נציב יום: תהילה הדר בת חבצלת הקב"ה יסיר מעליה את הטנטון שבאוזניים, ואת כאבי הבטן ויתן לה חוזק רגשי וזרע קודש בר קיימא בן זכר אמן, א מ ן!!

לכל אחד מאתנו יש זמנים של עליות וזמנים של ירידות, ישנן תקופות מסוגלות יותר להתקדמות, לתקופות שקשה לאדם לעבוד על מידותיו, לא רק ברוחניות אמורים הדברים - אלא בכל ענייני העולם, לכל אחד בכל נושא יש זמנים של משיכה שמתחלפים בזמנים של רתיעה, כדאי איפה שנלמד להכיר את הזמנים של האהבה ולנצל אותם, כדי שתקל עלינו העבודה, וכדאי להכיר את זמני השנאה כדי שנדע להתמודד עמם, ולא להישבר מהקשיים במשברים הזמניים.

כאשר אדם מודע לאותה מחזוריות, ימי אהבה וימי שנאה, קל לו יותר להתמיד במשימותיו, להשיג את המטרות העומדות לפניו. הדרכה בעניין זה מצינו ברבינו תם בספר "הישר" שער י' וזה הלשון: "כי כל מתחיל לעשות שום מעשה, אם יהיה לו במעשה ההוא שום הנאה - תיכנס בלבו התאווה לגמור את הפעולה, כי כן כל מעשה שיש בו הנאה תיכנס בלבו אהבה ראשונה, ואחר כך תסור ותיכנס בלבו השנאה, ולקץ ימים תסור.

אז מתחילים עם התלהבות עם משיכה עם רצון - ואחרי זה ניכנס מצב של שנאה למצב הקודם ובסוף זה יסור. וכן יתחלפו תמיד, יסור האחד ויבוא השני. אך אם תהיה הנאת העובד עובד בעבודתו גדולה, יש לו שכל תעמוד האהבה על ימים רבים והשנאה ימים מספר. זאת אומרת: ירידות קלות כאלה וההתלהבות והחשק והרצון, זה כשיש לו שכר. ואם לא היה לו שכל טוב, ואין לו בעבודתו הנאה גדולה - או תבוא עליו ממנה הנאה מצד אחר, ומהומה מצד אחר, תעמוד אהבה ימים מועטים והשנאה תאריך ימים.

זאת אומרת: אם זה מעורב ההנאה זאת מפה ומהומה מצד שני - זה לא יחזיק הרבה זמן דהיינו האהבה יהיה מועט והשנאה ימים רבים. וכאשר יתחלפו פעמים רבות פעם זה פעם זה פעם זה, אם יתחדשו דברים רעים - עוד יוסיף דברים שמתחדשים - תוסיף השנאה. ואם לא תתחדש בעבודה גבר, העבודה נשארה כמות שהיא עבודת השם, והשנאה שמות שהיא לא התחדש שום דבר חדש - יהיו שניהם שוות עד שיבוא השכל ויכריע ביניהם. זה למי שיש שכל אמרנו.

כי אם יהיה השכל טוב תתחזק התאווה לטוב בשביל ההנאות הבאות ממנה. ואם תיחלש האהבה - תחזק השנאה ותלך הלוך וגדול ותתמעט האהבה בכל יום. לדוגמא, אדם החליט ללמוד ובא בהתלהבות אומר: "אני יושב עכשיו שעות ואני זה ואני אתמיד ופה ושם". ופתאום ... הופך להיות הימים שאהבה והופך להיות מטושטש. נכנסו לו כל מיני בעיות וחשבונות ולשלם ולעשות וזה... אז הופך להיות הימים של האהבה, הוא נהיה מטושטש,

והשכל הולך לכיוון של הבעיות והכול, זה הופך להיות ימי השנאה - הוא לא יכול לשבת, הוא לא יכול בזמן הוא כבר לא יכול ולא יכול... אבל אם יש שכל - הוא יכול להתגבר ולהגביר את האהבה יותר יותר יותר על חשבון השנאה וכו'. אחרי שגילינו סוד האהבה והשנאה, נאמר כי צריך --- להכיר בצורת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן, פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה, ועל כן, אין צורך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה,

