ישראל אורלי אודליה נועה ויעל בני נטלה וכול יוצאי חלציהם – יחדלו מחטאים, וילכו בדרך הישר, ויחזרו בתשובה שלמה מהרה, פרנסה בשפע, ונועה בת נטלה זיווג הגון עוד השנה מהרה אמן. א מ ן. !!!

"סיבות רבות עלולות להביא אדם לידי יאוש", אומר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זוצ"ל בספרו "אור לציון": "לכל אחד מהם צריך למצוא פתרון וחיזוק מתאים. ננסה לזכור מספר סיבות אופייניות, העלולות לגרום יאוש לאדם, ומהי הדרך הנכונה להתמודד עימן. פעמים מתייאש אדם מחמת ייסורים וניסיונות הבאים עליו, והם גורמים לו רפיון ידיים, אולם האמת אין להתייאש כלל בגלל קשיים גשמיים שכן כל ענייני עולם הזה הבל הבלים. מלבד זאת יש להתבונן בדורות עברו, והן היו ניסיונות קשים בהרבה, והכל חלף עבר,

ואם כן, מה לו לאדם להתייאש? בגלל קושי זמני וחולף. גם אנחנו, כל אחד יסתכל מה הוא עבר בחייו, ואיזה קשיים שהוא חשב שלא יעבור והנה הוא חי עד עכשיו והכל בסדר. עוד סיבה אחרת גורמת ליאוש לפעמים: שאדם שלא עסק בתורה במשך שנים רבות מסיבות שונות, מצטער על כך ומתייאש ללמוד הלאה. או שהוא דואג על שנים שעברו, ונעצר, מחמת כך מתרפה ממלאכת שמים- גם מכאן ולהבא, וזוהי ודאי שטות גמורה, שכן נמצא לא זו בלבד שהפסיד את השנים שעברו, גם את השנים הבאות הוא הולך לאבד במו ידיו.

נמצא שהכלל הוא: מי שרוצה לשקם את עצמו - אל לו להסתכל לאחור אלא להסתכל קדימה. פעמים מתייאש אדם, מחמת שאין לו חשק ללמוד תורה, העצה לזה תתבונן: אם היית חולה ואין לך תאבון לאכול, אתה צריך להיות בריא כדי לקבל תאבון, אבל כדי להיות בריא צריך לאכול כדי להתחזק, אז העצה היחידה לאדם חולה - להכריח את עצמו בכוח לאכול עד שיתרפא ואחר כך יהיה לו תאבון.

כך הדבר בלימוד התורה: מי שאין לו חשק ללמוד - הוא חולה, אז שיקבל על עצמו ללמוד דקות, בלי להפסיק באמצע כלל, יוסיף על זה לאט לאט ואחר כך יתרגל לא לדבר כלל, כי התורה עצמה היא לחיזוק האדם ולרפואת הנפש "לכו לחמו בלחמי". סיבה נוספת ליאוש: מצויה יותר אצל הצעירים, הם מתלהבים ומנסים לקפוץ בבת אחת לדרגות נשגבות, יותר מהכוחות הטבעיים. או שיש להם קוצר רוח, הם רוצים להיות תלמידי חכמים בין רגע ואחר כך נופלים ונשברים.

זוהי אחת מעצות היצר, כי זה לא יתכן, אלא קובץ על יד ירבה, וצריך להתעלות צעד אחר צעד ולא בבד אחת. אולי זה מרומז בדברי חכמים: "הוי עז כ-נמר, עז כ-נשר, רץ כ-צבי, וגיבור כ-ארי" לכאורה, לא יותר טוב שאדם יהיה עז יותר מנמר? או גיבור יותר מהארי? מדוע הגבילו חכמים "הוי עז כ-נמר, כ-ארי למה? כוונת התנא ללמד: שאל לו לאדם לעלות ולשאוף לדרגות שאינו שייכת אליהן לטבע,

אלא להוציא אלא הפועל אלא מה שנמצא בו בטבע, וכמו שהנמר שאינו עושה מאמץ מיוחר מעל לכוחותיו בכדי להיות עז - אלא כך הוא בטבע, אז ככה צריך להיות האדם. ובאמת האדם יכול להיות עז כנמר וגיבור כארי? כן, כשהקב"ה אמר נעשה אדם, אז הוא לקח מכל הבעלי חיים את כל הכוחות הטמונים בהם ואת הכול טמן באדם. כל אחד נתן מכוחו {כך אומר הזוהר הקדוש} ויש באדם כוח.

