נציב יום: אלעזר בן פנינה - ירויח בפרנסה טובה, בעושר ושפע וקלות, מאוצרות מתנות חינם, וימשיך לעשות הרבה נציבי יום, ולא יחסר לו דבר אמן, א מ ן!!

ההצלחה הינו בישג ידו של כל אחד בסייעתא דשמיא, גם אם הדרך רצופה מאבקים, מכשולים ונפילות. כמאמר הכתוב: "שבע יפול צדיק וקם" כתב הגאון הצדיק רבי יהודה מיכל לפקוביץ זכר צדיק לברכה באחד ממכתביו. "דבר ראשון יש לדעת: כי בדרך החיים של כל אחד ואחד, עומדים ניסיונות גדולים וקטגורים רבים, ואחד מהם שהיצר משתדל לבלבל במחשבה באי שביעות רצון במצב שבו הוא נמצא.

ובמקום לחפש חיזוק ולהתרומם על הכול - נעשים חס ושלום שבורים ורצוצים ועובדי עצות, ומגיעים לידי סיבוכים גדולים עד שקשה לצאת מהם. עוד יש לדעת, כי דרכי העליה אצל כל אחד ואחד הם בניסיונות. ואצל כל אחד לפי מה שהוא יש לו ניסיונות אחרים, ומוטל עליו להתחזק ולהתגבר בלימוד התורה בהתמדה וחזרה על כל עניין על בוריו. זה מה שאמרו חכמים ז"ל ב"ברכות" לב': "דברי תורה צריכין חיזוק".

רש"י אומר: "שיתחזק בהן אדם תמיד בכל כוחו". הכוונה לא מספיק ממה שאתמול היה מחוזק אלא תמיד שיתחזק תמיד. אם לא יתחזק תמיד הוא שוב יפול". במכתב אחר הוא כותב: "יסוד גדול כל אחד צריך לדעת, כי התחבולות של היצר הן מרובות, והתחבולה שהכי הורסת את האדם - זה להכניס את בלבול הדעת, לשבור את רוח החיים עד דכדוך הנפש. עד כדי כך שאדם במצב כזה מאבד את כל האפשרות שיוכל להתרומם ולחזק את עצמו, וניכנס חס ושלום למשברים קשים.

ולכן, ראשית העבודה צריכה להיות להרגיע את עצמך, אל תנפח את המצב, אלא תתחיל בפעולות ישי בהם תקוה גדולה שעל ידם תיחלץ מכל הקשיים. היינו לחזר עצמו בלימוד התורה, אפילו במצב שהוא לא מרגיש שום טעם בלימוד. הדרך לזה היא: שילמד באופן קל עד כמה שאפשר, לדעת לברר את המשא ומתן שבו הוא לומד, אדם שעדיין מרגיש שהוא ניכנס בעומק ההבנה והבהירות, בכל זאת, בתוך התחזקות בלימוד יזכה גם כן במשך הזמן שיפתחו לו פתחי חכמה בהבנת הלימוד.

כמו כן, צריך ללמוד בקול, ובהסברה אפילו לומד לבד בלי חברותא, ולבקש רחמים ממי שהחוכמה שלו, שיתן לו סייעתא דשמיא כמו שמובא בנידה דף ע': והזמן המיוחד לזה הוא: בתפילה באהבה רבה, לכוון שם, ובברכת "שמונה עשרה" בברכת הדעת "אתה חונן". דברים חשובים ומועילים בעניין זה, כותב גם הגר"י הוטנר זכר צדיק לברכה מאחד מאיגרותיו, ונביא אותה תכף כלשונה. אבל קודם שניגש לאיגרת עצמה,

נקדים: רבי יצחק קוטנר עבר בנעוריו את כל שלבי העליה, בעמל, ביזע, בהשקעה. למרות כישרונותיו הגדולים, לא נחסכו ממנו כישלונות והירידות שהן מנת חלקו של כל צורב, אלא שהוא הפך אותם למנוף לעליה עצמית, והיה זה כלי לחינוך תלמידיו. כל כך קל היה לו להבין את תלמידיו ולדעת כיצד להתנהג אתם, שכן את כל המשברים שלהם וייסורי הנפש הוא חוה בעצמו על בשרו. יעידו על כך עשרות המכתבים שפורסמו בקובץ איגרותיו, וביחוד אחד מהם שהתפרסם בכל עולם התורה, מכתב קכ"ח.

פנינו אל מקבל המכתב {היום הוא כבר ראש ישיבה ידוע ומחבר ספרים}, לשמוע את הרקע לכתיבת המכתב, וכך היתה תשובתו: "לא, לא היתה כל עילה מיוחדת, הייתי בתקופת משבר, כפי שזה קורה לכל אחד לעיתים, וכתבתי לגר"י הוטנר מכתב בו אני פורס את כל קשיי. כמו לכל התלמידים האחרים הוא ענה לי, ואני דוקא שמח שזכיתי שדרכי פורסם המכתב הזה.

מכתב יסוד זה שנקרא אותו כעת היווה עוגן הצלה לבני ישיבה רבים מאז פרסומו, היסודות המיוסדים בו, הניתוח החד והברור של כוחות הנפש, הביאו רבים להזדהות עם הדברים ושב ורפא להם". זה לשון המכתב: "אהובי חביבי שלום וברכה. מכתבך הגיע לידי ודברך הגיעו ללבבי, דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו, והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה:

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים לנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתינו על הגדולים תתקבל, כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם, הכל משוחחים ומתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של מרן החפץ חיים זכר צדיק לברכה,

אבל מי יודע מכל המלחמות, והמאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך למלחמה שלו עם יצרו הרע. משל אחד מיני אלף, ודי לבנון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל, התוצאה מזה היא: שנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם

- פירושו הוא לשבת בשלוות הנפש, על נאות דשא על מי מנוחות, ליהנות מיצרו הטוב כדרך של צדיקים, כבר נהנים מזיו השכינה, שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גם עדן. מאידך גיסא, לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב: "שאין בדרך המתים חופשי" אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא מעלתו של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב".

באנגלית אומרים: "הפסד בקרב, ותנצח במלחמה!". בודאי שהנך נכשל, ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), אבל בכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך, שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר ניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך. הפסד קרב, ותנצח במלחמה. החכם מכל אדם אמר: "שבע יפול צדיק וקם", והנה הטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, בדרך יתרון, אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. זה הטיפשים חושבים.

אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". דרשו חכמים במדרש: "טוב - זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע". אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות והמכשולים,

הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. כי טוב זה יצא הטוב, מאוד - זה יצר הרע. רוחך סוערת, לקראת השאיפה להיות גדול! בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של כל גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה, עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה.

דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך נמצא בקו הטוב, בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני, מה לי לכל השבע פעמים הללו.

בשבילי עובדת היסוד הוא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. וחזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק של היצרים שלך. הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזאת, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך, שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחמים של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא".

אין שביל הכבוד מתפתל בדרך מישור, שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – "הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש!". מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו בכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. ובנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך. יצחק הוטנר" עד כאן לשון המכתב בלשונו היקרה של הרב הוטנר.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".