כי זה משפט אהבה בתחילת, כי היא תגיע לתכלית ידועה - ותחדל כאילו מגיע לרוויה, התאמץ התאמץ התאמץ וכבר מרגיש רוויה, כאילו לא יכול לעמוד כל הזמן באותה מדרגה לעבוד את השם, ואחר כך תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר. זאת אומרת: עליות קצת הווופ עובר מטה גרף. ועל כן אם תיחלש האהבה ותכבד השנאה - אל יהיה נואש מהעבודה, רק ידע כי לקץ הימים היא תחלוף. אלא אם האדם נבער מדעת, ולא יכיר בהנאות שיש בעבודת הבורא, אז יאריכו ימי השנאה וימעטו ימי האהבה.

על כן צריך למשכיל בתחילת עבודתו להרגיל נפשו בלט {לאט לאט} לבל יקוץ בעבודה, כי בהיכנס אהבה בלב לעשות מצווה - צריך למהר לעשותה. ובראותו כי תמעט האהבה ותתחיל השנאה, יש אנשים חכמי לבב - יטריחו על נפשם ולא יניחוה להקל מעליהם עד שתסור השנאה. נלחמים לא לוותר על המצב שהשיגו. זה חכמי לבב. אבל יש אנשי שכל, לא יוכלו לשבור שנאתם ויקוצו המעשה ההוא ויניחוהו עד אשר יאבד מרשותם. ואילו יחזיקו במקצתו ולא יניחו הכל - לא יאבד מהם! לעולם לא להניח דבר שהתחלת בו תמיד להחזיק.

ועל כן צריך המשכיל לראותו כי תכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר "אניח הכל עתה ואחר כך אני אחזור לזה" – "אני אצא לעבודה כמה חודשים ואני אחזור לזה", יש פה כמה שאפשר לשאול אותם הן עשו כזה ניסיון, תשאלו אותם: "אם זה משתלם, מה הם הרויחו?". כי אם יניח הכל - יאבד מידו. ואם יחזיק ממנו במקצתו - לא יאבד.

כמו אדם שנגזר אבד מאיבריו, אם נגזר כל האבר מן הגוף - כבר אין תקנה ואין לו רפואה, אבל אם נשאר האבר מעורה בגוף, אפילו מדולדל", נגיד אצבע חס ושלום היא נשברה אבל היא עוד תלויה, אז יש תקנה, יכול לחזור לקדמותו ולהתרפא, ישימו לו גבס יתפרו יעשו משהו בסוף האצבע תתפקד. אבל אם נכרתה לגמרי – גמרנו! אין תקנה. "וכן יש לבעל העבודה לעשות בכל ענייני עבודתו", לא להרפות לגמרי, לא לעזוב לא להתנתק,

"על כן אומר" כל זה רבנו תם: "כי המרגיל נפשו בעבודה אל יתחיל בעניינים הקשים, כי אם בעניינים קלים, ואם יכול לעשותם אף על פי שהם קלים יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ובאותו כי תקוץ נפשו - ימעט מהם יעשה קצתם ואל יניח הכל כמו שפירשתי. אלה הם הדברים של רבנו תם, כמו שהקדמנו למעלה, טבע האדם שהוא אינו מצוי באותו מצב נפשי כל הזמן, הרגש אינו יציב, פעמים יש חשק פעמים אין חשק לחוץ פעמים לא לחוץ, פעמים תאוותו לעבודת השם פעמים לא,

לפעמים אדם מרגיש יותר חיות וחשק ולפעמים פחות. בשביל שהרגש ומרכיב חשוב באישיותנו, מדריך אותנו רבנו תם להשתדל להתקדם דוקא בימי החשק, לנצל אותם, ואילו בימי הירידה - להיאחז בשלב שבו הגענו אבל לא לוותר לא להפסיק! בימי השנאה עלינו רק לדאוג לא לסגת אחורה, ואילו את ההתקדמויות עלינו לשמור לימי האהבה, כי יש לנו התעוררויות. סיכום דבריו של רבינו תם...