אתם רואים שיש אנשים עזים, ישראל כתוב "שהם עזים שבאומות" יש אנשים גיבורים כמו אריות "זה אריה זה" דוד המלך ניצח את האריה וניצח את הדוב ביום אחד. שמשון ניצח את האריה יש באדם כוחות כאלה. אבל מה - הוא לא מוציא את הפוטנציאל שיש לו, כי הוא לא מאמין בעצמו, הוא מיואש מעצמו. תכף נשמע פה סיפור חבל על הזמן. אכן התשובה היא כמו שאמרנו: ועוד סיבה מצויה מיוחד אצל צעירים, יש להם עליות וירידות בעבודת השם יתברך ומחמת זה הם נשברים,

צריך לדעת שדבר זה מצוי אצל כל אדם, רק שאדם מבוגר על פי רוב אינו מתייאש גם כשיש לו משברים, כי יש לו יותר כח סבל מבחור, ואם יתגבר על הניסיון ויעמוד בשעת הירידה, תבוא אחריה עליה גדולה, ויזכה לראות ברכה בעמלו, ולעלות מעמלה מעלה בשאיפתו. מלבד כל האמור יש לזכור כלל, שהוא נכון לגבי הרבה עניינים שנתקלים במהלך החיים, בכול מקרה יש סיבה ומסובב, ועל האדם לברר לעצמו תמיד: מה היא הסיבה ומה המסובב הימנה?

למשל: אדם המתייאש, משום שאינו יודע את התורה, עליו להתבונן האם באמת הוא מתייאש בעבור שהוא אינו יודע, או שמא הוא מתייאש משום עצלות? ותולה את היאוש באי ידיעה, שכן דבר מצוי הוא שאדם אומר שקשה לו מאוד ללמוד את התורה ולכן הוא מתייאש, אבל האמת היא, שמחמת עצלות הוא לא לומד, ולא מחמת יאוש. האמת, שאין טיפש כמו מתייאש, כי מה יועל לו יאוש, האם משתפר בכך מצבו כשהוא מתייאש?

אדרבא, היאוש מביא את האדם לשברון לאבדון ודיכאון, ומי שמיואש הוא יותר גרוע מכלי פשוט, כי הוא נקרא "שבר כלי", עם כלי פשוט עוד אפשר לעשות משהו. צריך לדעת כי הסגולה להתקדמות בעבודת השם - היא השמחה, הסיבה לירידה - היא העצבות, על כן צריך ללמוד בחשק ובהתלהבות, בקול רם והעירנות, ומי שלא עושה כן, עלול יצר הרע לגבור עליו וללוכדו. כמו שאמרו חכמים: "ויחנו ברפידים ויבוא עמלק" "רבי יהושע אומר: על שריפו עצמם מדברי תורה". כיוון שרפו ידיהם מן התורה בא עמלק.

יש תמיד לזכור שיש שני צדדים למטבע, אומנם יש עונש לחוטאים, אבל מי שחושב על צד זה - עלול להתייאש, לכן יזכור גם שמידה טובה למי שהולך בדרך התורה והיראה, מרובה ממידת פורענות, וכדאי גם להסתכל על הצד של השכר, כדי לא להישבר חלילה. ועוד כלל: שיחשיב אדם את עצמו - אז הוא לא יתייאש, שכן יאמר: "אפילו שעכשיו אני חסר בתורה ביראה ובמידות - אבל הלא יש תקווה לאחריתי, יש בכוחי עוד לגדול ולעלות בכול התחומים!",

העיקר לדעת כי היאוש אינו תרוץ מספיק להצדיק חוסר התקדמות ומיעוט השגה, ואינו פוטר גם את האדם ולהגיע לגדלות בעבודת השם יתברך. כשם שאדם היה צריך להגיע לביתו במטוס וכול המקומות תפוסים, מפציר ומנסה שוב ושוב: "אולי ימצא מקום בכול אופן, אולי מישהו יבטל את הטיסה, אולי מישהו יאחר?", כיוון שהוא יודע שהוא חייב להגיע לביתו.

