בעיקר הבעיה ספרי תורה הישנים שמתחילים להיות בהם