עכשיו רבינו חיים מוולוז'ין בפירוש שלו למסכת "אבות" אומר כך: "והנה האדם הוא תמיד עולה ויורד, ובעת ירידתו נדמה לו, שכל מה שעושה עכשיו מן התורה בעבודה איננו כלל בלב שלם ואינו מצליח לו, והיה רוצה לנוח ולהתגרות בשינה עד שיעבור אותו הזמן וישוב לזריזותו. זה ידוע זה הולך בדרך התורה, אומר: "אתה יודע מה? - עדיף שאני אלך לישון כמה שעות ואחר כך אני אחזור עם חשק...". פטנטים כאלה של יצא הרע.

אבל באמת אינו כן, כי אדם בנקל יוכל לעלות למדרגתו אם הוא עושה כך אפילו על ידי התרשלות! יותר טוב משלא יעסוק בכלל! כי התרחק מן התורה ויותר יהיה קשה להזדרז עוד. על זה אמר הכתוב: "אם רוח המושל תעלה עליך - מקומך אל תנח, כי מרפה יניח חטאים גדולים". זאת אומרת: אם רוח המושל תעלה עליך - יצר הרע מצליח למשול בך, מה שהשגת מקומך אל תנח, למה? עדיף מרפהו אפילו ברפיון כמו שהוא הסביר יניח חטאים גדולים - אם תעזוב לגמרי אתה עלול להגיע לחטאים גדולים.

אבל אם תרפה קצת, כאילו תרפה מהלחץ קצת, מהעבודה הקשה שאימצת את עצמך, לא לברוח לגמרי אתה תוכל לברוח מחטאים גדולים יותר. הנה גם לדברי רבינו חיים אנו מוצאים: כי המהלך של עליות וירידות מצוי ורגיל, חשוב מאוד להחזיק מעמד עד שיעברו ימי ההתרשלות, גם זו עשייה ועבודה, ששכרה בצידה מהבורא והיוצר, כי הוא בראנו בטבע כזה, ותפקידנו לעת אשר כזאת - להחזיק בכל בכוחות בהישגים שרכשנו.

משל למה הדבר דומה? אדם שעומד בתוך הים, המים מגיעים לצווארו, לפתע מתחיל הים לסעור, מצב כזה ברור שקשה לו ללכת, ואף השמירה על שיווי משקל קשה שלא ימעד, וזה לא קל בכלל, מה יעשה איך יצליח לחזור ליבשה? הדרך היא לנהוג בחוכמה, לנצל את הגלים שמתקדמים לכיוון היבשה ולהתקדם יחד איתם, וכשוחרים הגלים אל הים, לעמוד ולתקוע את הרגליים על הקרקע ולהחזיק מעמד נגד הזרם. בזמן החזרה של הגלים - אסור לנסות להתקדם נגדם, למה?

מלבד העובדה שלא יצליח להתקדם הרבה במצב כזה הוא יתיש את כוחותיו, ויאבד את האחיזה לגמרי, ואז הגלים ינשאו אותו ויעיפו אותו רחוק יותר מהחוף, כי התקדמות יותר מן הזרם דורשת מאמץ עצום ומיגיע, ומבזבז כוחות שנחוצים להמשך שיתמודד עד שישוב לחוף מבטחים, ואם יישאר חסר כוחות - המים יסחפו אותו אל עומק הים. הנמשל פשוט: צורת ההתקדמות הזאת גם מתאימה לחיים, כדאי להשקיע מאמצים רבים בכדי להתקדם דוקא בזמנים היותר קלים.