כך מי שתורה ויראת שמים יקרים אצלו, יודע שזו חובתו לעלות ולהתעלות, לא ינוח ולא ישקוט, ולא יתייאש משום קושי שבעולם, עד אשר יצליח לבסוף כמו שלמדונו חכמים זכרונם לברכה "יגעת ומצאת האמן". ועכשיו לסיפור הסיפור הזה התרחש בימינו אנו, מתוארת בו מלחמה של יהודי חשוב בין הדור שעבר, למען קיום הדת בעולם התורה נגד כל הסיכויים, מלחמה שהוכתרה לבסוף בכתר הניצחון, והיא מעוררת השתאות מהדמות שנתנה את ההשראה למלחמה הזו חסרת הסיכוי, כפי שסיפר לבסוף בעל המעשה עצמו.

והנה הסיפור לפניכם כהווייתו: חדרו הקטן של רבי משה שרר, יושב ראש "אגודת ישראל" בארצות הברית, חדר שקירותיו מכוסים במדפי ספרים קורעים תחת כובד משקלם, עסקנים ואישים פוליטיים שונים נכנסים אל הבית הפשוט, יוצאים ממנו אחר שעות רבות של דיונים סוערים. צלצולים קריאות נשמעים בערבוביה בחלל החדר, וזה נראה כחדר פיקוד קדמי בשעת מלחמה. כשאמרנו "כמו בשעת מלחמה" מבחינה מסוימת שעת מלחמה היתה זו.

מלחמה על יסודות הדת! החוקה האמריקנית נטתה לאשר חוקים שעלולים לפגוע פגיעה של ממש בציפור נפשה של האומה היהודית, ורבי משה נחלץ לעזרת השם הגיבורים. למעשה החדר הפשוט בביתו הצפוף של רבי משה היה המעוז האחרון, כל הפוליטיקאים היהודים המנוסים ביותר התייאשו זה מכבר מן המערכה הקשה לזו, ובאשר סיכויי הצלחתה היו נמוכים מאוד. נשיא ארצות הברית עצמו נטה לאשר את החוק, ולפיכך טענו אותם עסקנים: "יש להניח כי לא ניתן יהיה למנוע את העברת החוק בסנאט". היה רק אחד שלא חת ולא הרים את ידו, רבי משה שרר זכרונו לחיי העולם הבא, הוא ניהל את המאבק ללא פשרות, עם העוצמה והדבקות במטרה, שפך דמעות חמות, התחנן בפני מלך מלכי המלכים על הצלחת המערכה הגורלית, ולרגע לא זנח את התקוה, כי הקב"ה שלב מלכים ושרים בידו יטה אותו לטובת בניו אהוביו. ואכן "שערי דמעות לא ננעלו", כנגד כל הסיכויים הוכתרה המערכה בהצלחה גדולה, והחוק נמנע! כעת, אחרי שבחסדי שמים סר האיום מעל יהדות אמריקה,

התפנו העסקנים לשאול את רבי משה שבלהט העשייה לא יכלו לשאול אותו את השאלה: "מנין שאבת תעצומות נפש, לנהל את המאבק האחרון בלי להתייאש ולהרים ידיים"?! רבי משה האזין לתמיהה, חייך בענוות חן,

השפיל עיניו ומלמל: "הכול בזכות אמא שלי", כולם תמהים ורבי משה מבחין בתמיהה וממשיך בדבריו: "כאשר הייתי ילד קטן, תקפה אותי מחלת ילדות קשה, שכבתי במיטה כאוב וקודח מחום, אמי המסורה ניסת בכול דרך להקל עלי, ללא הועיל, החום לא ירד והכאבים התגברו, באותו יום הזמינה אמי רופא מקומי לבדוק את המצב, לחץ פה מישש שם, אחר כמה רגעים יצא מן החדר בסבר פנים חמורות, רשם מרשם דחוף,

-        "תרופה זו אינה זולה בעיקר!" אמר: "אבל רק היא תוכל להועיל לו".

הוי לבי על אמא מסכנה, קשה לתאר את ההרגשה שלה באותה שעה, דמעות עמדו בעיניה כאשר מנתה את הפרוטות האחרונות ומצאה שאפילו לכדי מחצית הסכום הדרוש לתרופה אין לה, ידעה כי חרף כל רצונה, היא לא תוכל לקנות את התרופה היקרה. כך ישבה אמי לצד מיטתי מספר רגעים, כואבת עמי את כאבי, תוך ידיעה שקצרה ידה להושיע, לפתע גמלה בהחלטה, צררה את מעט כספה בידה, הצטיידה בהמון תקוה ואמונה פשוטה, בהשתדלות ובהשגחה ויצאה בדרכה אל בית המרקחת.

ואכן נראה כי מן השמים קיבלו את תפילתה, בבית המרקחת הניו יורקי, נעדר באותה שעה המנהל וסגנו שראה את מצבה הקשה של האם, נאות לתת לה את התרופה תמורת הסכום הפעוט שהיה בידה. מאושרת ושמחה נטלה אמי את התרופה היקרה ומהרה לשוב הביתה אל מושל'ה מחמד נפשה, עתה תוכל בסייעתא דשמיא להקל עליו מכאוביו את סיבלו.

האיצה את צעדיה, אלפי האנשים עשו דרכם אחרי יום עבודה ארוך, ומבלי שימת לב דחף אחד האנשים העוברים והשבים במרפק את האמא - והפיל ארצה את הבקבוק היקר שהתנפץ לרסיסים. קשה לתאר את ההרגשה של אמי באותו הרגע, חשך בעדה עולמה, עמדה באמצע הרחוב, אלפי אנשים אצים רצים, פרצה בבכי תמרורים מלווה בדמעות מרות שהציפו את פניה, בלית ברירה, אספה את השברים של הבקבוקון של התרופה היקרה, ושבה על עקבותיה אל בית המרקחת וכעת פגשה את המנהל של בית המרקחת,

שהתקשה להבין: "למה היא מייבבת כל כך?", אחרי מספר רגעים שנרגעה, סיפרה למנהל את השתלשלות העניינים, ותיארה בפניו את המצב הקשה,

ופנתה אליו בתחינה: "אנא! הואל נא לתת לי את התרופה היקרה שנחוצה לבני ותמורת זה אני מתחייבת לבוא בלילות לנקות את בית המרקחת".

המנהל שרחמיו נכמרו למראה בכיה למשמע תחנוניה של אמי, נטל מידיה את שברי בקבוקון התרופה, התבונן בשאריות החומר שנותרו עליו, רחרח את מעט השברים, ופניו חוורו:

-        "גברת! מלאכים שומרים על הילד שלך! מלאכים! הרוקח שרקח לך את התרופה הזו – טעה באחד המרכיבים!, והטעות היא קריטית אם התרופה היתה מגיעה לפה של הבן שלך, סביר להניח שהוא היה מת!".

אין צורך לומר כי במקום, רקח המנהל תרופה חדשה עבורי, חינם אין כסף, תוך שפיו לא מפסיק למלמל דברי התנצלות, וכולו מלא התפעלות מהמלאכים ששמרו עלי ועל מוישל'ה שלי.

-        "אתה מבין מוישל'ה?" אמרה לי אמא שנים לאחר אותו מעשה: "כשנשברה התרופה, בטוחה הייתי כי אין תקוה, ראיתי מולי את סוף העולם, שחור ומאיים, אבל אז למדתי כי דוקא ברגעים בהם נראה כי אפסה כל תקוה - דוקא בהם מתחילה הישועה!".

"וממנה למדתי" סיים רבי משה: "כי לעולם אין להתייאש, תמיד ברגע האחרון יכולה לצוץ הישועה. ואפילו אם הפרזידנט של יונייטד סטייטס רוצה להעביר חוק נגד היהודים - אם יהודי אחד שמאמין באמונה שלמה, יכול להפר עצתו בתפילתו ובהשתדלותו!" אמן ואמן.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".