יש זמנים של התעוררות של חשק של מועדים של דברים כאלה שבאים ודוחפים של חבורה טובה וכו', שיש לאדם יותר חיות ורצון, שמה צריך למהר להתקדם. ואילו בזמנים אחרים של קרירות וקושי - להסתפק בעמידה ולא לסגת. ואולי לכך התכוון החכם מכל אדם שאמר בקהלת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, גם זה לעומת זה עשה האלוקים" ועיין עוד בספר "תולדות אהרון" בפרשיות כי תישא ושלח לך:

"כשמתפלל אדם בימי ייאוש, יש לקרוא רק האותיות והמילים בצורה ברורה, ואילו בימי עליה ורצון - יש להשקיע עבודה בכוונת התפילה, לא לאבד הכל!" בזה טמונה כל גדלותם של בני אדם שוכני ארץ לעומת המלאכים שוכני שמים, המלאכים נקראים "עומדים", תמיד הם באותו מצב, לא יכולים לעלות ולא לרדת, בני אדם לעומתם - יכולים לעמוד כל ימיהם באותה דרגה, אבל הן לא יכולים לעמוד כל חייהם באותה דרגה,

אלא על כורחם נתונים לעליות ולירידות. גם הצדיקים הגדולים ביותר, אין צדיקים שרק עלו, עליות וירידות, תמיד. {לא ירידות חס ושלום לעבירות כן?} מלבד זאת הלא העולם נברא מראשית הווייתו באופן זה, שהאור והחושך משמשין לסירוגין "ויהי ערב ויהי בוקר", וכשם שזו מציאותו הגשמית של העולם - הדבר במציאותו הרוחני. הזמן הזה שאנחנו נמצאים בו קוראים לו לילה, עד שיבוא אור הגאולה, זמן הגלות זה נקרא לילה, "ואמונתך בלילות", {לא כמו אותה עמותה של אותו מכרית}

בספרי רבי צדוק הכהן, מבואר בהרבה מקומות, כי הירידות הפוקדות את האדם הינן הכרחיות, בבחינת ירידה לצורך עליה, וכי לא ניתן כלל לבוא לידי עליה -אלא אם כן קדמה לה ירידה. {כמו לקחת שוונג}. הידיעה הזאת נחוצה מאוד לכל אדם, שכן אין אדם שלא עובר במהלך חייו תקופות של ירידה, ובכדי שיוכל להתמודד עמם בצורה נכונה - עליו לדעת שהירידות האלה מחויבות מעצם היותו אדם, וכי אם יתגבר ויעבור אותן - אז הוא יגיע לגדר ירידה לצורך עליה.

וכפי שכתב הסטייפלר זכר צדיק לברכה: באיגרת "קריינא דאיגרתא, חלק א' איגרת ג': "כל תלמיד ותלמיד, יש לו זמני עליות וירידות, זמנים זמנים שונים, וסיבות רבות לזה, והכל ניסיונות לאדם, ואל יפול לבו כלל, כי העולם הזה הוא עולם התמורות לאין שיעור וסוף ההצלחה לבוא. ובודאי שתפילה מועילה הרבה מאוד, אך לא יצפה שתמיד ימצא וימצא משאלותיו כרצונו, כי הכל הולך לפי גזרת השם יתברך והכל לטובה! אשר אמנם הרבה פעמים לא יכיר אדם את הטובה אלא לאחר זמן רב.

ודברי חכמים זכרונם לברכה קודש קודשים: "לפום צערא אגרא" כל הניסיונות הצער והיגיעות שיש לאדם על ידי עסק התורה, ועבודת השם - הם שיביאו לו לבסוף הצלחה גדולה. עובד השם שיודע מראש כי ימי הרעה עלולים להגיע - לא יתרגש כאשר יופיעו, ועל כל פנים זה לא יביא אותו לידי ייאוש". סיכום: אין מצב שאדם יהיה במצב עליה תמיד, גם במצב עליה יש רגעים של ירידה, יש ימים של ירידה, יש מצבים שונים ומתחלפים, שאינם נוגעים לרצון שלו, שהם חוץ לרצון שלו שפועלים עליו מבחוץ גם,

ויש דברים שמבפנים, נכנס לו מחשבות, ספקות, התלבטויות. האם זה בסדר? מה יהיה? ואיך יהיה, יצר הרע זליג עובד, אז מה עושים בעלי השכל עלו, מרגישים קצת ירידה---